מתני' המפקיד שילם ולא רצה לישבע. שבועת השומרין שהי' יכול לפטור בשבועה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד כדין ש"ח שהרי אמרו וכו':

למי שהפקדון אצלו. דכיון ששילם ואפי' עדיין לא שילם ממש אלא מכיון שאמר לפני הב"ד הריני משלם קנה כל תשלומיה לא שנא תשלומי כפל ולא שנא תשלומי ארבעה וחמשה:

גמ' מנן תיתי לי'. מנא לי' להתנא דין זה מן התור' דהיכא דשילם השומר דקני לי' כפילא:

אם המצא תמצא וכו'. דכתיב בפ' כי יגנוב איש שור או שה וגו' אם המצא תמצא בידו הגנבה וגו' שנים ישלם ודרשינן להאי קרא בפ' מרובה דבגנב עצמו הכתוב מדבר:

וכי אין אנו יודעין וכו'. שהרי כתב קרא אם ימצא הגנב ישלם שנים ומה ת"ל כאן שנים ישלם:

אם אינו ענין לו. לגנב עצמו שישלם כפל למי שגנב ממנו:

תניהו ענין לשלפניו. כלומר לפרשה שכתובה לפנינו לקמן כי יתן איש אל רעהו וגו' דבש"ח מישתעי ובטוען טענת גנב בפקדון כדמוקמינן במרובה ולמדנו הכתוב שם דברוצ' לפטור עצמו בטענת גנב דאם ימצא שהוא הגנב ישלם שנים וכאן למדנו דאם טען טענת גנב ושילם לו להמפקיד דאם נמצא הגנב אח"כ שנים ישלם להנפקד:

רבי נכנס לשמוע דרשה דר' יודא ואמר לפניו דרשה זו מן הכתוב:

א"ל אמור דבתרה. אם כדבריך דמן התורה למדנו דמקני לי' כפילא להשומר א"כ אימא סיפא נשבע וכו' דמשלם לבעל הפקדון אמאי וישלם למי שהפקדון אצלו אפי' בסיפא דכיון דאמרת דמקרא יתירה דרשינן להאי מילתא היכא רמיזא בהאי קרא דדוקא בשילם ואימא אפי' בנשבע שלא פשע בה דג"כ פוטר עצמו מן המפקיד ושוב אין עליו כלום ואם אח"כ נמצא הגנב נהי דהקרן ודאי דמשלם להבעלים הכפל מיהת ישלם להשומר שהרי התורה זכתה לו:

רבי נסא וכו'. משני לעולם אימא לך דמן התורה הוא דקני כפל כששילם ושאני הוא בנשבע שהכתוב גילה לנו במקרא הזה דכתיב חיים שנים ישלם וחיים לשון קרן הוא דכל דבר שהוא משלם כמו שגנב או גזל קרוי חיים כלומר התשלומין שלם מבלתי חסרון וכעין דדרשינן במרובה אחייה לקרן וכו' וה"נ דרשי' למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך והלכך בסיפא ישלם לבעל הפקדון:

ר' יוחנן ור' לעזר. אמרי תרווייהו דר' נסא מוסיף בשם ריב"ח אמתני' דקתני שילם וקאמר דלא סוף דבר שכבר שילם אלא מכיון שקיבל עליו לשלם ולא הטריחו לבא לב"ד ולדון עמו כמי ששילם הוא וקני לי' כפילא:

אמר משלם אני. מילתא אחריתא היא דאם הנפקד אומר משלם אני אעפ"כ חוששין אנו שמא שלח בו יד וכלומר שעיניו נתן בו לשלוח בו יד ולהסתירו וצריך לישבע שאינו ברשותו:

וחזר ואמר משלם אני חוששין. שמא לפטור עצמו משבועה על הגילגול הוא מתכוין אלא או ישבע על הכל או ישלם את הכל:

הי' לו עדים שנגנבה באונס. ולא בפשיעה ופטור הוא מלשלם מן הדין ואפ"ה אמר לו לשלם ואם אח"כ נמצא הגנב אם משלם לו הכפל דהוי כמו ששילם או לא:

הדא היא דאמר ר' לעזר. על דין זה דלא קני לה כפילה דהמוכר קנסו לאחר מאחר שמתחייב הגנב כבר ליתן להמפקיד הכפל והוא מוכר עכשיו הקנס לאחר כשיבא לידו לא עשה כלום דלא מצי המפקיד למקני ליה אלא בתחל' בשעה שהפקידו אצלו דלכשיגנב ממנו וירצ' לשלם לו אבל השתא לא מצי למקני לי' ובכה"ג לא אסיק המפקיד אדעתי' מעיקרא:

היו לו עדים שנגנבה בפשיעה. ובכה"ג ודאי אסיק אדעתיה מעיקרא דכשיתברר שיגנבו ממנו ע"י פשיעה צריך לשלם לו והילכך הרי הוא בכלל ישלם ומן הסברא הוא דמקני ליה כפילא ואם ימצא הגנב למי הוא משלם תשלומי כפל להמפקיד או להנפקד או לשניהן כלומר שיחלוקו בהכפל ולא איפשיטא:

מתני' השוכר פרה מחבירו. ועמד השוכר והשאילה לאחר ומסקינן בגמרא שנתן לו המשכיר רשות דאי לאו הכי אין השואל רשאי להשאיל וכן כל שומר:

ישבע השוכר. להמשכיר שמתה כדרכה ופטור שהשוכר פטור מן האונסין:

והשואל. שהוא חייב באונסין משלם להשוכר:

א"ר יוסי כיצד וכו'. והלכה כר' יוסי:

גמ' ויש לו רשות להשאיל. פרתו של חבירו שלא מדעתו בתמיה ולא כן תני ר"ח וכו' בתוספתא פ"ג. וגרסינן להאי סוגיא בפ' הכותב הלכה ה' על המתני' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו'. ושם עיקר הסוגיא וכאן מביא הש"ס בקצרה וברמז כדרכו ומה שצריך למשנתינו והיינו דקאמר ר' לא לקמיה והוא שנתן וכו' וכא והוא שנתן וכו' ומשום דהתם מקשי הש"ס אמתני' וכי היאך בניה נאמנים בשבועה הלא יכול הוא לומר לה לך האמנתי ולא לבניך. ומשני כי היכי דמוקמי למתני' דהמפקיד והוא שנתן לו המשכי' רשות להשכיר או להשאיל לאחרים וה"נ במתני' דהתם והוא שנתן לה רשות לעשות בניה אפיטרופין:

ר' אבהו שאל. אם דוקא השאילוה לאחר קתני במתני' או נימא דאפי' חזרו ושאלוהו הבעלים מהשוכר ומתה כדרכה דהשתא איהו חייב ובכה"ג אם צריכין הבעלים לשלם להשוכר. ותיבות ישבע השוכר שמתה כדרכה. מיותרין הן ואגב ריהט' לישנא דמתני' כתוב' כאן וכן לא גריס לה התם שהרי בבית הבעלים מתה ולא ידע זה ומה שבועה שייך לו:

ואין כיני. חסר כאן התשובה וסמיך על סוגיא דהתם שהשיב הנשאל שם וא"ל כן אנן אומרין. שאפי' הבעלים עצמן משלמין:

ואין כיני. חזר ושאל לו ואם כן אפי' אכלוה הבעלים נמי נימא שישלמו להשוכר:

אכלו שלהן אכלו. שאני אכלו דשלהן הוא שאכלו דלא אמרי' אלא כל זמן שהיא אצלו עדיין ברשות השוכר היא כל ימי שכירתו לעשות בה מלאכה ולפיכך חייבין בעלים באונסין אבל אם אכלו אין להשוכר עליהם כלום מהפרה אלא שאינו משלם לו שכירות כ"א אותן הימים שעמדה אצלו:

מתני' אמר לשנים גזלתי את אחד מכם מנה. והם אינם תובעים לו כלום אלא הוא בא לצאת ידי שמים:

נותן לזה מנה ולזה מנה. אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהן ישבע כל אחד מהן שאותו הוא גזל ונותן מנה לזה ומנה לזה וקנס חכמים הוא שקנסוהו לפי שעבר על לאו לא תגזול. וכן בדין דסיפא אם שנים תובעין לאחד וכל א' אומר אבי הפקיד אצלך מנה והוא אומר אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואינו יודע איזהו הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה ונותן מנה לזה ומנה לזה דאיהו פשע בנפשיה דהוה לי' למידק ולזכור מי הניח אצלו. ודוקא באביו של א' מכם הפקיד וכו' אבל במפקיד גופי' אמרי' דהמפקיד עצמו הוה לי' למידק:

שנים שהפקידו וכו'. כגון דאפקידו תרוייהו כי הדדי זה בפני זה:

נותן לזה מנה ולזה מנה וכו'. דאומר להו אתון לא קפדיתו אהדדי ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן ונעשה כאלו הניחו כל הג' מאות בצרור אחד דלא הוה ליה למידק מה יש לכל א' מהן בתוכו:

מה הפסיד הרמאי. ולעולם לא יודה על האמת אלא הכל וכו':

וכן שני כלים. לרבנן איצטריך ולא זו אף זו קתני לא מיבעיא במנה ומאתים דליכא שום פסידא אמרו רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה אלא אפי' בשני כלים דאיכא פסידא שצריך לשבר כלי הגדול כדי לתת ממנו דמי הקטן ולכשיבא אליהו ויאמר של מי הוא נמצא מפסיד בשבירתו וסד"א דבהא מודו רבנן שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו קמ"ל והלכה כחכמים:

אמר ר' יוסי וכו'. כמו במתני' ואין מוסיף הש"ס כלום ע"ז כ"א לשנות לדברי ר' יוסי לפי שהן עיקר להלכה:

גמ' כאן בעוררין כאן בשותקין. התם ביבמות קאי וסוגיא זו כתובה שם פט"ו הלכה ט' על המתני' דתנינן גזל א' מחמש' ואין ידוע איזה מהן גזל וכל א' וא' אומר אותי גזל מנית את הגזלה ביניהם ומסתלק דברי ר' טרפון ר"ע אומר אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל א' א' וגרסינן התם בריש הסוגיא א"ר אסי מתני' דר"ע דלא כר' טרפון דתנינן תמן אמר לשנים גזלתי את א' מכם וכו' וכלומר מתני' דהכא דקתני נותן לזה מנה ולזה מנה לא אתי' אלא כר"ע דהתם דאלו לר"ט הא קסבר מספיקא לא מפקינן ממונא וקאמר התם עלה ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן דברי הכל היא וכדמתרצין כל הני אמוראי דלקמן והגי' שם מסורסת במקצת ודרך הש"ס הזה להביא בקצרה כמה שנאמרה ונשנית בבית המדרש במקום אחר:

כאן בעוררין וכו' אפי' תימא ר"ט היא והתם מיירי כשהבעלים עוררין ותובעין אותו והוא לא הודה להם בתחלה והלכך אמרינן דכיון דספיקא הוא אינם יכולים כל א' להוציא מידו ומניח גזלה ביניהן ומסתלק ומתני' דהכא מיירי כשהבעלים שותקין וכדקתני שהודה מפי עצמו שלא הי' אדם תובעו כלום אלא שהוא בא לימלך ולצאת ידי שמים אומרים לו לא יצאת עד שתשלם לשניהן:

כאן בשיש עדים יודעין. הכא במתני' איירי בשיש עדים מהגזילה או מהפקדון שאצלו אבל אינם יודעים משל מי והלכך אפי' ר"ט מודה שצריך ליתן לכל א' וא' לפי שכל א' וא' יכול לתובעו בעדים:

כאן בנשבע וכו'. וכדמפרש ואזיל דברי ר' ירמיה בשם רב דסתם דבריו:

תמן אמרין. בבבל פירשו הא דרב שם בשנשבע ועל מתני' דהכא קאי ודרך הש"ס הזה כשהוא מעתיק סוגיא הנשנית נקט בלישניה כדהתם דתירצו דמתני' דשם בהמפקיד כשנשבע על הגזילה ואח"כ הודה ומודה ר"ט היכא דמשתבע דצריך לשלם לכל א' ומתני' דיבמות בשלא נשבע:

ר' ירמי' בעי. על האי אוקמתא בשם רב אם בשנשבע הי' לו לשתוק ומפרש הש"ס ואזיל להקושיא דר' ירמיה:

ר' ירמי' סבר מימר. כלומר הכי פירושא דהבעיא הי' לו לשתוק ולא להודות וכלומר דאם שנשבע מאי שהודה מפי עצמו דקתני ולענין מאי הי' לו להודות ואם לצאת ידי שמים היא רוצה ונמלך על שנשבע א"כ מאי אריא שנשבע הכא הא עיקר חיובו הודאתו גורם ואפי' לא נשבע והודה לצאת ידי שמים נמי דינא הכי:

ר' ייסא סבר מימר. דהכי מפרשינן לכוונת ר' ירמי' דהי' לו לישתק ולא לישבע שהרי ע"כ הכא איירי שלא הי' אדם תובעו כדקתני שהודה מפי עצמו והיאך שייך כאן נשבע דאם לכפור היה רוצה בתחלה א"כ היה לו לשתוק והרי אין כאן תובע:

אם בשנשבע. ר' יוחנן מקשה ג"כ על האי אוקמתא דאם כשנשבע מיירי אמאי צריך ליתן לכל א' וא' כשהודה אח"כ הי' לו לעשות שליח ב"ד ולמסור בידו הגזילה והוא יודע שלא גזל אלא מנה וכשיתן לשליח ב"ד כבר יצא י"ח כדתנן פ' הגוזל קמא אבל הוא נותן לשליח ב"ד ובשאינו יכול למסור להנגזל מיירי התם וה"נ כן:

ר' יוחנן סבר מימר. ומפרש הש"ס דר' יוחנן דפריך הכי משום דסבר מימר הוא שליח ב"ד דתנן דעבדי רבנן תקנת השבים כדי לצאת י"ח שעשאו גוזל אפי' שעשאו הגזלן ולא הנגזל יוצא י"ח כשימסור לידו:

תניי חורן תני. תניא אחר לא תני הכי אלא שליח ב"ד שעשאו נגזל דוקא ולא שעשאו גוזל ופליגא על ר' יוחנן:

אוף אנן תנינא ואמרי. התם ביבמות קאי דקאמר ר' יודן דמחלקינן בין גזל לפקדון אלא דמלתא דר' יודן נשנית התם בענין אחר במקצת ור' אילא קאמר אף אנן נמי תנינן דר' טרפון חולק ואדלעיל קאי דקאמר שם דמתני' בדין הגזילה דלא כר"ט:

היא גזילה היא בעילה היא מלוה. כלומר בכל אלו הדינים חולק ר"ט עם ר"ע גזילה הא דאמרן בעילה בדין קידש א' מב' נשים ואינו יודע איזו קידש וכדמוקי התם דקידש ע"י בעילה קאמר וקסבר ר"ט נותן גט לכל א' ומניח כתובה ביניהן ומסתלק וכן במלוה אם לוה מא' משנים ואינו יודע ממי לוה:

הכל מודין בפקדון דמתניתא. אפי' ר"ט:

מהדא אמר לשנים וכו'. ואסיפא קאי אביו של א' מכם הפקיד וכו' וטעמא דפשע בנפשיה הוא דהוה לי' למידק:

מתני' אפי' הן אובדין. ע"י עכברים או רקבון:

לא יגע בהן. למכרן לפי שאדם רוצה בקב שלו ע"י שעמל בו חביב עליו ביותר מתשעה קבין של חבירו שיקח בדמיהן אם ימכרם זה. והני מילי בשלא אבדו אלא עד כדי חסרונן המפורש במשנה דלקמן לחטין ולאורז ט' חצאי קבין לכור וכו' אבל אם אבדו יותר מכדי חסרונן מודים חכמים לרשב"ג שמוכרן בבית דין. והלכה כחכמים:

גמ' אם אומר את אבודין הן וכו'. טעמיה דרשב"ג מפרש דאם אתה אומר אל יגע בהן חוששין אנו שאף הוא ממציא להן חסרון כלומר שיגרום שיבאו לידי רקבון וכיוצא בזה ויאמר שהכל נפסד ונרקב ומה הי' לו לעשות שהרי אסור ליגע בהן למכרן:

הלכה כרשב"ג כהדא וכו'. מזה המעשה למדנו דהורה רבי כרשב"ג שאמר לו לימכר קודם שיבא זמן איסורו ויאבד מהבעלים וכן הורה רב בהדא גרבא דכותח שיש בו חמץ:

דיסקיא. שק. והאי דר' יוחנן חקוקה גריס לי' בפ"ק דפסחים על מתני' ר"מ אוכלין כל חמש:

מתני' המפקיד פירות אצל חבירו ה"ז יוציא לו חסרונות. מוקמינן התם בגמרא כגון שערבן הנפקד עם פורותיו והי' מסתפק מהן ואינו יודע כמה איסתפק והלכך כשבא להחזירן יוציא לו חסרונות כמה שהן רגילין לחסר יפחות לפי החשבון:

תשעת חצאי קבין לכור. הכור שלשים סאין והסאה ששה קבין:

הכל לפי המידה. כן לכל כור וכור:

הכל לפי הזמן. לכל שנה ושנה שהניחן בידו יוציא לו כך:

ר' יוחנן בן נורי. אהכל לפי המידה פליג:

וכי מה איכפת לו. לעכבר הלא כך הוא אוכל בין מהרבה בין מקימעא הלכך לעול' אינו מוציא לו חסרונות אלא לשיעור כור בלבד לכל שנה בין מכור אחד בין מעשרה כורין:

ר' יהודה אומר אם היתה מידה מרובה. שהפקיד אצלו עשרה כורין וזה קרוי מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות:

מפני שהן מותירות. שבימות הגורן כשמפקידין החטים הן יבשין ובימות הגשמים כשמחזיר הן נופחות מחמת לחות הזמן ובאכילת עכברים אינן נחסרין כל כך לכל כור וכור דכולי האי לא אכלי עכברין מעשרה כורין ונפיחתו משלמת למה שעכברין אוכלין. והלכה כר' יהודה ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי וכל שיעורים הללו בארץ ישראל ובימי התנאים נאמרו אבל בשאר ארצות ובזמנים הללו הכל כפי מה שרגילים הזרעים לחסר באותה מדינה ובאותו זמן:

יוציא לו שתות ליין. אם הפקיד אצלו יין וערבו עם יינו מוציא לו מה שהקנקנים בולעים והוא שתות:

ר' יהודה אומר חומש. באתריה דר' יהודה הקנקנים שהיו עושין מהקרקע אשר שם היו בולעין חומש והכל לפי המקום:

ר' יהודה אומר אף המוכר וכו'. כשם שאמרו שמרי' במפקיד כך אמרו במוכר שהמוכר שמן מזוקק לחבירו אעפ"כ מקבל הלוקח עליו לוג ומחצה שמרים למאה לוג ואם נותן לו שמן מזוקק תמיד מנכה לו בעד השמרים לוג ומחצה לכל מאה לוג ואין הלכה כר' יהודה בשמן מזוקק:

גמ' בשעת הגורן שנו. שהפקיד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן אבל אם החזיר לו בימות הגשמים אינו מוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות:

תמן. בבבל אמרין היינו טעמייהו דרבנן דלא ס"ל הא דר' יוחנן בן נורי דאילין עכבירייא רשיעי' אינון וכשהן רואין הרבה פירות באוצר קורין לחביריהן לאכול עמהן והלכך הכל לפי המידה:

ר' יוחנן. דהכא אמר טעמא אחרינא דכשהן רואין פירות הרבה מאבדין ומפזרין הרבה:

ר' יהודה אומר חומש וכו'. א"ר אושעיא בשלא אמר לו שמן מזוקק וכו' כלומר דאף לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה היינו דוקא אם אמר לו בפירוש שמן מזוקק אני מעמיד לך והלכך אינו מקבל עליו שמרים אבל בשלא אמר לו שמן מזוקק אלא שמן סתם הכל מודים דמקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה. והיינו דקאמר רב אושעיא בשלא אמר לו שמן מזוקק דכ"ע ס"ל דמקבל שמרים אבל אם אמר לו שמן מזוקק כדמיירי ר' יהודה במתני' חייב וכו' לרבנן ובהא הוא דפליגי:

מתני' המפקיד חבית אצל חבירו. בבבלי מסיק דרישא ר' ישמעאל דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו פטור דלא בעינן דעת בעלים וסיפא ר"ע היא דאמר בעינן דעת בעלים:

ולא ייחדו לה הבעלים מקום. בבית השומר לומר לו השאילני זויות זו וטילטלה ונשברה מתוך ידו אם לצורכו נטלה להשתמש בה חייב:

לצרכה. שהיתה במקום שהיא קרובה להשתבר פטור:

אם משהניחה. לאחר שכילה תשמישו החזירה למקומה והיה מקום המשתמר ונשברה אפילו טילטלה מתחלה לצורכו פטור דמשהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה ואינו עליו אלא ש"ח ופטור על אונסה ואע"פ שלא הודיע לבעלים מנטילה וחזרה והא דקתני לא ייחדו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה למקומה לאחר שנשתמש בה לצורכו שהוא פטור שהרי החזירה למקום שהיתה והמיוחד לה אלא אפי' לא ייחדו לה הבעלים המקום דלאו למקום מיוחד לה החזירה פטור הואיל והחזירה למקום המשתמר דלא בעינן דעת בעלים:

ייחדו לה הבעלים מקום. לעולם הוא חייב אם טלטלה לצורכו והך סיפא ר' עקיבא היא וה"נ לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לא ייחדו שהוא חייב אם טלטלה בתחלה לצורכו אפי' נשברה לאחר שהניחה דהא לא הניחה במקום המיוחד ואע"פ שמקום משתמר הוא הרי מקום זה אינו מיוחד לה אלא אפי' ייחדו לה הבעלים והחזירה למקום המיוחד לה חייב מאחר שלא הודיע לבעלים ואין דעת בעלים בעינן:

גמ' לא כן אמר ר' לעזר וכו'. מילתיה דר' לעזר נלמד מן התוספתא דב"ק פ"י דגריס התם הגונב טלה מן הדיר והחזירו ואח"כ נגנב כל הדיר כולו אם הודיעו בו לבעלים פטור ואם לאו חייב גונב חבית מן המרתף והחזירה למרתף ואח"כ נגנב כל המרתף כולו אם הודיעו בו לבעלים פטור ואם לאו חייב. והשתא פריך הש"ס דאמאי ברישא אם משהניחה נשברה אפילו הטלטול לצורכו הי' פטור והא דעת בעלים בעינן וכר' לעזר דמדמי האי דינא לגונב חבית מהמרתף דלעולם צריך להודיע לבעלים בחזרה והכא לא הודיע לבעלי':

אמר. וחוזר ומתמה הש"ס על מילתיה דר' לעזר גופיה דקאמר למה הדבר דומה אמרי שנייא היא הכא בנפקד שיש רשות עליה כלומר עדיין יש רשות בעלים עליה לפי שכשהחזירה למקומה הרי הוא ברשותם כבתחילה שהרי לא יחדו לה מקום וכל מקום המשתמר מקומה מיקרי ושאני גבי גנב דכשגנב משם ברשותו היתה ולפיכך צריך הוא להודיע להבעלים שהחזירה וקשיא לר' לעזר דמדמי להו להדדי:

אמר ר' לעזר אית אמר. כלומר אמר לך ר' אלעזר אנא דאמרי כהאי איכא דאמרי דסבירא להו שיש רשות לשומר עלי' כלומר לאו עומדת ברשות בעלים מיקרי אלא מכיון שטלטלה לצורכו נעשה כגזלן עליה וברשותו היא עומדת ודמיא לגונב חבית ממרתף וצריך להודיע לבעלים ואנא כהאי תנא סבירא לי ומתני' אתיא כמ"ד דלא בעינן דעת בעלים בשומר והיינו טעמא דרישא:

מהו לצורכה בשייחדו לה הבעלים. השתא מפרש סתמא דהש"ס להסיפא וכלומר לדידך דאמרת דרישא בשלא יחדו דמשהניחה לעולם פטור הוא משום דתנא דמתני' ס"ל דבשומר לא צריך דעת בעלים ובלבד שיחזירנה למקומה וברישא בכל מקום המשתמר מקומה הוי א"כ בסיפא דיחדו לה הבעלים מקום וקתני לצורכה פטור וטעמא בעי מהו לצורכה בשייחדו לה הבעלים כלומר מ"ט דפטור בלצורכה אם יחדו לה הבעלים מקום:

באותו מקום. כלומר על כרחך בשהחזירה באותו מקום שיחדו לה מיירי:

אבל במקום אחר בין לצורכו בין לצורכה חייב כצ"ל. ופטור הכתוב כאן בספרי דפוס טעות הוא ואגב שיטפא דלקמן הוא דכיון דתלי טעמא ברישא דפטור משהניחה דמכיון שהחזירה למקומה א"צ דעת בעלים לפ"ז בסיפא לעולם חייב הוא אם החזירה למקום שאינו מיוחד לה ואע"ג דלצורכה טילטלה דמכיון דקפדי הבעלים לייחד לה מקום צריך שיחזירנה למקומו ולצורכו' ה"ט דמיחייב בסיפא ואע"ג שהחזירה למקומה משום דביחדו לה מקום אין לו רשות לשומר לטלטל לצורכו והוי כגונב מרשות הבעלים דבהא צריך דעת בעלים אלא דלצורכה יש לו רשות ובלבד שיחזירנה למקומה. ובאמת הדבר קשה דמאי בעי לן טעמא בפטורא דלצורכה ואם באנו להגיה ולגרוס מהו לצורכו וכו' א"כ צריך ג"כ להפוך כל הגי' והכי מיבעי לגרוס במקום אחר אבל באותו מקום בין לצורכו בין לצרכה פטור:

אית אינון אמרין. ואיכא דאמרי דלעולם אין רשות לשומר עליה לטלטלה לצורכו ביחדו ומכיון שטלטלה כלתה לו שמירתו וברשותו עומדת ולא שנייא לן בסיפא בין שהחזיר' באותו מקום בין למקום אחר לעולם לצורכו חייב ולצורכה פטור ואין חילוק אלא כדמחלק במתני' בין רישא לסיפא דבלא יחדו לה מקום הוי כגונב מרשותו ולא צריך דעת בעלים והלכך משהניח' אפילו לצורכו פטור אבל בסיפא דיחדו לה מקום הוי כגונב מרשות הבעלים והלכך בעינן דעת בעלים ולצורכו לעולם חייב ואפי' הניחה במקומה ולצורכה לעולם פטור ואפילו הניחה במקום אחר:

מתני' צררן. בסודרו והפשילן לאחוריו אע"פ ששמירה מעולה היא חייב שהמוליך מעות של פקדון ממקום למקום אין לו שמירה אלא בידו דכתיב וצרת הכסף בידך אע"פ שצרורים הם יהיו בידך ואם בבית אין להם שמירה אלא בקרקע ובכותל בטפח הסמוך לתקרה או בטפח הסמוך לארץ שאין דרך הגנבים לחפש שם ואם לא שמרן בענין זה פושע הוא וחייב והכל לפי מקומו ושעתו ואם נתנן במקום שנוהג ליתן את שלו כגון בתיבה נעולה וכיוצא בזה אמרינן בגמרא דפטור:

לבנו ובתו הקטנים. אבל לגדולים נשבעין הם ששמרו כדרך השומרים ופטור ולא אמרינן בכי הא שומר שמסר לשומר חייב שכל המפקיד על דעת שיתנם הנפקד ביד אשתו ובניו הוא מפקיד:

גמ' ותשמע מינה. ש"מ ממתני' מדקתני שמסרן לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי חייב וטעמא שהי' לו לנעול כראוי וזה מסרו לו בביתו הלכך הי' לו לשומרו כראוי והשתא ש"מ בר נש וכו':

פליטורין. מיני תכשיטין ומסרו לו בשוק והוא מסרן לבנו ולבתו הקטנים וכו' פטור. ועדית עדי. יחזקאל י"ו ותרגומו ומנית פליטורין:

לא על דעת פליטורין בשוק. כלומר דאמרינן שלא על דעת כן הוא נתן לו שיחזיק הפליטורין בשוק ומכיון שמסרן לבנו ולבתו הקטנים פטור. א"נ דלא עלתה על דעת שיחזיק זה פליטורין שלו בשוק:

נשבע ויוצא. שכשנשבע ששמר כדרך שמירה זו כדמפרש ואזיל פטור בשבועה זו:

באפונדתו. באזור רחב שלו:

לפניו. שמירה מעולה היא:

חייב בשבועה. שעשה כן ופטור:

אם הי' ראוי לשמירה. שדרך הוא שנותנים שם את שלהם ומקום המשומר הוא:

מתני' אם צרורין. מסקינן התם צרורין וחתומין או שהן קשורין בקשר משונה לא ישתמש בהן אבל אם אינם חתומין ולא קשורין בקשר משונה אע"פ שצרורין הרי הן כמותרים ואינם קשורין כלל ומותר להשתמש בהן:

חייב באחריותן. ואפי' לא נשתמש בהן חייב בגניבה ואבדה דהוי כשומר שכר מפני שיכול להשתמש בהן ואם נשתמש בהן הוי מלוה גביה וחייב אף באונסין:

בעל הבית. אין דרכו להשתמש במעות כמו השלחני לפיכך אפי' מותרין לא ישתמש שלא ע"מ להשתמש הי' דעתו להפקיד אצלו שאין דרכו בכך:

כשלחני. והלכה כר' יהודה:

גמ' מה צרורין. מהו הפירוש של צרורין אם דוקא בחותם או אפי' שלא בחותם אלא שהן צרורין בקשר משונה ג"כ לא ישתמש:

אין תימר בחותם. דוקא בחותם אבל שלא בחותם אע"פ שקשורין בקשר משונה מותר:

אין תימר. או דילמא אפילו שלא בחותם אלא שהן בקשר משונה אסור וכ"ש בחותם ואפי' בלא קשר. ולא איפשיטא:

מתני' השולח יד בפקדון. שדינו להתחייב אף באונסין:

ילקה בחסר וביתר. במה שחסר הפקדון ובמה שהותיר כגון שהפקיד אצלו רחל טעונה צמר או מעוברת ונגנזה או ילדה לאחר ששלח בה יד משלם אותה ואת גיזותיה וולדותיה ונמצא שהוא לוקה במה שחסר אצלו:

וביתר. שאם נתעבר' או נטענ' אצלו משלם אותה טעונה ומעובר' כמות שהוא עכשיו והרי לוקה ביתר:

כשעת הוצאה. מבית הבעלים אם טעונה טעונה אם רקנית רקנית:

כשעת התביעה. כמו שהפקדון הוא בשעת העמדה בדין דכתיב לאשר הוא לו יתננה ביום אשמתו יתן כמו שהוא ביום אשמתו ביום שמתחייב בדין והלכה כב"ה:

החושב לשלוח יד. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי:

ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין. כדמפרש טעמא בגמרא:

כיצד. השתא מפרש למילתייהו דב"ה:

ונשברה. לאחר זמן דשליחות יד אינו מתחייב באונסין עד שימשוך או יגביה דהוי קנייה:

הגביה. על מנת ליטול דכי אגבהה ע"מ כן חייב באונסין אפי' לא נטל ממנה כלום. ואם נטל רביעית מן החבית והחמיץ היין הנשאר בחבית אחר כן אע"פ שלא הגביה החבית משלם כל היין שהוא גרם ליין שהחמיץ וגירי דידי' הוא דאהנו לו:

גמ' כיני מתניתא. הא דאמר ר"ע כשעת התביעה כשעת תביעתו בב"ד הוא דלא תימא כשעת התביעה שתבע המפקיד הפקדון ממנו ואע"פ שעדיין לא נתחייב בדין קמ"ל:

בשאין עדים. כמה הי' שוה בשעה ששלח בו יד אבל אם יש עדים כ"ע מודיי על הדא דר"ע דמההוא שעתא הוא דאיכא עדים מיחייב עלה:

על כל דבר פשע. משעה שדבר לשלות בו יד הוי פושע:

יכול אין לי אלא הוא. עבדו ושלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע אפי' ע"י שלוחו מתחייב הוא ואע"ג דאין שליח לדבר עבירה כאן רבתה התורה בהדיא:

הדרן עלך המפקיד