מתני' שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים. ובכולן היה תם דמשתלם מגופו והיכי דמי כגון שראה שור ונגח וראה שור ולא נגח וראה שור ונגח ואחר נגיחה שניה ראו שנים או שלשה פעמים שור ולא נגח דאפי' מועד לסירוגין ליכא דבעינן הסירוגין שיהו שוין דאז נעשה מועד לסירוגין:

ישלם. ח"נ לאחרון שבהם תחלה ומוקי להמתני' בבבלי דפליגי ר"מ ור"ש בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דאיתא התם בפרק דלעיל דף ל"ג ע"א דר"מ סבר לה כר' ישמעאל דאמר יושם השור המזיק בבית דין ויתן להניזק דמי השור וכגון שהשור הוא בכדי חצי נזקו וא"כ הניזק בעל חוב של המזיק הוא דממון הוא דחייב ליה והכא במתני' מיירי שתפסו הניזק הראשון להשור לגבות חובו ממנו והילכך נעשה עליו כשומר שכר וכשהזיק תחת ידו הוא חייב בנזקיו ולפיכך האחרון משתלם חצי נזקו משלם:

אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. הכי קאמר אם יש בו מותר מכדי נזקו של השני כגון שחצי נזקו של הראשון היה מנה וח"נ של השני היה חמשים והשור המזיק היה שוה מאתים וכשנגח שור של הניזק הראשון שחצי נזקו מנה היה לניזק בשור זה מנה ולבעלים מנה וכשתפסו הניזק וחזר ונגח תחת ידו אין לבעלים להפסיד מנה שהיה להם בו שהרי לא היתה שמירתו עליהן אלא על הניזק שתפסו וכשהזיק לשני והיה חצי נזקו חמשים משלם הניזק הראשון מן המנה שלו חמשים לניזק השני והמותר עד המנה חוזר לו והבעלים נוטלין המנה שלהם וכן כולן כשתפסו כל אחד כשתפס נעשה ש"ש עליו ומשלם לניזק שלאחריו והמותר יחזור לו ולפניו ואין הבעלים מפסידים מחלקם שבתחלה:

רבי שמעון אומר וכו'. ר' שמעון סבר לה כרבי עקיבא דאמר יוחלט השור לחצי נזקו ואם שור המזיק שוה יותר מכדי חצי נזקו הבעלים והניזק שותפין הם בו ושניהם מתחייבים בנזקיו כיצד שור שוה מאתים וכו':

ושלפניו. הניזק ראשון נוטל חמשים זוז וזה הבעלים חמשים זוז דיש לניזק ראשון בו החצי הילכך משתלם החצי תשלומיו:

חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה. שהוא חצי נזקו ונמצא אותו שלפניו שהיה החצי שלו משלם מחלקו להאחרון החצי שהוא חמשים זוז וחמשים נוטל הוא:

ושנים הראשונים. שהם הניזק ראשון והבעלים שהיה להם לכל אחד רביע משלמין להאחרון כל אחד רביעית נזקו שהוא החצי מחלקו והוא דינר זהב עשרים וחמשה זוזים של כסף וזה נוטל דינר זהב וזה דינר זהב:

גמ' בא עליו ר"מ משני צדדין. כלומר טעמיה דר"מ דאמר האחרון אחרון נשכר משום דהאחרון בא עליו משני צדדין ממ"נ איני מפסיד חצי נזק המגיע לי:

שלך הוא. אם לאחר ששור זה נגח את שורך נעשה כשלך שהיה לך לגבות ממנו הזיקך א"כ תניהו לי לגבות ממך שהרי השור שלך הוא ואתה מתחייב בנזקיו ותשלם לי חצי נזקי ואם יהיה בו מותר יהיה שלך:

אינו שלך. וא"ת השור הוא עדיין ברשות בעלים ואינו שלך א"כ תניהו לי שאגבנו מהבעלים וכלומר אין אתה רשאי ליטול המגיע לך עד שאגבה אני בתחלה ואם יהיה בו מותר תגבה אתה:

ולא כן אמר ר' לעזר שמירת נזקין כשמירת קנין. כלומר דפריך מדקאמר שהשני אומר לראשון תניהו לי ש"מ שהשור תחת ידו הוא שהבעלים מסרו לו לגבות ממנו נזקו דלא כן אמר ר' לעזר לעיל בפ"ק הלכה ב' גבי חפר בור ובא אחר וסיידו וכיירו דחייב הוא ומפרש התם דמיירי שאמר לו סוד את הבית הזה וקנה אותו וכלומר שכשמסר לו והרי הוא כשלו מפני ששמירת נזקין כשמירת קנין כמו שקנה אותו בדרכי הקניה וה"נ שלו הוא ואמאי השני מוציא מתחת ידו:

ומסרו לו לנזקיו. בתמיה וכלומר וכי בשביל נזקו שהוא תחת ידו מסרו לו שיהא שלו לענין שהוא לבדו יגבה ממנו נזקין הא ודאי ליתא שאינו אלא כמשכון בידו שמסרו לו למשכון לגבות ממנו נזקו והרי הוא כשומר שכר עליו בשביל חוב הנזק שלו ועכשיו שחזר ונגח הניזק השני גובה ממנו נזקו:

ומה ביניהון. האי מילתא לאו אהאי מתני' קאי דר' יודה מאי שייך הכא אלא דר' יוחנן מפרש לפלוגתייהו דר"מ ור' יודה בפרק דלעיל ומשום דמסיק ר' יודה ור"ש שניהן אמרו דבר אחד מפרש מעיקרא למילתייהו והדר מסיק למאי דשייך למשנתינו והכי פירושה לפי המסקנא דהאי ש"ס ובמה דקאמר כמה דר' יודה אמר וכו' כדלקמן:

ומה ביניהון. דר"מ ור' יהודה דפליגי לעיל בפ"ג גבי שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים דקאמר ר' יהודה לר"מ דקרא מישתעי בשהנבלה יפה חמשים זוז ובמאי פליגי לדינא הא בין לרבי מאיר ובין לר' יהודה המזיק נוטל קכ"ה והניזק נוטל קכ"ה שהרי הנזק היה ק"נ ומגיע להניזק ע"ה מן המזיק שהוא חצי נזקו ונמצא לר' יהודה דאמר זה נוטל וזה נוטל חצי החי וחצי המת והניזק נוטל מן הנבלה כ"ה וק' מן החי שהוא ע"ה בעד חצי נזקו וכ"ה כנגד הכ"ה שנוטל המזיק מן הנבלה וקכ"ה להמזיק וכן לרבי מאיר דאמר הניזק נוטל כל הנבלה שהוא חמשים ועוד ע"ה מן החי בעד חצי נזקו ואם כן מאי בינייהו לדינא וקאמר ר' יוחנן הקדש ביניהון כלומר אם הניזק יכול להקדיש לשור המזיק כמו המזיק:

על דעתיה דר' יודה. דאמר שהמזיק נוטל חצי המת דגזרת הכתוב הוא ובהכי משתעי קרא ונמצא מה שהניזק גובה מן החי הוא בשביל החוב ח"נ שלו דמשתלם מגופיה ואותן הכ"ה גובה ממנו בשביל הכ"ה שנטל המזיק מן המת הרי דאין לו קנין אחר על שור המזיק כ"א בעד חובו. ואפילו אותן הע"ה שהוא חצי נזקו שגובה ממנו אינו אלא כשאר חוב והרי הן כמו הכ"ה שנתחייב לו עכשיו:

מקדיש הראשון. הבעלים שהן יכולים להקדישו ולא הניזק שאין לו קנין גמור בו ואין הקדשו חל עליו:

על דעתיה דרבי מאיר. אבל לר"מ דס"ל שאין להמזיק שייכות כלל גבי הנבלה כ"א הניזק נוטל אותה ונמצא מה שהניזק גובה מן החי הוא הח"נ לבד שהן ע"ה ולא נתחדש שום חוב אחר אחרי הנזק שיהיה לו לגבות ממנו והח"נ שהוא גובה יש לו שיעבוד גמור עליו מן התורה לפיכך שניהם מקדישין אותו וכלומ' דההקדש של שניהם חלין עליו של הניזק כמו של המזיק. ונתברר לנו לפי סברא זו במאי דפליגי רבי מאיר ור' יהודה בברייתא לפי שיטתא דהאי ש"ס. וזה דר' יהודה דאמר בשהנבלה יפה נ' זוז זהו שור האמור בתורה הורה הכתוב לנו דהח"נ הוא כשאר חוב כמו הכ"ה שהן בודאי דין חוב להם שנולד ונתחדש אחר ההיזק ומחמת שנוטל המזיק כמו כן מן הנבילה דדינן שוה וללמדנו דאין לניזק כ"א חוב על שור המזיק ואין הקדשו חל עליו. אבל לרבי מאיר דאמר אין זה שור האמור בתורה אלא בשאין הנבלה יפה כלום מיירי בא הכתוב ללמדנו שאין כאן חוב אחר כ"א הח"נ ובהאי אלמוה לשעבודא דניזק ואם הקדישו חל עליו כמו אם הקדישו הבעלים. ובהכי מתפרשא כל הסוגיא על מכונה:

הוקיר. שור המזיק וכן אם נעשה בו איזה מלאכה ועשה שכר או אם השביח מאליו ומחמת כן הוא שוה יותר הכל תליא בפלוגתייהו וכפי הטעם שאמרנו:

שניהן אמרו דבר אחד. לאו דבר אחד ממש הוא וכדמסיק אלא דבעינן קנין והחלק שיש לניזק בשור המזיק לדבר אחד נתכוונו דהקנין והחלק בו הוא החצי של השור המזיק דסבירא ליה לרבי שמעון דשור האמור בתור' בשהנבלה יפה נ' זוז ויש להניזק בו מאה כמו לר' יהודה ומיהו לר' שמעון לא דמי הח"נ שהן הע"ה להכ"ה כמו לר' יהודה וכדמפרש ואזיל:

כמה דר' יודה אמר קנה. בענין הקנין עצמו דסבירא ליה לר' יהודה שגובה מאה מן החי כן ר' שמעון אומר קנה כך כפי החשבון של ר' יהודה ושור האמור בתורה מפרש ר' שמעון כמה דמפרש ר' יהודה:

אלא. דבחד צד ע"כ לומר שהן מחולקים ולא אמרו דבר אחד:

שר' יודן אומר קנה לחי קנה למת. כלומר שהוא קונה בהחי כמו שהוא קונה בהמת שהרי נוטל חצי מן החי וחצי מן המת והיינו דר' יהודה דאמר שור האמור בתורה בשהנבלה יפה נ' זוז והורה לנו הכתוב בזה דכל מה שהוא גובה מן החי ואפי' ה"נ שלו שהן הע"ה הרי הן כמו הכ"ה שהוא גובה בשביל הכ"ה שנטל המזיק מן המת ולומר שכולן נחשבין כשאר חוב ואין להניזק חלק ושותפות בשור המזיק ומש"ה נמי אמר ר' יהודה דאינו יכול להקדישו כ"א הראשון:

ורבי שמעון אומר לא קנה אלא למת בלבד. וכלומר דהקנין שיש לו בחי בשביל המת בלבד והן הע"ה שהוא גובה בשביל ח"נ. וזהו שיש לו קנין ממש בו ואף על גב דהכ"ה גם כן גובה ממנו מכל מקום נ"מ דלא מדמינן הח"נ להכ"ה שנפרע בשביל החוב שנתחדש אחר ההיזק שהן לבדן נחשבין כמו חוב בעלמא אבל ה"נ יש לו קנין וחלק ממש בגוף השור ובהא מילתא ר' שמעון כר' מאיר סבירא לי' ושניהן יכולין להקדישו דהן שותפין בו. וטעם פלוגתייהו במתני' הוא משום דרבי מאיר סבירא לי' בשתפסו הניזק להשור לגבות נזקו ממנו נעשה עליו כש"ש והוא מתחייב בנזקו ואין הבעלים מפסידין ורבי שמעון לא סבירא ליה כוותיה בהא אלא הואיל והבעלים יש להם על כל פנים חלק בו מפסידין ג"כ לפי חלקם. ודכ"ע סבירא להו שותפין הן בין ר' מאיר ובין ר"ש ור' יהודה הוא דס"ל הניזק ב"ח דמזיק הוא. ובענין שור האמור בתורה הוא דסבירא ליה ר"ש כר' יהודה. הדין הוא דנתברר לן בפירושא דהאי סוגיא בס"ד:

תמן תנינן. בפ' מי שהיה נשוי הל"ד מי שהיה נשוי לשלשה נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו ר' ושל זו ש' ואין שם אלא מנה חולקות בשוה וכו' וכן שלשה שהטילו לכיס זה מנה וזה ר' וזה ש' ופיחתו אי הותירו בסחורה כך הן חולקין לפי מספר השותפין בשיוה וגרסי' שם קצת מהסוגיא ובשינוי נוסחא:

נראין דברים. לא שנו דחולקין בשוה אלא בשנטלו מרגליות כלו' שלקחו בממון השותפין אבן טובה א' וכיוצא בה דבר שאינו דרכו ליחלק וכלומר שא"א לקנות מקצת ממנה אלא כמות שהיא בזה חולקין הריוח בשוה:

דיכיל מימר ליה. משום שיכול לומר בעל סך המעות המועט לבעל סך הרב אילו לא עשרה הדינרין שלי לא הייתה יכול לקנוס כלום מפני שהוא דבר שא"א לקנות אלא כולה כמות שהיא ואם יפחות לך אפי' כסך המועט שלי לא היית יכול לקנות' וכמוני כמוך בריוח הסחורה זאת:

אבל דבר שדרכו לחלק. ואפשר לקנות ממנו כמו שהוא חפץ:

מביאין לאמצע וחולקין. כלומר משום שדרכה של הסחורה כזו שמביאין אותה לאמצע וחולקין בה כל אחד לפי הממון ומה"ט אם נשאו ונתנו ביחד ולא חלקו הסחורה חולקין הריוח לפי הממון שהרי כל אחד מהן היה יכול לקנות בתחלה כפי סך ממונו ואומר בעל סך הגדול לבעל סך הקטן הלא בתחלה בלא הממון שלך הייתי קונה כפי סך הממון שלי ולא נהניתי מן הסך שלך וגם אתה לא הפסדתה כלום שאם היית נושא ונותן בפני עצמך כפי סך הקטן שלך לא היה לך ריוח אלא דבר מועט וכמו כן תטול עכשיו:

אמר רבי לעזר. דלא היא שאפי' בדבר שדרכו לחלק ולא חלקו ונתעסקו ביחד חולקין בשוה:

דיכיל מימר ליה וכו'. מפני שעדיין יש טענה לבעל סך הקטן שהרי הוא יכול לומר אם היינו חולקין היה לי ריוח בסך המעט אשר בידי כמו אתה בסך הגדול שלך:

את פרגמטיא דידך סגין. מפני שאתה לפי הסך שלך היה מגיע לחלקך סחורה הרבה והיית צריך להתעכב זמן רב עד שתמכור הסחורה שלך ובין כך הייתי אני מהפך בממון שלי הסך המועט בסחורה מועטת קונה ומוכר וחוזר קונה ומוכר עד שהייתי מגיע לריוח גדול כפי הריוח בסחורה מרובה שלך וא"כ עתה אשר לא חלקנו והיינו עוסקין ביחד צריך שלא אפסיד כלום ויש לי חלק בריוח כפי אשר יש לך:

עד כדון. עד כאן שיכול לטעון זאת הטענה כשהיו הסחורות נתונות כאן במקומן ולא היו צריכין להוציא הוצאות ולשלח הסחורות למקום רחוק כדי למכרן בטוב:

היתה פרגמטייו נתונה ברומי אבל אם היו צריכין לשלח הסחורות לעיר רומי למקום רחוק מאי איכא למימר שהרי עכשיו אינו יכול זה לטעון כך שהרי אינו יכול להוציא הוצאות רבות על דבר מועט שלו אם היה מתעסק בשלו בפ"ע:

דיכיל מימר ליה. אפ"ה יש לו טענה ואפי' בכה"ג מפני שיכול לומר לו (אם) אתה היית צריך לשלח לעיר רומי למכור סחורות הרבה שלך לפי שא"א לך למכור לך כ"כ במקומינו אבל אני בסחורה המועטת שלי בעוד שאתה היית הולך למקום רחוק הייתי מהפך בכאן ואיני צריך להוצאה מרובה אלא קונה ומוכר במקומי והייתי מגיע לריוח כפי הריוח מהסחורה שלך:

תני. בתוספתא דכתובות פ"י והכי איתא התם שלשה שהטילו לכיס ונגנבו מהן מביאין השאר לאמצע וחולקין. ונגנבו כך הן חולקין כלומר דהש"ס מפרש דהא דקתני התם מביאין השאר לאמצע וחולקין והיינו שלפי המעות הן חולקין דכל היכא דקאמר לאמצע כך הוא מיתפרש שממצעין ביניהן כ"א לפי חלקו וכדלעיל והילכך מפרש לה דלאו דוקא קתני מביאין השאר אלא נגנבו כך הן חולקין וכלומר דלענין הפסד הגניבה נמי הדין כן דכיון דהמעות בעין היו מחשבין ההפסד לפי המעות:

והתני בברייתא אחריתא:

באילו אבנים. כגון הבית והעליה של שנים שנפלו ששניהן חולקין באבני' ובאילו אבנים אם נגנבו מהן ההפסד מחצה לזה ומחצה לזה:

א"ר שמי. שאני התם סלעים גסות הן. ונתחלפו כאן השיטות בספרי הדפוס אגב שיטפא דהן קמא והן בתרא. וכצ"ל סלעים גסות הן ולית ידע אי מן הדין נסב אי מן הדין נסב מספק מחצה וכו' כלומר שבאבנים שהן גסות וא"א שיבללו זו עם זו ומספק שאין אנו יודעין מאיזה מהן לקח הגנב מחלק זה או מחלק זה הילכך חולקין ההפסד בשוה:

אבל אבנים דקות הן ואפשר לבלול לצאת ידי כולן כל אחד ואחד נוטל לפי כיסו. כלומר אבל במעות שהן כמו אבנים דקות שאיפשר להן שיבללו כולן ביחד ולצאת ידי כולן כל אחד וכו' וכלומר דאמרינן שמאחר שהמעות מעורבבין היו ולקח הגנב מחלק כולן כל א' וא' נוטל לפי כיסו ובזה יצאנו ידי כולן:

מה חמית מימר בגניבה אנן קיימין. מה ראית לומר ולפרש דגם בהפסד הגניבה הדין כן:

או אינן קיימין אלא במשתייר. או אינו דילמא הברייתא דוקא קתני מביאין השאר לאמצע דבמשתייר הדין נותן שכל אחד נוטל לפי מעותיו שהן כאן בעין לפנינו אבל בהפסד הגניבה אימא לך שנגנב מחלקו של אחד מהן ולא מחלק חבירו וא"כ הדבר בספק הוא וחוזר הדין לדין האבנים שיחלוקו בשוה ומנין לך לחלק ביניהם בסברא זו:

ואפי' תימר בגניבה אנן קיימין. כלומר לעולם בהפסד גניבה נמי הדין כן ועל כרחך לפרש הכי ולומר כהטעם שאמרנו דאנו תולין שהגניבה נעשית ממעות התערובו' ומחלק כולן כל א' לפי חלקו שהיה לו בו דאי לא תימא הכי אלא דאיכא חששא שמא ממעותיו של א' מהן לבדו נגנב אם אתה אומר כן נמצאת מידת הדין לוקה שאין לך לברר הדבר בפסק דין שיחלוקו הפסד הגניבה בשוה:

הגע עצמך דהוה לדין וכו'. שהרי אם היה לא' מהן חמשים זהובים ולאחד מאה וחמשים והגניבה היא חמשים ואם אתה אומר דחוששין אנו שמא הגניבה לא נעשית אלא מחלקו של א' מהן מעתה יאמר בעל החמשים לבעל הק"ן הגניבה נעשית מחלק המרובה שלך ומחלקי לא נגנב כלום אישתכח דהדין דחמישיתה לא מפסיד כלום. בתמיה. וכלומר דאם באנו כאן לספק הזה שמא לא נגנב אלא ממעות א' מהן ומתמת ספק זה אתה אומר שיחלוקו בשוה אין לדבר סוף שהרי יטעון בעל החמשים תולין אנו הספק במרובה ומשלך הוא נגנב ואין לי חלק בהפסד כלום וא"כ מידת הדין לוקה הילכך לא אמרינן הכי אלא והואיל המעות נבללין הן הגניבה נעשית ממעות כולן וחולקין בהפסד כפי המעות זה שליש אחד וזה שני שלישים ושאני גבי אבנים שאינן יכולין להבלל זה עם זה ואין שם ספק אחר אלא הספק הזה בלבד שמא לקח מאלו של א' מהן הילכך התם לעולם ההפסד למחצה:

תמן תנינן. במשנתינו. והש"ס מייתי לה בכתובות שם בתמן תנינן וגריס ה"נ כן כדרכו בכל מקום:

ושנים הראשונים דינר זהב. הרי כאן חלוקת ההפסד כל א' ואחד לפי מעותיו דשותפין הן וכדפרישית לעיל דהאי תלמוד מוקי לה לכולא מתני' אליבא דחד תנא וכר' עקיבא:

וכן לשכר. אם הטילו לכיס והותירו כל אחד נוטל השכר לפי מעותיו וכן הדין במתניתין דקאמר לעיל למ"ד דשותפין הן השביח שור המזיק השביח לשניהן ואם יש כאן עוד נזקין אחרים כך הן חולקין האחרון נוטל חצי השבח ושלפניו החצי ממנו ולהראשונים רביע לכל אחד ואחד:

הדא דר' זעירא פליגא על דר' לעזר. דלעיל דאמר אם לקחו סחורה במעות חולקין בשוה בין לשכר בין להפסד ואפילו בדבר שדרכו לחלק:

קשיתה קומי ר' יודן. הקשיתי קושיא זו לפני ר' יודן ממתני' על ר' לעזר ואמר לי דשאני במתני' דמי לא מודה ר' לעזר שאם התנו ביניהן בתחלה שיהא כל אחד נוטל לפי מעותיו כך הן נוטלין שכל תנאי שבממון קיים:

שוורים כמותנין הן. והלכך בדין דשוורים דמתני' כמו שהותנו בתחלה דמי שהרי לא נשתתפו כאן לדעת אלא שיש לכל אחד חלק בו והוי כמו שלקח זה בשלו וזה בשלו שחולקין לפי המעות:

חזר. ר' מני ובא לפני ר' יוסי ואמרה להא דר' יודן וא"ל ר' יוסי בפירוש שמיע לי דפליגי ר' לעזר ור' זעירא דר' לעזר סבר בסתמן חולקין בשוה ובמתני' כמותנין הן ור' זעירא ס"ל אפילו בסתמן כל אחד נוטל לפי מעותיו ולא ס"ל לחלק בין דינא דמתני' לדינא דעלמא:

מתני' לקטנים. לעגלים:

אמרו לפני ר' יהודה. תלמידיו שאלו לפניו הרי אם הוא מועד בשבתות ולא לימות החול מהו אם חזרה דימות החול חזרה היא:

אמר להן וכו' מאימתי הוא תם וכו'. דחזרה דימות החול לאו חזרה עד שיחזור בו שלשה ימי שבתות ולא נגח אז חוזר לתמותו וטעמא דר' יהודה מפרש בגמרא:

גמ' מכיון שהרג אדם אחד אינו מועד. בתמיה כלומר הא דינו כמועד בהריגת אדם אחד למיקטליה וכי מאחר דהורגין אותו בהריגת האדם האחד היכי משכחת לה להאי דינא מועד לאדם אינו מועד לבהמה:

רב אמר. משכחת לה בשהרג שלשה עכו"ם דלא קטלינן ליה:

בשרדף שלשה רדיפות. אחרי אנשים והיו משערין ברדיפתו שיש בו כדי נגיחה אם היה משיג אותם וקא משמע לן דאפילו הכי לא הוי מועד לבהמה:

שאם יצא ביום הראשון וכו'. בעיא היא בכי האי גוונא מאי וכל הסוגיא כתובה לעיל בפרק ב' הלכה ו' עד הוינן סברין מימר ואדהתם קאי וכו' כדרך הש"ס הזה שהוא מקצר ועיין שם ותמצא מפורש היטב בסייעתא דשמייא:

מאי טעמא דר' יהודה. דבעי חזרה מימי שבתות:

מכיון דחמי לון וכו'. כלומר דמסתמא מה שהוא רגיל לנגוח בשבתות ולא בימות החול הוא מחמת שרואה בני אדם לובשין מלבושי שבת מכובדין ונקיים ואינו רגיל בזה ונעשה משונה מכח זה ומשתגע ונוגח ואם כן אינו חוזר להיות תם לשבתות עד שראינו שחוזר בשלשה שבתות ואינו משתגע עוד:

מתני' לשור של כנענים פטור. דרעהו דוקא:

גמ' רב אמר ראה ויתר גוים. טעמא דסיפא מפרש ושל כנענים וכו' בין תם בין מועד משלם נזק שלם דאמר קרא ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שנצטוו בני נח ולא קיימו והתיר ממונם של כנענים לישראל דאפילו שור תם שלהן שנגח שור של ישראל משלם נזק שלם:

הופיע מהר פארן. שסיבב את התורה לפני הכנענים ולא קבלוה הופיע נגלה פנים כנגדם לחייבן ולהפקיר ממונם:

הורידן מנכסיהן. סיפיה דקרא דחבקוק קדריש ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם:

כדיניהן. פסק להן שאין להן הפרש בין תם למועד:

על הדא איתאמרת. בתמיה וכי זה הקנס להן שיהא כדיניהן אלא על הדא איתאמרת כדיניהן דר' יוחנן דתני ר"ח בתוספתא שאם קיבל עליו דין ישראל עושים לזה כדיניהן:

איסטרטיוטות. פקידי המלך:

בת ישראל. מתני' בפ"ב דע"ז וזה קשה להם:

אין אנו מודיעים. טעמו של דבר:

עד דשכחון כולן. כל מה שלמדו ומן השמים היה זה:

מתני' שור חרש שוטה וקטן וכו' פטור. ובגמרא מקשי רישא לסיפא ומפרש רישא בתם ואין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו ובסיפא דקתני מעמידים להן אפוטרופוס שהוחזקו נגחנים מעמידין להם לשווייה מועד דכי הדר נגח משלם מן העליה:

חזר לתמותו. דקסבר רשות משנה מועד שיצא מרשות זה ונכנס לרשות בעלים אחרים משנה את דין התראתו וחוזר לתמותו:

הרי הוא בחזקתו. שהיה מתחלה דאין רשות משנה והלכה כר' יוסי:

שור האיסטדין. שמיוחד לנגיחות ומלמדין אותו לכך:

גמ' כיני מתניתא שור של חרש וכו'. לישנא בעלמא מפרש ומשום דבנוסחת המשנה דהכא כתוב שור חרש שוטה וקטן פירש דהכי מתנינן שור של חרש וכו' דלא תפרש כשור חרש שוטה וקטן הנשנה במתני' בפרק דלקמן:

והא תנינן. בסיפא שור חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להן אפוטרופוס. וברישא קתני פטור וקשיא רישא וסיפא אהדדי:

ומעידין להן בפני אפוטרופוס. קתני כלומר דמשני מעידין דייקא שמעידין בהן להשוותן מועדם שאם ינגחו אח"כ משלמין וברישא דתם הוא פטור ואין מעמידין אפוטרופוס לתם:

עד כדון הועדו לפני אפוטרופין ומסרום לבעלים הועדו לפני הבעלים ומסרום לאפוטרופין מהו. ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות וטעות דמוכח הוא. עד כאן לא שמענו ממתני' פלוגתא דר"מ ור' יוסי אלא כשנעשו מועדין ברשות האפוטרופין. והחזירום לבעלים כדקתני נתפקח החרש וכו' דפליגי אם הוא בחזקתו או לא ואיכא למימר דבהא קסבר ר' מאיר דהעדתו ברשות אחרים לאו כלום הוא:

הועדו לפני הבעלים. אבל הועדו ברשות הבעלים ומסרום ברשות אחרים ונגחו מהו מי פליג ר"מ אפילו בכה"ג או דילמא הואיל וברשות הבעלים נעשה מועד מודה ר"מ בזה דאין רשות אחרת משנה:

נישמעינה מן הדא. ברייתא דתני בתוספתא פ"ה. שאלו בחזקת שהוא תם. וקס"ד דלא ידע מכלום ובחזקת תם דקאמר שלא ידע שהוא מועד:

ונמצא מועד. והזיק בבית השואל וקתני דמשלם חצי נזק אלמא רשות אחרת משנה אפי' הועד בבית הבעלים וקס"ד דרבי מאיר היא וכדלקמיה:

דרבי יוסי היא. דקסבר אפילו נעשה מועד ברשות אחרת אין רשות הבעלי' משנה ולעולם הרי הוא בחזקתו וכ"ש בהאי גוונא ולפיכך הבעלי' משלמין ח"נ לתשלום נ"ש כמו שהוא בחזקתו וכדמסיק:

ואי כר' יוסי ישלם את הכל. השואל ישלם נ"ש שהרי מסתמא נתפרסם שהועד בב"ד ובחזקת מועד הוא ובשלמא לר"מ שפיר דרשות משנה והילכך השואל משלם ח"נ ובעלים דמשלמו ח"נ השני משום דעכ"פ צריך להשלים לזה נזקי תשלומין דמועד אבל לר' יוסי הרי בחזקתו הוא בבית השואל:

בששאלו בחזקת שהוא תם. שידע מתמותו ולא ידע מזה שנעשה מועד בב"ד ולא קיבל עליו שמירת מועד:

ואין בששאלו בחזקת שהוא תם. וכלומר השתא טפי קשיא דבשלמא מעיקרא ס"ד דלאו בדעת השואל תליא אלא ברשות משנה וכדאמרן אבל השתא דאוקימתא כר' יוסי ומטעמא דידע ביה דתם הוא אדרבא איפכא מסתברא דאי ידע ביה ולא ידע אלא מתמותו א"כ לא ישלם כלום דיכול לומר אילו הייתי יודע שהוא מועד לא הייתי מקבל שמירתו עלי:

ביודע בו שהוא נגחן. כלומר סוף סוף ידע בו שהוא נגחן מנגיחת תם ומח"נ לא מיפטר דהא על כל פנים נטירותא דתם קביל עליה:

תני. בתוספתא שם:

עד שלא נגמר דינו. בב"ד מסרו ליד הבעלים ואח"כ נגמר דינו פטור השואל מלשלם לבעלים משום דאומר לו הוה לך לאערוקיה לאגמא:

אף משנגמר דינו. פטור דאומר לו הרי שלך לפניך:

א"ר יוחנן. גרסינן לה בפרק הנזקין הלכה ד' והכא מקצר הש"ס במקצת:

בתחלה אין ממנין אפוטרופין. לירד לדין בשביל היתומין אם יודעין שלחוב' הוא להן אלא בתחלה ממנין על מנת לזכות להן:

ואם חבו חבו. ואם מחמת טענות האפוטרופין נתחייבו היתומין נתחייבו:

לא לזכות ולא לחובה. כלומר אפילו על מנת לזכות אין ממנין ואם נתחייבו מחמת טענותיהם אין היתומין נפסדין:

מתני' פליגא על דר' יוסי בן חנינה. דקתני מעמידין ומעידין בפני האפוטרופוס ואם נתחייבו נתחייבו:

שנייא היא בשור. מפני תקנת העולם תקנו כן שלא יצא ויזיק:

ושורו של אפוטרופין. כלומר שביד האפוטרופין הוא ועכשיו שיצא והזיק מהו משל מי הוא משתלם:

משל אפוטרופין. ולכשיגדילו יפרעו מהן:

ואתייא דר' יוסי ב"ח כאבא שאול. דלקמיה:

דתנינן תמן. שם במתני' מינהו אבי יתומי' ישבע כשיגדלו היתומי' ישבע להן וכדמפרש התם שאין דרך בני אדם לבחון אם הוא נאמן או לא אבל מינהו בית דין לא ישבע שבית דין מבחינין אותו ואם לא היה מוחזק להן בנאמן לא היה מעמידין אותו לאפוטרופוס:

דבעי ממשכנא ליה. ושם גריס דיכיל מימר טבות הוינא עבדנא לך. והיינו הך וממשכנה מל' שכנות ואהבה וכלומר אני עשיתי טובה מחמת קירוב הדעת ומחמת שהיינו שכנים נעשיתי אפוטרופו' ולא מתוך הנאת ממון ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי:

מינהו ב"ד ישבע אית בר נש וכו' משום דחשיבות הוא שמחזיקין אותו לאינש מהימנא ויש אדם שרוצה ליתן איזה דבר בשביל שיחזיקו אותו לנאמן. והשתא דר' יוסי ב"ח כאבא שאול. דלא חייש במינוהו ב"ד משום אמנועי וה"נ לא חיישינן להא והלכך אפוטרופין משלמין שרוצה אדם ליתן כמה וכמה בשביל זה ודר' יוחנן כרבנן דחיישי לאמנועי במינוהו ב"ד כדאיירי במתני':

הדא אמרה. על מתני' קאי שור האצטדין אינו חייב מיתה דמשמע השור הוא דאינו נהרג דמיעטו הכתוב אבל אם הזיק חייב בנזקו זאת אומרת המכיש בהמת חבירו ומחמת כן הלכה והזיקה המכיש חייב בנזקיה והכא נמי במתני' זה שמלמדו ומרגילו לנגוח אם הזיק הוא חייב בנזקו:

מתני' זה וזה חייבין מיתה. דבתם נמי כתי' סקול יסקל:

וכן בבן וכן בבת. בן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים:

מתני' שור שהי' מתחכך בכותל. להנאתו ונפל על האדם פטור מן המיתה ואם היה מועד לכך להתחכך בכתלים ולהפילם על בני האדם והפיל הכותל ע"י חיכוך להנאתו על האדם ומת פטור מן המיתה דשלא במתכוין הוא אבל בעלים משלמין את הכופר דדרשינן אם כופר יושת עליו מאי אם כופר לרבות ההורג שלא בכוונה לחייבו כופר וכן הדין בכולהו דחשיב נתכוין להרוג את הבהמה וכו' פטור מן המיתה והבעלים משלמין כופר:

גמ' ובעל השור נקי. בשור תם שהמית את האדם כתיב ודריש נקי מחצי כופר משום דבנזקים משלם ח"נ ואשמועינן קרא דאם המית השור הוא דיסקל אבל בעלים פטורין מחצי כופר:

והלא מוקדם הוא וכו'. הלא השור מקדימין אותו להסקל ותם אינו משתלם אלא מגופו וא"כ למה לי קרא דפטור מחצי כופר פשיטא פטור הוא דמהיכא ישלם:

לא אמרתי אלא בנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם וכו'. או לעכו"ם והרג את ישראל וכו' כדחשיב במתניתין דלקמן דבכה"ג השור פטור ממיתה וה"א דחצי כופר משתלם מגופו הוא להכי איצטריך קרא דלעולם פטור מממון הוא בתם:

עד דהוא מקשי לה וכו'. ומתמה הש"ס עד דרבי עקיבא מקשה לר' אליעזר תקשה ליה לדידיה גופיה דדריש לקמן נקי מדמי עבד ולמה לי קרא והלא מוקדם לבית הסקילה הוא:

תיפתר. לר"ע דלא קשיא ליה:

בשעבר ושחטו. האי עבר לישנא דאקדומי הוא. עובר לעשייתן. כלומר שהקדים עצמו ושחטו עד שלא נגמר דינו דה"א דהשתא משלם ליה מיניה להכי איצטריך קרא למעוטי:

ואית דבעי מימר מאן דילפה וכו'. איכא דאמרי דלאחר שקיבל ר"ע מן ר"א האי שינוייא דשני ליה לא אמרתי אלא בשנתכוון לבהמה וכו' למד ממנו ג"כ לשנויי הכי אליבא דרשא דידיה דדריש נקי מדמי עבד ומוקי לה נמי בכה"ג דהשור לאו בר קטלא הוא כלל ומקמי דשמיעא ליה מדר"א האי שינויא לא הוה דריש ליה נמי דרשא דידיה:

מה מקיים ר"ע וכו'. השתא מייתי לה לדרשא דר"ע דדריש דבא הכתוב להשמיענו דבתם שהמית העבד פטור הוא מדמי עבד:

ולית ליה לר"ע נקי מחצי כופר אם כופר וכו' כצ"ל. ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות משיטפא ולית ליה:

ולית ליה לר"ע. אם ר"ע פליג על ר"א גם בעיקר הדין וס"ל דתם חייב בחצי כופר וקאמר הש"ס דאית ליה ודריש לה דכתיב אם כופר יושת עליו. במועד דוקא הכתוב מדבר דעליו כתיב ולא על התם:

ולית ליה לר"א נקי מדמי עבד. אם פליג בהא עם ר"ע וקאמר דאית ליה מג"ש:

נאמר כאן. בעבד אם עבד יגח השור וגו' והשור יסקל ונאמר להלן ואם שור נגח הוא וגו'. השור יסקל וגם בעליו יומת מה שור וכו'. במועד הכתוב מדבר דחייב בעבד ולא בתם:

ולית כתיב סקול יסקל השור. הא בתם נמי כתיב סקול וגו' ונילף שור דעבד משור דתם:

אמר. ומשני אמרי דלא דמי דמוטב ילמד השור יסקל וכו' דהכא בתרוויהו כתיב השור יסקל אבל בתם סקול יסקל השור כתיב והיכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה הוא דילפינן:

גמ' ואיש כי יכה כל נפש אדם. ודרשינן שיהא במכה כדי להמית נפש:

להביא את המכה ויש בו כדי להמית. כלומר לרבות אם הכהו שנים בזה אחר זה והאחרון קירב מיתתו האחרון חייב שאף על פי שיש בו כדי להמית ממכה הראשון הואיל והאחרון קירב המיתה הוא חייב וכל נפש קדריש לרבות אפילו כל דהוא נפש:

אית תניי תני אין בו כדי להמית. כלומר דדוקא בשהמכה מהראשון אין בו כדי להמית היה בהא הוא דהאחרון חייב:

אמר רבי אילא. לא היא דבאין בו כדי להמית מן הראשון פשיטא דאחרון חייב ומאי קמ"ל אלא אפי' יש בו כדי להמית מן הראשון ובא אחר והמית אותו שגמר מיתתו להמית מיד הוא חייב שהוא הממיתו עכשיו וקירב מיתתו וכדאמרינן מעיקרא:

מילה שמעית וכו'. שמעתי דין אחד מר' שמואל בהאי ענינא ואיני יודע עכשיו מה ששמעתי בזה:

דילמא דא היא. שמא זה הדבר ששמעת ממנו בענין מיעוטא דקשיא ל"ל קרא למעוטי דמי עבד בתם דמהיכא תיתי לחייביה ואני אזכיר אותך דהכי אמר לך:

בתחילה. בריש הפרשה אינו מדבר הכתוב אלא בתם כי יגח איש וגו' סקול יסקל השור ולא כתיבא ביה כופר:

החזיר את המועד לכופר. כלומר הוציאו הכתוב ופרטו לחייבו בכופר:

החזיר את שניהן לנזקין. דכתיב בתריה או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו דהאי קרא אתרווייהו קאי משפט דתם ומשפט דמועד והיינו דבמיתה ודאי יש חילוק ביניהן לענין כופר אלא דלנזקין החזיר את שניהן דשניהן חייבין בנזקי קטנים כמו בנזקי גדולים:

יכול. מדהחזירו הכתוב עכשיו לדבר בתם כמו ממועד דבשניהן משתעי האי קרא ושניהן שוין לדין דנזקין:

כך החזירו. הכתוב בקרא דבתריה אם עבד וגו' ולחייבו נמי לתם בדמי עבד כמו דהשוו לנזקין לפיכך הוצרך הכתוב למעטו:

בכל אתר את מחמיר בעבד. ר' אילא נותן טעם ג"כ לדרשא דר"ע וקאמר דהיינו טעמא דאיצטריך קרא למעוטי מפני שמצינו שבכל מקום חמור הוא העבד וכלומר בכל דין תשלומין של עבד חמור הוא מבן חורין דאם הזיק בן חורין אינו נותן אלא לפי שוייו ובעבד אפי' הוא מוכה שחין ואינו שוה אלא סלע נותן שלשים וה"א דמחמיר אני גם כן בתם שאע"פ שהוא פטור (הוא) מכופר בבן חורין חייב הוא בדמי עבד להכי איצטריך נקי למעוטי בתם:

הייתי אומר אף באביו ובאמו כן. בודאי אלו דברים קשים להולמן ואין להם פירוש וחפשתי בכל התוספתא ובספרא וספרי ומכילתא אולי ימצא איזו ברייתא השייכא להאי ענינא ויהיה ניכר המובן ואם שיהיה החסרון מן הגירסא אבל לא מצאתי. ודעתי נוטה שהוא ט"ס מן המעתיק שהיה כתוב ר"ת אף באו"א וטעה וסבור שהם מלות באביו ובאמו אבל אינו כן אלא שהן מתבארין כך. בכל אתר ובכל אתר. והן סיום דברי ר' אילא. וכלומר מפני שמצינו שבכל אתר את מחמיר בעבד כמבואר והייתי אומר שאף בכל מקום ובכל מקום כלומר בכל וכל הדינים חמור בעבד יותר מבן חורין ולענין תם נמי שאף על פי שבבן חורין פטור מכופר חייב בדמי העבד הוא תלמוד לומר ובעל השור נקי למעוטי תם מדמי עבד. וכן דרך הש"ס הזה פעמים מקצר ובלישנא קלילא ופעמים מתני בלישנא כפילא:

נקי מדמי ולדות. זהו דרשא אחריתא וכמו תניא אידך דדריש מלת נקי נקי מדמי ולדות שאם נגח האשה ויצאו ילדיה אינו משלם דמי ולדות לבעל:

בכל אתר את מחמיר במועד מתם. כלומר דפריך הא למעוטי שור מדמי ולדות לא איצטריך למידרש מנקי דהא כבר נפקא לן מדכתיב וכי ינצו אנשי' ודרשינן אנשים ולא שוורים וכדלקמן ועל כרחך דתימא הכי דמאנשים לא אימעוט אלא מועד דשוורים דממעטינן הדומין לאנשי' הן מה אנשים מועדים דאדם מועד לעולם אף שוורים מועדים אבל בתם הוה אמינא דמיחייב ולהכי איצטריך נקי למעוטי ולפיכך פריך היכי ס"ד למימר כן הא בכל מקום מועד חמור ומהיכי תיתי לומר דהכא תם חמור ממועד דאיצטריך קרא למעוטי:

אלא כיני. ומשני דהכי דרשינן למיעוטא דאנשים ולא שוורים ולא תקשי לך:

אנשים שאינן מתכונין חייבין. כלומר מדכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש ודרשינן הכי אם לא יהיה דין אסון אע"פ שיש אסון באשה אלא שאין כאן דין מיתה וכגון שלא נתכוונו להאשה אלא זה לזה נתכוונו ופטורין ממיתה בשביל אסון האשה והילכך ענוש יענש וחייבין בדמי ולדות והשתא דרשינן נמי למיעוטא דשוורים בגוונא דחיובא דאנשים שבאנשים שאינן מתכוונין לאשה חייבין ממון ולא שוורים שאינן מתכוונין דבכה"ג פטורין הן מממון:

הא אם היו. השוורים מתכוונין לאשה הוה אמינא דחייבין בממון ואע"ג דבאנשים כי נתכוונו לאשה פטורין הן מממון התם טעמא משום דקם ליה בדרבה מיניה אבל בשוורים דלא שייכא האי טעמא היינו מחייבין בממון משום דנתכוונו להאשה גופה תלמוד לומר ובעל השור נקי דלעולם הוא נקי מדמי וולדות:

תנייא חורן תני. תנא דהאי ברייתא אידך תני ובעל השור נקי מדמי וולדות צריך להיות. וטעות דמוכח הוא בספרים:

ולית כתיב וכו'. וכולה מיתפרשא כדלעיל אלא דהכא מסיים הש"ס כדתני בבית המדרש לאידך קושיא דלקמן ולית כתיב כי ינצו כי יריבון וכדמשנינן:

הא אם מתכוונין יהו חייבין תלמוד לומר ובעל השור נקי נקי מדמי וולדות:

ולית כתיב כי ינצו כי יריבון. הכא כתיב וכי ינצו אנשים ונגפו אשה וגו' ולעיל בפרשה כתיב וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו'. כלומר דפריך הש"ס אהא דמוקי לה לפרשתא דוכי ינצו בשאינן מתכוונין מיירי והלא היא מצות היא מריבה וכלומר וכי מדשני קרא בלישניה אתה לומד לפרש דהאי פרשה לא מיירי במה דאיירי לעיל ודאי הא ליתא הלא היא מצות היא מריבה דמאי שנא ומשינוי הלשון הזה אי אתה יכול ללמוד שינוי הדין ולומר דבגוונא אחרינא משתעי קרא וא"כ קשיא דנימא אי מה להלן במתכוין איירי דהכי משמע לישנא דקרא והכה איש את רעהו אף כאן במתכוין:

מה כאן בשאינו מתכוין. ומתמה דמהיכא קים לך הכי דקרא דלעיל במתכוין דוקא ואימא איפכא דמה כאן בשאין מתכוין ואף על פי דונגפו כתיב הא לא הוה קשיא לך דאפ"ה אפשר לפרש דבשאין מתכוין לאשה איירי אלא שנתכוונו זה לזה ועל ידי כך ונגפו אשה וא"כ ה"נ נימא דאף להלן בשאין מתכוין לזה שהכהו איירי אלא שנתכוין לחבירו והכה את זה:

מתי כדון. השתא מאי מסקינן דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי:

כיי דמר רבי שמואל. ומסיק הש"ס לעולם כדאמרינן מעיקרא דבשאינו מתכוין מיירי הכא ודקשיא לך מה להלן במתכוין אף כאן במתכוין לא קשי' משום דילפינן לפרש הכי מהאי דאמר ר' שמואל לעיל לתרץ הקושיא להך תנא דדריש נקי למעוטי מדמי עבד וקשיא לו קרא למה לי דמהיכא תיתי לן לחייביה בתם וקאמר ר' שמואל משום דבתחלה בתם הוא מדבר והוציא את המועד לחייבו בכופר וכו' כדאמרינן לעיל:

ומנין לנזקי העבד. ומסיק ר' שמואל לעיל דמנין היה לנו לרבות נזקי העבד בתם דאיצטריך קרא למעוטי משום דכתיב או בן יגח וגו'. ואם עבד יגח וגו' בהדדי והיינו משום דאפסקיה קרא וכתב או בן יגח וגו' כמשפט הזה וגו' דהחזירו הכתוב לתם בהאי קרא לנזקין דבתרוייהו משתעי בין בתם בין במועד כדאמרי' לעיל ומש"ה ה"א דגם קרא דעבד בתם נמי מישתעי והילכך איצטריך קרא למעוטי לתם מדמי עבד והשתא להאי תניא אידך דדריש לה לנקי לדרשא אחריתא לפוטרו מדמי וולדות ואוקמינן אליביה דקרא וכי ינצו בשאינן מתכוונין לאשה מיירי. מפרשינן אליביה כעין גוונא דמפרש ר' שמואל להאי תנא דלעיל והיינו דהכא נמי איכא למידרש בהני קראי כן דבתחלה אינו מדבר אלא במתכוין דקרא דוכי יריבון וכשבא הכתוב בקרא דכי ינצו החזירן לשאין מתכוין וא"כ איכא למידרש כדדרשינן לעיל דה"א דשוורים כי נתכוונו חייבין ואיצטריך קרא למעוטי נקי מדמי וולדות והשתא איפרוק להאי תנא כעין דפרקינן להך תנא דלעיל אליבא דרשא דידה נקי מדמי עבד:

ר' חייא ור' שמואל. פליגי אהדדי ואדלעיל קמהדרי דדריש נקי מדמי עבד וממאי הוא דפטור אם משלשים של קנס או מכל דמי העבד:

חד אמר לא תהא וכו'. כלומר דס"ל דפטור מכל דמי העבד ומכ"ש דפטור מהקנס שלא תהא תוספת והוא הקנס יתירה וחשוב' על העיקר והוא דמי העבד וכלומר דעיקר מיעט הכתוב שלא יהא התם משלם דמי שויו של העבד וממילא אימעוט קנס דהא תוספת הוי:

וחרנה. ואידך אמר:

משלם לו כל נזקו. דלא מיעט אלא קנס אבל דמי נזקו משלם ונ"מ דאם אינו שוה אלא סלע אין לו אלא דמי שויו:

והמית איש או אשה. במועד כתיב ואם שור נגח הוא וגו' והמית וגו' ומה תלמוד לומר והרי כבר נאמר בריש הפרשה וכי יגח שור את איש או אשה:

מה האיש. להקיש אשה לאיש מה האיש וכו' אף אשה מה שנתחייבו לה מחמת נזקיה מורשת לבניה ולא לבעלה:

ואין הבעל יורש את אשתו. בתמיה והא כתיב ונתתם את נחלתו לשארו וגו' וירש אותה ודרשינן שארו זו אשתו וה"ק שארו וירש הוא אותה:

בכופר שלאחר מיתה שנו. כאן לענין כופר הוא דתנינן דאין הבעל יורשה מפני שלא זכתה בו מחיים דכופר לאחר מיתה הוא דמשתלם והוי ליה ראוי וקי"ל דאין הבעל יורש את אשתו בראוי כבמוחזק:

מקח טעות הוא. ואפילו בשלא ידע בו שלקחו לחרישה ויעכב השור אצלו מ"מ הואיל ורובא דאינשי לרדיא הוא דזבני אזלינן בתר רובא והוי מקח טעות:

לשחיטה מכרתיו לך. דאין הולכין בממון אחר הרוב:

ונתן פדיון נפשו. בכופר כתיב:

נפש מזיק. בדמזיק שיימינן מה שהוא שוה נותן פדיון נפשו ותניא אידך דנפשו של ניזק קאמר קרא מה שהיה שוה ניזק שיימינן:

מאן דאמר נפש ניזוק. כלומר ומאי בינייהו עוד נ"מ לדינא ומפרש ואזיל:

הכהו הראשון. הא מילתא איכא נמי נפקותא בהא שאם הכהו שני שוורים של שני אנשים זה אחר זה והכהו הראשון הכיית מיתה שהיה בו כדי מיתה:

ובא השני ובילבלו. מחמת כן נתבלבל ומת מיד שיקרב מיתתו:

אין תימר יש נזקין בכולו. כלומר דשייך דין דהנזק בכולו של הניזק בתחלה ובסוף וכלומר דשניהם גרמו ועשו הנזק הראשון הכהו מכת מיתה והשני קירב המיתה ולמ"ד בנפש ניזק שיימינן הראשון משלם נזקו כדין שור שחבל באדם ובכופר לא שייך הראשון שהרי לא על ידו מת ואע"פ שהכהו מכת מיתה מ"מ הא אמרי' דשני שייך במיתה מפני שקירב' לפיכך הוא נותן את הכופר:

אין תימר אין נזקין בכולו. דאין לשני חלק בנזקיו וכלומר במיתתו דלא הוא הגורם דכבר הוכה מכת מיתה מהראשון וגברא קטילא הוא דקטיל הראשון הוא דנותן כופרו והשני פטור דלאו מידי קעביד וקירוב מיתה לאו כלום הוא להאי מ"ד:

כמ"ד. אבל להאי מ"ד דבנפשו של מזיק תלה הכתוב א"כ הכא תליא בפלוגתא דהני תנאי אם אמרינן דיש נזקין בכולו או לא וכצ"ל אין תימר אין נזקין בכולו הראשון נותן כופרו והשני פטור אין תימר יש נזקין בכולו שניהן פטורין משום דהואיל ושניהם שייכין בנזק לא קרינן הכא פדיון נפשו של מזיק דחד בלא חבריה לא הוי כולי' המזיק:

מתני' שור היתומין. שאין להן אפוטרופוס או שור אפוטרופוס של יתומין אלא שעל האפוטרופוס לשומרו:

הרי אלו חייבין מיתה. דז' שור כתיבי בפרשה חד לגופיה וו' לאתויי הני:

גמ' מאי טעמא דר' יודן. דפוטר באלו:

והועד בבעליו. כתיב ואין בעלים לאלו:

לענין נזקין. מאי אי פליג ר' יהודה גם בנזקין ופוטר לאלו שאין להם בעלים:

תני ר' הושעיה. דלענין נזקין ג"כ פליגי:

לכופר מה. אם המיתו את האדם מה סבירא ליה לר' יהודה:

הכל מודין בכופר שהוא חייב. ואפי' לר' יהודה דאם כופר יושת עליו כתי' בקרא אחרינא ואפי' אין לו בעלים הזוכה בהן משלם את הכופר:

כך הן חולקין בכופר. דעליו אדלעיל קאי:

היך עבדין עובדא. משום דר"מ ור' יהודה הלכה כר"י לפיכך שואלו מה אנן קי"ל בדעתיה דר' יהודה ופשיט ליה כר' הושעיה דלענין נזקין פוטר ר' יהודה ובכופר מחייב:

מתני' שור שהוא יוצא ליסקל. שנגמר דינו לסקילה:

ואם שחטו בשרו אסור. דכתיב ולא יאכל את בשרו ודרשינן מיתורא דאת בשרו דאע"ג דעבדיה כעין בשר ששחטו אם לאחר שנגמר דינו אסור:

מוקדש. ונ"מ דהמתהנה מיניה מעל:

גמ' כל הקודם בו זכה. דמשנגמר דינו הפקר הוא שכבר נתייאשו בעליו ממנו:

ייאוש טעות הוא. שאילו ידע שיזומו עדיו לא היה מתייאש והיאוש נעשה ע"פ עדי שקרים בטעות:

מתני' מסרו לשומר חנם. עד שלא הזיק:

יצא והזיק. שפשעו בשמירתן ויצא והזיק:

נכנסו תחת הבעלים. מתחייבין בנזקו כמו הבעלים:

ונעל בפניו כראוי. בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' ושמירה פחותה היא:

אחד תם ואחד מועד חייב. דס"ל לר"מ דתם שמירה מעולה בעי כמו במועד:

ומועד פטור. מצד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומד' ומשלם ח"נ ובמועד הוא דגלי קרא ולא ישמרנו דלא עביד ליה שמירה כלל הא אם שמרו שמירה כל דהוא פטור מצד העדאה. אין לו שמירה. למועד:

אלא סכין. שישחטנו. ושלש מחלוקת בדבר לרבי מאיר שמירה פחותה לאו כלום הוא וחייב בין בתם בין במועד ושמירה מעולה פטור הוא בשניהן. ולר' יהודא מצד העדאה שבו פטור הוא בשמירה פחותה אבל על צד תמות שבו חייב עד שישמרנו שמירה מעולה ולר"א במעולה נמי חייב והלכה כר' יהודה ומיהו מצוה לכתחילה לשחוט שור המועד כדי לסלק ההיזק:

גמ' דברי ר"מ שמירת נזקין כשמירת שומר חנם. לדברי רבי מאיר דמחייב בשמירה פחות' בשניהם לא תימא משום דסבירא ליה דסתם שוורים לא סגי להו בשמירה פחותה דא"כ דתלינן טעמיה דרבי מאיר בהא הוה קשה מ"ט דר' יהודה דאי משום דס"ל דבשמירה פחותה סגי מ"ט בתם הוא דמיחייב הלכך צריך לפרש דאיפכא ס"ל דהיינו טעמייהו דר"מ ס"ל שמירת נזקין כש"ח דבשמירה פחותה היא דש"ח אינו מתחייב אלא בפשיעה ואי שמר בשמירה כל דהוא סגי וה"נ בשמירת נזקין וכלומר דסתם שמירה שהשוורים משומרין הן שלא יצאו ויזיקו בשמירה פחותה היא דבכי הא סגי ובכי הא נמי בעי וכשבא הכתוב במועד ולא ישמרנו הוסיף בזה שמירה דדוקא שמירה מעולה הוא דבעינן בנזקין וממועד ילפינן לתם דגזירת הכתוב הוא דאם לא שמרו בשמירה מעולה מיחייב:

דברי ר' יודן. אבל לר' יהודא איפכא הוא דס"ל סתם שמירת השוורים שלא יצאו ויזיקו בשמירה מעולה היא דוקא כשמירת ש"ש דשמירה מעולה הוא דצריך שלא יבא לידי גניבה ואבידה וה"נ בסתמא ג"כ לענין נזקין וכשבא הכתוב במועד ולא ישמרנו לא בא אלא להקל עליו דבשמירה פחותה ששמר מיפטר בכך אבל בתם נשאר בחיובו כסתם שמירת נזקין דשמירה מעולה היא וס"ל לר' יהודה דלא ילפינן תם ממועד לענין זה דולא ישמרנו משמע לזה ולא לאחר ולפיכך בתם חייב ובמועד פטור:

דברי ר' מאיר. ועוד שמענו מדבריהם דיש נ"מ לענין חיוב השומרין בשור המזיק דלדברי ר"מ דס"ל סתם שמירת שוורים לענין נזקים בשמירה פחותה סגי אלא דבבעלים גזירת הכתוב הוא דאינהו בעי למינטריה בשמירה מעולה. והשתא אם מסר שורו לש"ח ושמרו בשמירה פחותה כדינו דשומר חנם בעלמא ויצא והזיק לאחרים פטור השומר דהא מאי דעליה רמיא למיעבד עביד. ומתני' דקתני נכנסו תחת הבעלי' בשפשע ולא שמר כלל מיירי כדפרישית במתני':

יצא ונטרף. שהוזק הוא מאחרים ונטרף פטור בלאו הכי פטור הוא דמסתמא כשהוא יודע שהוא נגחן אדעתא דלא יזיק הוא לאחרים קביל עליה נטירותא אבל שלא יוזק מאחרים לא אסיק אדעתיה ולא קביל עליו נטירותא להא:

לשומר שכר יצא והזיק חייב. דשומר שכר שמירה מעולה בעי למינטר כדין שומר שכר בכל מה שימסרו לו לשמור:

יצא ונטרף פטור. כדאמרן:

דברי ר' יודן. ולדברי ר' יהודה ששמענו דס"ל דסתם שוורים בשמירה מעולה הוא דנשמרים אלא דבבעלים הקל עליהן הכתוב במועד והשתא אם מסרו לש"ת ומועד ל"ד קאמר אלא כלומר אפילו מועד ושמרו בשמירה פחותה ויצא והזיק חייב דלענין נזקין שמירת ש"ח בעלמא לא מהני:

יצא ונטרף פטור. דהא לא קביל עליה:

לשומר שכר. לעולם חייב אפילו ביצא ונטרף דהואיל ושקיל שכרא אדעת' למנטר שמירה מעולה ואי הוה מנטר ליה לא יצא:

אמר ר' לעזר. ר' אליעזר דמתני' הוא ומפרש טעמיה דהלא שמור הוא אלא שהתורה חייבתו וכלומר דמפרש ולא ישמרנו דקרא שאינו מועיל לו שמירה דכיון שהועד שוב אין שמירה לזה וכדמסיק כל שמירה שאמרה תורה אינו מועיל אפי' מקיפין אותו בחומת ברזל לשומרו שלא יצא:

ואין משערין אותו אלא בגופו. כלומר לשוחטו:

לפיכך. הש"ס קאמר לה מדנקט ר"א אין משערין וכו'. ש"מ נמי דאם שיערו אותו שאינו צריך לשוחטו אלא ראוי לשמירה הוא עדיין כשישמרו אותו בשמירה מעולה ביותר וסמך ע"ז ולא שחטו ויצא והזיק פטור דבמשערין תלה הדבר:

הדרן עלך פרק שור שנגח ארבעה וחמשה