מתני' חזקת הבתים. כל הני דחשיב במתני' דבר שעושין פירות תדיר הן ובית השלחין מתוך שמעין בתוכו שמשקין אותו ממנו תמיד עושה פירות תדיר וכל אלו חזקתן שלשה שנים שאם יש לו עדים שהחזיק בהן אע"פ שאבד שטרו נאמן לומר שהם לקוחין בידו ולא אמרי' ליה אייתי שטרא שמכרו לך דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטרי טפי לא מזדהר ואמרי' ליה להתובע אם איתא דלא זבנתיה הוה לך למחות בפני שני' ולומר להם תדעו דפלניא אכיל ארעאי בגזלנותא והיה הדבר מגיעו לאזניו דחברך חברא אית ליה והיה נזהר בשטרו ומדלא מחית את הוא דאפסדת וחזקת ג' שנים של אלו מיום אל יום:

והעבדים. ואע"ג דקי"ל הגודרות והוא מלשון גדרות צאן והה"ד לכל בעלי חיים אין להם חזקה היינו דאין להן חזקה לאלתר שאם היו של אדם אחד ונכנסו לבית אדם אחר אין זה יכול לטעון לקוחים הם בידי שכן דרכן ללכת מבית אל בית אבל אם החזיק בהן שלשה שנים הויא חזקה:

שדה הבעל. המסתפקת למי גשמים ואינה עושה פירות אלא פעם אחת בשנה חזקתה שלש שנים ואינה צריכה מיום אל יום:

גמ' מנין לחזקות. שהן לשלש שנים:

משור המועד למדו. כמו דשור המועד אחר שלשה נגיחות יצא מחזקת תם ונעשה מועד ובנגיחה רביעות משלם נזק שלם כך לענין חזקה כאן אחר ג' שנים יצא מחזקת המערער לחזקת המחזיק והמערער צריך להביא ראיה:

לא רבי יודה. הא לא אמרי' דשור המועד צריך ג' נגיחות בג' ימים אלא אליבא דרבי יהודה בפרק כיצד הרגל אבל ר"מ ס"ל התם דאפי' בג' נגיחות ביום א' נעשה מועד וא"כ אם אנו למדין חזקה משור המועד ודאי אליבא דרבי יהודה היא ומקשינן זמן חזקה לזמן שור המועד וכל חד לפי הענין השייך לו מה שור המועד לג' ימים אף חזקה לג' שנים דאלו לר"מ אפי' בחדא שתא ליהוי חזקה כדס"ל בשור המועד בחד יומא והשתא קשיא דתנינן תמן במתני' לקמן רבי יהודה אומר לא אמרו ג' שנים וכו' והא עיקר מילתא דחזקה שלש שנים בכל מקום לא אתיא אלא כר' יודא אלא לאו ש"מ דלאו משור המועד הוא דלמדו:

המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח. הוה כמאן דאמר ליה לך חזק וקני וקנה. וגרסי' ליה בפ"ק דקידושין הלכה ד' עד ר"ל בשם בר קפרא:

שראוין ליצבר. לתוך הבית:

משכוכית. כדמפרש ואזיל:

אית דאמרין חוטרא. מקל של הרועה והצאן מכירין אותו כשרומז עליהן במקל והולך כל העדר אחריו:

פנדורא. תוף בלשון יוני פנדורא ובקידושין גריס שרקוקיתא זוג המקשקש לפני העדר והולכין אחריו וכן בתוף:

תיישא רבא. תייש גדול וחריף והולך לפני העדר וכולן נמשכין אחריו. ואיתא להאי מילתא בשלהי ב"ק:

המוכר. מקום קבר לחבירו ובו כוכין הרבה:

ועבדים. קתני במתני' דיש להן חזקה ר' סימון וכו' אגב דלקמן מייתי לה וגרסי' להאי סוגיא בעשרה יוחסין הל' ב' והתם נשנית לפי המסקנא דהכא:

כל זמן שמושלך בשוק. אין דין אסופי עליו ואביו או אמו מעידין עליו:

נאסף מן השוק. שם אסופי עליו וצריך שני עדים להעיד עליו שהוא כשר:

ואביו ואמו. אם שניהם מעידין עליו שהוא בנם נעשין לו כשני עדים כשירין ונאמנין:

וחשוד אדם לומר. ר' אבהו אסיפא הוא דפריך מ"ט דאביו לבדו אינו נאמן וכי חשוד אדם לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו ואע"פ שהוא נאסף מן השוק מ"מ ליהמניה מטעמא דאין אדם חשוד בזה ומה לו לשקר בכך:

דילמא בניכסי הגר איתאמרת. שמא לא אמרו אלא בגר שאין לו יורשין ובהא הוא דאיכא למימר שאוסף לו אחד מן השוק ולומר עליו בנו הוא כדי שירשנו ולפיכך הוא אינו נאמן לפי שחב לאחרים הוא דנכסי הגר שמת ואין לו יורשין כל הקודם זכה:

א"ל. רבי סימון הרי כל רבותינו בגולה מעידין עלינו וכו' וכך קבלנו שלאחר שנאסף מן השוק אין אביו בלבדו נאמן עליו:

הדא דתימר. דכל זמן שאינו נאסף מן השוק אחד מהן מעיד עליו בתינוק שאינו מרגיע עצמו ואינו יכול עדיין לדדות ממקום למקו':

אבל בתינוק המרגיע. שיכול להרגיע ולהיות רגע כאן ורגע כאן:

הדא היא דאמר רבי יוחנן. בעלי חיים המקפצין שיכולין לקפוץ ממקום למקום אין להם חזקה שיהא המחזיק בהן נאמן לטעון טענת חזקה לאלתר דשמא מעצמן באו לבית וה"נ הואיל והתינוק הזה יכול לדדות הוא חיישינן שמא לא זהו התינוק שהשליכו וממקום אחר בא לכאן ואע"פ שלא נאסף מן השוק צריך שני עדים שיעידו עליו:

תלש מאחת מהן. תלש עצים ועשבים כדי לתקן את השדה דבנכסי הגר קנה בכה"ג:

לקנות חבירתה. כלומר לקנות גם חבירתה עם אותה השדה שהחזיק בה:

ולא לקנות המיצר. לא נתכוון להחזיק בהמצר שבנתיים דאלו החזיק במצר בעיא היא לקמיה:

היא נקנית. לא קנה אלא אותה השדה שהחזיק בה לבד ולא את חבירתה:

נתכוון לקנות המיצר ושרע מינה. ולמטה ממנה מן המיצר וכלומר שהחזיק המיצר ע"מ לקנות אותן השדות מהו אם מהני חזקת המיצר להשדות דכאפסרא דארעא הוא או לא ולא איפשיטא:

לקנות דרומה ולא אמצעיתה. שלא נתכוון לקנות כלום באמצע השדה והוי כמיצר המפסיק בין שתי השדות לא קנה אלא מקום צפונה בלבד וכגון שאין השדה זו מצויינת במצריה:

תמן תנינן. לקמן בפ' הספינה הלוקח פשתן מחבירו ה"ז לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה:

לא קנה אלא מה שתלש. כדמפרש רבי אבדומא למילתיה:

נחותא. שהיה רגיל לירד לבבל:

בניכסי הגר אתאמר. לא אמר שמואל לא קנה אלא מה שתלש אלא בנכסי הגר דס"ל דכיון דאויר באמצע לא קנה השאר ודמיא להא דרב חסדא דלעיל ובנכסי הגר הוא דאמרי' הכי שאין דעת אחרת מקנה אותו:

בגין דלא תימר קשיא לשמואל. וכי בשביל שאתה סבור משום דלא תקשה אדשמואל ממתני' דקתני ותלש כל שהוא קנה דמשמע דקנה הכל את דחיק אנפשיך לאוקמי לדידיה בנכסי הגר לא היא אלא דשמואל אפי' בעלמא קאמר למילתיה:

משוך בהמה זו לקנות. שתקנה במשיכה זו קנה:

לקנות וולדותיה לא קנה. כן היא הגי' בפ"ק דקידושין הלכה ד' ונכונה היא דמשיכה דבהמה לא מהני לולדותיה וכדמפרש ואזיל:

לקנות היא וולדותיה קנה. והכי איתא התם דמגו דמהני משיכה לדידה מהני נמי לולדותיה:

הדא דתימר. לקנות ולדותיה לא קנה:

בשלא היתה. הבהמה עוברה אבל אם היתה מעוברת עשו אותה כאחד מאיבריה ומהני משיכה דידה לעוברה:

והתני. ופריך לה הש"ס על הא דקאמר אם היתה עוברה קנה והתניא בברייתא המוכר עוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום משום דהוי דבר שלא בא לעולם:

אויר חורבת לחבירו. להוציא בו זיזין לא עשה כלום דאין כאן על מה לחול הקנין:

ומשייר לו לעצמו דכל כה"ג אמרינן בעין יפה הוא שייר לעצמו:

שלשה הן שהן נאמנין. בעדותן לאלתר אבל לאחר זמן אין נאמנין:

החיה. המילדת נאמנת לומר זה יצא ראשון ובכור הוא:

והשיירה. העוברת ממקום למקום ומצאו תינוק מושלך וכשהוא עדיין בשוק בהא הוא דאמרו דאחד מהם נאמן כדר' סימון לעיל:

והמטהרת חברותיה. מחמת שאומרת על עצמה טמאה היא מטהרת חברותיה כהאי דתנינן בפ"ט דנדה:

כולן טמאות. ובמשולבות ודבוקות זו בזו מיירי ואין ידוע מאיזו מהן:

ובלבד מעת לעת. משעה שנמצא הדם תולין בזו לטהר חברותיה אבל לאחר מעת לעת אין תולין בה. ואיתא להא בפ' עשרה יוחסין שם:

מתני' שלשה חדשים וכו'. לפי שיש תבואה גדילה לג' חדשים כגון שעורים ושבולת שועל ועדשים ונמצא אוכל שלש תבואות בשמנה עשר חדש:

ר"ע אומר חדש שיש דבר שגדל לשלשים יום כגון שחת וירקות לפיכך אם אכלה ארבעה עשר חדש הוי חזקה ור' ישמעאל סבר אכילת שחת וירקות לאו כלום הוא ולא הוי חזקה אלא באכילת תבואה ופירות גמורים ומיהו לכ"ע צריך י"ב חדש באמצע מפני שבאמצע צריך אכילה חשובה לשנה שלימה:

בד"א. שצריך שמנה עשר חדש לשדה הבעל:

בשדה לבן. של תבואות שהכל נלקט בפרק אחד ולפיכך שיעור שלשה שנים בעינן:

אבל בשדה האילן. שפירותיה נלקטין לפרקים ענבים בפרק אחד וזיתים בפרק אחד ותאינים בפרק אחד:

כנס את תבואתו. יין של גפנים:

ומסק את זיתיו וכנס את קייצו. ליקט תאינים ויבשן והכניסן לביתו הרי זו חזקה כאלו הן שלש שנים ואין הלכה לא כר' ישמעאל ולא כר"ע:

גמ' שלש שנים קציר וכו'. כלומר שלש שנים יקצור את התבואה וימסוק את הזיתים ויבצור את הענבים דשלשה שנים בעינן לכל מה שיאכל מהשדה אשר החזיק בה:

מעת לעת. שלש שנים שלימות ממש:

כשני אליהו. דאמר אם יהיה טל ומטר שלש שנים וגו' וחלוקין אם היו שלשה שנים מיום אל יום או לא:

מתני' שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין חזקה שאם החזיק באחת מאלו הארצות והיה בעל הקרקע באחרת אין חזקתו חזקה לפי שאין שיירות מצויות מזו לזו ואע"פ שאינן שעת חירום ומלחמה סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי ואם היה בעל הקרקע מוחה לא היה מי שיודיע לזה המחזיק לפיכך היה ראוי לזה המחזיק ליזהר בשטרו וכיון שלא נזהר הפסיד:

עד שיהא עמו במדינה. אחת שיהיו שניהם ביהודה או שניהם בעבר הירדן ואע"פ שזה בעיר אחת וזה בעיר אחרת דכיון דשיירות מצויות היה לו למחות וכיון דלא מיחה הפסיד:

אמר ר' יהודה טעמי' דר' יהודה דקסבר דטעמא דחזקה לאו משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה טפי לא מזדהר אלא דס"ל דטעמא הוי משום דלא שבק אינש דאכלי ארעא דידיה אפי' שעה אחת ושתיק והאי דנתנו שיעור שלשה שנים כדי שאם היה באספמיא שהוא רחוק מהלך שנה מארץ ישראל ויחזיק שנה וכו' אבל אם היה עמו בעיר הוי חזקה לאלתר ובשלש ארצות הללו שאין שיירות מצויות בתלת שנין מיהת הוי חזקה ואין הלכה כרבי יהודה:

גמ' בשעת חירום שנו. הא דקתני עד שיהא עמו במדינה אחת דוקא בשעת חירום ומלחמה שאין השיירות מצויות אבל שלא בשעת חירום אין צריך שיהא במדינה אחת עמו דמחאה שלא בפניו הוי מחאה ואיבעי ליה להאי למימחי דחברא חברא אית ליה והא דקתני יהודה וגליל משום דאין השיירות מצויות מזו לזו וכשעת חירום דמי כדפרישית במתני':

אין חזקה לבורח. אין מחזיקין בנכסי בורח שלא היה יכול למחות דמתיירא פן יודע מקומו שנחבא שם:

ולא מארץ לארץ. וכגון שאין השיירות מצויות מארץ זו לאחרת כדאמר רב לעיל:

יש חזקה לבורח. דעכ"פ היה לו למחות בפני שנים ואע"פ שלא יגידו לזה או שלא יוכלו לבא לשם דקסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה:

קרייא. המקרא הזה מסייע למה דאמר שמואל דמחזיקין בנכסי בורח:

ויתן לה המלך סריס אחד לאמר השב את כל אשר לה וגו'. גבי שונמית כתיב במלכים והנה האשה אשר החיה את בנה צועקת אל המלך על ביתה ועל שדה וגו' ובארץ פלשתים היתה שבע שנים שברחה מפני הרעב כדכתי' התם ומדהוצרך המלך לצות להשיב את כל אשר לה ש"מ דמחזיקין בנכסי בורח ולא היתה יכולת בידה להוציא מיד המחזיקין בדין ועל כן צעקה אל המלך וצוה להוציא מידם:

שתי אבטוניות. שתי אפרכיות כמו אלו המקומות שלומי ונבירו שהן סמוכות זו לזו והירדן מפסיק ביניהם ואינם מצוין לבא מזו לזו:

עיקר החזקה הכנסת פירות. צריך שיעידו שהיו רואין אותו מכניס פירותיו לביתו דעיקר החזקה שיהא נהנה מהשדה שמחזיק בה. וגרסינן להא בפ' מצות חליצה הלכה א' ואגב מייתי להא דלקמן:

לא מודה רב במנכש ומעדר. קס"ד דרב סבירא ליה בהכנסת פירות לחוד סגי ופריך וכי לא מודה רב שצריך שיראוהו עושה מלאכה ומתעסק בעבודת הקרקע באלו השנים שהחזיק בה:

מהו דאמר רב וכו'. הא דאמר רב עיקר החזקה הכנסת פירות הכי קאמר אפי' אם ראו אותו מתעסק בעבודת הקרקע אינה חזקה עד שיראו ג"כ שהכניס פירות דתרוייהו בעינן:

עיקר חליצה התרת רצועות. קס"ד דחליצה היא דמעכבת קאמר ותו לא ופריך והא רב קאמר בשם חכמים עד שתחלוץ ותרוק:

מודה רב וכו'. והתם הנסחא מתישבת ביותר. אף על גב דאמר רב עד שתחלוץ ותרוק מודה רב עיקר חליצה התרת הרצועות וכלומר ודאי תרתי בעינן אלא דבחליצה קאמר דעיקר חליצה התרת הרצועות הוא ולא בעי עד שתשמט היא המנעל מעל רגלו:

ערר. העירעור מה שהמערער מוחה בהמחזיק מהו שיהא צריך למחות בפני ב"ד דוקא:

אין צריך ב"ד. אלא אם מחה בפני שנים הויא מחאה:

אפילו ערער עמו בפני פועלין. שלו ערער הוא וכלומר דאף דהפועלין שלו לא יגידו לו אפ"ה הויא מחאה דחברא חברא אית ליה:

וצריך לעוררו על כל שלש שנים. בעיא היא אם זה היה בידו השדה שנים הרבה אם צריך למחות בידו בכל שלש שנים או במיחה בשלשה שנים הראשונים שוב אין צריך למחות וקאמר הש"ס דמהאי עובדא פשטי' לה דאין צריך:

הוה ליה עובדא. שהחזיק א' בשלו ומיחה בראשונה ושוב לא מיחה והיו הב"ד שלו ר' חלקיה וכו' ואמר כן אמר אבא רב שאין צריך למחות ולחזור ולמחות:

ותני. תוספתא פ"ב כן:

אתה מכרתה לי. הכי גרסינן בתוספתא וערער עליו שלש שנים הראשונות ובאחרונה אמר לו אתה מכרתה לי ואתה נתת לי במתנה אם מחמת טענה הראשונה אינה חזקה שכל חזקה וכו' כלומר באחרונה אחר שערער זה בתחלה והשיב לו שלא אמר לי דבר מעולם או כה"ג טענה דלאו כלום היא ואע"פ שבאחרונה השיב לו אתה מכרת לי ולא השיב כבתחילה אע"פ כן לא הויא חזקה דמחמת טענה ראשונה היא ואותה טענה לא היה טענה והכי מסיים לה בתוספתא שכל טענה שמקצתה בטלה כולה בטלה. והכא הגי' משובשת במקצת. וש"מ מיהת דמכיון שערער בראשונה וזה לא היה לו טענה שוב אין יכול לומר באחרונה אתה מכרת לי ואף על פי שבג' אחרונות לא מיחה בו:

אם בזו. אם אנחנו נוהגין כזאת ואין חוקרין יותר בדין אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום שלא לשאול מהם בספק זה ולהגזים הדבר אמר כן. ודוגמתו בריש איזה נשך:

מתני' כל חזקה שאין עמה טענה. שיטעון למה הוא מחזיק בשל חבירו אינה חזקה:

והבא משום ירושה. שהחזיק בה שלש שנים מכח ירושת אביו אין צריך טענה לברר איך באה ליד אביו ומיהו ראיה בעי שראו לאביו שהיה דר בו יום אחד:

גמ' וצריך חזקה. כלומר אע"ג דטענה א"צ היורש חזקה ג' שנים מיהת צריך הוא:

תמן תנינן. בפ"ב דכתובות הלכה ב' ואיתא להאי סוגיא שם וביותר ביאור והכא מייתי לה לדין דהבא משום ירושה דאיירינן ביה ובמקצת מסוגיא דהתם:

מודה ר' יהושע. לחכמים דהאי מגו אמרינן באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן וקאמר התם. בשלא אכלה שני חזקה. הא דקתני אם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן בשלא אכל זה עדיין שני חזקה אבל אם אכלה שני חזקה נאמן לומר לקחתיה ממנו. בשלא מת אביו מתוכה. והא דאמרינן אם אכלה שני חזקה נאמן דוקא שאין העדים מעידין אלא שהיתה של אביו של המערער ואינם יודעים אם מת מתוכה אבל אם הם מעידין שמת אביו מתוכה שבשעת מיתתו עדיין היתה מוחזקת שהיא של אביו של זה אין חזקתו של זה כלום שהרי הוכחש הוא במה שאומר לקחתיה מאביך. ועלה קאמר התם כהדא ראובן וכו' דמפקין לה מראובן המחזיק ויהבין ליה לשמעון משום שיש לו עדים שמת אביו מתוכה וממי לקח שהרי לא טען לקחתיה ממך:

אלא. בעיא היא כלומר אלא הא הוא דמספקא לן:

הלך ראובן. וחזר והביא עדים שלא מת אביו של שמעון מתוכה והכחישו עדי שמעון מהו:

אנא אפיקתיה מראובן. בתחילה ואנא מחזרנא ליה השתא דאוקי תרי לבהדי תרי ומחזיקין אותה לרשות המחזיק שהיתה בידו:

רב. פליג וס"ל דחיישינן לזלותא דבי דינא וכשנתת לשמעון ע"פ ב"ד נתתה לפיכך מכאן ואילך כשחזר זה והביא עדים לא כלום הוא דהמוציא מחבירו וכו' וכלומר דהדרינן להאי דינא לכל דאלים גבר וכל המתגבר יהיה בידו ואידך הוי המוציא מחבירו עליו הראיה וכדמסיק:

מי מודיע. דקס"ד דהמוציא מחבירו דקאמר שצריך זה עכשיו להביא ראיה לחזור ולהכחיש עדי ראובן וקרי ליה לשמעון המוציא מפני שבחזקת ראובן היתה בתחלה והשתא דאוקי תרי לבהדי תרי חזר הדין לכבתחילה ומי מודיע עכשיו לזה:

עדי מיתה מודיעין צריך שמעון לחזור ולהביא עדים אחרים שיעידו שמת אביו מתוכה:

הגע עצמך שאין כאן עדים יותר היודעין מזה:

אמר ר' יוסי. לא היא אלא דהכי אמרינן לעולם השדה בחזקת בעליה וכדפרישית דביד מי שהיא עכשיו בחזקתו היא ואם גבר זה וירד בתוכה ה"ז בחזקתו והוי אידך המוציא מחבירו אבל אין אחר יכול לתקוף ולירד לתוכה:

מתני' השותפין. שיש להן קרקע בשותפות ואכל אחד מהן שלש שנים כל הפירות אינה חזקה ודוקא בקרקע שאין בה דין חלוקה אבל אם יש בה דין חלוקה ואכלה אחד מהן ג' שנים הוי חזקה:

והאריסין. שיורדין לקרקע למחצה לשליש ולרביע ואכל כל הפירות ג' שנים אינה חזקה ודוקא באריסי בתי אבות שהיה אריס לאביו של בעל השדה או לאנשי משפחתו של אלו אין הבעלים ממחין בידם אבל אריס שהורידו בעל השדה בעצמו בתחלה ואכל כל הפירות שלש שנים יש לו חזקה:

והאפוטרופוס. שהוא אפוטרופוס על ביתו או על שדה זו ומשתמש ברשות אין לו חזקה:

אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ואפילו כתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך ולא בפירותיהן דהשתא אינו אוכל פירות מן הדין ואח"כ הביא ראיה שאכל פירות שלש שנים לא הוי חזקה דדרך האשה להניח לבעלה שיאכל פירות נכסיה ואפילו אין לו לאכול מן הדין:

ולא לאשה בנכסי בעלה. ואפילו ייחד לה קרקע למזונותיה ואכלה פירות משדה אחרת של בעלה שלש שנים לא הוי חזקה דדרך האיש להניח לאשתו שתאכל בנכסיו אפילו אין לה זכות בהן:

ולא לאב וכו'. כל זמן שהבן סומך על שלחן אביו ולא פירשו זה מזה אין להם חזקה זה על זה:

במה דברים אמורים. כל חזקות הללו דאינן חזקה:

במחזיק. כלומר בענין חזקה דאמרינן בה שיש לנגדה טענה שזה טוען גזולה היא בידך:

אבל. בענין חזקה שהיא לקנין כגון בנותן מתנה או שמוכר לו וא"ל לך חזק וקני וכן כל הני דאמרינן לעיל במתני' דאין להם חזקה משהחזיקו כשאר מקבלי מתנה קנה ואין הנותן יכול לחזור בו והאשה שנתנה או מכרה לבעלה מנכסי מלוג שלה משהחזיק הבעל בהן קנה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דדוקא בשדה שכתב לה בכתובתה להיות דעתה סומכת עליה יותר משאר נכסים שלו המשועבדין לה לכתובתה או שייחד לה קרקע אחת לכתובתה אחר הנשואין להיות לה לאפותיקי או בקרקע שהכניסה לו שום משלה וכתבו בכתובה שהוא מקבל שוויה בדמים והן נקראין נכסי צאן ברזל באלו אמרינן שאין המכר והמתנה לבעלה כלום שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי מפני שיש לבעלה שייכות בהן אבל בנכסי מלוג שלה שאין להבעל שייכות בעיקרן של הנכסים אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן האיש שמכר לאשתו מנכסיו אם לא היו המעות טמונים אצלה המכר קיים ועיקר הנכסים להאשה והבעל אוכל פירות ואם היו אותן המעות שקנתה בהן טמונים אצלה המכר בטל דיכול הוא לומר לגלויי זוזי הוא דבעינא:

והאחין שחלקו. והחזיק אחד מהן בחלקו אין יכולין לחזור:

והמחזיק בנכסי הגר. שמת ואין לו יורשין וכל הקודם להחזיק בנכסיו זכה:

נעל. שעשה דלת או גדר בה או שפרץ בה פרצה אפילו כל שהוא כל שהועיל איזה דבר בה הרי זה חזקה:

גמ' שמואל אמר לית כאן שותף. לא גרסי' במתני' כאן שותף:

שותף אין לו חזקה. בתמיה אמאי לא יהי' לשותף דין חזקה וכדמפרש ואזיל לקמיה:

לא כן. ופריך הש"ס דלא כן אמר שמואל שותף שירד ונטע כנוטע ברשות חבירו הוא אלמא דס"ל דאין לשותף חזקה אלא דהוי כשאר אריס שיורד ברשות:

הן דתימר. ומשני הא דשמעינן לשמואל דאמר כיורד ברשות הוא ואין לו טענת חזקה:

באותו שעומד שם. שחבירו ג"כ עומד שם וכל אחד משתמש בחלקו שהוא עומד בה לפי שדרך השותפין הוא להשתמש זה בחציה זו של שדה וזה בחציה האחרת בשלשה או ארבעה שנים ואח"כ מחליפין את של זה לזה וחוזר ומשתמש כל אחד בחצי שנשתמש בה חבירו כל כך שנים ולפיכך אין להן טענת חזקה זה על זה שכן דרך השותפין:

והן דתימר כי שותף אין לו חזקה. והא דמתמה שמואל ואמר וכי שותף אין לו חזקה ואמאי לא יוכל לטעון טענת חזקה אם הניח לו חבירו להשתמש לבדו שלשה שנים:

בשאינו עומד שם. מיירי כלומר באותו החלק האחר שאין חבירו עומד בה להשתמש כמו זה אלא שהניחו להשתמש בכולה דכיון שהחזיק זה ג' שנים בכל השדה אמרינן דמכר לו את חלקו והלכך הויא חזקה:

מהו מייתי תחותיה. מה מייתי שמואל למיתני במתני' במקום שותף דלא תני ליה:

האומנין והגוזלין. הני הוא דגריס להו במתני' דאין להן חזקה. האומן כגון שנתן לו לבנות בקרקע או לתקן בה ועמד בה שנים רבות כל זמן שהוא עוסק בה אין לו טענת חזקה וכן הגזלן אין לו חזקה לעולם ואפי' הביא ראיה שהודו הבעלים בפני עדים שמכר לו את השדה אינו כלום שמפני היראה הודו לו:

ראה עבדו אצל האומן. ואומר שנתן לו ללמדו איזה אומנות וכיוצא בזה:

אתה אמרת לי למוכרו. וכגון שלא ראה אצל האומן אלא ביד אחר ואומר שלקחה מן האומן והאומן טוען אתה אמרת לי למוכרו או ליתנו במתנה נאמן:

באריס לעולם. שהוא אריסו בכל השנים והילכך אין לו חזקה:

אבל באריס לשעה. שלא הורידו אלא לפי שעה לזמן מועט:

יש לו חזקה. כשנתעכב בה שלש שנים דהא מתחילה לא ירד ברשות אלא לפי שעה ולא היה לו לבעל השדה להניחו בה זמן כל כך:

דנימא נחת רוח מיניה ושבקיה. שיכול בעל השדה לומר שהיה לו נחת רוח ממנו ולפיכך הניחו שנים רבות ואע"פ שבתחלה לא הורידו אלא לפי שעה:

תמן. בבבל אמרין דדוקא האריס עצמו שהוא רגיל בו אין לו טענת חזקה אבל בן אריס כאחר דמי ור"י ור"ל פליגי דיכול לומר מפני שהיה לו נחת רוח מאביו לפיכך הניח לבנו לשנים רבות:

דאמר ר' יוחנן אריס שהורד אריס. שחילק מאריסותו לאחר אין לזה האריס אחר חזקה כמו שאין לזה שכן דרך אריס להוריד אריס ולחלק לאריסין הרבה ומחמת אריס הראשון הם וה"נ בנו זה מחמת אביו הוא שהניחו בה:

אבל אדם. אמתני' קאי:

אין לאיש חזקה וכו'. ולשון אבל באמת הוא וכלומר באמת דהיינו טעמא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו דאמרינן וכי אדם שמפקח על נכסי אשתו יש לו לטעון טענת חזקה בתמיה אלא שכן דרך הבעלים לפקח על נכסי נשותיהן ולהתעסק בהן שלא ילכו לאיבוד ולפיכך אין לו חזקה:

אין לאיש וכו'. והא דאמרינן באלו שאין להן חזקה זה על זה דוקא בחייהן אבל לאחר מותן לא שייך האי טעמא ויש להן טענת חזקה נגד היורשין:

רב אמר. לפרושי גדר ופרץ כל שהוא דקתני במתני':

בפוחת מעשרה. שהיה שם פירצה עשרה וגדר בה כל שהוא לפחתו מעשרה והועיל שלא יכנסו בה בריוח כל כך כבתחילה או שפרץ כל שהוא שהוסיף על הפרצה על עשרה שבתחלה והועיל שנכנסין בה יותר בריוח מעט מבתחילה:

אפילו פרץ מקום שאינו ראוי וכו'. והיינו כל שהוא וגרסינן הכא להא דכתוב' לקמן והתני המוכר לחבירו ונתעצל וכו' ובטעות נדפס שם ושייך לכאן:

והתני. בניחותא דלא קנה הלוקח עד שיחזיק בה:

וירד המוכר והחזיק בה. כלומר שחזר בו המוכר והקדים את עצמו לתקן איזה דבר בהשדה וכיוצא בה מה שהיה צריך להלוקח לעשות כדי שיקנה בזה:

ביטלה חזקה. כלומר אע"פ שלא אמר המוכר בפירוש שחוזר בו מ"מ מכח חזקה זו שהיה לו ללוקח לעשות ונתעצל וקדמו המוכר בטלה המכר והמתנה וכדתנינן במתני' דצריך שיחזיק בה הלוקח או המקבל המתנה.

מתני' משלמין לו את הכל. מה שרצו להפסידו דמי הקרקע וכן הפירות שהיה צריך לשלם להמערער:

משלשין ביניהן. כל כת יתנו השליש שהרי הן שלשה כיתות לשלשה שנים:

שלשה אחין. שהן מעידין לכל שנה ושנה אח אחד ואחד מצטרף עמהן ומעיד עם כולן:

הרי אלו שלש עדיות. דאשנה דמסהיד האי לא מסהיד האי ולפיכך עדותן כשרה:

והן עדות אחת. לענין הזמה שאין נעשין זוממין עד שיזומו כולן ואם הוזמו כולן משלמין השלשה אחין החצי וזה שנצטרף עם כל אחד מהן משלם החצי האחר:

גמ' אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי וכו'. לפרש משלמין לו את הכל קאי דמאי את הכל דקתני והלכך מפרש הש"ס דכשזה טוענו בתחלה מה אתה עושה בתוך שלי ואם לא בירר חזקתו בעדים צריך להחזיר לו את הקרקע וגם דמי הפירות שאכל בשנים האלו והלך זה והביא לו עדים וכשהוזמו עדיו אח"כ ה"ז צריך להחזיר לו את השדה ואוכל פירות כלומר דמי אוכל הפירות של ג' שנים ונמצא שאלו זוממין רצו להפסידו לזה את הכל והיינו משלמין לו את הכל דמי הקרקע ודמי הפירות:

והתני המוכר לחבירו וכו'. מה שנמצא בספרי הדפוס כתוב כאן טעות הוא ולא שייכא הכא אלא לעיל בסוף הלכה אחר תיבת ה"ז חזקה וכדפרישית לעיל:

הדא אמרה עד זומם וכו'. מילתיה דר"ז אמתני' דפ' מרובה הל' ג' נשנית ואגב דמייתי ליה הש"ס התם תוספתא דהכא הנשנית בדין דמתני' ושייכא לדר' זירא כדנשנית שם מייתי לדר' זירא הכא דרך רמז וקצרה וסמיך אדלעיל וע"ש כי הסוגיא קצרה וארוכה היא ומבואר היטב בס"ד:

מתני' שיש להן חזקה. אם החזיק בקרקע חבירו שלשה שנים בענין זה הויא חזקה:

היה מעמיד בהמתו בחצר. האי תנא בחצר השותפין קמיירי דאהעמדת בהמה כדי וכיוצא בה לא קפדי אהדדי ומשום הכי לא הויא חזקה ואפילו אי אחזיק להאי מילתא שלשה שנים:

אבל עשה לבהמתו מחיצה וכו'. דכה"ג ודאי קפדי אי שתיק לה ג' שנים ולא מיחה ודאי הויא חזקה:

הכניס תרנגולין לתוך הבית. אף על גב דלא עביד מעשה מקפיד אדם בהם משום דמטנפי כל מה שבבית:

גמ' נהגו השותפין להיות מוותרין זה לזה בתרנגולין. אין מקפידין זה על זה בגידול תרנגולין ואף על פי דבחצר חבירו מעכב עליו אפי' בגידול תרנגולין וכיוצא בהן לחוד בלי העמדת מחיצה מ"מ השותפי נהגו להיות מוותרין זה לזה ומתני' היה מעמיד וכו' בחצר השותפין מיירי:

מתניתא. דריש פ"ה דנדרים לא אמרה כך דקתני השותפין שנדרו הנאה זה מזה שניהן אסורין מלהעמיד שם ריחיים ותנור ומלגדל תרנגולין. והש"ס לא חש להשיבו לו כאן וסמיך אדשני ליה התם דקאמר מפני שנדרו הנייה זה מזה הא אם לא נדרו הנייה זה מזה סתמן כמוותרין אילו לאילו ור"א ס"ל דאף ויתור אסור במודר הנאה:

א"ר יוסי ויאות. הוא דדוקא בחצר השותפין קתני במתני' משום דלא קפדי אהדדי הלכך אין לו חזקה אבל בחצר שאינה שלו מה נפשך אם נתן לו זה רשות לגדל הרי זה מגדל ברשות ואם אין לו רשות לגדל ואף על פי כן גידל וזה ראה ולא מיחה בו א"כ הרי החזיק לזה:

מתני' המרזב. צנור קטן שנותנין אותו בסוף צנור הגדול ההולך על פני כל הגג ורגילין לתלותו פעם כאן ופעם כאן לכל ראש שירצו להרחיק קילוח המים מן הכותל ולשון מרזב טיפה של מים זב דרך שם מר מלשון כמר מדלי:

אין לו חזקה. שאם בא בעל החצר להפכו שהיה מונח לרוח דרומי ובא לתת אותו לרוח צפוני אין בעל המרזב יכול לעכב עליו דלאו מידי אפסדיה ואין לו חזקה שיהיה תמיד ברוח זו:

ויש למקומו חזקה. אם בא בעל החצר לעקרו משם לגמרי שלא ישפכו מי הגג לתוך חצירו אינו יכול דלענין זה יש לו חזקה וכבר החזיק זה שיהו מי גגו שופכים דרך אותו מרזב לחצירו:

המזחילה. צינור גדול המחזיק כל אורך הגג והוי מילתא דקביעותא והלכך יש לו חזקה דלא עביד אינש דשתיק בדבר כזה ומדשתק ולא קפיד הדין עם בעל המזחילה המחזיק ואין בעל החצר יכול לזוז אותו ממקומו:

סולם המצרי. קטן הוא ואינו קבוע ולא מקפיד עליו אם נותן אותו לתוך חצר חבירו כדי לעלות בו לגגו או לשובכו והלכך אין לו חזקה:

ולצורי. הוא סולם גדול ומקפידין עליו והלכך יש לו חזקה:

חלון המצרית. חלון קטן שאין ראשו של אדם נכנס בו אין לו חזקה ואם רצה בעל החצר לבנות כנגד החלון ולסתמו אין בעל החלון יכול לומר לו כבר החזקתי בו ואינך יכול לסתום משום דאמר ליה לא נתפייסתי אלא לפי שלא היה לי היזק בו אבל שתחזיק עלי עד שארחיק הבנין לא הנחתי ואפילו הכי אמרינן בזה אם היה רוצה בעל החצר לעכב עליו בתחלה כשפתחו מצי מעכב עליה משום היזק ראי' ואפי' היתה גבוה יותר מד' אמות דמצי אמר ליה שמא תשים ספסל סמוך לחלון ותביט בו:

ולצורית. חלון שראשו של אדם נכנס בו אפילו הוא למעלה מד' אמות יש לה חזקה. וכן אם היה החלון עשוי לאורה ואפילו הוא קטן מאד והוא למעלה מד' אמות. או חלון שהוא למטה מד' אמות. בכל אלו אם הניחו בתחילה לפתוח יש לו חזקה ושוב אין יכול זה לבנות כנגדו ולסתמו דיש חזקה לנזקין חוץ מעשן ואבק ובית הכסא ונידנוד הקרקע שאלו ארבעה אין להם חזקה ואפילו החזיק בהם כמה שנים אבל היזק ראיה בעשיית מעשה כגון פותח חלונות לחצר חבירו יש לו חזקה. וחזקה לנזקים שאמרנו לא בעינן ג' שנים אלא מכי קא נזקא בכדי שיוכל לומר לניזק כבר ידעת בנזק ולא מחית הויא חזקה:

מלבן. בנין מבחוץ כעין משקוף מלמעלה ואסקופא מלמטה ואין הלכה כרבי יהודה:

גמ' להאריך ולהרחיב בו. הא דקתני המרזב אין לו חזקה לענין זה הוא שאם רצה בעל החצר למחות ביד בעל המרזב שלא להאריך ולהרחיב אותו שלא יתפוס באויר חצירו הרבה הרשות בידו לעכב עליו בזה דאין לו חזקה לכך אבל יש למקומו חזקה שאם בא בעל החצר לעקרו לגמרי אינו יכול:

לכל אותו הרוח. ה"ק לכל אותו הרוח אין לו חזקה שאם בא בעל החצר לשנותו מרוח זו לרוח אחרת הרשות בידו אבל אם בא לעקרו לגמרי אינו יכול:

והתנינן. בניחותא וסייעתא לר' יוחנן היא דמתני' דייקא כוותיה דקתני המזחילה יש לה רשות ארבעה אמות כלומר יש לה חזקה והא דנקט ד' אמות לפי שכך הוא הדין למזחילה שיש לה רשות עד ארבע אמות בענין שזה צריך להרחיק בנין הכותל שלו ממנה מפני זקיפת הסולם כדתנינן בפ' לא יחפור מרחיקין את הכותל ממזחילה ארבע אמות כדי שיזקוף את הסולם והלכך נקט בהאי לישנא:

אית לך מימר כל אותו הרוח. כלומר מאי אית לך למימר במזחילה יש לה חזקה דלענין מאי הוא ודאי ליכא לפרש אלא כל אותו הרוח שאם החזיק זה במזחילה שלו בכל אותו הרוח שעשאה אין בעל החצר יכול לשנות מרוח זו לרוח אחרת:

ודכוותא המרזב וכו'. כלומר דמהא סייעתא לפירושא דר' יוחנן במרזב דבמאי דקתני בסיפא דמזחילה יש לה חזקה בהא גופה הוא דקתני במרזב אין לו חזקה דבמרזב ליכא פסידא לבעליו אם נותן אותו בראש מזחילה זו או בראשה האחרת ובמזחילה ודאי מקפיד הוא לשנותה כולה לרוח אחרת והלכך מחלקי' בין מרזב למזחילה בזה:

ותני. בתוספתא פ"ב בהדיא כן. ושם ט"ס הוא והגי' בכאן היא עיקרית:

המרזב בחצר יש לו חזקה. אם רוצה לעקרו לגמרי אינו יכול דיש למקומו חזקה בחצר אבל מקום קילוחו אין לו חזקה ויכול לשנותו מרוח זו לאחרת:

דבי רבי ינאי אמרי. לפרושי לסולם מצרי קאי. ועיקרא דהאי מילתא בסוף פ' כירה היא והכי גרסינן התם דבי ר' ינאי אמרין עד שלשה ככסא מיכן והילך כסולם. עד שלשה חווקים דין כסא יש לו מכאן ואילך דינו כסולם ופליגי בה אמוראי לענין מאי איתאמרת בדבי ר' ינאי:

לענין טומאה איתאמרת. דאם אין לו ד' עווקין אינו אלא ככסא למנין טומאה ופירושו בענין כסא החווקין כחפוין וכעין דתנן בפכ"ו דכלים כסא שניטלו שנים מחפיו זה בצד זה ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה שעיקר הכסא לישיבה הוא ואף על פי שנשתייר בו בית קיבול טהור הוא והיינו דקאמר לענין טומאה דעד שלשה חיפוין לישיבה עומדת ודין כסא יש לו לענין טומאה מכאן ואילך אינו עומד לישיבה אלא דינו כסולם וכל זמן שראוי לתשמישו מקבל טומאה הוא כדין הסולם:

לענין חזקות איתאמרת. לענין דינא דמתני' דעד ג' שליבות סולם מצרי הוא ואין לו דין סולם שאינו אלא לישיבה כמו הכסא:

לענין שבת איתאמרת. לענין מיעוט הכותל שבין שתי חצירות כדאמרינן בפ' חלון דף ע"ז ע"ב סולם המצרי ממעט סולם הצורי אינו ממעט משום דכובדו קובעו וה"נ קאמר דעד שלשה דינו ככסא וחזי לטלטלו ככסא ואינו ממעט בגובה הכותל וכן היא פלוגתא דאמוראי בהאי תלמודא בענין דין מיעוט בסולם צורי בריש פ' חלון:

אמר ר' הושעיא לא אמרו וכו'. אהא דאמרי במסכת יבמות בהאי תלמודא בענינא דמתני' קאי דהתם בפי"ב הלכה ג' אמרו מהו לפתוח חלון מצרית לחצר השותפין למעלה מארבע אמות א"ל כן אנן אמרין לסתום אוירא בעלמא באפוי. בתמיה אם כן נאמר דיכול למחות בידו ולסתום אויר העולם בפניו אלא ודאי אין יכול למחות בידו למעלה מד' אמות ואהא שייך שפיר הא דרבי אושעיא דלא אמרו בפשיטות דלמעלה מארבע אמות אין זה יכול לעכב אלא בחצר אם הוא פותח לחצר דכיון דחלון קטן הוא ולמעלה מד' אמות אין לחוש כל כך שיסתכל למטה בחצר:

אבל בגגות. גגות שלהם שוים היו ונוח להשתמש עליהן ואם רוצה לפתוח חלון כנגד גגו של חבירו אפילו הוא למעלה מד' אמות יכול זה לעכב עליו דלגגו שהוא כנגדו בקל הוא יכול להסתכל בו ואפי' בחלון קטן:

שמע ר' אושעיא. דהוי אמרי בבי מדרשא להאי דינא ולא אמרו משמיה והורע בעיניו שהיה להם להזכיר את שמו:

מתני' זיז. עץ או אבן היוצא מכותלו לאויר חצר חבירו אם יש בו טפח או יותר יש לו חזקה ואין יכול בעל החצר לבנות כנגדו ולסתור את הזיז מאחר שהחזיק בו:

**ויכול למחות בו.**בתחילה כשבא בעל הכותל להוציא זיז שיש בו טפח יכול בעל החצר למחות בו שלא יוציאנו:

פחות מטפח. לא הוי מידי דקביעותא הלכך לא הוי חזקה ויכול לבנות כנגדו וכשבא בעל הכותל להוציאו בתחלה אין בעל החצר יכול לעכב עליו:

גמ' מוציאו את אפי' כמה. דכיון שהחזיק בטפח יכול הוא להוציאו כמה שהוא רוצה באורך הזיז:

למשוך כמה. במשך רחבו כמה:

בחולק את ביתו. בשיעור שעושין בין בית לבית בבליטת הכתלים היוצאים כדי לחלק בין בית לחבירו כך הוא יכול למשכו. א"נ יש לפרש מוציאו את אפילו כמה ארחבו קאי דרחבו של זיז יכול הוא להוציאו אפילו כמה באורך טפח שהחזיק בו למשוך בארכו כמה אם יכול הוא למשכו יותר באורך לאויר החצר וקאמר כדרך שעושין בסימן לחלק בין בית לבית כך הוא יכול למשוך בארכו:

מתני' לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. שיש לו שותפות בה וכ"ש לחצר חבירו משום היזק ראיה:

בחצר אחרת. הסמוכה לחצר זו שיש לו בה שותפות לא יפתח לו פתח לחצר זו שמרבה עליהם דריסת הרגל מדיורי אותו הבית:

בנה עלייה וכו'. ג"כ מהאי טעמא שמרבה דיורין:

בונה חדר לפנים מביתו. שאינו מוסיף כלום אלא חולק ביתו לשנים דבלאו הכי יכול למלאות ביתו דיורין אם ירצה:

פתח כנגד פתח. דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שלא היו פתחיהן מכוונים זה כנגד זה ואמר ראויים הם לברכה:

היה קטן לא יעשנו גדול. דאמר לי' בפתחא זוטא מצינא לאצטנועי מינך בפתחא רבא לא מצינא:

אחד לא יעשנו שנים. ואפי' עושה השנים כמו רוחב האחד דא"ל בחד פתחא מצינא לאצטנועי מינך כשהיא נעול בתרי פתחא לא מצינא שכן דרך בשני פתחים מניחין האחד פתוח:

אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח. חבירו בצד שכנגדו ורשות הרבים עוברת ביניהם דא"ל סוף סוף קא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים:

גמ' גרסינן כאן להא דנתן בר' הושעיא וכו' הכתובה בספרים לסוף הלכה דלעיל והכא הוא דשייך כמו שפירשתי למעלה:

הכא את אמר פתח כנגד הפתח מותר וכו'. כלומר דהש"ס מקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי דמרישא משמע דדוקא לחצר השותפין פתח כנגד הפתח אסור הא במקום אחר אף ע"פ דלא הויא ר"ה אלא דלא הוי כחצר השותפין וכגון במבוי שאינו מפולש מותר ובסיפא קתני אבל פותח הוא לר"ה פתח כנגד פתח דמשמע הא במבוי שאינו מפולש אסור:

הן דתימר מותר וכו'. כלומר דיוקא דרישא דוקא הוא דבמבוי שאינו מפולש מותר דלא אמרו אסור אלא בחצר השותפין אבל במבוי אע"ג דאינו מפולש שכיחי ביה רבים יותר מבחצר ויכול לומר לו סוף סוף בעית לאצטנועי מהרבים העוברים שם:

והתני. בתוספתא פ"ב:

אמר ר' אילא. לא קשיא:

כאן בשנתן רשות. הא דדייקינן במתניתן דבמבוי מותר בשנתנו לו רשות לפתוח ושוב אינן יכולין למחות בו ואפ"ה בחצר השותפין אסור דאף על פי שנתנו לו רשות מכיון דהיזק ראי' בחצר השותפין יותר מצוי ותדיר הוא יכולין למחות בו והא דתני בתוספתא דבני מבוי יכולין לעכב עליו בתחלה הוא דלא נתנו לו רשות:

שנייא היא בגנות שניתנו לחפירה. רבי יוחנן בעי לשנויי הפירכא דפריך מהתוספתא בגוונא אחרינא דגרסינן התם אחר דקתני כשם וכו' כך בני מבוי יכולין למחות זה את זה במבוי השותפין כיצד וכו' ומפרש התם דבדבר שכבר עשה א' תקלה אין יכול למחות בחבירו דאומר לו כדרך שעשיתה בתוך שלך אף אני עושה בתוך שלי היו מימיו עוברין דרך גגו של חבירו ועמד והפסיקן יכול לעכב על ידו וכו' יש לו באר בחצרו של חבירו והרי בעל החצר מבקש לחפור לו באר אחרת יכול לעכב על ידו ע"כ. והשתא קאמר ר' יוחנן דמהבריי' דהתם לא קשיא דשאני התם דמיירי בדבר שעומד לכך כגון בגנות שעומדין לחפירה וכיוצא בזה והלכך קתני התם דבדבר שחבירו גם כן יכול לעשות כמוהו חבירו מעכב על ידו שאמר ליה למחר אני עושה כן בתוך שלי ואם כבר עשה יכול גם הוא לעשות כן או אם כבר החזיק זה בחצירו של חבירו כגון הא דתני בדין הבאר בזה אין חבירו יכול לעשות כן ועכ"פ שמעינן מהתם דלא מיירי אלא בדבר שגם חבירו יכול לעשות כמוהו אבל הכא דאמרי' במבוי מותר מיירי שבתחלה עשה זה פתח לחצירו של זה במבוי ולא הי' שם עדיין פתח כנגדו ובכה"ג אין יכול זה לעכב על ידו והיינו דמתמה ר' נסא על האי שינויא:

וחרבות לא ניתנו להבנות. וכי זה ג"כ אין יכול לבנות בחצירו ולפתוח ג"כ בפתח כנגדו וא"כ היינו דינא דברייתא דבמקום שיכול לעכב מטעם הזה גם בזה יכול לעכב ולומר למחר אני רוצה לבנות ויהא פתחך כנגד פתחי ואם אינו יכול לעכב שכבר קדם זה אם כן גם התם כך הוא דמאי שנא ולא משני מידי:

תני תמן. בבבל תני להך ברייתא:

פותח בשמאל נועל בימין. כלומר בידו אחת פתח ובידו שנית יסתום מיד לפי שזה מעכב עליו:

הגע עצמך שהיה שם. דהא במעמד חבירו קתני וא"כ זה ראה ושתק ומחל לו:

יכול לומר לו הוינא בעיית לעי. לא מפני שמחלתי לך הייתי שותק אלא חפץ הייתי לראות היאך אתה מטריח ומיגע עצמך בחנם דצריך אתה לחזור ולסתום:

היה מושיט לו צרורות. והיה מסייע אותו בבנין ובפתיחה מאי הרי מעשיו מוכיחין שנתרצה בכך:

מגחך הוינא באו גברא בהוא האיש. אע"פ כן יכול לומר לו משחק הייתי בך ועשיתי עצמי כמסייע אותך לפי שהייתי יודע שצריך אתה לסותמו:

היו חמשה פתחים זה לפנים מזה וכו'. ברייתא זו לענין טומאה נשנית וכדתנן בפ' י"ג דאהלות העושה מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח לענין להביא ולהוציא את הטומאה ובתוספתא אשר לפנינו גריס שם ריש פ' י"ד פתח שעשאו למאור שיעורו מלא מקדח הגיפו למאור (שסתמו להאורה שכנגדו כגון שבנה שם איזה בנין ואין כאן מאור הלכך הוי דינו כמו העשוי לתשמיש ושיעורו בפותח טפח) שיעורו בפותח טפח שתי חלונות זו לפנים מזו החיצונה העשויה למאור שיעורא מלא מקדח. והיא הגי' נכונה כדמוכח מדלקמיה:

ודא מסייעא למאן דאמרין בנאי. הברייתא זו סיוע למאי דאמרי הבונים חלון שהוא פחותה לאיסטיב לאויר לא נעשית אלא להכניס את האורה והלכך החיצונה שהיא לאויר העולם שיעורה כמלא מקדח אבל שלפנים ממנה אין מביאה את הטומאה במלא המקדח אלא שיעורא כדתנן התם במשנה ב' בנה בית חוצה לה שיעורה בפותח טפח לפי שהוא כחלון העשוי לתשמיש:

מכיון שאין לה חזקה. זו שאינה עשויה לאורה אין לה חזקה אלא דינה כחלון המצרית אינה מביאה את הטומאה כשיעור מלא מקדח לפי שאין חזקה לחלון הקטן אלא אם כן עשוי לאורה וכשיעורו לטומאה כך שיעורו לחזקה אם הוא לאורה:

מתני' אין עושין חלל תחת רשות הרבים. כמו שעושין לפעמים חלל תחת הקרקע וכן לא בורות ולא שוחין ולא מערות ואע"ג דקביל עליה היזיקא דאתי מחמתיה לפי שאין בני אדם רוצין ליזוק ולירד לדין על עסקי ממונא:

ר"א מתיר. ובלבד שיכסנו בחוזק בכדי שתהא עגלה מהלכת עליו וטעונה אבנים ואין הלכה כר"א דחיישינן שמא תתקלקל ותפחת מלמטה שלא מדעתו:

זיזין. רהיטנים קטנים:

וכצוצטראות. קורות גדולות שמא יכשלו בהן בני רשות הרבים אא"כ היו למעלה מגמל ורוכבו והוא שלא יאפיל הדרך על בני ר"ה:

כונס לתוך שלו. שמכניס בקרקע שלו כשיעור הוצאת הזיזין ומוציא:

הרי זו בחזקתה. דטוענין ללוקח ואמרינן שמא זה שמכרו לו כנס בתוך שלו:

גמ' נפלו. זיזין והגזוזטראות ומבקש לבנותן להוציאן לר"ה כבתחלה ואלקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות קאי:

וויתר. לבני ר"ה ואינו יכול להוציא:

מי שהיתה דרך הרבים וכו'. מתני' היא לקמן בפ"ו משום דמיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וה"נ כיון שנפלו כמו שהחזיקו בו רבים הוא:

מתניתא. תוספתא בפ"ב מסייעה לר"ל דקתני בהדיא נפלו בונה אותן במקומן:

הדרן עלך חזקת הבתים