מתני' לא יחפור. בור. עגול. שיח. הוא ארוך וקצר. מערה. מרובעת ומכוסה בקירוי:

נברכת הכובסין. חפירה מרובעת ומי גשמים מתקבצין בה ועשויה לכבס בגדים:

אא"כ הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים. אם הוא סמוך לכותל של חבירו ואם הוא סמוך לבורו כדפתח בריש מתני' צריך להרחיק מכותל בורו וכותל בור הוא שלשה טפחים נמצא מחלל בורו לחלל בורו של חבירו ששה טפחים ואסור לאדם לסמוך אחד מן הנזקין לסוף המצר שלו בשוה אם הוא סמוך לשדה חבירו העשויה לבורות ואע"פ שאין לחבירו שם בור שמא ימלך ויחפור בור בתוך שדהו אא"כ הרחיק מן המצר שלשה טפחים וכשיבא חבירו לחפור ירחיק גם הוא שלשה טפחים ויחפור:

וסד בסיד. את כותלי חפירתו:

את הגפת. פסולת של זיתים לאחר שנעצרו בבית הבד:

הסלעים. אבנים שעושין עפר תיחוח ומלקין את הכותל כדמפרש בגמרא:

או סד בסיד. דהיזקין של אלו אין כ"כ מרובה כמו הנזקין דחשיב ברישא:

הזרעים. קשים לכותל שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח:

ואת המחרישה. אע"פ שאין זרעים כגון שחורש לאילנות וקשה לכותל:

ואת מי הרגלים. גומא שמתקבץ בה ממי רגלים צריך להרחיק שלשה טפחים. והמטיל מים סמוך לכותל אם כותל לביני' הוא צריך להרחיק שלשה טפחים ובכותל של אבנים מרחיק טפח ואם הוא של אבן קשה כגון צונמא אינו צריך להרחיק כלל:

הרחים. קשים לכותל שמנידים את הקרקע בגלגול חביטתן:

מן השכב. היא הריחים התחתונה שהיא רחבה טפח יותר מן הרכב העליונה הרוכבת עליה:

שלשה מן הכלייא. בסיס שבונים מטיט ואבנים ומושיבין התנור עליו והוא רחב מלמטה וצר מלמעלה ושפה העליונה של הכלייא שעליה התנור יושב היא כמידת התנור וצריך שירחיק בסיס זה מן הכותל שלשה טפחים מתחתיתו שהן ארבעה משפתו לפי שהבל התנור מזיק לכותל:

גמ' כיני מתניתא וסד בסיד. בריש' דצריך הרחקה וגם לסוד בסיד לכותלי החפירה:

אם סד בסיד וכו'. כלומר ובאיזה מקום ודין דאיכא לחלק ולומר דאם סד בסיד בהרחק כל שהו סגי ואם לא סד צריך ג' טפחים:

מהדא. מדין דסיפא דהתם גרסי' במתני' הכי מרחיקין וכו' או סד בסיד וטעמא דאין היזקן מרובה:

הכא את מר וכו'. בפ' במה טומנין מקשה בהאי תלמודא על הא דאמר התם כל דבר שמרחיקין אותו מן הכותל אסור לטמון בו מפני שמוסיף הבל ומתיב רבי שמאי הרי סלעים מרחיק אותם מן הכותל מעתה אסור לטמון בהן. ואמאי לא תנינן במתני' התם דאין טומנין בסלעים. והיינו נמי דפריך הכא:

הכא. דקתני מרחיקין ש"מ דמעלין הבל ומרתיחין:

וכא את אמר. והכא במתני' דשבת דלא חשיב סלעים ש"מ דאין מרתיחין הן:

א"ר יוסי כאן וכאן. ס"ל דאין הסלעים מרתיחין והכא דמרחיקין לאו משום הבלא הוא אלא מפני שעושין עפר תיחוח במה שמתפרד מהחלודה ומתפזר מהן וכשהן סמוכין לכותל מלקין ומקלקלין את יסודות הכותל וכן משני לה רבי יוסי התם:

תני. בתוספתא דמכילתן פ"ק:

בצונם. אם היה כותל של צונמא מותר להטיל מי רגלים אצלו בלי הרחק:

והיך אמרין. כמו והכי אמרין בדר' יוחנן דעביד עובדא:

שפך. הטיל מים לאחורי השער בסמוך לכותל:

ולא ידעין. ואמרו שנסתפקו בזה אם בשביל שהיה כותל צונמא עשה כן או משום דהיה נצטער ולא היה יכול להתאפק בעצמו ובמקום צער ושעת הדחק לא גזרו ומיהת שמעינן דבכותל צונם אפי' שלא במקום צער שרי:

הדא דתימר. שיעור הרחקת הרחיים דקתני במתני':

בריחיים דתמן. של בבל שכך הוא עשוי לפי מנהגם:

ברם בריחיא דידן. של א"י הוא כאותו ששנינו בתוספתא ושל חמור שלשה מן האצטרובל שהן ארבעה מן הקלת אצטרובל הוא מושב הריחיים הקלת אפרכסת שמשימין בו התבוא' לטחון וטעמא דהרחקה מהני ריחיים משו' קלא הוא כדאמר התם:

מן השפה החיצונה ולפנים. צריך להרחיק שיעור המפורש במתני' ואין עובי הכותל מן המנין:

ורבנן אמרי מן השפה פנימית. ועובי הכותל מן החשבון דהא טעמא משום חום התנור הוא והשפה נחשבת כלחוץ:

היה עשוי. התנור כמין שובך שהוא שוה מלמעלה ולמטה:

מהו. אם בהרחקת שלשה טפחים סגי או דילמא לא אמרו שלשה טפחים מן הכלייא אלא דמשום דהיא רחבה טפח יותר מן התנור ואנן מהשפה חשבינן דהוא שוה לתנור וא"כ הרחקת ארבע טפחים בעינן:

נשמעינה מן הדא. דתנן במתני' דלקמן העמידו בעליה צריך שיהא מעזיבה תחתיו שלשה טפחים שלא יזיק חומו להבית ובכירה טפח. וגריס לה האי ש"ס דת"ק דהתם רבי יהודה הוא:

וכירה לא כמין שובך עשויה. שהרי שוה היא מלמעלה ולמטה ואפ"ה אמרי' בה דלעולם טפח סגי וה"נ שלשה טפחים ודקתני במתני' שהן ד' מן השפה לאו לענין הרחקה קאמר אלא לסימנא בעלמא קאמר לפי שהתנור עשוי כך ולעולם מהמעזיבה שלו הוא דחשבינן. א"נ כשובך שהוא עשוי כמין קדירה ופיה למעלה וכמו שהיו תנורים שלהם עשוין ובעי הש"ס אם בתנור כזה שמוציא חום הרבה צריך להרחיק מן הכלייא שהוא מעזיבה שלו יותר משלשה טפחים ופשיט ליה מן הכירה דג"כ כך עשויה היא ואפ"ה אין בה לעולם אלא כפי השיעור השנוי במשנה במעזיבה שלה וה"נ בתנור אע"פ שהוא עשוי כך בין מלמעלן בין מלמטן ג' טפחים כלומר בין אם נלך אחריו במה שהוא עשוי מלמעלן בין במלמטן לעולם שיער הרחקתו מן הכלייא שלשה טפחים:

מתני' גובה ארבע אמות. חלל מפי התנור עד התקרה כדי שלא יאחוז האור בתקרה:

עד שיהא תחתיו מעזיבה. טיח של טיט ג' טפחים שלא תבער תקרה תחתונה של עלייה ועל גבה גובה ארבע אמות:

ובכירה. שהיא עשויה ששופתין קדירה על חללה ואין עושין בתוכה היסק גדול כמו שעושין לתנור בטפח סגי:

ואם הזיק. אחר שהיו שם כל השיעורים הללו משלם מה שהזיק ואע"פ כן מעכבין עליו בכל שיעורים הללו שמא ידליק בתיהם ולא יהיה לו במה לשלם ואין הלכה כר"ש:

גמ' תני. בברייתא ולא תנור של נפחין וכלומר דאע"ג שזה באומנתו הוא עוסק וה"א דאינו יכול למחות בידו להעמיד תנורו קמ"ל דאפי' באומן צריך להרחיק כשיעור המפורש במתני':

אין היה כגון קיני. צורף ויתנהו לצורף תרגומו ויהביתיה לקנאה:

או כנפח מתחלה. כלומר שזה הצורף או הנפח העמיד כבר שם בתחילה תנורו מקודם שבא שכנו זה לדור שמה:

מותר. ואינו יכול למחות בידו:

כנגד דירתו מהו. אסיפא דמתני' קאי דקתני ואם הזיק משלם מה שהזיק ואם בדוקא קתני היה מעמידו בעלייה וכו' דמשמע משום היזק בעל עלייה הוא ואם מחמת זה הוזק הבית שכנגדו מהו שיהא חייב:

כ"ש כנגד דירתו. שהוא חייב בהזיקו:

המזיק אין לו חזקה. דאע"פ שעמד כך הרבה שנים אינו יכול לטעון כבר נתרצית בכך דאין חזקה לנזקין:

ממחיי רבנן בעשן תדיר. בהא דוקא אמרו דאין חזקה לנזקין ובזה מוחין החכמים מלעשות כן דכיון שתדיר הוא אין הדעת סובלתו ואין זה יכול לטעון טענת חזקה:

כהדא. עובדא דשמעינן דבעשן שאינו תדיר אין מוחין:

חדא איתתא הוה מדלקת חולין. מלשון חולטית והמצולה בפ' המוכר את הבית. פחמין הנעשין מעפר הקרקע והיתה מדלקת בהן תחת ביתו של רבי אילפיי והיה רוצה למחות בידה וא"ל רבי נסא דלא אמרו אין חזקה לנזקין אלא בעשן תדיר כגון עשן הכבשן שהוא תדיר ומזיק ביותר:

מתני' תחת אוצרו של חבירו. לפי שהחום מפסיד פירו' האוצר:

ביין התירו. ביין של ארץ ישראל התירו שהעשן היוצא מן החנות של נחתומין ושל צבעים אינו קשה לו אבל במקום שידוע שהחום מזיק ליין לא יפתח חנות של נחתומין וצבעין:

אבל לא רפת בקר. אפילו תחת יין של ארץ ישראל מפני שמפסיד ריח היין:

חנות שבחצר יכול. השכן שלו למחות בידו למכור שם שהוא אומר לו איני יכול לישן וכו' אלא עושה מלאכתו וכלים בחנותו ומוכר בשוק:

אבל אינו יכול למחות בידו וכו'. שהרי החזיק לעשות כן:

ולא מקול התינוקות. של בית רבן ואע"ג דקול הבא מחמת אחרים הוא לא מצי מחי משום יגדיל תורה ויאדיר ואם אינו מלמד התינוקות תורה אלא איזו אומנות או תשבורת וכיוצא באלו יכול הוא למחות ולומר לו איני יכול לישן מפני התינוקו' שנכנסים ויוצאים:

גמ' פני. צוה אותו לפנות לחד חליטר נחתום המוכר מיני חליטין ורקיקין:

מן איסטיב. מן אצטווא של שכונתו לשכונה אחרת שלא יהיה תחת בית האוצר:

שרי תחותיה. היה שכן ודר תחתיו ועבר רבי אחא ולא מיחה ביד החליטר ואמר רבי אבדומי ראה דרבנן עברין ורואין זה ואינם מוחין:

כעס עלוי רבי אחא. על שאמר לו כן:

איבאש. חלה ר' אבדומי:

איבאש. כלומר דנעשה מסוכן ביותר ועלה ר' יוסי אחיו לביתו לבקר אותו וראה שמסוכן הוא ואין אחד בא לבקרו ולהשגיח בתיקון צרכיו מפני שר' אחא היה לו כעס עליו ואמר ר' יוסי איזיל ואיבעי מיניה דרב אחא לפייסו בשבילך:

אזל ואמר בי דינא. לפני הב"ד ושם היה רבי אחא ראש ב"ד ורחמו עליו וצוה להכין צרכיו ולעשות לו תכריכין ובזה הראה שנתפייס לו:

זבין כל דרתיה. כל חצירו עם הבתים מכר לאחר ושייר בו לעצמו חד מסתובא עליית קיר קטנה והיה נכנס תמיד וישב לו שם:

אתא עובדא. לפני רבי יונה ורבי יוסי שזה היה טוען איני יכול להזהר ממנו ואיני רוצה שיהא תמיד נכנס ויוצא ורואה מה שעושים בתוך ביתי וכן פסקו לו רבי יונה ורבי יוסי דלא כל כמינך לעשות כן:

פלגא דרתיה. חצי חצירו ודירתו מכר ושייר בה חד נחתום שהיה דר באותו החצי ואתא עובדא שזה היה רוצה להוציאו:

אתת אתה עלוי. אתה הוא שבאת עליו שהרי הוא היה דר בו בתחלה וקדם אותך:

ותני כן. בתוספתא פ"ק:

תני. שם:

באמת ביין התירו אע"פ שממעיטו אינו אלא שמשביחו. וכן הוא התם. וכלומר אף דהחום ממעט היין במקצת מ"מ משביחו הוא שנעשה חזק ביותר:

כד שמע הדין תנייה. כששמע הברייתא זו שהחום משביח את היין:

יהב חמריה גו אגריה דבני. הניח יינו על גגו של בית המרחץ:

אסריה חמריה. לבסוף הסריח יינו:

אמר המשנה. זו הטעיתי שסמכתי עליה לתת ייני במקום החום:

לא שהטעיתי המשנה. הדר ביה ואמר המשנה ודאי לא הטעית אותי מפני שהדין אמת הוא אלא דריח המרחץ קשה ליין ומסריחו:

תני. בתוספתא שם. והכי איתא התם אם קדמו חנות ורפת את האוצר אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים ולא מפני ריח רע ולא מקול תינוקות לשכנו אין יכולין לכופו רבן שמעון בן גמליאל אומר לשכנו יכולין לכופו ע"כ. והכי פירושא אם קדם הוא בחנות או ברפת שלו בחצר קודם שעשה זה את האוצר דין אחד להם שלעולם אין יכול למחות בידו לא מקול התינוקות ולא מפני הנכנסין והיוצאין מחמת חנותו של זה כמו שאין יכול למחות בידו לעולם שאינו יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחיים אפי' לא קדם החנות אלא שהחזיק בה כך אין יכול למחות מפני הנכנסין ויוצאין אם קדמו בחנות קודם שבא זה לדור בחצר וכן הדין אם קדם הרפת להאוצר אינו יכול למחות בידו מפני ריח רע:

לשכינו. אבל אם רוצה זה להשכיר לשכנו החנות או הרפת אין יכולין לכופו כלומר חבירו שבחצר אינו יכול לכוף אותו לומר לו לדידך סברת וקבילית עלי ולא לשכנך משום דאמרי' ליה הואיל וזה קדמך ובעל כרחך צריך אתה לסובלו מאי איכפת לך בינו לבין אחר ובשקיבל עליו חבירו מיירי כדאמר הכא ורשב"ג סבר אף לשכנו אם רוצה להשכיר לו יכולין לכופו שלא יניח שם אחר במקומו ואע"פ שקדמו החנות או הרפת וכדמפרש טעמיה לקמן. וממילא רווח לן שמעתתא בהסוגיא אלא דהש"ס מוסיף בה דברי' בהבריית' או שהיה גירסתם כך בהתוספתא ומכל מקום חדא היא לענין הדין והכוונה ולקמן פליגי בה אמוראי בפירושא דלשכנו באיזה ענין מיירי:

לשכינו יכול לחזור בו. אדלעיל קאי דמייתי לה להרישא דתוספתא אם קדמה וכו' וכמו שהבאתי וכלומר אע"פ שקדמה החנות או הרפת וזה השכיר לשכנו יכול זה לחזור בו ולומר איני רוצה בשכן אחר:

משקיבל עליו. לזה השכן האחר שוב אינו יכול לחזור בו והיינו אין יכולין לכופו דקתני בתוספתא וכדפרישית דכיון שקיבל עליו לשכנו אין יכולין לכופו לבעל החנות או לבעל הרפת להוציאו משם:

אף משקיבל עליו. זה לשכנו שהשכירו לו זה יכול הוא לחזור בו ולומר איני רוצה בשכן זה ואינו יכול לומר לו מאי איכפת לך ביני ובין אחר מפני שיכול לומר ודאי איכפת לי:

אינון אזלין. אלו שהורגלו לבא אצלך ילכו ויבאו תמיד לכאן לבקש אותך ולשאול אחריך כאשר לא ימצאוך ואינו רוצה שירבו עלי הדרך ואף ע"ג דכבר קיבל עליו לזה השכן בתחלה משום דרשב"ג כר"מ ס"ל כדקאמר לקמן:

