מתני' מרובה בדבר שיש בו רוח חיים וכו'. כדמפרש בגמרא:

אין הנוגב אחר הגנב וכו'. דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הנגב:

גמ' מנן תיתי ליה. מנא לן לרבית בתשלומי כפל אפילו בדבר שאין בו רוח חיים הא משור עד חמור עד שה. חיים וגו' כתיבי ואימא בעלי חיים אין מידי אחרינא לא:

מאם המצא תמצא. דריש לה לרבות כל דבר:

אין לי אלא שור וחמור ושה. ברייתא היא והאי תנא דריש לה מהגניבה לרבות דבר שאין בו רוח חיים כדלקמי' וה"ק אלו לא נאמר אלא שור וכו' ה"א דוקא שור וחמור ושה כלומר בהמה אין עופות לא כשהוא אומר חיים לרבות וכו' אפי' עופות:

הגניבה. והשתא מרבינן מהגניבה לרבות את המטלטלין כלומר כל דבר אפי' אין בו רוח חיים:

ולמה שור וחמור ושה. וכיון דמרבינן לכל דבר כל הני פרטי למה לי:

אם דבר שיש בו הנייה למזבח. כלומר דהא ליכא למימר דאיצטריכי פרטי למדרש בכלל ופרט וכלל דהגניבה כלל שור וגו' פרט חיים חזר וכלל דאכתי ליכתוב שור לחודיה וכ"ת אי הוה כתב שור לא הוה מרבינן אלא שה שכשיוצא בו קרב לגבי מזבח ולא הוה ידעינן דבר שאינו קרב למזבח א"כ אכתי קשה ניתני שור ושה וכלומר נכתוב שור ושה וניתני כמו ונשנה דליכתוב הני תרי פרטי ואנא ידענא מדכתב רחמנא ש"מ לאו למדרש כעין הפרט בדבר שקרב למזבח דא"כ שה למה לי אלא ע"כ מדכתיבי כל הני פרטי לדרשא קאתו וכדמסיק תני ר' ישמעאל וכו':

יצאו קרקעות. חד למעוטי קרקעות שאין מטלטלין וכגון שהיו כאן נטיעות המחוברין לקרקע וגנב מהן דאימעוט מתשלומי כפל:

יצאו עבדים. וחד למעוטי עבדים שאין לך בהן אלא תשמיש שהוא משמשו ולא דמו להני שהוא נהנה מגופן ואימעוט מכפל:

יצאו שטרות. וחד למעוטי שטרות שאין גופן ממון ואינן עומדות אלא לראיה:

למה לא שנינו במתני' עוד שני דברים שיש בתשלומי כפל מה שאין בד' וה' וזהו בטוען טענת גנב בפקדון שטוען נגנב ממני ונמצא שהוא הגנב דאינו משלם אלא כפל:

בשותפין. וכן נמי שותפין שגנבו או שותף שגנב מחבירו משלמין את הכפל ואין משלמין תשלומי ארבעה וחמשה ולא משני הכא מידי:

תני וגונב מבית האיש ולא מבית האשה. בתמיה וכי להוציא אם גנב מבית האשה שאינו משלם את הכפל אלא מבית האיש ולא מבית השואל כצ"ל. וחסר זה כאן והכי איתא בברייתא דמייתי לה האי תלמודא בריש פ' ארבעה שומרין וגונב מבית האיש ולא מבית השואל. והכא לא מציין הש"ס כ"א רישא דברייתא כדרכו לפעמים לפי שהיתה שגורה בפיהם. וטרחתי לחפש אחר גופה דהברייתא ולא מצאתיה לא בתוספתא ולא בשום מקום ואפשר ברייתא דתני דבי לוי היא דשכיחא דמייתי לה האי ש"ס ומקשי עלה וכן מקשי עלה הכא לקמיה:

כל עצמו וכו'. כלומר דפריך מהיכי תיתי לן למדרש מהאיש למעט שאם גנב מבית השואל שיהא פטור מן הכפל אדרבה כל עצמו של הכתוב כאן רעהו אינו מדבר אלא אפי' בשומר חנם ומכ"ש בשואל ואת אומר הכין בתמיה וכלומר דודאי דפרשה ראשונה דכתיב בה וגונב מבית האיש בש"ח הוא דמיירי שאם נגנב ממנו ונמצא הגנב משלם כפל לבעלים ומכל מקום מהיכי תיתי לן למעט אם נגנב מבית השואל וכי רעהו דכתיב בפרשה לא שייך על השואל גם כן אדרבה כל עצמו של רעהו ודמשתעי בהאי דינא טפי שייכא בשואל מבשאר שומרי' ובפ"ח דשבועות פריך לה פירכא אחריתא דאימא למעוטי מבית ש"ש ושוכר אתי ומשני לה התם:

אין הגונב וכו' גנב ונגנב ממנו וכו'. בעיא היא לענין אם הבעלים עושין דין עם הגנב השני וכדמפרש ואזיל:

ותפסו בעלים את השני. לתבוע אותו בבית דין שישלם לו את הקרן ונשבע להן שלא גנב ואח"כ הודה ולענין תשלומי כפל לא קא מיבעיא לן דהא גנב מן הגנב הוא כי קא מיבעי לן לענין קרבן שבועה דמי אמרינן דהבעלים עושין דין עם הגנב השני וא"כ ממונא כפר מעיקרא וכשהודה מתחייב קרבן שבועה או אם נימא דאין הבעלים עושין דין אלא עם הגנב הראשון והוא חוזר וגובה מן השני וא"כ כפירתו מן השני מעיקרא לאו כלום הוא ואם הודה אח"כ אינו צריך להבי' קרבן שבועה ולא איפשטא:

ונמלך השני להחזיר. מה תקנתו דאי תימר שיחזיר לבעלים אפשר שאין מודיעין לגנב הראשון ויחזרו ויתבעו ממנו:

אין תימר יחזיר. הוא לגנב הראשון שגנב ממנו נמי אין תקנה לפי שלפעמי' הוא לא יודיע להבעלי' שהוחזרה הגניבה לידו ואף על גב שהגנב הראשון צריך עכ"פ לשלם להבעלים מ"מ הבעלים חפצין יותר בשלהן ושיוחזר להם הגניבה בעינה:

כיצד יעשה. שיהא לו תקנה לצאת י"ח השבת הגניבה יחזיר לבעלים בפני גנב הראשון:

מתני' על פי שנים. כלומר שנים מעידין אותו שגנב:

ומכר בשבת. אבל טבח לא משלם דקם ליה בדרבה מיניה וכן לע"ז:

וטבח ומכר ביום הכיפורים. דביום הכפורים אין חילוק ואפי' בטבח משלם דאין זדונו אלא כרת וכגון דלא אתרו ביה ולא לקי דקי"ל חייבי מלקות שוגגים חייבין בתשלומין אבל חייבי מיתות ב"ד אפי' שוגגים פטורין מן התשלומין:

וטבח ומכר ואח"כ מת אביו וכו'. האי לא הוה צ"ל למתני דפשיטא דמשלם שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו וקודם שהקדיש אלא משום דתני בסיפא במתני' דלקמן מת אביו ואח"כ טבח ומכר דפטור ולאשמועינן דבעינן וטבחו כולו באיסור תנא לה נמי ברישא לחיובא:

ר"ש פוטר בשני אלו. בטריפה ובחולין בעזרה דקסבר ר"ש שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה דגמר מטבוח טבח והכן. אבל לרפואה ולכלבים שחיטה ראויה היא דאי בעי מצי אכיל מיניה ואין הלכה כר"ש:

גמ' ולא כן אמר ר' אבהו וכו'. עיקרה דהאי מילתא בפ"ז דתרומות ובפ' אלו נערות הלכה א' ושם אמר רבי יוחנן לעיל מינה דבמקו' מכות ותשלומין משלם ואינו לוקה ופריך עלה ולא כן אמר וכו' ואגב דמיירי במתני' בחילוק מחייבי מיתות ומלקיות מייתי לה הכא וכן קשיא ממתני' על ר' יוחנן לפי הס"ד דקתני ומכר בשבת אבל טבח לא והכי מייתי נמי לקמן לדר"י אסיפא גנב וטבח בשבת:

הזיד בחלב ושגג בקרבן. שידע שהוא חלב ולא ידע שחייבין עליו חטאת:

מתרין בו. משום חלב ולוקה ומביא נמי קרבן הואיל ושוגג בקרבן הוא שמעת מינה דמחייבינן ליה בשתי עונשין ואמאי קאמר ר' יוחנן לעיל דמשלם ואינו לוקה:

רבי בון וכו'. כלומר דמשני דהא טעמא דאינו מיחייב משום שתי רשעיות משום דכדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות:

שני דברים מסורין לב"ד. במיתה המסורה לב"ד או במלקות התם הוא דאמרינן שאם נתחייב בשתים מיתה וממון או מלקות וממון:

התופש א' מהן. כלומר צריך שיהא אתה תופש אחד מהן ולא לחייבו בשתיהן:

יצא דבר שמסור לשמים. כרת שמסור לשמים הוא ולא לב"ד לפיכך מחייבינן ליה גם בעונש קרבן דעל כרת הוא בא ולוקה על המזיד ומביא קרבן על מה ששגג דבכה"ג לא מיעטי' קרא:

מתני' משלמין לו את הכל. מוקי לה בבבלי כגון שהוזמו על הטביחה בתחלה דאחר שהוזמו על הגניבה ממילא בטלה לה עדות הטביחה דשמא בעלים מכרוהו לו וא"כ כי מתזמי עלה אמאי משלמו:

והאחרונים משלמין תשלומי שלשה. וה"נ כגון שהוזמו אחרונים תחילה מהא טעמא דלעיל:

בטלה עדות שניה. והוא משלם כפל משום דיש כאן עדות ראשונים והן פטורים דאין העדים נעשים זוממין עד שיזומו שניהם:

בטלה כל העדות. והוא פטור והן פטורין. ואפי' חזרו והוזמו גם האחרונים אח"כ אין משלמין שהרי כבר הוכחשו בעדותן דכיון שלא גנב לא טבח ואהכחש' לא מיחייבי דגזירת הכתוב דלא מיחייבו אלא בהזמה בעמנו הייתם שהוא בגופה של עדות. וכ"ש שאם הוזמו שנים הראשונים בתחלה שעדות שניה לאו כלום היא ולא מיחייבי אהזמה שלה אלא שבזמן שלא הוזמו שניהן אלא אחד בטלה כל העדות אבל כשהוזמו שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל:

גמ' אמר ר' זעירה הדא אמרה עד זומם וכו'. הכא שייך האי סוגיא דארישא קאי ולבתר שייך הסוגיא עד כדון כשבאו עידי גניבה וכו' דאסיפא קאי ובספרי הדפוס נתחלפו הסוגיות בטעות והכי פירוש' עד זומם אין נפסל בב"ד כלומר לא אמרינן משעה שהוזם בב"ד הוא דנפסל דמכאן ולהבא אין עדותו עדות אלא מעצמו הוא נפסל משעה שהעיד בעצמו בתחלה איזו עדות ואע"פ שלא הוזם עדיין ואח"כ הוזם בב"ד נפסל למפרע כל עדות שהעיד אחר עדות הראשונה והוזם עליה לאחר זמן ומפרש ואזיל מהיכא הוא דדייק לה ר' זעירא למימר הכי ובהאי גוונא הוא דמפרש להמתני':

