מתני' וכמה הוא יפה. שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי:

כיוצא בזה. לפי מה שהוא מעונג נתרבה צערו וכאבו:

רוצה ליטול. מפרש בגמרא:

גמ' תני. בתוספתא פרק תשיעי:

חמשה. אם יש בהחבלה כל החמשה דברים משלם לו חמשה ארבעה וכו' וקמ"ל דצריכין הב"ד לדון באומד דלא כל החבלות שוין:

והיכי. ומפרש הש"ס להברייתא והיכי דמי הוא:

הכהו על ידו וקטעה. והרי אין סופה לחזור משלם לו כל החמשה דברים:

וצבת. הרי אין כאן נזק וסופה לחזור:

הכהו על ראשו וצבת. דליכא נמי שבת שהרי יכול הוא לעסוק במלאכתו:

נותן לו ג' צער רפוי בשת. כצ"ל:

במקום שאין נראה. דליכא נמי בשת:

בטומוס שבידו באגודה של שטרות שבידו דליכא לא צער ולא רפוי כ"א בשת לבד ובמתכוין לביישו מיירי והרא"ש בשם הערוך פי' בטומוס קלף שעושין מקליפה של עץ ובתוספתא בשילהי פרק הנזכר הכהו אחר ידו בנייר בעורות שאינן עבודין בטומוס של שטרות שבידו נותן לו ד' מאות זוז לא מפני שהיא מכה של צער אלא מפני שהיא מכה של בזיון. וכן בריש כל כתבי נטל טומוס של ברכות ופירש"י קבוצות:

וחזר וקטע ידו ממעלן. דבכה"ג אינו משלם אלא נזק אחד כי אם הספק הוא בשביל הצער שהיה לו פעמיים והילכך בעי אם הוא צריך ליתן לו גם הצער של פעם הראשון וכגון שלא אמדוהו עד שחזר וקטע א"ד אין משלם לו אלא הצער שהוא עם הנזק וכיון דנזק אחד הוא דמשתלם אינו נותן לו ג"כ רק משום צער אחד ולא איפשיטא:

ובמקום אחר הוא אומר. בפרשת שופטים ולא תחוס עיניך נפש בנפש עין בעין וגו' שני מקראות הללו למה נאמרו אחד לשוגג ואחד למזיד שישלם ממון ולא עין ממש וכדמסיק:

מזיד לא ישלם כלום. כלומר אילו לא נאמר אלא מקרא אחד הייתי אומר במזיד הכתוב מדבר ולא ישלם ממון אלא עין תחת עין ממש הוי צ"ל שניהם והוקשו מזיד ושוגג שבשניהם ממון הוא דישלם:

שאם היה סומא. ברייתא אחריתא היא ודריש לה מגופיה דקרא שאם אתה אומר עין ממש הרי שהיה סומא וסימא וכו' היאך זה מתקיים ועשיתם לו וכו' וכלומר שאין אתה יכול לעשות בו כאשר עשה לזה וקרא דועשיתם לו לאו דוקא הכא אלא משום דכתיב גבי עדים זוממין עין תחת עין נקט לה:

צער כויו בשפוד וכו'. ומפרש לה הש"ס דמנלן לומר דמשלם צער כזה שאינו עושה בו רושם ואינו נראה והוא שלא במקום נזק וקאמר משום דכתיב כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה:

היכי דמי. חבורה דקרא:

אם בשפצעו וכו'. כלומר ודאי משמעת חבורה משמע שפצעו ותוציא את דמו דהוי חבורה וקשיא דהא כבר כתיב פצע תחת פצע ומה ת"ל חבורה:

אלא שאם כויו בשפוד וכו'. כלומר אלא חבורה דמיותר הוא לגלוי על כויה דרישא דקרא דבכויה דלית בה חבורה מיירי כגון שכואו בשפוד על כף ידו ורגלו וצבת וסופה לחזור דאין כאן נזק וללמדנו דמשלם צער שלא במקום נזק:

או שהטיל עליו שלג וכו'. וכן בכיוצא בזה במקום שאינו נראה בו לאחר מכאן ולא נעשה רושם:

חייב לרפאותו. כלומר כמו דמשלם צער שלא במקום נזק כן נמי ריפוי ולאו דוקא אלא ה"ה שארי דברים במקום דשייכין הן:

חמיי בר נש. לפרושי להמתני' אומרים וכו' כלומר שאומדין ורואין לאדם אחד שיאמרו לו כמה אתה רוצה ליתן שלא יגיעך להצער כזה:

ומה דו אמר יהבין ליה. ומה שזה אומר שהיה נותן כך וכך וכן יתנו לזה הנחבל:

אמר מר עוקבא. הקשה על זה מר עוקבא דכמה אדם רוצה ליטול תנן במתניתין:

ותימר אכן. בתמיה דלדידך כמה רוצה ליתן מיבעי ליה:

כמה את בעי מיסב. כמה אתה רוצה ליטול בעד הצער כזה שיגיע ויבא לך וכשיעור הזה שאומר כך נותנין להנחבל:

נכאי מזון. הפסד המזונות שלם לו כדמפרש ואזיל ובתוספתא פ"ט גריס זכי מזון:

בקדמיתא. עד שלא הגעתי לצער החבלה הייתי יכול לאכול עדשים וירק ועכשיו אין בי כח וצריך אני למאכלים חשובים ודקים:

אהן רומיי. כלומר דמייתי ראיה כמו בעל מלחמה הרומיי כשנופל לחולי וחוזר לבריאתו אינו יוצא למלחמה עד שיאכל כל כך לחזק כחו ולמלאות כפי הימים אשר נחסר לו בימי חליו והכא נמי כן:

מתני' אם מחמת המכה. והוא לא פשע בה:

חייב לרפותו. דכ"ז שלא חייתה כל צורכה נסתרה מחמת המכה היא:

גמ' עלו בו צמחים סביבות המכה. ואם בודאי שלא מחמת המכה היא בהא לא הוה מיבעי לן אלא בכה"ג הוא דמיבעיא לן אם נסתרה מחמת המכה כגון שאגדו ועטפו הרבה למקום המכה ומחמת כן עלו בו צמחים סביבות המכה ונסתרו לאחר שחיו אם הוי כמחמת המכה או דלמא אמרינן לא היה לו לעטוף ולאגוד המכה כל כך וא"כ מחמת פשיעותו הוי ולא מחמת המכה:

מן מה דכתיב ורפא ירפא. ודרשינן שאם עבר על דברי רופא שצוה לו שלא לעשות כך וכך או שלא לאכול דברים המזיקים לו ועבר על דבריו שאינו חייב לרפותו דלהכי כתב כפל ורפא ירפא דמשמע כשהוא שומע לדברי הרופא אז מוטל על זה לרפותו וא"כ תפשוט דכל שאין דרך לאגוד ולקשור המכה כן הרי הוא בכלל עבר על דברי הרופא:

תני חורין. תניא אידך דלהכי כתב רחמנא ורפא ירפא ללמד שאם עלה גרגותני והוא כמו בשר המת על המכה הרי הוא בכלל מחמת המכה וחייב לרפותו:

סביבות המכה אע"פ שנסתרה המכה. כלומר אע"פ שהמכה עצמה ג"כ נסתרה לא אמרינן דחייב ליתן לו גם דמי שבתו אלא לרפותו הוא דחייב הואיל ושנה בו הכתוב ורפא ירפא אבל לא דמי שבתו שמחמת סתירת המכה:

חידוש חידש הכתוב בפרש' הזאת. שהרי מצינו שנתחייב בכל החמשה דברים כדדרשינן מקראי דלקמן ומשאר כתובים לצער ונזק ובושת וחידש הכתוב בפרשה זו ולא כתב אלא שבת ורפוי בהדדי רק שבתו וגו' לומר לך כל שחייב בריפוי חייב בשבת:

מתני' שבת. כל ימי החולי רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין וכשחסרו אבר מיירי כגון שקטע ידו דצריך לשלם לו נזק דמי ידו ועכשיו אפילו לאחר שיבריא שוב אינו ראוי למלאכה אחרת אלא לשמור קישואין ומה שהוא מתבטל מחמת חליו משמירת קישואין הוא דמשלם לו כפי שכירות שמירת קישואין של כל יום החולי ודמי ידו כבר נתן לו וכן בדמי רגלו:

גמ' הכא את אומר רואין אותו כאלו שומר קישואין והכא את אומר היה עושה וכו'. בתוספתא ריש פ"ט שנינו כן בנזק כיצד הכהו וקטע ידו וקטע רגלו אין רואין אותו כאלו עושה סלע ביום וכאלו עושה מנה ביום אלא רואין אותו כאלו חגר שומר קישואין וא"ת לקתה מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אבל הכהו וצמתה ידו הכהו וצמתה רגלו רואין אותו כאלו עושה סלע ביום נותן לו סלע ביום מנה ביום נותן לו מנה ביום ונותנין לו כל נזקו ע"כ. ומפרש הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא:

תרין שבתין אינון. שני מיני שבת יש בחלוקי דינים האלו:

אין רואין אותו כאלו עושה מנה ביום. ברישא ה"ט דאין רואין אותו וכו' שהרי כבר צריך ליתן לו דמי ידו והיינו נזק ובכללו הוא מה שבטל ממלאכתו וא"כ אין צריך לשלם לו שבת כ"א כאלו שומר קשואין הוא כדמפרש שכבר נתן לו דמי ידו ורגלו:

שאם כויו וכו'. אבל אם הכהו מכה שאינו נראה בו לאחר זמן וסופה לחזור וא"כ אינו משלם לו דמי ידו:

חייב לרפותו. וכלומר לרפותו הוא דחייב אבל דמי ידו ונזקו לא שייך כאן ובכה"ג צריך שישלם דמי שכירו' פעולתו מה שמתבטל מחמת ימי חליו ואם סלע היה יכול להשתכר נותן לו סלע ואם מנה מנה:

תני ושלחה ידה. ברייתא בספרי פרשה תצא כי ינצו אנשים יחדו וגו' וקרבה אשת האחד וגו' ודריש לה התם אשת איש ולא אשת שליח ב"ד כלומר אשת האחד של זה האיש שהיא מתכוונ' להצילו ושלחה ידה וגו' חייבת בבושת פרט לאשת שליח ב"ד כדאמר טעמא לקמיה:

תניי חורן. ותניא אידך דתני ודריש לה מושלחה ידה דמיותר דהל"ל והחזיקה ידה וגו' ותו לא אלא לרבות אשת שליח ב"ד ומפרש הש"ס דלא פליגי:

מאן דאמר וכו' בשהכהו ברשות. שבעלה הלך ברשות ב"ד להכותו ועמד זה עליו ושלחה ידה להציל את אישה פטורה:

שלא ברשות. ב"ד דהוי כאחר:

תני לא אשת שנים. אשת האחד קדריש וכלומר דוקא האשה אחת שבאת בתחלה להציל אישה ושלחה ידה וגו' חייבת אבל לא אשת שנים אם אח"כ באת אשהשל השני להציל אישה ג"כ כשאחר חזר ועמד עליו ועשת כמו כן השניה פטורה לפי שהיא לא התחילה בזה:

מתני' ושור אינו משלם אלא נזק. אבל לא אינך ד' דברים כדממעט ליה מקרא בפ"ג:

ופטור מדמי ולדות. דכתיב כי ינצו אנשים ולא שוורי':

ולא עשה בהן חבורה. ואינו חייב מיתה עד שיעשה בהן חבורה כדאמר פי"א דסנהדרין לפיכך משלם ה' דברים:

והחובל בחבירו ביום הכפורים חייב בכולן. ואע"ג דבכל התורה כולה עובר עבירה שחייבין עליה מלקות לוקה ואינו משלם הכא משלם ואינו לוקה שבפירוש רבתה התורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות:

ר' יהוד' אומר אין לעבדים בושת. דכתיב כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא העבד שאין לו אחוה ורבנן סברי אחיו הוא במצות שהוא חייב במצות שהאשה חייבת בה והלכה כחכמים:

גמ' תני והעדים שאמרו. ברייתא במכילת' משפטים פרשה ט' והכי גריס התם הפיל שתי שיניו כאחת וסימא שתי עיניו כאחת הרי זה יוצא בן חורין ואינו נוטל כלום זו אחר זו יוצא לחירות על הראשונה ונוטל נזקו על השניה. ולפי גי' דהכא דגריס דמי שניה אתיא שפיר דקאמר עלה זאת אומרת שמין לעבדים בושת דמדקתני דמי משמע כל דמי החבלה השייכין לבן חורין וכן הגירסא בגיטין פרק השולח הלכה ד' ושם הברייתא מתחלת כמו במכילתא וגריס כמו הכא ונותן דמים בשניה ולפי גי' המכילתא היה צריך ליגרוס שאין לעבדים בושת ולפיכך נוטל נזקו קתני וכל אינך ג' דברים נכללין בנזק שלו והיינו דקתני נזקו ולא נזק סתם ואתיא כר' יהודה:

המקדיש מעשה ידי עצמו. שאמר יקדשו ידי לעושיהן:

כולן קודש. כל מעשה ידיו ואין לו אפילו כדי פרנסתו מהן:

וחזר ותנא. ר' יוחנן כברייתא השנויה בתוספתא דערכין פ"ג המקדיש מעשה ידי עבדו וכו' וסוגיא זו שנויה לעיל בפ' אע"פ הלכה ה' וגי' דהכא עיקר כאשר ביארתי שם:

הכא את אמר. ופריך הש"ס מ"ש במקדיש ידי עבדו דאת אמר מוציאין לו מהם כדי פרנסתו של העבד והשאר הוא הקדש והכא את אמר במקדיש מעשה ידי עצמו דכולו הקדש ונימא נמי דמוציאין לו כדי פרנסתו מהן:

מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מן העבדים. והלכך הוא בעצמו ימצא במה להתפרנס שיתנו לו אחרים אבל העבד לא ימצא במה להתפרנס ולפיכך מוציאין לו לפרנסה ממעשה ידיו:

לא כן אמר ר' יוחנן הקוטע ידי עבד חבירו רבו נוטל הכל נזקו וכו'. ואפילו דמי שבתו שמתבטל ממלאכתו והלה העבד יצא ומתפרנס מן הצדקה אלמא דבני ישראל מצווין לפרנס אף העבדים:

עבדים קיטעין. שאני דאין יכול להתפרנס בעצמו. ויש להם רחמנות עליהן ומצוין ישראל לפרנס אותם יותר מן השלמין:

והא ר' יוחנן אכיל קופד. כשאכל בשר והוה יהיב לעבדים וכו' והוה קרי עליה הלא בבטן עושני עשהו. אלמא דאפילו עבדים שלמין מפרנסין:

תמן במדת הדין. מה שאמרנו דאין בני ישראל מצוין לפרנס עבדים השלימין על פי הדין קאמרינן ברם הכא מה שנהג ר' יוחנן בעצמו במדת הרחמים עשה ובדרך חסד:

מתני' העבד והאשה שחבלו באחרים פטורין. שאין להם ממה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה:

נתגרשה האשה ונשתחרר העבד. וקנו נכסים:

חייבין לשלם. שהרי מתחלה בני חיוב הן אלא שאין להם מה לשלם:

בשבת פטור מכולן. מפני שהוא נידון בנפשו ואע"ג דחובל מקלקל הוא מתקן היא אצל יצרו ששככה חמתו ונח רוגזו בכך:

בעבד כנעני שלו פטור מכולן. ואפילו מרפואתו שכיון שהוא שלו זכה בכל:

גמ' תני. בתוספתא בפ"ק דמכות והכי תנינן התם העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו ואח"כ הפיל את שינו. שכן הרב אומר. כלומר דניחא ליה להרב לומר כן לפי שבעינו יוצא לחירות וא"צ לשלם לו אלא דמי שינו דפחות הוא מדמי עינו. ואח"כ נמצאו זוממין. שבאו עדים והזימום והעידו שבהיפוך היה שהפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו וצריך לשלם לו דמי עינו דטפי הוי מדמי שינו. משלמין לעבד. דמי עינו שרצו להפסידו. הפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו שכן העבד אומר דניחא ליה בכך. ונמצאו זוממין שהזימום והעידו בהיפוך הדבר. משלמין לרב. דמי עינו שרצו לחייבו. סימא שתיהן כאחת והפיל שינו כאחת. ונמצא שאינו נותן לו כלום אלא יוצא הוא לחירות ובאו אחרים ואמרו לא כי אלא שתיהן זו אחר זו ונמצאו זוממין כלומר שבעדות אלו האחרים נמצאו הראשונים זוממין שאמרו להן עמנו הייתם משלמין לעבד. דמי השניה שרצו להפסידו. סימא שתיהן זו אחר זו והפיל שתיהן זו אחר זו ובראשונה יוצא לחירות ודמי השניה הי' צריך ליתן לו. ובאו אחרים ואמרו לו כי אלא שתיהן כאחד ונמצאו זוממין. הראשונים. משלמין דמי העבד הסומא לרב כלומר שהרי הן רצו לחייב אותו בדמי השניה. וכבר סומא היה באחד משתי עיניו לפי עדותן ונמצא שבעדותן היו מחייבין לרב לשלם כפי אומד עבד. הסומא באחד מעיניו והוא סימא את השניה ששומא זו קלה היא ועכשיו שנמצאו זוממין כך הם משלמין להרב. ע"כ בתוספתא. והשתא פריך הש"ס אסיפא דהתם כמו שמציין וכו' דקתני שהעידו סימא שתיהן כאחת והפיל שינו כאחת:

מן אהן עובדא מימר כן. מן איזה מעשה יכולין הן לומר ולהעיד כן דסימא את שתי עיניו כאחת הא א"א לצמצם שיהא בבת אחת ונמצא דאף לפי עדותן לא היו מפסידין להעבד כלום שהרי ודאי מעשה של אחד משתי עיניו קדם ולעולם היה הרב חייב לשלם לו בעד דמי השניה וא"כ אפי' נמצאו זוממין אמאי משלמין לעבד:

א"ר נסה. מאי קושיא דשפיר משכחת לה ואינון דאמרין כן מעידין אנו וכו' וכלומר כמו דאמרינן בעדות חבלה בעלמא שמעידין שנכנס תחת ידו כשהוא שלם ויצא כשהוא חבול בשתים חבלות וה"נ כן שהעידו שנכנס תחת יד רבו כשהוא שלם בשתי עיניו ויצא מתחת ידו כשהכהו חבול בשתים ובעדות כזה ודאי אי אתה יכול לחייב להרב לשלם בעד א' משתים דאפשר דאיתרמי ליה שבהכאה אחת סימא את שתיהן כאחת:

יוצא לחרות בראשונה וכו'. כלומר והרי כבר שנינו בברייתא דלעיל ריש הלכה ד' דאם סימא זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניה וא"כ השתא דבאמת הכי הוה שהרי נמצאו זוממין והאחרים אמרו לא כי אלא בזו אחר זו היה ובעדותן היו רוצין להפסידו דמי השניה ולפיכך משלמין הן להעבד:

מתני' התוקע לחבירו. שחיבר אצבעותיו בפס ידו והכה אותו באגרוף:

נותן לו סלע. סלע מדינה שהוא ארבעה זוזים וקצבת חכמים היא:

מנה. ואין הלכה כר' יהודה:

סטרו. הכהו בפס ידו על הלחי ואיכא בשת טפי:

לאחר ידו. שהכהו באחר ידו דהוי קלון ביותר:

צרם. פגם:

והגיע בו הרוק. בגופו אבל בבגדו פטור דאין זה בושת לחייבו:

והכל לפי כבודו. כל אלו הדמים שהוזכרו במשנה אינם אלא למכובד ביותר אבל שאינו מכובד כ"כ פוחתין לו והכל לפי ערך כבודו:

אמר ר' עקיבא אפילו עני שבישראל וכו'. ר"מ ס"ל בין מכובד בין בזוי כולן שוין לדיני קנסות הללו ואין הלכה כר"ע:

תן לי זמן ונתן לו. דלבשת דלא חסריה ממונא יהבינן ליה זמן ב"ד אבל לנזקין דחסריה ממונא לא יהבינן זמן:

שימרה. המתין וארב לה עד שראה אותה עומדת על פתח חצירה:

ובו כאיסר שמן. שלא היה בו אלא שמן שיעור הקנוי באיסר:

והיתה מטפחת. בידה את השמן ומנחת ידה לסוך על ראשה:

לזו אני נותן ד' מאות זוז. שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה ומראה היא שאינה מקפדת על הבשת:

אע"פ שאינו רשאי. דאסור הוא לצעורי נפשיה:

אע"פ שאינו רשאי. לקצוץ נטיעותיו דאיכא משום בל תשחית:

פטור. דלא שייך ביה צד חיוב מה שהוא עושה לעצמו אחרים שעשו כן חייבין:

גמ' לבעיט'. להכאה שבועט בו ברגליו:

אחת. סלע אחת כך היה קצבת החכמים בקנסות האלו:

לרכובה. שבעטו בארכבותיו לחבירו שלש סלעים:

לסקלונקת. מלשון סקילה הוא שסוקלו באבנים ועפרו בעפר. ורש"י ז"ל בפ' המניח דף כ"ז ע"ב גבי הא דאמרו התם לרכובה שלש ולבעיטה חמש ולסנוקרת י"ג וכן הוא גי' הרי"ף ז"ל הכא לסנוקרת פי' סנוקרת אוכף של חמור שהכהו בו:

חד. מדרבנן אמר בשם ר"ל:

המבייש את הזקן. תלמיד חכם:

משלם. כלומר שנותן לו דמי בושתו השלם לפי כבודו ולא דמי לבשת של שארי אנשים וכמו דמסיק דהוי ליטרא דדהב וגרסי' להאי בפ"ד דכתובות הלכה ח':

עד גופו עד כליו. או הגיע לגופו או אפי' עד בגדיו:

ולא הגיע בו הרוק. כלל אלא עבר מכנגד פניו מהו. ולא איפשיטא ולקולא:

הדא אמרה המבייש את חבירו בדברים. שהרי בשלא הגיע בו הרוק כלל כמביישו בדברים הוא ופטור מדמי בשת דבעיא דלא איפשיטא היא:

הן תניתה אילין. מהיכן ולפני מי למדת דברים הללו:

למקרילות למקבילות. ל' גנאי הוא ומלשון מקור ומקבת דתנן בכלים בפרק כ"ט יד המקור יד המקבת וכדאמרינן בפרק מומין אלו בבכורות המקבן ושראשו שוקע שדומה ראשו למקבת שבולט לחוץ וכן בערפו מאחריו או שאינו בולט מאחורו כלל ודומה כמי שהוא מחוסר חתיכה וכלומר לפני עקומי הדעת ומחוסרי ראש למדת דין זה דמהיכי תיתי יתחייב כשזה תובעו והוא משיבו איני יודע:

אנא הוא דטעית. אני הוא שטעיתי בדברי שלא פירשתי דהתביעה על פי עדים היתה אבל אינון רבותי שלמדתי לפניהם אמרין כן דמיירי שהעדים היו מעידין עליו שזה פלוני הרג שור פלוני אבל לא היו יודעין של מי הוא ואח"כ בא זה ואמר שורי הוא זה שהרגת והלה אומר איני יודע חייב שהרי יש עדים שהעידו שעכ"פ הרג איזה שור:

מתני' אע"פ שהוא נותן לו. דמי בשתו אינו נמחל לו צערו שדואג על מה שביישו:

עד שיבקש ממנו. ויפייסו:

שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ויתפלל בעדך וחיה צריך אתה שתפייסו בדברים שיתפלל בעדך ואז וחיה:

שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים. נתפייס מיד והתפלל עבורו:

גמ' תני. בתוספתא פ"ט:

ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. דכפל דברים הן והלכך דריש לה הכי ונתן לך רחמים שיתן בלבך מדת הרחמים על אחרים ואז ורחמך וסימן זה יהא בידך ומייתי לה הכא לראיה שלא יהא אכזרי ואפילו נגד זה שהרע לך וחטא לפניך אם הוא מפייס אותך צריך שתרחם ותמחול לו:

ישור על אנשים. במענה אליהוא ולעיל מניה כתיב יעתר אל אלוה וירצהו וגו' וישב לאנוש צדקתו. הכוונה אם למקום הוא חטא יעתר אל אלוה וירצהו וירא פניו בתרועה בהכנעה אשר מכניע עצמו. ואם לאנוש היא חטא וישב לאנוש צדקתו ישוב לו כפי צדקתו של זה ויפייסו ואם לא קיבל ממנו ישור על אנשים יעשה שורות וכו':

ואם עשה כן מה כתיב תמן. בתריה דקרא ישור על אנשים:

פדה נפשו מעבור בשחת. וזה קאי ארישיה דקרא דלעיל יעתר אל אלוה וירצהו ויפדה נפשו מעבור בשחת. וחיתו באור תראה. אסיפא דקרא לעיל אם לאנוש חטא וכו' ויפייסהו ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי ואז חיתו באור תראה:

הדא דתימר. שצריך זה שיקבל פיוס וימחול לו בשלא הוציא עליו שם רע וכו':

אין לו מחילה עולמית. ואין צריך שימחול לו:

מתני' על מנת לפטור חייב. שאלו החובל לנחבל אם ע"מ לפטור אותי אתה אומר סמא את עיני והשיבו הנחבל הן אע"פ כן חייב כדמפרש בגמ' שיש הן שהוא כלאו ובלשון תימא אמר לו הן לפי שאין דרך בני אדם למחול על צער גופן אבל האומר לחבירו שבר את כדי ושאלו זה ע"מ לפטור אותי אתה אומר אע"פ שהשיבו לאו זה הלאו הוא כהן וכאלו אמר לו וכי לא אמרתי לך על מנת לפטור:

פטור. ולפיכך פטור שכן בני אדם למחול על נזקי ממון:

גמ' האומר סמא עיני שמזיקתני. הכי תני לה בתוספתא פ"ט וזהו כמו דמפרש המתני' וכי מה עלתה על דעתו לומר כן אלא מפני שיש לו יסורין וכואב לו הרבה והוא אומר לו סמא וכו' או קטע ידי שמזיקתני ועושה לו רע וכו' אפ"ה חייב:

בהן שהוא בלאו מתניתא. מתני' דמחלק בין רישא לסיפא מיירי בהן שהוא מתפרש שכוונתו בלאו הוא וכלומר שאמר על ששאלו ע"מ לפטור הן בדרך תימה ובלשון שאפשר לפרשו על לאו והלכך ברישא דנזקי גופא הוא מפרשי' כוונתו על לאו וחייב ובסיפא דנזקי ממונו הוא מפרשינן כוונתו על הן ממש ופטור:

אבל בהין שהוא כהין. שמשמעותו לפרשו על הן ממש כגון שאמר בניחותא פטור אפי' ברישא דהרי הן ממש קאמר:

מילתיה דר' לעזר. טעמיה דר"א הוא משום דס"ל מה דמחייב במתני' בנזקי גופו אפילו בע"מ לפטור משום פגם משפחה הוא שבושת הוא להם שיהא נראה מחוסר אבר אבל לא משום צער גופו והילכך כשנראה מדבריו דמוחל הוא על צער גופו דאמר הן בניחותא פטור כ"א היכא דמשתמע האי הן אלאו חוששין אנו לפגם משפח' אבל בלאו הכי לא:

ור"ל אמר בהין שהיא בהין היא מתניתא. כלומר אפילו בהן שהוא משתמע להן ממש כגון שאמר בניחותא אפ"ה ברישא דנזקי גופו הוי חייב אבל בהן שהוא משתמע ואפשר לפרשו בלאו שאמרו בדרך תימה חייב אפילו בסיפא דהוי נזקי ממונו שהרי בדרך תימה אמר הן וכי תפטור אתה ולא תשלם כלום וא"כ לא היה לו לזה לעשות כזה:

מילתיה דר"ל אמר ששמין לקרובים בושת. כלומר ר"ל לא ס"ל דהטעם משום פגם משפחה הוי שהרי אפשר לשום הבושת שיש להן בשביל זה ואותן הדמים יתן להם אבל עיקר הטעם משום צער גופו הוא ובדמי הצער אנן קאמרינן דלעולם אין אדם מוחל על צער גופו ואפילו אמר הן בניחותא חייב:

תני. בתוספתא סוף פ' הנזכר:

שאנסוהו עכו"ם ליתן ממון חבירו. שהיו מופקדים אצלו:

ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו. כלומר שלא מסר להן בידו אלא בפניו הוא דנטלו אבל הוא לא עשה כלום פטור:

נטל ונתן להם. דעשה מעשה בידים חייב דמציל עצמו בממון חבירו הוא:

ממון סתם. אנסוהו ואמרו לו תן לנו ממון ולא באו על עסקי ממון של חבירו:

אבל. אמרו בפירוש תן לנו ממון פלוני שהן בידך ונראין הדברים שלא באו עליו אלא בשביל ממונו של חבירו אפילו נטל ונתן ביד פטור:

הדרן עלך פרק החובל