רבי חנינא ורבי מנא. פליגי באיזה ענין מיירי הא דפליגי ת"ק ורשב"ג הכא:

מהו לשכינו. דקאמר ת"ק משקיבל עליו אינו יכול לחזור בו:

מישרתיה גו דרתיה. אם השכיר לו זה לשרות ולדור בדירתו תחתיו בהא הוא דאינו יכול לחזור בו חבירו דלא ס"ל לת"ק האי סברא דרשב"ג שמרבה עליו את הדרך אבל לפתוח לו חנות לזה השכן בהא לא פליג ת"ק אדרשב"ג משום דיכול חבירו לומר לו מה שקבלתי עלי ונתרציתי לזה השכן מפני שהייתי סבור שזה השכן לא בא אלא לדור כאן ולא לפתוח לו חנות:

מהו לשכינו. אפי' מיפתח ליה חנות דקסבר ת"ק דאומר לו מאי איכפת לך בין אם הייתי פותח לי חנות או זה השכן וכבר קבלת עליך ונתרצית לשכן אחר:

אתייא דרשב"ג. דקאמר אף משקבל עליו יכול לחזור בו ולומר סבור הייתי שיכולני לקבל ועכשיו איני יכול לקבל:

כרבי מאיר דתנינן תמן. בכתובות סוף פ' המדיר ואלו שכופין אותו להוציא וכו' אע"פ שהתנה עמה וכו' וה"נ אפי' התנה עמו בפירוש וקבל עליו יכול הוא לומר לו כן:

אבל אינו יכול למחות וכו'. פיסקא דמתני' היא:

אילין דמלפין טלייא. מקול התינוקות דקאמר אינו יכול למחות דוקא באלו דמלמדין לתינוקות תורה:

ואילין דעבדין מסוגין. אבל אלו שמלמדין התינוקות לעשות ציונים וסימנים להבין אלו לאלו ברמזים וחשבונות וכיולא בהן מסוגין מלשון סיגנום ולשון לעז הוא והרבה נשתמשו במלה זו בזה התלמוד ובמ"ר ויש לו דוגמא בלשון המקרא סוגה בשושנים:

יכלין חבירהון. באלו יכולין בני החצר למחות ולומר שהן מרבין עלינו את הדרך:

מסמריה דנווליה. מחום העולה מהאשפה. סמרא מלשון סמר בשרי ויש לו דוגמא בהש"ס בפ' מקום שנהגו עד דלא פרח צימרא מינה. נוולא אשפה. בדניאל ב' ובתיכון נולי יתשמון. ובני ציפורי היו מקפידין על זה ומוחין זה לזה שלא יעשו אשפות אצל הכותל שבחצר:

בין כותל לכותל. בין כותלו לכותל חבירו התיר להם ליתן שם אשפה א' לשניהם:

אילין מרושתיה. מקומות שכורתין שם הארזים לנסרים. וטור כרותות ארזים. במלכים ו' תרגומו וסידרא חד דמריש אעי ארזין. והורה להם לרחק מהכותל ד' אמות כדמפרש ר' יוסי בר' בון טעמא:

אילין עמודיא דרכינין. עמודי הבית שנעשו רכין וחלושין ונרתעין מכח קריית קול של כריתות ארזים אלו נעשו כן ולפיכך צריך להרחיק:

שורא דחמץ. החומה שהיא אצל המחמצן והוא מקום ששורין הבגדים במים עם צואת הכלבים עד שמחמיצין ומסריחין:

מן קל גורי פרסייא נפל. היא חלושה כל כך שתוכל לנפול אפי' מקול שאגת גורי אריות השוכנים בארץ פרס וכלומר שנברכת הכובסין כזה קשה לכותל הרבה וצריך להרחיק:

מתני'. מי שהיה כותל סמוך לכותל חבירו. כמין גא"ם ובא לעשות כותל שני כנגד כותל חבירו עד שיעש' השלשה כתלים כמין בי"ת הרי חבירו מעכב עליו עד שירחיק מכנגדו ד' אמות כדי שיהיה המקום בין שני הכותלים רחב כדי שיוכלו לדוש בו רבים שדריסת רגל בקרקע הסמוך לכותל מחזקת יסודות הכתלים ומעמדת אותם ודוקא בכותל גינה או בכותל חצר בעיר חדשה דלא דשו בה רבים ולא נתחזק הקרקע כל צרכה אבל בכותל חצר שבעיר ישנה סומך ואינו צריך להרחיק וכן אם לא היה בכותל חבירו ד' אמות או יותר אינו צריך להרחיק שכותל שהוא פחות מד' אמות אינו צריך חיזוק:

ובחלונות. שבכתלים כן הוא הדין:

מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות. אם החלון למעלה הוא בכותל חבירו ובנה זה כותל כנגד החלון מלמטה אם נשאר מראש הכותל פחות מד' אמות בגובה הרי זה כופהו למעט הכותל כדי שלא יעמוד על ראש הכותל וישקיף בעד החלון:

ומלמטן. היתה החלון למטה בכותל חבירו כופה לזה שבנה הכותל כנגדו להגביה כותלו בגובה ארבע אמות מן החלון כדי שלא יביט בו:

ומכנגדן. דצריך להרחיק הכותל מן החלון ד' אמות כדי שלא יאפיל אורו. וכן הדין בכתלים דרישא דמתני' כדמפרשינן בגמרא:

גמ' בבאין ליישב העיר בתחילה היא מתניתא. בעיר חדשה אבל בעיר ישנה אין חוששין בכותל חצר משום דוושא כדפרישי' במתני':

