מתני' הכסף קונה את הזהב. קסבר האי תנא דדהבא דחשיב טבעא הוי וכספא דלא חשיב פירא הוי ובמטבע אין קונין אבל בפירות קונין בענין שכשימשוך זה הפירות הוא קיום דבר ומתחייב זה במטבע שהתנה עמו ולפיכך הכסף קונה את הזהב ואין הזהב שהוא המטבע קונה את הכסף דפירי הוו לגבי דהבא:

הנחשת קונה את הכסף. דפרוטות של נתשת שאין טיבען חבוב כל כך הוו פירי לגבי דינרי כסף והכסף שהיא טיבעא לגבי נחשת אינו קונה את הנחשת:

מעות הרעות. שאינן יוצאות אלא בדוחק פירי הוו לגבי היפות:

אסימון. שנעשה במידת מטבע היוצא אלא שעדיין לא טבעו עליו צורה:

המטלטלין קונין את המטבע. אפי' למעות הרעות ואסימון דמטבע הוו לגבי מטלטלין:

כל המטלטלין קונין זה את זה. אם החליף אלו באלו כיון שמשך האחד קנה חבירו והאי כל לאתוי אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות:

גמ' זהו כללו של דבר. לכל דיני דמתני' כל הירוד מחבירו הוי כפירי לגבי החשוב ממנו וקונה אותו במשיכתו של הירוד:

מאן תניתא. מאן תנא להמתני' הכסף קונה את הזהב ר"ש בר' היא שלא רצה לחזור בו כמו שחזר ר':

ותני כהדא. כמו שאנחנו שונים הזהב קונה את הכף:

א"ל לינא חזור בי. איני רוצה לחזור שעד שהיית בחילך בתוקפך ובילדותך שנית לי הכסף וכו' ותופס אני זה לעיקר:

מילתיה דר' אמרה. שמעינן ממילתיה דר' שחזר בו בזקנותו וסבר דזהב כפירות הוו לגבי כסף דאע"ג דחשיב מ"מ הכסף שהוא יותר חריף להוצאה ועובר לסוחר הוי טיבעא לגבי דהבא:

מתני' אמרה. מברייתא דר' חייה רבה שמענו דס"ל כמו ששנה ר' בילדותו דכסף הוו כפירות לגבי זהב וכדמפרש ואזיל מהאי עובדא:

ברת. בתו של ר' חייה רבו הלויתה לרב דינרין זהובים ובאת ושאלה לר' חייה אביה מפני שנתייקר הזהב אח"כ ועמדו ביותר ממה שהיו בשעת הלואה ולפיכך שאלה אם מותרת לקבלן עכשיו משום רבית וכיצד תתנהג:

א"ל שקילי. מותר לך לקבל ממנו דינרי זהב טבין ותקילין וש"מ דדהבא טבעא הוו ואין היוקר והזול תלוי בהן אלא במעות הכסף דהן שהוזלו להנתן הרבה בדינר זהב ודינר זהב כדקאי קאי ומטבע הלוית' ומטבע יתקבל דאי אמרת פירא הוי א"כ הוה לי' כדין סאה בסאה שאסור להלות סאה פירות בשעת הזול וזה ישלם לו סאה בעת היוקר:

מברת ר' חייה ילפין. ומתמה הש"ס וכי אנחנו לומדין לדינא דר"ח ס"ל הכי ממעשה דברתיה הא בהדיא לא קאמר דדהבא טבעא הוי וטעמיה דשרי לה אפשר מטעם אחר שהי' לו:

אוף אבה שהוא אבי דשמואל היה לו ג"כ כמעשה זה ושאל לר' והתיר לו:

אף ר"י ור"ל תרווייהו אמרין. הכי דמותר וכדמפרש ואזיל:

קרט בקרט ולקן. קרט לשון משקל הוא מלשון קורט וכלומר שהוא מכוון בלתי חסרון ודוגמתו תמצא בפ"ד ממעשר שני הל' א'. גבי מטבעות דאמר התם מילה מקרטטא וטבא מכוונת במשקלה וטובה. לקן הוא מין משקלת קטנה שהי' בימיהם כמו שעכשיו אומרים הזהב משקלו כך וכך במשקלות קטנות לפי מנהג המדינה. וכן תמצא דוגמתו שם. דינרא הכא בתרין אלפין ובארבאל בתרין אלפין ולקן. והכא נמי הכונה שאם הדינר זהב משקל במשקל הוא וכלומר שלא מחמת שהוסיפו במשקלו נתייקר אלא שהמשקל הוא בעצמו כמו שהי' בשעת הלואה מותר ואין אנו חוששין על שנתייקר דהמעות של כסף הן שהוזלו:

לקן בלקן אסור. אבל אם אנו רואין שההפרש הוא לקן בלקן בתחלה הי' משקל הדינר זהב לקן א' פחות ממה שהוסיפו עליו עכשיו וא"כ מחמת משקלו שניתוסף בו נתייקר אסור דהוי רבית וקמ"ל שצריך לחקור אחר זה:

תמן תנינן. בפ"ק דקידושין הלכה ו'. וסוגיא זו כתובה שם וביותר ביאור בכמה דברים:

כל הנעשה דמים באחר. ה"ק כל הנישום דמים באחר כל דבר שאם בא לתת אותו בדבר אחר צריך לשומו כמה שוה והיינו כל המטלטלין חוץ מן המטבע:

כיון שזכה זה. כיון שמשך האחד זה נתחייב זה בחליפיו בכל מקום שהם לפי שבמשיכת האחד את החפץ בתורת חליפין נקנה המקח לאחר בכל מקום שהוא:

הא ציבור בציבור לא קנה. דכיון דקרי למטלטלין נעשה ונישום בדמים ש"מ דבעינן שומא בשעת חליפין שצריך לשום זה כנגד זה ולידע כמה הן שוין אבל צבור בצבור דאין כאן שומא אינן נקנין בתורת חליפין:

