מתני' השוכר את האומנין והטעו זה את זה. אחד מן האומנין ששלחו בעה"ב להשכיר את חבירו והטעה אותו כגון שא"נ בעל הבית לשכור אומנין כל אחד בד' דינרים ליום והלך הוא והשכירם בשלשה אין להם עליו אלא תרעומות דהא סבור וקביל בג' אלא שאומרים לו לית לך אל תמנע טוב מבעליו ובגמרא מפרש לה עוד בענין אחר:

ואת הקדר. בעל הקרון ועושה גם מלאכות כאלו:

פרייא פרין. עצים משופין לעשות אפריון ושכרו להחמר להביאן ואת הקדר לעשותן:

חלילים לכלה. לשמוח חתן וכלה או למת לקונן:

מן המשרה. מים ששורין בהן פשתן כשהוא בגבעולין:

מקום שאין אדם. שאינו מוצא פועלין אחרים לשכרן והפשתן או איזה דבר שיהיה אבד שוכר בני אדם עליהן לאשר ימצא בשיעור שכרן אבל לא ביותר:

או מטען. אומר להן שיתן להם יותר ואינו נותן להם אלא כפי שהתנה בתחלה:

מתני' השוכר את האומנין. בקבלנות לעשות כך מלאכה בכך וכך:

וחזרו בהן. לאחר שעשו מקצת:

גמ' הטעו זה את זה מהו. מדלא קתני חזרו זה בזה דהוי משמע דעל בה"ב ופועלים קאי וקתני והטעו זה את זה דמשמע דעל האומנין עצמן נמי קאי והלכך מפרש לה ואזיל מהו האי הטעו זה את זה:

איתי אתון עבדין עמי. כגון שאחד מן האומנין אמר לחבירו באו ועשו עמי מלאכה לבעל הבית:

היך אתון עבדין מן חמש רבן. כלומר והמלאכה שתעשו תהיה כמו ערך חמשה דינרין שוה והלכו ומצאו שהיו צריכין לעשות להמלאכה שהיא שוה עשרה דינרין:

אתון עבדין עמי וכו'. או שאמר להם אתם תעשו עמי מלאכה שהיא לעשרה ימים ותרויחו הרבה והלכו ולא מצאו כי אם מלאכה לחמשה ימים:

הטען בעל הבית מהו. כלומר וכן נמי מצינן לפרושי דהטעה בה"ב את האומנין כדמפרש ואזיל:

אייתי אתון עבדין וכו'. באו לעשות מלאכה עם חבירים אומנין שיש לי לכל יום ויום והמלאכה גדולה וצריכה ימים הרבה שתרויחו בשכרה מעשרה דינרין שוה והלכו ומצאו שאין שכרה כ"א חמשה דינרין שוה למלאכה כזו שאין בה שהות לכמה ימים:

אתיי אתון עבדין וכו'. כלומר אי נמי איפכא שאמר להן באו ותעשו עם חבירים אומנין ששכרתי אותן בקבולת לכל המלאכה בכך וכך והמלאכה היא קלה ובחמשה ימים תוכלו לעשותה והלכו ומצאו שצריכה עבודה לעשרה ימים בכל כה"ג אין להם אלא תרעומות דברים שיאמרו אלו היינו יודעים שאין בה ריוח כל כך לא היינו נשכרין או אם היינו יודעין במלאכה כבידה כזו אם היתה בקבולת:

במה דברים. סיפא דתוספתא היא ריש פ"ז וברישא תני כבמתני' וכדמפרש לה דגם על בה"ב מיתניא. השוכר את הפועלים בין שהטעו את בה"ב בין שהבה"ב הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומות בד"א וכו' כדהכא:

בין שהטעו וכו'. האי והטעו וחזרו מיתפרשא דאם חזרו או בה"ב או האומנין אין לא' על חבירו אלא תרעומות דברים בלבד:

בד"א. דאם בה"ב חוזר בו אין להם עליו אלא תרעומות ואינו חייב לשלם:

שלא הלכו החמרים. למקום "המלאכה וכשרואה אותם הבעה"ב אמר חזרני בי:

אבל הלכו. למקום התבואה להביא לו ולא מצאו תבואה:

פועלין. או ששכר פועלין לנכש שדהו והלכו ומצאו שדהו זלחה מטר עליה ואינה ראויה כעת למלאכה:

ולא דומה וכו'. כלומר שאינו נותן להם אלא לפי הערך האומד שבין בא טעון במשא לבין הבא ריקן וכן בין העושה מלאכה ומתייגע בחום לבין היושב בטל ומעונג בצל וכפי אותו האומד שאדם רוצה לפחות משכרו ולא לטעון במשא או להתייגע במלאכה כך יתן להם:

ומצאו לחה. עדיין שרוי הפשתן במים ולא הביאו לו:

דאנא חייא מתרית לכון. מוותרית מלשון ויתור הוא שאני מוותר עמכם שעל פי הדין אינו חייב ליתן לכם כל השכר משלם:

בד"א שלא התחילו. סיפא דתוספתא היא וארישא קאי בד"א שאם חזרו אין להם זע"ז אלא תרעומות בזמן שלא התחילו כלומר בשכירי יום שלא קבלו עליהן עשיית המלאכה או קבלנים שקבלו עליהן כל המלאכה ועדיין לא התחילו:

אבל אם קבל ממנו וכו'. וכבר התחילו וקצר או ארג חציו והניח חציו וחזר בו שמין לו מה שעשה לפי חשבון התנאי שהיה ביניהם בשכירות כדמפרש ואזיל:

אם היה מה שעשה יפה ששה דינרין. כגון שנתייקרה שכירות המלאכה ואם היה בא לשכור פועל אחר לגמור החציו אינו מוצא בפחות מששה דינרין ונמצא נפסד בה"ב שני דינרין במה שעתיד להעשות אפ"ה הולכין אחר מה שעשה זה ונותן לו סלע כפי שכר החציו לפי התנאי:

או יגמור מלאכתו. בעד הסלע השני ויתן לו שנים ואע"פ שנתייקר השכירות הולכין אחר התנאי:

ואם סלע. אם אין שוה מה שעשה אלא סלע נותן לו סלע ואע"פ שבתחלה לא היה שוה השכירות כ"כ נותן לו כפי תנאו:

ר' דוסא. ס"ל דכל החוזר בו ידו על התחתונה לפיכך הולכין אחר מה שעתיד לעשות ויעכב הבה"ב בידו לפי חשבון כדי לשכור פועלים לגמור מלאכתו כפי התנאי:

אם היה מה שעתיד לעשות יפה ששה דינרים. צ"ל:

נותן לו שקל. שהוא שני דינרים וששה דינרים צריך הוא כדי לשכור פועלים לגמור מלאכתו:

או יגמור מלאכתו. ויטול שני סלעים:

ואם שקל. כגון דזל עבידתא ואינו שוה מה שעשה אלא שקל וכן הוא מה שעתיד להעשות ידו על התחתונה ונותן לו שקל:

במה דברים אמורים. שאינו מפסיד אלא לפי חשבון בדבר שאינו אבוד אם צריך להמתין עד שימצא פועלים לגמור מלאכתו אינו מפסיד הבה"ב דדבר שאינו אבוד הוא:

שוכר עליו ממקום אחר. על חשבון שלו שוכר פועלים אחרים:

ומטעו. או מטעו ואומר לו סלע וכו' ואעפ"כ אינו נותן לו אלא סלע:

נוטל מזה ונותן לזה. אשוכר עליו ממקום אחר קאי כדפרישית ובתוספתא תני הכי בהדיא הולך ושוכר ממקום אחר ובא ונוטל מזה ונותן לזה:

ובלבד עד כדי שכרו. לפי התנאי הוא ששוכר עליו ממקום אחר וכדמפרש ואזיל:

עד כדון ובלבד וכו'. כלומר דלא תימא עד כנגד כל השכר שפסק עמו ואע"פ שאין ביד הבה"ב כלום משכרו כ"כ כגון שלא עשה אלא מקצת מהמלאכה וישלם זה מביתו מה ששוכר עליו פועל אחר קמ"ל דלא היא אלא עד כדון ובלבד עד כדי שכר אותו היום שכבר עשה עמו וחייב לו בה"ב השכר או ובלבד עד כדי שכרו לשעה שלא עשה עמו אלא שעה מועטת וכלומר כפי מה שיש ביד הבה"ב משכרו שכבר עשה כנגד אותו השכר הוא דשוכר עליו אחר ויוסיף לו מה שחייב לזה כדי לגמור מלאכתו:

במה דברים. דשוכר עליהן בדבר האבד:

במקום שאינו מוצא לשכור פועלים. כפי תנאי השכר של הראשון:

שממשמשין ובאין. ורוצין להשכיר עצמן כפי שכר הראשון:

או שפרק ספינתו בלמן. וכן הדין אם השכיר לו ספינה לטעון סחורתו וחזר בו ופרקה והניח הסחורה על שפת הנהר וא"ל צא ושכור לך אחת מכל אלו הספינות המצוין שם בזה אין לו עליו אלא תרעומות דברים בעלמא שאין הבעה"ב מפסיד כלום:

ידן על התחתונה. אם הקרו פועלים ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה מגיע לאלו על מה שעתיד לעשות מעכב משכרם ממה שעשו כל מה שיצטרך להוציא עד שתגמור מלאכתו בשכר שפסק עם אלו ואם הוזלו פועלים וימצא מי שיגמרנה בפחות ישומו להן מה שעשו ויתן להם לפי ערך שפסק עשו חציה יתן להם חצי שכרן ואין יכולים לומר לו הרי פועלים אחרים תחתינו לגמור מלאכתך ותן לנו כל שכרנו חוץ ממה שיטלו אלו:

ואם בה"ב חוזר בו ידו על התחתונה. יתן להם מה שעשו ואם הוזלה מלאכת הפועלים על כרחו יתן להם כמו שפסק חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה:

כל המשנה ידו לתחתונה. כגון נתן צמר לצבע לצבעו אדום וצבעו שחור אם השבח יתר על היציאה אין נותן לו שכרו משלם אלא דמי יציאת עצים וסממנים ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו השבח וסתם לן תנא כדר' יהודה בפ' הגוזל קמא:

וכל החוזר בו ידו על התחתונה. לאתויי המוכר שדהו לחבירו באלף זוז ונתן לו מאתים מהן וחזר בו המוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי רצה אומר תן לי קרקע כנגד מעותי ואם לוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך רצה אומר לו הילך קרקע כנגד מעותיך:

גמ' רב אמר כי לי בני ישראל עבדים. טעמא דהפועל יכול לחזור בו קא מפרש דהכי ס"ל לרב:

אין ישראל קונין זה את זה. כלומר דאין קונה אותו שיהיה משועבד לו ושלא יוכל לחזור בו דלי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים:

אמר ר' יוחנן עבד עברי היא מתניתא. ר' יוחנן פליג עליה דרב בענין אוקימתא דמתני' דלרב דס"ל דפועל יכול לחזור בו ופליג על מתני' דאיהו מפרש לה בפועל וקתני ידו על התחתונה וע"כ דמוקי למתני' כמ"ד דאף פועל אינו יכול לחזור בו והלכך אם חזר בו ידו על התחתונה וקאמר ר' יוחנן דלא היא דמתני' לא איירי בפועל כלל אלא בקבלן דדינו כעבד עברי בזה דאינו יכול לחזור בו כמו ע"ע שקנוי הוא גופו לזמן והלכך הוא דידו על התחתונה אבל בפועל מודה הוא תנא דמתני' דיכול לחזור בו:

על דעתיה דרב. ומפרש הש"ס דאפי' אם תמצא לומר דבין לרב ובין לר' יוחנן ס"ל דפועל יכול הוא לחזור בו ול"פ אלא בפירושא דמתני' אפ"ה נ"מ לדינא איכא בינייהו לענין הבעה"ב דעל דעתיה דרב מפרש למתני' בפועל ומוקי לה כמאן דס"ל דאינו יכול לחזור בו והלכך אם התחילו במלאכה כדמיירי במתני' דהא ידן על התחתונה קתני ס"ל להאי מ"ד דאין אחד מהם יכול לחזור בו לא הפועל ולא הבעה"ב וכל החוזר בו ידו על התחתונה והשתא לדידיה דפליג על המתני' דס"ל דפועל יכול לחזור בו לעולם ואפילו התחיל במלאכה ה"נ ס"ל דגם הבעה"ב יכול לחזור בו דמתני' דקתני אם בעה"ב חוזר בו מאחר שהתחילו במלאכה יד בעה"ב על התחתונה אתיא דלא כהלכתא למאי דס"ל לרב:

על דעתיה דר' יוחנן. דמפרש למתני' דבקבלן מיירי וכיון שהתחיל במלאכה אינו יכול לחזור בו ואם חזר ידו על התחתונה וכן הבעה"ב ולדידיה דבפועל מודה הוא דיכול לחזור בו לעולם א"כ שמעינן דס"ל לר' יוחנן דבעה"ב אינו יכול לחזור בו לאחר שהתחילו במלאכה כדקתני במתני' דלר' יוחנן מתני' הלכתא היא ובבעל הבית אין חילוק בין פועל לקבלן לענין שאינו יכול לחזור בו מכיון שהתחילו במלאכה:

מתני' השוכר את החמור וכו' בבקעה והוליכה בהר. בראש ההר ואע"פ שהדרך חלק וישר חייב כדמוקי לה בגמ' שמתה מחמת אויר שלא הוחלקה ולא הוחמה אלא מחמת האויר הואיל ושנה בה יכול הוא לומר לא מתה זו אלא מחמת שלא היתה למודה באויר הר וקשה לה או לא היתה למודה באויר בקעה וקשה לה ומשום ה"נ לא מפליג הכא בין הוחלקה להוחמה כדמפליג בסיפא:

והבריקה. שהתליעו רגליה:

או שנישאת באנגריא. שנלקחה לעבודת המלך:

אומר לו. משכיר לשוכר הרי שלך לפניך שאף מזלך גרם ונפסיד שנינו:

מתה או נשברה. שמפסיד כל שכרו:

חייב. המשכיר למכור העור והנבילה ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור לו אחר בדמי הנבילה או יחזיר לו שכרו:

בהר והוליכה בבקעה אם החליקה פטור. שבהר היא ראויה להחליק יותר לפי שראש ההר חד ומשופע לצדדין ואם הוחמה חייב שמחמת הבקעה הוא לפי שהבקעה מעלה הבל וההרים סביבים לה ואין האויר שולט בה:

ואם מחמת המעלה. שהוחמה מחמת העלותה בהר חייב שהמעלה גרם לה והוא שינה והוליכה בהר:

לחרוש בהר וכו'. וכל כלי המחרישה לבעל הבקר ונעריו הולכין עם בהמתו זה אוחז הדרבן לכוין הפרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל והוא קנקן דמתני':

בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב. שההרים קשים לחרוש מן הבקעים מפני הסלעי' שיש שם:

ודש בתבואה פטור. אם החליקה:

גמ' ניחא בהר והוליכה בבקעה. קס"ד דמדלא מחלק הכא בין הוחלקה להוחמה כדמחלק לקמן ע"כ שלא הוחלקה ולא הוחמה אלא שמתה כדרכה מיירי והלכך פריך ניחא בהאי חלוקה ששכרו להוליכה בהר והוליכה בבקעה שחייב משום דאיכא למימר שמחמת עייפות ויגיעת הדרך עם המשאוי שעליה מתה ואלו הוליכה בהר כמו שהתנה עמו לא היתה מתייגעת לפי שהרוח והאויר שולט שם וס"ל להאי סתמא דתלמודא דסתם בהמה האויר יותר נוח לה ממה שטורח עליית ההר קשה לה ולפיכך אם שינה מהר לבקעה בדין הוא דחייב:

בבקעה והוליכה בהר. בתמיה אמאי חייב:

בשמתה מחמת אויר. מחמת שינוי האויר שלא היתה למודה באויר הזה והלכך לעולם חייב הוא כששינ' דאמרינן זה היה מכיר בבהמתו ובזה האויר שהורגלה התנה עמו וכל היכי ששינה תולין שמחמת שינוי האויר מתה:

שהכישה נחש. ולפעמים מצוין הנחשים בהר יותר מבקעה ולפעמים איפכא והלכך כל ששינה ממה שהתנה עמו חייב:

ר' יוחנן אמר ר' מאיר היא. לעולם שמתה כדרכה ומתני' כר"מ דס"ל כל המשנה על דעת בעל הבית נקרא גזלן וקמה לה ברשותיה להתחייב בכל אונסיה:

והבריקה דבזק. שהתליעו רגליה וה"נ פי' רבא התם אבזקת. ומלשון סדק הוא כדאמרי' בפ"ב דיומא דהאי בזק לישנא דמיבזק הוא. וכן הבריקה מלשון ברקא חלילה המוזכר בריש פ' המוכר את הבית כן הוא גי' הערוך שם:

אית תניי תני אנגריא כמיתה דחייב להעמיד לו חמור ולא פליג אמתני' כדמפרש ואזיל:

באותו שיכול לפשר. שהיה המשכיר יכול להתפשר עמם שלא יקחו אותה לעבודת המלך ולא רצה להתפשר ולפיכך חייב להעמיד לו חמור ומתני' דקתני אומר לו הרי שלך לפניך מיירי שאינו יכול לפשר עמם ואומר לו מזלך גרם:

תני. בתוספתא פ"ז:

בדרך הליכתה. שהאנגריא מוליך. הבהמה בדרך שהיה זה רוצה להלך:

אין חייב להעמיד לו חמור אחר. שכן דרך האנגריא נוטל חמורו של זה עד שפוגע באחר ונוטלו ומחזיר להראשון את שלו והלכך אומר לו הואיל ואף מזלך גרם שכור לך חמור אחר ותלך אחר האנגריא עד שיפגע בחמור אחר:

בקפנדריא. הא דקאמר ר"ש בן אלעזר שלא בדרך הליכתה חייב להעמיד לו חמור אחר מפרש לה ר"י ב"ח דלטעמיה דרשב"א מחלקינן נמי אפי' שלא בדרך הליכתה ממש דמ"מ לפעמים אין חייב להעמיד לו חמור וכגון שהאנגריא הולך בקפנדריא והוא שביל שמקצר הדרך דבזה ודאי בדרך הליכה מיקרי שהרי אין לזה טורח לילך אחריו ואע"פ שלא היה בדעתו בתחילה לילך בדרך הזה:

בסילקי. בדרך עלייה וסביבה. ויעל משה תרגומו וסליק משה. וכלומר דלפעמים אף שדרך הליכתו הוא מ"מ מכיון שהאנגריא מסבב והולך דרך עליה וסביבות ההרים וכיוצא בזה לאו דרך הליכה מקרי שזה אומר איני יכול לטרוח כ"כ ולעלות ולסבב ולחזור אחריו:

ר' אבהו בשם ר' יוסי ב"ח אגרא מיכא ללוד וכו'. כלומר דכן נמי שמעינן ממילתיה דר"ש ב"א לחלק בכה"ג דאם שכרה לילך מכאן ללוד ונלקחה באנגריא שהולך גם כן עד לליד אין חייב להעמיד לו חמור וכגון שהשוכר הזה א"צ להחמור אלא בחזרה להוליך המשא שיש לו בלוד וא"ל מאי איכפת לך בלוד יקח האנגריא חמור אחר ויחזיר לך חמורך אבל אם השוכר הולך מכאן ללוד ונלקחה באנגריא לצור בזה חייב להעמיד לו חמור אחר דלאו דרך הליכה הוא:

כשאמר לו חמור סתם. וכגון שעדיין לא קבל המשכיר דמי השכר ממנו והלכך מחלק ר' יוחנן דהא דקתני חייב להעמיד לו חמור ומשמע שאם מעמיד לו אחר משלם לו שכרו בשהשכיר לו חמור סתם אבל אם א"ל חמור זה אני משכיר לך יכיל השוכר מימר ליה לדין בעית לזה הוא שהייתי רוצה:

אייתי ליה קומין. הביאהו לפני וכלומר והואיל וזה מת או נשבר איני רוצה בחמור אחר ואין זה יכול לכופו ליקח האחר וליתן לו שכרו:

רב הונא אמר חייב ליטפל בו באותו מקום. ר"ה דין אחר אתא לאשמעינן שאם אמר לו חמור סתם וכדלקמן ומת בחצי הדרך ואין לזה חמור אחר להשלים דרכו חייב ליטפל בנבילה באותו מקום ולמכרה בכדי שיהא בדמיה להשלים דרכו ורב הונא סתמא קאמר ולא מפריש לה באיזה ענין הטיפול הזה עד לקמן. ומשום דפליג עם ר' זירא בהא מקדים מילתיה דר"ז והדר מסיים רב הונא למילתיה:

א"ר זירא אם יש בטפילה וכו' ר"ז ס"ל דאפילו אם לא ימצא בכדי הטפילה של הנבילה ליקח אחר שאין בה חלא כדי לשכור אפילו חמור קטן להשלים דרכו ישכור:

גיידור. בלשון יון חמור גידר"ו. הערוך. ודוגמתו בסוף פ' אין בין המודר גרדנא זוטרא:

אינו חייב להעמיד לו חמור אחר. וכלומר דדין זה בשלא אמר לו חמור סתם שהרי אם אמר לו חמור סתם לעולם חייב להעמיד לו אחר כדקתני במתני' אלא דא"ל חמור זה וכשזה צריך לו ורוצה להשלים דרכו וכשימצא לשכור אחר בדמי הנבילה ישכור ואינו חייב לו יותר מזה וקמ"ל דאע"ג דמכליא קרנא הוא שמוציא הדמים לשכור אין בכך כלום:

אמר ר' הונא. דלא היא דלא כך אמרתי חייב ליטפל בו אלא אם יש בנבילה כדי ליקח גיידור קטן וכו' אבל לשכור אל ישכור דס"ל דלא מכלינן קרנא שכשמוציא הדמים אין לזה הנאה של כלום:

ואם לאו וכו'. וכלומר דהא דקתני במתני' חייב וכו' כשמתה בעודה בביתו ובזה הדבר תלוי דאם מוצא ליקח בדמי הנבילה יקח אחר ואז פטור ממנו ואם לאו יוסיף בדמים עד שיקח ויעמיד לו חמור אחר ולאפוקי להוציא הדמים בשכירות חמור אחר דלא מכלינן קרנא:

מתני' להביא חטין. לתך חטין והביא לתך שעורין אע"פ שהוא באותו משקל חייב אם מתה מחמת המשא מפני שהנפח קשה למשאוי והשעורין יש להן נפח וכן תבואה והביא תבן:

כמה יוסיף על משואו. אם הביא עליה חטין כמו שהתנה חטין אלא שהוסיף עליה במשאוי כמה יוסיף ויהא חייב:

סאה. הוי הוספה לגמל וג' קבין לחמור דס"ל דהכל הולך אחר הבהמה כמה שהיא:

גמ' תני. בתוספתא פ"ז:

קב לכתף. לאדם הנושא על הכתף אם הוסיף עליו קב במשאוי מיחייב בקילקולו:

וג' סאין. אם הוסיף במשאוי העגלה ונשבר' חייב:

וספינה לפי מה שהיא. אם גדולה הויא התוספת לפי גדלה ואם קטנה לפי קטנה ולעולם הוי התוספת חלק אחד משלשים שבמשאוי הראויה לה וכמו דג' קבין התוספת לחמור שמשאו הראוי לו לתך הוא ט"ו סאין:

שיירה. ההולכת במדבר שנפל עליה גייס ונתפשרו עמהן בממון:

מחשבין לפי ממון. שעל עסקי ממון הן באין ובעל ממון הרבה נותן לפי ממונו:

שלחו לפניהם תייר. המראה להן את הדרך מחשבין שכרו לפי הנפשות שסכנת נפשות הוא והכל שוין בה:

אין משנין על מנהג של שיירה. אם יש להן מנהג אחר ששוכרין את התייר לפי הממון הכל לפי מנהגם:

ספינה שעמד עליה נחשול. לטובעה והקילו ממשואה להשליך בים מחשבין לפי משאוי ולא לפי ממון צ"ל וכן הוא בתוספתא. ולפי גירס' הספר אפשר לפרש דעל לא ישנו ממנהג הספנין קאי כדמסיים בתוספתא ולפי ממון דקאמר אם יש להן מנהג לחשוב לפי ממון ולא לפי משאוי הולכין אחריו ובלבד לא לפי נפשות דבזה אין המנהג כלום שמי שאין לו משא כלל א"צ ליתן לזה:

אבל השוכר מחבירו קרון או ספינה. בשביל הרבה בני אדם מחשבין השכר לפי משאוי ולפי הנפשות שהכל שוין לזה ולא לפי ממון:

ואם נתנו לו רשות. להציל אם יכול הוא מה שהציל הציל לעצמו:

תשובתן קשה. שאינם יודעין למי להשיב שגוזלין את הרבים הן ולפיכך אם רוצין להשיב ואין מכירין למי יעשו בהן צורכי ציבור וזהו תקנתן:

מתני' כל האומנין. קבלנים שמקבלים עליהם לעשות מלאכה בבתיהן:

שומר שכר. להתחייב בגניבה ואבידה דבההיא הנאה דתפס ליה אאגרא הוי שומר שכר:

וכולן שאמרו הבא מעות. שכבר גמרתיו ולכשתביא טול את שלך שומר חנם:

שמור לי ואשמר לך ש"ש. דוקא שא"ל שמר לי היום ואני אשמור לך למחר אבל שמר לי אתה זה ואני אשמר לך זה הדבר האחר במקומו והכל בזמן א' זו שמירה בבעלים היא ופטור אפילו בפשיעה:

הנח לפני. דוקא הנח לפני אבל הנח לפניך אפי' שומר חנם לא הוי דלא קביל עליה נטירותא כלל כדאמר בגמרא:

המלוה. מעות על המשכון שומר שכר הוא בשכר מצוה דבההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא בשעה שהוא עוסק בזה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה נעשה עליו שומר שכר:

הלוהו מעות שומר חנם. דלית ליה לר' יהודה שכר מצוה לענין דינא:

הלוהו פירות שומר שכר. דדרך פירות להרקיב ואין הלכה כר' יהודה:

מותר אדם לשכור. לאחרים משכונו של עני שבידו להיות פוסק עליו שכר והולך תמיד ופוחת מן החוב ודוקא במשכן דנפיש אגריה וזוטר פחתיה כגון מרא וקרדום וכיוצא בהן וכן הלכה:

גמ' הדא אנטיכריסים רבית היא. לא נמצא זה במפרשי המלות ומלה מורכבת הוא ותיבת אנטי השתמשו בהרבה מקומות בתלמוד הזה ובמ"ר אנטיקסר המשנה והבמקום לקיסר אנטיגריפין פתשגן טופס הכתב וכן הרבה. כריסים מלשון נשיכה הוא יאכלנו הארבה ת"י יכרסם ובמשנה קרסמוה נמלים ומלשון יכרסמנה חזיר מיער. ואכולן שאמרו הבא מעות וכו' קאי וכלומר הרי זה דומה למשנה לרבית היא ואע"פ שאינו רבית שהרי זה אומר לו הבא מעות וטול את שלך משמע שעדיין תופסו בשביל שכרו ואף עפ"כ לא הוי אלא ש"ח כל זמן שאין זה מביא לו מעותיו ומיחזי מילתא דבשביל שממתין לו זה המעות נפטר מחיובו הוא ואנטיכריסים של נשך רבית הוא:

שמואל אמר וכו'. דוקא הנח לפני קתני במתני' אבל הנח לפניך לא קבל עליו שמירה כלל:

אמר ר' יוחנן רוצה אדם וכו'. טעמיה דר' יהודה במתני' הוא דמפרש דבהלוהו פירות הוא דהוי שומר שכר מפני שרוצה אדם ליתן כמה וכמה בשביל זה שימכור פירותיו וע"י משכון ומשום דר' יוחנן לא פירש דבריו ויותר היה נוח לו אם מכר פירותיו במעות מיד מפרש לה ר' אבהו ביותר ביאור דה"ק רוצה אדם ליתן כמה בשביל שיכול למכור פירותיו ויהיה בטוח שזה מפייסו במשכון ושלא ידאג על התשלומין וזה שמלוה לו פירות ורוצה הוא בכך מפני שהפירות דרכן להרקיב ובההיא הנאה דאית להאי דנקיט משכונא בידיה על מכירת פירותיו ס"ל לר' יהודה דהוי שומר שכר:

.

מתני' בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע. שלא פשע בזה ויפטר:

אמר ר"א תמיה אני. על הדין הזה ששמעתי:

אם יכולין זה וזה לישבע. כלומר דהאיך יכולין לפטור זה וזה בשבועה דאפילו שומר חנם נמי אינו יכול לישבע שלא פשע אם הוא שלא במקום מדרון דזה ודאי פושע הוא ועוד דנהי דש"ח מצי לאשתבע בש"ש לא שייכא שבועה שלא פשע וזה כגניבה ואבידה הוי ולאו כאונס ומסקנא דהש"ס דהתם דמן הדין ש"ש בעי לשלומי אלא תקנת חכמים היא שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם שיעביר חבית חבירו ממקום למקום לפיכך התקינו שישבע שלא בכוונה שברתיה ויפטר:

גמ' תני. בברייתא דר' נחמיה:

קדר. קדר אחד מוכר קדרות היה ומסר קדרותיו לאדם אחד להעבירן בשכר ושברן:

ארים גולתיה. נטל מלבוש שלו ממנו בעד הפסד קדרותיו:

איזיל אמור ליה. לזה הקדר אע"פ שמן הדין חייב הוא לשלם צריך אתה לעשות לפנים משורת הדין כדכתיב למען תלך בדרך טובים:

א"ל יהב לך אגרך. כשחזר לר' יוסי ב"ח שאל לך נתן לו שכרך:

זיל ואמור ליה וארחות צדיקים תשמור. צריך שיקוים בך כל המקרא הזה שזה עני הוא וטרח כל היום ותתן לו שכרו:

הדרן עלך השוכר את האומנין