בכותל אטום היא מתניתא. מלשון כיפה כנגד האוטם בפ"ג דפרה ופי' בערוך איטום בלשון יוני בנין עשוי עמודים. וכלומר דר' אילא קשיא ליה דקתני לא יסמוך לו כותל אחר וכותל קמא היכי סמיך ולפיכך מוקי לה דמתני' מיירי בכותל בנוי ע"ג עמודים וכך היה כותל הראשון שסמך ובזה לא היה צריך להרחיק דאין כאן משום דוושא שהרי יכולין לילך ולדוש בין העמודים:

א"ר יוסי. דלא היא דלעולם בכותל בנין ממש מיירי ולא קשיא כותל קמא היכי סמוך דבכותל סודמין היא מתניתא. סודמין כמו זודמין ופירושו כפול ונדבק הוא מלשון זוג וזווד והכל אחד ודוגמתו תמצא בנדה דף כ"א ע"ב זוגא דמן חדייב. ויש גורסין זווא ולפי' פי' רש"י שני ת"ח והערוך פי' שם חכם אבל נמצא שם בערך זווא הגי' במגילה אייתי זווא מביתיה ופי' זוג של ספרים וכן בפרק מפנין בסופו דקאי מאדים בזווי והרבה כמו כן במקומות בש"ס לפי הגירסות. א"נ סודמין כמו צדמין שנעשה מצדדין וזהו העיקר ומבואר הוא כי דרך הש"ס להשתמש בחלוף האותיות וכן בהפך תמצא לעולם בת"י על סיטרא ציטרא ובריבוי יבא מ"ם או נו"ן. וכן מוכרח האי פירושא הכא מדלקמן. וכלומר דכותל הראשון שסמך מיירי שעשה מודבק לכותל חבירו בראש האחד מן הצד כמין ג"ם ולא שעשאו נגד כותל חבירו והילכך במקום מועט כזה לא היה חושש משום דוושא:

מתניתא אמרה כן. ממתני' גופה ש"מ דבכותל בנין מיירי כולן ושנבנה כותל הראשון מצדי לכותל חבירו דקתני ובחלונות וכו' דמשמע דקאי על החלונות שבאלו הכתלים כיצד יעשה דאף על גב דכן הדין בכל מי שירצה לסמוך כותל כנגד חלונות חבירו מכל מקום משמע דקאי נמי ארישא והיינו הך דחד דינא אית להו ועכ"פ שמעינן דבכותל בנין מיירי דכותל שע"ג עמודים לא צריך חלונות ולא שייך האי טעמא כדמסיים ואזיל:

שלא יהא עומד ע"ג כותלו ורואה בתוך חלון חבירו שמלמעלה וכן אם החלון מלמטה שלא יהא עומד סמוך לכותלו ורואה למטה בתוך חלון חבירו :

מכנגדן שלא יאפיל את הצדדין. דצריך להרחיק הכותל שהוא סומך עכשיו ד' אמות מן כותל שכנגדו ולא יאפיל הצדדין ויאפילו אורה של חלון חבירו שהוא בכותל האמצעי וש"מ דעכשיו הן עשוין כמין בי"ת לפי שהכותל הראשון כמין ג"ם היה והיינו בכותל סודמין:

ותני. בתוספתא שם כן מרחיקין הכותל מן כנגד החלון כדי שלא יאפיל והיינו כמלא חלון והה"ד במתני' כדפרישית:

מתני' מרחיקין את הסולם מן השובך. מי שיש לו שובך של יונים בחצירו סמוך לכותל שבין שתי חצירות ובא חבירו להעמיד סולם אצל הכותל צריך להרחיק הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמיה והיא חיה קטנה מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים:

מן המזחילה. והוא צנור גדול המונח על אורך הכותל ומימי הגג זבים לתוכו ופעמים אותה המזחילה הולכת לאורך כל הכותל ואם זה הכותל הוא על פני חצר חבירו ומזחילה עליו צריך זה להרחיק ממנה אם בא לבנות כותל בצדה בארבע אמות כדי שיהא מקום לבעל המזחילה להיות זוקף שם סולם לעלות ולתקן המזחילה שלו ולנקותה מעפר וצרורות שיפלו שם הואיל והבעל מזחילה החזיק בזה שתהא מזחילתו מהלכת בפני חצירו של זה:

ומרחיקין את השובך מן העיר. לפי שהיונים מפסידין זרעוני גנות:

אלא אם כן יש לו חמשים אמה. שלא יפסידו היונים בשדה חבירו:

בית ארבעת כורין. בית כור לכל רוח והכור שלשים סאין:

מלא שגר היונה. מרוצת פריחתה בפעם אחת ואין הלכה כר' יהודה:

ואם לקחו. מאחר כמות שהיא אפילו אין לו כל סביביו אלא בית רובע רחוק משדה חבירו:

הרי הוא בחזקתו. שהרי הוחזק הראשון בכך ואין מחייבין אותו להרחיק:

גמ' הדא דתימר. דמרחיקין את הסולם מן השובך ואע"ג דקי"ל על הניזק להרחיק את עצמו דוקא בימין השבוך הוא דצריך להרחיק משום דהוי כגירי דיליה והכל מודים בזה וכשהסולם בימין השובך מיומן ביותר להנמיה לקפוץ דרך שם להשובך אבל כשהסולם בשמאל השובך אינה ממהרת כל כך לקפוץ משם להשובך ולא מיחזי כגירי דיליה זוקף מיד ואין צריך להרחיק:

הכא את אמר חמשים אמה. ליוני השובך ולהלן בסוף פ' מרובה את אומר אין פורסין נשבין ליונים אא"כ רחוק מן הישוב שלשים ריס ומשני רבי יוסי בר' בון לענין לרעות את עצמה די לה בחמשים אמה אבל לענין לפרוח פורחת ד' מילין שהוא לערך שלשים ריס וכדאמר התם דטעמא שלא ילכדו יוני הישוב הוא:

מתני'. ניפול. גוזל הנמצא בתוך חמשים אמה של שובך:

הרי זה של בעל השובך. דעד חמשים אמה מדדה הוא אבל לא יותר ולפיכך חוץ מנ' אמה ה"ז של מוצאו:

בין שני שובכות. בתוך חמשים של שניהם ובששניהם שוין במנין איירי לפיכך הולכין אחר הקרוב אבל אם היו יוני שובך האחד רבים הולכין אחר הרוב אע"פ שהוא רחוק:

גמ' הדא דתימר. הא דקתני במתני' קרוב לזה שלו דוקא בשאין דרך הרבים מפסקת בין שתי השובכת דליכא למיחש דילמא מרובא דעלמא נינהו:

אבל בזמן שמפסקת. דרך הרבים שם:

לא בדא. אמרו דהולכין אחר הקרוב משום דאיכא למיתלי בתר רובא דעלמא והוי של מוצאו:

הדא ילפא מההיא וכו'. בפ' אלו מציאות תנן בהלכה ד' אם היה משכירו לאחרים אפי' מצא בתוך הבית הרי אלו שלו קאמר התם הש"ס דבפונדק והיינו שהשכירו לג' בני אדם דכ"ע מודה שהוא של מוצאו וכדפרישית התם אהי פלוגתא קאי והשתא קאמר דהאי דינא דהתם ילפא מההיא דמתני' דהכא דדוקא במקום דאיכא למימר דההוא דנפל מיניה מייאש וכגון הכא בדרך הרבים מפסקת בהא הוא דאמרינן דשל מוצאו וכן התם דוקא שעשאו פונדק לג' בני אדם דכל חד וחד דנפל מיני' מייאש הוא דכל א' מהשנים האחרים יאמר אני לא מצאתי והילכך הוי של מוצאו אבל אם היה שנים חייב להכריז דבהא מאן דנפיל מיניה לא מייאש סבור ליכא אחרינא בהדיה למחר תבענא ליה וכדאמרינן בדינא דמתני' דהכא דהיכי דאין דרך הרבים מפסקת לא הוי של מוצאו אלא להקרוב:

וההיא. מתני' דהכא ילפא מן הדא דהתם שאם היו כאן שלשה שובכות דאיכא למימר כל חד וחד מייאש הוי של מוצאו כדאמרי' התם:

מתני' מרחיקין את האילן מן העיר. לפי שנוי הוא לעיר כשיש מקום מרחב לפניה:

והחרוב והשקמה. שענפיהן מרובי' חמשים אמה:

כל אילן סרק. מפני שהוא גנאי לעיר ואין הלכה כאבא שאול:

ונותן דמים. מי שהעיר שלו או בני העיר כולן נותנין דמים לבעל האילן:

ספק. קוצץ ואינו נותן דמים דכיון דדינא הוי דבין זה קדם ובין זה קדם קוצץ ולאח' שיקצוץ אמרינן ליה לבעל האילן זיל אייתי ראיה שהאילן קדם ושקול:

גורן קבוע. גורן שיש בו כרי גדול שזורין אותו ברחת קרוי גורן קבוע ושאין הכרי גדול ואין בו לזרות המוץ ברחת אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נדף מאיליו קרוי גורן שאינו קבוע ובכזה שהיזק מיעט הוא לא חשו לחייבו להרחיק:

חמשים אמה. מפני המוץ שמזיק את בני העיר כשהוא זורה:

מרחיק מנטיעותיו של חבירו. מה טעם קאמר מה טעם לפי שצריך להרחיק מנטיעותיו ומנירו של חבירו בכדי שלא יזיק המוץ לנטיעתו ולנירו לפי שנעשה זבל ומייבש את הנטיעות ומקלקל את הניר. ניר חרישה שחורשין בימות הקיץ כדי שימותו שרשי הקוצי' והעשבים:

גמ' משם. בעיא מ"ט דמרחיקין את האילן מן העיר אי משום שענפיו מרבין את הצל ועומד ומאפיל לבני העיר או משום שניאו רע אין זה לנוי ואינו יפה לעיר כשאין לה מקום פנוי סביבותיה א"נ בניחותא דהש"ס מפרש להמתני' משום הני טעמי:

מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו בין הני טעמי:

היה עומד בתוך שלו. אם השדה סביבות האילן של בעל האילן הוא ליכא טעמא דעומד ומאפיל ואי אמרי' דטעמא מפני שאין נוי לעיר אפילו עומד בתוך שלו אסור וצריך להרחיק:

מתני' את הנבילות ואת הקברות. מפני ריח רע:

הבורסקי. מקום עיבוד העורות:

אלא למזרח העיר. מפני שרוח מזרחית חמה וכשאינה באה לפורענות אינה קשה אלא מנשבת בנחת וממעט' היזק הריח ואינו מביאו להעיר:

לכל רוח הוא עושה. ומרחיק חמשים אמה חוץ מן המערבה שאינו עושה כל עיקר מפני שמתפללין ועומדין לצד אותו הרוח ששכינה במערב ואין הלכה כר' עקיבה דשכינה בכל מקום:

גמ' עד מקום שעושה גלד. אדר"ע קאי דקאמר לכל רוח הוא עושה ומפרש לה דעד כמה עושה הבורסקי לכל רוח עד מקום שנעשו העורות כמין גלד והוא מלשון דקיימי גילדי גילדי ובערוך פי' גילד בלשון ערבי עב. וכלומר דשוב אין מעלה ריח רע ואפי' הוא בתוך נ' אמה:

עד מקום שעומד ומריח. כלומר דקסברי דהא דקאמר ר"ע ומרחיק נ' אמה אריש דבריו קאי לכל רוח הוא עושה ובלבד שירחיק עד מקום שיכול הרוח לבא לעיר והוא שיעור חמשים אמה חוץ ממערבה שאינו עושה כל עיקר:

ותני כן. בתוספתא בהדיא בפ"ק:

ר"ע אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק. חמשים אמה:

חוץ מן המערבה מפני שהיא תדירה. ברוחות ומנשבת תדיר:

לא תהלוך ממדינחיה. לפי שרוח מערבית מנשבת תדיר ויזיק לך רוח שבא מן המוכה שחין שהוא למערב שלך אלא תלך ממערבו ורוח תדירה לא תהא מנשבת עליך ממנו:

מתני' את המשרה. מקום ששורין בו פשתן ומפסיד את הירק הסמוך לו:

ואת הכרישין. שהן מזיקין להבצלים הסמוכין להן:

ואת החרדל מן הדבורים. שהוא מפסיד את הדבש ועושה אותו חריף וחד:

ר' יוסי מתיר בחרדל. לפי שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדל מן דבוריי הרחק אתה דבוריך מחרדלי מפני שבאות ואוכלות פרחי חרדלי:

גמ' תני. בברייתא:

מרחיקין את הבצלים מן הכרישין. דס"ל להאי תנא דבצלים מזיקין את הכרישין ואם בעל הכרישין קדם צריך זה להרחיק הבצלין מהן:

ור' לעזר בר"ש מתיר. בבצלים לכרישין דס"ל כתנא דמתני' דהכרישין הוא דמזיקין הן להבצלים:

מגו אילין מתני'. ר' יעקב ס"ל דלא פליג ת"ק דברייתא אתנא דידן והלכך קאמר דמתוך אלו מתניתן מהמשנה והברייתא אנו למדין דכשם שזה מרחיק זה מזה הכרישין מן הבצלים כך זה וכו' דשניהם מזיקין זה את זה וכל אחד שקדם באחד מהן צריך השני להרחיק ממנו כשירצה לזרוע מין השני שהוא מזיק לזה:

מפני שפי הדבורים חד. מילתיה דת"ק במתני' בחרדל מן הדבורים מפרש לפי שהדבורים באין ואוכלין את החרדל ונעשה פיהן חד והן אוכלות את הדבש ומחריבות ומפסידות אותו לפיכך ס"ל דבעל החרדל הוא דמזיק לבעל הדבורי' וצריך להרחיק:

מתני' ובחרוב ובשקמה חמשים אמה. לפי ששרשיהן מרובין.

בין מלמעלן. שאחד מהן מלמעלה בגובה שפוע הר והשני בשפולו:

בין מן הצד. בקרקע שוה:

ונותן דמים. דכיון דברשות נטע שאינו מזיק עד זמן גדול לא חייבוהו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל היזיקא דיחיד:

וזה נוטע בתוך שלו. ובעת שנטע אינו מזיקו ואינו אלא נזק הבא מאיליו לאחר זמן והלכה כר' יוסי:

סמוך לשדה חבירו. בין שדה אילן בין שדה לבן:

ארבע אמות. כדי עבודת הכרם שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חבירו:

א' גפנים וא' כל האילנות. וה"מ בא"י אבל בחוץ לארץ שמחרשתן קצרה בין גפנים לגפנים ובין אילנות לאילנות שתי אמות בין גפנים לאילנות או לשדה לבן ד' אמות:

וזה סומך לגדר. בכל מקום:

מעמיק. בעל השדה שלשה טפחים וקוצצן ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו שזה בתוך שלו הוא חופר כדי שלא יעכבו את המחרישה שלו:

היה. בעל השדה חופר בור ושיח ומערה ומצא שרשיו של אילן חבירו קוצץ ויורד והעצים שלו ודוקא אם המקום שחופר רחוק הוא מן האילן ששה עשר אמה אבל בתוך י"ו אמות העצים הם של בעל האילן דעד ששה עשר אמות מינק ינקי מן האילן טפי לא ינקי:

גמ' טעמון דרבנן כשהבור קדם קוצץ מפני שישוב העולם הוא בבורות ואי אפשר בלא בורות:

אוף אנא אית לי. דיש ישוב העולם ג"כ באילנות וכשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו:

אמר ר' יוסי ויאות אמר. התם אמה דתנינן בריש מס' ביכורים קאי דגרסי' התם אמתני' וכן המבריך מתוך של יחיד וכו' לתוך שלו אינו מביא. תני אם הבריך ברשות מביא וקורא ר' יוסי בשם ר' אמי והוא שנתן לו רשות לעולם הא לשעה לא ר' יונה בשם ר' אימי אפי' לשעה חייליה דר' יונה מן הדא היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו ועצים לא לשעה הן מה עבד לה ר' יוסי שרשים שדרכן להחליף לעולם מכיון שדרכן להחליף לעולם הן. כלומר דר' יונה היה רוצה לאתויי סייעתיה מדקתני העצים שלו של בעל השדה א"כ לא הוי אלא כמי שנתן לו רשות לפי שעה שיטע סמוך אצל שדהו ושיהו שרשי אילן נכנסין בתוך שלו שהרי הוא קוצצן וא"כ ש"מ דאפי' רשות לשעה מהני וכן לענין ביכורים דמסתמא בעל האילן מביא ביכוריו של האילן ואע"פ ששרשיו יוצאים בתוך של חבירו ויש לו רשות לקצצן מ"מ כיון דנתן לו רשות אפי' הוא לשעה הוי כשלו. מה עבד לה ר' יוסי. ומשני שאני שרשים מהברכה דהשרשים הואיל ודרכן להחליף לאחר שנקצצו חוזרין ומחליפין לעולם א"כ הוי כנתן לו רשות לעולם משא"כ בהברכה. שמעינן דהשרשים שיוצאין לתוך שדה חבירו אינה כלום לומר שזה אינו מביא ביכורים לפי שהשרשים אינם עיקר לדין דביכורים. והיינו דקאמר הכא ויאות אמר שאין השרשים היוצאין לשדה חבירו מזיקים לביכורים שלא יוכל זה להביא שאם אתה אומר שהשרשים הם עיקר לעיכוב הביכורים א"כ אין לך אדם שיביא ביכורים לעולם כדמפרש ואזיל:

מתני' אילן שהוא נוטה לתוך שדה חבירו קוצץ. הענפים עד גובה מלא מרדע ע"ג המחרישה שלא יעכבהו מלהוליך מחרישתו שם. מרדע מלמד הבקר:

החרוב והשקמה. שצלן מרובה וקשה לשדה:

כנגד המשקולת. הוא חוט שבוני החומה תולין בה משקולת של אבר וכלומר קוצץ כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר של שדהו:

בית השלחין. היתה שדה חבירו בית השלחין והיא ארץ שצריכה תמיד להשקות אותה:

כל האילן. אפי' אינו חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין:

אבא שאול. ארישא קאי דקאמר ת"ק קוצץ מלא המרדע ואפי' הוא אילן סרק חוץ מחרוב ושקמה ואמר ליה אבא שאול כל אילן סרק שאינו עושה פירות קוצץ כנגד המשקולת ואין הלכה כאבא שאול:

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ. את הענפים התחתונים כדי שיכול גמל להיות עובר עם רוכבו:

גמל טעון פשתן. ואין צריך לקוץ כדי גמל ורוכבו דרוכב גחין וחליף תותיה:

מפני הטומאה. שמא יאהילו הענפים על כזית מן המת וכיוצא בה ויטמא האדם העובר שם והלכה כת"ק בלבד:

גמ' ר' יונתן הוה דאין טבאות. הוא היה הדיין שהיה יכול לדון בטוב שהיה מקיים בעצמו התקוששו וקשו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים כדמייתי האי עובדא שהיה לו שכן עכו"ם אחד שכינו בבית ובשדה והיה לר' יונתן אילן נוטה לתוך שדהו של הנכרי:

אתא קומי חד דיין אכן. בא לפניו דין אחד כן שהיה אילן של אחד נוטה לתוך שדה חבירו ותבעו לפניו לדין ואמר להן לכו עכשיו ובאו למחר וזה שכינו העכו"ם שמע ואמר בשבילי לא יצא דין הזה ממנו שסבר היה לדחותם מעליו צוה להם שילכו לפי שגם אילן שלו נוטה לתוך שדהו:

למחר אני מבטל אילו מדידי. אני משכים ומבטל וקוצץ אילו הענפים שלו הנוטים לתוך שלי שעכשיו אני רואה שאינו הגון לעשות כן שהרי אלו באים לדין על זה:

וחמי היאך דינא נפק. ואח"כ אראה היאך יצא הדין ממנו ואם יצוה לזה לקצוץ ענפיו הנוטים אז אראה לעיני כל שהוא דן לכל העם ואינו עושה דין לנפשו ואינו נחשב לכלום:

באפתי רמשא. לעתותי ערב שלח רבי יונתן אחר הבעל מלאכה שלו ואמר לו צא ותקוץ את כל הנוטה מאילן שלי לתוך שדהו של העכו"ם:

בצפרא קרץ. בבקר השכים בעל הדין וחזר ובא אצל רבי יונתן וצוה לו לקוץ את הנוטה לתוך חבירו ואמר הנכרי לרבי יונתן ושלך מה הוא ומפני מה אתה מניח ענפי אילן שלך להיות נוטים לתוך שדה שלי ואמר לו צא וראה היאך שלי עושה בשלך ויצא וראה שכבר נקצצו ונתן השבח בריך אלההון דיהודאי שצוה להם על הדין ועל המשפט וזה קיים בעצמו כן:

חדא איתא. ומייתי עוד עובדא משבחו של ר' יונתן אשה אחת שהיתה לה איזה דין ומשפט והביאה לו תאינים לכבדו ואמר לה בבקשה ממך תוציאם כמו שהכנסת אותן אם מגולין וראו כל העם שהם תאינים תוציאן מגולין ואם לאו תוציאן כמו שהיו מכוסין שלא יאמרו הבריות דינרין הביאה לו והוא כיבדה בשביל זה בתאינים שלו. ולמדין אנו מהמעשה הזה כמה צריך אדם לצאת ידי הבריות ושלא ליתן מקום לחשוד אותו:

ואייבליה. והביא לו תאנים לאכול:

מדנפק. כשיצא מן הגינה ראה אילו התאנים הנקראו' בנות שבע הלבנים והן ממין היפה והמשובח וא"ל למה לא האכלתני ממין הזה ובודאי לא מעין רעה עשית זה והשיב לו שהן של בני ואם תרצה תקח לך ור' חנינא חשש משום גזל בנו ולא היה רוצה לקחת אותן ואף שמסתמא היה בנו מתרצה בכך אעפ"כ החמיר על עצמו:

הדרן עלך לא יחפור