מתני' המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר. ולא ידע בה ונתקל בה ושברה פטור לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים:

ואם הוזק בה. הנתקל:

בעל החבית חייב בנזקו. ואפי' הפקירה שכל המפקיר נזקיו ברשות הרבים שלא היה לו רשות לעשותן מתחלה הרי הן ברשותו כאילו לא הפקירן:

גמ' ואין דרך אדם וכו'. ואמאי פטור זה כששברן וכי אין דרך בני אדם להניח כלים ברשות הרבים ואיבעי ליה לעיוני ומיזל:

בממלא את כל רשות הרבים. בכלים הילכך מאי הוה ליה למעבד אבל אם לא הי' ממלא כל רה"ר חייב דוכי אין דרך וכו' והוה ליה לעיוני ומזיל:

או בממלא וכו'. מוקמינן להמתני' או בהכי עסקינן עד שתהא נתונה וכו' כלומר דלא תיפטר עד שתהא הכד נתונה בקרן זוית מן הצד ולא ראה אותה והילכך פטור:

ר' לעזר. פליג דאפי' איכה ממלא ר"ה פטור דמה היה לזה לעשות שהרי אם יטלנה ממקום זה ויתננה במקום אחר בר"ה א"כ עשה הוא הבור במקום שהניחה ומתחייב על תקלתה והילכך אי אפשר לו לפנותה מכאן:

ואפי' אינה נתונה וכו'. וכן נמי לא בעינן שתהא נתונה מן הצד אלא אמרינן דבאמת אין דרך אדם להיות מנית כלים בר"ה לפי שבני אדם עוברין שם ואין דרכן להתבונן בדרכים ובכל מקום שהניחן ונתקל זה ושברן פטור:

היתה ממלא כל ר"ה. בעיא היא דאם היו כלים ממלאין בכל ר"ה מה תקנתו של העובר בר"ה שהרי אם יטלן מכאן ויפנה אותן למקום אחד ובר"ה. זה אי אפשר דא"כ נעשה בור על ידו במקום שהניחן והוא נתחייב בתקלתן:

אלא יטול וכו'. כלומר מי אמרינן דאין לו תקנה אחרת אלא אם לשברן במקל או לעבור עליהן ואם ישברו ישברו ולא איכפת ליה דעביד אינש דינא לנפשיה או לא דלא אמרי' עביד אינש דינא לנפשיה אלא במקום דאיכא פסידא אבל הכא מאי פסידא איכא ליה להאי:

נישמעינ' מן הדא. ברייתא:

שור שעלה על חבירו. להרגו ובא בעל השור התחתון ושמטו מתחתיו או שהשור שמט את עצמו ומחמת זה נפל העליון ומת פטור:

אם דחיו ונפל ומת חייב. שהיה לו לשמטו ולא לדחפו בכח:

ולא יכיל מימר ליה. ואי קאמרת לא עביד אינש דינא לנפשיה כי שמטו הוא אמאי פטור הלא יכול לומר לו אילו היית מניח שורי ואפי' היה הורג את שורך היית משלם לך את נזקך אלא לאו ש"מ עביד אינש דינא לנפשיה ואפי' במקום דליכא פסידא:

עוד הוא דו יכיל מימר ליה. ודחי לה הש"ס דשאני התם דאיכא פסידא שהרי זה יכול לומר לו אילו הייתי מניח לשורך והשור שלי הי' נהרג לא היית צריך ליתן אלא חצי נזק ונמצאתי מפסיד:

הגע עצמך שהיה מועד. העליון ונזק שלם הוה משלם ולית ליה פסידא:

לא כל ממך. אעפ"כ יכול הוא לומר לו לא כל המינך שאהא מחזר עמך על ב"ד ולירד עמך לדין עד שתשלם לי ואין רצוני לטרוח בכך והילכך פטור אבל לעולם אימא לך בעלמא דליכא פסידא ולא שייכא טירחא בהאי לא עביד אינש דינא לנפשיה:

הניח חבית ברשות הרבים. זו בעיא אחריתא היא ולענין מציל את שלו בשל חבירו מיבעיא ליה:

ובא אחר והניח אחרת סמוכה לה. ואם יטול הראשון חבית שלו תתגלגל חבית של חבירו ותשבר ומה דינו:

אם יטלינה וכו'. כלומר ליטול חבית חבירו מכאן ולתננה לכאן ודאי לא מיבעי לן שהרי אם נטלה והניחה במקום אחר נעשה תקלת בור ע"י אלא הא מיבעי' לן אם יטול את המקל וכו' אם יש לו רשות לשברה וכלומר אי דמי להא דאמרי' לעיל ואם יש לו רשות ליקח החבית שלו משם ואם נשבר' מחמת כן חבית חבירו נשברה:

שור שעלה בחבירו. ברייתא אחריתא היא דלעיל מיירי שכבר עלה על חבירו להרגו ובדין אם עביד איניש דינא לנפשיה תליא אבל הכא לא עלה ממש הוא. שהרי עלה בחבירו קתני ולא על חבירו וכלומר שעולה והולך בחבירו כדי להרגו ושמט זה שורו מתחתיו ונפל ומת:

אם עד שלא עלה. קודם שעלה עליו ממש שמטו לשורו שלא יעלה עליו זה ומחמת כן נפל הראשון ומת פטור דזה לא נקרא מציל את שלו בשל חבירו דשמא לא יעלה עליו עוד:

ואם דחהו. לאחר שעלה עליו דחפהו ודחהו ומחמת כן נפל ומת חייב:

דהרי מציל את שלו בממון חבירו הוא והשתא נפשטה הבעיא גם בדין חבית דאם הוא בענין שהוא מציל את שלו מכח ששובר חבית של חבירו חייב. אמר ר' יוסי ותישמע ממנה. ש"מ מהאי ברייתא דיש חילוק במציל את שלו בשל חבירו בין אם כבר בא ההיזק על שלו ורוצה להבריח ההפסד ממנו במה שגורם הפסד לחבירו דאז הוא חייב אבל אם עדיין לא הגיע ההיזק אליו ומציל עצמו בשל חבירו כדי שלא יגיע לו הפסד להבא פטור כדילפי' מגופא דברייתא ולמדין אנו להני דיני דלקמן:

ראה וכו' לתוך שדהו. מתקרבת ובאה ומתירא שלא תשטוף שדהו:

רשאי לפנותן למקום אחר. ואפי' יבאו וישטפו לתוך שדה חבירו גרמא בעלמא הוא ולא מיקרי מציל עצמו בכך:

משנכנסו. והתחילו להיות שוטפין מציל עצמו בשל חבירו הוא:

אהן כריסו ארגירא. ענין חשיבות ושולטנות הוא ופקיד הממונה לגבות מס המלך. כריסו הוא מלשון כסא וחשיבות עד די כורסוון רמיו. ודוגמתו תמצא בהאי ש"ס בפ"ג דנדרים הלכה ג' כורוסתי ביה חשיבותו אני רוצה:

ארגירא. השורש מלשון ארגוונא טבא כלומר איש חשיב ומפואר בבגדי ארגמן חשובים ויקרים. ושמעתי כאן מאנשי אמת הבאין מאיי הים אשר עודם שם משתמשין בלשון הזה ולשון יונית הוא ואומרי' על איש חשוב או על התינוק דרך חיבה כרוסו ארגירא כרוסו בלשונם דבר מוזהב ארגירא משובץ ומפואר באבנים טובות ומרגליות:

עד דלא ייתי. קודם שיבא אצלו זה השר הממונה לגבות ומתפחד שלא יגבה הרבה ממנו מותר לומר לו פלן עביד עבידתי זה הפלוני ופלוני הוא עושה מלאכות ומשתכר בסחורות הרבה ואף על פי שמחמת זה יפטור אותו מלגבות ממנו ולאונסו:

מן דייתי. אבל לאחר סבא אצלו לאנסו ורוצה להציל עצמו במה שמראה על אחרים אסור ובס' המעריך ראיתי פי' כריסו ארגירא לשון יוני הוא זהב וכסף והוא פקיד מן המלך על כל הצורפים וקודם שיבא לעיר מותר לומר לו פלוני צורף כמוני אבל משבא והוא רוצה לעשות מלאכת המלך אסור לומר כן לפי שהוא כמלשין ומוסר:

ואכסניי פירכא. פי' שם הפקיד המלך לחלק אנשי הצבא לבתים כך וכך בבית זה וכך וכך בבית זה קודם שיבאו החיילות מותר לתת לו שוחד שלא יטיל עליו אבל משבאו אסור לעשות כן לפי שמזיק לאחרים פרכא בלשון ערבא מחלק וכעין זה מצאתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בפ"ק דב"ב ופי' כריסו ארגירא כוס של כסף מוזהב והכוונה כעין שפירשתי ואכסניי פרכא פירש חיל המלך היושבים באהלים פרכא מלשון פרוכא עכ"ד. ולפי הענין הכל הולך למקום א'. הדין אכסניי פרכא. מלשון ארחי פרחי בכתובות וכן פרכא הוא מלשון פרכין פרכין ברשות הרבים מעט כאן וכלומר שהן אינם קבועים במקום אחד אלא זמן מעט כאן ומעט במקום אחר ומשמטין עצמן מלפרוע המס עם אנשי העיר:

עד דלא ייתון רומאי. קודם שיבאו אצלו הנכרים לגבות המס ממנו:

שרי מיחשדוניה. מותר לו לשחדן כדי שלא יבאו לגבות ממנו ואף על פי שמתוך כך יתרבה המס על אנשי העיר:

מן דייתון רומאי. אצלו ולגבות ממנו אסור לו לפטור עצמו בשוחד וצריך לסייע לאנשי העיר:

ונתקל בזו. ומחמת כן נחבט בזו:

מי חייב בנזקו. שהרי יש כאן ספק אם הראשון עשה כל ההיזק שאם לא נתקל באבנו לא היה נחבט באחר או דילמא השני שנחבט בה דמן הראשון לא הוזק אלא שנתקל:

נישמעינה מן הדא. ברייתא דפלוגתא דר' נתן ורבנן היא:

ובעל הבור פטור. דאי לאו השור לא היה נופל לבור:

במועד זה נותן מחצה וכו'. דסבירא ליה דכיון דההיזק יצא מבין שניהם חייבין שניהם והילכך במועד דכל א' מהן היה משלם נזק שלם אם היה הוא עושה ההיזק השתא דמבין שניהם הוזק זה משלם מחצה וזה מחצה:

ובתם. דאין על בעל השור כ"א חצי נזק אם היה הוא המזיק לבדו השתא דשניהם הזיקו בעל הבור נותן ב' חלקי' שהוא המחצה שלו ובעל השור נותן רביע שהוא המחצה שלו והרביע יפסיד:

כיני מתניתא. לא כמו שאתה שונה אלא כך שנינו בתוספת' בעל הבור נותן ג' חלקים משום דא"ל אני מצאתי השור שלי בבורך ועליך הי' מוטל הכל ומה דאית לי לאישתלומי מהאי רביע נזק משתלמנא ואידך ג' חלקים תשלם לי הכל:

הניח אבנו וכו'. מיותר הוא בספרי הדפוס ואגב שיטפא הניח אבנו דלקמן היא:

והפריחתה לרה"י. דאלו הפריחתה בר"ה למקום אחר לא מיבעיא לן דעדיין כמו שהתקלה במקומה היא והמניח חייב והכא בהפריחתו לרשות בעל האבן מיירי הילכך קא מיבעיא ליה מי אמרי' כיון דהרוח החזירתה לרשותו אינו חייב בנזקו דהא לא הפקיר רשותו א"ד כיון דס"ס בא ההיזק מכח התקלה שהניח' בר"ה בור בר"ה הוא וחייב:

והתיזה לרשות היחיד. את"ל בקמיית' חיובי מחייב דכיון דהרוח הפריחתה אכתי בור ברשות הרבים מיקריא הכא מאי מי אמרינן כיון דאדם הוא שהחזירתה לרשותו ואיהו ודאי מיפטר שהרי נתקל בה ומחמת כן התיזה אלא דקמא נמי מיפטר דהוי כמו שפסקה תקלתו ומכח אחר הוא שבא ההיזק א"ד אכתי מכח התקלה שהניחה ברשות הרבים הוא ולא איפשיטא:

וצלוחיתו בידו. ונשברה:

בין שנתקל וכו'. דעל כל פנים מכח שהניחם ברשות הרבים הוא בא:

חייב על נזקי האדם. דאדם לא אימעוט בבור אלא ממיתה אבל אם הוזק חייב:

מילתיה דרבי יוחנן אמרה. שמע מינה מדר' יוחנן דסבירא ליה אפילו בור של נזקין פטור על נזקי כלים ופליג אהאי מ"ד לקמן פ' הפרה הלכה ז' דאמר דלא אימעוט כלים אלא מבור של מיתה ולא מבור של נזקין:

ואם בדרך הטחה. זה שהצלוחות בידו הטיחה בדרך העברתו ונשברה בזה לא הוה כבור דאלו בור בתר דנייח הוא וכאן חייב על נזקי כלים:

מתני' נשברה כדו בר"ה. לא הניחה אלא שהוא נתקל ונשברה והוחלק וכו':

חייב. דסבר נתקל פושע הוא והלכך חייב:

ר' יהודה אומר במתכוין חייב. דקסבר ר' יהודה נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס הוא ואם נתכון לזכות במים ובחרסיה אחר שנשברה כדו הוא דחייב בהזיקן דה"ל בורו שהזיק אבל אינו מתכוין לזכות בהן פטור הואיל ומעיקרא אנוס הוא והלכה כר' יהודה דנתקל לאו פושע הוא:

גמ' בשעת נפילה נחלקו. אם הוזק בהן בשעה שנשברו כדו ונפלה והוחלק זה במים או לקה בחרסיה בהא הוא דת"ק סבר נתקל פושע הוא ור' יהודה סבר לאו פושע הוא:

כל עמא מודו שחייב. כדמפרש טעמיה לקמיה:

א"ר יוחנן בין וכו'. וכדמקשי ליה:

מתיב. השיב ר"י לר' לעזר אם בשעת נפילה דאיכא למימר היה לו להזהר במה שבידו ושלא יהא נתקל ויזיק אחרים ואפ"ה פוטר בו ר' יהודה אינו ק"ו דלאחר נפילה יהיה פטור דמה היה לו לעשות:

ולמה פטור בשעת נפילה. סיומא מילתיה דר' יוחנן היא תדע דהא בשעת נפילה מ"ט פטור הוא לר' יהודה אלא משום שכן אדם מפקיר נזקיו ברשות הרבים דמסתמא מפקיר להו ואע"ג דבעלמא מפקיר נזקיו ברשות הרבים חייב התם דהניח התקלה מדעת והוי כבור ברשות הרבים אבל הכא דעל ידי אונס באת התקלה פטור וא"כ מכ"ש דלאחר הנפילה פטור:

אית מתניתא וכו' ואית מתניתא. חדא ברייתא היא וכלומר מהאי מתניתא מסייעא לר' לעזר ומסייעא לר' יוחנן וכל חד מפרש לה כטעמיה ולתרווייהו ל"ק וכדלקמן:

דתני. תוספתא היא בפרק שני. וחסר כאן והכי גרסינן כדאיתא התם מודה ר' יהודה לחכמים במניח אבנו וצלוחותו ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהן שהוא חייב מפני ששמירתו עליו ומודים חכמים לר' יהודה במניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונפלו ונשברו ובא אחר והוזק בהן שהוא פטור מפני שאין שמירתן עליו. ולקמן איתא התם היה בקופה של תבן ובה חבילה של קוצים ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהן ה"ז חייב ר' יהודה פוטר שלא ניתנו ערי ישראל אלא לכך ובהאי דינא פלוגתא התם. ועכ"פ שמעינן דבמניח תקלה ברשות הרבים כ"ע מודו דחייב ואם ממילא באת מחמת שהוציאן בר"ה כמו בקופה של תבן לר' יהודה פטור שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שיהו נושאין משאיהן בר"ה וברשות קעביד:

הא אם לא הנחיל וכו'. מדקאמר טעמא שע"מ כן הנחיל הא מדינא חייב ואע"פ שלא הניח התקלה מדעת ברשות הרבים ודמיא למתני' וא"כ קשיא והשתא מסיק דמר מתרץ לטעמיה ומר מתרץ לטעמיה:

על דעתיה דר' יוחנן. דס"ל לאחר נפילה פוטר ר' יהודה דכיון דשלא מדעת נעשית התקלה מתחילה פטור במפקיר ובמתכוין חייב דקאמר ר' יהודה במתני' במתכוין לחרסין לזכות בהן קאמר דהוי לה השתא כבורו וכהניחן מדעת וה"נ מיתוקמא דיוקא דברייתא דמדינא חייב בשנתכוין לזכות בהן ולר' לעזר דס"ל לאחר הנפילה מחייב ר"י לא איצטריך ליה לפרושי מתכוין דר"י במתכוין לזכות בהן אלא במתכוין להזיק וכלומר דכיון שהניחן שם לאחר הנפילה כמתכוין להזיק הוא שהיה לו לפנותן:

לא דומה נזק עומד. אפי' למאן דס"ל מפקיר נזקיו בר"ה פטור במתני' ומפני שלא הניח התקלה מדעתו לא תימא דה"ה בשור שנגח בר"ה והפקירו נמי כן שהרי לא מדעתו היתה התקלה הלכך קמ"ל דשאני הכא דאינו דומה נזק עומד דמתני' שיכולין העוברין להשמר ולילך מן הצד אבל הכא נזק מהלך הוא ברשות הרבים וקשה לשמור הימנו:

מתני' השופך מים בר"ה. אע"ג דברשות קעביד כגון בימות הגשמים שמותר לשפוך מים בר"ה אפ"ה אם הוזק בהן אחר חייב בנזקו ואפי' אפקרינהו דהא מתחלה שלא באונס הוא וקי"ל המפקיר נזקיו בר"ה ומתחלה נעשו שלא באונס חייב:

המצניע את הקוץ וכו'. שהצניען בר"ה:

והגודר גדירו בקוצים. שעשה גדר מקוצים והפריחן לר"ה אבל אם צימצם בתוך שלו והוזק בהן אחר פטור שאין דרך ב"א להתחכך בכתלים:

גמ' בשנחבט בקרקעו. מחמת שהוחלק במים נפל ונחבט האדם בקרקע והוזק מיירי מתני' ורב הונא דייק לה הכי מדקתני והוזק בהן משמע דוקא הוזק בהן אדם אבל לא כלים והילכך לא משכחת לה אלא בשהוזק בתר דנייחו מיא דהוי כבור ואדם הוא דחייב דלא אימעוט אדם מנזקי בור אלא כלים אבל אם בשעת השפיכה הזיק גירי דיליה הוא ולאו בור הוא ועל הכלים נמי מתחייב והיינו דקאמר בשנחבט בקרקעו כלומר מחמת שעשה זה להקרקע רפש וטיט נחלק ונחבט האדם:

אבל אם נתלכלכו כליו חייב. כלומר אבל אם היה ההיזק מעיקרא קודם דנייחו מיא ובשעת שפיכה וההיזק הוא שנטנפו כליו של זה חייב גם על הכלים אי נמי דהכי פירושא דרב הונא דייק מדקתני השופך מים והוזק דמשמע דדוקא בהכי איירי שהוזק בשעת שפיכה ועדיין לא נחו מיא ולפיכך חייב על נזקי אדם אבל בתר דנחו מיא פטור דבור הוא והשתא רב הונא אדיוקא דמתני' קאי בשנחבט אדם בקרקעו הוא דפטור בו דאדם אימעוט מבור אבל על הכלים חייב ואפי' בתר דנייחו וקסבר רב הונא כמ"ד לקמן דכלים לא אימעוט מבור. והשתא שייך שפיר טפי הא דרב דאמר דאפילו כלים פטור בתר דנייחו ומתני' דוקא בשעת שפיכה מיירי דגירי דיליה הוא ולא הוי בור. והאי פירושא מסתברא טפי דנראה מרהטא דסוגיא דרב ורב הונא בחיוב כלים בבור פליגי:

מילתיה דרב אמרה. דש"מ מדברי רב דס"ל כמ"ד דנזקי כלים ג"כ אימעוט מבור כמו אדם:

חייב. המצניע שלא היה לו להצניעו בכותלו של זה ובעל הכותל פטור דלא ידע:

כדי שלא תעלם המחרישה. בשעה שמחרישין שלא יחזרו ויעלו:

תיפתר דברי הכל. אפי' ר' יהודה מודה בה דס"ל לעיל במפקיר נזקיו בדבר שלא עשה התקלה מדעת פטור הכא בגדר קונים כר' יהודה נמי אתיא דבמפריח עסקינן. כדפרישית במתני' והוי כמי שמניח תקלה ברה"ר ואפי' ר' יהודה מחייב:

דאמר שלשה שהן סמוכין לרשות. שלשה דברים אמרו חכמים שהן סמוכין לרשות הרבים ונעשו כרשות כמו שהניחן בר"ה מתחלה וא"כ אפילו במצמצם ברשותו יכולין לפתור המתני' ומפני שהוא סמוך לרשות הרבים חייב:

ומה ביש לך. מפני מה לא הוטב בעיניך אוקימתא דר' יוחנן דפתר לה במפריח ודברי הכל והכי שפיר טפי לאוקמי מתני' ככ"ע ולא כיחידאה:

דר' מאיר היא. הא דקתני גדר שנפל לר"ה חייב בנזקו ואע"ג דאניס ליה ולאו מעשה קעביד כר"מ מיתוקמא דס"ל דחייב אפילו בכה"ג:

והידא אמרה. ובאיזה דין אמרה ר"מ:

דא. בזה הדין דתנן בפ' בתרא דמציע' הכותל והאילן שנפלו לר"ה והיזיקו פטורין מלשלם נתנו לו זמן וכו' לאחר הזמן חייב וה"נ מיירי שנתנו לו זמן לפנות הגדר ולא פינה ובכה"ג הוא דמחייב אע"ג דלא ע"י מעשה שלו נעשה ההיזק:

וכמו הוא הזמן. ב"ד:

מתני' גפתו. פסולת הזיתים:

לזבלים. שירקבו התבן והגפת ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים:

חייב בנזקו. ואפילו אפקרינהו דהמפקיר נזקיו שלא באונס מתחלה חייב:

וכל הקודם בהן זכה. דקנסינהו רבנן:

ההופך את הגלל. צואת הבקר:

חייב בנזקו. אבל לא קנסו בו רבנן לומר כל הקודם זכה משום דמאן דמפיק ליה לרשות הרבים לאו לאשבוחיה מפיק דהא מושבח ועומד הוא למילתיה ולנקות חצירו הוא דעביד ולא אתי לשהויי התם:

גמ' במה זכן. כל הקוד' בהן זכה דקתני במתני' במה זכה:

בשבחן. אבל לא בגופן משום דעיקר כועמא דקנסא דלא ליתי לשהויי להו ברשות הרבים כדי להשביחו ומיתקלי בהו רבים הילכך בשבחן קנסו רבנן בגופן לא קנסו:

שמואל אמר בגופן. אף בגופן דקנסו בגופן משום שבחן:

והוא שהפכה על פניה לזכות בה. והא דאמרינן דכל הקודם בהן זכה והוא שהפכה וכו' ולאו אהופך את הגלל בר"ה קאי והכי אמרינן בהדיא בדמאי. וה"ג התם בפ"ג הלכה ג' תמן תנינן ההופך את הגלל בר"ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו תני ואסורין משום גזל ואכל הקודם בהן זכה קאי דאסור לאחר ליטול ממנו אחר שזכה זה. כהנא אמר והוא שהפכה על מנת לזכות בה. הכי מפרש לה למתני' דדמאי התם דקתני המוצא פירות בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר וקאמר דה"נ הדין כן דלא מיחייב לעשר אלא כשהפכה בתחילה ע"מ לזכות בה. אבל אם הפכה ע"מ שלא לזכות בה לא בדא שלא היתה כוונתו בתחלה כדי לזכות לא בדא אמרו שלא יצניע עד שיעשר דכיון דלא זכה בו מעיקרא אין חיוב המעשר חל עליו:

ופריך התם לענין נזיקין לא בדא שניא בין הפכה על מנת לזכות בו בין שהפכה על מנת שלא לזכות בו והוזק בהן אחר חייב בנזקו והכא את אמר הכן דמאי שנא לענין נזיקין בהופך את הגלל בר"ה דלא שאני לן בזה שאפילו לא נתכוון זה ההופך את הגלל לזכות בהן חייב הוא בנזקן דאסתלק להו מעש' ראשון שהוציאן לר"ה וקיימא לה ברשותיה והכא במעשר את אומר הכין דדוקא שנתכוון על מנת לזכות בהן. א"ר אבין תמן כתיב בעל הבור ישלם בעל הנזק ישלם. כלומר מי שהוא עושה הנזק עכשיו הוא ישלם והרי הוא הפך את הגלל ממקומו והשליכו למקום אחר ונתקל בהן אדם שם ואם היה במקומו הראשון לא נתקל בו זה הילכך הוא הכורה בר"ה. ברם הכא עשר תעשר משלך את מעשר ולא משל אחרים. דתבואת זרעך כתיב וכל זמן שלא זכה בו אינו מחוייב לעשר. ע"כ הסוגיא מהתם. והשתא מפרש לה חזקיה הכא נמי בענין זה דהא דאמרינן כל הקודם בהן זכה דוקא בשהפכה על פניה לזכות בה:

מילתיה דחזקיה אמר המטלטלין נקנין בהפיכה. כלומר שמעינן מדקאמר חזקיה בשהפכה על מנת לזכות בה וסתם הפיכה בהגבהה מועטת היא שהופכה מכאן לכאן. וא"כ ש"מ דמטלטלין נקנין בהפיכה ואפילו לא הגביהן למעלה משלשה:

אלא. כלומר אלא הא דמיבעיא לן מהו שיקנו המטלטלין בגרירה שלא הגביה אותן כלל אלא גיררן ממקום למקום אם נקנין בכך:

נראין דברים. דלא כל המטלטלין שוין בדין זה אלא בעמודין הכבדין ועורות קשין הגדולות שהן כבדות הרבה ואין דרכן להגביהן כגון אלו וכיוצא בהן נקנין בגרירה:

אבל בעורות רכין. שהן נוחין להגביה אותן לא קנה עד שיגביה:

א"ר אחא ליידא פשטא. לית דא פשטא על שיטתהון דרבנן וכי אין אנו יכולין לפשו' זה הבעיא דהמטלטלין נקנין בגרירה לפי שיטת דרבנן דלקמן:

בן סורר ומורה. דאיבעי' להו לבני הישיבה הך בעי' ומפשיטותה ומברייתא דמייתי עלה נפשוט גם הבעיא דילך. ודרך הש"ס הזה כן להביא אגב הבעיא דאיבעיא להו במילתא אחריתא ונשנית הברייתא בבית המדרש עלה ואם דבלאו הכי הוה מצי למיפשט מהאי בריית':

מהו שיהא חייב בכפל בגניבה ראשונה. דדין בן סורר ומורה דבגניבה ראשונה אינו חייב מיתה כדתנן פ' בן סורר ומורה מתרין אותו בפני ג' ומלקין אותו חזר וקילקל נידון בכ"ג ומכיון שאינו מתחייב מיתה מתחייב בתשלומין או דלמא מאחר שהוא בהתריית מיתה שהרי אי אתה מוצא שיתחייב מיתה אא"כ גנב בראשונה ונתחייב מלקות ואם יחזור ויגנוב מיחייב מיתה וא"כ משעת גניבה ראשונה בהתראת מיתה הוא עומד ופטור מתשלומין:

נישמעינה מן הדא. ברייתא ותוספתא היא פ"ט הגונב כיס בשבת והוציאו ונמצא מתחייב מיתה ותשלומין:

חייב. אפ"ה חייב בתשלומי' מפני שכבר נתחייב בתשלומין בשביל גניבת כיס משעה שהגביהו וקנאו:

עד שלא קדשה עליו השבת. כלומר עד שלא בא עליו חיוב מיתה בשביל קדושת שבת שהרי לא נתחייב בשביל ההוצאה עד שיוציאו מן החצר וחיוב הגניבה קדמו וקיי"ל דבמקום שאין חיוב מיתה ותשלומין באין כאחד מת ומשלם:

ולא בהתריית מיתה הוא. משעה ראשונה שהגביהו שא"א לו להוציאו אא"כ הגביהו ואפ"ה תימר דחייב ולא מיקרי מיתה ותשלומין כאחד:

וכא. והכא נמי אע"פ שהוא בהתראת מיתה יהא חייב בתשלומי כפל מפני שלא חל עליו חיוב מיתה עד שיחזור ויגנוב כמו התם שלא חל עליו עד שעת הוצאה:

ר' הושעיה תניתה להאי ברייתא כדעתיה ולשיטתיה אזיל:

דתני. בתוספתא דשבת המוציא אף על פי שלא הניח ברשות הרבים חייב דסבירא ליה מהלך כמניח דמי וא"כ היינו טעמא דלא אמרינן הכא דמשעת הגבהה בהתראת מיתה עומד שהרי הנחת רגל שלו הוי הנחה וכשהוא מהלך בפסיעה ראשונה כבר כלתה עקירה והנחה ראשונה וחיוב מיתה אפסיעה בתרייתא הוא דחיילא ביציאתו מן החצר ומשעת הגבהה קניי' והילכך חייב כאן בתשלומין ולא תפשוט לה להבעיא דבן סורר ומורה:

ודכוותה. כמו ואיבעית אימא ודכוותה מצינן לאוקמי בכה"ג:

המוציא. דס"ל נמי להאי תנא המוציא אע"פ שלא נטל מתחילה ע"מ להוציא ונמלך והוציא חייב ובהכי עסקינן ונמצא משעת הגבהה לא היה עומד בהתראת מיתה שלא היה דעתו להוציא:

שאין התרייתו. של מיתה חלה אלא בשעת הוצאתו בשעה שנמלך להוציא ומשעת הגבהה הוא דקנייה והילכך מתחיי' בתשלומין:

תני. ותני התם בסיפא דהאי ברייתא. השתא מסיק לה לפשוט הבעיא דענין קנין גרירה במטלטלין היה מגרר לא הגביה הכיס בחצר אלא היה גורר בו ויוצא פטור מן התשלומין שחלו עליו מיתה ותשלומין כאחת בשעה שגירר והוציא מהחצר קנייה ונתחייב בשביל ההוצאה:

הא אם לא חלו וכו'. כלומר מדקאמר שפטו' מתשלומין מחמת שבאו אם חיוב מיתה כאחת הא לאו הכי בר תשלומין הוא דקנייה בגרירה וש"מ קנין גרירה במטלטלין קנין גמור הוא:

א"ר יוסי בר' בון. דלא היא תיפתר בכיסין רברבין שאין דרכן להגביה ונקנין הן בגרירה:

ולית שמע מינה מן הדא כלום. דאימא לך בעלמא גרירה לאו קנין היא:

מתיבין הא מתניתא. ממתני' דלקמן משיבין ומביאין סייעתא וזימנין דמסייעין לר' יוחנן מהאי מתני' וזימנין מתיבין ומסייעין לר"ל:

זימנין. מילתיה דר' יוחנן ודר"ל בעלמא איתמר ולאו בחדא פלוגתא היא אלא כדבעינן למימר לקמן ואגב דאיירי בדין מהלך כמניח דמייתי לה בפ"ק דשבת אהאי מתני' מייתי לה נמי הכא. דגרסינן פ"ק דשבת בהאי תלמודא הכי. ר' יוסי בשם ר' יוחנן המוציא אינו חייב עד שיניח ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן עד שיטול ועד שיניח ר' זעירא בעי עד שיטול על מנת להניח נטל לאכול ונמלך להניח לא הוי חייב. וכלומר דר' זעירא בעי אם נפרש דמאי עד שיטול ויניח דקאמר עד שיטול מתחלה ע"מ להוציא ולהניח ולאפוקי אם נטל מתחילה לאכול ונמלך עליו להוציא ולהניח דלא הוי חייב ופליג ר' יוחנן אדר' הושעיא לעיל שם בתרתי דס"ל מהלך לאו כעומד ומניח דמי ואינו חייב עד שיניח ממש וכן ס"ל דצריך שיהא במחשבתו משעה ראשונה להוציא ולהניח ולא בנמלך אח"כ. ותו גרסי' התם לקמן תמן תנינן ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו אמרו לי אינו השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח. ע"כ. והשתא מתבאר ומתפרש סוגיא דקמן הכי. דתנינן בפ"ג דכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות. חד משום דאכל קודש בטומאה וחד משום חלב וחד משום נותר וחד משום יוה"כ ואשם מעילה דאכל קדש:

אם היתה שבת והוציאו בשבת. חייב חטאת משום שבת:

אמרו לו אינו השם. וכדמפרש לה האי תלמודא במה שהבאתי לעיל דלא דמי חיוב שבת לחיובא דהני שזה חייב משום מהלך כלומר שחיובן דכל הני דחשיב במהלך ואוכל נמי חייב וזה חיובא דשבת עד שיניח וכל זמן שלא הניח או שעמד ואכלו לא מיתחייב משום הוצאה:

אימת דמתיבין ומסייעין לר' יוחנן. השתא מפרש הש"ס דממה מתיבין מהכא למאן דפליג אר' יוחנן התם ומסייעין לר' יוחנן משום דקתני הוציאו בשבת ולא הודו לו חכמים לר"מ למיחשבי' ג"כ חיובא דשבת:

אין כאן הנחה. כלומר ואי אמרת דאין כאן הנחה דלא צריך להנחה אלא דאמרי' מהלך כמניח לענין שבת וכר' אושעי' א"כ קשיא ולמה אמרו חכמים לר"מ אינו השם מן השם ומן השם הוא דחיובא דכולהו במהלך הוא אלא ש"מ כר' יוחנן ותיובתא לר' הושעי':

אימת דמתיבין ומסייעין לר"ל. מילתיה דר"ל לאו אהאי פלוגתא דלעיל היא דלא שייכא הכא וכן לא מצינו דפליג ר"ל על ר' יוחנן בהא דלעיל לא בשבת ולא בשום מסכת אלא בעלמא איתמר ואפלוגתא דמילתא אחריתי היא. דגרסינן בהאי תלמודא בפרק אלו נערות השוחט אותו ואת בנו לשם ע"ז ר' יוחנן אמר התרו בו משום אותו ואת בנו לוקה משום ע"ז נסקל רבי שמעון בן לקיש אמר אפילו התרו משום אותו ואת בנו אינו לוקה מאחר שאילו התרו בו משום ע"ז היה נסקל. וטעמיה דקסבר חייבי מיתות ומלקיות ואפי' שוגגין הן פטורין ממלקות כדמפרש התם. והשתא ה"ק דמאיזה דין מהאי מתני' מותבינן לבר פלוגתיה דר"ל ומסייעין ליה לר"ל וקאמר מהכא:

הוציאו וכו'. דקס"ד מדקאמר ר"מ אם היתה שבת והוציאו בשבת דוקא משום שבת קתני ואין כאן חיוב משום יוה"כ וטעמיה דלא משכחת לה הכא חיובא דיוה"כ דמכיון דחיובא דשבת מחויב מיתה הואי וחיוב דיוה"כ כרת ומלקו' דאין חיוב מיתה בבית דין ביום הכפורים והילכך פטור הוא כאן משום יוה"כ ממלקות ואף על גב דבשוגג איירי הכא מכל מקום שמעינן מדנקט משום שבת דוקא קמ"ל בזה דלא משכחת לה צד חיוב משום יוה"כ ואפילו הזיד ביוה"כ וידע בו כיון שיש כאן חיוב מיתה דשבת אף על פי ששגג בשבת פטור ממלקות דמזיד דיוה"כ דחייבי מיתה שוגגים פטורים ממלקות. והיינו דקאמר הוציאו ביום הכפורים יהא פטור כלומר לעולם יהא פטור ואפילו הזיד ביום הכפורים ושגג בשבת דהכי שמעינן מלישניה דרבי מאיר במתניתין והיינו סייעתא לר"ל. והיינו נמי דקאמר הש"ס הא מתניתא זמנין וכו' וזמנין לומר דמחדא מתני' שמעינן כר' יוחנן בדינא חדא וכר"ל בדינא אחרינא:

אמר ר' יוסי בר' בון. לא היא דלא תידוק מינה סייעת' לר"ל ולא תפרש לדברי ר"מ כדקאמרת אלא ה"ק דאם היתה שבת דקאמר אף משום שבת וחייב נמי משום שגגת מלאכה דיוה"כ ואתייא דר"מ כר"ע:

ת"ל שבת היא. דמשמע שאם בא חיוב מאיסור אחר עמה שיתחייב משום שבת בפני עצמה וכן לגבי יוה"כ דכתיב הוא הוא בפני עצמו. הדין פירושא דהאי סוגיא:

מתני' הראשון חייב בנזקי שני. בנזקי גופו אבל אם הוזקו כליו פטור דכל תקלה תולדת בור הוא ולא מצינו לבור שחייבו בו את הכלים ובנזקי גופו דחייב דוקא שהיה לו שהות לעמו' ולא עמד כדאמרינן בגמ' אבל לא היה לו שהות לעמוד או שאינו יכול לעמוד פטור דהא קיי"ל נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס ואין חילוק בכאן בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון:

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו. ופגעו זה בזה:

גמ' מהו שיתן לראשון שהות כדי עמידה. אם נותנין לו שהות שיוכל לעמוד ולא מיחייב אלא אם היה לו שהות לעמוד ולא עמד:

אמר ר' יוסי פשיטא לר' יוחנן. לאו הכי מיבעיא ליה לר' יוחנן כדנקט סתמא דהש"ס דבהא פשיטא ליה דנותנין להראשון שהות כדי עמידה דאם לא היה לו שהות לעמוד ודאי פטור הוא דמאי הוה ליה למיעבד דנתקל הוא ואנוס בנפילה:

ולא מסתברא. הבעיא דאיצטריך ליה לר' יוחנן למיבעי:

דלא מן השני והלך אלא מן השני והילך. אם השני שנתקל בראשון נפל וחזר ונתקל בו השלישי בהא הוא דמיבעי' לן מהו ליתן לשני שהות כדי עמידה מי אמרינן מכיון דהשני ראה שהראשון נפל ומוטל לפניו היה לו להמתין או לסלק עצמו משם לצד אחר ולאו אנוס הוא בנפילתו ואפילו אין לו שהות כדי עמידה חייב הוא בנזקי שלישי או דילמא אמרינן דמכיון מחמת שנתקל נפל גם הוא אנוס הוא וביש לו שהות כדי עמידה דוקא הוא דמחייב:

נישמעינה מן הדא. ברייתא דתני בתוספתא פ"ב. ואם מחמת הראשון נפלו כולן. כגון שהיה מוטל על רוחב הדרך ונתקל זה בראשו וזה ברגלו הוא חייב לשלם בנזקי כולן שהיה לי לעמוד:

ואם הזהירו זה את זה. ארישא קאי שכל אחד הזהיר לחבירו:

כולן פטורין. ואפי' כשהיה להן לעמוד וקתני מיהת הראשון משלם לשני והשני לשלישי אלמא דשניהן שוין לדינא דכל היכא דהראשון משלם והיינו דוקא כשהיה לו שהות כדי עמידה דהאי פשיטא לן כדלעיל בכה"ג נמי הוא דמשלם השני דאל"כ לא הוה ליה לבללינהו בחד בבא:

אפי' מאה כולן חייבין. זה לזה:

אית תניי תני. תניא אידך כולן פטורין בחמורים:

מאן דאמר חייבין בשהרביצום בעליהן. ולא פליגי דמ"ד חייבין כשהרביצום כלומר אחר שנתקלו ונפלו היו בעליהם שם ולא העמידום והניחן מרובצים:

נפלו. אבל אם מחמת שנפלו נתקלו זה בזה פטורין. שאין אונסין לבהמה לא שייך דין אונסין בהן ובאדם הוא דאמרינן מועד לעולם אפילו באונס מלבד בנתקל לפי שאנוס גמור הוא והילכך אם היה לו לעמוד ולא עמד חייב אע"פ שתחלתו אנוס גמור היה אבל בבהמה לא שייך הכי ואם לא היו הבעלים שם פטורין:

חמורים. שהיו מהלכין זה אחר זה ורגלי א' מהן רעות ובעליהן מהלכין עמהן אין רשאין לעבור עליו אלא יסלקו להצד:

נפל רשאין לעבור עליו. כן הוא בתוספתא שם וחסר הוא בספרי הדפוס:

מהו רשאין לעבור עליו. באיזה אופן הוא דרשאין:

דרסין עלוי ועברין. אפי' בדריסה עליו ממש רשאין הן לעבור ולהלך לדרכן:

ריקן. מן המשאוי וא' טעון משאוי והדרך הוא צר ודחוק מעבירין את הריקן מפני הטעון:

אחד פרוק. מן הרוכב ואחד טעון רוכב על גביו:

שתי עגלות. וכן הדין בעגלות או ספינות הפוגעות זו בזו ואינם יכולין לעבור בבת אחת:

הנכנס למרחץ. ופוגע באדם היוצא ואין יכולין לעבור בבת אחת:

נותן כבוד ליוצא. והוא ימתין מפני שהיוצא עיף הוא מן המרחץ:

נותן כבוד לנכנס. שאין רשאי לשהות עצמו:

שנו והזיקו מהו. ששינו במשאן שהיה קורתו של זה כבידה הרבה וארוכה יותר מן הרגיל ומחמת זה לא היה יכול לעבור ושיבר את החבית מי אמרינן הואיל ושינה במשאו חייב או דילמא אעפ"כ יש לכל אחד רשות להלך בר"ה:

נשמעינה מן הדא. ברייתא בתוספתא שם:

וישב בו ונשבר. מחמתו שהיה אדם בריא וכבד ביותר הוא חייב ע"י כולן:

ואם מחמת כולן נשבר. שכולן גרמו לההיזק:

כולן חייבין. ומשלם כל א' חלקו ושמעינן מהאי ברייתא שאם האחד הוא ששינה המשנה חייב וכן לענין הבעיא דר' זעירא:

מתני' היה בעל קורה ראשון וכו' פטור. בעל הקורה שזה מהלך כדרכו וזה מיהר ללכת:

גמ' לא כן אמר רב. לעיל ריש פרקין דטעמא דהמניח את הכד ברה"ר ובא זה ונתקל ושברה פטור משום דבממל' כל רה"ר עסקינן ולא היה לו דרך לעבור הא באינו ממלא כל רה"ר חייב:

וזו ממלא כל רה"ר. בתמיה ואמאי אם עמד בעל הקורה חייב וכי ממלא ר"ה הוא בקורתו והיה לו לבעל חבית לילך מן הצד:

אמרי כיון שעמד נעשה כקרן זוית. כמו דאמרינן לעיל שאם היתה הכד נתונה בקרן זוית פטור המשברה שלא היה לו לראותה וה"נ כן היא לענין דינא דמתני' דכיון שהבעל חבית אחר הבעל הקורה הולך לא היה לו להשגיח ולראות אם זה עמד בקורתו ובעל הקורה הוא דפשע שהיה לו להזהירו ולומר לו עמוד הילכך חייב בעל הקורה:

מתני' אחד רץ ואחד מהלך. מפרש בהש"ס בבלי דחסורי מחסרא והכי קתני אחד רץ ואחד מהלך בערבי שבתות ויו"ט בין השמשות או שהיו שניהם רצים בימות החול פטורי' דבע"ש וי"ט מי שרץ בין השמשות ברשות הוא רץ להכין צרכי שבת ויו"ט ומש"ה פטור ובשאר ימות השנה בששניהם רצים הואיל ושניהם משנים שניה' פטורים:

והזיקו. שהוזקו זה בזה:

גמ' היה רץ בר"ה. בשאר ימות החול והזיק חייב ששינה שהמנהג לילך ולא לרוץ:

היה ע"ש בין השמשות. רץ לדבר מצוה הוא פטור:

שהיה קטן חסידים. קטנותן וסופן של חסידים כדאמרינן בשלהי סוטה:

מתני' המבקע. עצים ונתזה בקעת והלכה והזיקה:

והזיק ברשות היחיד. של אחרים:

ברשות היחיד. שלו והזיק ברשות היחיד של אחר חייב ואף על גב דהכא תרתי למעליותא דברשותי' קעביד וכן במקום שהזיק לא שכיחי רבים דנימא הוה ליה לעיוני אפ"ה חייב דאדם מועד לעולם ולא זו אף זו קתני:

גמ' ונכנס פועל לתבוע שכרו. דהוי ליה נכנס ברשות:

חייב. כדמוקי לקמיה דכשראהו נכנס מיירי והוה ליה לעיוני:

אינו גולה. דשוגג קרוב למזיד הוא:

והתני ר' חייא. בתוספתא פטור מנזקין לימא דפליגי:

ומה דאמר ר' חייא בשלא ראהו. נכנס דהוי שוגג ופטור מד' דברים אבל בנזק חייב לעולם אפילו בשוגג כדקאמר במתני':

אם בשלא ראהו כיון שאמר לו הכנס חייב. כלומר אי טעמא משום הכי הוא דפטור דלא ראהו נכנס תינח רישא שלא נתן לו בעל הבית רשות להכנס אבל אם נתן לו רשות כיון שאמר לו הכנס חייב עכ"פ דבכי הא אמרינן הוה ליה לעיוני והתני ר' חייא פטור אף באמר לו הכנס:

כיון שאמר וכו'. קסבר ר' חייא דכיון שאמר לו הכנס קיל טפי דמכיון שרואה שהבעה"ב מבקע עצי' צריך הוא לשמור עצמו דהכנס ושמור עצמך קאמר ליה:

ואית דבעי מימר. איכא דאמרי ופליג' אדר' חייא דס"ל כיון שאמר לו הכנס נעשה כחצר השותפין דאמר ר' יוחנן שחייבין זה בזה בנזקיהן שלכל אחד וא' יש לו רשות בחצר וה"נ כיון שנתן לו רשות להכניס הרי הוא באותו שעה כשותף וחייב בנזקו:

קונין זה מזה. בדרכי הקניה שצריך בחצר כגון במשיכה דאינה נקנית בר"ה בחצר השותפין קונין:

ולא כן אמר רב. לעיל ריש פרקין דמוקי למתני' דוקא בממלא כל רשות הרבים והילכך הוא הפושע ואדם ההולך ונתקל בכליו ושברה פטור ואם היזק בהן בעל הבית חייב בנזקו הא אם לא מילא כל רשות הרבים פטור מנזקו שהיה לו לזה להלך מן הצד:

וזו ממלא כל רשות הרבים. בתמיה ואמאי חייב כאן בחצר השותפין הא לא דמיא לממלא ברשות הרבים שהרי הוא יכול להלך במקום שישמור עצמו מן ההיזק ונימא דר' יוחנן פליג אדרב:

אמרי מכיון שדרכו להלך בחצר. כלומר שהוא רגיל להלוך תמיד בכל החצר שהרי אין השותפין מקפידין זה על זה בהילוך בכל החצר:

כמי שהוא ממלא בכל החצר. כלו' נעשה זה המזיק כממלא כל החצר במה שעשה וגרם לו היזק שלא היה לו לזה לשמור עצמו כיון שהוא רגיל בכל החצר לפיכך הוא חייב בנזקו:

מתני' משלמין במותר ח"נ. שמין מה שהזיקו של זה יותר על נזקו של זה ובאותו מותר ישלם מה שהזיק יותר את החצי:

מועד בתם משלם במותר נזק שלם. כלומר אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם:

אדם בתם משלם במותר נזק שלם. דאדם מועד לעולם:

ותם באדם משלם במותר ח"נ. דכתיב או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם דבשניהם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נ"ש:

ר"ע אומר וכו'. דדריש כמשפט הזה למאי דסליק קרא מיניה ובמועד איירי לומר דמשפט הזה לכל שור שנגח את האדם ואפי' הוא תם ואין הלכה כר"ע:

נוטל את השור. דהיינו ח"נ:

וכן הלכה. ודאי כן הלכה דמנה נותן לו דהיינו ח"נ אבל אין זה שור האמור בתורה דקיימתה ומכרו את השור החי וגו' ולא קיימתה בדין זה לפרש וגם את המת יחצון:

ואיזה זה וכו'. בבבלי מפרש דפלוגתא דרבי מאיר ור' יהודה בשבח נבילה היא כגון שבשעת מיתה לא היתה הנבילה שוה כלום ונתייקרה אח"כ דשוה להאכילה לכלבים או למוכרה לעכו"ם רבי מאיר סבר שבח נבילה דניזק הוי ולא שקיל בה מזיק כלום אלא נותן לו חצי נזקו והיינו דקאמר רבי מאיר על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו כלו' שצריך לשלם לו חצי נזקו מדמי שור החי ואינו מנכה לו כלום בשביל השבח שהשביחה נבילה ור' יהודה סבר דחצי שבח נבילה דמזיק הוי וכשבא מזיק לשלם לניזק דמי חצי נזקו מנכה לו חצי שבח שהשביחה נבילה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין והיינו דקא"ל ר' יהודה לר"מ ולא קיימתה וגם את המת יחצון שצריך לחלק השבח שהשביח המת ושקיל ליה מזיק פלגא והלכה כר' יהודה:

גמ' שור שוה מנה. בספרי הדפוס חליפי טעות בכאן שכתוב שם בר פדייא וכו' ולא שייכא עד מתני' דלקמן יש חייב על מעשה שורו וכו' וכאן שייכא הני דיני אמתני' וכן נשתבשה הגי' בטעיות הרבה בספרי הדפוס וצריך להגיה כמו שהוא בתוספתא פ"ג. וה"ג שור שוה מנה שנגח לשור של מאתים ואין הנבלה יפה כלום נוטל את השור שהוא חצי נזקו:

שאין לו אלא חצי חבלו. לגבות משור המזיק והרי הוא שוה כך:

לפיכך. שאינו משתלם אלא מגופו אם מת שור המזיק או שהכחיש ואינו שוה חצי נזקו:

אין לו אלא אותו השור בלבד. ואינו צריך להשלים לו כפי שהיה שוה בשעת הנזק:

שור וכו'. האי קאי לפרושי המתני' דקתני משלמין במותר ח"נ:

הכחישו חמשים זוז. ומגיע לו עשרים וחמשה בעד חצי נזקו:

חזר האחרון וחבל בו. בראשון שלשה של זהב שהן ע"ה זוזים:

השני משלם לראשון חצי דינר זהב. כצ"ל שנים עשר זוזים וחצי שהן חצי נזק של מותר נזקו:

שור שוה מאתים וכו' והכחישו בחמשים זוז והשביח. הניזק והרי הוא יפה וכו' שאילו לא נגחו והכחישו היה משביח יותר ועד הכפל:

אין לו אלא בשעת נזקו. כלומר שאחר שעת נזקו אנו הולכין וצריך לשלם לו חצי נזקו כ"ה זוזים ולא מצי מימר ליה מאי אפסדתיך הרי עכשיו השביח משום דהניזק אמר ליה אילו לא נגחו היה יפה שמונה מאות זוז שהיה בייתר משביח ולקמיה מדייק על לישנא דאין לו:

הכחיש. הניזק מחמת מכת הנגיחה:

אין לו אלא כשעת עמידתו בב"ד בלבד. כלומר בזה הולכין אנו אחר שעת העמדת הדין שהנזק יותר גדול עכשיו משעת נגיחה וצריך לשלם לו ח"נ של שעת העמדה בדין דהניזק אומר ליה קרנא דתורך קיבורא ביה ומחמת מכת הנגיחה כיחש:

א"ר אילא כיני מתניתא השביח המזיק וכו'. לר' אילא קשיא ליה דקתני ברישא אם עד שלא עמד בדין השביח אין לו וכו' דלא שייכא האי לישנא על השביח הניזק ונותן לו כשעת נזקו מיבעי ליה הילכך קאמר כן צריך למיתני בברייתא דעל השביח המזיק קאי:

אם עד שלא עמד בדין השביח המזיק. לא מצי הניזק מימר ליה תן לי חלק מהשבח לפי ערך חצי נזקי שהיה מגיע לי שהרי ברשותי השביח אלא אין לו אלא אותן עשרים וחמשה זוז כשעת נזקו:

כיחש. המזיק ואין לו לגבות ממנו חצי נזקו אין לו אלא כשעת עמידתו בב"ד שהרי מגופו הוא משתלם:

מ"ט דר"מ. אפלוגתייהו במתני' קאי:

וחצו את כספו. דמשמע בשאין הנבלה יפה כלום משתעי קרא וחצו את כספו של החי לזה מנה ולזה מנה:

ומה מקיים ר' יהודה וגם את המת יחצון. כלומר דאע"ג דדריש ליה מהאי קרא דבנבלה יפה נ' זוז משתעי וזה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' מ"מ מאי אשמעינן קרא פשיטא דהכי הוא ומאי נ"מ איכא:

מיכן שזה מפסיד וכו'. כלומר דאשמעינן קרא דלפעמים שניהם מפסידין בהח"נ גופיה ופחת נבילה איכא בינייהו. והכי דרשינן לקרא אליבא דכל חד דר"מ סבר דקרא לא מישתעי בשהנבלה יפה כלום וגם את המת יחצון דריש ליה פחת שפחתו מיתה מחצין בחי שזה נוטל החצי וזה החצי ואם היה הנבילה שוה איזה דבר בשעת הנזק ופחתה אח"כ קודם העמדה בדין לא שייך המזיק כלל בהאי פחת אלא כולה דניזק הוי וצריך לקבל הנבלה כפי שהיתה שוה בשעת הנזק ואם אינו מגיע לח"נ משלים לו מהאי עד ח"נ ואין המזיק מפסיד כלום בפחת נבלה ור' יהודה דס"ל דקרא מישתעי בשהנבלה יפה איזה דבר ס"ל דפחת נבילה דמזיק הוי פלגא והכי דריש ליה וגם את המת יחצון להיזקן של שניהם שאם פחתה מפסיד זה החצי וזה החצי ומשלם לו זה הח"נ מפחת נבלה ועד ח"נ של שורו שהיה שוה בשעת הנזק והיינו דקאמר מיכן שזה מפסיד חצי נזק וכו' של הפחת נבלה שניהם מפסידין בה כל א' החצי:

מתני' יש חייב וכו'. שורו שבייש פטור. דכתיב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו:

שורו שסימה וכו'. ואין העבד יוצא בן חורין על ידו:

והוא שסימה וכו' חייב. דכתיב לחפשי ישלחנו:

שורו שחבל וכו' חייב בתשלומי נזק והוא שחבל וכו' פטור מתשלומין שאין אדם מת ומשלם:

הגדיש בשבת חייב. וח"נ הוא דמיחייב דמשונה הוא:

מפני שנידון בנפשו. ואפילו היה שוגג מפני שנידון בנפשו אם היה מזיד וחייבי מיתות אפי' שוגגין פטורין מתשלומין:

גמ' כאן שייך להא בן פדייה הכתוב בספרי הדפוס לעיל:

חוץ מן המבעיר ועושה חבורה. דמקלקל בהבערה ובחבורה חייב:

עד שיהא צריך לאפר. דבעינן תיקון קצת וכן בחבורה שיהא צריך לדם וליתן לפני כלבו:

והתנינן שורו. שהדליק את הגדיש בשבת חייב ולר' יוחנן פריך דהא לדידיה ע"כ דמוקי למתני' בצריך לאפר דאל"ה ליכא חיוב מיתה ומאי מפני שהוא מתחייב בנפשו דקתני ופריך והתנינן שורו וגבי שורו לא שייך צריך לאפר וא"כ הוא נמי דומיא דשורו מיירי ואפ"ה שייכא חיוב מיתה גבי דידיה וקשיא לר' יוחנן ומשני שורו צריך את האפר בשורו נמי משכחת לה שהוא צריך לזה ועושה במתכוין להבעיר את הגדיש להיות מתגלגל עצמו בתוך האפר:

מתני' בסלע לקה. מתחכך היה בסלע ולקה:

היו שנים רודפין אחר אחד. שני שוורים של שני בני אדם רודפין אחר שור של איש אחד:

שניהם פטורין. דתרווייהו מדחו ליה:

של איש אחד שניהם חייבין. בשניהם תמין עסקינן ואין התם משלם אלא מגופו וכי איתנהו לתרווייהו קמן משתלם הניזק חצי נזקו מבין שני השוורים אבל לתנהו לתרווייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך:

גדול הזיק. ויש בגופו שוה ח"נ:

קטן הזיק. והקטן תקח ומותר תפסיד:

קטן הזיק את הגדול. ואפילו ח"נ של הגדול מרובה לא תקח אלא קטן שלי וחצי נזקו של קטן שלך תקח מן הגדול:

גמ' הדין עמדת בית דין מהו. זה עמידה בדין שלהם שזה אומר גדול הזיק וזה אומר לא כי אלא קטן הזיק מהו הדין מי אמרינן דעכ"פ הקטן שהודה לו צריך לשלם א"ד דהוי כמי שטענו בחטין והודה לו בשעורים דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ופטור אף מדמי שעורין וה"נ אפילו תם או קטן שהודה לו אין לו:

נישמעינה מן הדא. ברייתא בתוספתא סוף פ"ג:

ואחת של שמן. והוא יוקר מן היין ותובע לשניהם וזה אומר של יין וכו' משלמין של יין מבין שניהם שכל א' הודה על היין וזה משלם החצי וזה החצי וכן אחת ריקנית וכו':

שניהם פטורין. דכל חד מדחי ליה. שמעינן מיהת דאם הודו משלמין עכ"פ הפחות שבשניהם וה"נ במתני' כן:

הדרן עלך המניח את הכד