מתני' השוכר את הפועלין. אינו יכול לכופן. ואע"ג דטפא להו אאגרייהו משאר פועלים לא מצי אמר להו האי דטפי לכו אאגרייכו אדעתיה דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי דאמרי ליה האי דטפאת לן אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא:

מתיקה. לפתן:

הכל כמנהג המדינה. לאתויי במקום שנוהגין פועלין לאכול ולשתות בבוקר בביתו של בעל הבית קודם שיצאו למלאכתן ואי אמר להו בעל הבית צאו לעבודתכם בשדה ואביא לכם מאכלכם לשם יאמרו לו נאכל בבית קודם שנצא השדה כמנהג המדינה:

מעשה בר' יוחנן בן מתיה. בגמרא דהתם אמר חסורי מחסרא והכי קתני ואם פסק להם מזונו' ריבה להן דכיון דלא צריך לאתנויי שהרי ממנהג מדינה היו אוכלים ואתני בהדייהו מזוני יתירי קאמר ומעשה נמי בר' יוחנן וכו':

כסעודת שלמה בשעתו. בעת מלכותו:

שהן בני אברהם יצחק ויעקב. וסעודתו של אברהם גדולה משל שלמה דאלו אברהם שלשה פרים לשלשה אנשים ובסעודת שלמה כתיב יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים:

עד שלא יתחילו במלאכה. דאין כאן אלא דברים ואלו משיתחילו לא תוכל לחזור:

לא היה נריך. לזה דהכל כמנהג המדינה וכן הלכה:

גמ' זאת אומרת. מדקתני אינו יכול לכופן משמע אפי' אומר שהתנה עמהם ע"מ להשכים ולהעריב והם מכחישין אותו אינו יכול לכופן ולתפוס שכרן לפי שאין המנהג כך ש"מ המנהג מבטל הלכה כדר' אימי לקמיה:

כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו. אע"ג דבכל התורה קי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה וא"כ אם יש טענת הכחשה ביניהן מן הדין היה שעליהן להביא ראיה שלא היה התנאי ביניהם ע"מ כך אלא משום דהמנהג מבטל הלכה זו כאן דאמרינן מסתמא על מנהג העיר והמדינה הוא ששכרן:

בני טבריא וכו'. כלומר הא פשיטא לן דהואיל ובטבריא המנהג שלא להשכים ולהעריב ובבית מעון המנהג להשכים ולהעריב א"כ הכל הולך אחר המנהג העיר שהפועלין נשכרין שם ואע"פ שהפועלים בני עיר אחרת הם והלכך בני טבריא שעלו לשכור עצמן בבית מעון נשכרין כמנהג בית מעון וכן איפכא. טבריא יושבת בעמק ולהכי נקט שעלו לבית מעון ושירדו לטבריא:

אבל שעולה וכו'. בעיא היא אם השוכר הוא שהלך לבית מעון לשכור פועלין משם היאך הוא הדין וקאמר הש"ס דבהא אמרינן הכי:

יכילו מימר לון כן וכו'. יכול הוא לומר להן וכי עלתה על דעתכם שלא הייתי מוצא לשכור פועלין בטבריא אלא בשביל. ששמעתי שהמנהג בעירכם להשכים ולהעריב עליתי לכאן וכפי המנהג שהיו בשעת ששכרן צריכין לקיים כן:

מקום שאין מנהג. כלל כגון בעיר חדשה ואין יודעין מנהג קבוע מהו:

תניי בית דין הוא. במקום שאין מנהג קבוע סומכין על תנאי ב"ד:

שתהא השכמה של פועלין. כלומר שלהן הוא ואינם צריכין להשכים מקודם זריחת השמש כדיליף בסמך מן הכתוב:

והערבה של הבה"ב. בערבית שלו הוא היתור שצריכין להעריב ולעשות מלאכה עד צאת הכוכבים:

ומאי טעמא. דכתיב תשת חשך וגו' תזרח השמש יאספון והדר יצא אדם לפעלו וכתיב ולעבודתו עדי ערב וקי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא:

