מתני' השואל את הפרה ושאל בעליה עמה. אם היו הבעלים של הפרה אצל השואל לעשות מלאכתו בין שהיו שאולים אצלו או שכורים בין באותה מלאכה של פרה בין לעשות מלאכה אחרת אם מתה פטור:

שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם. והכי משמע אם בעל השור עמו עם השואל שהוא שאל או שכר לו לעשות מלאכתו בשעה שהשאיל לו פרתו לא ישלם:

אבל שאל את הפרה וכו'. שהיה עמו בשעת אונס ולא היה עמו בשעת שאלה חייב דלא הוי שאלה בבעלים לאיפטורי אלא אם כן היה עמו בשעת שאלה:

שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם. והכי אשמעינן קרא בעליו אין עמו בשעת שאלה אע"פ שהיה עמו בשעת שבירה ומיתה ישלם:

גמ' ממשמע שנאמר קראי בשואל הכי כתיבי וכי ישאל איש וגו' בעליו אין עמו שלם ישלם אם בעליו עמו לא ישלם ודריש לה לקראי הכי דלא תימא דהתורה הקפידה שיהא עמה בשעת שאילה ובשעת שבירה או מיתה ושיהא הבעלים שאולין ג"כ באותה מלאכה דוקא כגון פרה והבעלים חורשין עמה וכן נמי שלא תטעה לומר דאי אמרינן דלא בעינן שיהו הבעלים עמה בשניהן אלא בחדא נמי סגי א"כ נימא דאפי' היו בשעת שבירה ומיתה ולא היו בשעת שאלה יפטור הלכך מפרש לה ר' אילא שלא תטעה בכך והיינו טעמא דמתני':

ממשמע שנאמר. ברישא דקרא בעליו אין עמו שלם ישלם וא"כ כבר אנו יודעין דאם בעליו עמו לא ישלם וקרא דבעליו עמו לא איצטריך:

מה ת"ל בעליו אין עמו. כלומר וכ"ת דבעליו עמו איצטריך ללמדינו שיהא ג"כ בשעת שבירה ומיתה א"כ ליכתוב האי קרא לחודיה ומה ת"ל בעליו אין עמו שלם ישלם אלא ע"כ רישא דקרא בא ללמדינו דלא מהני מידי מה שהבעלים עמו בשעת שבירה ומיתה אלא מכיון ששאל את הפרה ולא שאל בעליו עמה תו לא איכפת במה שהן עמה לבסוף ואפי' חורשין על גבה שהבעלי' עמה באותה מלאכה ומתה חייב כיון דלא היו שאולין עמה בעידן שאלה:

ממשמע שנאמר וכו'. השתא מסיים לדרשה דידיה וכלומר דלא תימא דודאי יודעין אנו עכשיו דבעידן שבירה ומיתה לא מהני מידי והיינו טעמא דסיפא אלא דאכתי מנא לך לומר דבעידנא דשאלה לחודיה מהני דילמא עד שיהא עמה בשתיהן הלכך מסיים וקאמר דהא נמי לא מצית אמרת:

דממשמע שנא' סיפיה דקרא בעליו עמו לא ישלם. א"כ כבר אנו יודעין שאם אין עמו ישלם וקרא דרישא אם אין בעליו עמו לא איצטריך וכ"ת שמעינן דלא מהני מידי מה שהבעלים עמו בעידן שבירה ומתה מכיון שלא היו בשעת שאלה דאנן תרווייהו בעינן א"כ תו מה ת"ל בעליו עמו לא ישלם ליכתוב רישא דקרא לחודי' ולישתוק:

אלא מכיון וכו'. וכלומר דע"כ ללמדינו דעידן שאלה בעינן ובהא לחודה הוא דסגי והיינו טעמא דרישא:

מתני' המשאיל אמר שאולה מתה. אשאל אחת ושכר אחת קאי ובמה דסיים פתח:

ביום וכו'. קאי אאינך בבי:

והלה אומר איני יודע חייב. למאי דקי"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ופטור א"א לאוקמי המתני' כמשמעה ומוקי לה בגמרא התם כגון שיש עסק שבועה דאורייתא ביניהם ורישא משכחת לה בתרתי דא"ל שתי פרות מסרתי לך פלגא דיומא בשאלה ופלגא דיומא בשכירות אי נמי חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות ומתו תרווייהו בעידן שאלה וא"ל שואל חדא אין בעידן שאלה מתה ואידך לא ידענא אי בעידן שאלה אי בעידן שכירות מתה דה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם ודוקא מתו תרוייהו דאי בדקיימא חדא וקא"ל חדא שקלה ואידך לא ידענא הוי ליה בהא דמודה הילך וקי"ל כרב ששת דאמר הילך פטור משבועה דאורייתא וסיפא דשאל אחת ושכר אחת משכחת לה בתלת דאמר ליה שלשה פרות מסרתי לך שתים בשאלה וחדא בשכירות ומתו תרתי דבשאלה וא"ל שואל אין חדא דשאלה מתה ואידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דקיימא דשכירות היא ואי דשכירות מתה והך דקיימא דשאלה היא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם:

השוכר אמר וכו' והלה אומר איני יודע פטור. וישבע השוכר שכדבריו כן הוא:

זה אומר שאולה וכו'. הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה דהא קי"ל טענו חטין והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורי' וה"נ מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ומה מקום לשבועה זו והלכך מוקי לה התם דשבועה זו ע"י גלגול היא דא"ל אשתבע לי שבועת שומרים שאתה חייב לישבע שמתה כדרכה ומגו דמשתבע על השכורה שמתה כדרכה מגלגל עליו לישבע שהשכורה היא שמתה:

יחלוקו. מתני' דתני יחלוקו מוקי לה התם כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל לא קי"ל הכי אלא כחכמים דס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא היתה שם ראיה ישבע השומר שאינו יודע ופטור:

גמ' לילה שבנתיים מהו. שאלה היום ושכרה למחר ומתה בלילה שבנתיים מה דינו וכלומר דמיבעיא ליה מי אמרינן דמיד שכלתו שאלתו תו לא הוי ליה שואל עלה ואע"פ שעדיין היא בביתו ולא החזירה לבעלים או דילמא דלא אתחיל השכירות עד שיחזירנו לבעלים אחר יום השאלה והדר למישקלה ליום השכירות ואי לא אהדרה ומתה בלילה עדיין כשואל הוי ומיחייב באונסין:

אית אמרין. וקאמר הש"ס דפליגי בה בהאי דינא דאית אמרין דרך הפרות ללון על בעליהן כלומר שצריך השואל להחזירה להבעלים מיד אחר שנשתמש בה ביום שאלתו ודרך הוא שיוחזרו אצל בעליהן ללון שם וזו על ידי ששכרה ליום המחרת אצלו לא החזירה ולא לנה בבית הבעלים עדיין כשאולה היא אצלו ואם מתה בלילה חייב:

ואית אמרין אין דרך וכו'. כלומר שאין החיוב מוטל על השואל להחזירה לבית הבעלים ללון שם ואפי' עדיין היא בביתו מיד אחר יום השאלה אמרינן דכלתה שאלתה וזו כשכורה אצלו ואם מתה בלילה פטור:

מתני' ביד בנו. המשאיל שלחה לשואל ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל:

או ביד בנו וביד עבדו או ביד שלוחו של שואל ומתה. בדרך פטור והאי שלוחו של שואל פליגי בה אמוראי בהגוזל קמא התם ולרב חסדא דס"ל שליח שעשאו בעדים הוי שליח מוקי לה להשליח דשואל דמתני' בשכירו ולקיטו שדר בביתו ולא עשאו שליח בעדים דאי איכא עדים דשוויה שליח חייב השואל באונסים משמסרה זה לו:

שלחה לי וכו' או ביד עבדך. האי עבדך בעבד עברי קאמר דאלו עבד כנעני יד עבד כיד רבו והוי כאלו לא יצאה מרשות משאיל וכאלו המשאיל עצמו הוליכה לו ואם נאנסה בדרך פטור השואל:

וכן בשעה שמחזירה. אם שלח השואל ביד בנו ועבדו ושלוחו שלו או של המשאיל לא יצאת מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל ואם נאנסה בדרך חייב ואם אמר לו המשאיל שלחה לי או שאמר השואל הריני משלחה וכו' וא"ל המשאיל שלח ושלחה ונאנסה בדרך פטור ומתני' דוקא כשמחזירה בתוך ימי שאילתה אבל אם החזירה לאחר ימי שאילתו אין לו דין שואל אלא דין שומר שכר יש לו וכדמסקינן בפ' האומנין ואם שלחה לו ביד בנו ביד עבדו ושלוחו בין שלו בין של משאיל ונאנסה בדרך פטור:

גמ' והשאיל לי בהן ה' ימים ראשונים. שתהיה שאול בעצמך לי ג"כ לעשות עמי בחמשה הימים הראשונים מעשרה ימים ההם:

משעבוד הראשונים מתה. כלומר אע"פ שלא היה שאול לו כ"א בימים הראשונים ולא בימים האחרונים בשעת מיתתה אפ"ה שאלה בבעלים הואי ופטור דהכל הולך אחר שעבוד הראשונים ובשעת שאלת ימים הראשונים היה משועבד להיות שאול במלאכתו עמה והלכך כל הימים כשאלה בבעלים הן:

השאילני פרתך לאחר עשרה ימים. ארישא דהשאל לי הן קאי וכלומר אבל אם היה הוא שאול לו באי זה ימים ולא היתה פרתו שאולה עמו אלא א"ל אחר עשרה ימים השאילני פרתך:

אמר ליה סבה. והשיב לו הזקינה פרתי ואינה מוצלחת למלאכה כל כך:

מן כבר מתה כלומר שהיא חלושה הרבה וכמו כבר כמתה היא ואע"פ כן השאילה לו אח"כ ומתה בזה אמרינן דלא הוי כשאלה בבעלים אלא משעבוד הימים האחרונים מתה וכלומר שהרי באלו הימים האחרונים ששאל לו הפרה לא היו הבעלים שאולין עמה וקמ"ל דאע"ג דבימים הראשונים שהיה הוא בעצמו שאל לו הזכיר לו משאלת הפרה ואמר לו שרוצה הוא שישאיל לו פרתו לאחר עשרה ימים אפ"ה לאו שאלה בבעלים הוי אלא כשאלה אחרת היא:

השאילני פרתך ואני נשאל לך. למלאכתך באותו היום:

השאילני פרתך וכו'. כלו' כל אלו שאלה בבעלים הן:

תמחוייך. לאכול בו ובא אתה ואכול עמי:

שאלה מן הבייר. החופר בורות של הבעלים או מן הסנטר נאמן ביתו וכן האיקנומיס פקיד בביתו וממונה על הכל והיו עמו במלאכתו ומתה כולן כמי שהבעלי' עמו שהן עומדין תחת הבעלים:

מתני' המחליף פרה בחמור. להכי נקט חליפין בפרה ומכירה בשפחה משום דפרה אינה נקנית בכסף אלא במשיכה וכיון דמשך מידע ידע אי ילדה כבר או לא ילדה מש"ה תני בחליפין דדינו כיון שמשך בעל הפרה בחמור זכה בעל החמור בפרה בכל מקום שהיא ולפיכך נולד הספק ביניהם אבל שפחה כיון דעבד כנעני נקנה בכסף וכשנתן הכסף נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף והעובר שלו או לאחר שילדה והולד של בעלים:

יחלוקו. מפרש בגמ':

