מתני' כיצד הרגל מועדת. באיזה דבר הרגל מועדת וקאמר לשבר בדרך הלוכה בכך היא מועדת שמשברת כלי' בדרך הלוכה:

הבהמה מועדת. בבבלי מתרץ רישא תני אבות רגל ממש שדרסה ברגליה וסיפא תני תולדות שהבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה ובשערה ובשליף שעליה דרך הילוכה:

היתה מבעטת. שינוי הוא זה ותולדה דקרן הויא הילכך חצי נזק ותו לא:

או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה. אע"ג דלאו שינוי הוא אלא אורחיה הוא אפ"ה חצי נזק ותו לא דהלכתא גמירא לה וברשות הניזק דוקא אבל ברה"ר פטור דצרורות תולדה דרגל הויא לפוטרו ברשות הרבים ולשלם מן העליה כרגל:

ונפל על כלי אחר ושברו. ראשון נזקי רגל הוא ומשלם נזק שלם והאחרון ע"י צרורות נשבר ומשלם ח"נ:

גמ' ואין דרכה להתיז צרורות. בתמיה הלא צרורות נמי אורחה הוא כמו דאורחה היא להלך ולשבר וה"פ דבשלמא רישא דקתני הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר ודאי בחצר הניזק איירי דשם הוא חייב הרגל אבל ברה"ר הואיל ויש לה רשות להלך פטור אלא דבסיפא בדין דצרורות קס"ד דמדקתני לה בתר ביעוט ולא קתני להני דאורחי' הוו בהדדי ללמדינו דבמקום אחד מיירי ובחדא מחתא מחתינהו דכמו היתה מבעטת דמיירי אף ברה"ר דהא שינוי הוא ותולדה דקרן הויא ואין חילוק בין חצר הניזק לרה"ר ה"נ בצרורות דאפי' ברה"ר משלם ח"נ ולפיכך מתמה ואין דרכה להתיז צרורות והויא תולדה דרגל ופטור בה ברה"ר והשתא שייכא שפיר הא דר' אמי עלה:

א"ר אמי. לעולם ברה"ר מיתוקמא וכגון שהכלי הנשבר מחמת הצרורות נתון בידי אדם דהוי כחצר הניזק:

רבה בר ממל אמר בה וכו'. נראה דבדברי רבה בר ממל גרסינן אע"פ שהוא מונח ברשות היחיד פטור ופליג אר' אמי וס"ל דלא אזלינן בתר תבר מנא שנעשה ברשות הניזק אלא בתר מקום התחלת הנזק אזלינן ולא עוד אלא אפי' היו לפניה שתי דרכים אחת שאין בה עשבים וצרורות והניחה הבהמה זו הדרך והלכה באחרת שיש בה צרורות ומחמת כן התיזה והזיקתה אפי' הכלי ברשות היחיד פטורה שלעולם ובכ"מ שיש לה רשות להלך לא שייכא חיובא בצרורות ומתני' בשהלכה והתיזה ברה"י מיירי. ולגי' הספר אע"פ שהוא מונח ברה"ר יש לפרש דה"ק אע"פ שהוא מונח ברה"ר זו שיש בה עשבים וצרורות לא אמרי' דכשינוי הוא הואיל ודחקה הבהמה עצמה להלך בדרך זה ולחייב קמ"ל דאפ"ה פטור דכל צרורות תולדה דרגל הוא ובכל מקום שיש לה רשות להלך פטור והיינו נמי טעמא דקתני במתני' לצרורות בבבא דהיתה מבעטת לאשמועינן דאע"ג דמיחזי כשינוי לעולם כצרורות דאורחייהו דיינינן להו וברה"י הוא דחייב בח"נ:

כל דבר שהוא חוץ לגופה. כצרורות שהן היזק שבא מחוץ לגופה:

לא חילקו וכו'. ר' לעזר פליג אהני אמוראי דלעיל וס"ל דצרורות לא הוי תולדה דרגל לענין לפוטרה ברה"ר אלא לענין לשלם מן העליה:

לחצי כופר. כלומר דמשלם ג"כ חצי כופר בכ"מ כמו דמשלם חצי נזק בכ"מ וכמ"ד דתם משלם חצי כופר וצרורות הואיל והלכתא גמירא לה דחצי נזק הוא דמשלם כמו כן משלם חצי כופר אם המיתה אדם:

מהו שתקבל העדאה וכו'. אם יש העדאה לצרורות או לא מי אמרי' כיון דח"נ הוא דמשלם לקרן מדמינן לה דבזימנא קמייתא ח"נ וכי אייעד שלשה פעמים נ"ש א"ד כיון דאורחיה הוא ומזימנא קמייתא אייעד ליה ואפ"ה אינו משלם אלא ח"נ אינה מקבלת העדאה:

מתניתא פליגא עלוי. דר' אילא:

שור שמתחכך בכותל. בתוספתא קחשיב יש שחייבים בכופר ופטורין מן המיתה שור שהיה מתחכך וכו' דכופר מיחייב אפי' שלא בכוונה וקס"ד דהועד לכך דאל"כ. וכי יש כופר בתם והא הכא דחוץ לגופה הוא וכצרורות הויא וש"מ דיש העדאה לצרורות וקשיא לר' אילא:

ואפי' כר' אילא וכו'. אפי' תימא כר' אילא נמי לא קשיא ולמה פטור ממיתה בתמיה וכלומר דהש"ס מתמה דמה חזית לדייק מרישא דחייב בכופר ותיקשי לר' אילא אדרבה דוק מסיפא דקתני פטור ממיתה ואי בשהועדה לכך למה פטור ממיתה אלא כשלא הועדה איירי וא"כ לא פליגא על ר' אילא:

כשהועדה וכו'. ומהדר לעולם בשהועדה איירי ודלא כר' אילא דאמר אין העדאה לצרורות ודקשיא לך אמאי פטור ממיתה הב"ע בשהועדה להיות מפלת את הכתלים ע"י חיכוך וכשהפילה את הכותל בכל פעם לא היה אדם שם אלא להנאתה נתחככה והפילה ועכשיו בפעם הזה ג"כ להנאתה נתכוונה והפילה על האדם שלא במתכוין ולפיכך פטור מן המיתה:

הטילה גללים. והזיק' משלם נ"ש אם הוא ברשות הניזק:

דלא כן מה אנן אמרין. כלומר ודאי אורחה הוא בכך דאל"כ אלא כשינוי משוית לה וכי אנו אומרים אם היא מהלכת ברשות הרבים צריך שיהיה המקלוט כמו המלקוט אם צריך לילך אחריה ולקבל הגללים במלקוט שבידו בתמיה אלא ודאי אורחה הוא וברשות הרבים פטור ולפיכך ברשות הניזק משלם נזק שלם כדין כל מידי דאורחה:

הדא דתימא בשאין דרכה לכן. כלו' שאין דרכה תדיר בכך להיות מטלת יותר מן הרגילות בהא הוא דאמרי' דאורחה הוא:

אבל בשדרכה לכן. תמיד להטיל בעת אשר הולכת א"כ שינוי הוא וצריך שיהא המקלוט בידו לקבל וכדין כל מידי דלאו אורחה בכך שצריכין הבעלים לשומרו דהויא תולדה דקרן ובין בר"ה ובין ברשות הניזק ח"נ הוא דמשלם:

כישכשה בזנבה. והזיקה כגון אלו הפרדות שנוהגין בכך מהו שינוי הוא ותולדה דקרן הוי או אורחיה הוי ופטור ברשות הרבים:

ולא אמרין. לא חששו מתחלה להשיב לר' בא כלום:

בתר כן א"ל ר' הושעיה רבה. מאי קמיבעיא לך פשיטא אורחה הוא דאל"כ אלא שינוי הוא וכי אנו אומרים שצריך לילך אחריה ויהא תופש בזנבה שלא תזיק אלא ודאי אורחה הוא כרגל ובר"ה פטור:

בשאין דרכה לכן. להיות תדיר מכשכת יותר מן הרגילות אבל בשדרכה לכן תמיד בכשכוש יתירה בזה צריך הוא לשמור אותה דהויא שינוי:

ומה פשיטא לון בנזק שלם. כלומר בנ"ש ודאי לא קמיבעיא להו דאינה משלמת דהא אם אורחה הוא פטורה לגמרי ברשות הרבים ואם שינוי הוא חצי נזק הוא כקרן:

ומה צריכא לון. כי קמיבעיא להו בחצי נזק אם שינוי הוא ומשלם חצי נזק או אפי' כשכוש יתירה אמרי' אורחה הוא ופטור ברשות הרבים ולא איפשיטא:

ר' ירמיה בעי דרסה וכו'. כלומר הא פשיטא לי שאם דרסה ברשות הניזק על נוד מלא שמן ונשבר הנוד ונשתפך השמן על הנוד משלם נ"ש כדין רגל ברשות הניזק ועל השמן ח"נ כדין צרורות וכן בטבלא וזכוכית עליה וכן בשתי טבליות בהאי כולהו פשיטא לי דהראשונה הוי רגל ושניה צרורות כי קא מיבעי לי היתה טבלה מונחת ברשות הרבים וכו':

אחר מי אתה מהלך. בדין זה אי אזלינן בתר מקום דריסתה דברשות הרבים הויא ופטורה א"ד אחר מקום היזק שנעשה ברה"י וחייבת ח"נ כדין צרורות ולא איפשיטא:

מתני' התרנגולי' מועדין וכו'. דעופות נמי מועדין מתחלתן הן בין לענין שן בין לענין רגל:

היה דליל. כל דבר הנקשר ברגל התרנגול קרוי דליל:

מהדס. מרקד או חופר בארץ כדרך התרנגולים:

משלם חצי נזק. דהיינו צרורות ומפרש בבבלי כגון דאדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר את הכלים דהוו צרורות והידוס נמי כגון שהתיז ואותן צרורות שיברו הכלים:

גמ' בשנקשר. הדליל להתרנגול מאיליו הוא דלא מיחייב אלא חצי נזק:

אבל אם קשרו הוא. בעל תרנגול בעצמו קשר בו הוי כבורו ומשלם נזק שלם:

שהידסו את העיסה. שהיו מרקדין על העיסה או על הפירות או שניקרו בחרטומיהן כל אלו משלם נזק שלם דמועדין הן לכך:

הידסו. ומחמת ההידוס העלו עפר הוי צרורות ומשלם ח"נ:

ונפסק. החבל ומחמת כן נפסק הדלי או שנשבר:

ואתחתון ח"נ דהוי צרורות:

ואינו כעושה בור וכו'. אמחטטין בחבל וכו' קא פריך אמאי משלם נזק שלם על הדלי הא הוי כמי שעושה בור במקום זה והוא מזיק במקום אחר שהרי על ידי פסיקת החבל מחמת החטיטה נתגלגל הדלי ונשבר ככחו הויא וחצי נזק הוא דמיחייב:

מכיון שאין דרכו. של הדלי ליפול אלא מחמת אותו הבור שכרה מתחלה כלומר מכיון שחטט התרנגול בחבל ופסקו כבר עומד הדלי ליפול ולהיות נשבר והרי הוא כמי שהוא בורו דבתר מעיקרא אזלינן משלם נזק שלם:

ושיבר את החליפין וקירטמו את הירק גרסי' וכן הוא בתוספת' פ"ב:

שיברו את העלין וקירטמו הירק. ואורחייהו בכך ומשלם נזק שלם. על הקירטום. שדרך התרנגולים בכך לקרטם ולאכול הירק נזק שלם:

ועל השיבור. החילפין דשינוי הוא ח"נ:

ברוח שבין כנפיו. מחמת הרוח הוי כצרורות:

סומכוס אומר נזק שלם. דס"ל צרורות כי אורחייהו נזק שלם:

נפח. תקע בהן ומחמת כן שברן:

משלם נזק שלם. דרוח הבא מפיו כגופו הוי:

מתני' כיצד השן מועדת. באיזה דבר היא מועדת וקאמר לאכול את הראוי לה:

הבהמה מועדת. בבבלי מתרץ קתני שן דחיה ברישא וקתני שן דבהמה ואשמועי' אע"ג דבעירה כתיב חיה בכלל בהמה:

משלם ח"נ. דמשונה הוא:

אבל בר"ה פטורה. בגמ' פליגי בה אהייא קאי והמסקנא דאפירות וירקות קאי אבל כסות וכלים אפי' בר"ה חייב ח"נ:

משלם מה שנהנית. לאו תשלומין מעליא אלא אם אכלה דבר שדמיו יקרים רואין אותו כאלו הוא שעורי' ואותן דמי שעורי' אינו משלם אלא בזול שהוא שליש פחות ממה שהם נמכרים בשוק ואם אכלה דבר שהוא פחות מן השעורי' משלם דמי אותו דבר שליש פחות ממה שהוא נמכר ואם אכלה דבר שהוא מזיק לה כגון שאכלה חטים הואיל ולא נהני' פטור וכדאמר הכא לקמן:

גמ' על הראשונה הושבה. במה דברים אמורים דקתני ר' במתני' על הרישא הושיבה וחילק בה דאם אכלה פירות וירקות בר"ה פטור דבעינן ובער בשדה אחר אבל הסיפא שאכלה כסות וכלים אפי' בר"ה חייבת דעבידי אינשי דמנחי כלים בר"ה ועומדין לפוש:

על כולה הושבה. גם אסיפא קאי משום דשינה זה והניח כליו בר"ה וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור:

מחלפה שיטתיה דריש לקיש. ורמי דידיה אדידיה:

תמן. לקמן פליגי בה אם עמדה ואכלה מפירות הצבורין בר"ה וקאמר ר"ל בשם ר' הושעיה דחייבת הואיל ועמדה ואכלה ולאו אורחה הוא והכא אמר הכין דמפרש מתני' דקתני ברשות הרבים פטור אאכלה פירות קאי ומתני' סתמא קתני ולא מחלק בין עמדה למהלכת:

אמרי. התם משום דר' הושעיה קאמר אבל הכא בשם עצמו וס"ל דעמדה נמי אורחה הוא:

מילתיה דריש לקיש אמר. לאו אדלעיל קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא דאיתמר משמיה דר"ל דאמר בשתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצ' פטור משום דשינתה שלא היה לה לרבוץ ברשות הרבים וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור:

ור' יוחנן אמר חייב. דיכולה מימר נהי דאית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא:

ולא סוף דבר שבעטה המהלכת ברבוצה. או הרבוצה בה דפשיטא שהיא חייבת אלא אפי' בעטה מהלכת במהלכת שאף ע"פ שיש לשניהם רשות להלך לבעוט אין להם רשות:

א"ר אמי לא אמר ריש לקיש וכו'. כלומר דאף ר"ל מודה בזה דלא אמר אלא מהלכת ברבוצה פטורה ומשום דשינתה אבל באינך לא וקמ"ל דמהלכת שבעטה במהלכת נמי מודה ר"ל דהאי מילתא לא שמעינן מדיוקיה דר"ל ואגב קאמר ר' אמי נמי רבוצה במהלכת. תני ר' הושעיה. בכולהו פטור כדמסיק טעמיה דקסבר אין קרן בר"ה כלומר דאין שייך לומר שינת' זו בזו מחמת הרביצ' או ההילוך דלכל דבר יש לכל א' וא' רשות בר"ה להלוך ולרבוץ וכל היזק שבא ברשות הרבים מכח זה אין שום חיוב קרן בה. והיותר נכון לגרוס אין זה קרן ברה"ר:

עמדה ואכלה מפירות הצבורין ברה"ר. שייך בה חיובא דשן דאע"ג דקי"ל דשן ברה"ר פטור וקרן הוא דחייבת דשן קל ברה"ר מקרן דשדה אחר בעינן מ"מ לאו בכל גווני פטור שן ברה"ר דקסבר טעמא דפטר בה רחמנא משום דאורחה להלך ברשות הרבים והילכך דוקא אם הלכה ואכלה אבל עמדה ואכלה לאו אורחה הוא ובזה לא קיל שן מקרן ברשות הרבים וכדמסיק:

מה היקלו בשן. אלא במה הוא דפטור בשן:

בשאכלה מהלכת בין העומדת. וכלומר אפי' אכלה דבר העומד כגון פירות הצבורין ברשות הרבים אם אכלה כשהיתה היא מהלכת פטורה ובזה חומר בקרן מבשן שאם בעטה מהלכת את העומדת חייב ובשן פטור אבל עמדה ואכלה גם בשן חייב:

אילפיי אמר וכו'. אילפיי נמי כרב ס"ל לגבי שן דעמדה ואכלה חייבת אבל בקרן פליג עליה דרב. דאיהו קאמר חומר בקרן שבעטה מהלכת בין העומדת וס"ל דאע"ג דשינתה זו ועמדה או רבצה בר"ה וזו שהלכה בעטה בה אפ"ה חייבת דלבעוטי לית לה רשות וכר' יוחנן ואילפ' ס"ל דלא אמרינן חומר בקרן במהלכת אלא בשבעט' מהלכת את המהלכת דלשניהן רשות להלך ולא לבעוט אבל בעטה מהלכת את העומדת ס"ל דפטורה משום דשינתה דלא היה לה לעמוד וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכר"ל:

מתני' כיצד משלם מה שנהנית. באיזה מקום אינה משלמת אלא מה שנהנית בלבד:

מצידי הרחבה. כיון דלא שכיחי בה רבים הוי כרה"י ומשלמת מה שהזיקה:

גמ' עקמה צוארה. הא דקתני מצידי הרחבה מפרש רב שהיתה עומדת בתוך הרחבה ועקמה צוארה כלפי צידי הרחבה ואכלה ומשלמת מה שהזיקה. והא תנינן מפתח החנות. וע"כ לא משכחת לה אלא כשעקמה ראשה ואכלה דהא פתח החנות לאו בתוך הרחבה הוא ואפ"ה קתני משלמת מה שנהנית:

מאי כדון. השתא האיך מפ' לה רב:

תיפתר. פתח החנות דמתני' לאו שאכלה אותה הבהמה שעברה ברחבה מפתח החנות אלא הב"ע בחמור שהיה עובר ברחבה והיה טעון גדיים וראשן היתה כלפי פתח החנות ובשעת עברתן לא היו צריכין אלא לפשוט צואריהן ולאכול דהוי שן בר"ה דכאורחייהו הוי ולפיכך אינה משלמת אלא מה שנהנית:

אכלה שעורים משלם תבן. מה שנהנית דקתני במתני' מפרש לה וקסבר רב דאע"ג דאכלה שעורין והן ראויות לה אפ"ה אינו משלם אלא תבן לפי שיכול לומר לו לא היה רצוני להאכילה אלא תבן:

והתני ר' חייא. בתוספתא ופליג על רב דקתני על מתני' משלם מה שנהנית לפיכך אם אכלה חיטין שהן רעות ומזיקות לה הרי זה פטורה שאינה ראיות להאכילה אלמא בדבר הראוי לה משערינן:

שינת ואכלה. הכי קתני בתוספתא ומפרש לה מהו שינת ואכלה דהא כל מידי דשינוי תולדה דקרן הוי ואמאי משלם נ"ש:

היתה קופתו וכו'. לאו שאכלה מידי דשינוי אלא ששינתה מכדרכה באכילה שדרך הבהמה לאכול מן השוק והיא פשטה פיה ואכלה מתוך הקופה שהיתה מופשלת לאחוריו אע"פ שהיה בר"ה משלם נ"ש דהקופה הוי כחצר הניזק:

סוג. של תבואה קשור וארוך:

ואכלה ממנה. ומן החציו שמבפנים התחילה לפיכך משלם נ"ש על הכל ואפי' על חציו שהיה מבחוץ הואיל כי נקטה בחד רישא גריר אידך בתרה כמאן דמנח כולה בפנים דמי:

מתני' מפני שהן מועדין. לקפוץ וברשות הניזק מיירי דתולדה דרגל היא:

החררה. עוגה שנאפית על גבי גחלים ופעמים שהגחלים נשארים עליה:

על החררה משלם נזק שלם. דהוי שן ברשות הניזק וכדמסיק בבבלי בגדיש של בעל החררה:

ועל הגדיש משלם ח"נ. דהוי כצרורות:

גמ' אית תנויי תני שקפצו. דוקא קפצו שדרכן בכך:

אית תנויי תנו שנפלו. אפילו נפלו נמי חייב ואף על גב שאונס הוא שאינן דרכן בנפילה סבירא ליה להאי תנא מכיון דפשע בזה שהניחן על ראש הגג ודרכן לקפוץ הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב וקפצו דנקט אורחא דמילתא קתני:

כיני מתניתא שקפצו. ר' יוחנן הוא דמכריע שכך צריך לשנות במתני' בדוקא אבל נפלו לא בדא אמרו שהוא בכלל חיוב:

כלב שנטל את החררה וכו'. וקתני דחייב על הגדיש:

על כל שיבולת ושיבולת. דקסבר ריש לקיש אשו משום ממונו הוא דהוי כשאר ממונו שהזיק ומתני' דהאש לאו ממונו של בעל הכלב הוא והילכך לא משכחת חיובא אכולה דגדיש אלא בשהצית הכלב בכ"מ הגדיש וזרק את הגחלת משיבולת לשיבולת:

נעשה כזורק את החץ. דס"ל לר' יוחנן אשו משום חציו הוא דחייב והכא דחציו דכלב הוא וכשהצית במקום אחד הולך ממקום למקום וכהצית בכולא דגדיש דמי:

מתניתא מסייע לריש לקיש. דאין חיובו של אש אלא על המקום שהצית ולא אמרי' דהוי כזורק חץ ממקום למקום:

היה גדי כפות בפ"ו הל' ז' תנן המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו לגדיש ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב על הגדיש ועל הגדי לפי שאין כאן חיוב מיתה בשביל העבד שהיה לו לברוח:

עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור. מן התשלומין משום דיש כאן חיוב מיתה בשביל העבד וקם ליה בדרבה מיניה ולפיכך פטור מממון על הכל וקס"ד דמדקתני הכא גדי דלא נ"מ מידי דהא חיובא דרישא ופטורא דסיפא בגדיש עם העבד לחוד הוא דיכול להשמיענו אלא ע"כ דקמ"ל דגם בגדי איכא נ"מ לדינא והיינו משום דחיובא דאש על מקום שהדליק הוא ולפיכך ברישא שהיה גדי כפות לגדיש והדליק במקום שהגדי שם נעשה כמו שנתן האש על גבי הגדי עצמו וחיוב מיתה אין כאן שהרי העבד לא היה כפות חייב בתשלומין על הכל ובסיפא שהיה הגדי סמוך להגדיש ולא כפות לו הואיל והוא הדליק בגדיש ולא בגדי בלא"ה פטור על הגדי ודקתני עבד סמוך לו משום דבעי לאשכוחי גם פטורא דגדיש דמשום חיובא דמיתה הוא ונקט גוונא דסיפא דפטור על הכל כמו דנקט ברישא גוונא דחייב על הכל. והיינו סייעתא לר"ל דלא אמרי' נעשה כחץ הזורק ממקום למקום:

אם אומר את וכו'. ומהדר הש"ס דאדרבה משם ראיה לר' יוחנן דאלו לר"ל אי אתה מוצא עיקר הדין דמשנתינו שיהיה תלוי פיטור התשלומין מכח החיוב מיתה דהא אין חיוב המיתה והתשלומין באין כאחד שהרי אם אין אתה אומר שהאש הוא כזורק חץ ממקום. למקום וא"כ אי אתה מוצא חיוב מיתה בשביל העבד אלא בשהדליק במקום שהעבד כפות ונעשה כמו שהדליק בו והשתא אם הולך ומדליק אח"כ בכל שיבולת של הגדיש הרי מכאן ואילך חלו התשלומין:

על שיבולת הראשונה. כלומר בזו השיבולת שהוא במקום שהעבד כפות לגדיש כבר נתחייב מיתה ובזו השיבולת יהיה פטור מתשלומין אבל מיכן ואילך יהא חייב על כל הגדיש בכ"מ ומקום שהדליק אלא ודאי כר"י ומשיבולת הראשונה שהדליק חלו מיתה ותשלומין כא' ולפיכך פטור מתשלומין:

ואת שמע מינה. ועוד ת"ש סייעתא לר' יוחנן מפירקין דלקמן שהוא קודם:

שורו. לקמן פרק ג' הלכה י"ב יש חייב על מעשה שורו וכו' והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו:

ואם אתה אומר דחיובא דאש בעלמא לא הוי אלא בכ"מ ומקום שהדליק א"כ ויעשה כאן כמי שחלה עליו תשלומין וכו'. כלומר שהוא מכאן והילך אחר שהדליק את שיבולת הראשונה שנתחייב מיתה עליה יהא חייב בתשלומין על שאר הגדיש אלא ש"מ כר' יוחנן ש"מ:

אפיק פלטירה בפרוה. הוציא איזה חפץ ועדי על כתיפו לשוק ועבר חמרא ותבריה כחלת עיניך ועדית עדי (יחזקאל כ"ג) ת"י אתקינת שוחין ומנית ופלטורין הערוך וע"ש שמוכרין שם חפצים ותכשיטים נקרא הדבר והחפץ פלטורה ובנותיך על כתף תשאנה (ישעיה מט) ת"י על פרוון יתנטלן שם:

לא חייב לך כלום. בעל החמור שהיה לך לשמור בעצמך כשפגעת בו ולא עוד אלא שאם היה החמור ניזק מחמת אותו הדבר היית חייב בנזקו שלבהמה רשות להלך ורגל ברשות הרבים היא ולפיכך הבהמה פטורה והאדם חייב בנזקה:

מתני' איזהו תם. שיקרא תם אחר העדאה:

שיחזור בו שלשה. ימים שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו:

שלשה פעמים. ואפי' ביום אחד:

ממשמשין בו. שוחקין בו ואינו נוגח חוזר לתמותו:

גמ' מתמול שלשום. תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא:

