מתני' אלו מציאות. מצא פירות מפוזרין. דמסתמא ידעו הבעלים מהן שנפלו ממנו וכיון שאין בהם סימן ודאי נתייאשו והפקר הן וכן במעות מפוזרות והיינו טעמא דכולהו דחשיב במתני':

כריכות. עמרים קטנים. מאלמים אלומים מתרגם בירושלמי מכרכן כריכן:

ברשות הרבים. שהכל דשין עליהן ואפי' היה בהן סימן נפסד:

ועגולי דבילה. אין בהם סימן:

וככרות של נחתום. כל ככרות הנחתומין שוין הן אבל של בעל הבית יש להם סימן:

וחתיכות של בשר. כשנוהגין לעשות החתיכות שוין במשקל:

הבאות ממדינתן. כמות שהן גזוזות כשאר כל גיזות המדינה ולאפוקי הבאות מבית האומן כדקתני סיפא:

ואניצי פשתן. רישט"א בלשון אשכנז ובלע"ז פופי"ר:

ולשונות של ארגמן. צמר צבוע ארגמן וסרוק ומשוך כמין לשון:

גמ' מנין ליאוש בעלין מן התורה. יאוש בעלים שקונה באבידה מנין:

כן תעשה לחמורו וגו'. מסיפיה דקרא קדריש וכן תעשה לכל וגו' ואשר תאבד ממנו קרא יתירא הוא אלא לומר לך:

את שאבוד לו ומצוי לך. אינו אבוד אלא ממנו אבל מצוי הוא לך ולכל אדם שחוזר אחריה ומוצאה:

את חייב להכריז. ולהחזיר למי שיתן סימן לפי שלא נתיאשו הבעלים שהרי יכול לחזר אחריה עד שימצא:

ואת שאינו אבוד לו וכו'. כלומר שאינו אבוד ממנו לבדו אלא שאבוד ממנו ולכל האדם וכגון אבדה ששטפה נהר שאין אדם מצוי לחזר אחריה ומסתמא נתיאשו הבעלים הימנה ואם מצאה אחד אינו חייב להכריז והרי היא שלו:

תני. בתוספתא פ"ב:

כריכות בר"ה אינו חייב להכריז. דמכיון דקטנות הן מתגלגלין ברגלי העוברין בר"ה ממקום למקום ואין זה יכול ליתן סימן במקום שנפלו תחלה:

ברה"י. יכול הוא ליתן סימן המקום שנפלו שם:

והאלומות. עומרים גדולים וכבדים ואינם נדים כל כך מחמת רגלי העוברים אפי' בר"ה חייב להכריז:

עגולי דבילה. דקתני במתני' הרי אלו שלו:

הדא דתימר באילין עיגוליא רברביא. עיגולין הגדולים שהם נעשים בכל מקום ומצוין הן ואין בהם סימן:

ברם באילין זעירייא דאתיין מבצרה. ניכרות הן כמו שעושין אותן בבצרה וקטנות הן:

חייב להכריז משום סימני מקום. לפי שיש בהן סימנים כמו שבאים ממקום בצרה ויכול זה ליתן בהם סימן ולפיכך חייב להכריז:

חתיכות של בשר ובתוכן כבד א' או כוליא אחת. סימן הוא וחייב להכריז:

ובתוכן ירק אחד או לכיס אחד. שמות מיני דגים שבים הם ובפ"ק דכלאים הלכה ו' גבי מרביע מיני חיות שבים קאמר מייתי חוט וקשר באודניה דלכיסא ובאודניה דיריקא ואינון שייפין דין עם דין ומזרעין והכא כיון שאינם מצוין הן וכשישנן בתוך מחרוזות של דגים אחרים כבר יכול ליתן בהם סימן וחייב להכריז:

מתני' מצא עיגול. של דבילה ובתוכו חרס שאינו דרך ליתנה בתוכו וקסבר ר' יהודה דהוי סימן:

כל כלי אנפוריא. כלים חדשים שלא שבעתן העין כדמפרש בגמרא ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה:

גמ' תני במשוקע בו. שנינו בברייתא אחת דמפרשה להמתני' דהא דקאמר ר' יהודה עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות הוי סימן דוקא במשוקע בו וקא ס"ד דה"ט משום שאני אומר לדעת נתנו בתוכו ולפיכך חייב להכריז שהנותן בתוכו ישים אל לבו ויאמר כך וכך נתון בתוכו אבל אם הי' עליו דרך הינוח בעלמא אפשר שמאליו נפל ואין זה משים אל לבו לומר סימן כזה לפי שהוא בעצמו אינו יודע כלום מזה ומתיאש ממנו והלכך אינו חייב להכריז ובתוספתא שלפנינו בפ"ב תניא איפכא דגריס התם כתוב בחרס ונתון ע"פ חבית בנייר ונתון ע"פ עיגול חייב להכריז. והיינו דמקשי הש"ס הברייתות אהדדי הכא את אמר וכו' והכא את אמר בנתון דרך הינוח. ולפי שהיו הברייתות מורגלין בפיהם קיצר הש"ס ולא העתיקה:

הן דתימר. ומשני לא כדקס"ד אלא אפי' הוא בדרך הינוח עליו לפעמים משים אל לבו לזכור שהוא בתוכו ואומר לסימן והא דקתני דוקא במשוקע בו בשנפל בר"ה ובשאינו משוקע בו מתיאש הימנו לפי שחושב שהסימן לא יהא מונח במקומו ויפול ממנו מחמת רגלי העוברין עליו והא דקאמר אפי' בנתון בו דרך הינוח בשנפל ברשות היחיד:

ואפי' ברשות הרבים. וקאמר הש"ס דלא היא אלא אפי' ברשות הרבים בנתון בו דרך הינוח ואני אומר דרך נפילה נפלה עליו בתמיה וכלומר שאפי' בר"ה הוא אם אנחנו רואין שנתון בו דרך הינוח ובמתכוין מהיכי תיתי אני אומר עליו שדרך נפילה נפלה עליו דודאי נראין הדברים שבמתכוין הניח זה החרס הכתוב עליו להיות לו לסימן:

אמרה ר' יוחנן ותני לה. אמרה להא דרשב"א ופירש לה משמיה ואלו הן כלי אנפוריא:

כגון בדי מחטין. שתולין בו המחטין והצינוריות והן מזלגות קטנות וכן מחרוזות של קרדומות שיש הרבה כיוצא בהן ואין להם סימן:

אשכח עזיל כריך במקטורה. מצא מטוה אחד שכרוך במקטורן ובמלבוש אחד. בידיה טוו ויביאו מטוה תרגומו בידהא מעזלא ומייתן כד עזל:

כהדא דרשב"א דמתני'. כסתם דבריו של רשב"א במתני' דכל שמצוי כמותו שוב אין לו סימן ואין חילוק בין מצאו ברה"י או בר"ה ולפיכך לא שאל לו באיזה מקום מצאת כדשאל ר' יוחנן לאמוריה לקמיה:

אמר לו הן אשכחתיניה. באיזה מקום מצאת לזה אם בסימטא והוא שביל היחיד או בפלטיא בר"ה:

דהוא בעי מיפתריניה וכו'. כלומר ר' יוחנן לטעמיה אזיל כדמפרש לה לעיל לרשב"א דמתני' דלאו כל הדברים שוין בענין כלי אנפוריא דקאמר אלא כגון אלו שפירש בדין מחטין וכו' אבל מטוה זה אע"פ שאין בו סימן יש למקומו סי' ואם ברה"י מצא המקום סימן וחייב להכריז:

מתני' פירות בכלי. סתם כלי יש בו סימן:

כמות שהוא. ריקן:

כיס. יש בו סימן לבעלים:

ציבורי פירות. סימנן מנין או מקום:

שלשה מטביעות זה ע"ג זה. או יותר והמכריז אומר מטבעות מצאתי וזה בא ואומר כך וכך היו או כך וכך היו מונחים זה על זה:

כדי יין וכו'. הנמצא בספרי הדפוס כאן נמחק:

גמ' שלשה מטביעות של שלשה מלכים. הא דקתני שלשה מטביעות הוי סימן דוקא אם הם משונות בצורתן זה מזה כגון של שלשה מלכים:

ואפי' שלשתן של מלך אחד וכו'. ר' אלעזר פליג וס"ל דלאו בשלשה מלכים תליא מילתא דאומור דהכי מיתרמי ונפלו בהדדי ולא הוי סימן אלא דוקא שעשוין גודלין כמו מגדלין זה על גב זה התחתון רחב והאמצעי קצר ממנו והעליון הקצר שבכולן כמגדל הזה שהוא רחב מלמטה והולך ומקצר ועולה:

של ג' מלכים וכו'. מסקנת מילתיה דר' אלעזר היא דבין של ג' מלכים ובין של מלך אחד והוא שעשוין כמגדלין דבהכי הוי סימן דלא איתרמי דנפל הכי:

אין הוה כגון אהן מצובה. אם היה כעין מצובה והוא מלשון חצובה כג' רגלי הקנקן ולדמיון בעלמא נאמר כאן כדמפרש ואזיל:

כגון אהן קרפיפא. כעין הקרפיף של דירת ג' בני אדם שהוא בנוי כל אחד כנגד אוירו של השתים וכלומר אם יש כאן הספק משל מי הן מכיון דלא ידע למי מהם יחזיר ובשביל כך הם בעצמם ג"כ מתייאשים הלכך אינו חייב להכריז:

את שמע מינה. מהא דר' חלפתא דלקמן דלאו דוקא מג' בני אדם שהרי לטעמיה דאמר דלא ידע למאן מחזרה אפי' בשני בני אדם נמי שייכא וכדשמעינן ג"כ מהאי דאזל אחרי ר' חלפתא שאמר לו מכיון דלא ידע המוצאו למי יחזיר הרי זה שלו:

אושטי ליה. שמצאו והושיט לו הדינר להחזירו וא"ל כבר נתייאשתי ממנו לפני כל מי שימצא שלא ידע למי יחזיר והשתא הרי הוא שלך שהגבהת אותו אחר יאוש:

אמרי. אמרו דבאמת לא היה טעמו של ר"א אלא כדי לעשות זה במתכוין ולזכות לר' שמעון בר ווה שהי' איש עני ורצה לזכות בכבוד:

מתני' אחר הגפה. סתימת כותל של עץ או של קנים:

גדר. של אבנים:

ה"ז לא יגע בהן. דאמרינן איש א' הצניע אותם שם ואם יקח אין לבעלים סימן בהן הילכך יניחם שם עד שיבאו הבעלים ויקחו להם:

מכוסה לא יגע בו. ואפי' יש בו סימן שאין זה אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא:

בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. בגל של אבנים מחומה שנפלה וכדמפרש טעמא בגמ' שאני אומר של אמוריים היו ובלבד שהעלו חלודה רבה וניכר שמזמן רב טמון שם:

מחציה ולחוץ שלו. באחד מחורי הכותל הסמוכין לרשות הרבים אם מצאה מחצי עביו של הכותל ולחוץ ה"ז שלו דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח וכגון שהעלה חלודה וניכר שהוא מזמן הרבה ובודאי נתייאשו הבעלים. ודין זה דוקא בלשון של זהב ושל כסף וכיוצא בזה אבל אם היה כלי ובתוכו מעות אם פי הכלי לחוץ הרי הוא שלו ואם פי הכלי לפנים הרי הוא של בעל הבית:

אם היה. בעל הבית משכיר ביתו לאחרים אפי' מצא בתוך הבית הרי אלו שלו דלא ידע דמאן נינהו ובעליו נתייאשו:

גמ' מקושרות בכנפיהן. דכולי עלמא מקשרי להו הכי דאי לאו הכי הוי הקשר סימן:

מכסי בחפיסה. בנוד של עור שהי' עליו ולקחו:

לא עבדת טבות. לא עשית בטוב דשמא הבעלים הניחוהו שם ואין זה אבידה:

א"ל חזריה. א"ל ר' בא א"כ אחזירנו למקומו וא"ל רב לא תעשה כן:

דנימר וכו'. לפי שחוששין אנו שמא בתוך כך יבאו הבעלים ולא ימצאו אותו ויתייאשו הימנו אלא תכריז ויבאו הבעלים ויקחו את שלהם:

תני. בתוספתא פ"ב:

שדרך האשפה להיטלטל. ממקומו ולהפנות ואם לא יקח שמא לכשתפנה האשפה ימצאנה עכו"ם או ישראל חשוד והילכך הוי אבידה ומוזהר עליה:

של אמוריים. שהורישו אבותינו היו:

תני. בתוספתא שם:

בין פסים לפסים. בין פנימין שעל גבי הפתח:

מן האגף ולפנים. מקום שהדלת מוגף עליה קרוי אגוף ומשם ולפנים הרי הוא של בעל הבית:

כלחוץ. והרי הוא שלו שא' מבני רשות הרבים היניחו ושכחו וכבר נתייאש:

אם היה מפולש לפנים. שניכר שהחור והחלל מפולש מלפנים הוא לעולם הרי הוא של בעל הבית:

הי' משכירו לאחרים וכו'. אמר ר' ירמיה בפונדק איתפלגון. הך דר' ירמיה אפלוגתא דר' שמעון בן אלעזר ורבנן קאי ושייכא לדינא דמתני' והפלוגתא היא בתוספתא ריש פ"ב דגרסי' שם מודה רשב"א בכלי אנפריא שמשתמשין בהן חייב להכריז וכו' וכן הי' ר' שמעון בן אלעזר אומר המציל מפי הארי וכו' והמוצא באסרטיא ופלטיא גדולה שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן. ומדקתני מודה רשב"א מכלל דרבנן פליגי עליה בעלמא וכן פליגי בסיפא אהא דקתני והמוצא באסרטיא וכו' דרשב"א סבר דבכל מקום שרוב העם מצוין הרי אלו שלו דמסתמא הבעלים מתייאשין. ומפרש ר' ירמיה פלוגתייהו דנדע מתני' מני וקאמר דבפונדק פליגי וכלומר דמתני' דקתני אם היה משכיר לאחרים הרי אלו שלו בשעשאו פונדק להרבה בני אדם מיירי וס"ל לרשב"א דאפי' בשעשאו פונדק לישראל הרי אלו שלו דמאן דנפל מיניה מייאש דלא ידע ממאן ליבעי:

אבל בחצר. סתם חצר בשלא עשאו פונדק אפי' הי' משכירו לאחרים חייב להכריז ומתני' רשב"א היא אבל חכמים פליגי דס"ל ברוב ישראל אפי' בפונדק חייב להכריז:

ר' יוסי. אמר בחצר איתפלגון אבל בפונדק כולי עלמא מודו שהוא שלו ומתני' דבשעשאו פונדק מיירי דברי הכל היא:

מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו. בדבר שאין בו סימן מיירי דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם:

בין התיבה. שהחנווני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתיבה ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני:

שלחני. מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשלחן שלפניו והבאין להחליף אף הן נותנין שם מעותיהן:

הרי אלו שלו. דאמרינן מן הבאין נפלו שהרי השלחן מפסיק בין השולחני להמעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו ולכסא שהשלחן מונח עליו:

לקח פירות מחבירו וכו'. וכגון שחבירו זה תגר הוא שלוקח תבואה זו או פירות הללו מאנשי' הרבה ולא ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתייאשו הבעלים אבל אם זה שמכר את הפירות לקטן הוא עצמו מן הקרקע שלו ודשן הוא שודאי המעות שלו הן חייב להחזיר:

ואם היו צרורין. הקשר או המנין שלהם הוי סימן:

אף השמלה היתה בכלל כל אילו. בכלל כל אבדת אחיך:

ולמה יצאת. שפרט הכתוב וכן תעשה לשמלתו:

מה שמלה מיוחדת. סתם שמלה יש בה סימן וכן יש לה בעלים תובעין אותה שהרי נעשית בידי אדם ולא באה מן ההפקר:

אף כל שיש לו סימנין ותובעין. למעוטי דידעינן ביה דמייאש ושמעיניה דאמר וי ליה לחסרון כיס:

גמ' כיני מתניתא על גבי כסא שלו. הא דקתני בין הכסא ולשלחני הוא דדייק דמשמע דוקא שנמצאו בין הכסא ולשלחני אבל נמצא ע"ג כסא שהשלחן מונח עליו הרי אלו שלו וכן אם נמצא ע"ג השלחן דאל"כ ליתני רבותא טפי על השלחן או על הכסא הרי אלו של שלחני:

ע"ג תיבה שלו. וכן דייקינן ברישא דדוקא בין התיבה ולחנוני הא ע"ג תיבה שלו:

בהדא כיתנא. היה מתעסק בפשתן להרויח:

ארפי מינך. עזוב סחורה זו ואנחנו נקנה לך חמור אחד ולא תצטרך להטריח עצמך כל כך הרבה:

מחד סירקאי. מישמעאל א' והיה תולה בו אבן טובה א' שמצאו בו:

מן כדון לית את צריך לעי תובן. מעכשיו לא תצטרך להטריח עצמך עוד:

וידע בה מרה. אם הבעל החמור יודע מזה והשיבו לא ואמר להם א"כ תלכו ותחזירו לו:

לא כן וכו' התיבון. שהשיבו לפני רבי והעלו דאפי' למ"ד גזל עכו"ם אסור אבידתו מותרת ומפני מה אתה מצוה להחזיר אבידתו:

מה אתון סברין. השיב להם וכי אתם חושבין שמעון בן שטח ברברין הוה שנעשה חטפן ואץ להעשיר הוא:

בעי הוה שמעון בן שטח משמע. לא כן אלא רוצה הוא שיתקדש שם שמים על ידו ולשמוע שיאמרו בריך אלההון דיהודאי וזה נוח לו יותר מכל שכר וריוח ממון שבעולם:

ויידא אמרה. ואיזה דבר הי' ומאיזו מעשה למד שמעון בן שטח כן:

דא. זה המעשה דמשתעי ר' חנינא:

רבנין סבייא. הזקנים לקחו כרי של חטים מאלו אנשי הצבא ומצאו בו צרור של דינרים והחזירו להן ושבחן ואמרו בריך אלההון דיהודאי שציוה להם להחזיר אבדה ובוטחים בו ומקיימים מצותיו:

אבא אושעיא איש טרייא. חסר כאן ובמדרש יש שאבא אושעיא זה כובס היה ובאה המלכה לרחוץ שם ואבדה תכשיטין וכלי זהב שלה ומצאם והחזירן לה:

אמרה אהין להן. הרי אלו שלכם שזכיתם בם:

לי אהן מהו חשוב עלי. אלו מה הם חשובים בעיני יש לי הרבה ויותר טובים ואמר לה אורייתא גזרת הכי דנחזיר אבדה:

אובדת מלכתא דילניא דידה. אבדה החפצים והתכשיטין שלה והוא מצאן:

יסב אכן ואכן. יקח סך כך וכך בעד החזרתו ואם יעכב עד לאחר ל' יום ירימו ראשו ממנו והוא שמע הכרוז ועשה במתכוין ועיכב עד לאחר ל' יום להראות לה שלא מחמת פחד הכרוז הוא מחזיר אלא מחמת יראה שמים:

מלכא קצייא. ממלכי הודו ובמ"ר פ' אמור לגביא מלכא קצייא לאחורי הרי החשך:

חמא ליה. הראה לו האי מלכא קציא דהב וכו' וא"ל אני לא באתי אלא לראות פרוכסין המנהג שלכם והדין והמשפט היאך אתם נוהגים לדון ובעוד שהיו עסוקים בדברים באו שנים לדין:

דזבן חדא חלקה. שקנה מאחד חלקת שדה אחת עם האשפה והחורבה בתוכה:

אהן דזבן. זה שקנה טען ואמר האשפה היא שקניתי אבל לא האוצר שבתוכה ושלך הוא וזה שמכרו טען הרי מכרתי לך הכל האשפה וכל מה שבתוכה ושלך הוא:

עד. בעוד שהן טוענין ועוסקין זה עם זה אמר להן המלך לאחד יש לך בן זכר ולהאחר יש לך בת והשיבו הן וא"ל א"כ תשיאו אותם זה לזה וישאר האוצר בין שניכם והאבנים שלכם:

שרי. התחיל אלכסנדרוס לצחק וא"ל מפני אתה מצחק וכי לא יפה דנתי ואם הי' המשפט הזה ביניכם היאך הייתם דנים לזה והשיבו אנחנו היו הורגים לשניהם והאוצר לבית המלך:

א"ל כל כך אתם אוהבים זהב וכסף וצוה לעשות לו סעודה ולהכין ככרות זהב ושל כסף ובשר של זהב ותרנגולין זהב וא"ל אלכסנדרוס וכי זהב אני אוכל וא"ל תיפח רוחיה אם אין אתם אוכלים זהב ומפני מה אתם מרדפין אחריו ואוהבים אותו כל כך ושאל לו דנחא עליכון שמשא אם השמש זורחת עליכם במדינתכם ואם הגשם יורד עליכם וא"ל הן וא"ל אפשר זה הוא בזכות בהמה דקה אשר היא מצויה ביניכם ואין אתם חיים בזכותכם לפי המנהג והמשפט אשר ביניכם אלא בזכות בהמה אתם נושעים וכדכתיב:

מתני' שכינים. שכיני המקום שנמצאת בו האבדה שמא שלהן היא:

ואחר הרגל האחרון. הוא ממתין עוד ז' ימים:

כדי שילך. כל אחד לביתו בשלשה ימים משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יראה שנאבד לו יחזיר שלשה ויכריז יום אחד אני הוא שאבדתי ואלו סימניה והלכה כר' יהודה:

גמ' תני. בתוספתא פ"ב:

מן הסכנה ואילך. שהיו אומרי' אבדתא למלכא:

מתני' ולא אמר את סימניה. סימנין מובהקין שלה:

ה"ז לא יתן לו. עד שיביא עדים שהיא שלו:

גמ' איזהו רמאי. שצריך לדרוש ולחקור אחריו:

עביד גרמיה. עושה עצמו מחזיר מציאותו לבני אדם ומתוך כך הוא עושה לו עושר הרבה וכדמפרש ואזיל:

היך הוא עביד וכו'. שמתוך שהוא מוציא קול עליו שאיש כשר ונאמן הוא והבריות רואין אותו ומפקידין אצלו פקדונות והוא לוקח הכל והולך לו ובכגון זה צריך לדרוש אחריו אם הוא מחזיר מציאות ולבדוק אחריו אם אין כונתו כדי לרמות בני אדם בזה:

ואית דאמרין. דמשום רמאי כפשוטו חוששין אנו שיש ששומע קול הכרוז בבית הכנסת זו ומרגיש בסימנין והולך ואומר בבה"כ אחרת אבדה זו שלי ואלו סימניה:

מתני' כל דבר שהוא עושה ואוכל. אם האבדה זו דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור:

יעשה ויאכל. ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו לפי שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו:

ראה היאך תשיבנו לו. שלא תאכילנו חצי דמיו שא"כ אין זו השבה:

לפיכך. מכיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו אע"ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי ואם אבדו חייב באחריותן ואפי' באונסין דכשואל הוי:

גמ' שלא יאכיל עגל לעגלים מן העגלים שמצא לא יאכיל לו דמי עגל וכלומר שלא יאכילו עד כדי שוין וכדמייתי האי עובדא שזה הי' צריך למכור להאחרים בשביל להאכיל להאחד אלא אם אינו עושה ואוכל מיטפל בהן כמה ימים כל א' כדינו ומכאן ואילך מוכרן בב"ד:

הלכה כר' טרפון בדבר שיש בו סימן. דכיון שיש בו סימן ודאי יבאו הבעלים לחזור אחריו דלא מייאשי מיניה והלכך אם מכרו ברשות הבעלים הוא וחייב באחריותן:

תלמידי חכמים אין צריך ליתן סימן. דבטביעות העין סגי להו ומהימני:

הכל מודין וכו'. כלו' לא נחלקו ר"ט ור"ע אלא בדמי אבדה שמכר אבל אם מצא צרור מעות ויש בהן סימן הקשר וכיוצא בו וצריך להחזיר הכל מודים שלא יגע בהן ולא ישתמש בהן כלל:

ואזלין. נגנבו ואמר אילו לא הלכתי לבית הכנסת לא היו הולכין ממנו סנדליי ולמדך בזה שלא לסמוך על אלו שהולכין תמיד לבה"כ ועושין עצמם כמתפללין ואינם אלא צבועין ורמאים וצריך להזהר מהן:

ר' יוסי הוה יתיב וכו'. לא שייך הכא מידי אלא אגב דאיירי בבי כנישתא מייתי לה הכא ובברכות פ"ג וכן בפ"ז דנזיר הלכה א' גרסינן להא והכי איתא התם מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה אם צריך לעבור במקום טומאה כדי לילך וללמוד תורה אם מותר וקאמר עלה ר' יוסי הוה יתיב ומתני. היה יושב בבה"מ ושונה:

ועל מיתה. ונכנס טומאת המת לשם ומי שישב לו ולא יצא מפני הטומאה לא מיחה בידו וכן מי שיצא משם לא א"ל ולא מידי וטעמיה משום דמספקא ליה אם מותר להטמאות בשביל ללמוד תורה:

מתני' אחת לשלשים יום. שמתעפשין כששוהין מלפתחן וכל ספריהן היו עשוין בגליון:

גוללן. מתחלתן לסופן שיכנס בהן האויר:

בתחלה. מה שלא למד מעולם לפי שצריך להשהותן לפניו:

ולא יקרא אחר עמו. לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע:

מנערה. מפני האבק:

ושוטחה לצורכה. לשלוט ביה אויר שלא תאכלנה עש:

אבל לא לכבודו. להתנאות בה:

לצרכן. לפי שצריך לתתם בקרקע שזו היא שמירתן והן מתעפשין ולפיכך משתמש בהן לפרקים:

אבל לא לשחקן. שלא ישתמש בהן זמן ארוך עד שישחקן:

לא יגע בהן. זהב אינו מתעפש בארץ וכן זכוכית ועוד שהן נוחין להשבר:

אם אין דרכו ליטול. דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור לא יטול ופטור הוא מהשבת אבידה והתורה אמרה והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו:

גמ' תני. בתוספתא פ"ב:

ויתרגם. לפי שצריך שהות ועיון:

בכרך אחד. בבת אחת ובענין אחד:

בחדשים. ממהרין להתעפש מן הישנין וצריך לפותחן אחת לשלשים יום:

מפני שמשחירן. מן העשן א"נ חמין גופם משחירין הכסף:

מפני שמפחיתן. משחקן:

אבל לא בקשה. מפני שהוא פוגמן:

צינים. עצים הבאים מסינ"א וקשים הן וצריך לגור אותן במגירה וכן עצי זית קשין הן הרבה. ובתוספתא גריס אבל לא יבקע בהן לא צנון ולא זית. וצ"ל מפני שמעלין חלודה כדרך הדברים החריפים:

כך אתה אומר במפקיד. שצריך הנפקד ליזהר שלא יתקלקלו וכגון שהלכו בעלים למדינת הים ואין מי שיטפל בו:

ואם היתה מרובה. שהי' טרחתה מרובה שגדולה וכבידה היא שוכר לפועלים וגובה שכרה ממנה:

מתני' איזו היא אבדה. שניכר בה שאין הבעלים יודעין שהוא שם:

רועין בדרך אין זו אבדה. ואינו חייב להחזיר שמדעת הניחוה שם:

רצה בין הכרמים. שמתקלקלים רגליה ואם היה הכרם של ישראל אפי' רועה שם צריך להחזירה מפני אבידת הכרם:

השב תשיבם. אפי' מאה פעמים במשמע. השב הוא מקור ונופל על המעט ועל הרוב:

לא יאמר תן לי סלע. לפי שזה אומר לו אם עשית מלאכתך הי' לך טורח הרבה עכשיו טול לפי מה שטרחת:

כפועל בטל. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכ' כבידה שהוא עוסק בה ולהתעסק במלאכה קלה כזו:

אם יש שם בית דין. אם אינו רוצה לבטל ממלאכתו ששכרה מריבה מה יעשה אם יש שלשה בני אדם מתנה בפניהם ואומר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי ליבטל לטול שכר מועט אם תאמרו שאטול שכרי מושלם אבטל בהשבת אבידה זו:

שלו קודם. ומניח את האבדה:

מצאה ברפת. אע"פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה אלא שג"כ אינה מתעה להרגילה לברוח כגון שאין לה ד' פתחים לארבע רוחותיה:

היתה בין הקברות. והוא כהן אל יטמא לה שהשבת אבדה עשה השב תשיבם וטומאת כהן עשה דקדושים יהיו ולא תעשה דלנפש לא יטמא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה או שאמר לו אל תחזור. והאבדה היא במקום שמצוה להחזיר ה"ז לא ישמע לו דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו וכן בשאר כל המצות:

עזוב תעזוב. אפי' מאה פעמים:

הלך וישב לו. בעל החמור:

אם היה. בעל החמור זקן או חולה חייב זה:

מצוה מן התורה לפרוק. בחנם:

אבל לא לטעון. בחנם אלא בשכר:

ר"ש אומר אף לטעון. בחנם ואין הלכה כר' שמעון:

משאוי שהוא יכול לעמוד בו. אבל לא יותר על משאוי שאינו ראוי לו ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:

גמ' בכל אתר את אמר וכו'. אם אמר לו אביו אל תחזיר פריך אמאי אין עשה דכיבוד דוחה ל"ת דלא תוכל להתעלם דאבידה:

שנייא היא. הכא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום והתורה גילתה שאם אמר לו אביו עבור על ד"ת אל ישמע לו:

תני. בתוספתא פ"ב גרסינן כאידך ברייתא אם היה חמורו נפלן פורק עמו אפי' מאה פעמים:

ולא רבצן. שרגיל הוא לרבוץ תחת משאוי:

וחזר ותני. ותניא אידך אפי' נפלן פורק וכו' קשיין אהדדי ומשני הן דתימר וכו' בההוא דמפיל גרמיה שניכר שמעצמו עושה זאת ואידך ברייתא מיירי שניכר הוא שבאונס נופל הוא שהטעין עליו יותר מדאי:

פגיעה ממש. בסמוך לו:

שיערו חכמים וכו'. וזהו ראיה שיש בה פגיעה:

עזוב תעזוב וכו'. ולמאי הלכתא כתביה רחמנא לפריקה והא צער ב"ח הוי וק"ו מטעינה אלא ללמדך פריקה בחנם וטעינה בשכר:

כשם שפורקו מן התור'. בחנם כך טוענו בחנם דאי לא כתב רחמנא אלא חדא ה"א לפריקה הוא דאתא:

ד"ה פורק וטוען. דהחמור של ישראל הוא וכתיב גבי טעינה חמור אחיך ומכ"ש לענין פריקא דאיכא נמי צער בעלי חיים:

חמור של עכו"ם והמשאוי של ישראל. תליא בפלוגתא דכדברי חכמים דסברי טעינה בשכר ולהכי כתבי' רחמנא ומשום דס"ל דאי לא כתבי' לפריקה הוי אתי בק"ו מטעינה השתא דכתבה לפריקה ילפינן נמי פריקה מטעינה לענין זה דדוקא של אחיך אבל לר"ש דס"ל תרווייהו צריכי ולא ילפינן מהדדי א"כ מטעינה פטור הוא דאחיך כתיב אבל בפריקה חייב דהאיכא צער ב"ח ומטעינה לא ילפינן:

מתני' שלו קודמת. דאמר קרא אפס כי לא יהי' בך אביון הזהר שלא תהי' אתה אביון:

של רבו קודמת. והוא שיהי' רבו מובהק שלמד רוב חכמתו ממנו וכן כל הנך רבו דאמרינן במתניתין שקודמין לאביו דוקא ברבו מובהק:

גמ' תני. בתוספתא שם סוף פרקין:

כל שפתח לו תחלה. בתורה ללמוד עמו:

כל שהאיר עיניו במשנתו. אפי' האיר עיניו במשנה אחת רבו מקרי וכן פליגי במ"ק פ"ג הלכ' ז' לענין קריעה וכן בהוריות פ"ג הלכה ז' להחיותו קודם:

רב כר"מ. שמענו ממילתיה דרב דלקמן שפוסק כר"מ וכן מדר"י לקמן כר' יודה ומדשמואל כר' יוסי:

פתח פומי' דרב. בקטנותו פתח עמו ללמדו תורה ושמע רב שנפטר וקרע עליו כדין רבו:

נחת מן תמן. מצפורי ומשום שצפורי יושבת בראש ההר קרי ליה נחית:

חד רבן דמך. רב א' נפטר וכל העם רצים להטפל בו וידע ר' יוחנן שהוא ר' חנינא שהי' ראש ישיבה בצפורי:

מאנין טבין דשובתא. הבגדים החשובים שלו שלובש בשבת וקרע אותם עליו:

ולא כן תני כל קרע שאינו של בהלה. בשעת מעשה וחימום אינו קרע ואמאי המתן ר' יוחנן עד ששלח להביאן לו בגדי שבת ובין כך עבר שעת החימום ובהלה ומשני ר' יוחנן בעי מיעבד דרבה הי' רוצה לעשות דבר גדול וחידוש ומוקריתיה בשביל לכבדו והלכך שלח אחר בגדי שבת החשובין שלו ולקרוע עליו:

ולא ידעינן. וקאמר הש"ס דאפ"ה לא ידעינן אם טעמי דר' יוחנן כר' יהודה ומשום דהוה רביה מובהק ר' חנינא או משום שמועות הרעות דצריך לקרוע על אב"ד שמת משום שמועות רעות ואע"פ שלא הי' רבו:

מילתיה דר' חייא בר ווא בצפורי. וממלתי' דר' חייא שמענו שלא הי' ר' חנינא רבו מובהק של ר' יוחנן. והא דר' חייא מבואר ביותר בהוריות דגרסי' התם ר' חנינא הוה מיסתמיך בר' חייא בר' בא בציפורן חמא כל עמא פריי. ראה ר' חנינא כל העם היו רצין ושאל לר' חייה על מה זה כל העם רצין כל כך והשיב דר' יוחנן יושב ודורש בבית מדרשו של ר' בנאה וכל העם רצין לשמוע הדרשה:

אמר. ר' חנינא בריך רחמנא דחמי לו פורין. שהראה לעיני הפירות שעשיתי עם תלמידי והראני בעוד שאני בחיים:

וכל אגדתא פשטת לי'. מה שלמד ר' יוחנן ממני הוא שפשטתי לו כל דברי הגדה חוץ מעל משלי וקהלת:

הדא אמרה כל תלמיד ותלמיד. השתא מסיק לה דממילתיה דר' חייה בר בא שמעינן דלאו רבו מובהק הי' ר' חנינא שהרי א"ל שלא למד עם ר' יוחנן אלא מלתא דאגדתא ואפ"ה קרע עליו ש"מ דלאו דוקא רבו מובהק כדאמרינן מעיקרא אליבא דר' יוחנן אלא דס"ל כל תלמיד אע"פ שלא הי' רוב חכמתו ממנו חייב לקרוע עליו:

שמואל כר' יוסי אמר. אמרו על שמואל דחד בר נש אסבריה ליה האי מתני' דפ"ג דתמיד וב' מפתחות היו לו א' יורד לאמת השחי וא' פותח כיון ופירש לו אמת השחי שהיה מוריד ידו בחור שבכותל עד בית השחי שלו והיה פותח בידו מבפנים. והשני הי' פותח כיון מיד בלא טורח וכדרכו וכששמע שמואל שנפטר קרע עליו כדין רבו וכר' יוסי שאפי' האיר עינו במשנה אחת רבו מיקרי:

הדרן עלך אלו מציאות