מתני' המוכר את הספינה. סתם:

מכר את התורן. עץ גבוה שתולין עליו את הנס והנס הוא כמין וילון שפורסין אותו לנגד הרוח:

ההוגין. עוגין הוא הברזל שקושרין אותו בחבל וזורקין אותו בעומק המים לארץ לעכב ולעגן הספינה:

המנהיגין. המשוטות שבהם מוליכין את הספינה למקום שרוצין:

העבדים. שיש לו לבעל הספינה להנהיגה:

המרצופין. אמתחות שנותנין בהן הסחורה:

אנתיקי. הפרקמטיא שבתוך הספינה:

מכר את הקרן. עגלה:

לא מכר את הפרדות. המושכות את הקרון בזמן שאינן קשורות עמו:

הצמד. הוא העול שצומד ומחבר את השוורים יחד:

לא מכר את הבקר. ואפי' במקום שמקצתן קורין לצמד בקר:

אין הדמים ראיה. והא דאמרינן גבי מכר דשתות קנה ומחזיר אונאה מיותר משתות בטל מקח הני מילי בכדי שהדעת טועה דסבור הלוקח ששוה כן והוי מקח טעות אבל בכדי שאין הדעת טועה כגון דקנה צמד ששוה זוז במאתים אמרינן במתנה נתנם לו ואין כאן ביטול מקח ואין הלכה כר' יהודא:

לא מכר את כליו. בכלים העשוים לרכיבה כגון אוכף ומרדעת דכ"מ לא פליגי דקנה ואפי' אינם עליו בשעת מכירה כי פליגי בכלים של משאוי כגון שק ודיסקיא ת"ק סבר לא מכר ונחום המדי סבר מכר כיון שהם עליו והלכה כת"ק ולא קנה הכלים של משאוי ואפי' היו עליו בשעת מכירה:

חמורך זו. משמע כמות שהוא עם כליו:

חמורך ההוא. הוי כשואל לו אם חמורך הוא מכור אותו לי והוי כמוכר חמורו סתם ואין כליו מכורין ואפילו הן עליו בשעת מכירה ואין הלכה כר' יהודה:

מכר את הסייח. בנו של חמור וכגון דא"ל חמור מניקה אני מוכר לך שאין אדם קונה חמור לחלבה וא"כ דעתו היה על החמור עם הסייח אבל בפרה אם א"ל פרה מניקה אני מוכר לך לא קנה את בנה דפרה לחלבה עומדת ופרה וחלבה קאמר ליה:

מכר אשפה. מקום גבוה או עמוק שלשה טפחים ויותר שרגיל שם להניח זבל בהמות מכר גם זבלה:

מכר בור מכר מימיו. מוקי לה בבבלי דמתני' יחידאה היא כר' נתן והלכה כחכמים דמכר בור לא מכר מימיו:

הלוקח פירות שובך. מה שילדו היונים כל השנה אינו יכול ליטול כל היונים שיולדו מעתה אלא מפריח מניח בריכה הראשונה להמוכר כדי שיהיו צוותא לאמם שלא יברחו מן השובך. ושני ולדות קרוין בריכה ומניח שתים כדי שיצטוותו האמהות עמהן וכן הוא צריך להניח שתי ולדות מאלו הבנות שיולדו כדי שיצטוותו הבנות עם ולדותיהן וכל הנולד מאחר כך הרי אלו שלו:

פירות כוורת. דבורים הנולדים מן הכוורת בשנה זו:

נוטל הלוקח שלשה נחילין. הן שלשה חבורות מולדות הדבורים הראשונים היוצאין מן הכוורת ומכניסן לתוך הכוורת שלו שהן החשובים והאחרון אחרון גרוע:

ומסרס. מכאן ואילך מסרס שנוטל נחיל אחת ומניח אחת למוכר כדי ליישב את הכוורת:

חלות דבש. לקח ממנו החלות והן הדבש עם השעוה יחד מעורבין ועשוין כחלות:

מניח שתי חלות. כדי שיתפרנסו הדבורים מהן ולא יברחו:

זיתים לקוץ מניח שני גרופיות. כמו שני אגרופין סמוך לארץ וקוצץ:

מה. הן הדרכים וכמה שיעורן:

גמ' תני. בתוספתא ריש פ"ד:

האסכלה. כבש של ספינה שעולין בו:

ובור המים. מים מתוקין לפי שמי הים מלוחין הן ואין ראוין לשתיה:

היצועין וכו'. כדבריש פ' המוכר את הבית:

והביצית. היא ספינה קטנה שהולכין בה על המים הקרובין ליבשה:

דוגית. היא הספינה קטנה שצדין המלחין את הדגים:

תנאים שהתנה יהושע. בפ"ב דכלאים תני לה לתנאי יהושע ואגב דמייתי לקמן בסוף הלכה דיני השייכין לפרקין מייתי לה להך סוגיא דכלאים ולסוגיא דנזיר דג"כ שייכי לתנאי יהושע ולדינים הנוהגין במה שהוא תיקון לצרכי רבי':

ארבעה. תנאים הן ולקמן חשיב להו:

מלקטין עשבים. משדה חבירו בכל מקום:

חוץ משדה תלתן. והן מיני קטנית:

שאסורין משום גזל. לפי שהעשבי' הגדלות בשדה תלתן מעלין לה והתולשן מפסיד את התלתן:

תמן תנינן. בפ"ב דכלאים תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינין הרבה וכן תלתן שהעלה מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש. וכדמפרש לה כיני מתני' וכו' האי לנכש דקאמר אין מחייבין אותו לעקור הוא ומשום דבלאו הכי סופו לעוקרן לפי שהאיסטיס קשה לתבואה והעשבין קשין לתלתן וכדמפרש ואזיל:

בתנאי יהושע וכו'. ופריך הש"ס והא מתנאי יהושע משמע דמעלין הן עשבים לתלתן והדא אמרה שאינו רוצה בהן ובמתני' אמרו דבלאו הכי סופו לעקור ואינו רוצה בהן אלמא קשין הן לו:

אמרי. תמן בתנאי יהושע מיירי שזרען להתלתן לעמיר לעשות מהן קש לקשר העמרים של תבואה והלכך המלקט עשבים משדה תלתן מפסידן כדלקמן:

ברם הכא. במתני' דכלאים בשזרעו לזרע למאכל אדם וקשים העשבים לו לפי שמכחישין אותו ונפסד טעמו:

מה. ומתמה הש"ס מאי האי דקאמרת וכי התנה יהושע לעוברי עבירה למקיימי כלאים דאם כשזרען לעמיר מעלין הן א"כ אף הוא יניח אותם וכי לא בא יהושע לאסור לעקור משדה תלתן אלא לעשות תקנה לעוברי עבירה בתמיה:

שהוא רוצה בהן כאלו עקורין ומונחין מפניו. כלומר ה"ק שלא ילקטו העשבים משדה תלתן לצורך עצמן מפני שזה רוצה בהן שיהו עקורים ומונחים לפניו וכלומר שבודאי הוא עצמו ג"כ יעקור אותן ולא יקיים כלאים אלא שרוצה שיהיו לפניו ולצורכו לפי שהעשבים ג"כ ראוין לעמיר הן:

ואמר בשדה כרם. קושיא היא וא"כ אף בכלאים בכרם נמי נימא הכי והכי פריך לה התם מעתה מצא כלאים בכרם יהו אסורין משום גזל שהוא רוצה בהן כאלו עקורין ומונחין לפניו והתם משני לה והדר קאמר מיליהון דרבנן פליגין ועל הא דמייתי הכא לקמיה וכלומר דבאמת ס"ל בכרם כן. וכן יש לפרש להאי ואמר בשדה כרם בניחותא וכפי דמסיק התם דאמרינן אף בשדה כרם כן:

דאמר ר' ינאי כל הספיחין אסורין. משום גזל חוץ וכו' כדמפרש טעמא:

בשדה בור דלא משגח עליה. אין הבעלים חוששין בספיחין העולין בשדה בורה:

בשדה ניר. העומדת לחרישה היינו טעמא דהוא בעי מתקנא חקליה שרוצה בכך שיתוקן שדהו ובלאו הכי יחרוש את העשבים ממנה:

בשדה כרם. מפני שהוא רוצה בכך לעקור מינים אלו שלא לאסור את כרמו:

בשדה זרע. של תלתן האמור במתני' דכשהוא לזרע אינו רוצה בהן לפי שהעשבים מפסידין אותו:

ואם תאמר רוצה בהן. אדלעיל קאי מתנאי יהושע וסיומא דמילתא היא כלומר ואם תאמר משדה תלתן שאינו לזרע מפני מה אסור עכ"פ הא כמקיים כלאים הוא התם רוצה בהן ושיהו עקורין ומונחין לפניו ולא שילקטו מהן כדאמרן אבל כשהוא לזרע ניחא ליה דכל מה שהן בשדה מפסידין את התלתן ולפיכך מתרצה הוא שילקוט אותן לצורך עצמן:

תמן תנינן. בפ"ט דנזיר וגרסי' שם להאי סוגיא נשתנית במקצתה ואיידי דא' מתנאי יהושע הוא מת מצוה קנה מקומו נקט לה הכא וכדלקמן:

המוציא מת בתחלה. שלא היה ידוע שהיה שם קבר מושכב כדרכו ולא שהיה יושב ולא שהיה ראשו מונח בין ירכותיו דכל הני חיישינן שמא עכו"ם הן שאין דרכן של ישראל לקבור מתיהן בכך:

נוטלו ואת תבוסתו. כדמפרש לקמיה שחופר בקרקע בתולה ג' אצבעות עד מקום שהמוהל יורד ונוטלו עמו. ופליגי רב חסדא ור"ז בפירושא דנוטלו דקתני:

זאת אומרת מת מצוה מותר לפנותו. ומתני' לכתחילה קאמר וכדמוקי לה לקמן:

א"ר זעירא לא היא. דלא תפרש דנוטלו לכתחילה קאמר דאדרבה ממתני' מוכחא דאסור לפנותו לכתחילה אלא ה"ק אם נוטלו צריך שיטול את תבוסתו עמו וכדמסיק ואזיל:

לא מסתברא דלא מת מצוה אסור לפנותו. לא מסתברא ממתני' אלא איפכא דאסור לפנותו לכתחילה דמת מצוה קנה מקומו הוא שאם אתה אומר מותר לפנותו לכתחילה אם כן קשיא:

אילו הואיל ומאבדין כל השדה בתמיה לא כל שכן שמותר לפנותו כלומר אי ס"ד שמותר לפנותו לגמרי לכתחילה וליטלו ממקום זה ולקברו במקום אחר אם כן מפני מה התירו לאלו שנוטלין אותו שיהיו מאבדין השדה ויחפרו בקרקע עד ג' אצבעות ואמאי התירו להן ולמה לא יטלו אותו כך בלא חפירת קרקע עמו. והיינו דקאמר לא כל שכן שמותר לפנותו וכלומר שהרי מותר לפנותו ולסלקו משם וא"כ לא כל שכן הוא שאין להן לאבד שדהו של זה שהוא מונח שם אלא יטלו אותו כך:

ממה דפשיטא וכו'. אלא על כרחיך דפשיטא ליה לתנא דמתני' דמת מצוה אסור לפנותו ממקומו בתחילה כך ובלא חפירת קרקע עמו:

לפום כן צריך מתניתא. להשמיענו דאם רוצה ליטלו על כל פנים אין לו ליטלו בלא חפירת קרקע עמו שהרי מן הדין קנה מקומו ולפיכך צריך הוא שיטול את תבוסתו עמו:

אמר רב חסדא אתייא כמאן דאמר וכו'. כלומר לעולם ממתני' לא תידוק מידי דאיכא למימר ולדחות דסבירא ליה מת מצוה בעלמא מותר לפנותו לגמרי ולא צריך תבוסה עמו ושאני במתני':