פתר לה בהפלג נגיחות. שאם הפליג וסירג יום אחד ולא נגח וחזר ונגח ביום שלישי ואפילו עוד חזר ונגח ברביעי ויש כאן שלשה נגיחות לא כלום הוא מכיון שהפסיק יום השני ולא נגח עד שיגח שלשה ימים זה אחר זה רצופין ולהכי אתא קרא שצריך שיגח מתמול שלשום בלי הפסק יום אחד בינתים אבל אם נגח שלשה נגיחות רצופות זה אחר זה ואפי' ביום אחד הרי זה מועד:

על ידי שלשה מינין. אלו לשלשה ימים רצופין מהו שיעשה שור המועד לכל המינין הואיל ולא הפסיק בנגיחה ולא איפשיטא:

בשני לא יצא. כלל ואיכא לספוקי אם מעמידין אותו בחזקת מועד מכיון שאנו רואין שבכל יום שיצא ומצא שוורים נגח ומסתמא אם היה יוצא גם ביום השני היה נוגח כמו שהיה נוגח ביום יציאתו לפניו או לאחריו או דלמא כיון שלא נגח שלשה נגיחות לפנינו לא הוי בחזקת מועד:

ייבה בתפלוגתה. וקאמר הש"ס דאתיא האי דינא בפלוגתא דפליגי הני אמוראי בדין נדה:

נדה שבדקה עצמה. בפ' תינוקת תנן נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאת טהורה וכו' וגרסי' בבבלי שם דף ס"ח ע"א נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאת טמאה ובין השמשו' לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה רב אמר זבה ודאי כיון דמעיקרא נמצאת טמאה ועכשיו נמצאת טמאה טמאה ודאי ולוי אמר ספק זבה אימר פסקה ביני וביני והני אמוראי דהכא פליגי אליבא דרב ג"כ בכה"ג:

שבדקה עצמה ביום ראשון. ראשון של ימי זיבה קאמר שאחר ימי נדה מתחילין ימי הזיבה שאם ראתה בתוך י"א ימים שבין נידה לנידה שלשה ימים רצופין הוי זבה ואם בדקה עצמה ביום ראשון ומצאת טמאה ובשני לא בדקה עצמה ובשלישי בדקה וחזרה ומצאת טמאה:

נדה ודאי. כלומר זבה ודאי ומשום דפתח בנדה קאמר לשון נדה וכדקאמר התם טעמא דכיון דמעיקרא ועכשיו נמצאת טמאה מחזקינן לה בזבה ודאי והכא נמי כיון דביום ראשון שיצא נגח וכן ביום השלישי מחזקינן ליה במועד דכל אימת שרואה שוורים נוגח ודלא נגח ביום שני משום דלא יצא וכמו דאמרינן בנדה שאילו בדקה בשני מסתמא היתה נמצאת טמאה:

ורב הונא בשם רב אמר דהוי ספק זבה וכמו דהתם דאימור פסקה ביני וביני והכא נמי אימור אי נפיק ביום שני לא נגח והוי ספק מועד:

תמן הוינא בראשה וכו'. אני הייתי יושב לפני רב כשנשאלה שאלה זו לפניו בפעם ראשון היה רב פוסק טמאה מספק וכשחזרה השאלה בשניה אמר טמאה ודאי וחזר מדבריו בפעם אחרונה ואמר ספק ולפיכך אני יודע עיקר טעמו של רב כדבריו האחרונים אבל רב אדא לא היה שם אלא בדברי רב השניים כשאמר טמאה ודאי ולפיכך הוא שונה כך משמו ואינם עיקר לפי שחזר בו:

רב ירמיה. ל"ג עד לקמן בתר הוינן סברין ואגב שיטפא דלקמן בפ"ד הלכה ב' היא והתם גריס לה בתר דברי רב הונא כד מר וודאי וכמסקנא דהכא והכא גרסינן מעיקרא דתני וכו' ותשלום דברי רב הונא הן:

דתני. רב הונא מביא ראיה לדבריו בשם רב דקאמר ספק מהאי ברייתא:

ומה תלמוד לומר מתמול שלשום. ממ"ם דמתמול דריש דתמול שלשום איצטריך וכרישא דברייתא דרבי יהודה היא וכדלעיל אלא דדרשה דר' יהודה שפיר הוה נפקא לן אי הוה כתיב תמול שלשום דתמול חד ושלשום תרי ומה תלמוד לומר מתמול:

אלא שאם חזר וכו'. בא הכתוב ללמדנו דלחזרה צריך שיחזור בו שלשה ימים ומדקאמר דוקא שלשה ימים זה אחר זה אז אינו נידון אלא כתם הא אם לא חזר בו לפנינו שלשה ימים רצופין אלא ביום ראשון יצא ולא נגח ובשני לא יצא ובשלישי יצא ולא נגח בספק הוא עומד דשמא לא היה נוגח גם ביום השני ותם ודאי הוא או שמא היה נוגח ואין כאן חזרה שלשה ימים ונשאר בחזקת מועד ונמצא הדבר בספק הוא והיינו דקאמר אינו נידון אלא כתם דמשמע דוקא בכה"ג הוא דאינו נידון אלא כתם הא בגוונא אחריתא וכדאמרי' אינו נידון לא כתם ולא כמועד ואם אח"כ חזר ונגח אין מוציאין ממון מספק והשתא שמעינן נמי לדיניה דרב הונא דלעיל אם ביום הראשון נגח ובשני לא יצא ובשלישי נגח דמועד בספק הוא דכמו הדין בחזרה כך הוא הדין בתחילת העדאתו דמאי שנא ואיפשיטא נמי מילתיה דרב וטעמיה גבי נדה דדמיין להדדי:

הוינן סברין מימר. היו רוצין לומר דהלכה כרב הונא בפלוגתא דר' מאיר ורבי יהודה מהאי ברייתא דמייתי דכולה כר' יהודה אתייא:

דו אמר מעין שניהם. לפי שהוא אומר ושונה בברייתא זו מעין תנא אחד ושניהם כלומר כששניהם בין בתם בין במועד כר' יהודה:

אתא רב ירמיה. וקאמר בשם רב בהדיא הלכה כר' מאיר בתמה דצריך שיהו התינוקות ממשמשין בו וכר' יהודה בהעדאה דצריך שלשה ימים רצופין:

מתני' נגח נגף וכו'. קרן ותולדותיו:

דיו לבא מן הדין. קרן ברשות הניזק שאתה מביא מדין קרן בר"ה דקאמרת קרן שהחמיר עליה בר"ה אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק דיו להיות כנדון כקרן בר"ה מה בר"ה חצי נזק אף ברשות הניזק ח"נ:

אני לא אדון קרן מקרן. כלומר באלו רשיות כדקאמר בק"ו קמא קרן ברשות הניזק מקרן בר"ה:

אני אדון קרן מרגל. קרן ברשות הניזק מרגל ברשות הניזק:

אמרו לו דיו. דסוף סוף אי לאו קרן בר"ה לא משכחת צד ק"ו. ור' טרפון בעלמא נמי אית ליה דיו דהא מדאורייתא הוא דכתיב הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ותסגר שבעת ימים אבל הכא לית ליה דיו דס"ל לר' טרפון דכי אמרי' דיו היכא דלא מיפרך הק"ו כגון התם דשבעת ימים דשכינ' לא כתיבי אתא ק"ו אייתי ארביס' אתא דיו אפיק שבעה ואוקי אשבעה אשתכח דמהני ק"ו ולא מיפרך לגמרי אבל הכא ח"נ כתיבא וסתמא בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק ואתא ק"ו ואייתי חצי נזק אחרינא להיות נזק שלם ואי דרשת דיו ותוקמיה אח"נ כדמעיקרא א"כ מיפרך הק"ו ולא אהני ולא מידי. ורבנן סברי דאפי' היכא דמיפרך הק"ו אמרי' דיו והלכה כחכמים:

גמ' אמר ר' יוחנן דר' טרפון היא. לא שייכא הכא אלא לעיל פ"ק הלכה ד' דסתים שם התנא כר"ט דהכא וכדגריס לה התם ואגב מייתי לה הכא וכן דרך הש"ס הזה:

מתני' בין ישן. ולא אמרינן אנוס הוא ואמרינן בגמרא דלפעמים ישן פטור אם הוא היה הראשון:

סימא את עיין חבירו. אפי' בשוגג דכתיב פצע תחת פצע וקרא יתירא הוא לחייבו על שוגג כמזיד ודוקא בנזק אבל בד' דברים לא מיחייב אלא במזיד או קרוב למזיד:

גמ' מתניתא. דקתני סתמא ישן חייב בשהיו שניהם ישינים שהלכו לישן כאחד והזיקו זה את זה כל אחד שמזיק חייב לפי ששניהם מועדין זה לזה:

זה שבא לישן אצלו הוא המועד. שהוא הפושע ואם הזיק הוא את הראשון חייב אבל אם הראשון הזיק אותו פטור וכן בכלים דוקא שהלך לישן אצל הכלי. אבל אם היה ישן והביאו כלים שם ושברן פטור:

הדרן עלך פרק כיצד הרגל מועדת