מתני' מי שמת בזמן שהנכסים מרובין. שיש בהן כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו הבנות:

נכסים ממועטין. משיעור זה:

בשביל שאני זכר. וראוי אני לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטין בתמיה אלא לא הפסיד ונזון כולנו יחד ואין הלכה כאדמון:

גמ' כיני מתניתא הבנות יזונו. כלומר דוקא יזונו קאמר אבל לא יפרנסו והיינו מלבושין וצרכי נישואין:

והוא שיהא שם לאילו ולאילו מזונות וכו'. אם יש מזון לבנים ולבנות י"ב חדש נקראין נכסים מרובין. וגרסינן להסוגיא בפ' בתרא דכתובות הל' ג':

עד שיבגרו. אין נקראים נכסים מרובים אלא א"כ שיש לאלו ולאלו מזונות עד שיבגרו הבנות וכו' וכדמסיק דאית בה נמי לקולא לגבי היורשין דפעמים שהן סמוכין לבגר קודם שיכלו י"ב חדש:

איך שמעתנה מר' יוחנן. מה ר' יוחנן אומר בדבר זה:

אנא לא שמעית מיניה הדא מילתא. בהדיא אלא דפשטינא לה מהאי דבעא נתן בר אושעיא מיניה ונקט בלישניה י"ב חדש ור' יוחנן השיבו על זה בענינו ש"מ דר' יוחנן ס"ל די"ב חדש נכסים מרובין הן:

היה שם וכו'. בתחלה בשעת מיתת האב היה שם כדי שיעור נכסים מרובים ונתמעטו הנכסים כגון שהוזלו או נתקלקלו מהו וא"ל ר' יוחנן הואיל והתחילו הבנים לירש מהן בהיתר התחילו וזכו בהן ושמעינן מיהת דלר' יוחנן בכדי מזון י"ב חדש לאלו ולאלו נקראים נכסים מרובין דהא התחילו בהיתר קאמר ליה ודין מרובין ונתמעטו חשיב להו:

ר' חנינא ור' מנא. פליגי בדין מועטין ונתרבו והכי משמע בסוגיא דכתובות דאלו במרובין ונתמעטו כ"ע לא פליגי דכבר זכו בהן היורשין:

והוא שיהא שם בסוף וכו'. כלומר מתחלה ועד סוף צריך שיהא שם כדי שיעור הזה ואחרינא אמר אפי' מתחילה וכו' והותירו כגון שהוקרו הנכסים:

יש שם מזון. כלומר דהוי כמי שיש שם בתחלה מזון לאלו ולאלו י"ב חדש דמה שהותירו ברשות היורשין הותירו וזכו בהן:

בבלייא נישמעינה מהדא. חסר בכאן הבעיא והש"ס סמיך על הסוגיא דכתובות כדרכו לקצר והתם גריס דרב חסדאי בעי לה לא היה שם מזון י"ב חדש והוקירו הנכסים מהו:

נישמעינה מהדא. דאמר ר' יוחנן התם אם עמדו היתומין ומכרו בנכסים מועטין שלהן מכרו כלומר מה שמכרו מכרו אלמא דברשותן קיימי הנכסים:

כל שכן אם הותירו יחלוקו. כלומר דזכו בה וברשותן הותירו ודין דנכסים מרובים להן ויחלוקו והיינו הבנים נוטלין ירושתן ומשיירין כדי המזונות להבנות:

היו שם לאילו ולאילו וכו'. הגי' מוטעת ונתבלבל' כאן ואגב שיטפה דלקמן דבבעיא השניה גרסינן הכי. ובעיא ראשונה גרסינן בכתובות הכי לא היה שם מזון שנים עשר חדש מהו שיאמרו בנים לבנות טלו את שלכם וצאו. כלומר הרי הדין הוא דהבנות יזונו מהן מהו שיכולין הבנים לומר להן הרי אנו נותנין לכם מעות בכדי שיווי הנכסים ותזונו וטלו את שלכם וצאו מן הנכסים ואנחנו נירש אותן שבעינינו הן שוין הרבה:

נישמעינה מהדא. מתני' בפ' מי שהיה נשוי גבי כתובות בנין דכרין דאין נוהגת אלא בשיש שם מותר דינר בנכסים מכדי שתי הכתובות ואם אמרו היתומים הרי אנו מעלין נכסי אבינו ונקח במותר דינר מכדי שוויין כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בב"ד ואם אין שם מותר דינר חולקין בשוה וה"נ אין שומעין להן במה שאומרים אנחנו מעלין את הנכסים והרי לכם מה שמגיע אלא שמין את הנכסים בבית דין ואם אין שם כדי מזון י"ב חדש הרי כולן להבנות:

היה שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש ואלמנה לזון מהו. שתהא מזונות האלמנה ממעטת בנכסים מרובין. והאי שיאמרו בנים וכו' עד שנים עשר חדש לא שייכא הכא ובבעיא הראשונה דלעיל הוא דשייכא ונתחלפו השיטות והוטעו בהעתקת הדפוס דאלמנה לזון הכתוב לעיל הכא הוא דשייך ושיאמרו הבנים וכו' שייך לעיל וכדפרישית ובכתובות הגי' יותר מתוקנת היא:

ודא דתימר וכו'. גם בכאן הגי' מוטעת ומבולבלת וה"ג בכתובות. ודא דתימר והוא שיש שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש חוץ מכתובת אשה חוץ ממלוה בשטר חוץ ממלוה בעדים חוץ מקבורתו. כלומר בכל אלו פשיטא לן דצריך שיהא שיעור נכסים מרובים חוץ מאלו דכתובת אשה וב"ח בין בשטר בין בע"פ קודמין הן וכן צריך שיהא חוץ מדמי הוצאת הקבורה של האב:

חוץ מפרנסת בנות חוץ ממזונות אלמנה. כלומר באלו השתים הוא דמיבעיא לן אם אלו ממעטין בנכסים מרובין. דהתם קאמר בפרנסת בנות דתליא בפלוגתא אם נגבית מן משועבדים או לא. ובמזונות אלמנה פשיט לה מברייתא דלקמיה כדקאמר הכא. וגריס התם נישמעינה מן הדא. ממה דתנינן בברייתא:

אלמנה ובנות. ולא היו שם בנים שתים שוות וניזונין בשוה וכן אלמנה ובנים:

אין אלמנה דוחה וכו'. כדאמרן:

פעמים. מצינו שאלמנה דוחה לבנות ע"י בנים. כלומר שדוחה היא לכלן אם יש שם אלמנה ובנים ובנות דוחה הוא אותן ואלמנה קודמת וניזונת מהנכסים ועל ידי כך יתמעטו הנכסים וידחו גם הבנים ושמעינן מהכא דאם יש אלמנה בהדי בנים ובנות דמזונות אלמנה קודמת וממעטת בנכסים:

כשם. ופריך דכשם דאמרינן שהאלמנה דוחה לבנות ע"י בנים כך נימא דתהא אלמנה דוחה לבנים גרידי ואפילו אין כאן בנות דמאי שנא:

אמרי. היינו טעמא דאינה דוחה את הבנים כשהן לבדן שהרי ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה וכלומר שאין לה יפוי כח כ"כ במזונותיה דאינם אלא מתקנת חכמים כל זמן שאינה תובעת כתובתה ואם תתבע ראויה היא לאבדן וא"כ לא אתיא מזונות אלמנה שהיא מתקנת חכמים ועקרה כח ירושה דאוריי' של הבנים והלכך אינה דוחה את הבנים לבדן אבל כשיש שם אלמנה ובנים ובנות הואיל דבלאו הכי ברשות הבנות הן ואינן באות אלא מכח תקנת חכמים וכשהאלמנה מוציאן מהן אין כאן עקירה לירושה דאורייתא שהרי בלא כך אין הנכסים ברשות הבנים שהן הן יורשין מן התורה:

כהדא. דלמידין אנו מהאי עובדא דהתובעת כתובתה אין לה מזונו':

הות מבזבזה בניכסיה. היתה מוציאה יותר מדאי למזונותיה:

קרבין. צעקו לפני ר' אליעזר עליה ואמר להן ומה אעשה לכם ואתם עמא דשטייא ואין לכם עצה לדחות אותה ממזונותיה:

מי נחתון. כשירדו מלפני ר"א ויצאו לחוץ אמרו לאיזה אנשים שפגעו בהן הוא אמר לנו מכח הכתובה שנשלם לה ומה נעביד אם היא אינה תובעת אותה:

אמר לון. איש אחד כך היא העצה תעשו עצמיכם כאלו אתם רוצים למכור הנכסים ומחמת כן תתבע מעצמה כתובתה מכם ותאבד מזונותיה:

בתר יומין. אח"כ באת האלמנה וצעקה לפני ר"א:

אמר לה יבא עלי. אם אמרתי להם איזה דבר מאותה עצה ולא היה דעתי אלא שישלמו הכתובה ברצונה ומה אעשה לזו ומכת פירושין נגעו בה. וגרסינן להאי עובדא בפ"ג דסוטה הל' ד':

שני דברים אמר חנן. בריש פ' שני ד"ג והלכה כמותו ושבעה דברים שאמר אדמון שם וא' הוא משנתינו והניח בנים ובנות וכו' ואין הלכה כמותו:

שמואל אמר. פלוגתא דשמואל ור' לעזר בהאי תלמודא ביבמות פ' החולץ הלכה א' והאי מילתא שייכא טפי למיגרס על הלכה דלקמן האומר אם ילדה אשתי וכו' וכן גריס התם על האי מתני':

זכין לעוברין. יש זכיה לעובר והמזכה לו על ידי אחר קנה:

מתניתא. האי ברייתא דלקמיה פליגא על ר"א דקתני או שהיתה אשתו מעוברת כולן חייבין להחזיר אלמא דיש זכייה לעובר. והתם משני לה שנייא היא הכא שהוא בנו ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ומודה ר"א והש"ס קיצר כאן וכן בהא דלקמיה:

החזירו ואחר כך. נודע להם שמת הבן או שהפילה אשתו:

המחזיק באחרונה זכה. מאחר שמת או הפילה הוו נכסי הפקר:

בראשונה זכה אי לא. התם גריס בהדיא בראשונה לא זכה ולשמואל פריך לה התם מהסיפא דמפרש לה שם למילתיה דשמואל דהא דקאמר זכין לעוברין דוקא שהעובר בן קיימא ויצא ראשו ורובו מחיים וא"כ קשיא סיפא לשמואל דהא הפילה היא ואפילו המחזיק בראשונה יזכה. וה"נ דכעין בעיא גריס לה וה"פ המחזיק בראשונה זכה בה או לא דקאמרת המחזיק באחרונה הוא דזכה ובראשונה מאי דיניה והא לשמואל וכדמפרש ר' יוסי למילתיה אפי' בראשונה יזכה המחזיק דהרי אין לעובר כזה זכייה:

פתר לה משום יאוש. שאני התם דמחזיקים בראשונה הן מתייאשין בעצמו מתחלה ששמעו שהיא מעוברת לפי שהן בספק שמא לא תפיל ולא נתכוונו להחזיק חזקה גמורה וא"כ אפילו כשמואל אתיא ולית היא פליגא:

או אפילו באחרונה לא יזכה. כלומר דהש"ס בעי לה אהאי שינוייא דלטעמיך דקאמרת משום יאוש הוא א"כ אמאי קאמר סתמא המחזיק באחרונה זכה דמשמע שהחזקה היא שהיתה אחר שמת הבן או הפילה ואע"פ שלא נודע זה להמחזיק והרי לדידך מצינו דאף לזה שהחזיק באחרונה מ"מ לא יזכה דעוד הוא משום יאוש שהרי לא ידע עדיין שהפילה או שמת הבן וא"כ חזקתו בספק היתה ואינה כלום:

מתני' וטומטו'. ספק זכר ספק נקיבה:

הזכרים דוחין אותו אצל הנקיבות. דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר את ושקול וניזון הוא עם הנקבות:

הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים. ואומרות לו זכר אתה ואין לך עמנו מזונות:

ילדה זכר יטול מנה. ואע"ג דהמזכה לעובר לא קנה בבנו קנה דדעתו של אדם קרובה היא אצל בנו:

וילדה זכר ונקבה. תאומים יחד:

זכר וכו'. ואע"פ שלא הזכיר תאומים:

ילדה טומטום אינו נוטל. מוקי לה התם כרשב"ג ולית הילכתא כוותיה אלא נוטל כפחות שבשניהן:

יורש את הכל. דלא תימא בריה בפני עצמו הוא ולא בר ירושה הוא קמ"ל:

גמ' תני. בתוספתא פ"ט:

יטול. המבשר מאתים בשביל שכר הבשורה:

זכר ונקיבה. ילדה תאומים אין לו אלא מנה ואע"ג דעל בשורת הזכר אמר ליתן מאתים משום דלא היה דעתו אלא אם תלד הזכר לבדו וכדקאמר ר' מנא טעמא דביטלה צרת נקיבה ששמע לשמחת בשורת הזכר:

מתני' הניח בנים גדולים וקטנים. אפי' גדולים וקטנים ואין הקטנים יכולין להשביח:

השביחו גדולים את הנכסים. בעודן בתפוסת הבית:

השביחו לאמצע. והני מילי כששבחו הנכסים מחמת נכסים עצמן שלא הוציאו משלהן כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים מחמת עצמן אבל אם חפרו ונטעו והוציאו משלהן מה שהשביחו השביחו לעצמן:

וכן האשה שהשביחה. כגון באשה יורשת שנשא ראובן את בת שמעון אחיו ומת בלא בנים ובנות שמעון אחיו יורשות אותו והיא חולקת עם שאר אחיותיה וסד"א דבההיא הנאה דנפק עלה קלא ששולטת ומשבחת אפי' כי אמרה ראו מה הניח לי בעלי וכו' אפ"ה מחלה ורוצה שיהיה השבח לאמצע קמ"ל שהשביחה לעצמה:

גמ' אם אמרו בב"ד. דכיון שבפני ב"ד אמרו ראו מה שהניח לנו אבא וכו' וכדי שהב"ד יתעצמו בדבר לתקן מי שיטריח בשביל הקטנים ומדלא תקנו להם ודאי לא מצאו ומחלו הכל:

אפי' עירניה. כלי גדול וגבוה שעומדים עליו שומרי השדות וכרמים לראות עליו מרחוק:

אפילו סל וכו'. ואפילו כלי חרס מוקף צמיד פתיל כל אלו שהניח להן והי' להן שכר השכר לאמצע:

חילק את הטריקלין. שהשיא את בנו בחדר אחד של הטרקלין וחלקו ביניהן להיות החדר אחד של בנו והשאר שלו:

ר' חגי בעא ר' יוסי. שאל לר' יוסי אם היתה חופתו בקיטון וזהו חדר קטן שלפנים מן הטרקלין ועשה לו הסב כלומר הסעודה עשה לו בטריקלין מהו אם קנה הכל דהא סעודת הנשואין עשה לו בשאר הטרקלין והוי כמי שהשיאו בבית אחד:

חמי ליה מפקה. בתמיה אם כן רואה הבן להאב יוצא מן הבית ומפקי ליה לגמרי אלא מכיון שהחופה בקיטון הוא שעשה וזהו עיקר הנשואין לא קנה אלא הקיטון:

חולקין לקטנים מפני גדולים. אם אמרו הגדולים ראו מה שהניח לנו אבא ב"ד מפקחין בדבר שיחלוקו ויהא חלק הקטנים בפני עצמן וליתן לאחד להטריח בשבילן דכל זמן שלא יחלוקו יהיה השבח להגדולים לבדן:

אלא. הא מיבעיא לן עמדו הקטנים אח"כ ומצאו דבר יתר ממה שאמרו הגדולים ומיחו בחלוקה זו מהו:

נשבעין להן. הגדולים צריכין שישבעו לפני הב"ד שאין שם יותר לחלק ממה שאמרו בראשונה:

כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו. מפני שקטנים הן ואינם יודעין בעסק אביהן ואף ע"פ שהן מוציאין יכולין הן למחות הואיל ומצאו דבר יותר:

סתם אחין שותפין. כל זמן שלא חלקו בתפוסת הבית כשותפין הן בכל הדינים:

עד שלשה דורות. כלומר בסתם הן שותפין עד שלשה דורות ומתפרנסין מתפוסת הבית ביחד וכל מה שסיגלו סיגלו לאמצע אבל אם עשו שותפו' בפירוש אפי' כמה וכמה דורות:

בן שנראה חלוק בחיי אביו. כלומר שראו אותו מתעסק בפני עצמו בחיי אביו מה שסיגל והרויח סיגל לעצמו ואין האחין יכולין לומר מתפוסת הבית הוא:

איתעביד ספר. סופר ורצו אחיו לחלוק עמו בשכר שמחמת אביהן בא לו מלאכה זו שהוציא עליו ללמדו אומנות זו:

כך אנו אומרים וכו'. בתמיה הרי עכשיו השכר שמרויח כמציאתו הוא:

בעא אחוי מיפלג עמיה. בשכר השליחות שהיו סוברין כל זמן שלא חלקו בתפוסת הבית הכל הוא לאמצע והלכך נמי היה מתמיה רב אמי וכי אם יצא לליסטיא לבקש לו אומנות הליסטים יהו ג"כ חולקין אחיו עמו ולהפריז בדבר אמר כן:

בעא אחוי מופלג עמיה. והוא ג"כ מתעסק בפני עצמו היה ואמר לאחד מהן אלכסנדר אחי יודע אתה דשבק אבונן אלפים כל כך א"ל הלא אתה יודע בעצמך מה שהניח לנו אבינו לא היו אלא אלפיים משלו ומה שהוא יותר הוא מה שסיגלתי בחיי אבי ולעצמי סיגלתי. ולגי' הספר אלכסנדר אחיו וכו' משמע שאחד מן האחין השיב לשאר אחיו כן שלא יטענו לרבי הוריינא כלום:

וכן האשה וכו'. ופירש רבי אילא דה"נ דאמרם בפני הב"ד כן כדלעיל:

מתני' האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות. לעבודת המלך שכן מנהג המלך להעמיד מכל בתי העיר אדם אחד למוכס חדש אחד או ב' חדשים:

נפל לאמצע. כל הריוח מפני שמחמת אביהן באת לו אבל אם מחמת עצמו הוא מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו נלקח לעבודת המלך מה שהרויח הרויח לעצמו:

נתרפא משל עצמו. דוקא שחלה בפשיעה כגון מצינים ופחים וכיוצא בהן דכתיב בהו שומר נפשו ירחק מהם אבל אם חלה באונס שלא פשע הוא בעצמו נתרפא מן האמצע:

שושבינות. דרך השושבינות נוטל סעודה ודורון לחופה ואוכל עמו וחוזר זה ועושה גם כן לזה כשישא אשה ואם שלח האב שושבינות בסתם על יד אחד מבניו וחזרה השושבינות אח"כ לאחר שמת האב חזרה לאמצע מפני שהיא כמלוה שהיא נגבית בב"ד שהמוליך שושבינות לחבירו יכול לחזור ולתבוע ממנו בב"ד שיתן לו שושבינות כדרך שנתן לו והוא שיהו נישואי השני כנשואי הראשון אם בתולה בתולה ואם אלמנה אלמנה ואם פרהסיא פרהסיא ואם בצינעא בצינעא שיכול זה לומר לו איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי:

אבל שילח לו חבירו כדי יין וכדי שמן. בלא חופה ואי נמי בחופה ואינו הולך לאכול עמו אין זו שושבינות אלא מתנה ואינה נגבית בב"ד:

גמ' תני. בתוספתא פ"י ובנסחא אחרת. אם מחמת נכסים נפל נפל לאמצע ואם מחמת עצמו נפל נפל לעצמו. ולפי גירסת הספר נמי הכין הוא דמחמת מי שנפל והוא מחמת אביהם או מחמת אריס של בתי האבות נפל לאמצע:

נתפש לבולי. לשון חשיבות ומלה יונית הוא ועל שם זה קראו קוסטנטינבולי עיר המלוכה של קוסטנטין ור"ל שנלקח לעבודת המלך:

אין אית בניכסוי דנחמן שנתפס לו. אם מחמת חשיבותו גרם לו זה:

ינתן לו מנכסיו. כלומר יחשוב לו לנכסיו ושל עצמו הוא:

ואם לאו. אלא מחמת נכסי אביהן ינתן לו מן האמצע יחשוב לו השכר כמו שהוא מן האמצע והריוח לאמצע:

תני רבן שמעון בן גמליאל אומר. בפ"ד דכתובות הלכה י' גרסינן לה בענין רפואות אשתו ואיידי דאיירי בהאי עניינא מייתי לה הכא:

כל מכה שיש לה קיצה. חולי שיש לה קיצבה שאינה חולה תדיר אינה בכלל מזונות ומתרפאת מכתובתה וכן אם עשו קיצבה עם הרופא בשכרו כדלקמן:

ושאין לה קיצה. הוי בכלל מזונות ומתרפאת משל נכסי בעלה:

הוה חששה עיינה. היתה לה מיחוש עינים ובאת לפני ר' יוחנן ושאל לה אם קצץ זה הרופא שלך:

אין קציץ. אם עשית קצבה עמו בעד שכרו:

מן פרניך. צריכה את לשלם מכתובתיך ואם לאו בעלך צריך שיתן לך לשלם הרופא דכל שאין לו קצבה בכלל מזונות הוא:

ולא כן תנינן וכו'. והיכי עביד ר' יוחנן דכעורכי הדיינין הוא זה שמתוכה תלמד לעשות כן וכהאי דאמר ר' חגי דאסור ליחיד לגלות דינו אם כך הוא יהיה כך:

אמרי. ידע הוה ר' יוחנן בה דאשה כשירה היא ולא תעשה אלא ברצון בעלה ובשביל כך גילה לה וכדמסיק ואזיל:

בעלה בעי וכו'. כלומר שהרי ברצון בעלה הדבר תלוי שאם הבעל רוצה שתעשה קצבה עם הרופא והיא אינה חפצה למי שומעין לא להבעל וא"כ אין חשש לגלות לה שלא תעשה עד שיסכים בעלה עמה:

הדא דתימר. על הא דריב"ל קאי דאמר אסור לגלות ליחיד דינו דדוקא שאין הדיין יודע שהדין עמו אלא אומר אם כך היה הדבר יהיה כן וא"כ ילמד מתוך דבריו לטעון כך וכיוצא בזה:

ברם בהוא דאית דיניה עמיה. אבל אם הוא יודע שהדין עמו וזה בא לשאול מעמו אם כך הוא הדין:

אמר ליה מילתא. אומר לו הרי הדין עמך דאין כאן חשש שילמוד לטעון מתוך דבריו שאינו אומר לו אלא לפי טענותיו הדין הוא כן:

מתני' השולח סבלונות. מנהג חתנים למחרת הקידושין שולחי' לבית ארוסה תכשיטין ומיני מגדנות וכדי יין וכדי שמן ופעמים הולך החתן ואוכל שם:

אינן נגבין. אם מת הוא או שמתה היא או שבא לגרשה דמחמת חבת שמחת אכילה מחל ודוקא שאכל בדינר אבל אכל פחות מדינר לא מחל וגובה הסבלונות:

שלח סבלונות מרובין. וסתמן שיחזרו עמה לבית בעלה או אפי' מועטין ופירש על מנת שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין ואורחא דמילתא נקט שדרך סבלונות החוזרין עמה לבית בעלה להיות מרובין ואותן שנשלחו כדי שתתקשט בהן בבית אביה דרכן להיות מועטין:

גמ' חד בר נש שלח לארוסתו סבלונות מרובין. והלך גם בעצמו לשם ונתנו לו קרוביו עצה שלא יטעום בבית חמיו כלום כדי שלא יעמדו שם אם ימות והוא לא שמע להם ואכל שם ונפל הבית עליו ומת וזכו בבית חמיו בכל מה ששלח:

קריות. קרונות ממיני חרת הם חסיות וכיוצא ולא הוה קשה לרבנן ולא תמהו על כל המינים שמצא בזמן שבין פסח לעצרת אלא על זרע פשתן וזיתים חדשים תמהו ביותר מנין היה לו זה בימים האלו:

אוקר. כיבד לר' יהודא נשייא הוא רבינו הקדוש בשני מיני צנון בין ראש השנה ליום הכפורים והוה באותו זמן מוצאי שביעית והיו שכיחין כל כך שהיו יכולין להטעין בהם משאות שהגמל צריך לישא אותם:

לית אינון אסירין. דהא ודאי משביעית הן וכי לאו ספיחין אינון וספיחי שביעית אסורין והשיב לו רבי פרידא שבמוצאי שביעית נזדרעו אחר ראש השנה ואע"פ כן היו שכיחים הרבה קודם יה"כ:

באותה שעה התיר ר' ליקח ירק מוצאי שביעית מיד. מפני שראה שמצוין הן בזמן קצר אחר שנת השביעית וכדתנן בפ' ששי דשביעית:

מתני' שייר קרקע כל שהוא. והוא הדין אם שייר לעצמו מטלטלין מתנתו קיימת ואם עמד אינו חוזר והוא שקנו מידו על אותה מתנה דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין בין עמד בין לא עמד ואם לא קנו מידו לא קנה המקבל מתנה אפילו מת השכיב מרע ודוקא בשנתן סתם ולא פירוש בה שהיא מתנת שכ"מ ובזה אנו אומדין דעתו הואיל ושייר לא נתכוין אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא והלכך צריכה קנין אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכ"מ שאינו אלא לאחר מיתה אין צריך קנין ואם עמד חוזר ואם מת קנה זה המקצת ואם היה בה קנין הוא מגרע כח המקבל אלא א"כ נראה בשטר שאין הקנין אלא ליפות כחו כגון שכתוב וקנינו ממנו מוסיף על המתנה זו שאז המתנה קיימת ואם לא שייר לעצמו כלום ועמד חוזר ואפי' קנו מידו כדי ליפות את כחו ואם כתב בפירוש שנותן כל נכסיו מהיום והקנה לו מחיים אין זה מתנת שכיב מרע כלל אלא כשאר מתנת בריא שאם קנו מידו קנה המקבל ואין זה יכול לחזור בו. ומצוה מחמת מיתה דשמעינן ליה דקאמר ווי ליה דמיית וכיוצא בזה שניכר שצוה מחמת שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי אם עמד לעולם חוזר בין שייר בין לא שייר ואפילו קנו מידו ואם מת קנה המקבל אפילו בלא קנין:

לא כתב בה שכיב מרע. לא היה במתנה לשון שכ"מ כדקציר ורמי בערסיה ואף לא לשון מתנת בריא כד הלך על רגלוהי בשוקא ולא שייר כלום:

והוא אומר שכ"מ הייתי. ועכשיו עמדתי וחוזרני בי והמקבל אומר בריא היה ולא יכול לחזור:

צריך להביא ראיה שהיה שכ"מ. דבתר השתא אזלינן והאידנא בריא הוא ועליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה:

וחכמים אומרים. לא אזלינן בתר השתא אלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ומקבל המתנה שבא להוציא מיד הנותן בדבר שהוא מוחזק בו עליו להביא ראיה שבריא היה באותה שעה והלכה כחכמים:

גמ' שייר מטלטלין לא עשה כלום. לא הוי שיור אלא א"כ הניח מעות ולקח קרקע כלומר שיש בהן כדי ליקח קרקע כמי ששייר לו קרקע:

ודא דתימר וכו'. הגי' נשתבשה בכאן והגי' במס' פיאה פ"ג היא הנכונה וה"ג התם שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת ואפי' לא הבריא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת והוא שהבריא. ופירושו נתבאר למאי דפרישית במתני':

הדא היא דאמר ר' יוחנן וכו'. דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי ואם הוא בפירוש מתנת שכ"מ א"צ קנין:

והוא שמת מאותו החולי. דוקא אם מת מאותו החולי שציוה אבל אם הבריא אפי' אח"כ מת לא דאז אין דינו כמתנת שכיב מרע דכשהבריא היה יכול לחזור בו:

מסוכן. והוא שקפץ עליו החולי כדאמרינן בפ' האומר התקבל והוי כמצוה מחמת מיתה דלעולם מה שעשה עשוי ואם מת מקיימין דבריו:

עד שיכתוב. שטר בקנין:

בכסף. כלומר באחד מן הקנינים הללו כדין קנין המבואר בפ"ק דקידושין:

נטמא בספק בקעה וכו'. כלומר שהטומאה היתה בספק ואירע לו בבקעה ודין בקעה בימות החמה שאין הזרעים בתוכה הוי כרשות הרבים ובימות הגשמים שהזרעים בתוכה ואין רגל אדם מצוי בה הויא כרשות היחיד והשתא קאמר דאם אירע לו ספק טומאה בה בין בימות החמה בין בימות הגשמים אלא דהשאלה לא היתה באותו זמן אלא אח"כ כדמסיק ואזיל ומחלוקת ר"מ וחכמים דמתני' היא אי אזלינן בתר השתא או לא:

בא לישאל בימות החמה. לדברי ר"מ מפרש לה דהכל הולך אחר זמן השאלה:

נשאלין לו בימות החמה. כלומר שנזקקין לו בשאלתו כאלו ספק טומאתו בימות החמה היתה דבתר השתא אזלינן והוי ספק טומאה ברה"ר וטהור:

ובלבד ימים הסמוכים לגשמים. כלומר הא דאמרינן דאם בא לשאול בימות הגשמים מורין לו כאלו היתה ספק טומאתו בימות הגשמים והוי ספק טומאה ברשות היחיד וטמא דוקא שאירע לו בימים הסמוכים לגשמים דבהא הוא דשייך לומר דניזל בתר השתא אבל אם אירע לו הספק זמן רב מקודם השאלה לא שייך בכי הא למימר דבתר השתא אזלינן ולעשות הדבר כמי שאירע לו היום הואיל וימים רבים בין המקרה לבין השאלה. והה"ד נמי ברישא אם בא לשאול בימות החמה דבעי ג"כ שיארע לו הספק בימים הסמוכים לימות החמה וחדא מינייהו נקט ובהא דמסיים מפרש לה:

יד השטרות לתחתונה. כל היכא דאית ביה ספיקא בלשון הכתוב בשטר ויש לפרשו כך או כך אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומפרשינן לחובה שלו:

ולאו מתניתא היא. וכי לא שמענו זה ממתני' לא כתוב בה וכו' דקי"ל כחכמים דס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ויד בעל השטר על התחתונה:

והוה ר' ינאי מקלס ליה. לר' יוחנן וקרא עליו המקרא הזה הזלים זהב מכיס על שם שהוציא זה הטעם מדין משנתינו ומצא בה הדין שאמר בשם רבי וקרא עליו בני וגו':

חד טלי זבין נכסוי. נער אחד מכר נכסיו ואתא עובדא וכו' משום שהקרובים טענו כשהוא קטן מכר ואין במכירתו כלום:

חזקה על בן דעת חתמו. אין העדים חותמין על השטר אא"כ יודעין בו שהוא גדול ובן דעת ויד הלוקח על העליונה ורבי יוחנן פליג דמכיון שהלוקח הזה קיבל עליו כלומר שבא לעקור הנכסין מחזקת המשפחה עליו להביא ראיה שהיה בן דעת בשעת מכירה:

אומר ר' יוחנן. בעלמא קאי היה אומר ר"י דלעולם אמרי' יד בעל השטר על העליונה ולקמן פריך עלה ממילתא דר"י גופיה:

מה ברבי. מה את עביד להא דרבי דאמר ר' ינאי בשמיה דיד בעל השטר לתחתונה:

אמר ליה. דליתא להא מילתה אלא ד"ה מודים דאמרינן יד בעל השטר לעליונה:

והיך אתון אמרין וכו'. חזר ר' יסא והקשה לו ואיך אתה אומר בדבר הזה דאתא האי עובדא דלעיל לפניכם ואתה בעצמך אמרת מכיון שקיבל עליו הלוקח לעקור וכו' עליו להביא ראיה אלמא דיד בעל השטר לתחתונה סבירא לך:

אנא לא אמרית הדא מילתא. ושקר אמרו משמי:

אפילו בעי ר' יוחנן מיכפר. אפילו רוצה להכחיש אלו דברים שאמרו בשמו בהאי עובדא על כל פנים זה לא יכול להכחיש הא דלעיל דלא כן אמר ר' ינאי צ"ל בשם רבי יד בעל השטר לתחתונה ועל זה אמר רבי יוחנן בפשיטות ולאו מתניתא היא אלמא דהכי סבירא ליה:

אלא. ומשני דהא ל"ק דר' יוחנן לא אמר אלא דדברי חכמים שהן הולכין כרבי אבל ר' יוחנן לא פסק הלכה כחכמים דסבירא ליה כרב ירמיה בשם רב דאמר הלכה כר' מאיר והיינו דקאמר יד בעל השטר לעליונה:

חילופין היא מתנית'. בשתי לשונות חלופין זה מזה יש לפרש המתני' כדמסיים ואזיל:

חברי רברבייא. הגדולים שבחבורת הישיבה אמרי עדים כלומר דמפרשי ראיה דקתני במתני' ראיה בעדים הוא דשואלין את העדים שבשטר אם שכיב מרע היה אם לאו:

חברייא זעירייא אמרי אין עדים. שאין כאן עדים שבשטר וכלומר שאין עדי השטר כלום בעדות זה כדמסיק:

כלום פליגי אלא על העדים. קושיא היא דמ"ט פליגי בזה ולמה לא יהו עדי השטר נאמנין בדבר:

אמר רבי אחא. היינו טעמא דאין בעדותן כלום מפני שזה אומר להם מכיון שאמרתי לכם לכתוב בשטר לשון שכיב מרע ולא כתבתם א"כ שקרים אתם ושוב אין אתם נאמנים בעדות זה והיינו טעמא דקאמרי אין עדים:

מתני' רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן. ר"א לית ליה דברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי ואפילו מצוה מחמת מיתה ס"ל דאין מתנתו מתנה אלא בקנין כמתנת בריא ואין הלכה כר"א:

רוכל. שם אביהן:

כבינתי. תרגום רדידין כבנתא:

בני רוכל תיקברן אימן. כלומר אין מביאין ראיה מהם שרשעים היו והלואי תיקברן אמן וקנסי רבנן להו והלכך קיימו לבת המתנה ואע"פ שלא היה מן הדין:

גמ' עד כדון וכו'. התם בקידושין קאי וגרסינן לה להאי סוגיא בפ"ק הלכה ה' אמתני' נכסין שאין להם אחריות נקנין עם נכסין שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה ויליף לה מקרא דכתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי בצורות ביהודה ועלה קאמר התם עד כדון שמענו בשהיו קרקעות ומטלטלין במקום א' כדמשתעי קרא שהיו המתנות בערי בצורות ואיידי דאיירי בשכ"מ כדלקמן מייתי לה הכא:

היו הקרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר. מהו אם בעינן המטלטלין צבורין בתוך הקרקע או לא:

נישמעינה מן הדא. דתניא בתוספתא פרק י' ורישא דתוספתא הכי היא המסוכן שחלק נכסיו על פיו בין בחול בין בשבת דברי המת יעשו אבל בריא עד שיקנה בכסף ובשטר ובחזקה ר"א אומר נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה אמר ר' אליעזר מעשה במדוני אחד על שם מקומו:

ומבקש לחלקן. ולא היה לו קרקע להקנות אגבה:

וקיימו את דבריו. אלמא קנין בעי דשכ"מ היה כדלקמן שמעינן מיהת מדקאמר סלע אחת משמע קרקע גבוה וחדוד שאי אפשר להעמיד כל אלו עליה ש"מ דלא בעינן צבורין:

ולא שכ"מ הוא. וכי לא בשכ"מ איירי האי מעשה דהא ר"א מביא ראיה לדבריו דשכ"מ בעי קנין וא"כ לא שמעינן מידי לענין בעיין דשאני שכ"מ הואיל ומצינו שהקילו חכמים בו לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב והכא בשכ"מ אפי' בדברים והוא הדין נמי לענין צבורין לפי שבכל מקום בעינן עד שיהיו צבורין בתוך הקרקע והכא בשכ"מ לא בעינן ואין ראיה מכאן למתנת בריא:

ולא ר' אליעזר היא. בתמיה דהא ר"א קאמר לה וכי שנייא הוא לר"א בין שכ"מ לבריא והלא שכ"מ לדר"א הוא כבריא אליבא דרבנן ודין אחד להם דלדידיה שכ"מ בעי קנין כבריא ומדלא הצריך צבורין ע"כ דבעלמא נמי לא בעינן צבורין ואפי' בבריא אליבא דרבנן:

אמר ליה. אין ודאי שפיר קאמרת דשכ"מ אליבא דר"א כבריא אליבא דרבנן ונפשטה הבעיא דלא בעינן צבורין:

תמן תנינן. בפ"ג דפיאה ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובביכורים ולקנות עמה נכסים שאין להן אחריות וקרקע כל שהיא למאי חזי הא אי אפשר להעמיד ותיפשוט נמי מהא דלא בעינן צבורין:

אמר ר' מתני'. מהתם ליכא למיפשט דאיכא למידחי דתיפתר שהיה שם מקום שיבולת אחת ומרגלית טמונה בו והקנה אותה אגב קרקע כל שהוא זו:

עילא היה. על תשובת רבי אליעזר לחכמים במתני' קאי ר"א עילא מצא על בני רוכל והיה רוצה לקללן בשביל כך מפני שהיו זורעין כורכמין בכרם וחכמים סבירא להו דקוצין בכרם היו וס"ל דהמקיים קוצין בכרם לא קידש:

מתני' וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין. בלא כתיבה:

אבל לא בחול. אם חלק השכ"מ נכסיו בחול:

בשבת אמרו. ואף ע"ג דליכא למימר מגו דיכול לקנות ולכתוב כי לא עביד נמי קנה וק"ו בחול דכל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכן הלכה דבין בחול בין בשבת דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ואין צריך קנין ואם שאל שיקנו מידו קונים ממנו בין בחול בין בשבת ואע"ג דקנין אסור בשבת משום שבות כיון דהאי קנין לא בעי מן הדין התירו בשכ"מ כדי שלא תטריף דעתו עליו:

כיוצא בו. אמרו זכין לקטן הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו מה שנותנין לו תקנו חכמים שיהא אחר זוכה בשבילו ומקביל לצרכו ואין זכין לגדול שהרי יכול לזכות בעצמו:

לקטן אמרו. משום דזכין לו שלא בפניו וק"ו לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות ושליח נמי מצי משוי וכן הלכה דזכין לאדם שלא בפניו:

גמ' אית תניי תני ומחליף. וחכמים אומרים בחול דבריו קיימין אבל לא בשבת:

ר' יהושע בן לוי. מקיים הנסחא שלפנינו במשנה וכיני המתני' כדתנינן ועלה קאמר ר' יהושע אם בשבת אמרו ק"ו בחול:

אית תניי תני ומחליף. גם בסיפא זכין לגדול ואין זכין לקטן וריב"ל מקיים נסחא דתנינן במתני':

מתני' ועל מורישיו. על שארי מורישיו:

יורשי האב אומרים הבן מת ראשון. ולא הניח כלום ואין ב"ח יכול להפרע מנכסים האלו שהרי לא זכה בהן הבן מעולם:

ובעלי החוב אומרים האב מת ראשון. וזכה הבן בירושתו ויש לנו לגבות מחלקו:

בית שמאי אומרים יחלוקו. דקסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ויורשי האב ובעל חוב תרוייהו מוחזקים הוו לפיכך יחלוקו:

וב"ה אומרין נכסין בחזקתן. בחזקת יורשין ובעלי החוב באו להוציא מידן ועליהם להביא ראיה שהאב מת תחלה או ילכו להם בלא כלום:

האשה מתה ראשונה. ונמצאו הן יורשין כל הנכסים ואין ליורשי האשה כלום שהרי הבעל יורש את אשתו והוא מת אחרון:

נכסים בחזקתן. נכסי צאן ברזל בחזקתן הן ולא פירשו בית הלל בחזקת מי אי בחזקת יורשי האשה שהיו שלה אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותן עליו והוי כשלו והלכך בנכסי צאן ברזל יחלוקו:

כתובה. מנה מאתים שהן העיקר וכן התוספת נשארים בחזקת יורשי הבעל:

ונכסין הנכנסין ויוצאין עמה. הן נכסי מלוג שבשעה שהיא נכנסת נכנסין עמה וכשהיא יוצאת יוצאין עמה אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה אלו הן בחזקת יורשי האב שהן יורשי אשה נמצאו יורשי אשה נוטלין כל נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל:

נפל הבית עליו ועל אמו. ואין לה בן אחר מאבי הבן אלא זה:

יורשי הבן אומרים האשה מתה תחלה. וירש הבן נכסיה ואנחנו יורשים הבן ויורשי האשה ממשפחת בית אביה אומרים הבן מת תחלה ולא ירש כלום ואנחנו יורשים את האשה:

אילו ואילו מודים. ב"ש וב"ה שיחלוקו דכיון דשניהם באים מכח ירושה הוי ספק וספק ויחלוקו ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו דהתם יש נכסים שהבעל מוחזק ויש שהאשה מוחזקת אבל הכא הכל בחזקת האשה כיון שהיתה אלמנה ושניהם באים מכח ירושה לירש הכל הלכך יחלוקו:

מודה אני בזה. דלדברי בית הלל הכא נמי אמרינן נכסים בחזקתן בחזקת יורשי האשה שהרי כל ימי חיי האשה לאחר שמת בעלה כל הנכסי' היו בחזקתה ונמצאו יורשיה שהן ממשפחת בית אביה יורשין ודאין הן אבל יורשי הבן ספק הן שאם הבן מת תחלה אין לאחיו מאביו בנכסי אמן כלום והלכך נשארים הנכסים בחזקת יורשי האשה:

על חלוקין אנו מצטערין. על מחלוקת דלעיל דבית שמאי ובית הלל אנו מצטערין שלא השוו דעתם ואתה אומר שגם בזה חלוקין ובאת לחלוק על ת"ק שאומר שהן שוין:

גמ' זאת אומרת שבן עזאי חבר ותלמיד לרבי עקיבא. שאמר לו בלשון אתה שבאת לחלוק עלינו ולא אמר שבא רבינו:

הדרן עלך מי שמת