אני אומר בשבילי הרשות נקבר. כלו' דלאו מת מצוה הוא אלא שנתן לו זה רשות לקבור שם מתו דרך שאלה על זמן מועט ועל מנת ליטלו משם ולקברו במקום אחר והלכך נוטל את תבוסתו עמו:

וחש לומר שמא מת מצוה הוא. אמאי תלינן שנקבר ברשות ניחוש דשמא מת מצוה הוא ואי אמרת מותר לפנותו הדרא קושיא לדוכתיה אמאי נוטל את תבוסתו:

ואין מיתי מצוה מצוין ומוטלין. היינו טעמא דלא חיישינן הואיל ואין מתי מצוה שכיחין להיות מוטלין על הדרך ולפיכך תלינן שמא נקבר שם ברשות:

בשבילי הרשות. השתא חוזר הש"ס לתקנות יהושע.דזו אחת מן התקנות שיהו מהלכין בשבילי הרשות ומפרש לה מאי היא:

משתיעקר התבואה. מן השדה ומכניסין אותה לביתו ואז אין מקפידין הבעלים שיכנסו בני אדם בה לקצר דרכם והן נקראין שבילי הרשות ומתקנת יהושע שלא יקפידו זה על זה עד שתרד רביעה שניה והיא בי"ז מרחשון ומתחילין הזרעים לצמוח וקשה להן דריסת הרגל:

ולוקחין נטיעות מכל מקום. אף זו מתקנות יהושע שיהו קוטמין נטיעות מכל האילנות ואין חוששין:

חוץ משל זית ומשל גפן בזית. באלו צריך להניח כדי שיעור זית סמוך לגזע ולא יקטום הכל:

מן החדש שבחדש. ובשאר אילנות שהתיר לקטום דוקא מן החדש לגמרי שאינו עושה פירות וכן מן הישן שבישן שכבר הזקין לגמרי ואינו עושה פירות:

אבל אם היה עשוי כמין טרגול. כמין משולש שהיו הענפים מגודלין ומשולשין לעולם אסור. טרגול כמו טרגין מלשון בית טריגון בפי"ב דנגעים:

ארבעה. הוא פירש אלו ארבעה תנאים מתנאי יהושע:

ובלבד שלא ישרשו. שלא לעקור עם השרשין שלהן:

ופונים. כשרוצין לפנות וצריך להרחיק עד מקום שמתעטש וכו' כדקאמר לקמיה פונים לאחורי הגדר ליטול משם צרור לקנח:

ורועין בחורשין. שיהו מרעין בהמה דקה ביערים שאילניהן גסין:

אפילו שבט יהודה בשבט נפתלי. מילתא אחריתא היא כלומר אפילו שבט אחר מותר לרשתמש בחלק ים שהוא בחלקו של נפתלי להטיל חכה לצוד דגים:

ונותנין לנפתלי כמלא חבל. ביבשה לדרומו של ים כדי להטיל ולמשוך שם הרשתות:

ים ודרום ירשה. ים זה שהוא בחלקו ועוד חלק ביבשה לדרומו:

ר"ע אומר. שניהם אמורין הם על הימים שהיו בחלקו ואין נותנין לו ביבשה מחלק של שבט אחר כלום:

ומסתלקין לצדדין. מפני יתידות הדרכים שבדרך הרבים מותר להסתלק לצד הדרך אפילו הוא בשדה שיש לה בעלים:

מה. בעיא היא אם הוא שדה כרכום צריך ליתן זה דמים לפי שמקלקלה או לא:

הדא אמרה נותן דמים. לפי שבשדה כרכום שהיא חשוב' ודאי לא התירו לו אלא להסתלק שם ואם תתקלקל צריך הוא ליתן דמים ואמר לו ר' אילא אדרבה מדקאמר אפילו אם הוא מליאה כרכום ש"מ דאינו נותן דמים דא"כ מאי אפילו דקאמר:

ואינו יכול לרחוק וכו'. בעיא היא אם הוא רוצה להחמיר על עצמו ולרחוק מן הדרך יותר מדאי שלא להסתלק לתוך שדה חבירו מה שהוא רשאי. א"כ לשון קושיא היא וכי אינו יכול וכו' ופשיט ליה מהאי מעשה דמדינא אין צריך להרחיק ואם רוצה להחמיר על עצמו כמו שהיה עושה יהודה בן פפוס רשאי:

משתקע. הרבה מן הדרך ולא רצה להסתלק לצד הדרך לתוך שדה אחר:

מי זה שמראה עצמו באצבע. מראה חסידותו לפנינו ויוהרא הוא:

שכל מעשיו לשם שמים. ואין לחושדו בכלום:

נותנין לו ארבעה דרכים. כדרך הרבים כדמפרש ואזיל:

קרון הולך וקרון בא. אם יפגעו שתיהם זה בזה:

מתני' הקונה שני אילנות. סתמא לא קנה קרקע כלל ואפילו מקום האילן כדתנן בסיפא והרי הוא כמי שקנאן לפירותיו:

הגדילו. הרחיבו הענפים:

לא ישפה. לא יכרות אותם בעל הקרקע אע"פ שהצל שלהם מזיק לקרקע שלו דכיון דאין לו קרקע לבעל האילנות הרי בעל הקרקע שיעבד לו קרקעו כל צרכן כל זמן שהן קיימים:

והעולה. מגוף האילן מן הגזע כל שהוא למעלה מן הארץ ורואה פני החמה:

שלו. של בעל האילן ולא שיניחנו שם ויגדל דחיישינן שמא תגביה הקרקע עד שיתעבה האילן היוצא מן הגזע מקצתו בקרקע ויראו כשלשה אילנות ויאמר לו לוקח שלש אילנות מכרת לי ויש לי קרקע אלא יקוץ אותו לשריפה:

ומן השרשין. כל שהן למטה מן הארץ של בעל הקרקע:

ואם מתו. שיבשו האילנות אין לו קרקע לשיוכל ליטע אחרים במקומן:

קנה שלשה. דחשיבי שדה האילן קנה קרקע שיש בין אילן לאילן ותחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו כדי שיכול לעמוד מלקט הפירות עם הסל שלו והני מילי כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות ולא יותר על ט"ז אמה אבל אם יש בין אילן לאילן פחות מארבע אמות או יותר מט"ז אמה לא קנה קרקע:

גמ' הרואה את הצל. כלומר שהוא תחת הארץ ואינו רואה החמה:

העולה משרשיו ומגזעו. כלומר אע"פ שהוא רואה החמה כשעלה למעלה מן הארץ אם עיקר גידוליו מן השורש זהו דין שרש לו והרי הוא של בעל הקרקע ואפילו אותו החלק שהוא למעלה מן הארץ ומתערב בעובי הגזע:

מגזעו. שאינו יוצא אלא ממקום הגזע שהוא למעלה מן הארץ זהו אילן והרי הוא של בעל האילן:

ודרך אין לו. השתא דרך אין לו לילך לאילנותיו אלא צריך שיקנה לו דרך ואת אמרת דמלא אורה וסלו יש חוצה לו בתמיה:

מתני' בבהמה גסה. אין דרך למכור מכל אלו אלא כל אחד בפני עצמו ומ"ה לא מכר אבל בבהמה דקה לא חשיבי כולי האי ודרך למכור את הרגלים עם הראש ואת הכבד עם הקנה אבל איפכא לא שהחשוב אינו נמכר עם מי שאינו חשוב:

הקנה. הריאה ונקראת על שם הקנה שלה וכל אלו הדברים במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינ':

גמ' ר' יצחק שאל. למאי דתנינן בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים אם לפי המנהג הזה גם במכר לו חצי הראש הדין כן דמכר לו חצי הרגלים וכן בחצי קנה מכר לו חצי הכבד או דילמא דוקא במכר כולו נהגו כן:

מכר חצי קנה. מיותר הוא ול"ג דהא תרווייהו איפשטו:

נישמעיצה מהדא. דתנינן בתוספתא דחולין פ"ט:

כמות שהיא. ולא במשקל:

נותנן. הלוקח הזרוע או הלחיים או הקיבה לכהן שהרי היה יודע שהמתנות שם וזה לא מכר לו את המתנות ואינו מנכה לו להמוכר מן הדמים כלום:

לקחן במשקל. בכך וכך הליטרא ושקל לו המתנות נותנן הלוקח לכהן שהרי הגזילה אצלו ומנכה לו להמוכר מן הדמים שהרי מכר דבר שאינו שלו. והשתא איפשיטא הבעיא דאי אמרת במכר חצי הראש לא מכר חצי הרגלים א"כ קשיא מאי אריא ליה להתנא לחלק בין לקחן כמות שהן לבין לקחן במשקל הא אפילו בכמות שהן מצינו לחלק דלפעמים מנכה לו מן הדמים וכגון שמכר לו הזרוע שביד או הלחיים מן הראש או הקיבה מן בני המעיים דלאיזה ענין מכר לו דבר שאינו שלו אלא לאו ע"כ דש"מ מכר לו חצי הראש מכר לו חצי הרגלים וא"כ יכול המוכר לומר סבור הייתי שבשביל החצי הרגלים השייכין להלחיים במכר קנית ולא מכרתי לך את הלחיים שהן לכהן וכן בקיבה בשביל חצי הכבד קנית והלכך לא מצינן דמנכה לו מן הדמים אלא כשלקחן במשקל:

מתני' ארבע מידות. דינין חלוקין זה מזה:

מכר לו חטים יפות. התנה עמו שיתן לו חטין יפות ונמצאו רעות הוי כאונאה והלכך הלוקח שנתאנה הוא שיכול לחזור בו אבל מוכר אינו יכול לחזור בו אפי' אם הוקרו החטין הרבה:

רעות ונמצאו רעות. אע"פ שאינן רעות כל כך שאין למטה מהן לא יכול המוכר לומר לרעות יותר מהן נתכוונתי וכן יפות ונמצאו יפות אע"פ שאינן יפות כל כך שאין למעלן מהן לא יכול הלוקח לומר ליפות יותר מהן נתכוונתי ואין אחד מהן יכול לחזור בו אם היה שם אונאה אלא קנה ומחזיר אונאה:

שחמתית. אדומה. וכל חום תרגומו שחום:

ונמצאת לבנה וכו'. ואין זה המין שמכר לו והוי מקח טעות לשניהם והלכך שניהם יכולין לחזור בהן:

המוכר פירות לחבירו. ואותן הפירות היו ברשות הרבים:

משך. הלוקח מר"ה לסימטא או בחצר של שניהם דאלו בר"ה לא מהניא משיכה:

ולא מדד. אע"פ שעדיין לא מדד קנה וכגון שפסק לו מתחלה הדמים בכך וכך המדה דאלו לא פסק לו הדמים אפי' מדד ומשך לא קנה דלא סמכא דעתייהו שהמוכר יכול להעלות הדמים כמו שרוצה והקונה אומר איני קונה אלא בזול:

מדד. המוכר ללוקח ברשות הרבים או ברשותו של מוכר ואפי' לתוך כליו של לוקח לא קנה שאין כליו של לוקח קונים לו ברשות הרבי' ולא ברשותו של מוכר אבל אם הלוקח הוא שמדדן קנה ראשון ראשון בהגבהה:

אם היה פיקח. הלוקח שוכר את מקומן אם הם מונחים ברשות המוכר ומקומן קונה לו. ומתני' במשאות גדולות איירי דאין דרכן להגביה והילכך שייכא בהו משיכה:

עד שיטלטלנו ממקום למקום. היינו הגבהה ואורחא דמילתא נקט דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום:

ואם היה במחובר לקרקע. בגמרא התם מוקי לה כגון שא"ל מוכר ללוקח לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה דכיון ששכרו לעשות מלאכה בקרקע שלו ועשה בה מלאכה כל שהו קנה שכירותו וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות לפיכך אם תלש כל שהוא קנה הכל:

והוקרו או שהוזלו. לאו דוקא הוקרו והוזלו אלא לפי שאין דרך לחזור בחנם:

עד שלא נתמלאת המדה. בגמרא מוקי לה דבמדה שאינה של שניהם מיירי אלא אחר השאילה לשניהם ועד שנתמלאה הרי היא שאולה למוכר ומכאן ואילך הרי היא שאולה ללוקח והלכך כל זמן שהיא ברשות מוכר לא קנה לוקח ומשנתמלאת המידה הרי היא ברשות לוקח וקנה וכגון בסימטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח דכליו של לוקח קונים לו שם:

היה סרסור ביניהם. ומדד להן כדרך סרסורים שמודדין בשכר שנותנין להן ונשברה החבית ע"י מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא על ידי שלא נזהר יפה במדידה:

חייב להטיף לו שלש טיפין. המוכר ללוקח מן הנדבק בדופני המדה לאחר שעירה היין והשמן:

הרכינה ומיצה. הטה את המדה על צידה אחר שעירה ממנה הטיף ג' טיפין ואח"כ נתאסף מיצת המדה אל שולי הכלי אלא מקום אחד:

הרי זה של מוכר. לפי שהלוקח נתיאש ממנו:

והחנוני אינו חייב להטיף לו שלש טיפין. לפי שהוא טרוד שהוא מוכר כל שעה:

ר' יהודה אומר. לא אמרו שחנווני פטור מלהטיף ג' טיפין אלא ערב שבת עם חשיכה ואין הלכ' כר' יהודה:

גמ' והיכי. דמי הא דקתני עד שלא נתמלאת המדה וכו' במדה של איזה מהן מיירי:

חזקה למוכר. הרי הן ברשות המוכר ואפילו משנתמלאה המידה:

כיני מתניתא. הכי מוקמינן להמתני' בשהיתה המדה לאדם אחר והשאילה לשניהם וכדפרישי' במתני':

תני. בברייתא ר' יודה אומר וכו' ארישא קאי דקתני חייב להטיף לו ג' טיפין ורבי יהודה ס"ל דע"ש עם חשיכה פטור מפני שהוא טרוד ברשות מצוה וחכמים אומרים לעולם הוא חייב אם אינו חנוני:

מאי טעמא. דחנוני פטור אמר ר' יודן כדכתיב אם שכיר הוא בא בשכרו וכלומר שזה כמו שכיר יום הוא וטרוד הוא למכור על יד על יד מפני שכרו ולפיכך הקילו עליו. א"נ י"ל דאדלעיל קאי לפרושי טעמא דנשברה לסרסור מפני שהוא כשומר שכיר לפיכך נתחייב אם נשברה שלא באונס:

מתני' השולח את בנו. קטן אצל החנוני ובידו פונדיון שהם שני איסרין והביא לו באיסר שמן ואיסר אחד יתן לו וכן עשה ושבר התינוק את הצלוחית ונשפך השמן ואיבד את האיסר שנתן לו החנוני:

החנוני חייב. בשמן ובצלוחית ובאיסר שלא שלח זה את בנו הקטן להחנוני אלא להודיעו שהוא צריך לשמן ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת. והתם פריך לה אמאי חייב החנוני על הצלוחית הא אבידה מדעת היא שהוא עצמו נתן הצלותית ביד התינוק ומשני כגון שנטלה החנוני למוד בה שמן לאחרים והלכך נעשה גזלן עליה דקי"ל שואל שלא מדעת גזלין הוי וקמה ליה ברשותיה עד דמהדר למריה ואע"ג דאהדריה לתינוק בהכי לא מיפטר:

שעל מנת כן שלחו. לשלוח לו ביד התינוק ואפי' על הצלוחית שלקח למוד בה לאחרים ס"ל לר' יהודה פטור דלא הוי אלא כשואל ומשהחזירו ליד התינוק פטור ואין הלכה כר' יהודה:

בזמן שהצלוחית ביד התינוק. ולא נטלה למוד בה לאחרים ואע"פ שנטלה למוד בה להתינוק שהוא פטור מדמי הצלוחית:

הסיטון. סוחר שקנה הרבה ביחד ומוכר להחנונים ואינו מוכר בתדירות כל כך כמו החנוני:

מקנת מדותיו. בשביל היין והשמן שנקרש בתוכן והמדה מתמעטת:

ובעל הבית. שאינו מוכר תדיר כסיטון מקנח פעם אחת לי"ב חדש:

חילוף הדברים. דכיון שהסיטון מוכר יותר בתדירות אין המשקה נקרש בתוכו ואין הלכה כרשב"ג:

החנוני. שהוא מוכר תדיר ועוד שאינו חייב להטיף ג' טיפין כמו הסיטון ובעל הבית ומשתייר בכלי ונדבק בו מקנח מדותיו פעמיים בשבת:

וממחה. מקנח אבני משקלותיו ששוקל בהן דבר לח:

על כל משקל ומשקל. כל פעם ששוקל מקנח המאזנים כדי שלא יחלידו:

וחייב להכריע לו טפח. במקום שנהגו להכריע חייב להכריע הטפח אם הוא משקל ליטרא או יותר אבל אם הוא פחות מליטרא א"צ הכרע כ"כ:

היה שוקל לו עין בעין. כגון במקום שלא נהגו להכריע ומעמיד קנה המאזנים בשוה:

נותן לו גירומים. הכרעות:

אחד לעשרה בלח. אחד מעשרה לעשרה אם מוכר לו עשר ליטרין לח מוסיף לו עשירית הליטרא שהוא אחד ממאה:

ואחד לעשרים ביבש. אחד מעשרים לעשרים אם מוכר לו עשרים ליטרין ביבש מוסיף לו אחד מעשרים בליטרא שהוא אחד מארבע מאות. ומפני שהלח נדבק בכלי צריך להוסיף לו יותר מביבש. וכן לפי חשבון זה לעולם:

מקום שנהגו למוד בדקה. במדה קטנה:

לא ימוד בגסה. במדה גדולה דהוי פסידא דלוקח שאינו נותן לו אלא הכרע אחד והיה צריך ליתן לו הכרעות רבות:

למחוק. להסיר מה שעולה על שפת המדה:

לא יגדוש. ואע"פ שמוסיף לו בדמים:

לגדוש לא ימחוק. ואע"פ שפוחת לו מן הדמים אלא מודד כמנהג המדינה:

גמ' בעשירות חייב להכריע לו טפח. טעמא דהכרעת טפח קמ"ל דאם הוא במקום שנהגו להכריע ואין שוקלין עין בעין ההכרעה היא במקום העשיריות כמו שאם היה שוקל עין בעין שאז היה צריך להוסיף לו עשיריות ששנו ולפיכך במקום שמכריעין שיערו שיכריע טפח תחת העשיריות:

כתיב מאזני צדק ואבני צדק איפת צדק והן צדק יהיה לכם ודרשו כשיהיו מאזני צדק וגו' יהיה לכם ממון הרי מתן שכרה בצידה:

אין ב"ד מוזהרין עליה. שאם זה אינו רוצה לקבל השכר אין הב"ד נזקקין לכך ופריך הש"ס יהיה לך כתיב במשנה תורה אבן שלמה וצדק יהיה לך ודרשו מכאן שצריך למנות אנגרמוס אגרדמין הם הממונים להשגיח על המדות:

תימר הכן. בתמיה שאין ב"ד מוזהרין עליה:

כיני מתניתא. כן צריך לשנות בברייתא שאין ב"ד נענשין עליה אבל מוזהרים הם על כך:

והוה מחי על מכילתא. על המדות היה מוחה ומלקה אותן אבל לא על השערים שלא היה מקפיד אם מוכרין בשער היוקר:

חבשיה. הניחו ריש גלותא לרב במאסר דהוה סבירא ליה דמעמידין אגרדמים גם על השערים ומפני מה לא השגיח על כך:

גביה. דרב וא"ל רב אנגרמוס וכו' ואין אנו מוזהרין על השערים:

דתנא כבשה דאהינו. שהוא שונה דברים העיקרים והכבושים. ומענין דאמרינן ממני יצאו הדברים כבושים:

חבשין ליה. והין חובשין אותו בתמיה וכלומר דודאי הוא יודע עיקרו של הדבר והדין עמו:

הדרן עלך המוכר את הספינה