פתר לה בהתרייה. התרייה קרי לה לעדו' שמעיד עליו ועל שם שדרך העד להעיד כן אני התריתי בו לא תעשה כך וכך והוא עשה וכלומר דרבי זעירא מפרש דבהתראה ועדות הדבר תלוי אם הוא בעדות אחת שהעידו כאחת ואף על פי שמעשה הגניבה ומעשה טביחה לא היו ביום אחד ובשעה אחת לא איכפת לן בזה או אם העדות הוא בזה אחר זה ומוקי לה להמתני' בהתרייה אחת בעדות אחת שהעידו עליו הגניבה והטביחה ומכירה כאחת בזה וזה היום גנב ובזה ובזה היום טבח או מכר ואם כן שפיר משכחת לה דינא דמתני' דמשלמין את הכל וכגון שהוזמו על הטביחה תחילה וכדמסיק מותני כן לקמן דכיון שעדות הגניבה והטביחה בתוך כדי דיבור אחד היה ונמצא כשהוזמו על הטביחה וחזרו והוזמו על הגניבה חדא הזמה אריכתא היא שעל עדות אחת היא באה ובכה"ג שפיר קרינן בהו כאשר זמם שהרי בשעת עדות כשרים וראויין לעדות היו אבל אם הוזמו על הגניבה תחלה לא משכחת לה שהרי למפרע משעת עדות גניבה נפסלו וא"כ בשעת עדות הטביחה כבר היו נפסלין ולא קרינן בהו כאשר זמם על הטביחה וכן נמי בשהעידו על הגניבה היום וחזרו והעידו על הטביחה אח"כ נמי לא משכחת לה דסוף סוף כשהוזמו על הגניבה אח"כ איגלאי מילתא למפרע דנפסלו ובשעת עדות טביחה לא היו ראוין לעדות ולא קרינן בהו כאשר זמם על הטביחה הילכך לא משכחת לה אלא בגוונא דפרישית:

ותני כן. ותניא נמי הכי דעד זומם למפרע הוא נפסל משעה שהעיד בעצמו וכדמוכח מהאי תוספתא דלקמיה ובמה דפליגי ר' יוסי וחכמים:

אמר ר' יוסי. תוספתא היא בסוף פ"ז דמכילתין והכי גריס התם שנים מעידין בו שגנב והן מעידין בו שטבח ומכר נמצאו זוממין על הטביחה הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי שלשה אמר ר' יוסי בד"א בזמן שהן שתי עדיות אבל אינם אלא עדות אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע"כ. והשתא מפרש לה הש"ס מעיקרא דברי ר' יוסי בהא דקאמר בשתי עדיות ובשתי התריות קאמר וכלומר לא בשתי עדיות ממש שהן שתי כתי עדים דא"כ לא שייך סוף דברי ר' יוסי אבל אם הם כת אחת והוזמו על הטביחה בטלה עדותן גם לענין הגניבה דמהיכי תיתי תיבטל עדות הגניבה שהעידו קודם לכן והרי לא נעשו זוממין אלא על הטביחה שהעידו אח"כ אלא ודאי הכי קאמר בד"א שעדותן לענין גניבה קיימת והוא משלם הכפל שהעידו כעין שתי כתי עדים כלומר בשתי התריות והיינו שתי עדיות שהעידו על הגניבה היום וחזרו והעידו לאחר מכאן על הטביחה ולא נפסלו אלא משעת עדות הטביחה. אבל בעדות אחת ובהתרייה אחת כלומר בעדות אחת דקאמר בהתרייה אחת הוא שהעידו במעמד אחד ובבת אחת על הגניבה ועל הטביחה והוזמו על הטביחה בטלה עדותן גם לענין הגניבה:

מהו שבטלה מקצתה בטלה כולה. השתא מפרש לה מהו דקאמר שבטלה מקצתה וכו' וכלומר ומהו זה ומה טעמא דרבי יוסי דאמרינן הכי ומפרש דה"ק כגון שהעידו בעשרה בניסן על הגניבה של א' בניסן ועל הטביח' שנעשית היום וכלומר דבהאי גוונא איירי דאף דהגניבה והטביחה ומכירה לא היו ביום אחד בהא לא איכפת לן אלא שעדותן ביום אחד ובמעמד אחד היו שבעדות אחת העידו על הגניבה שהיתה מקודם ועל הטביחה שהית' לאחר יום או כמה ימים והוזמו אח"כ בט"ו בניסן או באיזה יום אח"כ נפסלו למפרע משעת עדותן שהי' בעשרה בניסן וס"ל לר' יוסי דמכיון דעדות הגניבה ועדות טביחה ומכירה במעמד אחד הי' וכעדות אחת נחשבת וכשהוזמו על הטביחה נפסלו משעת התחלת עדותן ובטלו עדותן אף על הגניבה ופטור הוא מן הכפל ורבנן סברי דמה שהוזמו הוזמו ועל הגניבה לא הוזמו ומשלם את הכפל דלהאי מילתא לא אמרינן דכעדות אחת נחשבת שתיבטל עדות הגניבה מחמת הזמת הטביחה ובמתני' דחזרו והוזמו על הגניבה לענין זה הוא דאמרינן דעדות אחת היא דכולה כהזמה אחת נחשבת וכדלעיל ועכ"פ שמעת מינה דכ"ע ס"ל דעד זומם למפרע הוא נפסל דאי מכאן ולהבא הוא נפסל לא שייך כלל לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא לא נתבטל העדות ולא נפסלו כי אם משעת הזמה ואילך וליכא למימר דבהא פליגי ר"י ורבנן דפשטא דברייתא משמע דלא פליגי ר' יוסי ורבנן אלא אם נתבטל גם כן התחלת עדותן שהיא על הגניבה או לא ופליגי בהאי סברא אם אמרינן הואיל ועדותן על הגניבה ועל הטביחה בבת אחת היא כעדות אחת נחשבת גם לענין זה שאם נתבטל מקצת העדות שיבטל כולו דרבנן סברי דלענין זה לאו כעדות אחת הוי ומאי דאיתזום איתזום ואגניבה לא איתזמו אבל אי אמרינן דבהא פליגי. דרבנן סברי עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ור"י סבר למפרע הוא נפסל א"כ הוה קשה מ"ט הוא דפליגי בכה"ג ליפלוגי בעלמא בהא אלא לאו שמע מינה דכ"ע למפרע הוא נפסל ובהאי סברא דלעיל הוא דפליגי:

א"ר בא בר ממל תיפתר. הברייתא במעידין עליו בכרך אחד הגניבה והטביחה והמכירה וכלומר לא כדקאמרת שהעידו שגנב באחד בניסן וטבח בעשר' בניסן ושמעת מינה מדקאמר בהזמת הטביחה בטלה גם עדות הגניבה ע"כ דלמפרע הוא נפסל שאע"פ שמעידין שהגניבה קדמה כמה ימים מ"מ נתבטל עדותן הואיל וכאחת נחשבת גם לענין זה לר' יוסי לא הוא אלא דהכא מיירי שהעידו על הגניבה ועל הטביחה שהיו כאחד וכגון שאמרו מעידין אנו בפלוני שגנב שורו של פלוני וטבחו באחד ניסן והוזמו בעמנו הייתם בשעת הטביחה שאמרו והילכך לענין הזמה לא נחשבו כזוממין כ"א על שעת הטביחה שהרי על שעת הגניבה לא הוזמו בפירוש ומיהו לענין ביטול העדות ס"ל לר' יוסי דהואיל ובכרך אחד העידו שגנב וטבח כשהוזמו על הטביחה ובטלה מקצתה ממילא בטלה כולה:

ולית שמעת מינה כלום. דלמפרע הוא נפסל דאיכא למימר דכ"ע מכאן ולהבא הוא נפסל ומשעת הזמה ואילך הוא דנפסלו אלא דבהאי סברא פליגי דרבנן סברי דמדלא איתזום אגניבה עדותן קיימת בגניבה ור' יוסי סבר כהי דלענין פיסול לא נפסלו אלא משעת הזמה וכל עדות שהעידו בנתיים אכתי בחזקת כשרות הוו מ"מ באותה עדות שהוזמו במקצתה בטלה כל העדות משום שהעידו על כל העדות בכרך אחד:

ותני כן. דמכאן ולהבא הוא נפסל:

הן היו הראשונים. תוספתא דפ"ב דב"ב גבי חזקת ג' שנים. והכי גרסי' התם החזיק האדם בפני שנים שנה הראשונה בפני שנים שנה שניה בפני שנים שנה השלישית הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת כלומר שאלו שלשה עדיות מצטרפין לחזקת שלש שנים והן עדות אחת להזמה שאין משלמין עד שיזומו כולן וקתני התם נמצאת כת הראשונה זוממת הרי בידו שתי שנים כלומר נהי דלענין תשלומין כעדות אחת הן שאין משלמין עד שיזומו כולן מ"מ לענין חזקת המחזיק כל כת וכת על שנה בפני עצמה מעידה והשנה הראשונה שהוזמה אותה הכת עליה אין להמחזיק עדות עליה ואין בידו אלא חזקת שתי שנים מעדות שתי כתות האחרונים:

שניה. אם נמצאו זוממין גם הכת השניה. הרי בידו שנה אחת שלישית אין בידו כלום. הן היו הראשונים והן האחרונים שכת אחת העידו על כל השלש שנים נמצאו זוממין בראשונה אין בידו כלום שניה הרי בידו שנה אחת שלישית הרי בידו שתי שנים ופי' דמכיון שאין כאן עדות אלא הן וכשהוזמו על השנה הראשונה בטלה כל עדותן שהרי התחלת החזקה שהעידו עליה שקר הוא ומכאן ואילך שוב אינם נאמנין על כל הג' שנים ואם נמצאו זוממין בשנה שניה ושוב אין נאמנין על השלישית והרי בידו שנה אחת היא השנה הראשונה שלא בטלה עדותן אלא משניה ואילך שלישית נמצאו זוממין בשנה שלישית הרי בידו שתי שנים הראשונים עד כאן מהתוספתא. וכן מפרשינן להא דהכא הוזמו בראשונה אין בכך כלום כלומר שאין בחזקה זו כלום בשניה הרי אילו עדות אחד על השנה הראשונה ושלישית הרי אלו שתי עדיות על שתי שנים ונ"מ שאם ימצא עוד עדות אחרת לשנה שלישית הרי אלו מצטרפין וקס"ד דהאי דינא דברייתא דמיא להאי דלעיל והילכך מייתי סייעתא דמכאן ולהבא הוא דנפסל שהרי אם נמצאו זוממין בשנה שניה יש לו עכ"פ שנה ראשונה ואם ימצא עדות אחרים על השתי שנים עלתה לו חזקה. והיינו דמתמה הש"ס עליה דלא דמיא כלל לדלעיל:

והיכי דמי. ובפ"ק דמכות דאיתא נמי להאי סוגיא גריס והיכי אמר והיא נסחא יותר מתיישבת ואם דלפי הענין חדא היא וכלומר דהש"ס מתמה על ר' בא בר ממל דהיכי אמרת דבמעידין עליו בכרך אחד מיתוקמא ברייתא דלעיל ולית ש"מ כלום ומייתי ראיה מהאי ברייתא הא לא דמיא כדמסיק:

לא אתיא דא אלא ע"י עדות סגיא. כלומר דההיא ברייתא דחזקה לא איירי אלא בעדיות הרבה שהרי כל שנה ושנה בפני עצמה נחשבת שהרי אתה יכול להעיד על שנה זו בפני עצמה ועל זו בפני עצמה וכשיש כאן עדות על ג' שנים מצטרפין לחזקה וא"כ הוי כמי שמעידין על דברים הרבה הנפרדין זה מזה והילכך לפעמים בעדות שנה זו עדותן קיימת אע"פ שבטלה עדותן בעדות שנה אחרת דאין שנה זו שייכא לשנה זו אבל הכא דעדות גניבה ועדות טביחה כחדא הוו שהרי כשהן מעידין על הטביחה אכתי צריך לעדות הגניבה דהא איכא למימר כי טבח דידיה הוא קא טבח וא"כ מאי איכפת לן הכא אם העידו על שניהן בכרך אחד או לא אלא לאו ש"מ כדאוקמינן לעיל ואכתי ש"מ כדר' זעירא ובפ"ק דמכות מסיים להדיא אמר ר' זעירא הדא אמרה וכו' כדלעיל כלומר אלא ע"כ דאתינן דלר' זעירא:

עד כדון כשבאו וכו'. הא דקתני במתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים וכו' שאלו משלמין כפל מה שהיו מחייבין אותו בעדותן ואלו משלמין תשלומי שלשה כפי מה שהן היו מחייבין אותו בתחל' עד כאן לא אמרו כן אלא כשבאו עדי גניבה ועדי טביחה כאחת וכל כת הית' מעידה על עדות שלה וקיבלה עדותן לכת זו על הגניבה שהרי אינה צריכה לעדי הטביחה וכן קיבלו לעדי הטביח' מאחר שיש כאן עדי הגניבה וכשנמצאו זוממין כל אחת ואחת משלמת חלקה מה שרצו לחייבו לזה:

באו עדי גניבה ולא קיבלום. הב"ד שלא היה בעדותן כדי לחייבו וכגון שהעידו שגנב שור אבל לא היו יודעין של מי הוא אלא שהן יודעין שהשור הזה גנוב הוא אתו ולפיכך לא קבלו עדותן דלמי ישלם:

ואח"כ באו עדי טביחה. והעידו שזה השור שטבח מכירין הן בסימניו כך וכך שהוא של ראובן:

אמר להן וכו'. אומרים הב"ד להן הוו יודעין שעל ידיכם נתחייב הוא גם על הגניבה שאילולי עדות שלכם לא קבלנו עדות הגניבה בתחלה שלא מצינו בו צד חיוב אבל עכשיו שאתם מעידים שזה השור של ראובן הוא והן מעידין שגנוב הוא א"כ על ידיכם מקבלים אנו גם לעדי הגניבה:

נמצאו עדי טביחה זוממין משלמין ע"י עדי הגניבה. כלומר הן משלמין את הכל ואפי' חלקן של עדי הגניבה שהרי בלאו עדותן של עדי טביחה לא היו עדי הגניבה מחייבין אותו כלום ולא קרינן בהו כאשר זמם וקמ"ל דלפעמים תמצא שכת אחת משלמת על ידי כולן:

ר' חזקיה לא אמר כן. דפליג עלה דבכה"ג לא משכחת לה שמשלם כת אחת ע"י כת השניה וטעמא דנהי שכת הגניבה לא היו מחייבין אותו כלום בלא עדי הטביחה מ"מ יכולין עדי הטביחה לומר מה לנו ולעידי הגניבה ומה איכפת לנו שאתם מקבלים עכשיו לעדי הגניבה הלא אילולי עדי הגניבה גם אנו לא היינו מחייבין אותו כלום שאפשר שראובן מכר לו את השור או נתנו במתנה ואנחנו מה שראינו הגדנו אלא אי משכחת לה בכה"ג הוא דמשכחת לה כדלקמן והכי בעינן למימר אמתני' עד כדון כשבאו וכו':

באו עדי טביחה. בתחלה ולא קבלו אותן שאין בעדותן כלום דאמרינן שלו הוא טבח ואח"כ באו עדי גניבה ואמרו להן הב"ד הוו יודעין וכו' ונמצאו זוממין עדי גניבה בהא הוא דאמרינן שהן משלמין ג"כ ע"י עדי טביחה את חלקן שהרי הן יודעין שאילולא עדותן לא היה מתחייב כלום ובעדותן על הגניבה היו מחייבין. אותו כפל ותשלומי שלשה ולפיכך כשהן נמצאו זוממין משלמין את הכל:

מתני' משלם תשלומי כפל. דהאיכא סהדי אגניבה:

ואינו משלם תשלומי ד' וה'. על הודאת עצמו דמודה בקנס פטור והא דקתני ע"פ עד אחד אע"ג דמילתא דפשיטא היא שאין עדותו של עד מחייבו כלום הא קמ"ל ע"פ עצמו דומיא דע"פ עד אחד מה עד אחד כי הדר אתי עד אחרינא מצטרף בהדיה ומיחייב ה"נ ע"פ עצמו משכחת לה דאי אתו עדים בתר הודאתו מיחייבי ליה וכגון שלא חייב עצמו בהודאתו בתחלה כלום שאמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי דההיא הודאה לאו כלום היא שיודע שמודה בקנס פטור ולא מחייב עצמו בכלום והילכך אם באו עדים אח"כ שטבח ומכר חייב אבל אם בתחלה אמר גנבתי א"כ מתחייב עצמו עכ"פ בקרן בזה אע"פ שבאו עדים אח"כ שגנב פטור מתשלומי כפל שהודאתו שהודה בתחלה הודאה גמורה הואי שחייב עצמו מיהא בקרן:

גנב וטבח בשבת. פטור אטביחה דמתחייב בנפשיה הוא:

מת אביו. והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא:

גנב והקדיש. כי קא טבח דהקדש טבח ולא דבעלים:

ר"ש אומר. מפרש בבבלי דלאו אמילתיה דת"ק קמהדר ר"ש דבגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר לא פליג עליה דפטור מתשלומי ד' וה' אלא דשמעינהו ר"ש לרבנן בעלמא דאמרי הגונב הקדש מבית בעלים פטור דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ועלה קאי ר"ש ואמר קדשים שחייב באחריותן חייב דקרינן ביה וגונב מבית האיש שהרי הבעלים חייבין באחריותן וכי טבח דמריה קא טבח ואפילו בהני קדשים נמי לא מחייב ר"ש אלא בהאי גוונא ששחטן תמימים בפנים לשם בעלי' ונשפך הדם דלא חזרה קרן לבעלים אי נמי ששחט בעלי מומין בחוץ ובעלי מומין מעיקרא היו ועומדין לפדות ואע"פ שלא נפדו ס"ל לר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי והילכך בכה"ג הוא דמחייב לר"ש דהויא לה שחיטה ראויה אבל אם שחט תמימין בחוץ הויא שחיטה שאינה ראויה ושמעי' לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ולא מחייב עלה תשלומי ארבעה וחמשה ואין הלכה כר"ש:

גמ' לא כן אמר ר' אבהו וכו'. לעיל נמי פריך בהלכה ב' ומשני והכא לא חש הש"ס להביא התירוץ וקיצר וסמיך אדלעיל וכמו וכו' הוא ועיין לעיל שם פירשתי:

מאן תניתה. הא דקתני גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דמשמע הא על הקדש גופו שהקדיש לא מחייב ולא אמרינן דהוי כמוכרו דמה לי מכרו לשמים ומה לי מכרו להדיוט מאן תנא דתני להא:

ר' שמעון. דקתני בסיפא דמתני' היא ר"ש אומר קדשים שחייבין באחריותן משלם תשלומי ד' וה' אלמא קסבר ברשותא דמרה קיימא וה"נ ברישא בהכי עסקינן שהקדישו הגגב לנדרו שאמר הרי עלי עולה והפריש גניבה זו עליה הילכך בשביל הקדש שהקדיש לא מחייב דכיון דחייב באחריותו לאו מכירה היא ומיהו לענין טביחה חל עליה שם הקדש לאפוקי מרשות מרה קמא ולאו דמרה קא טבח ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומתני' הכי מיתפרשא גנב והקדיש וכו' אינו משלם ד' וה' דברי ר"ש שר"ש אומר בגונב הקדש מבית בעלים משלם ד' וה' בקדשים שחייבין באחריותן דאכתי ברשות דמרה קמא קיימא ולפיכך גנב והקדיש פטור נמי על שהקדיש דלאו כמכירה הוי:

הפודה כלכלה מיד הגזבר. כלכלה של פירות הקדש ועדיין לא הוקבעו למעשרות:

מהו שתיטבל למעשרות. בפדיון שפודה דקי"ל מקח טובל למעשרות כדאמרינן הכא בריש פ"ד דמעשרות ומיבעיא ליה אם הפדיון כמקח הוא דהוי כלוקחו ומוציאו מיד הקדש או לא. מתיב ריש לקיש. השיב ר"ל תשובה לדבריו ופשט ליה ממתני' דהתנינן גנב והקדי' ואח"כ טבח ומכר וש"מ דהקדיש לאו כמוכר הוא מדלא מיחייב אהקדש גופיה:

כמה דאת אמר תמן המקדיש וכו'. וכמה דאמרינן דהמקדיש לאו כמוכר הוא א"כ ממילא נמי דהפודה לאו כלוקח נחשב הוא דחדא טעמא היא ומשום דאף שהקדיש אכתי ברשותא דמרא קיימא:

מילתיה דר"ל אמרה. קושיא היא הא שמעינן מדר"ל דאמר מכירה כפדיון הוא כמו במכירה כך הוא פדיון כלומר שדין אחד להם ומילתי' דר"ל לעיל בפ"ה דמעשרות שינויה גבי פלוגתא דידיה ור"י בדין הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו דמותיב התם ר"ל לר"י ממתני' דתנינן בפ"ד דפאה ובחלה הקדישן עד שלא נגמרו למעשרות וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין וס"ל התם דיד הגזבר כיד אחר דמיא ולא כיד הבעלים אלמא כשהוא ביד הגזבר לא אמרינן דברשות מרה קיימא וא"כ הפדיון כמכירה הויא ואמאי קאמר הכא הפודה לאו כלוקח הוא:

אמר. ומשני אמרי:

ראוי הוא לפדותו ולאוכלו. כלומר לענין זה הוא דקאמר התם דיד גזבר לאו כרשות מרא קמא הוא שראוי לפדות הפירות ולהוציאן מן ההקדש לחולין ולאוכל כך כדמשמע התם שהמירוח ביד הגזבר לא הוי כנתמרח ביד הבעלים לאסרן לאכול מהן עראי אבל לא נחשב הפודה כלוקח משום הכי דנימא אם פדאן אחר קודם שהוקבעו למעשר שיטבלו למעשרות:

ראו אותו שוחט שור שחור ביער. שחור לאו דוקא אלא משום דסתם שור שחור יותר שמן ויפה לאכילה הוא כדאמרינן בריש פ"ה דנזיר דבתורא לאו דקרמנאי אוכמא מעלי טפי לבישרא הילכך נקט שור שחור:

חזקה גנוב הוא. דנטמן לשחטו ביער ומיחייב אטביחה:

חש לומר. ופריך דניחוש שמא מצאו כשהוא רבוץ בעצמו שם ועכשיו הוא שוחטו ולא מיחייב אטביחה אלא דווקא היכא שגנבו בתחלה והוציאו מרשות הבעלים כדתנן לקמן בפירקין:

תיפתר בשראוהו מושך. ויוצא מרשות הבעלים אבל לא ידעו שגנב עד שראוהו נטמן ביער ושוחטו:

שהטובח בשבת חייב. מיתה לפיכך אינו משלם וכן יש במוכר מה שאין בטובח מהאי טעמא גופה דהמוכר בשבת משלם והטובח פטור מתשלומין:

מצינו שהמכירה חייבין עליה בשבת. מיתה דהגע עצמך אם אומר לחבירו תלוש מן הקרקע הזה ותקנה לי את הגניבה שלך בכך מי לא קנה זה הלוקח וא"כ אמאי אמרת יש בטובח וכו' הא. מצינו דלפעמי' גם במוכר הגניבה מתחייב מית' עליה שהרי תלש בשבת ופטור מן התשלומין הוא:

תלישה היא שמחייבת אותו. משום שבת ולא המכירה בעצמה וא"כ חיוב המיתה אינה באה כ"א מחמת דבר אחר:

מתני' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו. גנב שמכר כל השור חוץ מן דבר מועט שבו בבבלי מסקינן שאם שייר דבר הנתרים עמו בשחיטה הוי שיור ופטור מתשלומי ד' וה' דכתיב וטבחו או מכרו עד שימכור כל הדברים שעמו בטביחה אבל אם שייר גיזותיה וקרניה לא הוי שיור ולא מיפטר בהכי:

או שהיתה לו בו שותפות. קודם שגנבו ואפילו באבר אחד לא קרינן ביה ומכרו כולו באיסור:

ונתנבלה בידו. שלא מדעת:

הנוחר ומעקר. מדעת נוחר שתחבו בנחיריו וקורעו עד לבו והמעקר שעקר הסימנים אינו משלם ד' וה' ואפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה הא לאו שחיטה היא כלל:

וטבח ומכר חוץ מרשותן. שכשהוציאו מרשותן נעשה עליו גנב וקנאו:

או שגנב חוץ מרשותן. קנאו במשיכה מיד ונעשה גנב עליו אבל גנב וטבח ומכר ברשותן פטור דלא נעשה עליו גנב וכשלא הגביהו עסקינן דאי בהגביהו קנאו וחייב:

גמ' מכרה חציין מהו. משום דמתני' קתני חוץ מאחד ממאה שבו דמשמע דוקא ששייר לעצמו ולא מכר זה החלק כלל הילכך קא מיבעי ליה אם מכרה לחצאין שבתחילה מכר לו חציה הא' וחזר ומכרה לו חציה השניה אם הוי כמכר כולה או דלמא כל חלק הוי שיור לחבירו וכן אם מכר לשנים חצי לזה וחצי לזה אם כל אחד הוי שיור לחבירו:

נשמעינה מן הדא. דפליגי תנאי בענין שיור דמתני' ומהתם נפשט בעיא דילן:

מכרה חוץ מידה וכו'. תוספתא פ"ז והתם גריס בדברי ר"א בר"ש חוץ מידה וחוץ מרגלה משלם תשלומי כפל חוץ מקרנה וחוץ מגיזתה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. והיא הגירסא הנכונה דר"א בר"ש פליג את"ק דקאמר דאלו כלם לא הוי שיור וטעמיה דס"ל דבר המעכב בשחיטה בעינן דוקא דהני הוי שיור כגון שאר איברים שאם ניטלו הימנה מחיים נעשית נבילה בכך כמו אם ניטל הירך וחלל שלה או שארי איברים הפנימיים וכיוצא בהן אבל ידה ורגלה מן הארכובה ולמטה אינם מעכבים בשחיטה לא הוי שיור ור"א בר"ש ס"ל דבר הניתר בשחיטה כגון ידה ורגלה הוי שיור אבל קרנה וגיזותיה דהן אין צריכין היתר שחיטה לא הוי שיור:

רבי אומר חוץ מדבר וכו'. כן הגי' נמי בתוספתא אבל טעות דמוכח הוא וכצ"ל חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו אינו משלם וכו' שאין הנשמה תלויה בו משלם ד' וה' ועכ"פ שמעינן מדפליגי תנאי באיזה אופן הוי שיור או לא ושמעינן דדבר שהנשמה תלויה בו לכ"ע הוי שיור וא"כ במכר לחצאין נמי כל אחד הוי שיור לחבירו דהאי ודאי דבר שהנשמה תלויה בו ואף על פי שאח"כ חזר ומכרו לו גם חציי' השנייה כל מכירה ומכירה בפני עצמה לאו כלום היא ולא מצטרפי:

מתני' היה מושכו. הגנב להבהמה ויוצא ומת קודם שהוציאוהו מרשות בעלים:

פטור. מן הכפל דעדיין לא קנאו להתחייב כפל על הגניבה:

הגביהו. אפילו ברשות בעלים שהגבהה קונה בכ"מ:

נתנו. הגנב בבית הבעלים להכהן בשביל פדיון בכורת בנו או שנתנו לב"ח או שמסרו לש"ח וכו' והיה מושכו הכהן או הב"ח או השומר ומת ברשות בעלים פטור ובגמ' קאמר מאן פטור:

גמ' מאן דאמר לי הדא מילתא. פירושא דמתני':

אנא נסיב בנרייתיה. אני לוקח בגדי המרחץ שלו להטעין עלי ולהוליך אחריו לבית המרחץ. בנרייתיה כלי המרחץ והשורש בני והוא מרחץ וכן מצינו במ"ר פ' מ"ה בנריו' הוליכה לה למרחץ ודוגמתו בבבלי מציעא מאן מתרגם לי חבית וכו' מובילנא מניה אבתריה לבי מסותא ומשום דקשיא לי מהו פטור ואהיכא קאי:

נפטר מחובו נפטר מגניבה. אם נפטר הגנב מחובו קאמר ואשמועינן שאע"פ שהמסירה בבית בעלים היא נפטר מחובו שהיה עליו בשביל בכורת בנו או לזה הב"ח מפני שכבר קבלו עליהם ונתרצו במסירה זו שמסר לידם שם או נפטר מגניבה קאמר וכמו פטור דרישא הוא ואשמעינן בסיפא שאע"פ שהגנב מסר הגניבה ליד ב"ח לא אמרינן דהוי כמו שהיא כבר ברשותו להתחייב כפל כיון שעדיין בבית הבעלים היא:

.

מתני' אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. משום ישוב ארץ ישראל שמבערים את השדות וסתמן דישראל הן:

אבל מגדלין בסוריא. ארצות שכבש דוד דלאו שמיה כבוש והוו כח"ל לענין זה דלא חיישינן לישוב ואם יפסידו שדות אחרים ישלם:

אין מגדלין תרנגולים בירושלים. אפילו ישראל מפני הקדשים שאוכלין ישראל שם בשר שלמים ותודה ומעשר בהמה ודרך תרנגולים לנקר באשפה שמא יביאו עצם כעדשה מן השרץ ויטמאו את הקדשים:

ולא הכהנים. מגדלין בכל א"י:

מפני הטהרות. שהכהנים אוכלין תרומ' וצריכין להזהר בטהרה:

ולא יגדל ישראל חזירים. בבבלי קאמר דגזרו משום מעשה שהיה והכא מפרש בגמרא טעמא אחרינא:

את הכלב. מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו:

נשבין. פחים שלא ילכדו בהן יוני בני הישוב:

שלשים ריס. ארבע מילין:

גמ' כגון מהיר. שם מדבר קרוב לארץ ישראל שהוא י"ו מיל על י"ו מיל ושם מותר לגדל בהמה דקה וכן הוא בפרק מקום שנהגו הלכה ג':

יכול אף בירושלים כן. לשון שאילה הוא ועל הטהרות קאי דיכול שנאמר אף בירושלים צריכין אפילו ישראל להשמר שלא לגדל מפני הטהרות שהרי כל ישראל כשהם בירושלים נקראים חברים לענין טהרות כדלקמן וא"כ הוה קשיא מ"ש דמפני הקדשים הוא דנקט:

או יבא כהאי דאמר ר' יהושע בן לוי. לעיל בפ' חומר בקודש דדריש מקר' ירושלם הבנויה וגו' כעיר שחוברה וגו' עיר שמחברת ישראל זה לזה כשעולים לתוכה נעשים הכל כחבירים וכולן שוין זה לזה ולפיכך נאמנין על הטהרות כדתנן התם וש"ס קיצר כאן כדרכו והוא כמו וכו' וסמוך על המסקנא דהתם דפריך שם מעתה אפילו בשאר ימות השנה ואמאי תנן במתני' שם ובשעת הרגל אף על התרומה ומשני התם ר' זעירא ובלבד בשעה ששם עלו שבטים. דוקא בשעה שכל השבטים עולים לרגל שם כדכתיב ששם וגו' והיינו נמי דקאמר הכא והאי או כמו אלא הוא כדרך לשון הש"ס הזה כלומר לא כדס"ד דאף בירושלים שייכא טעמא דטהרות אלא דאתייא כהאי דרשא דר' יהושע בן לוי שם דדוקא בשעת הרגל הם כחבירים לענין טהרות והלכך אצטריך הכא לטעמא דמפני הקדשים משום שאר ימות השנה:

כתיב טמאים הם לכם. אטעמא דלא יגדל חזירים דתני במתני' מהדר ודריש לה מיתורא דקראי דאיסור הנאה ג"כ אסרה התורה בבהמה טמאה והיינו לסחורה דוקא וכדאמר נמי בפ"ז דשביעית אמתני' דהתם אין עושין סחורה וכו'. וחסר כאן הרישא דגרסינן בשביעית כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהן וכו':

והרי חמור. או גמל שאיסורן מד"ת וא"כ יהא אסור לעשות בהן סחורה ומשני למלאכתן הן גדילים ואינן עומדין לאכילה ולא אסרה התורה אלא בהעומדין לאכילה:

למס מרעהו חסד. למס הוא רמז לכלב כדאמר בפרק במה אשה שכן קורין אותו בלשון יוונית וכשהוא מגדלו בתוך ביתו נוטל מרעהו החסד ומונעהו מתוך ביתו:

ולהלן את אמר נ' אמה. בפרק לא יחפור דתנן התם מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ותו לא והכא קאמר שלשים ריס. ומשני ר' יוסי בר' בון לרעות ולאכול מן הזרעים מריעה עצמה וממלא כריסה בחמשים אמה אבל לפרוח פורחת אפי' ארבעת מילין שהוא שיעור שלשים ריס בקירוב וטעמא דמתני' דהכא כדי שלא יצוד יוני בני הישוב ולפיכך צריך שיעור שלשים ריס:

הדרן עלך מרובה