מתני' הגוזל ומאכיל את בניו ומניח לפניהם. או שמניח לפניהם הגזילה קיימת:

פטורין מלשלם. אם אכלוה לאחר מיתת אביהם פטורין מלשלם דהא אינהו לא גזול מידי ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב והגזילה ליתא בעיניה וכגון שאכלו לאחר יאוש דאי לאו הכי הוו כמו שגזלו הם אבל כי איאוש ואין הגזילה קיימת פטורין דאלו לא אכלוה והיא בעינה חייבין להחזיר דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ויאוש כדי בלא שינוי רשות לא קני:

אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים. כלומר ואם הניח להם אביהם קרקעות שהם דברים שיש בהן אחריות חייבין לשלם אע"פ שכבר אכלוה. זהו מדינא דגמרא אבל לאחר שתקנו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח חייבין לשלם מממון שהניח להן אביהן בין מדבר שיש בו אחריות נכסים בין מדבר שאין בו אחריות נכסים בין אכלו לפני יאוש ובין אכלו לאחר יאוש ואם לא הניח להם אביהם כלום בזה יש חילוק שאם אכלו הגזלה לפני יאוש חייבין לשלם משלהם ואם לאחר יאוש אכלו פטורין מלשלם:

אין פורטין. אין מחליפין סלעים בפרוטות:

לא מתיבת המוכסין. ליטול פרוטות מן התיבה שנותנין בה מעות המכס:

ולא מכיס של גבאי. המלך שגובה כסף גולגולת וארנונא לפי שהן של גזל ודוקא במוכס עכו"ם או מוכס ישראל העומד מאליו או אפילו מוכס המלך ואין לו קצבה שלוקח מה שירצה אבל מוכס ישראל העומד מחמת המלך ויש לו קצבה שלוקח דבר קצוב בחוק המלכות ואפילו המלך עכו"ם אינו בחזקת גזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא שהמבריח עצמו מן המוכס הזה עובר על לא תגזול:

אבל נוטל הוא. פרוטות מתוך ביתו של מוכס הגזלן ממעות שלו:

או מן השוק. אם יש לו מעות בשוק שאינם מתיבת המוכס ואם חייב אדם פרוטות למוכס בחצי דינר ואין לו פרוטות ונותן לו דינר כסף מקבל ממנו פרוטות בשוה חצי דינר ואע"פ שהן מתיבת המוכס מפני שהוא כמציל מידו:

גמ' תני. בתוספתא דמציעא סוף פ"ה:

ועשה תשובה חייב להחזיר. כלומר לא יצא ידי שמים עד שיחזיר:

מת. ולא עשה תשובה והניח מעות הרבית לפני בניו:

יכין וצדוק ילבש. על הרשע נאמר באיוב שהרשע יכין וצדיק נהנה ממנו ואין הבנים חייבין להחזיר:

פרה וטלית. שהוא דבר מסוים ונראה לכל חייבין להחזיר כדמפרש טעמא:

אזל תנייה לגזילייא. כלומר מפני שהבריות אומרים זה הולך ומתהנ' או מתנאה מן הגזלה ודבר מגונה הוא תנייה מלשון נוי ומתנאה:

אם הי' דבר שיש לו אחריות. לפרושי מתני' קאי:

בשהניח לפניהם. אביהם קרקע זהו מקרי דבר שיש לו אחריות וחייבין לשלם אבל לא הניח אחריות נכסים אע"פ שהניח לפניהם גוף הגזלה אין חייבין להחזיר כדלקמן:

ר"ל אמר בשהניח לפניהם גוף הגזלה. קיימת נמי חייבין להחזיר:

רב אמר יורש כמשועבד. דין היורש כדין הלוקח דהוי נכסים משועבדין ואין מלוה ע"פ נגבית מהן וכך אינה נגבית מן היורשין. ופלוגתא דרב ושמואל לקמן פ"ק דב"מ וכן מייתי להא דרב בפ"ג דגיטין הלכה ז':

שמואל אמר דאיקני. כמו דייקינא כלומר הכי דאיקנא ותנינא דדוקא הוא דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים הוא דקאמרינן הא מבני חורין גובה ואפילו מן היורשין דרשות יורש לאו כמשועבד הוי:

ולית היא פליגא. מתני' על רב דקתני אם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם וקס"ד דאגזלה קאי והא לרב רשות יורש כרשות לוקח הוא:

פתר לה. דבר שיש בו אחריות דקתני שהניח לפניהם קרקע ומחיים נשתעבדו להנגזל. וכן יש לפרש בניחותא ולית היא פליגא מתני' על רב דהוא פתר לה אחריות היינו שהניח להם אחריות נכסים וכר' יונתן:

ואפילו כשמואל לית היא פליגא. וכן מוקמינן להמתני' דאפילו כשמואל אתיא דאיהו ס"ל מנכסים משועבדים דייקא אבל מב"ח גובה אפילו מן היורשין דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ואיהו פתר להמתני' כר"ל בשהניח לפניהם גוף הגזלה קיימת וחייבין להחזיר ולר"ל ולשמואל הא דקתני ברישא ומניח לפניהם פטורין מלשלם בשאכלוה מיירי:

מוציאין מראשון. הוא חייב לשלם אבל אין מוציאין מן השני דקנאו בשינוי רשות:

אף מן השני. ורצה מזה גובה רצה מזה גובה:

אף ר' חייא כדעתיה. דר' יוחנן דשמעינן מהא דתני בתוספתא דס"ל נמי דמוציאין אף מהשני כדמייתי האי ברייתא לקמיה:

נתחלפו לו כליו. תוספתא דמכילתין פ"י ושם נשתבשה הגי' וצ"ל כדהכא שהיא עיקרית:

ישתמש בהן. שהרי אומן מדעתו נותן לו ומותר להשתמש בהן עד שיצא זה בעל הכלי ויבקש את שלו ויטול ממנו:

בבית האבל ובבית המשתה. דשלא מדעת הוא אל ישתמש בהן אלא יצא הוא ויבקש את שלו ליטול מיד מי שהן בידו וקתני מיהת דבעל הכלי נוטל את שלו מיד השני וא"צ לחזור אחר האומן שנתן לו וש"מ דר' חייא כר' יוחנן ס"ל דרצה גובה אף מהשני שהטלית בידו:

לא הוה ר' חייא חביבי פתר לה וכו'. כלומר דר' בא דחי לה דמהתם לאו מוכחא כר' יוחנן דהא ר' חייא מפרש לה דלא מיירי אלא כגון הדין בר קורא שם האומן אשר היה בימיהם:

שכל הנוטל מאצלו וכו'. וכלומר דשאני התם דה"ט דישתמש בהן משום דאמרינן דהכל הוא ברשות הוא והאומן נתן לו ברשות וברצון של בעל הכלי שציוה לו למכור או להחליף וכשיבא בעל הכלי נוטל את שלו מיד זה דאפשר שחוזר בו עכשיו ואינו רוצה להחליף ולמכור וה"ז לא קנה עדיין הכלי וצריך להחזיר לו אבל הכא גבי גזלן מנא ידע זה שאינו שלו והוא קנאו מיד הגזלן בתורת מקח או בתורת מתנה ואיכא למימר דאף ר' חייא ס"ל דאינו חוזר אלא על הגזלן:

הגנבים שבאו במחתרת. לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שהבא במחתרת משים נפשו בכפו ודרכו לבא בסיעת חבורה ולא כל אחד בפני עצמו:

חייבין להחזיר. משום דבסיפא קתני אם עשה אחד מהן תשובה א"צ להחזיר אלא חלקו ולא אמרינן הואיל ובחבורה אחת היו לא תועיל לו השבת חלקו לבד הלכך נקט ברישא דאם עשו כולן תשובה חייבין כולן להחזיר ואע"ג דמילתא דפשיטא היא:

ואם היה. הוא המוציא ונותן להן אינו יוצא י"ח עד שישלם ע"י כולן ואע"פ שהם כבר נטלו חלקן ואינם תחת ידו:

תני. בתוספתא שם ונוסחא אחרינא גריס התם:

הניח לפניהן. גזלה קיימת אפילו הן קטנים צריכין להחזיר:

אם אמרו הגדולים אין אנו יודעין. אפשר עשה אבינו עמך איזה חשבון והיה מגיע לו כפי הסך הזה או החזיר באחרונה אף גדולים פטירין ות"ק קאמר לה:

התיב ר' בא בר ממל. עלה הגע עצמך אם הניח לפניהם קרקע ומחיים נשתעבד להנגזל וכי כל הימנן של אלו לטעון אין אנו יודעין:

התיב רב המנונא. אפילו לא הניח להן קרקע נמי קשיא דהגע עצמך שהיתה הגזלה מפורסמת ונודע שבידן היא וכי כל הימנן לומר אין אנו יודעין:

התיב רב ששת. עוד קושיא אחריתא לדידך אם טוענין הגדולים אין אנו יודעין פטורין א"כ אפילו בקטנים אמאי חייבין ואם שאין יכולין לטעון יטענו הב"ד בשבילן ומה טעם אית לך מימר דבקטנים חייבין:

אמר ר' מנא. ומשני הקושיא דהגע עצמך בגזלה מפורסמת דתיפתר שאין אנו יודעין שטוענין. כך היא טענתם יודעין אנו שערער אבינו עמך על עסק זה וזה החשבון ועמד עמך בדין אבל אין אנו יודעין מה יצא מלפני הב"ד ואפשר שאינו מגיע לך כלום לפי החשבון:

מתני' הרי אלו שלו. דמסתמא נתייאשו הבעלים וקננהו האיך ביאוש ושינוי רשות:

או מן הלסטים. אם נתייאשו הבעלים דשמעינהו דאיאש דאמרי ויי לחסרון כיס הרי אלו שלו אבל מסתמא לא ורישא דנטלו לסטים את כסותו דמשמע דמסתמא מתיאשו מוקי לה בבבלי בלסטים ישראל דכיון דדייני ישראל אומרים הבא עדים שגנבו ממך מכי נטלו לסטים מייאש וסיפא בלסטים עכו"ם שדייני עכו"ם דנין באומדן דעת בלא עדים ובלא ראי' והנגזל מהם לא מיאש ומש"ה אי שמעינהו דאיאש אין הא סתמא לא:

וכן נחיל של דבורים. קבוץ שנקבצים עם המלך שלהם ופרחו למקום אחד:

נאמנת אשה או קטן. מפרש בגמרא:

לא יקוץ את הסוכה. אם נתישבו דבורים על סוכת חבירו וירא ליטלן אחד אחד שלא יברחו לא יקוץ את הסוכה כולה ואפילו על מנת ליתן את הדמים:

גמ' תני. בתוספתא פ"ב דמציעא:

משנונית הים. יש מקומות שהים חוזר לאחוריו כמה פרסאות פעמיים ביום ובא ושוטף מה שמוצא והולך:

משלולית הנהר. כשהוא מלא על כל גדותיו ויוצא לחוץ ושולל ושוטף הנמצא:

הרי אלו שלו. שמסתמא הבעלים מתיאשין מהן:

מתניתא. דקתני נאמנת אשה או קטן ואע"ג דלאו בני עדות נינהו:

בנחיל שגזלו מן ההליכה. כלומר זה שהן עכשיו בשדהו מן ההליכה גזל אותן שהלכו ויצאו מתוך של חבירו לתוך שלו ובהא הוא דנאמנין דקנין דרבנן הוא מפני דרכי שלום ולאו עדות להוציא מיקרי:

ובפורח. שעדיין מפריחות הן ולא נחו על שוכו של אילן חבירו אבל אם כבר נחו לא דכבר מוחזק הוא ואין נאמנין להוציא אפילו במילי דרבנן:

ובלבד על אתר. וכן דוקא לאלתר נאמנין הן שהגידו מיד כשראו שיצא הנחיל משם:

אבל אם יצא. הקטן או האשה ולא הגידו וחזרו ואמרו לא:

אני אומר. שאני אומר מפני יראה ופיתוי שהיו מפחדין אותן או שהיו משתדלין ומפתין אותן בדברים אמרו כן:

מתני' אם יצא לו שם גניבה. שיצא קול שנגנבו כליו ובבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו מיירי דכיון שיצא לו שם גניבה בעיר ואיכא סהדי שאלו הכלים והספרים שלו היו לא חיישינן שמא הוא מכרן:

ישבע. הלוקח כמה נתן ויטול ויחזיר לו כליו ובלפני יאוש קמיירי:

גמ' בדין הוא שלא ישבע. אלא יהא נאמן בלא שבועה כמה נתן בשבילה שהרי הם תחת ידו:

ולמה אמרו. שאינו נוטל דמים מבעל הכלי עד שישבע:

שלא יהו בעלי בתים נטפלין לגנבים. שלא ירגילו לקנות מן הגנבים ומחמת זה כטפילה לגנבים הן שאלו לא היו מוצאין למכור לא היו גונבים והטילו חכמים שבועה על הלוקח כדי שלא יהו מצוים לקנות מהן שהוא אומר למחר יוציאו מידי וצריך אני לישבע לקבל מעות שלי:

שנגנבו ספריו. אם ספריו הכיר לא סגי בשם גניבה בסתם דדילמא לא היו ספרים אלא כלים אחרים וצריך שם גניבה על הספרים:

רב אמר. הא דקתני יצא לו שם גניבה לא מהני עד שיביא ראיה שלן עמו זה שמכר כליו באותו הלילה דאי לאו חיישינן דילמא זבנינהו והוא ניהו קמפיק שמא דגניבה:

אם טען. זה שמכרן להלוקח שהם עתה בידו טען לומר מפלוני לקחתים וזה הפלוני אינו לפנינו נאמן ואין צריך הלוקח להחזיר את הכלים:

ולא קביל. לא קיבל ממנו טענה זו:

מה פליג. שואל הש"ס דאם ר' נסא פליג ולא ס"ל כאסי:

אמרי. לא אלא בר נש דעקין הוה לשון קצר הוא וכמו דעקבין ומלשון עקבה מדם עוקב אחר המנאף וכלומר שהי' מכיר בו שאדם עוקב ורמאי הוא ובשביל זה לא קיבל דבריו:

מתני' אין לו אלא שכרו. שכר הכלי ושכר הפעולה דכיון שהבעלים הם שם והיה לו להתנות ולא התנה הפסיד ואין לו אלא שכר טרחו:

גמ' תני. בתוספתא פ"י:

שנים שהיו באין במדבר וכו' ולא הדבש. והתם מסיים וכשיגיע ליישוב נותן לו דמי דבשו:

תני. שם:

פועל ועני. פועל לעשות מלאכתו ועני לנקף בראש האילן:

בזמן שדרך. שעלה במקום שדרך בני אדם לעלות בו:

מתני' שטף נהר חמורו. אשמעינן בסיפא דאפי' לא הפסיד בידים אלא ממילא הוא שהניח את שלו אפ"ה כי התנה עמו חייב ליתן לו וברישא אשמעינן דאפילו בפסיד' בידים ששופך את יינו בשבילו אפ"ה כי לא התנה עמו אין לו אלא שכרו:

גמ' אין נזקק לו כלום. אין צריך ליתן לו כפי שהתנה שהרי זה ירד להציל ולא הציל ואינו נותן לו אלא שכר הראוי בעד טרחתו:

אלא. הא קמיבעי' לן אם שלו הוא שעלה מאליו מהו ולענין דנותן לו כפי שהתנה נמי לא מיבעיא לן דצריך ליתן לו דמן שמיא הוא דרחימו עליה אלא מהו דיימר לא נתייאשתי ממנו ואם אדם א' ירצה לזכות בו לא זכה או דילמא כזוכה מן ההפקר הוא דמסתמא כבר איאש ואין משגיחין עליו שעומד וצווח לא נתייאשתי:

נשמעינה מן הדא. דפלוגתא דר"י ור"ל היא:

חזקה מייאש הוא. בתחלה ואין משגיחין עליו שחוזר בו:

מתני' ונטלוה מסיקים. אנסים חזרו וגזלוה מן הגזלן. צלצל תרגומו סקאה ועל שם שהארבה גזלן הוא שהגוזל ואוכל בשדות:

אם מכת מדינה היא. שאנסו קרקע של אחרים עם זו:

ואם מחמת הגזלן. שאנסוהו להראות את שלו והראה לשדה זו:

שטפה נהר. שהיתה על שפת הנהר ובא הנהר ושטפה:

לא יחזיר לו במדבר. אם אין זה תובעו אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. על מנת לצאת במדבר. לא שיאמר לו בפירוש על מנת שנצא במדבר ותפרעני דהא מלתא דפשיטא היא אלא כגון שאמר לו ליהוי האי פקדון גבך דאנא למדבר נפיקנא וא"ל אידך אנא נמי למדבר בעינא למיפק דהשתא אי בעי לאהדרינהו במדבר מהדר ליה:

גמ' והלא אמרו אין הקרקע נגזלת. ואמאי תנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה הלא אין קרקע נגזלת ויאמר לו הרי שלך לפניך:

קנס קנסוהו. בגזלן אם אנסוהו מחמתו אבל מן הדין אינו חייב:

מחמת הנגזל. שאנסוהו להראות שדה של הנגזל והראה לשדה זו:

מהו דהוא יכיל מימר ליה. הנגזל מ"מ אתה תחזיר לי את שלי וכל הרוצה ליטול ממני יבא ויטול ואע"ג שאנסוהו בשבילו מ"מ הוי כמי שנתפס על חבירו דאין חבירו חייב להחזיר לו וה"נ דהגזלן נתפס בשביל הנגזל ואין הנגזל חייב להחזיר לו וא"כ צריך הגזלן להחזיר לו שדהו או לא ופליגי בה ריב"ל ורב:

אלא בארנון ובגולגולת. שאם נתפס בשביל המס והגולגולת של חבירו ושילם צריך חבירו שיחזיר לו שהרי א"א להפטר מהן ועכ"פ היה צריך לשלם אבל בחוב דעלמא יכול הוא לומר הייתי מפייסו בדבר מועט או היה פוטרני בלא כלום:

רב אמר יכיל מימר ליה. זה הנתפס בשבילו יכול הוא שיאמר לו את שרי עביטיך מיני הרי עכ"פ נפטרת מחובך על ידי וסוף סוף היית צריך לשלם וה"נ כן דסוף סוף היו אונסין מתחת ידך לשדה זו. שרי עביטיך. לשון התרת הקשר מהמשכון והחוב אשר עליך:

מתני' האומר לחבירו גזלתיך. מפרש בגמ' שאם לא היה זה תובעו ומעצמו א"ל גזלתיך וכו' ואיני יודע אם החזרתי לך או לא פטור מן הדין אבל אם בא לצאת ידי שמים משלם לו ואם זה היה תובעו גזלתני הלויתיך הפקדתי אצלך והוא משיבו אמת שגזלתיך וכו' ואיני יודע אם החזרתי לך או לא חייב לשלם מן הדין:

אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך וכו'. אפי' כשזה תובעו ברי לי שאתה חייב לי פטור מלשלם מן הדין ומיהו ישבע שבועת היסת שאינו יודע שחייב לו דהא לא עדיף שמא מברי דא"נ הוה טעין אין לך בידי כלום משביעי' לי' שבועת היסת:

גמ' ר' יוחנן אמר בבא לצאת ידי שמים. איירי מתני' דאיהו מוקי לה בשלא תבעו אלא מעצמו אמר לו כן הלכך ברישא דאמר לו גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי פטור מדינא וחייב לשלם דקאמר בבא לצאת ידי שמים ובסיפא דקאמר פטור אפילו לצאת ידי שמים לא צריך דהא ליכא שום טענת ברי לא מהנגזל ולא מהגזלן:

והלה אומר איני יודע. אם קבלתי או לא והיה ר' ירמיה סבר מימר דבכה"ג שהודה בטענת ברי אע"פ שאמר ג"כ ברי לי שהחזרתי חייב לשלם לו מן הדין מכיון שזה טוען איני יודע מהחזרה כלום:

ר' יוסי סבר מימר. דלא היא אלא עוד הוא לצאת ידי שמים גם בזה אמרינן דלצאת ידי שמים אם ירצה הוא דישלם אבל לא מן הדין דמכיון שזה לא תבעו והוא עצמו שאמר גזלתיך הוא אומר ג"כ ברי לי שהחזרתי לך:

הוצאתי מן הכיס. כך וכך מעות וזכור אני שנתתי לך:

את לית ידע. אתה אינו זוכר אהן זה המלוה הוא יודע דבר שלו עדיף:

מתני' והחזירו. שלא מדעת בעלים:

חייב באחריותו. דמכי גנבה קם ליה ברשותיה והשבה דעביד לאו השבה היא עד דמודע להו להבעלים:

ומנו את הצאן. אחר שהחזירו והיא שלימה הרי יש כאן דעת בעלים ופטור:

גמ' אם ידעו הבעלים בגניבה וכו'. ר' יוחנן ס"ל לפרש המתני' כפשטא דברישא מיירי שידעו הבעלים בגניבה ובזה צריכין דעת הבעלים בחזרה והוא החזירו שלא מדעת בעלים הלכך חייב באחריותו וסיפא דלא ידעו מגניבה א"צ לידע בחזרה אלא מנין הוא דפוטר ומנו את הצאן דקתני אסיפא קאי:

אע"פ שלא ידעו בגניבה צריכין לידע בחזרה. לא דס"ל לר"ל דלעולם צריך דעת בעלים בחזרה ואע"פ שלא ידע בגניבה ומכ"ש כשידע בגניבה דא"כ מתני' היכא מיתרצא דקתני ומנו את הצאן והיא שלימה פטור אלא האי אע"פ דקאמר אדברי ר' יוחנן קאי דקאמר לא ידעו בגניבה א"צ לידע בחזרה וקא"ל דלא היא אלא דבזה צריכין לידע בחזרה ואע"פ דלדידך קיל הוא בשלא ידעו בגניבה לדידי בשלא ידעו בגניבה גרע מהיכא דידעו וטעמא דכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ צריך ליזהר בה ביותר וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבה ושהיתה למודה לצאת מחמת הגנב שהרגילה לכך לא נזהרו הבעלים בה אבל היכא דידעו הבעלים בגניבה כבר היו יודעים שיש להם אחת בתוך העדר שהיא למודה לצאת והיה להם להזהר בה ואם לא נזהרו אינהו הוא דאפסיד אנפשייהו והשתא ומנו את הצאן דקתני ארישא קאי ומתני' הכי מתפרשא מת או נגנב אחר שהחזירו חייב הגנב באחריותו אע"פ שמנו את הצאן והיא שלימה אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבה ובחזרה והא דקתני בחזירה ה"ק כשלא ידעו בגניבה הוי נמי כמו שלא ידעו בחזרה ובכה"ג הגנב לעולם חייב באחריותה דמכיון דהשבה דעביד לאו השבה היא קמה ליה ברשותיה ואפילו אם מת חייב בה אבל אם ידעו הבעלים בגניבתו ואחר החזירה מנו וידעו גם בחזירתו מחמת כן ומעתה היה להם להזהר בה והשבה דעביד השבה מעליית' היא ולפיכך פטר הגנב מאחריותה והשתא ומנו את הצאן ארישא דמתני' הגונב טלה מן העדר קאי דמיירי שידעו הבעלים בגניבה ובהא מניין הוא דפוטר והוי ידיעת בעלים:

אין הוה כגון ההין ברחא. אם היה הצאן שגנב כגון זה העז דאמרינן לקמן אין צריכין לידע בחזירה וכלומר למ"ד מנין פוטר ובכה"ג דאמרינן לעיל היכא דידעו הבעלים בגניבה דמנין הוי כדעת הבעלים בחזירה אבל בכגון זה העז אפילו מנין לא צריך:

אית דאמרין חוטרא. בפ' חזקת הבתים הלכה א' קאמר ריב"ל המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מאי משכוכית אית דאמרין חוטרא מקל של רועה והצאן מכירות אותו כשרומז במקל והולכין כל העדר אחריו:

ואית דאמרין פנדורא. תוף בלשון יונית פנדורא ובפרק קמא דקידושין גריס שרקוקיתה וכמו קרקשתא זוג המקשקש לפני העדר והולכין אחריו:

ואית דאמרין תיישא רבא. תייש גדול וחריף שהולך לפני העדר וכל העדר נמשכין אחריו. והשתא קאמר הכא שאם גנב זה התייש הגדול אע"פ שלא מנו את הצאן כבר ידעו בחזירה מפני שזה ניכר בגניבתו וניכר בחזירה כשנתוסף על הצאן:

מתני' אין לוקחין מן הרועים. דאיכא למימר שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להם:

כלי פשתן מן הגליל מן הנשים. מפני שמלאכת הנשים היא והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא:

ועגלים בשרון. שם מקום הוא שהעגלים מצוין והן בזול והנשים לוקחות ומגדלין אותן ושלהן הן:

הטמן אסור. מפני שהן בחזקת גניבה:

בכל מקום. ומכל אדם ואם אמרו הטמן אסור:

גמ' תני אין מקבלין פקדונות. מבואר הוא בפרק דלעיל הלכה ז' ע"ש:

מתני' מוכין שהכובס מוציא. המלבן הצמר הוא מוציא מן הצמר דבר מועט על ידי שטיפה:

הרי אלו שלו. שאין בעה"ב מקפיד עליהן והמקפיד לא הוי קפידיה קפידא:

שהסורק מוציא. הסורק את הצמר והמנפצו מה שמוציא הוא הוי דבר חשוב ורגילין להקפיד:

הכובס נוטל שלשה חוטין. דרך אורגי בגדי צמר לארוג בסוף הבגד שלשה חוטין ממין אחר והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו:

יותר מכאן. הוי מידי דחזי ליה ומקפיד עליה אכוליה והכל של בעל הבית:

ואם היה השחור ע"ג לבן. שהיו חוטים שחורין ארוגים בבגד לבן רשאי הכובס ליטול הכל לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר:

גמ' הוה קצר. כובס היה:

איסטדכין. מין מלבוש אחד. ובב"ר פרשה י"ט ויעשו להם חגורות חגורי חגורות אסטכיון גליון סדינים ופי' הערוך כולן מיני מלבושים של זכר הן:

מן חד עמר. של מין צמר אחד שלא יהא מעורב בו הרבה מיני צמר ויהיו הבריות אומרים מן שלנו הוא לבוש ומעורב בו מינים הרבה מכמה אנשים שנתנו לו לכבוס לפי שצריך אדם לצאת ידי הבריות כשם שצריך לצאת ידי המקום שלא יביא עצמו לידי חשד שיהיו חושדין בו:

מתני' החייט ששייר מן החוט. שנתן לו הבעה"ב:

כדי לתפור בו. מפרש בגמרא כמה שיעור כדי תפירה:

ומטלית שהיא שלש על שלש. לאחר שהשוה החייט את תפירתו קוצע ממנה מטלית קטנה שיש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזיר להבעלים:

במעצד. כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח ושפאין שהוא מוציא דקין הן ואין בעל הבית מקפיד עליהן:

ובכשיל. קרדום רחב ומפיל שפאין גסין:

אצל בעל הבית. שהוא שכיר יום ודרכו לעשות אצל בעל הבית:

אף הנסורת. דק דק היוצא מתחת המקדח שהוא דק מאד של בעל הבית הוא ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים:

גמ' תני ר' חייא מלא מחט. הוא שיעור כדי לתפור בו:

פתרין לה. לקמיה מפרש פתרין לה אהיכא קאי:

כפליים. כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט:

מלא משיכת המחט. כדי שיכול לתחוב בבגד ולמשוך בתפירת מחט:

מה ופליג. אם דבי ר' חייא ודבי בר קפרא לפרושי מתני' קאמרי ופליגי אר' חייא ובר קפרא רבותיהם ולפי גירסת הספר ה"ק היאך פליגי דבי ר' ינאי על ר' חייא ובר קפרא רבותיהם וקאמר הש"ס דלא היא אלא שהן מפרשי' כל אחד לדברי רבם:

מה דתני ר' חייא כמלא מחט. מפרשין לה דה"ק כמלא שני מחטין לפי שמלא מחט אחת אינו ראוי לתפור ומה דתני בר קפרא מלא משיכת המחט שהוא מעט יותר ממלא מחט מפרשין לה שצריך כפלים כמשיכת מחט יותר ממלא מחט לפי שבמשיכה אחת שהיא יותר ממלא מחט עדיין אינו ראוי כל כך לתפור הלכך כפליים בעינן:

הדרן עלך הגוזל ומאכיל