היה לו שני עבדים וכו'. ישבע המוכר שהקטן מכר התם פריך עלה אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ועוד הילך הוא ועוד אין נשבעין על העבדים ומסיק בפירושא דמתני' כשטענו עבד בכסותו ושדה בעומרים ובדלייפי ומשתבע אכסות ועמרים דמודה מקצת הטענה הוא ומיגו דמשתבע אכסות מישתבע נמי אעבד בגלגול כדרך נכסים שאין להן אחריות זוקקין לנכסיס שיש להם אחריות לישבע עליהן:

נמ' זו להוציא מידי סומכוס. אסיפא קאי זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר וקאמר ר' יוחנן דזו להוציא מידי סומכוס היא וכלומר דקשיא ליה לר' יוחנן בפירושא דמתני' דהא רישא דקתני יחלוקו כסומכוס אתיא דאמר כל הספיקות שנסתפק לנו הדין עם מי יחלוקו וא"כ אמאי קאמר בסיפא ישבע הא נמי ממון המוטל בספק הוא דהרי ספק הוא להב"ד מי הוא הטוען באמת ולסומכוס יחלוקו מיבעי ליה:

אמר ר' אילא. דסיפא לא קשיא דתיפתר בשטוענין ברי זה אומר ברי לי שהגדול לקחתי וזה אומר ברי לי שלא מכרתי אלא הקטן ובכי הא מודה סומכוס דעל הלוקח להביא ראיה או ישבע המוכר שהקטן מכר:

אם בשזה אומר וכו'. כלומר דר' יוסי מתמה עליה לדברי ר' אילא דלדידיה דמפרש לרישא בשמא ושמא זה אומר שמא עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי ובהא הוא דאמר סומכוס יחלוקו אבל בסיפא זה אומר גדול וכו' מפרש לה כפשטה דבברי וברי מיירי וכי על זה הוה אמר ר' יוחנן להוציא מדברי סומכוס דהא לא מספקא לן כלל בדברי סומכוס דלא אמר אלא בשמא ושמא אבל בברי וברי לא אמר ולא הוה ליה לר' יוחנן לאקשויי מידי אלא ודאי דלא ניחא ליה לר' יוחנן לפרש רישא בשמא וסיפא בברי והלכך מתמה ר' יוחנן דסיפא משמע להוציא מדברי סומכוס ורישא לא אתייא אלא כסומכוס:

מתני' המוכר זיתיו לעצים. שיקוץ אותם לשריפה והשהא אותם בקרקע ועשו זיתים רעים שאין בסאה שלהם רביעית שמן:

הרי הן לבעל הזיתים. דבפחות מרביעית לא קפדי אינשי ורביעית שאמרו חוץ מההוצאה שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן ומתני' בסתם אבל אמר לו לקוץ מיד אפילו בפחות מרביעית הרי הן לבעל הקרקע ואם אמר לקוץ כל זמן שירצה אפילו עשו יותר מרביעית הרי הן לבעל הזיתים:

עשו רביעית לסאה. חוץ מן ההוצאה:

יחלוקו. לפי שההנאה לשניהם ביחד:

שטף הנהר את זיתיו. ומוקי לה בגמ' כגון ששטפן הנהר בגושיהן דהיינו עם הקרקע שסביבותיהן שהן יכולין לחיות על ידה ופטורין הן מערלה ובשלש שנים הראשונים הוא דיחלוקו דאע"ג דקרקע של זה מגדלן מ"מ אי לאו גושיהן לא הוו מצי למיכל מינייהו משום ערלה אבל לאחר ג' שנים הכל לבעל הקרקע דאמר ליה אי אנא נטעי מי לא הוה אכילנא לאחר שלש:

גמ' ר' יוחנן בעי. הא דקתני שטף נהר זיתיו וכו' יחלוקו ואם הרטיבו מחמת קרקע של זה מה הן דינם ומאי קאמרת בהא וכלומר דאמאי קתני יחלוקו סתם הא בעל הקרקע מצי למימ' אי אנא נטעי מי לא אכילנא וכדמפרש ר' יוסי בן חנינה דברי ר' יוחנן לקמיה:

כששטפן בגושיהן. ואהנו גושיהן של בעל הזיתים:

שני ערלה ביניהן. כלומר דלא תימא לפרש דברי ר' יוחנן דאיהו לא מוקי לה בששטפן בגושיהן הא ודאי ליתא דאי ליכא גושיהן א"כ מאי אית ליה לבעל הזיתים דלימא ליה זיתי גדלו (לימא) ליה עקור אילנך וזיל ועוד דהא בתוך ג' מי מצי אכיל מינייהו אלא ודאי ר' יוחנן נמי מוקי לה בששטפן בגושיהן ושני ערלה איכא בינייהו דר' יוחנן ס"ל דאפי' כשנעקרו בגושיהן אין לבעל הזיתים חלק בהן אלא בתוך שני ערלה דאי לאו גושיהן לא הוי מצי למיכל אבל לאחר שני ערלה לא אהני ליה ולא מידי והיינו דמדייק ר' יוחנן הרטיבו מחמת הקרקע מפני מה הן כדין דחלוקה ומפרש להמתני' דבאמת דוקא בתוך שני ערלה הוא דיחלוקו אבל לאחר מכאן הכל לבעל הקרקע ורב הונא לא ס"ל הכי אלא מכיון שנעקרו בגושיהן מצי למימר זיתי גדלו ולאחר שלש יחלוקו:

מתני' המשכיר בית לחבירו. סתם ולא קבע לו זמן קבוע:

בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ובימות החמה שלשים יום. כלו' הדין הוא שאינו יכול להוציאו קודם הפסח ואם בא להוציאו קודם הפסח צריך שיודיענו שלשי' יום בימות החמה והיינו ט"ו באלול שהוא שלשים יום קודם החג דבימות החמה שכיחי בתים למיגר והוא הדין דבימות החמה גופייהו אם ירצה להוציאו צריך להודיעו שלשים יום מקודם ודיו בכך כיון דבימות החמה קאי הא שכיחי ליה בתי:

ובכרכין. שהכל נמשכין שם לגור והבתים אינם מצוין כ"כ צריך להודיעו י"ב חדש קודם יציאתו בין בימות החמה בין בימות הגשמים וכן בחניות בין בעיירות בין בכרכין וכשם שהמשכיר חייב להודיעו כך השוכר חייב להודיעו מקודם ל' יום בעיירות או מקודם י"ב חדש בכרכין כדי שיבקש שכן ולא ישאר ביתו פנוי ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר:

של נחתומין ושל צבעים. שהקיפן מרובה לזמן ארוך:

גמ' תני. בתוספתא פ"ח:

לא שידור. לא על זמן הדיר' קאמר אלא שצריך להודיעו קודם שיוציאנו:

בית הבד. אינו יכול להוציאו כל שעת עשייה בבית הבד:

בעפר שחור. שמלאכתן וטיפולן מרובה:

בעפר לבן. לא היו בימיהם מלאכה מרובה כל כך:

גורנו. כליו וצרכיו ומסתלק:

מתני' ובנגר. שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בחור האסקופא:

הזבל של בעל הבית. וכגון שנעשה זבל מתורי דאתי מעלמא שאע"פ שהחצר מושכרת להשוכר לא קנה דבר שבא ממקום אחר והרי הוא של המשכיר ומתורי דשוכר הזבל של בעל השוכר:

היוצא מן התנור. אפר ונעשה זבל:

גמ' מזוזה מעשה ידי אומן. והרי הוא על המשכיר:

מתני' נתעברה לשוכר. ולא ירבה לו שכר חדש שהעבור בכלל שנה:

מעשה בציפורין. התם פריך מעשה לסתור דהא רישא קתני או כולה דשוכר או כולה דמשכיר ומייתי מעשה דיחלוקו ומשני חסורי מחסרא והכי קתני ואם אמר לו בי"ב זהובים לשנה מזהוב לחדש יחלוקו דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון ומעשה נמי וכו' ואין הלכה כרשב"ג ור' יוסי אלא כיון דקרקע בחזקת בעליה עומדת הלך אחר פחות שבלשונות בין שהיה לשון ראשון הפחות ובין לשון אחרון לעולם כלו למשכיר:

גמ' והיכי הא דקתני יחלוקו היכי דמי הוא:

אם כשבא עליו בסוף החדש. שכבר דר בו בזה החדש שחולקין עליו ובא המשכיר לתבוע שכרו:

גבייא ליה כולה. כלומר של השוכר הוא וכמאן דגבייה כולו הוא דמי ואין מוציאין ממנו מספק:

אמר ליה פוק לך. אם עדיין בתחלת החדש הוא יכול הוא להוציאו מביתו דבחזקתו קיימת עד דיהיב ליה שכר כל החדש:

כיני מתניתא. כן אנחנו צריכין לאוקמי מעשה דמתני' דקאמרי יחלוקו בבא בעליו באמצע החדש וחצי החדש שדר בו אין מוציאין ממנו מספק והחצי האחרון ישלם לו:

דינא דגר. דאגר כלומר הדין לעולם הוא עם המשכיר וכדמפרש ר' אילא דבריו:

לית פשטא על דא שיטת בן ננס. אין אנחנו פושטים דברי רב אלא כשיטת בן ננס וכלומר דודאי טעמו דכבן ננס ס"ל דאמר לקמן פ' בית כור במתני' מדה בחבל וכו' דלעולם אמרי' ביטל לשון אחרון את הראשון וכן נמי טעמי' דרב דתפוס לשון אחרון ולפיכך הדין עם המשכיר:

מתני' חייב להעמיד לו בית. לימי שכירותו:

היה קטן וכו'. שיכול לומר לו אי אפשי אלאכמדת הבית הראשון ודוקא שהראה לו מתחלה הבית וא"ל בית כזה אני משכיר לך אבל אם א"ל בית זה ונפל אינו חייב לבנותו א"ל בית סתם יעמיד לו אחר שהוא קרוי בית בין גדול ובין קטן:

גמ' במעמידו על גביו. בשהעמידו להשוכר לפני הבית והראהו לו בשעת שכירותו איירי ולפיכך כשנפל אינו רשאי לשנותו לא מקטן לגדול ולא מגדול לקטן:

בית כזה. אם אמר לו כזה שוב אין רשאי לשנותו:

אלא. לשון בעיא הוא ובהרבה מקומות נשתמשו בלשון אלא ללשון בעיא בהאי תלמודא וכלומר אלא דא מילתא צריכין אנו למילף:

וביקש למוכרו. המשכיר בתוך זמנו מי מעכב עליו השוכר:

לא על דעת. וכי עלתה על דעת שזה ימות ברעב ואם הוכרח זה למכרו למזונות לא בשביל השוכר הזה ימות הוא ברעב:

מכל מקום קנוי לו. כלומר דסברי על תנאי זה הוא דיכול למכור הוא וקנוי הוא להלוקח אלא דהוא אמר ליה המשכיר להלוקח שיבקיה דשרי צריך אתה להניחו להשוכר לשכון בבית הזה:

עד ימלא אנקלווסים דידי'. אנקלווסים העת והמונה עד שימלא זמן שכירות שלו ואם אין הקונה הזה מתרצה בכך אינו יכול למכרו:

אתא עובדא. כהאי קמי ר' ניסי ולא קביל דברי ר' זירא ור' אילא דאע"ג שלא היה לוקח מתרצה להניחו בבית צוה למכרו:

מה פליג. שואל הש"ס אם ר' ניסי פליג עלייהו:

אמרי ביתיה וכו'. כלומר המעשה שהיה כך היה דביתו של זה היה ממושכן אצל עכו"ם אחד ואם לא היה מוכרו כדי לפדותו מידו היה הבית נחלט להעכו"ם ולפיכך הורה כר' אימי להוראת שעה אבל לדינא מודה הוא לר' זירא ור' אילא. וסוגיא זו כתובה גם כן בפ' מקום שנהגו ונשנית בענין אחר:

הדרן עלך השואל