ר' ירמיה בשם רב. קאמר דאפילו צבור בצבור קנה דלא ממעט התנא אלא מטבע דאין דרך לשומו ואינו נקנה בחליפין אבל כל המטלטלין שדרכן לשומן נקנין אע"פ שלא שמו עכשיו לידע ערכו של כל אחד ואחד דצבור בציבור החליפו ואינו ידוע כמה הן שוין נקנין הן בתורת חליפין:

ר' אבא. וכן אמר ר' אבא בשם רב:

אמברוקלין. אוצר ובפ' הנזקין דף נ"ו קמו וקלינהו להנהו אמברי דחיטי ושערי:

המחליף. שהחליף אוצר באוצר בלתי לדעת כמה ערכן קנה:

ומשך בעל החמור את הפרה. ובמשיכתו נקנה החמור שהוא בבית בעליו לבעל הפרה כדתנן כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו בכל מקום שהוא:

ובא בעל הפרה למשוך החמור. לביתו ומצאה שבורה או מתה ונולד לנו הספק בעל הפרה אומר עד שלא משכת את הפרה שלי מת חמורך או נשבר וברשותך מת ובעל החמור אומר משמשכתי נשבר או מת וכבר היה קנוי לך ולך מת:

בעל החמור עליו להביא ראיה וכו'. דאע"ג דבעל החמור מוחזק הוא וקי"ל כל המוציא מחבירו והוא בעל הפרה עליו להביא ראיה שאני הכא בחליפין דכיון דנולד הספק בעיקר הקנייה לאו מוחזק מיקרי ועליו להביא ראיה:

מאן דלא סבר להא מילתא. ואינו יודע לחלק כן לא סבר במילי דנזיקין כלום:

לינא סבר הדא מלתא. אנא לית סבר כן ולית אנא סבר לחלק בניזיקין כלום ומכח קושיא דמתני' דכתובות והש"ס קיצר כאן וסמיך על השנוי התם:

תמן תנינן. בפ' המדיר הלכה ז':

היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו. אם בא האב לתבוע כתובתה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה צריך שיביא ראיה שלאחר שנתארסה נולדו לה אלו המומין ואע"ג דאית לה חזקה דגופה מ"מ הואיל ונמצאו המומין ברשות האב יש לומר כאן נמצאו כאן היו קודם האירוסין ולפיכך צריך האב להביא ראיה ואם לא הביא הבעל מהימן. ומהכא אין כאן קושיא לכאורה על דיניה דשמואל שהרי גם כאן נולד הספק ברשות בעל החמור אלא דלא אמרי' התם האי טעמא עד למסקנא דהתם וכמו דמייתי הש"ס הכא בקצרה לקמן. והתם מסיק להקושיא הכי דקאמר מתני' פליגא על שמואל דקתני האב צריך להביא ראיה ולא הבעל צריך להביא ראיה בתמיה דקס"ד דלשמואל לעולם על המחזיק להביא ראיה בכה"ג שיש כאן ספק זה אם נקנה לו או לא ולדידיה גם כאן על הבעל היה לו להביא ראיה:

סלקון גבי ר' יוסי לגדפה. והתם גריס למילף וכן הכא יש לפרשו דעלו קמיה לגדף ולהקשות להא דשמואל ואמר לון על קושיא זו שהקשו לשמואל מרישא דמתני' הא אפי' לטעמא דידכו אמור דבתרה אימא סיפא נכנסה לרשות הבעל וכו' ותקשי נמי ולא האב שהוא צריך להביא להוציא הכתובה מן הבעל וא"כ סיפא מסייעא ליה לשמואל דבכה"ג על המחזיק להביא ראיה:

ותימר. קיצר הש"ס כאן למסקנא דהתם דהכי מסיק לה דאמר לון לא מודה שמואל שאם משך בעל הפרה את החמור שהוא צריך להביא ראיה וזה כיון שכנס כמי שמשך צריך להביא ראיה שהיו בה מומין אלו עד שלא תיכנס לרשותו. וכלומר לא כדקסלקא אדעתייכו לא בקושיא ולא בטעמא דידכו לדשמואל דהא מי לא מודה שמואל שאם כבר משך בעל הפרה את החמור וכלומר שהיה החמור בתחלה בביתו של בעל הפרה כגון שהכניסו בעליו לשמרו שם ואח"כ הסכימו להחליף זה עם זה והואיל שמת או נשבר החמור בביתו של בעל הפרה ונולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה וה"נ מכיון שכנסה דינו כמו שמשך שם בעל הפרה דמכיון שנולד הספק ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה והיינו טעמא נמי דרישא דהספק נולד ברשות האב על האב להבי' ראיה והיינו דשמואל:

מן ר' בא רב יהודה וכו' עד משך בעל החמור את הפרה. ל"ג ומשובשת בכאן הגירסא בזה ואגב ריהטא דדינא דלעיל נכתבה. והכי גרסינן בקידושין ר' בא רב המנונא רב אדא בר אחווה בשם רב מכר לו פרה בדמים דחקיה א"ל הב לי אינון פריטייא א"ל מה את בעי מינהון א"ל מיזבין ליה חמור משך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה חמור מהו שיקנה. וזהו דין אחר וה"פ מכר לו פרה בדמים ונשאר לו חייב הדמים. דחקיה. דחקו בשביל החוב וא"ל תן לי המעות שאתה חייב לי וא"ל מה אתה רוצה לעשות בהן והשיבו שרוצה לקנות חמור ונתרצה זה ליתן לו חמור א' בשביל חוב הדמים אשר עליו. משך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה. כלומר בדין הזה אפילו כשמשך בעל הפרה את החמור עכשיו ממנו לא נקנית הפרה לא שייך כאן קניית הפרה בשביל חליפי החמור שהרי כבר היא קנויה לו מאז ודמים הוא שנתחייב לו והילכך מיבעיא לן חמור מהו שתקנה חוב המכר הזה אם לא משך עדיין את החמור מי אמרינן דהוו כחליפין בשעת המקח וקונין או דילמא הדמים כחוב בעלמא והוי כמלוה דאינה קונה במכר:

ר' בא אומר קנה. דהוו כחליפין:

ר' יסא אמר לא קנה. דחוב המכר אינו קונה בחליפין כמו חוב המלוה:

א"ר מנא אית הכא מילי דיודי ר' בא לר' יוסי צ"ל. וכן מוכח משם דהתם גרסי'ר' מנא בשם ר' יוסי אמרה. והכי מוכרח דהא בהאי דינא ודאי לא קנה כדמסיק אדם וכו':

אזל סמכיה גבי טרפוניטיה. אצל השלחני ושס גריס סמכיה גבי חדא פריטייא והיינו הך שסמכו אצל השלחני לפרוע לו בשביל זה ונתרצו במעמד שלשתן:

ואשכחיה תמן קאים. לפני השלחני ליקח מעותו:

א"ל חמורך אצלי. אם חמור אתה רוצה לקנות הרי יש לי חמור ותקח לך בשביל חוב הפרה שהייתי חייב לך:

משך זה לא קנה זה וכו'. כלו' דכמו דבמשיכת מעות מזה לא קנה עכשיו זה החמור כן נמי לא קנה במשך מזה וטעמא דמכיון שסמכו אצל זה השלחני כבר נסתלק ממנו ואין לו שום חוב עליו שהרי במעמד שלשתן הוא ואינו יכול לחזור וא"כ במה יקנה עכשיו הא ודאי אין כאן חליפין:

אלא כל אחד ואחד נקנה בגופו. כל א' צריך קנין בגופו ובעצמו הקנין דשייך ביה והרי כאן לא שייכא קנין חליפין ואינו קונה החמור אלא במשיכה וכיוצא בו מדרכי הקניה:

מתני' כיצד. לפרושי מתני' דלעיל קאי דקתני מטלטלי' וכן הפירות קונות את המעות ואין המעות קונה אותם ומפרש דין הקנייה:

משך ממנו פירות. הנקנין במשיכה אין יכול לחזור בו אע"פ שלא נתן לו המעות:

נתן לו מעות ולא משך הימנו הפירות יכול לחזור בו. זה וזה ומדין תורה מעות קונות שהרי הן בכלל קנין דכתיב או קנה מיד עמיתך ותקנת חכמים הוא דמשיכה דוקא קונה ולא מעות גזירה שמא יתן לו הלוקח דמי החפץ ויניח מקחו בבית המוכר ובתוך כך תפול הדליקה בבית המוכר או אונס אחר שיבאו לסטים עליו ואם יהיה ברשות לוקח יתמהמה המוכר ולא יחוש להציל ולפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שיטריח וישתדל להציל שהרי אם יאבד יהיה חייב לשלם:

אבל אמרו. חכמים מי שפרע וכו' ואע"פ שיכול לחזור בו אוררין אותו בב"ד ואומרים לפניו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ואח"כ יחזיר לו את מעותיו:

ר"ש אומר וכו'. ר"ש פליג אמילתי' דת"ק דקאמר נתן לו מעות ולא משך הפירות יכול לחזור בו בין מוכר בין לוקח וקאמר ר"ש דלא תקנו חזרה אלא במוכר דכל שהכסף בידו ידו על העליונה והוא יכול לחזור בו ולא הלוקח וטעמא דעיקר תקנת החזרה כדי שיטרח להציל אם תפול דליקה בביתו וכשהעמידו חכמים ברשות המוכר כבר יטריח עצמו להציל שהרי אם יתייקר ברשותו נתייקר ובשביל כך ימסור עצמו להציל שחושב אם יתייקר אחזור בי ואין הלוקח בחזרה ואין הלכה כר"ש ואם היתה עלייתו של הלוקח שיש בו חפץ הנמכר מושכרת להמוכר לכ"ע משנתן את המעות אין א' משניהם יכולין לחזור בהן דטעמא מאי אמור רבנן משיכה קונה ולא מעות גזירה שמא יאמר מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה הכא דעליה דלוקח הוא איהו בעצמו טרח ומציל ליה ובכה"ג לא תקנו חכמים משיכה:

גמ' ומה היה חמסין. דחמס משמע לאו גזל ממש וכדאמרינן חמסן דיהיב דמי והן היו גוזלין ממש והלכך מפרש לה שהיו מתכוונין ליטול פחות משוה פרוטה שאינו יוצא בדיינין ואע"פ שהיו גוזלין ממש כחמס הוא:

רבה רבה. לג"ש כתיב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכתיב באנשי סדום זעקת סדום ועמורה כי רבה:

כמעשה אלו. של דור המבול כך של אנשי סדום שהיו עושין כן וכדדריש באגדת חלק רעים אילו לאילו וחטאים בג"ע וכו':

ולא אמרין לה לכל אפין. לאו כל אפין שוין בהא דאיכא דלא אמרו הלכה כר"ש:

למלחא. על קניית מלח מאיש אחד וחזר ביה ההוא גברא שנתייקר המלח:

אמר לא ידע. וכי אין אתה יודע שיבא מגל להכרית שוקו וכלומר שצריך אתה לקבל עליך מי שפרע:

יהב דינרין למטכסה. על בגדי משי שקנה ממנו נתן לו מקצת הדמים וחזר בו המוכר:

או יתן לו כדי עירבונו. כנגד מקצת דמים שיש בידו ליתן לו כל סחורה או יקבל עליו מי שפרע:

או יתן לו כל מקחו. דס"ל לר' יוחנן במקצת דמים שקיבל קנה זה כל הסחורה לענין שצריך לקבל עליו מי שפרע אם חוזר בו:

ר' אילא אמר. עירבון ממש הוה שנתן לו משכון על המקח ופליגי ר' חייה ור' יוחנן אם קנה כל המקח לענין זה:

מקצת דמים נתן לו. ופליגי כדלעיל במקח שאין דרכו לקנות חציין. אלא שדרכן למכור כמו שהן שלימין כגון פרה וטלית בזה מודה לר' יוחנן דבמקצת דמים קנה כל המקח:

טבעת אין בה משום עירבון. אם נותן טבעת לערבון על המקח לאו כלום הוא וכן אמר בהאי תלמודא סוף מסכת שביעית וכדמפרש התם טעמא מה בין זהוב ומה בין טבעת זהוב דרכו להשתנות טבעת בעינה הוא וכלומר אם נתן לו דינר זהוב לערבון דרכו להוציא ולשנות וליתן לו זהוב אחר כשיביא לו מעות כסף בעד מקחו אבל טבעת נשארת בעינה שהרי זה אינו יכול להוציאה ומתחלה לא לקחה אלא לסימן בעלמא ולא הקנה לזה המקח בשביל הטבעת שאין לו בה הנאה של כלום:

בדברים. ולא קיבל ממנו מעות אין מוסרין אותו למי שפרע אם חוזר בו שאין בהם אלא משום מחוסרי אמנה:

חוזר. ואין בו משום מחוסר אמנה. וחסר כאן ובשביעית גריס לה הקושיא שהקשה ר' יוסי לר' יעקב וההן לאו צדק והן צדק. וכי זה ההן צדק שלו שדרשו חכמים שיהא לאו שלך צדק והן שלך צדק ומשני בשעה שאמר הין של צדק הוה. וכדהכא. אמרי. בשעה שאמר לו ליתן צריך שיהא בדעת גמורה שלא יאמר לו דרך כיזוב והיתול אבל מבתר כן אם חזר ביה חזר ביה כצ"ל ול"ג לא א"נ ה"ק לא איכפת בדבר אם חזר ביה או לא חזר:

הדא דתימר בעני. שאמר ליתן מתנה דלא סמכה דעתו של המקבל אבל בעשיר שאמר ליתן מתנה לעני נעשה נדר וצריך לקיים נדרו:

רב. היה מצוה למשרתו כשאומר לך תן מתנה לעני תתן לו מיד ולא תשאל אותי עוד לפי שאיני יכול לחזור בו ואם הוא עשיר המלך בי שנית אם לא החזרתי בו:

יקר משח. נתייקר השמן ורצו קרוביו לחזור בהן:

א"ל מד"ת. הוא דמעות קונין אבל כבר אמרו חכמים אין קונין שלא יאמר המוכר ללוקח נשרפו חיטיך בעליה ומדברי חכמים יכולין לחזור בהן:

נחמן. ומקשי ר' יצחק עלה לענין מאי נאמן הוא דקאמרת שהרי אחר שתקנו חכמים דאין מעות קונות לא שייך נאמן כאן וכדמסיק הקושיא:

מהו אנן קיימין אם בשקנו לו מעותיו. האי קנו לאו לשון קנין הוא שהרי אין מעות קונות אלא הגיעו קאמר וכלומר אם כבר הגיעו לידו מעותיו ואומר נשרפו חטיך בעלייה ואמרת נאמן הא לא מצית אמרת דשלו נשרפו דכיון דמעות אינן קונות המקח ברשות המוכר הוא וההפסד שלו היא וצריך להחזיר לו מעותיו:

ואי בשלא קנו לו מעותיו. שעדיין לא קבל ממנו המעות והלה תובע תן לי המקח ואשלם לך והוא אומר לו נשרפו חטיך:

של זה נשרפו. בתמיה וכי החטים של לוקח הוא דצריך זה לטעון נשרפו הלא לא קנה כלל ואפי' מי שפרע אין כאן ולא שייך הכא לומר נאמן כלל. ויש לפרש נמי בלשון קנין ממש:

אית לי גבך מאה דינרין מהדין ביתא. כגון שהשכיר לו ביתו לדור בו והקדים המשכיר ונתן לשוכר עשרה דינרין להוציא על הבית לתקנו וליפותו וכיוצא בזה והתנה עמו שיוסיף בדמי שכירותו בכל שנה בשביל העשרה דינרים שהקדים לו עד שיעלו לסך מאה דינרין:

שרי. ואין כאן משום רבית דמכיון שהמעות שהקדים לו בגוף הבית הוא דמפיק להו תוספות השכירות שמוסיף לו לאו בשביל שכר המעות הוו ומותר:

מהדין כרמא. ואם הקדים לו מעות על הכרם שלו ויוסיף לו כך וכך בכל שנה אסור וכדמפרש ואזיל:

בית אינו מצוי ליפול. שהבית קבוע הוא ולא שכיח שיפול ומפני כך מה שהוא מוסיף לו דמי שכירות הבית בשביל שהקדים לו עשרה דינרין לתקן את הבית ולצור בו צורות וכיוצא בו מה שיוציא על גוף הבית דבר קביעות הוא ונמצא שלאו בשביל שכר המעות שהקדי' הוא מוסיף לו:

כרם מצוי ליפול. שהכרם בעצמו אינו דבר קבוע ומצוי הוא ליפול ולא שייך בזה לומר שמה שמקדים לו להוציא על גוף הכרם הוא לפי שאינו עומד וקבוע הוא הלכך מה שהוא מוסיף לו בשביל שכר המעות שהקדים לו ואסור:

את שמע מינה בר נש וכו'. מדין רבית שזכר ר' סימון כאן שמענו ג"כ דין בקניית המקח:

במנת דתיקום לי בהון מאה גרבין. על מנת שתעמוד לי מאה גרבין של יין וכיוצא בהן מכיון ששלח ידו במעותיו להשתמש בהן:

צריך להעמיד לו מקחו. ואינו יכול לחזור בו ושייך לומר כאן מעות אינן קונות דלא אמרו אלא על איזה סחורה ומטלטלין וכה"ג שמכר לו ששייך בהן קניה אחרת ואין מעות קונות לו עד שימשוך וכיוצא בו מדרכי הקניה אבל במעות שנותן לו ע"מ להרויח מכיון ששלח בו יד אינו יכול לחזור בו וזה שמעינן מהאי דינא דלעיל דלא חילק אלא בגווני דאית ביה איסורא משום רבית או לא אבל מכל מקום המקח קיים ואינו חוזר:

או קנה מיד עמיתך. ומכאן למד דקנין משיכה מן התורה הוא דמיד כתיב דבר הנקנה מיד אל יד וכתוב בו עמיתך לומר מיד עמיתך את צריך לקנות במשיכה ולא במעות אבל מן יד העכו"ם אין את צריך משיכה אלא מעות קונות בו:

על דעתיה דר"ל דאמר מעות אינן קונות מד"ת קשיא לאיזה דבר מוסרין וכו' דמכיון דאין כאן קנין כלל אמאי אמרו חכמים דצריך לקבל עליו מי שפרע:

אמר ר' יוסי בר בון ואתייא כהן תנא דתני וכו'. כלומר טעמא דמתני' אליבא דר"ל דהואיל דאיכא נתינת מעות בהדי דברים קאי עלייהו במי שפרע וכהאי ברייתא דתני בתוספתא פ"ג הנושא והנותן בדברים לבד ולא נתן מעות בהא הוא דאין מוסרין אותו למי שפרע אבל כי איכא מעות בהדי דברים דבאו לכלל מעשה לד"ה מוסרין אותו למי שפרע:

מתני' ההונאה ארבעה כסף. ארבעה מעות כסף שהן שש בדינר והסלע ד' דינרין:

מעשרים וארבעה כסף לסלע. אם היה המקח שוה בדמי סלע שהן כ"ד מעות דהשתא הוי אונא' ד' מעות שתות למקח חייב להשיב לו כל אונאתו ד' כסף:

עד אימתי מותר להחזיר. מי שנתאנה במקח או שיתן לו אונאתו והא דנקט לשון מותר לאשמועינן דאפי' מי שפרע ליכא:

עד כדי שיראה. המקח לתגר או לאחד מקרוביו ואם שהה יותר מחל על אונאתו והמוכר לעולם חוזר שהרי אין המקח בידו שיוכל להראות לתגר או לקרובו אם נתאנה ואם נודע שבא לידו דבר כיוצא בממכרו וידע טעה ושתק ולא תבע אינו יכול לחזור ולתבוע שהרי מחל. וכן אם הוא דבר הנמכר כיוצא בו בשוק ואין במינו שינוי אין המוכר חוזר אלא עד כדי שישאל על השער שבשוק בלבד:

ושמחו תגרי לוד. שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר ואין הלכה כר' טרפון:

אין לתגר הונייה. מפני שהוא בקי ומסתמא אחולי אוחיל גביה והאי דזבנה הכי משום דאיתרמי ליה זבינתא אחריתא והשתא הוא דקבעי למיהדר ביה ואין הלכה כר' יהודה:

מי שהוטל עליו. מי שנתאנה:

ידו על העליונה. ואם נתאנה לוקח אומר לו תן לי מעותי ואני חוזר במקח או תן לי מה שהוניתני ומסיק בבבלי דר' יהודה הנשיא היא ולית הלכתא כוותיה אלא אם האונאה שתות קנה המקח ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח:

מתני' עד אימתי מותר להחזיר. הסלע חסרה שיש בה אונאה דלא דמי לטלית דכל אינש קים ליה בגויה אבל סלע לאו כל אינש קים ליה בגוה:

גמ' רב אמר שיעור הוא. שתות למקח דקתני במתני' בדוקא קתני וזהו שיעור של אונאה הוא דאחר שתות של שיווי המקח אזלינן אבל אם אין כאן שתות לשיוי המקת אע"פ שיש שתות למעות שנתן זה וכגון שמכר לו שוה חמשה בששה ונתאנה לוקח בזוז שהוא שתות המעות שנתן ויותר משתות הוא לשווי המקח אין לו דין אונאה אלא בטל המקח וכן אם מכר לו שוה שבעה בששה ונתאנה המוכר בזוז שהוא שתות המעות ולשווי המקח הוא פחות משתות אין לו דין אונאה אלא מחילה הוי כדין כל פחות משתות דמחילה היא:

ר' יוחנן אמר לית היא שיעורא. בדוקא והוא הדין כמי לשתות מעות ואע"ג דליכא שתות למקח דין אונאה יש לו:

במנת. על מנת שאין לו עליו אונאה והמקח בסתם הוא שזה אינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול והלכך יש לו טענת אונאה:

האונאה פרוטה. וקס"ד לדין פרוטה קאמר דיש אונאה והיינו דמתמה הש"ס ואונאה לפרוטה אלא הונאה עצמה מהו כיון דהמקח בפרוטה א"כ מהו האונאה דשייכא בה והכי ה"ל למימר האונאה לפרוטו' כגון אם מכר לו שוה שש פרוטות בחמש:

תני. בתוספתא פ"ג. והש"ס קיצר בהעתקה והכי איתא התם מי שהוטל עליו ידו על העליונה כיצד מכר לו חלוק שוה ה' בשש יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי סלע רצה אומר לו הילך חלוקך ותן לי מעותי אבל אם מכר לו שוה שש בחמש יד המוכר על העליונה רצה אומר תן לי סלעי רצה אומר לו הילך מעותיו ותן לי חלוקי ורבי אומר לעולם יד המוכר על העליונה. והיינו דקאמר הכא דר' יהודה הנשיא סבר דלעולם נקנה המקח אם המוכר רוצה ואע"פ שמכר לו שוה חמש בשש ונתאנה הלוקח מחזיר לו הונייתו והמקח קיים:

ר' יוחנן. פליג דבכה"ג בטל מקחו דהונייה בחומש הוא:

כהנא בעא קומי רב. על הא דתנינן בתוספת' דבסיפא בשעה שהמוכר מתאונה שמכר לו שוה שש בחמש מתאונה עד חומש המעות שקיבל וברישא בשעה שהלוקח מתאונה שמכר לו שוה חמש בשש הוא מתאנה עד שתות של המעות וכיצד מפרשינן להאי ברייתא דאם בתר המעות אזלינן ברישא הוי שתות ובסיפא חומש ואי בתר המקח אזלינן א"כ הניחא בסיפא דנתאנה המוכר בזוז והוא שתות המקח אלא רישא קשיא דאי בתר מקח אזלינן חומש הוא ואמאי קרי לה אונאה:

א"ל. לעולם בתר המקח אזלינן ורישא הכי פירושא הוא והונייתו מצטרפין עד שתות דכשתצרף הזוז שאינה אותו עם שיווי המקח הוי שתות ושתות מלבר הוא אבל בסיפא בלאו הכי איכא שתות מלגיו. וכללא דמילת' דכל היכא דתמצא שתות בין מלבר בין מלגיו הוי אונאה ובלבד מן המקח:

מכר לו שוה חמשה בששה. השתא מפרש טעמא להאי מ"ד שוה חמשה בששה ביד הלוקח הוא לחזור בו ופריך הש"ס ואמאי הא יכיל המוכר מימר ליה. חד דינר איגרבת. נפסדת הא לך דינרך בחזרה והמקח יהא מקח השוה:

אמר ר' זירא. היינו טעמא דיכיל מימר ליה הלוקח לית איקרי אין זה כבוד שלי שיהו הבריות אומרין פלוני נתאנה ושחקו על מקחו שלקח ביוקר עד שהחזיר לו זה את הזוז:

ואית דבעי מימר. דלאו היינו טעמא שהרי מכל מקום ישחקו עליו שיאמרו נתאנה זה ובשביל זוז אחד חזר בו אלא היינו טעמא דיכיל מימר ליה. לית הוא יקרי. אין זה כבודי לילך במלבוש שאינו שוה אלא חמשה דינרין ואני רוצה בחשוב ממנו:

רבי יוחנן וכו'. אמרי טעמא אחרינא שהוא יכול לומר לו יודע הייתי בתחלה שאין הסחורה זו שוה אלא חמשה דינרין ועל שהייתי דחוק ונצרך לסחורה כזו נתתי לך ששה עתה קח הסחורה שלך ותן לי מעותי:

חמשה בששה. והוי ביטול מקח אליבא דרב ולא הספיק לישא וליתן עמו בטענות ובחזירת הסחורה עד שנתייקר ועמד על שבע ועכשיו רוצה לקיים מקחו מהו:

כשם שבטל מקח וכו'. שזה אומר לו אלמלא לא נתייקר היית חוזר בך עכשיו אני חוזר בו דלעולם יש כאן דין ביטול מקח לשניהם:

תמן תנינן. פ' המוכר את הספינה ארבע מדות דינים חלוקים זה מזה במוכרין:

יפות. התנה עמו שיתן לו חטים יפות ונמצאו רעות וטעות הוא שהטעהו הלוקח יכול לחזור בו:

רעות ונמצאו יפות. הלוקח הטעהו וא"ל חטים אלו רעות הן ונמצאו שליפות נחשבו בכאן המוכר יכול לחזור בו:

ואתייא כהן. תנא דלעיל דהנושא ונותן בדברים וכו' וכלומר דיכול לחזור לכתחלה קאמר ואפילו מי שפרע ליכא דנושא ונותן בדברים הוא:

מתני' וכמה תהא הסלע חסרה. מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר כמה תחסר ואם הוציאה לא תהא הונאה. ובגמרא התם אמור בה טעמא לחילוק פלוגתייהו דלא דמי מטבע לחפץ דכיון דלא סגי לא מחל:

ארבעה איסרות. לסלע:

מאיסר לדינר. והאיסר א' מכ"ד בו דשש מעה כסף הוא דינר מעה ב' פונדיון פונדיון ב' איסורין:

שמנה פונדיונות. שתות כשאר אונאה והלכה כר"ש:

גמ' תני. בתוספתא פ"ג והגי' משובשת כאן במקצת וכן שם צריך קצת תיקון:

יותר מכאן. משיעור האמור במתני':

מוציאה בשוויה. כפי שהוא שוה ושלא יוציאה בסלע:

סלע עד שקל. הסלע מותר לקיימה ולהוציאה בשוויה עד שתחסר עד שקל שהוא חצי סלע אבל משחסרה פחות משקל אסור לקיימה מפני שקלה היא לרמות בה ואינו ניכר בה הפחת משקל לפי שרחבה כסלע:

דינר. מותר לקיימו עד שיעמוד על רובע שקל שהוא חצי דינר:

פחות מכאן אפי' הוא כאיסר אין יכול להוציאה. אפילו בשוויו שנוח לרמות בו:

לא יתנה. מטבע שאסור לקיימה אסור ליתנה לאנס ולרוצח שמחמת יראתן מקבלין אותה מהן ומרמין בה לבריות:

נוקבה. באמצע:

בדינרין ובסלעין. של כסף:

אבל בדינר זהב ובמטבעות נחשת. צ"ל וכן הוא בתוספתא:

מוציאין בשוויהן. לעולם לפי שדרכן להוציאן במשקל ואינו יכול לרמות בהן:

כך מוציאין למעשר שני. לפדיון מ"ש:

ובלבד שלא יתכוין להוציאן. שלא יתכוין בתחלה להחזיקן בידו עד שיפדה מעשר שני שלו. ובתוספ' גריס בלבד שלא יתכוין להטיל סלע על השני:

בכרכים. שיש שם שלחני עד כדי שיראה לשלחני:

בכפרים. שאין שם שלחני:

עד ערבי שבתות. שבא להוציא לסעודת שבת אז ידע אם יקבלוה ממנו ויכול להוציאה:

אם היה מכירה. ה"ק אם חסיד הוא ורוצה לעשות לפנים משורת הדין אם מכיר שהיא הסלע שנתן לו מקבלה הימנו אפי' לאחר י"ב חדש:

ואין לו עליו אלא תרעומות. ואחר שאינו חסיד ולא רצה לקבלה ממנו אין לזה עליו אלא תרעומות דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירו בזמנו:

ונותנה למעשר שני. בשוויה ואינו חושש משום אסימון דקי"ל אין מחללין מעשר שני על אסימון אלא דוקא על מטבע שיש בו צורה וסלע זו שם מטבע יש עליה דמי שאינו לוקחה בשוויה בתורת מטבע אלא כמו נסכא של כסף אינו אלא נפש רעה:

האונאה ארבעה כסף. למקח שוה סלע שהוא כ"ד מעות כסף וחזרה ושנאה משום דבעי למיתני הא דלקמן:

והטענה שתי כסף. שאין שבועת הדיינין על טענה שהיא פחותה משתי כסף שטענו שתי מעות כסף יש לי בידך וזה יודה לו מהם שוה פרוטה ויכפור השאר או יודה לו הכל ויכפור בפרוטה:

וההודיה. להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה צריך שוה פרוטה:

המוציא שוה פרוטה. אבל בציר מהכי אינו חייב להכריז דכתיב אשר תאבד ממנו שתהא קרויה אבדה פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה:

יוליכנו אחריו. אם אח"כ הודה שנשבע לשקר דאז אין לו כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא ליד שלוחו כדתנן פ' הגוזל קמא:

האוכל תרומה. גדולה אם אכלה בשוגג:

ותרומת מעשר. מעשר מן המעשר:

ותרומת מעשר של דמאי. הלוקח תבואה מעם הארץ צריך להפריש תרומת מעשר אבל לא תרומה גדולה לפי שהיו הכל זהירים בה:

והחלה והביכורים. כל הני חמשה חד נינהו דכולהו איקרו תרומה ומשם אחד הן באין:

הפודה נטע רבעי. דגמר קדש קדש ממעשר שני דמוסיף חומש והני תרווייהו נמי חד חשיב להו דמחד קרא נפקי כיון דממעשר יליף:

ומעשר שני שלו דוקא מוסיף חומש דאיש ממעשרו כתיב:

הקדשו. ולא של אחרים המקדיש כתיב:

הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש. בשוגג חייב קרבן מעילה וחומש:

גמ' חזקיה אמר לצורפה בירושלים. הא דחזקיה גרסינן לה במסכת מעשר שני פ"ב על מתני' דתנינן התם סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו והוא רוצה להוציא של חולין חוץ לירושלם. מביא בסלע מעות. של פרוטות נחשת. ואומר סלע של מעשר שני בכל מקום שהוא מחוללת על מעות האלו ובורר את היפה שבהן ומחללן עליה. אחר שחילל הסלע בתחלה על המעות ונמצאו המעות מעשר שני הן חוזר ובורר את היפה שבשני הסלעים ומחללן להמעות האלו עליה ונמצאת היפה הוא מ"ש והסלע השני והמעות חולין הן וכדמפרש התם טעמא מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק ולא שיתקיים כן אלא חוזר ומחללן על הכסף. וקאמר חזקיה התם כשהוא מחללה עושה אותה ברעה וכשהוא מחלל עליה עושה אותה ביפה. והיינו הך דגריס הכא כשהוא לצורפה בירושלם שהוא מחלל המעות עליה כדי להעלותה לירושלם ולצורפה שם על הפרוטות ולהוציאן בירושלם. וחזקיה טעמא דמתני' מפרש לה:

מצרפה ביפה. כלו' מחלל המעות על סלע היפה מפני שצריך לעשות היפה למעשר ולהעלות היפה לירושלם:

בא לחללה בגבולין מחללה ברעה. בתחלה כשמחללה אחר שנתערבה לא איכפת לן ומחללה ברעה ולפיכך מחלל בתחלה על מעות נחשת שהרי לא יתקיים כן אלא שחוזר ומחללן על היפה ויעלנה לירושלם:

ופריך והא תנינן בורר את היפה שבהן ומחללן עליה ויבור וכו'. כלומר כיון דעיקר קפידא שצריך אח"כ לחללה על היפה שתהיה מעשר א"כ מאי האי דתנינן מחללה על המעות וחוזר ובורר את היפה וכו' למה ליה כולי האי ויבור בתחלה הסלע הרעה שבשתים ויעשה אותה ביפה ויחללה מיד על היפה והיא מעשר שני והרעה חולין ואמאי הצריכו לחללה בתחלה על המעות ולחזור ולחללן על היפה:

אמרי. ומשני שנייא היא הכא שכבר הוכח בו מעשר שני וכן משני התם אני אומר היא היתה מעשר שני מכל מקום לא יצאת לחולין וכלומר דהכא שנתערבו שני הסלעים וכבר הוכח בהן אחת של מעשר שני א"כ אי אפשר לחלל בתחילה אחת על חבירתה דשמא היא של מעשר שני הסלע שרוצה שתחול עליה מעשר דילמא היא גופה מעשר ונמצא אין כאן חילול ואפי' תימא א"כ הראשונה חולין הוא מכל מקום לא יצאת לחולין דחוזר וחושש אני שמא זו היא של מעשר וא"ת יתנה ויאמר אם זו של מעשר מוטב ואם לאו הרי השנייה שהיא של מעשר מחוללת עליה אין ה"נ דהוי מצי למיעבד הכי אלא דאי שרית ליה להתנות כן חיישינן דילמא אתי למישקל חד מינייהו בלא תנאי לפיכך הצריכו חכמים ליקח מעות ולחלל בתחלה אחת מהן על המעות:

נותנה למעשר שני וכו'. וכלומר היינו נמי דתנן הכא שנותנה להסלע חסרה למעשר ואינו חושש לפי שמותר לחלל מעשר בגבולין אע"פ שאינה יפה כל כך ובלבד שתהיה מטבע של צורה וכדחזקיה דמפרש למתני' דהתם והיינו דנקט לה הכא:

כל מעשר שני שאין בקרן שלו שוה פרוטה אין צריך להוסיף חומש על פדיונו. וגרסינן להך מלתא שם פ"ד הלכה ג':

כל מעשר שני שאין בחומשו. אע"פ שיש בקרן שלו שוה פרוטה ויותר אם אין חומשו עולה לשוה פרוטה אין מוסיף חומש:

ממעשרו פרט וכו'. האי תנא דייק מיעוטא ממעשרו ועל הקרן הוא ותנא אחרינא דייק ממעשרו וחמישיתו דסמיכי להדדי במקרא דמקיש החומש לקרן שצריך ג"כ שיהא בחומשו שוה פרוטה ובהא חמישיתו יוסף עליו ומעשרו איצטריך ליה ללמד על מעשר שלו הוא מוסיף חומש ולא על של חבירו:

מתני' דהכא דקתני חמש פרוטות הן לא כהדין תנא ולא כאידך דייקא דא"כ למר ליתני שש פרוטות ולמר ליתני שבע פרוטות הן:

מתני' ואלו דברי' שאין להם הונייה. דאמר קרא וכי תמכרנו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות דכתיב וכי תמכרו ממכר דבר שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן ממון ואינן עומדין אלא לראיה שבהן:

הקדישות. אמר קרא אחיו ולא הקדש:

אין להן לא תשלומי כפל וכו'. כדאימעטו מקראי בפ' מרובה:

קדשים שהוא חייב באחריותן. שאמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה יש להן אונאה דכיון דאם מתה או נגנבה ואבדה חייב באחריותה דיליה היא ואל תונו איש את אחיו קרי ביה:

ושאינו חייב באחריותן. דאמר הרי זו ואין הלכה כר"ש:

אף המוכר ספר תורה. לפי שאין קץ לדמיה:

בהמה ומרגלית. מפני שאדם רוצה לזווגן כדמפרש בגמרא ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' צריכין לזווגם. מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול שאם בא להצמיד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא וכן מרגלית נאה למלאת בזהב עם חברתה יותר מן היחידית:

הכל אדם רוצה לזווג. אין לך דבר שהוא יותר חשוב ומתייקר ערכו כשיש לו עוד זווג כמותו יותר משהוא יחידי וא"כ אין אונאה לדבריך:

במלחמה. שהכל והשעה צריכין לכך:

מתני' כך הונייה בדברים. שנאמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך זה נאמר באונאת דברים שאין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של מדבר שיודע אם לרעה מתכוין אם לטובה לכך נאמר ויראת מאלהיך הוי ירא מהיודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה:

זכור מה היו מעשה אבותיך. אפילו מעשה אבותיו אל יזכיר לו ומכ"ש מעשה עצמו:

כי גרים הייתם וגו'. וזה נאמר גם לדורות שהאבות הן שהיו גרים:

אין מערבין פירות בפירות. בעה"ב האומר לחבירו פירות שדה פלונית אני מוכר לך כך וכך סאין לא יערבנו בפירות שדה אחרת:

ואין צריך לומר חדשים בישנים. פסק למכור לו ישנים לא יערב עמהם חדשים שהישנים יבישים ועושים קמח יותר מן החדשים:

מפני שהוא משביחו. קשה משביח את הרך. לפיכך פסק עמו רך מערב בו קשה אבל פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך ודוקא בשעת הגתות לפי שתוססין זה עם זה ונעשין טעם אחד אבל לאחר הגתות שכבר קלט כל אחד ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו:

אין מערבין שמרי יין. של חבית זו ביין של חבית אחרת:

אבל נותן לו את שמריו. של היין עצמו:

לא ימכרנו בחנות. מעט מעט אא"כ הודיעו לכל אחד ואחד מים מעורבין בו:

ולא לתגר. לא ימכרנו ביחד אע"פ שהוא מודיעו לפי שאינו לוקחו אלא לרמות ולמכרו בחנות:

מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו. ודוקא בין הגתות דכיון שנהגו בהן אינו טעות שכל היינות בחזקת כן והמים קולטות לטעם היין מטילין לתוכו בין הגיתות אבל לאחר הגיתות נחשב כאלו הוא מזוג ואם הוא מקום שנהגו שטועמין תחלה קודם שיקנו מותר להטיל בו מים הניכרין בטעימה לעולם:

התגר נוטל מחמש גרנות וכו'. שהכל יודעין בו שלא גדלו בשדותיו ומבני אדם הרבה לוקח ובחזקת כן לוקחין ממנו:

מגורה. אוצר שאוצרין בו תבואה וגורן הוא שדשין בו את התבואה ודרך התגר לקנות מבעלי בתים בשעת הגורן ולהכניס למגורה שלו:

פיטם. גיגית גדולה:

ובלבד שלא יתכוין לערב. להוציא קול שקונה הכל מהטוב ולקנות הרוב מהטוב וקונה גם ממקום אחר ומערב עמו:

מפני שהוא מרגילן לבא אצלו. ומקפח מזונות חביריו:

וחכמים מתירין. שאומר לחבירו גם אתה תעשה כן והלכה כחכמים:

ולא יפחות את השער. למכור בזול:

וחכמים אומרים זכור לטוב. שמתוך כך אוצרי פירות מוכרין בזול וכן הלכה:

הגריסין. פולין גרוסות בריחים אחת לשתים לא יבור את הפסולת מהן לפי שמתוך שנראות יפות הוא מעלה בדמיהן הרבה מלפי ערך הפסולת שנוטל מהן:

וחכמים מתירין. לפי שיכול הלוקח לראות ולהבחין כמה דמי הפסולת שנברר מאלו שישנן באחרים וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו שהן מבוררין מפני הטורח והלכה כחכמים:

שלא יבור על פי המגורה. למעלה להראות יפות ואת הפסילות שבתוכו לא בירר לפי שאינו אלא כגונב את העין בברירתו:

אין מפרקסין. מתקנין ומיפין:

האדם. עבד כנעני העומד לימכר:

גמ' מלחא. ממקום מלחייא ובב"ר כתיב ממלחייא:

הוה מפתר סרדוותיה. היה מפשר ושורה במים בשר הכחוש שהיה לו למכור כדי שילבין ויראה כשמן:

מלתיה אמרה. ש"מ מדר' יעקב בר אחא שיש פירקוס באוכלין ולאו דוקא כלים תנן והה"ד שאין מפרקסין באוכלין:

מה אנא משפרה עיבידתיה. אם מותר אני לייפות המלאכה שיראה הפשתן יפה והשיבו לך ותעשה כפי שיודע אתה לתקנו ולייפותו לפי שבדבר החדש מותר:

לסוטיא. רדידי הנשים ובפ' במה אשה הרדידים לסוטא כמה דתימר נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות:

רבה שקר טהר. סקר בשין השמאלית. טהר. מלשון המטהרת שבמרחץ במסכת מקואות. שסקרה בסיקרא וצבעה לאמבטי אחת כדי שתהא נראית יפה:

תנא ר' יעקב עמסוניא. לפרש מהו אין מפרקסין את האדם דלא יאמר לו צור גרמך צייר את עצמך בצבע ושרק על פניך שתהא נראה בחור ויפה:

הדרן עלך הכסף