ערבי שבתות כצ"ל. בין השכמה בין הערבה משל בה"ב. כמו בהשכמה של כל היום הוא משל בה"ב שהוא מוותר ושל פועלים הוא כך הערבה של ע"ש הוא משל בה"ב לפועלין מפני שצריכי' להקדי' לכבוד שבת כדמסיק:

על דעתיה דר' יוחנן בן מתיה. דס"ל במתני' אם פסק וכו' וצריך להתנות ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד מפני שצריך לצאת י"ח עמהן ומקשה הש"ס א"כ נימא נמי אדם שהלך לקדש אשה ממקום אחר ומנהג אותה העיר משונה באכילה ובמלאכה שהאשה חייבת לבעלה יהא צריך להתנות עמה ע"מ שתעשי כך וכך ותאכל כך וכך בתמיה אלא בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הכל הולך אחר המנהג והמדינה והעיר אשר המה דרים שמה וא"צ שום תנאי בזה:

מתני' ואלו. פועלין אוכלין מן התורה ממה שעוסקין בו:

בשעת גמר מלאכה. כשתולשין אותו דכתיב ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ואל כליך וגו' דהיינו כשתולשין אותו:

ובתלוש מן הקרקע. אם מתעסק בדבר התלוש אוכל באותו דבר עד שלא נגמרה מלאכה למעשר אם הוא בר מעשר ואם עושה בדבר שהוא בר חלה אפי' נגמרה למעשר אוכל עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה דאמר קרא לא תחסום שור בדישו שור דכתב רחמנא למה לי דהא כל מילי איתנהו בחסימה וליכתוב לא תדוש בחסימה ש"מ לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם מה נחסם שהוא שור אוכל בתלוש כשעושה בו מלאכה כך חוסם שהוא אדם אוכל בתלוש כשעושה בו מלאכה ומה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר ומדיש ילפינן מה דיש מיוחד דבר שגדולי קרקע ולא נגמרה מלאכתו למעשר ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל דבר שהוא גדולי קרקע ולא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו כשהוא בשעת גמר מלאכה יצא החולב והמחבץ והמגבן שאינן גדולי קרקע. ויצא המבדיל בתמרים ובגרוגרות המחוברים יחד שהן נגמרה מלאכתן למעשר ויצא המנכש בשומים ובצלים שמסיר הקטנים שאינם גדילים לעולם מבין האחרים להרחיב מקום לגדולים שאין זה שעת גמר מלאכה שכל אלו וכיוצא בהן אין פועל אוכל בהן:

ואילו שאינן אוכלין. כלל אפי' מהלכות מדינה:

אפילו על כתיפו. שאינו מזיז ידיו ורגליו:

עד שיעשה בידיו וברגליו. דס"ל דלענין זה נמי איתקש חוסם לנחסם מה שור בידיו וברגליו אף פועל כן ואין הלכה כר' יוסי בר' יהודה דכי תבא וגו' כתיב בכל מאי דעביד:

גמ' כתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים וגו'. פשיטא ענבים הוא שיאכל וכי עלת על דעת וכו' שלא יקלף וכו' ענבים כמות שהן אבל לא ימוץ ענבים ולא יקלף בתאנים שלא יאכל הרבה א"נ שלא יתבטל ממלאכתו של בה"ב:

וגרסינן להא בפ"ב ממסכת מעשר והתם דריש לה משבעך שלא יהא מקלף בתאנים ומצמץ בענבים:

היה עושה בידיו וכו'. ל"ג הא דר' לא הכא ואגב שיטפא דלעיל היא וכן לא גריס לה התם במסכת מעשרות בהא אלא דמייתי הברייתא עלה תני וכו' ובתוספתא פ"ח היא העושה בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה כלומר בכל גופו בין בידיו בין ברגליו בין בכתיפו:

או ברגליו מקמץ. שהוא דוחק ברגליו וסומך בענין המלאכה:

אפי' על כתיפו טוען. הוא ואינו מזיז שאר איבריו:

ר' יוסי בי ר' יודן אומר דיש. כלומר טעמא דר' יוסי ברבי דכתיב דיש מה דיש שהוא עושה בידיו וברגליו ובגופו אף כל דבר שהוא עושה בידיו וברגליו ובגופו. כן הוא שם:

מה דיש וכו'. סתמא דברייתא הוא ואליבא דרבנן וכדדריש התם כדפרישית במתני':

יצא היין משיקפה והשמן משירד לעוקה והבודל וכו'. דדבר שנגמר' מלאכתו למעשר הוא:

שלא בא לזיקת המעשרות. לשום זיקה שהוא קרוי בשם תרומה ומעשר והיינו חלה יצא הלש וכו' שכבר באו לזיקת המעשרות שנגמרה מלאכתן לחלה:

מתני' היה עושה בתאנים וכו'. כדדריש בגמרא:

וכולן לא אמרו. שיאכל אלא בשעת גמר מלאכה כלומר מאחר שיגמור עבודתו יכול הוא לישב ולאכול:

אבל מפני השב אבידה לבעלים. שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול:

אמרו פועלים וכו'. כלומר שיאכלו כשהן מהלכין ואין מבטלין:

מאומן. משורה לשורה:

וחמור כשתהא פורקת. כלומר עד שתהא פורקת אוכלת בהליכתה ממשאוי שעל גבה:

גמ' ללמדך היה עושה בענבים וכו'. וגמר עבודתו לא יאכל בתאנים:

מתני' אפי' בדינר. אפי' היא שוה דינר:

לא יאכל פועל יותר על שכרו. דאמר קרא כנפשך כשכרו שעליו מוסר את נפשו לעלות בכבש ולתלות באילן:

אבל מלמדין. אומרין לו דרך עצה הוגנת ות"ק פליג אחכמים וס"ל אין מלמדין והלכה כחכמים:

ויהא סותם הפתח בפניו. שימנעו מלשכרו:

קוצץ אדם ע"י עצמו. שיקצוץ עם הבה"ב ליטול מעות ולא יאכל ודוקא בשביל עצמו ובשביל בניו ועבדיו הגדולים ואשתו דידעי ומחלי:

מפני שאין בהן דעת. ופועל משל שמים הוא אוכל ולית ליה למרייהו זכיה באכילתן:

גמ' זאת אומרת. מדקאמר ת"ק אפילו בדינר ואפי' הוא יותר על שכרו וחכמים בתראי נמי מתירין ומאי בינייהו אלא ש"מ אוכל פועל יותר על שכרו וכלומר דמניחין אותו לאכול וס"ל לת"ק דאין מלמדין אותו ובהא פליג עם חכמים בתראי:

ואית דאמרין. דמילתא אחריתא איכא בינייהו דת"ק ס"ל שיאכל אפי' אשכול ראשון ואחרון וכלומר שאפי' אין שם במה שהוא עושה אלא אשכול א' או שנים ואין כלום ליתן לכליו של בעה"ב אוכל הוא דזכתה לו התורה וחכמים בתראי פליגי וזאת אומרת דאוכל וכת"ק:

מתני' לעשות עמו בנטע רבעי שלו. פירות האילן בשנה הרביעית שאינן נאכלין אלא בירושלים או פודה אותן ומעלה הדמים לירושלים:

הרי אלו לא יאכלו. דידעי שאסור לאכול מנטע רבעי ואדעתא דהכי נחת:

ואם לא הודיען. שהוא נטע רבעי:

נתפרסו עיגולין. עיגולי דבילה שנתפרדו ושכר פועלין לחברן או חבית שנפתחו ושכר פועלין לסתמן:

הרי אלו לא יאכלו. שכבר נגמרה מלאכתן והוקבעו למעשר והרי הן עבל:

גמ' כל שכיוצא בו בא לזיקת המעשרות. כלומר לא שכבר בא וניכר שנגמרה מלאכתו והוקבע למעשר דא"כ דינו דאין פועל אוכל בו אלא ה"ק כל שכיוצא בו יש להסתפק ולומר בו שעוד הוא בא לזיקת המעשר' לאחר שיגמור מלאכתו ועכשיו נראה שעדיין לא נגמרה מלאכתו:

ואיסור אחר גרם לו. כלומר אי נמי יש בו איסור אחר כגון שהוא נטע רבעי:

שכרו סתם. שלא הודיעו ולא ידע הפועל שבאמת כבר הוקבע למעשר או שיש בו איסור נטע רבעי והוי כמקח טעות והלכך פודה ומאכיל או מעשר ומאכיל:

קצץ עמו. הפועל שהתנה בפירוש אע"פ שאין לו לאכול מן הדין הריני משכיר עצמי ע"מ לאכול:

ה"ז אוכל. כלומר שהתנה אוכל הוא לעולם והכא לא איצטריך דבלאו הכי אוכל הוא אלא איידי דסיפא נקט לה:

וכל שאין כיוצא בא לזיקת המעשרות. שיש לומר בו שאין כיוצא בו עוד הוא בא לזיקת המעשרות כלומר שלא יצטרך עוד מפני שכבר נגמרה מלאכתו ואע"פ שאינו ניכר ממש שנגמרה מלאכתו דאם כן פשיטא דאין פועל אוכל בו אלא דאיכא למימר ביה הוה ליה לפועל לאסוקי אדעתיה שאין כיוצא בו שוב בא לזיקת המעשרות לפי שכבר הוקבע ועומד למעשר וכגון נתפתחו תביותיו דקתני במתני' שנשברו ונשפכו לבור דיש לומר בזה הוה ליה לאסוקי אדעתיה דכבר הוקבעו למעשר ומפני שכבר הוקפה בזה אם שכרו אפי' סתם ולא הודיעו אינו אוכל:

ואיסור אחר. אשאין כיוצא בו קאי והיפוכא דרישא הוא וכלומר שאין כאן איסור גרם לו דנימא הוה ליה לאודעינהו אינו אוכל ואם קצץ בפירוש ה"ז אוכל:

מתני' שומרי פירות. תלושין וכדמפרש בגמרא:

מהילכות מדינה. שכבר נהגו כן:

ארבעה שומרין הן. ודיניהן שלשה דשוכר כנושא שכר דמי:

שומר חנם נשבע על הכל. על כל המאורעות הכתובות בשאר שומרים לחיוב הוא נשבע שכך עלתה לו ופטור:

והשואל משלם את הכל. גניבה ואבידה ואונסין שהוזכרו בפרשה אבל מתה מחמת מלאכה פטור וכלהו נפקא לן מקראי בואלה המשפטים פרשה ראשונה כי יתן איש אל רעהו וגו' נאמרה בשומר חנם שכן פטר בו גניבה ואבידה שניה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה נאמרה בשומר שכר שכן חייב בו בגניבה ואבידה דכתיב ביה אם גנב יגנב מעמו (שלם) ישלם לבעליו אין לי אלא גניבה אבידה מנין ת"ל אם גנב יגנב מכל מקום ועוד ק"ו ומה גניבה שקרובה לאונס חייב אבידה שקרובה לפשיעה לא כל שכן ושוכר כיון שאין כל הנאה שלו דינו כשומר שכר. והשואל מפורש בפרשה שלישית וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם:

גמ' רב הונא אמר וכו'. טעות הניכר יש כאן שהוחלפו השיטות לפני המעתיקים וכצ"ל. רב הונא אמר בשומרי גנות ופרדיסין היא מתני' אבל בשומרי פירות אוכלין מן התורה שמואל אמר בשומרי פירות היא מתניתא אבל בשומרי גנות ופרדסין אין אוכלין לא מן התורה ולא מהלכות מדינה. רב הונא ס"ל שומר כעושה מעשה דמי הלכך בשומרי פירות התלושין כגון גתות וערימות מן התורה הן אוכלין דהוה כעושי מלאכה בתלוש עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ובשומרי גנות ופרדסין דהן במחובר שלא בשעת גמר מלאכה אפי' עושה מעשה אינו אוכל מן התורה ומכ"ש שומר אלא דמהילכות מדינה אוכלין הן. שמואל ס"ל משמר לאו כעושה מעשה דמי הלכך שומרי פירות תלושין אינם אוכלין מן התורה ומהלכות מדינה הוא דאוכלין אבל שומרי גנות ופרדסין אין אוכלין לא מן התורה ולא מהלכו' מדינה דאפי' עושה מעשה אינו אוכל כלל במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה ואפי' מהלכות מדינה ומכ"ש שומרין:

ומסייע על רב הונא. דקסבר שומר כעושה מעשה דמי:

וטמא הכהן עד הערב. גבי פרת חטאת כתיבא וכבר כתיב והשורף את הפרה יכבס בגדיו וגו' אלא לרבות את השומרין של הפרה שיהו מטמאין בגדיו כעושה מעשה שכל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים:

מתני' זאב אחד אינו אונס. ונושא שכר ושוכר חייבין עליו דכתיב הטרפה לא ישלם יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם:

בשעת משלחת זאבים. שחיה רעה משולחת בגזירת המלך קופצת היא על אדם אחד ואין הלכה כר' יהודה ולא כידוע הבבלי:

הליסטים. חד ליסטם ובליסטם מזוין שאע"פ שהרועה ג"כ מזוין האי מסר נפשיה והאי לא מסר נפשיה והוי אונס:

סגפה. עינה אותה ברעב או שהושיבה בקיץ בחמה ובחורף בצינה לענות נפש מתרגם לסגפא נפש:

עלת לראשי צוקין. שתקפתו על כרחו ולא היה יכול להחזיק בה ועלתה לראשי הרים גבוהים:

ונפלה. ונשברה או מתה:

מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה. ולא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה אלא שאומר לו אי אפשי להיות שומר לך אלא בכך ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך לבהמה והאי כי משיך כבר פירש על מנת שאין לו עליו שבועה ולא שעבד נפשיה בתורת שומרין אלא למקצת ולמה שירד ירד:

כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנייו בטל. מתני' ר"מ היא דסבר אפי' בדבר שבממון תנאו בטל ואינה הלכה אלא בדבר שבממון אפי' התנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים:

וכל תניי שיש בו מעשה בתחלתו. שהקדים מעשה שיש עליו לעשות לתנאי שהוא מתנה כגון הרי זה הדבר שלך אם תקיים לי דבר פלוני דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם היינו תנאי קודם למעשה:

תנאו בטל. והמעשה קיים ואע"פ שזה לא קיים התנאי:

וכל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו. דהוי תנאי קודם למעשה תנאו קיים ולאפוקי בתנאי שאי אפשר לו לקיימו שאינו אלא כמפליגו בדברים שאין בלבו אלא להקניטו בעלמא ומרחיקו ודוחה אותו בדברים אין בתנאי זה כלום והמעשה קיים:

גמ' תני. בתוספתא דקידושין פ"ג:

הרי זו מקודשת. ותנאו קיים:

לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל. כצ"ל וכן הוא בתוספתא שמתנה על מה שכתוב בתורה הוא:

זה הכלל. בתוספתא פ"ה דגיטין היא ורישא קתני על מנת שתפריחי באויר ע"מ שאעבור הים ברגליך ה"ז אינו גט ר' יהודה בן תימא אומר כזה גט זה הכלל א"ר יהודה בן תימא כל תנאי שאי אפשר לה לעשות והתנה עמה לא נתכוין זה אלא להפליגה בין שאמר וכו':

מתקיים בכתב. וכל שאינו מתקיים בכתב איט מתקיים בפה:

כפר עותני וכו'. רישא הכי איתא התם שאני הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפרס וחזר בטל תנאו שאני הולך מגליל והגיע לכפר עותני וחזר בטל תנאו וקאמר התם כפר עותני בגליל ואנטיפרס ביהודה את שבנתיים מטילין אותו לחומרא מגורשת ואינו מגורשת. שאם התנאי ה"ז גיטך ע"מ שאני הולך מיהודה לגליל ואנטיפרס ביהודה הוא וכשהגיע לשם חזר בטל התנאי שלא הלך עדיין מיהודה וכן בסיפא:

את שבנתיי'. שהלך מאנטיפרס ולכפר עותני לא בא ה"ז ספק אם דוקא לגליל קאמר שיגיע לשם ולא קיים התנאי או מיהודה דוקא וכשהלך מאנטיפרס ע"מ לילך לגליל קיים תנאו ומגורשת ואינה מגורשת וכדין כל ספק בגט ופסולה מן הכהונה:

הדרן עלך השוכר את הפועלין