מתני' הגוזל. משלם כשעת הגזילה. דמי עצים וצמר ואין חייב להחזיר לו כלים דקני בשינוי:

משלם דמי פרה וכו'. והעודף מה ששוה יותר הולד והגיזה שלו הוא דקננהו בשינוי. זה הכלל. לאתויי גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנאו בשינוי ואם טבחו ומכרו פטור מתשלומי ארבעה וחמשה דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר:

גמ' הכא את אמר ליבון כשינוי. בתוספתא ריש פ' עשירי הגוזל את הפרה וכו' גזל צמר ולבנו טווי ולבנו פשתן ונקהו אבנים ושיפן משלם כשעת הגזילה. ופריך הש"ס הכא בברייתא אתה אומר דליבון לחודיה הוי כשינוי בידו ולפיכך אינו משלם אלא כשעת הגזלה והכא במתני' אתה אומר דאין ליבון כשינוי דקתני ועשאו בגדים דוקא אבל בשעת ליבון הצמר שהוא קודם הטוויה לא קנאו דלא הוי כשינוי:

הן דתימר. ומשני האי דאמרת התם דליבון כשינוי בשעשאו צופים מיירי מלשון ציפי צמר כהאי דאמרינן בריש פ' במה טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר והוא צמר המנופץ ועושין אותו כעין משטיחין ולשונות ארוכין לטוותן דבמעשה כזה הוי שינוי:

והן דתימר וכו'. במתני' דדייקינן דבליבון לא הוי שינוי כשהניחו כמות שהוא מלובן ולא התקינו עדיין לעשות מהן טווי:

מצינו ליבון בלא צופים. שהרי בתחלה מלבנו ואחר כך עושה צופים כדי לטוות או שמא יש צופים בלא ליבון בתמיה וא"כ אכתי תקשי סיפא דתוספתא דקתני טווי ולבנו והא לא משכחת לה שיהא טווי ויהא צריך ללבנו שהרי כבר עשאו צופים ולבנו בתחלה ולהאי טעמא דאמרת היכי מפרשינן להסיפא דברייתא:

א"ר יודן קל הוא שהקילו. כלומר אלא לאו היינו טעמא כדקאמרת דמוקמת להברייתא בגוונא דליקני בשינוי דהא ליתא כדפרכינן וע"כ דטעמא דברייתא לאו משום דקנייא בשינוי דבין ליבון ובין עשאו צופים לאו שינוי גמור הוא ובדין הוא דלא ליקני וקל הוא שהקילו בגזלן שיהא משלם כשעת הגזילה מפני תקנת השבים שאם אתה מחמיר עליו ימנע מלהשיב ומתני' דקתני ועשאו בגדים בשינוי דאורייתא קתני דבכה"ג ודאי שינוי הוא ומדינא דאורייתא קני:

גזל שלח וליבנו. שלח הוא העור בצמרו. כדתניא בפ"ה דמכשירין החובט על השלח חוץ למים בכי יותן ומלשון שלחין הוא טומנין בשלחין. וכלומר דהש"ס א"נ ר' יודן גופיה מסיים למילתיה ולאוכחי דע"כ טעמא דברייתא מפני תקנת השבים הוא דהא גזל צמר סתמא קתני ובכללו ג"כ אם גזל העור בצמרו ואית לך מימר בזה בשעשאו ציפי צמר לטוות ממנו בתמיה אלא עוד קל היא וכו' וע"כ דשמעי' נמי להאי טעמא מהא דקל הוא שהקלו בגזלן:

גזיל מריש. כל הני ברייתות בתוספתא שם. וסוגיא זו שנויה בגיטין פ"ה הלכה ו' ונשתנית בנוסחה:

יקעקע כל הבירה. יקלקל הכל וצריך להחזיר לו הקורה דלא קנאו בשינוי:

מפני תקנת השבים. מדינא מודו ב"ה דלא קני דשינוי החוזר לברייתו הוא דכשורא הוי כדמעיקרא אלא מפני תקנת השבים שלא יצטרך לסתור כל הבירה וימנע מהשבה אמרו חכמים שיתן לו את דמיו:

ירד לחורבה. של חבירו ובנאה שלא ברשותו:

וידו על התחתונה. אם ההוצאה יתירה על השבח נוטל את השבח ואם השבח יותר על הוצאה נוטל את הוצאה. שמין לו וידו על העליונה. ונוטל היותר שבשתיהן הוצאה או השבח:

אין שומעין לו. לקלקל וארישא וירד שלא ברשות קאי:

משום ישוב ארץ ישראל. שיהו הבתים בנוין ולא חריבין:

שמא אין שומעין לו. בתמיה. וה"נ דהוי כפורק משאו לפי שעה בחורבה של חבירו ואמאי יכופו אותו להיות ידו על התחתונה ולא יטול את שלו:

כיון דשמע רב נחמן טעמא דאמר ר' יעקב משום ישוב א"י נגעו בה:

אמר האמירה. חיבבה. מלשון את ה' האמרת היום א"נ הא אמירה הא ודאי יש לאומרה ודוגמתו בריש פ"ו דסנהדרין סוף הלכה א' וכלומר טעמא קאמר דמשום ישוב ארץ ישראל להיותה מיושבת ולא חריבה אין שומעין לו:

אלא בנה וכו'. רב נחמן בר יצחק חזר ושאל אלא בכה"ג אם בנה או נטע במקום שאין ראוי לכך לפי שהוא מעבר לרבים מהו הדין. שמין לו. כיורד שלא ברשות:

אלא שמערים עליו. כלומר כמה שהוא עשה לבנות ולנטוע במקום שהוא מעבר לרבים מערימין עליו ג"כ ואין משגיחין על מה שבנה ונטע ונכנסין לשם בימות החמה מפני החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים:

א"ל. זה ששאל לפניו רב נחמן בר יצחק:

הא תניתה. מאי מספקא לך בזה מי לא תנינן ביורד שלא ברשות שמין לו וידו לתחתונה והרי זה יורד שלא ברשות הוא ואם דין זה אמרו ביורד לתוך חרבתו של חבירו מכ"ש אם בנה במקום שאין ראוי לבנות ולנטוע כלל וידו על התחתונה הן לענין השומא הן לענין שנכנסין לשם בעת שהן צריכין לכך:

הדא אמרה. על המתני' קאי דקתני גזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה מעוברת לילד ומפרש ר' זירא דה"ק דאע"פ שילדה אצל הגזלן לא אמרינן דקני הוא לדמי הולד ואינו משלם אלא דמי פרה ריקנית אלא דצריך לשלם דמי פרה מעוברת כמו שהיתה בשעת הגזילה והילכך קאמר דש"מ ממתני' דכמו כן הדין בגזל שמינה והכחישה אצלו מחזיר לו הגזלן דמי השומן דצריך לשלם לו כמו שהיתה שמינה בשעת הגזילה:

הדא אמרה גזל כחושה וכו'. רב חסדא דייק דיניה מסיפא דמתני' מדקתני גזל פרה ועיברה אצלו וילדה דמשלם דמי פרה ריקנית כשעת הגזלה מפני שילדה הוא דאמרינן כן דנמצא שמחזיר לו הפרה כמות שהיא בעינה וכשעת הגזילה הא לא ילדה מחזיר לו כמות שהיא אף על פי שנתעברה אצלו וא"כ בכחושה והשמינה אצלו מחזיר לו ג"כ כמות שהיא בעינה עכשיו:

מאן תניתא. אזה הכלל דמתני' קאי מאן תנא להא דהדר קתני זה הכלל ולאתויי מאי:

ר' יעקב הוא דתני וכו'. ולא נשתנית מברייתא. בגופה מכמות שהיתה אף על פי שבאת לידי שינוי בדבר שהוא חוץ לגופה כגון שנאסרה בהנאה כמו חמץ ועבר עליו הפסח כדתנן לקמן וכיוצא בזה אומר לו הרי שלך לפניך:

והגנב. בין נשתנית מברייתה בין לא נשתנית לעולם משלם כשעת הגניבה:

מתני' בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. דעבדא כקרקע דמי וברשותיה דמריה קיימא והלכה כר"מ:

גמ' בשגזל עגל ונעשה שור. הוא דאמר במתני' בהמה והזקינה משלם דמי עגל כשעת הגזילה דנעשה שינוי בידו וקנאו אבל גזל שור והזקין אצלו לא אמרי' דמשלם כעין שהיה שוה בשעת הגזילה אלא אומר לו הרי שלך לפניך דס"ל לרב הונא דלא אמרינן משלם כשעת הגזלה להחמיר עליו אלא להקל עליו והיינו דפליג שמואל עליה וקאמר בתמיה דא"כ אפי' גזל עגל ונעשה שור אומר לו הרי שלך לפניך וכלומר דמאי חזית הכא לחלק כן ואפילו כשנשתנה בידו למעליותא נימא נמי דמחזיר לו כמות שהיא עכשיו אלא דתנא דמתני' סתמא קאמר משלם כשעת הגזילה בין להקל בין להחמיר:

תני רב קרנא. כרב הונא בעגל ונעשה שור וטבח ומכר דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אלא דמי עגל:

הלכה כרבי מאיר. בעבדים והזקינו:

מתני' מטבע ונסדק. שינוי הניכר הוא:

פירות והרקיבו. כשהרקיבו מקצתן אומר לו הרי שלך לפניך אבל הרקיבו כולן הוי כיין והחמיץ דהוי היזק הניכר משלם כשעת הגזלה:

מטבע ונפסל. שאינו עובר באותה מדינה אבל עובר הוא במדינה אחרת אומר לו הרי שלך לפניך ולך והוציאו שם:

תרומה ונטמאת דלא נשתנית בגופה וכחמץ ועבר עליו הפסח:

ונעבדה בה עבירה. שנרבעת ונעבדה לע"ז והרי היא פסולה לקרבן אומר לו הרי שלך לפניך דכל הבהמות לאו למזבח קיימי:

או שנפסלה מע"ג המזבח. במום שאינו ניכר כגון בדוקין שבעין:

גמ' בשפסלתו מלכות. נסדק דקאמר בשפסלתו מלכות לגמרי שלא יצא בשום מדינה והוי כנסדק דהיזק הניכר הוא והלכך משלם כשעת הגזלה ונפסל דסיפא מפרש רב הונא בשפסלתו מדינה כדלקמן:

בשנסדק ודאי. נסדק ממש הוא דמשלם כשעת הגזלה:

והן שהרקיבו מן הכנימה. הא דקתני פירות והרקיבו משלם כשעת הגזלה דוקא שהרקיבו מחמת הכנימה שרץ קטן שקורין מולבין שדרך הכנימה להתפשט וכהרקיבו כולן הוי אבל אם הרקיבו מתולעת הוי כהרקיבו מקצתן דהשאר כבריאין הן ואומר לו הרי שלך לפניך:

רב הונא אמר בשפסלתו מלכות. כלומר לרב הונא דמפרש מטבע ונסדק דרישא כשפסלתו מלכות אבל פסלתו מדינה אומר לו הרי שלך לפניך שהרי יכול הוא להוציאו במדינה אחרת ובהכי מיירי נפסל דסיפא:

ושמואל אומר אפי' פסלתו מלכות. סיפא דקתני אומר לו הרי שלך לפניך אפי' פסלתו מלכות נמי דהיזק דלא מינכר הויא והלכך קאמר לעיל דנסדק דרישא נסדק ממש הוא:

ר' יודן לא נחית לבית וועדא. לא נכנס לבית המדרש ופגע בר' מנא וא"ל מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום וגרסי' לה להאי לעיל בפ' הנזקין הלכה ה':

א"ל מילא פלן. הש"ס סמיך אהא דקאמר התם וכמציין למאי דאמר שם שהשיב לו ר' מנא כן א"ר יוסי המטמא אינו כעושה מעשה טימא טהרותיו של חבירו פטור שאינו כעושה מעשה דהיזק שאינו ניכר הוא:

ולאו מתניתא היא תרומה ונטמאת. וקתני אומר לו הרי שלך לפניך ואינו משלם היזיקו וקס"ד דאפילו טימא בידים:

א"ל תיפתר בשנטמאת מאליה. שלא שמרה מלהטמא ולית ש"מ כלום למטמא במזיד בידו שיהא פטור דזה עושה מעשה הוא. והתם גריס לה דר' מנא גופיה הביא ראיה מהאי מתני' דממנה למד ר' יוסי למילתיה והשיב לו ר' יודן תיפתר וכו' ולית ש"מ כלום:

נשבע לו קודם הפסח. אחמץ ועבר עליו הפסח קאי דקתני במתני' אומר לו הרי שלך לפניך ואע"פ שעכשיו אסור בהנאה הוא וקאמר חילפיי דמשכחת לה שלפעמים אפילו עבר עליו הפסח צריך לשלם לו חמץ יפה שהוא מותר וראוי לאכול וכגון שתבעו הנגזל קודם הפסח ונשבע לו וחזר והודה לו אחר הפסח צריך לשלם חמץ היפה וראוי לו הואיל ובשעה שנשבע לו קודם הפסח הוה ובעי למיעבד השבה על שעת השבועה וכמו שהיה יפה באותו שעה דאי לאו הכי לאו השבה מעלייתא היא:

דדריש לה משום דר' יעקב בר אחא. להאי מילתא דחילפיי. ומתמה עלה במילתא דפשיטותא וקאמר הש"ס אין אית וכו' האם יש אדם חולק על הא דחילפיי בזה דמילתא דפשיטא היא דבכה"ג הכל מודים בחמץ כזה שנשבע עליו קודם הפסח שמשלם לו חמץ יפה:

מתני' נתן לאומנין לתקן. לפי מסקנת הש"ס הבבלי הכי מתפרשא נתן להם עצים לעשות כלי ואחר שנעשה הכלי קילקלוה חייבין לשלם כל דמי הכלי ולא דמי עצים בלבד כדין הגזלן שמשלם כשעת הגזלה דשאני אומן דלא נתכוין מעולם לגזול ולא זכה בה לפי שאין אומן קונה בשבח כלי:

נתן לחרש. השתא קתני שאם נתן לאומן כלי העשוי כדי לתקנו וקלקלו חייבין לשלם דמי הכל. ואיצטריך האי סיפא לגלויי רישא דלא מיירי בכלי העשוי אלא שנתן עצים ואפ"ה משלמין דמי הכלי:

שידה. ארגז של עגלה העשויה למרכב נשים:

גמ' רב הונא אמר וכו'. רב הונא מפרש להמתני' דחדא קתני ופרושי קא מפרש לה נתן לאומנין לתקן וקילקלו חייבין לשלם כיצד כגון שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל וכולה מתני' בכלי העשוי מיירי והלכך קאמר הא דקתני חייבים לשלם דמי הכלי והוא שקבע בו מסמר האחרון כדי לזכות בהן לכליו של זה וכלומר דס"ל לרב הונא דאומן קונה בשבח כלי והלכך לא מיתוקמא רישא דמתני' בשנתן לו עצים לעשות מהן כלי דא"כ היה פטור מדמי הכלי ולא היה משלם אלא דמי עצים בלבד שהרי הוא קנה בשבח הכלי וזכה בה עד שיתן לו שכרו אלא דס"ל דאינו מתחייב אפי' בשנתן לו כלי העשוי לתקן וקילקלה עד שיתכוין לזכות בה בעד שכרו והיינו דקאמר שקבע בו מסמר האחרן לתקנו וכיוון בה לזכות לכליו ובזה הוא דמתחייב בדמי הכלי:

מתני' והקדיח' היורה. שרפתו שהרתיחה יותר מדאי:

נותן לו דמי צמרו. בהא כ"ע מודו משום דליכא שבחא כלל דהא שרפתו לגמרי וליכא למימר אם השבח יותר וכיון שהוא נושא שכר חייב לשלם לו דמי צמרו:

צבעו כאור. כמו כעור שצבעו בפסול' ובשירי הצבע ומזיק בכוונה הוא לפיכך ידו על התחתונה לדברי הכל ואם השבח שהשביח הצמר יתר על ההוצאה של הצבע נותן לו לצבע את ההוצאה ולא שכר שלם ומקבל את צמרו. ולא אמרי' הכא דיקנה שבח הצמר ויתן לו דמי צמרו דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שינוי דליקני:

לצבוע לו אדום וכו'. קני בשינוי לר"מ ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר:

ר' יהודה אומר וכו'. דקנסינן ליה להאי דשינה להיות ידו על התחתונה ולא ליתהני משבחא ואגריה נמי לא לשקול כוליה אלא ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח שהשביח הצמר יתן לו השבח ואם ירצה ליתן לו שכרו משלם כגון שהשבח יותר על השכר הוא יתן שכרו והלכה כר' יהודה:

גמ' רב הונא אמר שהקדיחו סממנין. הא דקתני הקדיחה יורה מפרש לה רב הונא דלאו מכח היורה ממש נשרפה דא"כ איהו לאו מידי עביד אלא בשנשרפה מחמת הסממנין שלו שהיו גרועין ולפיכך נותן דמי צמרו והיורה דקאמר מלאכת היורה קאמר:

אבל הקדיחה יורה. ממש אומר לו הרי שלך לפניך דאיהו לא פשע מידי:

שמואל אמר אפי' הקדיחו סממנין. בלשון תמיה מתפרשא כדלעיל הלכה ב' וכלומר לדידך א"כ אפילו בהקדיחו סממנין נמי לימא ליה הרי שלך לפניך שיכול הצובע לומר לו בסממנין אלו אני צובע מלאכת הכל ודידך הוא דאפסיד ומאי אית לי למיעבד אלא ודאי תני דמתני' סתמא קתני והקדיחה היורה וביור' ממש נמי פשע בה שהיה לו להזהר שלא תרתיח יותר מדאי ונותן לו דמי צמרו:

מהו אם השבח וכו'. על הסיפא קאי אם שינה לצבוע לו אדום וכו' דקאמר ר' יהודה אם השבח וכו' ובעי הש"ס היאך אנו מפרשין להא דר' יהודה דודאי הא דקתני ברישא צבעו כאור אם השבח וכו' בפשיטות מתפרשא דהתם לא נתן לו בעל הצמר הסממנין להצבע דלא מיירי בהכי שהרי אמרי' דלא שינה במידי ומזיק בכוונה קרינן ליה שצבעו בפסולת ובשירי הצבע וצבע דידיה הויא וא"כ הכל נחשב בהוצאה דמי עצים וסממנין ושכירות הפועלים ומפני שהפסיד בידים ידו על התחתונה ואם השבח שהשביח עכ"פ הצמר מחמת שנצבע הוא יותר על ההוצאה אין לו אלא הוצאה ואם הוצאה יתירה אין לו אלא כשיעור השבח אבל הכא דקתני לצבוע לו אדום וכו' ויש לפרשו שנתן לו זה את הסממנין לצבוע ושינה זה והשתא איכא לספוקי היאך אנו מחשבין השבח וההוצאה דעכשיו אין הסממנין שלו והוא שינה ואפשר אם לא היה משנה היה השבח יותר ויותר והיינו דבעי הש"ס הכא מהו אם השבח וכלומר דנכלל בתוך הבעיא נמי אם דנפרש שהוא נתן לו הסממנין לצבוע אדום ולפ"ז צריך לפרש מהו אם השבח וכו' ומפרש לה דהכי הוא:

בר נש דיהיב לחבריה חמשה מנוי עמר וה' מנוי סממנין כצ"ל:

ועשרה מנוי אגריה. התנה עמו בעד הוצאה מדמי העצים ושכירת פועלים ושכר טרחו עשרה ליטרין ויהיה החשבון בזה חמשה ליטרין בעד הוצאתו וחמשה ליטרין בעד שכר טרחו שכן דרך האומנין לחשוב שכר טרחתו נגד ההוצאה שהוא מוציא על המלאכה:

הוה טב עשרים וחמשה מנוי. אילו לא שניתה והיית עושה כאשר צויתי כבר היה החשבון שלי שהיה שוה עשרים וחמשה ליטרין והייתי מרויח חמשה ליטרין על העשרים ליטרין שהיה לי הוצאה עם השכר שלם שלך ועכשיו שעשית אותו צבע שחור איננו שוה כי אם עשרים ליטרין:

את אובדת דידך. אתה צריך שתפסיד שכר הטרחא שלך ואין לך אלא החמשה בעד ההוצאה ואני לא צריך שאפסיד את שלי ומה שהייתי מרויח כן גם עתה צריך שארויח החמשה ליטרין ואתה הוא המשנה ותפסיד חלקך. והיינו אם השבח וכו' שהשבח שהיה ראוי להשביח יתר על ההוצאה של זה שהרי ההוצאה שלו לעולם אינה נחשבת אלא כפי חצי סך פיסוק השכר שלו משלם והשבח נחשב על שיווי הצמר והסממנין שהיה שוה מקודם ומה שמשביח מחמת הצבע וא"כ הצמר והסממנין היו שוין עשרה ליטרין וההוצאה שצריך לזה להוציא ולצבוע הם חמשה ובין הכל חמשה עשר והיה משביח עד עשרים וחמשה נמצא השבח עשרה ואין לזה עכשיו אלא ההוצאה ובעל הצמר יש לו הריוח חמשה כפי אשר היה מרויח אם לא שינה ושכר טרחו של זה שהוא ג"כ חמשה יפסיד והיינו נמי את אובדת דידך וכו' שהם ממש שוין כחלקו של זה שהוא מפסיד כך חלקו של זה בריוח לעולם:

ותשמע מינה. שמע מינה מהאי דינא דכן נמי אמרינן בשליח ששינה בשליחתו שמפסיד שכר שליחותו כפי הריוח שהיה לזה אם לא היה משנה והמשלח אינו מפסיד כלום כדמפרש ואזיל:

דזבין ליה חיטין מטבריה. על מנת שיקנה לו חטין מטבריא שהמדה שם מרובה היא והלך ושינה וקנה מצפורי שהמדה היא פחותה חלק החמישית:

אילו. קנית מטבריא היה לי בעד השמנה דינרין עשרים וחמשה מדות ועכשיו מצפורי אינן אלא עשרים אתה ששנית תפסיד משכר שליחותך כפי ערך החמשה מדות ואני לא אפסיד את שלי:

תני. בתוספ' דב"מ פ"ד ושם הגי' כתני חורן:

אם פחתו וכו'. דמכיון דשינה כשלו הוא בין לשכר בין להפסד ומחזיר להמשלח מעותיו וכר"מ במתניתין דס"ל שינוי קונה:

ותני חורן. תניא אידך דאם הותירו הותירו לשניהן:

מ"ט דר' יודן. מיפשט פשיטא ליה להש"ס דברייתא בתרייתא כר' יהודה אתיא דס"ל שינוי אינו קונה וכן נראה מהתוספתא שם דר' יהודה היא דאיירי לעיל התם ואם פיחתו לא בעי טעמא משום דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלא אאם הותירו הוא דבעי מ"ט דכיון דלא קני השליח הכל למשלח הוא:

שלא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות. בלשון תמיה מתפרשא וכלומר וכי אמרינן שלא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות לבדו הא לא ידע ממנו כלום ומי הודיע לו שבשביל בעל המעות הוא קונה ולקמן מפרש טעמא הא דנוטל בעל המעות החצי מן המותר:

ולמה אין חולק עמו. השתא פריך דלהאי טעמא דקאמרת משום דהמוכר לא ידע מבעל המעות אלא להשליח הוא דהקנה ומש"ה נוטל השליח חלק כהמוכר א"כ ולמה אין חולק עמו לעולם ואפילו בלא הותירו יהיה המקח לשניהם דהא עכ"פ המוכר להשליח הוא דמקנה וכמו דאמרינן דמה"ט יש להשליח חלק בהמותר ה"נ נימא דלעולם זכה השליח בחלקו בגוף המקח:

שאסור ליהנות מחבירו. ה"ט דבלא הותירו אין להשליח כלום בגוף המקח ואפי' אם ירצה ליתן להמשלח חצי סך מעותיו בעד חצי הסחורה לפי שאסור ליהנות מחבירו שלא קנה תחילה אלא במעות חבירו ואין לו שייכות בזה אבל כשהותירו לא הוי של חבירו וזכה השליח בחלקו וטעמא דהמשלח נוטל בחלק המותר אכתי לא מפרש הכא עד לקמן לבתר דשקיל וטרי ומפרש גוף הדין והחילוק בין הותירו או לא ובין חטין ושעורים לבין חטין וחטין:

ופריך מעתה אפילו אמר וכו'. ולקח לו חטים נמי נימא לא נתכוין וכו' בתמי' כדלעיל שהרי לא ידע המוכר מבעל המעות:

ובשעה וכו' ולקח לו שעורים. מסקנת הקושיא היא וכלומר ומ"ש באמר לו ליקח חטים ולקח שעורים דאמרת ה"ט דלא זכה בעל המעות בכל המותר משום דלא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח דלא ידע מבעל המעות כלום וא"כ בחטים ולקח לו חטים נמי נימא הכי יקיים מה בידו. יחזיק זה הלוקח מה שבידו החטים שקנה שהרי הוא זכה בהן ולא הבעל המעות ויחזיר דמיהן לבעל המעות:

א"ר נסא. לא דמי דבשעה שקיים שליחותו לא נתכוון המוכר לזכות לבעל המעות בתמיה דהא קיים זה שליחותו וקנה חטים בשביל בעל המעות ומהיכי תיתי דנימא בזה שלא נתכוין המוכר לזכות לבעל המעו' דאפי' לא ידע הוא לבעל המעות לא איכפת לן בזה שהרי זה עשה שליחותו ומה שקנה ודאי בשבילו קנה:

לא קיים שליחותו. אלא קנה שעורין בהא הוא דשייך למימר נתכוין לזכות ללוקח ולא לבעל המעות והרי השליח לא קנה בשבילו שהוא אמר לו חטים והוא לקח שעורים ובכה"ג הוא דאיכא למימר דטעמא דלא ידע המוכר לבעל המעות לא נתכוין לזכות אלא ללוקח:

ולמה חולק עמו. המשלח דמכיון דאמרת שהמוכר לא נתכוין לזכות אלא להלוקח שלא ידע מבעל המעות א"כ כל המותר ללוקח הוא ואמאי יטול בעל המעות חלק בהמותר:

אמר. ומשני אמרי הואיל ובאת לו הנייה מתחת ידו של בעל המעות להשליח שהרי עכ"פ אי לאו מעותיו שנתן לו זה לא היה קונה כלום וא"כ בדין הוא שאף הוא חולק עמו בהמותר:

והתנינן. בפ"ו דערכין:

אין לו. לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו שלקח בשבילן אין להגזבר לגבות מאלו לפי ששלהן הוא וקשיא דה"נ נימא מי ידע המוכר שמכר לו המלבושים או הצבע שצבע להן מאשתו ובניו של זה ואמאי זכו בהן אשתו ובניו שאינו יכול ההקדש לגבות מאלו:

אמר לו. התם טעמא אחרינא איכא:

עלת על דעתו וכו'. וכלו' וכי עלת על דעתו בשעה שהקדיש נכסיו לומר שגם כסות אשתו ובניו בכלל הא ודאי לא לפי שאין דעתו של אדם להקדיש כסות אשתו ובניו:

והתנינן ערכי עלי. כלומר והא אף ערכין שנו כאן אחד המעריך עצמו וכיון שאמר ערכי עלי ודין דערכין דכופין אותו בע"כ לשלם כדתנן חייבי ערכין ממשכנין אותם וא"כ ה"נ נימא לא קבע לעצמו אלא חמשים סלע שהוא הערך מבן עשרים בתמיה וכלומר וכי עלתה זה על דעתו שיקבע החוב חמשים סלע על עצמו ושיכופו אותו בעל כרחו בודאי לא אלמא דלאו משום דעתו הוא:

האומר ערכי עלי. ומשני דה"ט באומר ערכי עלי דאמרינן דהוי כמו שמתנה בפירוש על מנת שלא לסדר החוב ממה שעל אשתו ובניו דשלהן הוי מעיקרא בשעה שהקנה להן. והיותר נראה דל"ג להאומר ערכי עלי בתרא וה"פ דהקושיא והתנינן ערכי עלי כלומר דין ערכין ג"כ וא' המעריך ואמאי לא יגבו להערך שלו מהן ומשני דה"נ כן. כיון שאמר ערכי עלי לא קבע לעצמו אלא נ' סלע וע"מ שלא לסדר וכו':

ר' נסא וכו'. קאמר נמי דהדין כן באומר על מנת שלא לסדר מחפץ פלוני שאין מסדרין לו מזה ובכסות אשתו ובניו נמי טעמא דהוי כאומר בתחלה כן:

זאת אומרת. מדאמרינן דמועיל דעתו והולכין בתר אומדן דעת שלו שאין שמין לערכין מן המטלטלין מדברי תורה דמן התורה לא חייל אלא על הקרקעות דאי מן התורה לא הוה אזלינן בתר אומדן דעתיה. אלא מדבריהן שמין גם מן המטלטלין והם אמרו דאומדן דעת מילתא הוא במטלטלין:

מתני' ונשבע לו. על שקר והודה:

יוליכנו אחריו אפילו למדי. דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו דגבי נשבע על שקר כתיב לאשר הוא לו יתננו:

לא יתן לא לבנו. של הנגזל ולא לשלוחו דלא הוי השבה עד דמטי לידיה:

אבל נותן הוא לשליח ב"ד. אם יש אחריות הדרך נותן הוא לשליח ב"ד ובזה יש לו כפרה מיד ואין צריך לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל:

ואם מת. הנגזל יחזיר ליורשיו דמהו דתימא לאשר הוא לו כתיב ואם מת לא קיים מצות השבה קמ"ל:

או שמחל לו על הקרן. לאחר שהודה מחל לו הנגזל את הקרן ולא מחל לו בפירוש גם על החומש:

חוץ מפחות שוה פרוטה. ולא חיישינן שמא יתייקר וישוב על שוה פרוטה ואפילו הגזל הוא בעין אין צריך לילך אחריו:

נתן לו את הקרן. לאחר שנשבע והודה לו שילם לו הקרן ועל החומש שנתחייב נשבע לו שנתן לו גם כן וחזר והודה שלא נתנו לו הרי זה החומש נעשה קרן ומשלם לו חומש על חומש חומשו של חומש:

חומש על חומש. שאם חזר ונתן לו חומש ראשון ונשבע על השני והודה משלם חומשו וחומש שני וכן לעולם דכתיב וחמישיתיו יוסיף עליו התורה רבתה חמישיות הרבה לקרן אחד עד שיתמעט החומש האחרון פחות משוה פרוטה:

תשומת יד. הלואה:

עשק את עמיתו. שכר שכיר:

הרי זה משלם קרן וחומש. אם כפר ונשבע על שקר והודה בכל אלו משלם קרן וחומש ואשם:

גמ' כיני מתניתא. הא דקתני עד שיתמעט הקרן לאו הקרן ממש הוא אלא כן צריך לפרש עד שיתמעט חומש האחרון שאותו נקרא קרן עכשיו וכדפרישי' במתני' וקס"ד דלכל מילי הוי כקרן וכדיני' שצריך להוליך אחריו אפילו למדי. והיינו דקא מתמה ר' יונתן וכי בנתינת חומש הראשון נעשה זה החומש כקרן ממש דמסתמא קרי ליה התנא דמתניתין קרן בתמיה והא אנן תנן נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין צריך לילך אחריו ואת אמרת דבנתינת החומש נעשה כקרן וכן כל החומש מחומש וכי עדיפי הן מחומש הראשון לענין זה:

לא אתייא אלא בשעת עדים ובשעת הקרבן. כלומר ואי אמרינן דכקרן הוי לא אתיא אלא לדינים האלו:

בשעת עדים. אם עדים העידו על כפירת החומש לאחר שנשבע לו והודה וחזר וכפר ובאו עדים והעידו דאנן קי"ל דאין חומש בא אא"כ הודה מעצמו אבל ע"י עדים אינו משלם אלא קרן ולא חומש אבל חומש זה מאחר שנשבע עליו וכבר הודה נעשה כקרן הוא ואם חזר וכפר משתלם הוא ע"פ העדים כשאר קרן:

ובשעת הקרבן. וכן לענין דין שעת הקרבן וכלומר אין שעת הקרבן מעכב בו דדין החומש דאינו בא. אלא עם הקרבן לכפרה והיינו כשהודה ואם אין קרבן שלא הודה אלא שבאו עדים אין חומש אבל חומש זה לאחר שנשבע והודה נעשה כקרן הוא ואם חזר וכפר בו ואח"כ באו עדים אף על פי שאינו מביא קרבן עליו שהרי עכשיו ע"פ עדים הוא ואין קרבן על זה מכל מקום משלם הוא דכקרן הוא דמשתלם אפילו שלא בשעת הקרבן:

מתני' איכן פקדוני אמר לו אבד. ובטוען טענת אבד ליכא כפל:

והעדים מעידין אותו שאכלו. לא מיבעיא אם מעידין שגנבו אלא אפילו אכלו אינו בעולם פטור מן הכפל הואיל וטען טענת אבד ובטוען טענת גנב כדקתני בסיפא משלם הוא כפל כגנב עצמו כדילפינן בפ' מרובה:

משלם את הקרן. וחומש ואשם נמי ליכא דאין חומש ואשם אלא בהודה מעצמו אחר שנשבע דילפינן מגזל הגר בפ' נשא דכתיב ביה והתודה:

משלם תשלומי כפל. אבל בהודה מעצמו אינו משלם כפל דכתיב אשר ירשיעון האלהים פרט למרשיע את עצמו:

ומת. אביו ואחר מיתת האב הודה:

הרי זה משלם קרן וחומש לבניו. של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים כ"א הוא ואע"ג דנפלה ירושה קמיה דהאיך בעי למיעבד השבה ואינו מעכב אצלו אפילו כנגד חלקו דכתיב והשיב את הגזלה אין לו תקנה עד שיוציא הגזלה מתחת ידו ודוקא שהגזלה היא בעינה אבל אם נשתנית קנייה בשינוי ואין לו לשלם אלא דמים ועושה חשבון עם אחיו על הקרן ועל החומש:

ואם אינו רוצה. להפסיד חלקו או שאין לו נכסים כל כך שיוכל לוותר על חלקו:

לוה. מאחרים ומחזיר את הגזל לאחיו לקיים מצות השבה:

ובעלי חובות. שלוה זה הגזלן מהם:

באין ונפרעין. מן הגזלה הזאת החלק שיש לגזלן בה:

גמ' תני. בתוספתא ריש פי"א:

אין מקבלין פקדון וכו'. דחזקה שאינו שלהן:

יחזיר לה. שמאחר שקיבל צריך להחזיר למי שהפקיד אצלו:

מקטן יעשה בהן סגולה מת יחזיר לאביו כצ"ל. וכן הוא בתוספתא סגולה קרן קיימת והקטן אוכל פירות:

יעשה פירוש לפירושו. כלומר שיעשה הפירוש כמו שפירשו ויקיים צוואה שלהן דחזקה שאינם משקרין בשעת מיתה:

ובלבד בעדים. שימסור לפלוני שאמרו בפני עדים:

כהדא. מייתי סייעתא דסומכין על מה שמצויין בשעת מיתה:

מי דמכא. בשעת מיתתה אמרה זה הנזם של בתי הוא נזם זהב תרגומו קרשא דדהבא:

והוא אמר. בעלה:

אין אדם מצוי לשקר בשעת מיתה. ואפילו בגוונא שלא היתה נאמנת בחייה דליכא מיגו דאי בעי' מחזיר לה משום דהוי מיגו במקום חזקה:

מתני' אם מת יירשנו. דלי בחיי משמע:

ואם אין לו. מה יאכל:

לוה. ואוכל וב"ח באים ונפרעים מן הירושה את חלקו ולא חשיבה הנאה מה שפורע את חובו באותן מעות כדתנן בפ"ד דנדרים המודר הנאה מחבירו פורע את חובו דמניעת התביעה אינה בכלל הנאה:

גמ' אמר ר' ירמיה. סוגיא זו כתובה בפ"ה דנדרים הלכה א' ושם הגהתי במקצת כפי הגירסא עיקרית דהכא:

חמי היך תנינן הכא. כלומר ראה ושתדקדק במה ששנינו הכא במתני' ותדע שהיא עיקר ולא תסמוך על הברייתא דלקמן דמיפרך מיפרכא היא:

בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו. כלומר לא תטעה לפרש דדוקא דקאמר בחיי ובמותי דהא ליתא אלא דטעמא משום דהוסיף וקאמר נמי במותי ואה"נ אם אמר במותי לחוד אם מת לא יירשנו והא דקאמר בחיי משום שרצה לאסור עליו הנכסים אף בחייו:

והתני בחיי וכו' במותי אם מת יירשנו. וכלומר ואי משכחת לה להדא ברייתא דקתני במותי לחוד יירשנו ודווקא בדאמר תרווייהו בחיי ובמותי הוא דאם מת לא יירשנו לא תסמוך עלה דמשבשתא היא דהא קשיא עלה:

מה בין אהן דאמר חדא חדא וכו'. וכי מה בין דאמר במותי לחוד לבין דאמר בחיי ובמותי לענין ירושה דקתני בהא יירשנו ובהא לא יירשנו דמאי שנא דאי אמרי' אדם אוסר על חבירו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אפילו אם אמר במותי לחוד נמי אם מת לא יירשנו ואי אין אדם אוסר על חבירו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו א"כ אפילו אמר תרווייהו בחיי ובמותי לאו כלום הוא דמה מועיל הא דאמר בחיי לזה אלא הך ברייתא לאו דסמכא היא:

תריהון אמרין קונם הניות נכסי אילו עליך בחיי ובמותי מכיון שאמר אילו אסרן עליו בין בחיים בין לאחר מיתה. כצ"ל ואחר מה דלא תנינן בנדרים צריך לגרוס קונם לבית זה שאיני נכנס וכו' עד לאחר מיתה וכן הוא שם. ונתחלפו השיטות כאן:

קונם הניית נכסי אילו עליך. אם א"ל נכסי אילו:

בחיי ובמותי. כלומר הוי כמאן דאמר בהדיא בחיי ובמותי כדמפרש ואזיל מכיון שאמר אלו לעולם משמע:

תנינן בנזקין מה דלא תנינן בנדרים. בתמי' כלומר דר' יוסי מתמה מאי קמ"ל רב ירמיה ור"י בן חנינא וכי הוסיפו איזה דבר כאן בסדר נזיקין מה דלא תנינן כבר בנדרי' הא שמעינן להאי מילתא ממתני' דנדרים דקתני התם קונם לביתך שאיני נכנס מת או מכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאיני נכנס מת או שמכרו לאחר אסור אלמא קונם לבית זה שאיני נכנס בחיי ובמותי משמע אע"ג דלא אמר בהדיא הכי מכיון שאמר לבית זה אסרו עליו לעולם וה"נ כן אם אמר אילו לחוד סגי:

מתני' שנאמ' ואם אין לאיש גואל. ואין לך אדם בישראל שאין לו גואלים למעלה עד יעקב אבינו אלא זה הגר שמת ואין לו יורשין:

היה מעלה את הכסף ואת האשם. לירושלם ומת בדרך:

הכסף יינתן לבניו. של גזלן שכבר זכה בהן בתחלה במיתת הגר אלא דהוה בעי למיעבד השבה כי היכי דתהוי עליה כפרה והשתא כיון דמית ליה תו ליכא כפרה:

והאשם ירעה עד שיסתאב. כדין אשם שמתו בעליו דקיי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה עד שיפול בו מום:

וימכר ויפלו דמיו לנדבה. לשופרות נדבה שהיו לוקחין מהן עולות לקיץ המזבח:

נתן את הכסף לאנשי משמר ומת. הגזלן קודם כפרה:

אין היורשין. של הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים ולא אמרינן דאדעתא שיתכפר לו נתן והכא ליכא כפרה דלהכי גלי קרא איש אשר יתן לכהן לו יהיה לומר דכיון שזכו אין יכולין להוציא מידם:

מתני' נתן. הגזלן:

גמ' דר' יוסי הגלילי היא. פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע בתוספתא פ"י והש"ס קיצר כאן וסמיך על שהיתה שגורה בפיהם. והכי איתא התם דרש ר"י הגלילי בגוזל את הגר והיה עולה לירושלם ומעותיו ואשמו בידו ימצאו וזקפו עליו במלוה הביא אשמו ואחר כך מת הגר יצא לא הספיק להביא את אשמו עד שמת הגר ה"ז צריך להביא אשם והמעות זכה בהן וחכ"א לא עשה כלום עד שיתנ' לו ויחזור ויטלם ממנו דרש ר"ע כשבא מזופרין בגוזל את הגר ונשבע לו והיה עולה לירושלם ומעותיו ואשמו בידו ומת בדרך הכסף יינתן לבניו ואשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שנאמר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו מי שצריך כפרה יצא זה שאין צריך כפרה ע"כ. ויש חסרון הניכר שם דבדברי ר"י הגלילי צ"ל בגוזל את הגר ונשבע לו ושמע שמת והיה עולה וכו'. דאי בלא שמע שמת למה היה מעלה המעות לירושלם. וכן הועתק בבבלי דף ק"ט ע"א. ובדברי ר"ע צ"ל ונשבע לו ומת והיה עולה וכו'. והשתא התוספתא מבוארת. ופלוגתייהו בהכי דר"י הגלילי סבר דכשמצא להגר בדרך שעדיין לא מת וזקפו להגזלה עליו במלוה ואח"כ מת הגר מהני זקיפת מלוה לענין שיצאה מתורת גזלה וזכה בהן הגזלן כשמת הגר ואינו צריך להוציא מידו. הביא אשמו וכו'. פשוט הוא דלעולם צריך להביא אשם על שבועתו ובמעות זכה ואין חילוק בין רישא לסיפא. וחכ"א לא עשה כלום. במה שזקפן במלוה ולא נפקא ליה מתורת גזלה עד שיתנם לו וכו' וחכמים היינו ר"ע והיינו דקאמר דרש ר"ע וכו' וכלומר דלא דריש למעוטי מהשבת הגזלה אלא דוקא בכה"ג שמת הגזלן בדרך עד שלא נתן הכסף לכהנים כדין גזילת הגר שמת בלא יורשים דבהא הוא דאמרי' הכסף ינתן לבניו של גזלן כדדריש מדכתיב בהאי קרא אשר יכפר בו מי שצריך כפרה וכו' וכ"ע מודים בזה אבל בדין זקפו במלוה פליג אר"י הגלילי וס"ל כחכמים דלא מהני ולא מידי והשתא מפרשינן להסוגיא:

דר"י הגלילי היא. הא דקתני במתני' ונשבע לו ומת ה"ז משלם וכו' דוקא קתני שמת הגר אחר שנשבע לו וכשבא אח"כ לצאת י"ח צריך ליתן הכסף לכהנים כדכתיב אבל אם הודה לו אחר שנשבע וזקפן במלוה עליו ואח"כ מת הגר כבר יצא מתורת גזלה וזכה הלה במה שבידו ומתני' כר"י הגלילי אתיא:

דדרש ר"י הגלילי וכו' ונשבע לו ומת שמשלם. וכדיוקא דדייקינן במתני' לאפוקי אם הודה וזקפן עליו במלוה כדאמר בתוספתא:

ואם אין לאיש גואל הטעון כפרה וכו'. אסיפא דקרא סמיך דאשר יכפר בו כתיב כדדריש בתוספתא ואסיפא דמתני' קאי היה מעלה את הכסף וכו' דמכיון שמת אין טעון כפרה ואע"ג דבתוספתא אחר דברי ר"ע איתמר לא איכפת לן דבהא כ"ע מודו ואגב דמפרשי חילפיי ור"י ב"ח הרישא דכר"י הגלילי היא מסיימי ומפרשי לטעמא דסיפא ולא שייכא לפלוגתייהו:

והשתא מייתי לה הש"ס לדרשה דר"ע התם דפליג אר"י הגלילי ואם דלא הועתק כאן משמעות הפלוגתא כ"א דרך קצרה בהא דל"פ וסמיך אדהתם כדלעיל:

ר"ע היא. המתני' ולא ס"ל לרב ור"ל לפרש המתני' כחילפיי ור"י ב"ח דרישא בדוקא קתני ונשבע לו ומת אלא אפילו הודה לו ואפילו זקפן במלוה ואח"כ מת הגר לא מהני כלום וכדמסקי דאמר תושב אשמה בכל מקום. כלומר שמ"מ צריך להשיב אשם והיינו החוב הגזלה אשר עליו כדכתיבא קרא להשיב האשם וגו' ועל הגזלה נאמר ואע"פ שזקפן הגר עליו קודם שמת ועכשיו שמת ואין לו יורשין לא זכה בהן זה להחזיקן בידו אלא שצריך להוציא הגזלה מתחת יד וכדין הגוזל את אביו וכו' דעכ"פ השבת האשמה בעינן:

את הכסף ליהויריב. היא המשמרה ראשונה של עשרים וארבעה משמרות הכהונה שבמקדש ושל ידעיה אחריה ונתן את הכסף ליהויריב במשמרתו ואח"כ נתן האשם לידעיה במשמרתו יצא כדמפרש ואזיל שהמביא גזלו עד שלא הביא קרבן אשמו יצא וזה המשמר זכה בשלו וזה בשלו אבל נתן אשם ליהויריב שהביא אשמו תחילה ואח"כ הביא הגזלה ונתן לידעיה שהיא משמרת שלאחריו לא יצא באשם שנתן ליהויריב ואם קיים האשם שלא הקריבוהו בני יהויריב יחזירו האשם לידעיה ויקריבוהו בני ידעיה ויהא גזלו ואשמו להם:

ואם לאו. שכבר הקריבוהו בני יהויריב והוא לא יצא באשם זה שהביא אותו עד שלא הביא גזלו יחזור ויביא אשם אחר:

שהמביא גזלו וכו'. דכתיב האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר לשון עתיד ודרשינן שבשעה שהשיב האשם והיינו הכסף עדיין לא כיפר אלא יכפר אח"כ:

נתן את הקרן. לבעלים או בגזל הגר לכהנים:

אין החומש מעכב. הכפרה ויקריבו האשם ויתן החומש אחר הכפרה:

גמ' ר' חזקיה וכו'. גם בכאן קיצר הש"ס בהעתק התוספתא דהוה מרגלא בפומייהו. והכי איתא התם בפ"י. כתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא האשם ליהויריב וכסף לידעיה יחזיר הכסף אחר האשם דברי ר' יהודה וחכ"א אשם אחר הכסף אמר רבי אם כדברי ר' יהודה הקריבו בני יהויריב את האשם לא נתכפר לו אלא א"כ קיים אשם יחזור הכסף מבני ידעיה אצל בני יהויריב ויקריבו בני יהויריב את האשם ויתכפר לו עבר משמרו של יהויריב יחזור האשם מבני יהויריב אצל בני ידעיה ויקריבו בני ידעיה את האשם ויתכפר לו ע"כ. ויש שם טעות דמוכח בהעתקת הדפוס ברישא דתוספתא. והשתא פליגי הכא ר' חזקיה ור' יוסי בפירוש הברייתא ובפלוגתייהו דר' יהודה ורבנן:

רבי חזקיה אמר בשתי שבתות פליגין. כלומר שכל אחת ואחת מן המשמרות האלו לא קיבלו במשמרת שבת שלה אלא כל אחת קיבלה בשבת של חבירת' כדמפרש ואזיל:

רבי יוסי אמר בשבת אחת. לא מוקי פלוגתייהו שכל אחת ואחת קיבלה בשבת שאינה שלה אלא חחת קיבלה בשבת של חבירתה ואחרת קיבלה בשבתה והיינו בשבת אחת. והשתא מפרש הש"ס לכל חד כדאית ליה כל הברייתא ובמה דפליגי ר"י ורבנן והיוצא מהן:

מאן דאמר בשתי שבתות. מפרש הברייתא הכי ובין רישא ובין סיפא דפליגי בה ר"י ורבנן ע"כ בחד גוונא מפרש לה ר' חזקיה ור' יוסי למאי דאית להו ור' חזקיה מפרש רישא דברייתא נתן את הכסף ליהויריב במשמר ידעיה וכו' והה"ד דברישא הוה מצינן לאוקמי דכל אחת קיבלה שלה בשבתה דהא יצא קתני אלא משום סיפא דע"כ לא מצי לאוקמי לכל אחת בשבת שלה דא"כ לא הוו פליגין ר"י ורבנן בהא שאפילו נתן שלא כסדר אשם לזו קודם הכסף לזו כל אחת ואחת זכתה בשלה הילכך מוקי לרישא נמי הכי ועוד דברישא אם כל אחת ואחת קיבלה בשבתה א"כ מאי קמ"ל פשיטא דיצא:

ואשם לידעיה במשמר יהויריב. אח"כ כשבא משמר יהויריב שחזר חלילה קיבלה ידעיה האשם ויצא דהא כסדר נתן ואע"פ שכל אחת קיבלה שלא בשבתה זכתה במה שבידה. והשתא מוקמינן להסיפא נמי בהאי גוונא והש"ס לא העתיק וסמך על הידוע וכמו וכו' הוא וכך מתפרשת כל הסוגיא בקיצור ובמובן הידוע. נתן את האשם ליהויריב במשמר ידעיה וכסף לידעיה במשמר יהויריב יחזיר הכסף אחר האשם דברי ר' יהודה דס"ל דלידעיה קנסינן ליה דלא היה לו לקבל בשבת שאינו שלו והכסף אחר האשם שלא כסדר הוא וליהויריב לא קניס ר' יהודה שאע"פ שקיבל בשבת שאינו שלו והאשם קודם הכסף שלא כסדר הוא מכל מקום ס"ל לר' יהודה דמה שקיבל יהויריב אשם בתחלה לא מיקרי שלא כדין דליקנסו ליה דנהי דלא מצי להקריב קודם נתינת הכסף אפ"ה כיון דעדיין לא נתן הכסף איכא תקנתא שימתינו מלהקריב עד שיחזור חלילה ויגיע משמר שלו ויקבל הכסף ואז יקריב אחר כך האשם וכ"ז שלא נתן הכסף לא ניכר עדיין היפוך הסדר דהרי יש תקנה לזה ולידעיה הוא דקניס ר' יהודה דמחמת הקבלה שקיבלו הכסף אחר האשם נראה וניכר היפוך הסדר ולפיכך יחזיר הכסף אחר האשם ליהויריב ואחר שקיבלו הכסף יקריבו האשם כדברי ר' לקמן אליבא דר"י דמפרש לתקנתא דקרבן. וחכ"א אשם אחר הכסף ואחר האשם אינו חוזר דס"ל לרבנן דלעולם קנסינן למי שהתחיל בתחלה וקיבל שלא כסדר ולא היה לו ליהויריב לקבל האשם קודם נתינת הכסף ובמשמר שאינו שלו והלכך לדידיה הוא דקנסינן ליה ולא לידעיה ואחר שיחזיר האשם אצלן יקריבו שכבר קיבלו הכסף:

רבי אומר אם כדברי ר' יודן וכו'. ומפרש רבי אליבא דר' יהודה תקנת הקרבן דלדברי חכמים ל"צ לפרש דממילא נשמע שאם יהויריב יחזיר האשם לידעיה בודאי עדיין לא הקריבו ולר' יהודה הוא דצריך לפרש דלדידיה דקניס לידעיה וקמ"ל נמי בזה שאם כבר הקריבו בני יהויריב להאשם א"כ אין תקנה לקרבן זה וצריך שיביא אשם אחר ולא תימא דבכה"ג יתן אשם השני לידעיה והם יקריבו אחרי שהכסף בידם ולא יחזירו הכסף ליהויריב הילכך קאמר דלא היא דלעולם צריך ידעיה שיחזיר את הכסף ליהויריב ואם לא הקריבו יש תקנה לאשם זה ואם לאו יביא אשם אחר ובני יהויריב הוא שיקריבו שהכסף עכשיו ג"כ בידם הוא:

זאת אומרת אנשי משמר וכו'. השתא מדברי כולן נלמד דלא זכו במה שקיבלו שלא בשבתן וכ"ע ס"ל הכי דלרבנן צריך שיחזירו בני יהויריב הואיל וקיבל במשמר שאינו שלו וכן לר' יהודה ידעיה אלא דפליגי למי קנסינן טפי אם שניהם קיבלו שלא בשבתן ובסברא דלעיל וכן לכ"ע אם היו מקבלין כל אחד בשבת שלו אפי' שלא כסדר היו זוכין במה שבידן:

מאן דאמר בשבת אחת פליגין. קיצור הנוסחא יש כאן והש"ס מציין וכו' וצריך לתקן ג"כ במקצת וכצ"ל לפי' התוספתא לאוקמתא דהאי מ"ד דבשבת אחת מיתוקמא ולמאי דאמר הש"ס לקמן. נתן את הכסף ליהויריב במשמר ידעיה ואת האשם לידעיה במשמר ידעיה יצא והיינו בשבת אחת ובבבא דרישא כ"ע לא פליגי דיצא דכסדר הוא ובהא לא קנסינן לשום א' מהן. נתן אשם ליהויריב במשמר ידעיה וכסף לידעיה במשמר ידעיה יחזיר הכסף אחר אשם דברי ר' יהודה וחכ"א אשם אחר הכסף. ובהא פליגי להאי מ"ד דר"י ס"ל דלידעיה קנסינן ליה שהוא עשה שלא כהוגן שקיבל הכסף אחר שניתן האשם בתחלה שלא כסדר ואע"פ שבמשמרתו הוא קיבל מ"מ בקבלתו להכסף נעשה ונתגלה שינוי והיפוך הסדר וליהוירב לא קניס דאכתי היה לו תקנה להמתין וכסברא דלעיל ורבנן קנסי ליה ליהוריב שהתחיל בשינוי הסדר אמר ר' כדברי ר"י וכו' כדלעיל. ול"פ הני אמוראי אלא באוקמתא דפלוגתייהו ובסברא דפליגי ר"י ורבנן בחדא שיטתא קיימי. ועוד יש חילוק בין הני אמוראי הנ"מ כדאמרי זאת אומרת ובהא הוא דפליגי בעיקר חילוק האוקימתות:

זאת אומרת אנשי משמר וכו'. השתא ש"מ להאי מ"ד כדאוקי פלוגתייהו דאנשי משמר שזכו בקרבן בשבת שלהן אין מוציאין מידן לכ"ע דעד כאן ל"פ רבנן וסברי דקנסינן ליהויריב משום דקיבלו במשמר ידעיה אבל אם היו מקבלין בשבתן אע"פ שלא כסדר היה לא היו מוציאין מידן והיינו דקאמר שזכו בקרבן וכו'. כלומר אע"פ שלא כסדר הוא דאל"ה פשיטא שזכו:

ואם עיבר משמר בני יהויריב. השתא מפרש הש"ס לסיומא דהאי ברייתא כפי אשר העתקתי לעיל עבר משמרו וכו':

כיני מתניתא. משום דקשיא לי' לפי האי מ"ד דאוקי בשבת אחת וע"כ צריך לאוקמי דיהויריב קיבל במשמר של ידעיה דאל"ה לא מתפרשא וכדמוכח מהאי דקאמר אליביה זאת אומרת וכו' וא"כ מאי האי דקאמר עבר משמרו של יהויריב והלא בתחלה לא קיבל במשמרו אלא בשל ידעיה והלכך מפרש לה כיני מתני' כן צריך לפרש דה"ק ואם היה שעיבר לאחר ימים זכו בני יהויריב את האשם. כלומר ואם עברו כל כך ימים שכבר זכו בני יהויריב והיינו שהמתינו. ולא הקריבו עד שחזרו חלילה כל המשמרות והגיע עוד משמר יהוריב בשבתו וא"כ כבר היה להן זכות בקרבן זה:

לא נתכפר להן. כלומר ועוד לא הקריבו גם עתה ולא זכו בכפרה שלהן וכלומר שהיא תחת ידן ונתעצלו ולא הקריבו:

אלא יוליך את הכסף מבני ידעיה אצל בני יהויריב. לשון בתמיה כפולה היא וכלומר דעוד יש לך לומר דאפילו בכה"ג עלתה על דעת שיוליכו הכסף לבני יהויריב אחר שנתעצלו כל כך בהקרבה וכדי שיקריבו עכשיו הא ודאי ליכא למ"ד ואפילו ר' יהודה מודה בהא:

ויקריבו בני יהוידע. או ידעיה וכלומר אלא ודאי בכי הא אין שום ה"א שיקריבו עוד בני יהויריב אלא ויקריבו בני ידעיה את האשם עכשיו מכיון שהכסף בידם הוא אין צריכין להחזיר הכסף לכ"ע ויחזור האשם מבני יהויריב אצל בני ידעיה כדתני התם:

ויתכפר להן. כלומר ועכשיו זכו הן בכפרה זו להקריבה ולכפר באשם זה עליו:

זאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן בשבתן. כמו אלו בני יהויריב שעכשיו לאחר ימים שעברו וחזרו חלילה והגיע שבתן וכבר זכו בקרבן זה:

ונתעצלו. ועודם הן נתעצלו ולא הקריבוהו מוציאין אותן מידן ובני משמרת אחרת הן שזכו בקרבן זה:

הדרן עלך הגוזל עצים