מתני' איזהו נשך. המלוה סלע בחמשה דינרין וכו'. מפני שהוא נושך. דשקיל מיניה מאי דלא יהיב ליה:

המרבה בפירות. המרבה שכר לעצמו בפירות. ובין בהלואת כסף ובין בהלואת פירות הוי ריבית אלא דבסיפא ריבית דרבנן קמפרש שהיא דרך מקח וממכר:

דינר זהב. כ"ה דינר כסף:

וכן השער. כך היו נמכרין בשער שבשוק וזה מותר לתת מעות מעכשיו על מנת ליתן לו זה חטים כל ימות השנה בדמים הללו כפי שיעור מעותיו ואע"פ שאין לזה חטים עכשיו דתנן לקמן בפרקין יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ויכול המוכר הזה לקנותם עתה בדמים הללו:

עמדו חטים. לאחר זמן בשלשים דינרין ואמר לו תן לי חטים שלי וזה היה מותר אם היה נותן לו חטים אבל הוא פסק עמו על היין ליתן לו בעד החוב שלו אסור שמא יוקיר היין והרי עכשיו אין לו יין וביין לא מהני אע"פ שפוסק עמו כשער שיצא בשוק הואיל ואינו נותן לו דמים עכשיו שנוכל לומר יכול המוכר הזה לקנות יין בדמים שקבל אלא שפוסק עמו ליתן לו יין בעד חוב דמי חטין שעליו ואסור אם אין לו יין דאי הוה ליה יין הוי שרי ואע"ג דלא משך זה היין הוי קנוי לו מעכשיו ואפילו אין לו להמוכר מעות עכשיו מותר כשיש לו יין לפי שקנאו זה כבר בדמי החוב שלו ולענין דאי הוה בעי למיחזור ביה המוכר בעי לקבולי מי שפרע הלכך ברשותי' דלוקח הוא וכי אייקר ברשותיה הוא דאייקר:

ולא ישכור ממנו בפחות. כל זמן שזה חייב לו:

כיצד וכו'. ובתוספתא גרסינן הכי כיצד א"ל הלויני מנה וא"ל אין לי מנה טול לך עשרים סאה של חטים אע"פ שחזר ולקח ממנו עשרים וארבע אינן רבית אבל אסורין משום הערמת רבית. ופירושה שחזר זה ולקח מן הלוה החטין בעשרים וארבע סלע לפי שהיה צריך למעות ולא היה יכול להמתין ליום השוק. ונמצא זה משתכר סלע לפי השער של חטין עכשיו שהוא במנה והוא כ"ה סלעים והוי הערמת רבית. וגי' דהספר נשתבש כאן שדין קבל הימנו שדה וכו' ברייתא אחרת בתוספת' היא וזהו דרך היתר כמו שכתובה שם ויתבאר לקמן. והכא לא שייך אלא מן אמר תן לי סלע וכו' שביקש להלוות סלע ממנו וא"ל אין לי אלא כור א' חטין טול לך ותמכרנו וחזר ולקח ממנו זה בפחות אין זה רבית אבל אסור וכו'. ומה שכתוב כאן וחזר ולקח ממנו בעשרים וארבע. נלקח מברייתא דלעיל ועירבבו בהעתקה (ועכ"פ נתברר הכוונה והדין של הערמת רבית):

גמ' זהו רבית שיוצא בדיינין. אדינא דרישא קאי שהוא דרך הלואה בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות ופסק עמו להרבות לו בכך וכך ונתן לו הרבית כופין אותו להחזיר להלוה:

אם מזו. אם אנחנו נוהגין כזאת אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום מה לעשות ולהגזים הדבר אמר כן דס"ל לר' יוחנן אפי' רבית קצוצה אינו יוצאה בדיינין. א"נ יש לפרש דבדרך תמוה ודחיה השיב להן אם מזו אתם שואלין ומסתפקין בה ואם אשיב אני לכם אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום מה שיענו בדבר זה וכלומר דמה אתם מסתפקין בדבר ודאי יוצאה בדיינין. והכי מוכח מדלקמן:

מודי ר' יוחנן. אע"ג דס"ל דיוצאה בדיינין מודה הוא שאין שטר זוקק לחבירו ולגבות בו הקרן קאמר דלא מחמיר אלא ברבית שאפילו נתן לו מוציאין מידו ומ"מ הקרן גובה אלא דאין לשטר שיש בו רבית כח השטר והיינו דקאמר דבשטר אין זוקק וכופה אותה לשלם הקרן דלא הוי אלא כמלוה ע"פ וטעמא דהא שטר שיש בו ריבית המוצא אותו צריך שיקרענו כדתני בתוספתא פ"ה והיינו נמי דקאמר מודי ר' יוחנן שאם היה השטר קיים ולא קרעו אותו ובא לפני הב"ד דמגבין ליה הקרן:

תני. בתוספתא שם:

כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן את אכלך. והרי כאן שני לאוין והראשון נאמר בהלואת מעות והשני בהלואת פירות:

אין לי. שיהא עובר על לאו דנשך אלא בהלואת כסף ובלאו דמרבית על הלואת אוכל ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה:

ת"ל אל תקח מאתו נשך ותרבית. הקיש הכתוב לשניהן בפסוק אחד ולומר דעובר בכל אחד על שני לאוין:

מה נשך כסף אף תרבית כסף. כלומר מה לאו דנשך בכסף אף לאו דמרבית דנאמר במקרא הראשון בכסף וכן מה תרבית וכו' דעובר באוכל אף על לאו דנשך:

לקח ממנו חטים וכו' וקתני וכן השער. ומדייק הש"ס לישנא דמתני' דלא קתני כפי השער לאשמועינן דכן השער הבינוני ויפה הוא לעולם לשניהם ללוקח ולמוכר:

פחות מכאן. מכור חטין בדינר זהב ווי לזבונא ללוקח שהוא ביוקר:

יותר מכאן ווי להמוכר. ומילתא אגב אורחיה קמ"ל התנא דזהו השער בינוני ויפה לכל העולם כשהכור חטין נמכרין בדינר זהב:

אמר לו תן לי חטיי שאני מוכרן וכו'. וקתני ויין אין לו דמשמע הא אי הוי ליה יין מותר ובמה קנה זה הלא אינו מקבל ממנו עכשיו כלום:

רב נחמן בר יעקב סבר מימר. דהיינו טעמא דחייב להעמיד לחבירו כלומר הקונה דבר מחבירו בעד דמי חוב שיש לו עליו חיייב להעמיד לו המקח ואם חוזר בו מקבל מי שפרע דהוי כנותן לו מעות לענין מי שפרע וכיון דכן הוא הרי כמו ברשותיה דלוקח הוא ואם היה לו יין מותר דאפי' נתייקר ברשותיה הוא דאייקור:

המלוה את חבירו לא ידור בחצירו וכו'. ומפרש האי ש"ס דאפילו לא התנה עמו בתחלה ע"מ לדור בחצירו אסור כדמוכח מהאי עובדא:

אשרוניה גו ביתיה. הניח הלוה אח"כ להמלוה לשכון ולדור בתוך ביתו ולבסוף תבע ממנו שכר הדירה וא"ל זה א"כ הב לי דינריי שאתה חייב לי ואני הייתי סבר שאינך תובע ממנו שכר דירת ביתך כל זמן שמעותיי בידך:

אמר ליה וקים ליה מה דהוה חמי מישרי. בתמיה וכי לזה המלוה הוה קים ליה מה שהי' נראה בעיניו שמותר לעשות כן ומהיכן למד זה שעלתה על דעתו לדור בחצירו בחנם בשכר המתנת מעותיו דאפי' שלא התנה בתחלה עמו אסור הוא:

תני. בתוספתא פ"ד:

יש דברים שהן רבית. שנראין הן כרבית ומותרין לכתחלה:

שטרות חבירו בפחות. שמקדים לפרוע לו קודם זמן שטרותיו ע"מ שימכרנו לו בפחות מסך השטר וכן במלוה ע"פ שיש לו לחבירו:

ויש דברים שאינן נראין כרבית. ואע"פ כן אסור לעשות כן לכתחלה משום הערמת רבית:

א"ל לית את צריך. סיומא דעובדא דלעיל היא והפסיק האי ברייתא לפי שהן דברי ר' בא בר מנא שהיה תמה על זה שעלה על דעתו שהוא מותר לגמרי לדור בחצרו בחנם והביא הך ברייתא ללמוד ממנה דאפילו בכה"ג אמרו חכמים אסור לעשות כן לכתחלה משום הערמת רבית ומכ"ש בנדון זה שנראה שדר בחצירו של זה בשביל המתנת מעותיו. והשתא מהדר לסיים האי עובדא:

א"ל. השיבו הלוה מאחר שאתה רוצה שאחזיר לך מעותיך אין אתה צריך לדבר הרבה בשביל כך:

והב אגר כלים וכו'. כלומר אין אתה צריך אלא ליתן שכר הכלים לישא המטלטלין שלך או שכר לישא המטלטלין על כתיפן בסלים ולך ותפנה מתוך ביתי והילך מעותיך:

אקולי. בתוך הסל ודוגמתו באתרא דמרי זיינא תלי כולבא רעיא קולתיה תלי ופליגי בה הני אמוראי דלקמיה כל חד לפי טעמי' אם חייב ליתן לו שכר ביתו או דאמרינן דמכיון שלא התנה עמו בתחלה ע"מ שידור בחצירו כ"א אח"כ אשרוניה בתוך ביתו בסתם. והיה זה סבור שלא יתבע ממנו כלום ועכשיו תובע ממנו אם מחייבין אותו לשלם ולנכות שכר דירה על החוב שלו הוי כאלו מוציאין ממנו אבק רבית ודין דאבק רבית הוא שאין מוציאין לא מן המלוה ללוה ולא מן הלוה למלוה:

ר' לא אומר. דלא הוי כאלו מוציאין אבק רבית מיד המלוה אלא כנותן לו שכר רגלו כלומר שהרי אם זה צריך לפנות מן הבית לא יבצר שצריך להוציא על שכר כלים לישא המטלטלין שלו או שכר הכתפין וכפי השכר הזה עכ"פ ינכו לו מן חובו דלא הוי אלא כנותן לו שכר רגלו שלא להטריח עצמו לטלטל מבית לבית ולהוציא הוצאות על זה:

ר' זירא אמר. בה טעמא אחרינא וס"ל ג"כ דמנכין לו מחובו נגד שכר דירתו ולא הוי כמוציאין ממנו אבק רבית אלא דנעשה כמו שמשכיר לו הדירה ביוקר לפי שזה היה סבור שלא יתבע ממנו שכר דירה בשביל החוב שיש לו עליו ועכשיו אינו רוצה כ"א שישלם לו כך וכך א"כ הוי כמשכיר לו דירה ביוקר ממה שהיה נראה בעיניו של המלוה:

מתני' מרבין על השכר. בשכר המתנת מעות השכירות ואין מרבין על המכר בשכר המתנת מעות המקח וטעמא משום דקי"ל שכירות אינה משתלמת אלא בסוף הלכך כי שקיל מיניה סלע בחדש דהוו להו י"ב סלעים אין שכר המתנת המעות שהרי לא נתחייב לו לשלם השכירות עד סוף החדש והאי דא"ל אם מעכשיו תתן לי הרי הוא שלך בעשר סלעים אי הוה מקדים ליה הוה מחול ליה מדמי השכירות ואוזולי הוא דמוזיל גביה דמוגר ליה פחות משווייה אבל גבי מכר משמשך המקח דינו ליתן המעות וכי א"ל אם מעכשיו תתן לי הרי הוא לך באלף זוז הן הן דמי שוויה וכי מטפי עלייהו לגורן שכר המתנת מעות הוא:

השדה. וה"ה מטלטלין וכל סחורה אם מכר לו יותר משוויה בשכר המתנת מעות אסור והוי אבק רבית מדבריהם ודין אבק רבית לכתחילה אסור לו ליתן להמלוה ואם נתן לו אין מוציאין מידו שאינה יוצאה בדיינים:

מכר לו את השדה ונתן לו וכו'. ואמר לו המוכר ללוקח אימתי שתרצה הבא מותר המעות ולכשתביא תהיה השדה קנויה לך מעכשיו אסור לעשות כן שהרי כשא"ל מעכשיו אם המוכר יאכל פירות בתוך כך ולכשיביא זה המעות נמצאת השדה היתה קנויה לו מיום המכר וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו ואם הלוקח יאכל הפירות בתוך כך שמא לא יביא לו מותר המעות וזה יחזיר לו מה שקבל ממנו ונמצא שלא היתה השדה קנויה לו דהא לכי מייתית קנה מעכשיו אמר ליה והא לא אייתי ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל המוכר וזה אכל פירות בשכר המלוה. ואם מניחים הפירות ביד שליש מותר ואם יביא שאר המעות יתנם ללוקח ואם לא יביא יחזירם להמוכר אבל אם לא א"ל מעכשיו אנא כשתביא מותר המעות תקנה המוכר הוא אוכל הפירות עד שיביא המעות ולא הלוקח:

הלוהו על שדהו וכו' הרי הוא שלו. ודוקא בדא"ל מעכשיו היא קנויה לך אם לא אביא לך המעות מכאן ועד ג' שנים ואי לאו הכי הוי אסמכתא ולא קני ואם א"ל מעכשיו דין הפירות הוא שאם לא ישלם לו תוך ג' שנים הרי הן ללוקח ואם ישלם לו מקודם אין לו ללוקח הפירות ולפיכך יהיו הפירות מונחין ביד שליש שאם יחזיר לו מעותיו תוך ג' שנים יהיו הפירות להלוה והוא המוכר ואם לא יחזיר המעות עד אחר ג' שנים יהיו הפירות להמלוה לפי שהיתה השדה קנויה לו משעת הלואה ואותה הלואה דמי השדה היתה ואוזולי הוא דאוזיל גביה:

גמ' תני. בתוספתא פ"ד:

ואמר לו. המוכר ללוקח על מנת שכשתחכור שדה זו לאריסות לא תחכרנה אלא לי:

שאהא בה שותף. בפירות או על מנת שהמעשרות ממנה יהיו שלי אם היה לוי או התרומה אם הוא כהן:

לא תמכרנה אלא לי. בדמי שוויה:

שכל זמן. או שהתנה עמו כל זמן שאני רוצה אני מחזיר לך הדמים ונוטלה:

וכתב לו שדהו במכר. אם איני משלם לך מכאן ועד זמן פלוני הר השדה שלך:

שהמוכר אוכל פירות. בתוך הזמן מותר:

הלוקח אוכל פירות אסור. שמא לא יבא לידי מכר שזה יחזיר לו מעותיו בתוך הזמן ונמצא שבהלואה היו אצלו והלוקח אוכל פירות ברבית:

ר' יודה אומר בין כך ובין כך מותר. דצד אחד ברבית הוא שמא יבא לידי רבית שמא לא יבא צד הפדייה בא לידי רבית צד המכר אינו בא לידי רבית:

מבתי ערי חומה למד ר' יהודה. כדמייתי הא דתנינן בפ"ט דערכין גבי דין דבתי ערי חומה דגואל כל שנים עשר חדש והרי זה כמין רבית שכשמחזיר לו מעותיו בתוך השנה ואינו מנכה לו כלום נמצא מה שדר זה בביתו בשכר המתנת מעותיו הוא:

ואינה רבית. ואעפ"כ אינה רבית גמורה מפני שעל ידי מכר היא ולא על ידי הלואה:

תניי חורן. תניא אידך דתני דבתי ערי חומה הוי רבית אלא שהתורה התירה ומפרש דמ"ד שאינם רבית ר' מאיר היא דהוא חכמים דר"י דלעיל וקסבר דאין למדין מבתי ערי חומה דשם לא הוי על ידי הלואה:

ר' יודה. דס"ל דשם נמי הוי רבית והתורה התירה וגילתה לנו דכל כה"ג דספק הוא שמא יבא לידי רבית שמא לא יבא מותר:

כד סלקית מגלותא. כשהעלתי מן הגולה לארץ ישראל:

אשכחית עובדא. דכה"ג שבאת לפני ר' אמי שהיה אחד חייב לחבירו ועשה לו הבית מכר שאם לא יפדנו תוך זמן פלוני יהא שלו והלוקח היה דר בתוכו ואח"כ החזיר לו מעותיו תוך הזמן ופסק ר' אמי כהך סתמא דה"ז כמין רבית ואינה רבית תנן ומותר ואינה מנכה לו כלום:

אמר חזקיה. הקשה לו הא תניא הרי זה רבית אלא שהתורה התירה ולא אמרו וכו' דגזירת הכתוב הוא והתורה הפקירה והפקיעה מיניה ואין למדין מהתם למקום אחר:

אפי' כן לא אשגח ר' אמי. על האי קושיא והתיר שיחזיר לו מעותיו בלי ניכוי משכר הדירה כדאמר טעמא:

בייתא עם דיירא דאיר. הבית מתקיים עם דירת בני אדם שדרין בתוכו לפי שרואין מה שצריך תיקון ומתקנין אותו:

מתני' אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים ארבע סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה הילך פירות ושב ומכור בחנות והריוח נחלוק וטעמא דמילתא משום דקי"ל הך עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון סתם המקבל פרגמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא הלכך היא פלגא כיון דמחייב באונסין מלוה היא אצלו שהרי היא שומא אצלו במעות בשער שבשוק ודינו ליטול חצי השכר והשתא מתעסק הוא באידך פלגא שהוא של בה"ב ופקדון אצלו מיקריא בשכר המתנת המלוה לפיכך אסור אא"כ נותן לו שכר עמלו שהוא עמל באותו החצי כפועל בטל:

ולא יתן לו מעות וכו'. קמ"ל דאפי' במעות ליקח בהן פירות דנפיש טירחיה סגי ליה נמי בשכר כפועל בטל:

אין מושיבין תרנגולים למחצה. לשום בצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם ולגדל אפרוחים למחצית שכר במה שיהיו אפרוחי' שוים יותר על דמי הבצים דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו הוה ליה פלגא מלוה נמצא זה מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו:

ומזונו. מזון שהוא מוציא באפרוחין:

ואין שמין עגלים וכו'. עכשיו הם שוין כך וכך קבלם עליך לגדלם שנה ושנתיים למחצית שכר ולמחצית הפסד אם ימותו:

אבל מקבלין. בלא שומא שאם ימותו לא ישלם לו כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם:

עד שיהיו שלישין. שיעמדו על שליש גידולן ואז יחלוקו:

וחמור. מגדלו עד שתהא טוענת משאוי כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה:

גמ' חד בר נש וכו'. פירושא דמתני' מפרש דכשנותן לו מעות למחצית שכר צריך שיקצוץ לו איזה סך ליתן לו בעד שכר טרחתו ואח"כ יחלקו הריוח דאי לאו הכי הוי רבית במה שמתעסק בחצי של הנותן והיינו דקאמר כזה שא' הלוה לחבירו ע"מ להתעסק למחצי' שכר והוא א"ל תקח ב' דינרין בעד שכר טרחתך ושאר הריוח שיעשו המעות יהיה שלי ושלך בשוה ובאופן זה שרי:

תני. בתוספתא פ"ד:

אין לו עליו אלא תרעומת. שיהיו מעותיו בטילים אצלו ואם ידוע וכו' שיש עדים שלקח בהן פירות לשותפות ועכשיו הוא רוצה לחזור בו מוציא ממנו בע"כ דמכיון שלקח במעותיו של הנותן זכה בו הנותן בחלקו. ליישנן. כלומר שלא להתעסק בהן עכשיו אלא לאחר זמן:

חבירו מעכב על ידו. שעל מנת להרויח בסחורה נתן לו ולא ליישנן:

ערב שביעית. שאין הפירות מצוין ובפירות שביעית אסור לעשות בהן סחורה:

ע"מ כן לקחום. בתחלה כשנתן זה וקבל זה מסתמא ע"מ כן היה דעתם שיהיו המעות מופקדים אצלו עד לאחר שביעית ואז יתעסק בהן:

אם אמר לו המקבל להנותן הא לך מנה בשביל חלק הריוח שלך שאיני יכול לעמוד בפרוטרוט החשבון ולחשוב כל פעם ופעם כמה ריוח מזה ומזה:

ה"ז אסור. שהרי א"י כמה יעלה הריוח ואם יגיע לחלקו מנה ומיחזי כרבית:

ראה פירות מוקירין. הפירות שלקח בעד מעותיו הן הולכין ומתייקרין ומסתמא יעלו לריוח הרבה ה"ז מותר לקבל ממנו בפעם אחת לפי אומדן הדעת שישתכרו בהן:

מאותו המין. ממה שלקח כבר לשותפות רשאי ליקח עוד לעצמו מאותו המין בעד מעות שלו ואין זה יכול לומר לו אם תקח מדמי עצמך מאותו המין תשתדל יותר בשלך מבשל שותפות:

כשמוכר לא ימכור שניהם כאחת. שלא יערב אותן למכרן כאחת שאפשר מה שקנה לעצמו אינו משובח כל כך כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך:

אלא מוכר זה ראשון. מה שלקח ראשון שלא יתקלקל ומה שלקח אחרון והוא יותר חדש ויכול להשתמר מוכרו אחרון:

כסות ועצים. לפי שההפסד מצוי בהן וכשהן מונחין איזה זמן תאכלם העש ונוחין להתקלקל:

הדא אמרה. ארישא דתוספתא קאי ועד כאן הוא מן התוספתא. מדקאמר הנותן מעו' לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות בעלמא שיהיו המעות בידו לבטלה שמע מינה המבטל כיס חבירו שמונע ממנו ריוח שהיה יכול להשתכרו להרויח בשופי:

אין לו עליו אלא תרעומות. אתה גרמת למנוע ממני ריוח זה ומ"מ אינו חייב לשלם ולפייסו בעד הריוח:

המבטל שדה חבירו. שביטל וקילקל הריוח שלו שהיה לו להרויח מפירותיה:

חייב לשפות לו. לפייסו בעד ההפסד שגרם בידים לעשות לו וטעמא דבפירות השדה הריוח מצוי הוא וידוע והוי כמאבד נכסי חבירו בידים וזהו כדתנן לקמן פ' המקבל שאם קיבל שדה והובירה שמין כמה ראויה לעשות ומשלם וגרסי' להא נמי שם:

ספינת חבירו וחנותו מהו. מי אמרינן דהואיל ועשוין להשתכר ומצוי בהם הריוח כשדה דמיין או דילמא הואיל וגם ההפסד מצוי בהם וביותר מן השדה דהספינה עשויה להשתבר וכיוצא בזה וכן החנות מצוי ההפסד בו למבטל כיס חבירו דמיא דג"כ אינו ידוע אם היה קונה סחורה זו במעותיו מה יהא בה ולפעמים מצוי ההפסד כמו הריוח ופטור מלשלם לו ולא איפשיטא:

ואני נותן לך. בשער היוקר שאתה נותנן הפירות במקום פלוני אם באחריו' הנותן מותר והלוקח אסור כצ"ל וכן הוא בתוספתא שם. וכן צ"ל בסיפא. אם אחריות הדרך על הנותן מותר שהרי עדיין ברשותו הוא ולא הוי מלוה עד שתימכר וכל מה שנמכר ביוקר ברשות של בעלים הראשונים הוא:

והלוקח אסור. ואם האחריות על הלוקח אסור דמהשתא הוי מלוה גביה וכל מה שנותן לו יותר מדמיה שבמקום הזול הוי רבית:

המוליך חבילה ממקום למקום וכו'. סיפא קמ"ל דאפי' לא א"ל בפירוש כן שנותן לו במקום היוקר וגם אין ידוע בודאי ששם הוא יותר ביוקר אלא שאומר לו אני נותן לך כדרך שחושב אתה למכרן שם אפ"ה אם הוא באחריות הלוקח אסור:

אבל החמרין. המוליכין תבואה ממקום הזול למכרן במקום היוקר והן מקבלין מעות מבעלי הבתים של מקום היוקר להעמיד להן פירות מותרין להעמיד הפירות במקום היוקר כשער הזול וטעמא דניחא להו כן שמחמת ששומעין הבעלי בתים של מקום הזול שאין אלו משתכרין גם הם מוכרין להם ביותר בזול כדי שלא ימשכו ידיהם מהן ולהרגילן אצלם. ופליגי בה אמוראי דלקמיה בדין האחריות ובטעמיה:

עד מקום שדרכו לילך וכו'. כלומר דהא סתמא קתני ומשמע דאפי' אין בעלי בתים מקבלין עליהן אחריות הדרך והלכך מפרש דלא שרי אלא בשאין דרך רחוקה ממקום ההוא לכאן ודרכן לילך ולבא בו ביום ואין כאן אחריות כל כך דס"ל לר' יודה בן פזי דכשיש אחריות והוא על החמרין אסור:

רב הונא. פליג ואמר דאין חילוק דלעולם צריך שיהיה האחריות על הבעלי בתים ולא על החמרים שהרי נעשה שלוחו כלומר אלו החמרין כשלוחו של ב"ב הן שבשליחותן הולכין ומביאין להן פירות ממקום הזול בעד מעותיהן ואין האחריות עליהן:

ודא מתיבין הונא. וקאמר הש"ס שהשיבו לרב הונא דקאמר בפשיטות דאין האחריות על השליח ותיובתא עליה מהאי ברייתא דתניא שליח שנאנס חייב על האונסין. והמקשה לא מסיים למילתיה עד דפריך הש"ס עלה שנאנס קאמרת בתמיה אם נאנס פטור על האונסין הוא דלא יהא אלא כשומר שכר בעד שכר השליחות שמקבל וכי ש"ש חייב באונסין:

לא פעמים וכו'. כלומר הא לא קשיא דכי לא משכחת לה לפעמים שהתנה עמו שיהא חייב באונסין וכדתנן לקמן בפ"ז מתנה ש"ח להיות כשואל ומתחייב באונסין והך ברייתא בשהתנה עמו בכך מיירי ומ"מ לרב הונא קשיא דקאמר סתמא נעשה כשלוחו ואין אחריות על השליח וכי לא מצינו דהשליח מתחייב באחריות ואפי' באונסין לפעמים וה"נ אע"ג דלא התנה נימא דמסתמא אדעתא דניחייבו באחריות משלחין אותן הב"ב לקנות להן משם דהא עכ"פ מטיא להו הנאה מהשליחות כדלעיל:

והתני. וכן נמי תני רב הושעיא גבי שליח כשם שחייב באחריות כולה כך חייב במקצתה ותיובתא דרב הונא:

מאי כדון מייתה. ומהדר הש"ס ומתמה על כל הני תיובתא וכי מה מביאין עכשיו ראיה מהתם:

תמן משלם כשער היוקר כלומר גבי שליח דעלמא מביא בשליחותו כפי אשר קונה שם במעותיו של המשלח אם ביוקר ביוקר ואם בזול בזול וא"כ לפעמים משלם להבעל הבית כשער היוקר וכלומר לפי המקח אשר לקח משלים הוא שליחותו:

ברם הכא משלם כשער הזול. שלעולם מתנין עם החמרין שיעמידו להן הפירות כשער הזול אשר שם ועל תנאי זה מקדימין להן המעות ובשכר שהחמרין משתכרין במעות האלו באיזה סחורה מתרצין בכך ואם אחריות הדרך בהליכה ובחזרה על החמרין הוי כרבית דבשכר הלואה של הליכה טורחין בשבילן בחזרה:

מתני' שמין פרה. גדולה וחמור גדול ומלאכתן כולה למקבל:

למחצה. לחלוק בשבח שישביחו בדמים ובולדות:

וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול. שראוין למלאכה:

לחלק את הולדות מיד. כשתבא כשעת חלוקתן כדאמר התם בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום:

שמין עגל על אמו. אין צריך ליתן לו עמלו ומזון לעגל אלא שמין עם אמו ואין הלכה כרשב"ג:

ומפרין על שדהו. לשון פרה ורבה כלומר שמרבה לו בחכירות שהחוכר אומר להמחכיר אתה רגיל ליקח בחכירות שדך עשרה כורים לשנה הלויני מנה או מאתים שאוציא על שדה זו לזבלה ולזרעה ולחרשה היטב ואני מעלה לך בחכירותה שנים עשר כורים לשנה ואחזיר לך מעותיך וזה מותר הוא דהוי כאלו מעדיף לו שני כורים הללו מפני שחוכר ממנו שדה טובה ומשובחת וחכירתה יותר שוה משדה אחרת:

גמ' תני. בתוספתא פ"ה והכי איתא התם השם בהמה מחבירו אין פחות מי"ב חדש. וכן מיתפרשא הכא שעל מנת לעלות לו עכ"פ ולד אחד וגיזה אחת לשנה שם הוא לו ולא פחות מזה:

תרנגולת. לגדל בצים:

השמה תרנגולת מחבירתה לגדל אפרוחין:

ר' יוסי אמר בדקה שלשה חדשים כנ"ל וכן הוא שם:

מפני שטיפולה מרובה. ששיניה דקות וצריכה לאמה ולאדם הרגיל בכך:

יותר מכאן. מהזמן הנזכר לכל א' וא':

חלקו של בעל הבית והשוה עליו. ובתוספתא שם עליו וה"נ והשום עליו צ"ל וכדמפרש ואזיל:

עבדין עשרין דינרין. והרויחו המאה דינרין לעשרים יותר זה המקבל נוטל חצי חלק הריוח וזה הבה"ב החצי:

של בעל הבית איתעבדון עלוי קרן. והיינו מכאן ואילך חלקו של בעל הבית שם עליו שלאחר שהגיע זמן החלוקה ולא חלק בה"ב עמו נוטל המקבל חצי חלק הריוח שלו והחצי חלקו של בעל הבית שם עליו להקרן שאף אותו חצי חלק נחשב לקרן ומאותו הזמן ואילך נוטל המקבל חצי ריוח גם באותו חלק שהרי הוא כקרן:

בני אינש עבדין כן. בתמיה וכי דרך בני אדם לעשות כן אלא נסבין וכו' כלומר כך הוא הדרך לוקחין לעצמן ונותנין לבה"ב כל א' כפי הצורך כל זמן אשר העסק בידו לוקחין מן האמצע ולבסוף חולקין ביניהן הריוח לפי חשבון של כל אחד ואחד מה שנטל מהשותפות:

השם בהמה לחבירו. לטפל בה ולחלוק בה שבח כמה זמן חייב באחריותה לטפל בה:

באתונות עשרים וארבע חדש צ"ל:

לעלות שכר כתף למעות מעלין. להמקבל מעות מחבירו להתעסק נוהגין להעלות לו שכר הכתף בשביל שמטריח עצמו לשאת המעות על כתיפו מעלין לו השכר הזה שעל הבעה"ב לשלם שכר הכתף:

ולדות לבהמה מעלין. אם בהמה הוא מקבל לגדלה ולחלק בולדות מעלין לו שכר שהוא מטריח עצמו בולדות להוציאן ולהכניסן על כתיפו והכל לפי המנהג:

רשב"ג אומר וכו'. אפי' במקום שנוהגין להעלות לו שכר כתף למעות אין מעלין לו שכר כתף לולדות אלא שמין עגל עם אמו ואינו חושש משום רבית במה שמטריח המקבל עצמו בחלק ולדות של בעל הבית לפי שהן נחשבין בשומא אחת עם אימן והרי הוא נותן לו שכר עמל ומזונות בשביל אימן:

השם. תניא אידך השם בהמה וכו':

הגודרות. בהמה דקה:

עמד עליו בתוך הזמן. לחלק שמין לו בעל כרחו שבתוך הזמן יכול חבירו לעכב על ידו:

אחר הזמן אין שמין לו. בעל כרחו ואם רוצה המקבל לחלוק אין חבירו מעכב עליו:

לא דומה וכו'. טעמא דרישא מפרש שבתוך הזמן חבירו מעכב לפי שאינו דומה טיפול שנה א' לטיפול של ב' שנים שבשניה היא צריך למזונות מרובים הלכך אם השנה שניה בתוך זמן הוא כפי המנהג חבירו מעכב בחלוקה:

מתה בכוסיא. בפשיעה של המקבל משלם לו כולה שלא בפשיעה משלם לו החצי כדמפרש ואזיל:

והשביחה ושוה מאתים. והרי יש כאן חמשים זוז להמקבל כפי חצי השבח וכשמתה בפשיטתו צריך לשלם כל חלק של הנותן מנה שהיתה שוה וחמשים מחלק השבח שהן ששה של זהב:

דלא בכוסיא. אינו משלם אלא חצי שוויה:

הכחישה. הוכחשה מאליה ואינה שוה כ"א כ' זוז מעתה ההפסד על שניהן ויש להנותן בה ע"ה זהובים ואם אח"כ מתה בפשיעת המקבל נותן להבעה"ב ג' של זהב ושלא בפשיעה לעולם אינו משלם אלא חצי שוויה של שעת הקבלה שכך הוא התנאי:

עשה בה. המקבל מלאכתו בימות החמה ואמר למוכרה בימות הגשמים שאין זמן מלאכה:

האכילה כל ימות הגשמים ואמר. בעל הבית למוכרה בימות החמה כופין אותו וכו' שכל א' מעכב על חבירו כל הי"ב חדש:

תני. בתוספתא שם:

תן לי סלע א'. ושם הגי' תן לי מאתים זוז ולענין דינא חדא הוא וכדפרישי' במתני':

לגורן. כלומר אני מעמיד לך לשעת הגורן שנים עשר כורין בחכירתה:

מפני שהשדה מצויה להתברך. טעמא דהיתירא משום שבשדה הברכה מצויה ביותר ויכול הוא להרבות בחכירתה ואין זה בשכר הלואת מעות:

ריש לקיש אמר. היינו טעמא דכשנותן לו המעות לאו אדעתא שיוסיף לו בחכירות בשביל הלואה אלא דנעשה כמשכיר לו שדה ביוקר יותר ומפני שזה מוציא המעות על גוף השדה ומתעסק בה יפה יפה משתבחת היא וחכירתה יותר שוה ביוקר משארי שדות:

מה ביניהון. לכאורה טעמייהו חדא הוי וקאמר חנות וספינה איכא בינייהו אם שכר ממנו חנות או ספינה וזה נותן לו מעות בתחלה לקנות פרקמטיא ולהרויח ושיוסיף לו בשכירות כך וכך לשנה:

מאן דאמר. מפני שהשדה מצויה להתברך ה"ק יש שנה מתברכת ביותר ויכול זה להרבות בחכירתה ולא מיחזי דבשביל מעותיו מרבה הוא לו וא"כ ס"ל דגם על חנות וספינה מותר להפרין דלפי שהשנה מתברכת שלפעמים משתכר בה הרבה ומרבה לו בשכירות ולאו בשכר מעותיו הוא:

ומ"ד נעשה לו כמשכיר לו שדה ביוקר. טעמיה שמפני שמוציא המעות על גוף השדה ונעשה משובחת וחכירתה שוה ביוקר א"כ דוקא בשדה שייך האי טעמא שמחמת שמוציא בגוף השדה שמזבלה ומעדרה נתרבה חכירתה אבל לא בעסק פרקמטיא שמתעסק בחנות וספינה תתרבה שכירות החנות והספינה ושכר הלואתו הוא נוטל ואסור:

בפירוש פליגי. אני שמעתי דבהדיא פליגי בה לפי טעמייהו:

מתניתא. תניא כוותיה דר"ל אין מפרין וכו':

ועל דבר שאינו עושה בגופו. שאינו מוציא המעות על גוף הדבר ששכר ממנו:

מתני' אין מקבלין צאן ברזל מישראל. צאן ברזל נקרא אם כל האחריות על המקבל ושם עליו במעות כך וכך ועל שם שזה סומך עליו כברזל וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים בשכרו לפי התנאי שהתנו ואע"ג דמשנה יתירא היא דהא תנא ליה אין מושיבין חנווני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד וכ"ש הכא דמקבל כל האחריות עליו נקט ליה משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם:

מעותיו של העכו"ם מדעת העכו"ם. כגון ישראל שלוה מעות מן העכו"ם ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אם העמידו אצל העכו"ם אע"פ שהישראל הוא שנותן לו במצות העכו"ם מותר ואם לא העמידו אצל העכו"ם אסור דהוא ניהו דקמוזיף ליה ברבית:

אבל לא מדעת ישראל. כגון עכו"ם שלוה מישראל ברבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידה אצל הישראל אסור:

גמ' הרי הן עשויות עליך במאה של זהב וכו'. כשתקבל כל אחריות עליך בסך מאה של זהב יהיה כל השבח שלך הולדות והגיזות ואיני רוצה ממך אלא שתתן לי באחרונה סלע מכל א' וא' והשאר הוא שלך אסור:

תמן את מר. בפ"ב דבכורות תנן המקבל צאן ברזל מן העכו"ם ולדות פטורין מן הבכורה מפני שהן ברשותו של עכו"ם אלמא ברשותיה דהנותן קיימי והיינו דבעי תמן אתה אומר ברשותו של ראשון הנותן הם והכא את אומר ברשותו של השני המקבל קיימי דהואיל ומתחייב באחריות אסור:

תמן שעיקרן לראשון. שהאמהות של עכו"ם הן והישראל מקבל ממנו לגדל ולחלק בולדות והואיל ואימן ברשות עכו"ם קיימי גם הולדות ברשותו הן אבל הכא דמקבל על עיקרן באחריות שלו והרי הכל באחריותו העיקר והולדות:

ר' ירמיה בעי תמן את מר וכו'. אמתני' דלעיל קאי ורמי אהאי מתני' דלעיל תנן אין מושיבין חנווני למחצית שכר וכו' ואין שמין עגלים וכו' אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונות אבל אם אין נותן לו שכר עמלו אסור מכיון דהמקבל יש עליו אחריות מפלגא דבעה"ב כדפרישנא התם והכא קאמר דאין מקבלין צאן ברזל משום דכל האחריות עליו ואין להנותן חלק בהפסד כ"א בריוח ומשמע דאם אין להמקבל בריוח מותר ואע"פ שכל האחריות עליו ואפילו אין נותן לו הבעל הבית שכר עמלו אין בכך כלום והיינו דמקשי תמן אמר נושא שכר וכו' כלומר במתני' דהתם כשאינו נותן לו שכר עמלו והוי שומר. שכר כיון דחייב על האונסין שמקבל האחריות עליו אסור וכא את מר כלומר במתני' דהכא דקאמרת אע"ג שאין נותן לו שכר עמלו ואע"פ שחייב על האונסין שמקבל עליו אחריות דבעה"ב מותר:

ומשני לא פעמים וכו'. וכי לא מצינו שמתנה ש"ח להיות כשואל וכלומר בדינא דמתני' שאני דמכיון שאין המקבל נוטל בריוח כלום ואחריות הוא דמקבל עליו מותר דמתנה ש"ח להיות כשואל דלא שקיל ברווחא מידי כי אם דוקא היכא שמקבל עליו כל האחריות ונוטל חלק בריוח בהא הוא דאמרו אע"פ שנותן לו שכר עמלו מ"מ כיון דכל אחריות ההפסד עליו אסור:

תושב האמור בעבד עברי. בפ' כי ימוך אחיך ונמכר לך וגו' וכתיב התם וכי תשיג יד גר ותושב וגו' ונמכר לגר תושב ודריש ליה להאי גר ותושב דרישי' דקרא דבגר שהוא תושב קאמר ולא בגר צדק וכדמוכיח סיפיה דקרא דונמכר לגר תושב כתיב וקאמר רבי דאיני יודע מה טיבו משום דקשיא ליה הא איהו גופיה אינו נמכר בעבד עברי וכיון דאינו נקנה היאך הוא קונה עבד עברי:

גר צדק האמור ברבית. נראה דגר תושב צ"ל דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וגו' אל תקח מאתו נשך ותרבית. וקשיא ליה לרבי הא אנן תנן דלוין לגר תושב ברבית:

מלוה ישראל וכו'. מדעת דקתני במתני' מפרש וכן מפרש לה בתוספתא פ"ה:

א"ר יוסי והוא שהעמידו אצל ישראל. כלומר דר' יוסי מפרש דבדוקא קתני שאם העמידו העכו"ם לישראל זה אצל ישראל שלוה ממנו אסור דלא תימא הא קי"ל אין שליחות לעכו"ם דשלוחו של אדם כמותו מתרומה הוא דגמרינן דכתיב אתם גם אתם ודרשינן מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית והכא שמקבל המעות מיד העכו"ם כיון דאין שליחות לעכו"ם בדין היה דמותר דאף שהעכו"ם בשליחות של ישראל עושה לאו כלום הוא דלא הוי כמותו שהרי אין העכו"ם נעשה שליח וה"א דאינו אסור אלא בשהישראל המלוה קבל המעות מיד העכו"ם ונתנם לישראל זה הלכך קמ"ל ר' יוסי דבשהעמידו לחוד אסור הוא דאע"ג דאין שליחות לעכו"ם לחומרא מיהת יש שליחות לעכו"ם:

ישראל שלווה מעכו"ם וכו' עד ולא הרבית. וחסר כאן ובתוספתא שם ה"ג דברי ר"מ ר' יוסי אומר עכו"ם שלוה מישראל ונתגייר בין שזקפן עליו במלוה עד שלא נתגייר ובין משנתגייר גובה הקרן ואינו גובה את הרבית אבל ישראל הלוה מן העכו"ם ונתגייר וזקפו עליו במלוה עד שלא נתגייר גובה את הקרן וגובה את הרבית משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית:

שזקפן. שחישב הרבית וזקף הכל ביחד עם הקרן במלוה וכתב עליו בשטר. וס"ל לר"מ דכיון שנתגייר לא מהני הזקיפה שמקודם ובין שהעכו"ם הוא הלוה או המלוה גובה את הקרן ולא את הרבית דבתר השתא אזלינן ונתגייר הוא. ור' יוסי סבר דאם הוא הלוה בהא הוא דלא מהני הזקיפה ולעולם אינו נותן להישראל הרבית אבל אם הוא המלוה וזקפו על הישראל במלוה מקודם שנתגייר גובה הקרן והרבית וטעמא דחיישינן שמא יחזור לסורו אם אתה אוסר עליו את הרבית שזקפן בעוד שהיה בגיותו אבל אם זקפן אחר שנתגייר בהא מודה ר' יוסי דאינו גובה הרבית ולא חיישינן למידי דמשנתגייר כישראל הוא לכל דבר:

בר קפרא אמר. לעולם גובה את הקרן והרבית ואפי' שזקפן לאחר שנתגייר וכדמפרש טעמיה דס"ל דלעולם חיישינן דמכיון שאתה מבריחו מן הרבית והוא מורגל בכך אף הוא נעשה גר שקר ושמא יחזור לסורו:

אלא שמחנכן ברבית. כלומר מן הדין ליכא איסורא אלא שמחמת זה מחנכן הוא וגזרינן דילמא אתו למיסרך באיסור רבית:

כגון אנא לרבה בר בר חנה וכו'. שקרובים היו דחנה ואחי ואייבו אבוה דרב אחי הוי וכן יודעים אנו שאסור ולאו מתורת רבית שקילי אלא בדרך מתנה לקרובים:

לוה בשקל ומלוה בסלע. כלומר שלוה ממנו שקל על מנת שזה יחזיר להלותו פעם אחרת סלע אבל לעכו"ם מותר להלותו שקל ע"מ שילוה לו העכו"ם בפעם אחר סלע וקמ"ל דכיון דהתנה עמו בשעת הלואה בכך רבית גמורה היא ואינה מותרת אלא לעכו"ם:

ואינו חושש משום רבית. דס"ל דכיון שלא בא מיד הלוה למלוה אין בערב משום רבית:

אפוטרופא. ממונה בתוך ביתו וכן סנטר פקיד על כל אשר לו:

מותר ללות ממנו ברבית. ואין חוששין שמא מעות של ישראל הן דבתר המלוה אזלינן והלכך בסיפא אסור:

מעות עכו"ם שהיו מופקדין וכו'. דהכל הולך אחר המלוה בעצמו:

כל שהוא באחריות ישראל. אם הוא המלוה והמעות של עכו"ם מופקדין בידו על אחריות שלו אסור והלכך בסיפא דהאחריות על העכו"ם הוא מותר:

מתני' אין פוסקין על הפירות. אין נותנין מעות לחבירו ע"מ ליתן לו להם פירות כך וכך לזמן פלוני דכיון שלא יצא השער שמא יתייקרו אח"כ כשיצא השער ונמצא זה נותן לו פירות בזול בשכר מעותיו שהקדים לו:

היה הוא תחלה לקוצרים. ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער:

פוסק עמו על הגדיש. באיזו שער שירצה לתת לו מאותו גדיש דכיון שיש לו אין כאן רבית דמעכשיו הוא קנוי לו ואע"פ שלא משך דכי אין לו נמי אבק רבית מדרבנן הוא וכי יש לו לא גזור:

ועל העבט. כלי גדול שצוברין בו את הענבים לפני דריסתן והם מתחממים להוציא יינם יפה. ושל זיתים קרוי מעטן:

ועל הביצין של יוצר. אם הכניס עפר ועשאו כביצים לעשות מהן קדירות פוסק עמו על הקדרות באיזה שער שירצה ואע"פ שלא יצא השער:

ועל הסיד. פוסק עמו באיזה שער שירצה משישקע העצים והאבנים בכבשן לשרוף ולעשות מהן סיד:

וחכמים מתירין. איכא בינייהו בין חכמי' לת"ק דת"ק כל ימות השנה קאמר ופליג עליה ר' יוסי ואמר לא שנא ימות החמה ול"ש ימות הגשמים אין פוסקין עד שיהא לו למוכר זבל באשפה וחכמים מתירין דוקא בימות החמה שאע"פ שאין לו יש לאחרים שהכל יש להן זבל שכבר נרקב ונישוף בימות הגשמים אבל בימות הגשמים לא והלכה כת"ק:

פוסק עמו כשער הגבוה. היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים בדמים מעוטים ופוסק עמו אם יפחת השער ממה שהוא עכשיו תתן לי כשער הזול:

תן לי כזה או תן לי את מעותי. שהרי לא משך ויכול לחזור בו ואפי' מי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעותיו על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער וסתם דעתיה דאינש כי פסיק אתרעא זילא פסיק ואין הלכה כר' יהודה:

חטין בחטין לזרע. מותר להלוות להאריס סאה בסאה ודוקא כשרוצה לזרעו וטעמא דהכא מיירי באתרא שהאריס הוא נותן את הזרע ואם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית וכשלוה הוא מהבעל הבית וזורע וכשיוקירו חטין יתן לבעה"ב את שלו אין זו הלואה ברבית אלא הרי הוא כיורד מעכשיו לתוכה על מנת שיטול בעל הבית הזרע תחלה מחלק שיגיע לאריס והאריס יטול השאר שכר טרחו שהרי עליו ליתן את הזרע:

שהיה רבן גמליאל. כלומר לכך הוצרך לשנות משנה זו לפי שהיה ר"ג מחמיר שהיה נוטל מהן לעולם כשער הזול ואשמועינן מתניתין לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו:

גמ' מהו לפסוק בשער של סירקי. שוקי דטייעי הם הסוחרים הבאים באקראי ואינו שער הקבוע שכשהולכין פוסק השער ואם אפי' כשיצא השער של הסוחרים האלו מותר לפסוק על הפירות:

בעא. שאל לר' זירא אם לא מסתבר לומר דעד כאן לא פליגי אלא בשאר עיירות אבל בשער סירקי של ציפורי שהיו נוהגין לקבוע כשהשער הזה שעושין הסוחרים והואיל וקבוע הוא והשער אינו פוסק גם ר"ל יודה לר' יוחנן דפוסקין על השער כיוצא בו:

ותימה אנא. כאדם התוהא ומשתומם כלומר מסתפק אני ומחשב לידע:

איך רבנן פליגי. במאי פליגי ר"י ור"ל ובאיזה ענין ואופן:

בין פוסק לפירות וכו'. מי נימא דבכל גווני פליגי בין שהוא פוסק עמו על הפירות שיתן לו פירות לזמן כך וכך לפי השער הזה ובין שמתנה עמו שישלם לו לאותו זמן במעות כפי השער של פירות בזמן פלוני או דילמא דבמעות כ"ע מחמירין דמיחזי כרבית:

בין מלוה לפירות. ומי נימא דדוקא במלוה פירות על הפירות הוא דפליגי דהוי דרך מקח וממכר אבל בהלואת מעות על הפירות שיעמיד לו לזמן פלוני כפי השער שיצא בשוק כיון דדרך הלואה אסור הוא וכ"ע מודים דעל שער שאינו קבוע אין מלוין מעות או דילמא בהלואת מעות נמי פליגי כיון שעכ"פ מצוי הוא כפי זה השער יכול הוא עכשיו לקנות בדמים הללו:

במלוה איתפליגו. האי במלוה ע"כ לאו במלוה מעות הוא דמהיכי תיתי תהא הלואה קילא מדרך מקח וממכר אלא בהלואת סאה בסאה הוא שזה מלוה לו פירות לשלם לו פירות לזמן פלוני כפי השער וקאמר רבי ירמיה דבמלוה פירות בפירות הוא דפליגי דכיון דפירות נותן לו ופירות הוא מחזיר לו בהא ס"ל לר' יוחנן דמותר מכיון שיצא השער של עיירות דהוי כמי שיש לו סאה דמותר להלות סאה בסאה אם יש לו ללוה וה"נ הרי הוא יכול לקנות עכשיו כפי השער הזה:

אבל בפוסק צ"ל כדלקמיה כ"ע מודו שאסור. דכיון דמעות הוא נותן לו אע"ג דדרך מקח וממכר הוא כיון שהשער הזה אינו קבוע ושמא נתייקרו הפירות לזמן פלוני ומיחזי כשכר מעות:

א"ר יוסה בפיסוק הוא דאיתפלגון. אבל במלוה פירות בפירות אפי' ר"ל מודי לר' יוחנן דמותר:

פוסקין על השחת. אם יש למוכר שחת בתוך שדהו פוסק עמו שהרי היא גדילה מאיליה והוי כמי שיש לו:

אף על חלות דבש. אע"פ שלא רדה אותן מן הכורת:

כיון שיצא שער של טבריא. כל העיירות הסמוכין לה נגררות אחריה:

רב אמר מחוסר מעשה אחד. אם אין הפירות מחוסרין אלא מעשה א' שלא נגמרה מלאכתן כגון שעדיין אינה זרויה ברוח פוסק דהוי כמי שיש לו מחוסר כמה מעשים. שצריכה לייבש ולדוש ולזרות אינו פוסק דכיון שמחוסר כמה מלאכות הוי כמי שאין לו:

והא מתניתא פליגא על רב. דקתני היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש והרי היא מחוסרת כל המלאכות הללו:

לקפילה. לנחתום ולקח ממנו בשער הזול כל השנה ולא הודה לו רב דמיחזי כשכר המתנת טעות:

רבי חייה רובה. הוה ליה כיתנא ואתו החמרין ליקח ממנו וא"ל אין דעתי למכרן עכשיו אלא להמתין עד זמן פורייא שבעת ההיא מתייקר ואמרו לו תמכר לנו עכשיו בזה השער שלאחר זמן ואנו משלמין לך לזמן היוקר:

אסור. דהוי כמרבה על המכר בשכר המתנת מעות:

נפיק. ר' חייא וקבעה במתניתא ותני כן בתוספתא סוף פ"ד:

ובא ליטל ממנו בגורן. חטים בעד חוב שלו וא"ל עשה עלי החטים כשער של עכשיו היוצא בשוק ואני אעלה לך כפי אותו השער עד לאחר י"ב חדש ואפי' יתייקרו אתן לך בדמים הללו אסור:

דלא כאיסרו הבא לידו. שאין זה דומה לנותן לו איסר או איזה מעות בשעת הפיסוק דנוכל לומר שזה יקנה עכשיו בשוק במעות שקיבל ממנו. וחסר כאן העתקת התוספתא דהאי דינא לא שייכא כלל לעובדא דכיתנא דלעיל והכי מסיים התם בסיפא דתוספתא. אמר לו הלויני כור אחד של חטין ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו אסור. והתם גריס מותר וט"ס הוא. והשתא על הסיפא קאי דקבעה ר' חייא במתניתא כמו שלמד הדין מרבי:

מודי ר' חייא חביבי. אע"פ שזה אסר ר' חייא להקדים ולעשות המקח עכשיו כפי השער שלאחר הזמן התם טעמא כדמפרש לקמן אבל מודה הוא בהא:

דאילון יהבין ליה וקנה מן כבר שרי. שהפירות הן כבר ברשות המוכר והוא מוזיל גבייהו השתא שנותנין לו המעות עכשיו מותר:

אגרא מן כבר וקנה בתר כן שרי. וכן אם מקדימין שכר הפירות שנותנין לו מעות לאחר שיצא השער על מנת שיתן להם הפירות לאחר זמן כפי אותו השער שיהיה יותר בזול ג"כ שרי דהיינו מתני' פוסק עמו כשער הגבוה:

קנה מכבר אגרא בתר כן אסור. כלומר דלא אסר ר' חייה אלא כגוונא דהאי עובדא דכיתנא וכדתני בסיפא דתוספתא שהמקח נעשה עכשיו כפי השער שיתייקר אחר זמן ואז ישלמו לו שכר הפירות זהו דאסור שהרי הן מוסיפין במקח בשביל המתנת המעות:

מה דהינון עבדין. מה שיעלה הריוח מכאן ועד חנוכה יהיה שלי ולאחר מכאן אין לי עסק עמך ויהי' הכל על חשבון שלך בין לריוח ובין להפסד:

בעא מיתן ליה. כשבא זה ורצה ליתן לו הריוח של קודם חנוכה חזר בו ר' לעזר ולא קבל כדמסיים הש"ס דהיה חושש שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד:

ותני כן. בתוספתא פ"ד:

כהדא דר' לעזר. ליתן לו הריוח של איזה זמן ואח"כ יהיה הכל עליו ולא קיבל עליה ר' יצחק:

יקרא כיתנא. ומכרו אותו לאחרים:

אתא שאל לרב. היאך להתנהג וא"ל איזיל וכו' תקח ממנו ארבעים מדות גדולות וכלומר שחייב להעמיד לך הפשתן או אם מכר אותו על שמך יתן לך הדמים כפי אשר מכר:

קליטו שלים. כדמפרש לקמיה:

בר נש דיהיב לחבריה מהו דינרין. איזה סך מעות להעמיד לו הסחור' בזול לאחר זמן כדמפרש ואזיל:

דיהבין עבידתא. שעושין משא ומתן עם אלו שמפרשין בספינה למקום ריסים להביא להן סחורה:

מתרתין קסוסטבן. משתי מדות או משלשה ומוזלין לגבייהו בשביל הקדמת המעות:

אין זה רבית אלא הטרשא. כלומר ודאי רבית גמורה לא הוי דלאו דרך הלואה היא ומ"מ אבק רבית הוי כטרשא דדרך מכר הוא ואסור משום אבק רבית:

ר' יוסי. במתניתין דקאמר אין פוסקין על הזבל אא"כ היה לו זבל באשפה דגזר שמא לא יהי' לו זבל ור"א בן עזריה דלקמן שניהן אמרו דבר אחד דס"ל נמי הכי:

דתנינן תמן. בפ"ג דשביעית הלכה ב' גבי עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה דלא מיחזי כמזבל שדהו בשביעית הואיל ואינו מפזרו היה לו דבר מועט שאין בו כשיעור האשפתות מוציא אותו ומוסיף עליו והולך. ר"א בן עזריה אוסר כדמפרש התם טעמא בהאי תלמודא שמא לא ימצא לו זבל ונמצא מזבל אותו מקום דכשלא יהיה לו יותר נראה כמזבל שדהו עד שיעמיד ג' או עד שיגביה ג' שיהא אותו מקום ניכר ומשונה משאר השדה ולא מיחזי כמזבל או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה וחכמים לא חיישי להא דזבל שכיח הוא וכן הכא:

מתני' ואני נותן לך מן הגורן. כשיבא זמן הגורן:

עד שיבא בני. דכיון שיש לו שפיר דמי לא גזור רבנן בסאה בסאה אלא כשאין לו ואם יש לו סאה אחת לוה עליה אפי' כמה כורין:

וכך היה הלל אומר וכו'. ואין הלכה כהלל אלא כחכמים שאומרין לווין סתם ופורעין סתם:

גמ' תני. בתוספתא פ"ו ושם שנויה קצת בלשון אחר. ומדייק הש"ס מדקתני לגורן דמשמע שהרחיב לו זמן וקבע לו לגורן הא בסתם עד שתים שלש שבתות מותר:

מתני' נכש עמי. עקור עשבים הרעים עמי היום ואנכש עמך למחר:

עדור. חפור:

ולא יאמר לו. עדור עמי ואנכש עמך. שלפעמים זו קשה מזו ויש אגר נטר ליה בשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו:

כל ימי גריד אחד. ולא חיישינן אם יום אחד גדול מחבירו שאין מדקדקין בזה וכן כל ימי רביעה אחד ומותר לומר לו עדור עמי יום זה של גריד ואני אעדור עמך יום אחר של גריד וכן ברביעה. גריד לשון יובש שהארץ יבישה ואין הגשמים יורדין:

רביעה. ימות הגשמים שהגשמי' מרביעין את הארץ:

לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה. שימי רביעה קשים הם למלאכה שבשדות:

יש רבית מוקדמת וכו'. ואסור משום אבק רבית:

לא יאמר לו דע אם בא וכו'. המלוה לא יאמר ללוה דע אם בא איש פלוני ותודיעני או שאם יבא זה תעשה לו כבוד:

עוברים על בל תתן וכו'. המלוה עובר על כלן וכל חד וחד מאי דשייך ביה:

גמ' שכל המלוה ברבית כופר בעיקר. שאלו היה לו אמונה ובטחון לא היה עושה כן:

אלו היה יודע משה שכך היינו מרויחין. ורצונינו בנתינת רבית לפי שאנו מרויחין במעות יותר ממה שנותנין אנחנו להמלוה:

שאף הטובה רבית. אפי' איזה טובה בעלמא שעושה הלוה עם המלוה מה שלא היה רגיל בכך כגון שאומר לו המלוה ליקח לו הירק מן השוק במעותיו של המלוה או שמקדים לו שלום ולא היה רגיל בזה מקודם אף זה נקרא רבית:

כספו לא נתן בנשך וגו' עושה אלה לא ימוט לעולם ומפרש ר' שמואל מה ענין המיטמוט הזה וממה הוא ניצול ומפסוק זה לא ידענו עד שבא שלמה ופירש הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשוך למדנו דלא ימוט דקאמר דוד המלך ע"ה פירושו שינצל מהרג דמטים כתיב בהרג ולומר שניצל ממיתה משונה וחיו יחיה: