מתני' המקבל שדה מחבירו. באריסות למחצה ולשליש ולרביע או בחכירות בכך וכך כורים לשנה:

מקום שנהגו לקצור יקצור. ולא יעקור ושניהן מעכבין זה על זה:

לעדור. לעקור:

לחרוש אחריו. אחר הקצירה ואחר העקירה חורשין כדי להפך שרשים של עשבים רעים שבשדה:

כשם שחולקין בתבואה. הך סיפא בקבלנות היא דאלו בחכרנות לא שייכא חלוקה:

בזמורות. הקוצצים מן הגפנים:

ובקנים. המעמידים את הגפנים. ושניהם מספקין את הקנים. מה טעם קאמר מה טעם חולקין בקנים לפי ששניהן מספקין את הקנים החדשים בכל שנה:

גמ' מקום שנהגו לקצור ותלש. טעמא דמתני' מפרש שאינו רשאי לשנות ממה שנהגו ואפילו מטרחא מועטת ליתירתא כמו מקצירה לתלישה:

אמר ליה את בעיתה. יכול הוא לומר לו איננו רוצה שתתלוש מפני שאתה עושה להשדה חריבה ואני רוצה שישארו בה מן הקשין שתזבל השדה ותהיה טובה לזריעה. בעיתה מלשון ואשיתהו בתה. ישעיה ה':

לתלוש וקצר. אם נהגו לתלוש והוא קצר שישארו הקשין לזבל:

אמרין ליה פוק דריתה. צא עם הדיר והזבל שאתה גורם להיות בשדה ואני רוצה שתהא שדה שלי נקייה שאינה צריכה לזבל:

תני. בתוספתא פ"ט:

ה"ז קוצר וכו'. כלומר אלו המלאכות הם על המקבל:

החופר. סביבות השדה:

והכייל. לשון מודד. כיילא ליה בקבא רבה. שהוא ממונה על מדידת הקרקעות לכל א' וא' כפי גבולו:

והאיקונימוס. לשון לע"ז הוא המפקיד הממונה על צרכי העיר אלו כלן נוטלין שכרן שהוקבע להן מכל שדה ושדה כך וכך מן האמצע שהמקבל צריך ליתן לפי חלקו:

הבייר. החופר בורות העיר ושכרו מכל בית ובית וכן הבלן וספר העיר:

בזמן שבאין מכח האריס. שבאין לתבוע חוב האריס שעליו נוטלין מחלקו וכלומר שזה אין להם שייכות ליטול שכרן מן השדות אלא כל א' וא' משלם כפי המוטל עליו והכל כמנהג המדינ':

מתני' המקבל שדה מחבירו. בין בקבלנות ובין בחכירות:

בית השלחין. לשון משלהי שאין די לה במי הגשמים וצריכה להשקותה:

או בית האילן. ובשביל האילן היא חביבה על האריס שנוטל חלק בפירות בלא טורח:

יבש. המעיין של בית השלחין ולא פסק הנהר הגדול ואפשר להביא ממנו בדלי:

ונקצץ. או שנקצץ האילן של בית האילן:

אינו מנכה לו מן חכירו. אם קבלו בחכירות כך וכך כורים לשנה או בקבלנות למחצה לשליש ולרביע אין בעה"ב מפסיד מחלקו דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום המעיין או האילן טפי ליה לפי תנאו:

השכר לי בית השלחין זו. גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין או בית האילן טפי ליה בתנאיה:

גמ' בשיבש כל המעיין. הוא דחילקו בסיפא דמתני':

ברם. אבל אם היה עמוק שתי קומות ואם אתה מעמיקו יותר עד שלשה קומות עמוק יכולין להשקות ממנו:

יכלין מימר ליה. להחוכר לעי ביה והוא סגיי לך והטרח בו ותעמיקו ביותר עד שיהא די כדי להשקות ממנו ואפי' אמר לו חכור לי זה אינו מנכה לו מחכירו:

בשנקצץ כל האילן. כל האילנות שבו:

אבל אם נשתייר. בבית אילן זו אילנות שיש בהן ממטע עשרה לבית סאה אפי' אמר לו חכור לי בית אילן זו אינו מנכה לו מחכורו מפני שיכול לומר לו עכשיו היא יותר טובה ומשובחת שבתחלה הוו דחשין מעורבבין ודוחקין זה בזה ולא היו יכולין לעשות פירות הרבה אבל כמות שהן עכשיו הן דלילין ומרווחין א' מחבירו ועושין פירות מריבין ביותר:

מתני' המקבל שדה מחבירו. למחצה ולשליש ולרביע דאי בחכירות לא שייכא שמין דחכירתו הוא יתן:

אם משזכה בה הובירה. שלא חרש ולא זרעה:

אם אוביר. אעשנה בורה:

ולא אעביד. ולא אעשה בה פעולה הראויה לה:

אשלם במיטבא. כפי מה שהיתה ראויה לעשות אם היתה חרושה וזרועה כראוי:

מתני' המקבל שדה מחבירו. הא ליתא אלא בחכירותא דאי בקבלנותא פשיטא מי מצי מימר ליה מאי איכפת לך:

מתני' המקבל שדה מחבירו. הא ליתא אלא בחכירות' דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו:

גמ' הדא אמרה. לאו על האי מתני' קאי אלא איידי דשנויה האי סוגיא בפ' איזהו נשך על התוספתא הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומות ועלה אמר ר' יצחק התם הדא אמרה וכו' דאין זה אלא כמבטל כיסו וריוח של חבירו ואגב דנקט שדה דזהו הנלמד ממתני' דהכא נקט לה לכולא מילתא:

המבטל שדה חבירו. כדינא דמתני' שהובירה חייב לשפות לו לפייסו ולשלם כפי השומא הראויה שכך כותב לו אם אוביר וכו':

המבטל ספינתו וחנותו. שהבטיחו להתעסק ולהטפל בהן ולא עשה מהו אם לשדה דמיא דמצוי בהן הריוח או כמבטל כיסו כגוונא דין הנזכר דמיא דמי יימר דהוי משתכר ביה שהן קרובין ג"כ להפסד ולא איפשיטא:

ולא רצה לנכש. לנקות התבואה מעשבים רעים שמתישין כח הקרקע ומעכבין את התבואה מלעלות:

מה איכפת לך. אם יחסר חלקי הואיל ואני נותן לך חכורך שפסקתי עמך:

ומעלה לפני עשבים. ואפי' אומר לו באחרונה אני חורש אותה אין שומעין לו משום דאומר לו נהי דעקרת שרשי העשבים סוף סוף אם תניח עכשיו העשבים עד שיזריעו יפלו הזרעים לארץ ויצמחו לשנה הבאה ולאלו לא תועיל החרישה:

המקבל שדה מחבירו. הא ליתא אלא בקבלנותא דאי בחכירותה מה לו לבעל השדה אם יחדל מלהטפל בה סוף סוף חכירו הוא נותן לו:

ולא עשת. תבואה אלא מעט ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד שאין בה כדי טרחו:

אם יש בה. מתבואתה כדי להעמיד כרי וכדמפרש בגמרא:

מה קיצבה כרי. מה קצבה יש אם קצבתם לו שיעור כרי לחיוב טיפול שדה גדולה וכן לשדה קטנה אין זו קצבה:

אלא אם יש בה כדי ניפלה. כדי שיעור הזרע ממה שזרע בה חייב להיטפל בה ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' ובלבד כדי שיעמיד הרחת. שזורין בה התבואה אם יש כל כך תבואה שאם תוחבין בתוכה הרחת עומדת זהו כרי:

והוא שיהא בית מכנס שלה מלמעלה. העץ שהרחת נכנס ודבוק בו יהא לבדו מלמעלה וכלומר שצריך שתהא הרחת מכוסה בתבואה כולה עם הצדדין שלה:

חוץ מיציאותיו של זה. של הבעה"ב או של האריס הוא שצריך שיהא הכרי מלבד זה:

של זה ושל זה. כלומר חוץ מן ההוצאה של שניהן הוא שצריך שיהיה כדי כרי:

כדי ניפלה. דקאמר ר' יהודה כדי הזרע שנפל בה וע"ש שזורעין במפולת יד קאמר כדי ניפלה:

אם מכת מדינה היא. שאכל החגב או נשתדפו רוב שדות של אותה העיר:

מנכה לו מחכירו. לפי ההפסד שאירעו:

אינו מנכה לו מחכירו. ואפי' נשתדפו כל השדות של בעל הקרקע יכול הוא לומר מזלך הוא שגרם הואיל ולא נשתדפו רוב שארי השדות של אותה העיר:

בין כך ובין כך. אפילו מכת מדינה היא אינו מנכה לו שעל המעות לא נגזרה גזירה ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' כל אותה הרוח. כל השדות הסובבות אותה מכל הרוחות נשתדפו זו היא מכת מדינה:

והוא שזורעה. ואכלה חגב או נשדפה מנכה לו אם מכת מדינה היא אבל לא זרעה כלל יכול הוא לומר לו אלו היית זורעה אפשר שהיתה עושת פירות הרבה וכדמפרש ואזיל:

הגע עצמך שהיו שדות אחרות. כלומר הרי אנו רואין שדות אחרו' שנשתדפו רובן ומאי אהני ליה אלו היה זורעה:

ולא יכיל. ומשני וכי לא יכול לומר לו קודשא בריך הוא מגלגל עם רשיעייא מאריך אף עמהם ואפשר דהוה מתרחיש ניסא לדידי דלא לישתדיף:

היו שם שדות אחרות ולקו. כלומר שדות אחרות של החוכר ושהיו שם משמע הכי לפי שדרך לחכור שדה אצל שדותיו של עצמו ולקו ונשתדפו גם שדותיו:

יכיל מימר ליה. המחכיר עד כא הוינא חייב בה עד כאן היית יכול לומר שמזלי גרם ונשתדפו שדותי בתוך רוב השדות העיר:

מיכא ולהלן. כלומר השתא לית אנא חייב בה שבודאי מזלך הוא שגרם זה שהרי לא נשתייר לך כלום משדות שלך ואינו מנכה לו מחכירו:

מתני' המקבל שדה מחבירו. בחכירות דאי בקבלנות פשיטא כל אחד זוכה ומחייב בחלקו:

לקח. שהיו חטיה שדופו' נותן לו עשרה כור חטים שפסק עמו מתוכה מחטים שדופות הללו ומשום הסיפא נקט לה:

היו חטיה יפות לא יאמר לו. אני פסקתי עמך עשרה כור חטים סתם והריני לוקח מן השוק ונותן לך אלא נותן לו חטים היפות מתוכה:

גמ' תני. בתוספתא דמסכת דמאי פ"ו. והגי' דהכא חסרה ונשתבשה בספרי הדפוס וה"ג התם המקבל שדה מישראל תורם ונותן לו ר' מאיר אומר מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אם נתן לו מאותה השדה ומאותו המין תורם ונותן לו משדה אחרת וממין אחר מעשר ונותן לו וחכ"א אם מאותו שדה נתן לו בין מאותו המין בין ממין אחר תורם ונותן לו אם משדה אחרת נתן לו בין מאותו המין בין ממין אחר מעשר ונותן לו ע"כ. ובמקבל בחכירות איירי דאלו בקבלנות הא תנן התם דחולק ונותן לפניו וא"צ לא לתרום ולא לעשר ובחוכר הוא דפליגי ת"ק סבר דחיוב התרומה הוא על המקבל ואחר שיתרום נותן לו כפי תנאו ובעל השדה מעשר שארי המעשרות ור"מ סבר אף מעשר ונותן לו ור' יהודה סבר דוקא אם נתן לו מאותה השדה ומאותו המין הוא דאינו חל חיוב המעשרות על המקבל אבל אם נתן לו משדה אחרת אפי' מאותו המין או שנתן לו ממין אחר ואפי' מאותה שדה כגון שזרע בהשדה מין אחר צריך לעשר כל המעשרות ואח"כ נותן לו חלקו של בעל השדה מן המעושר וטעמא דאי לאו הכי הוי כפורע חובו בטבל והוי כמוכרו אבל אם נותן לו מאותו השדה ומאותו המין לא הוי כפורע חובו וחכמים סברי דהכל הולך אחר אותה השדה לענין חיוב המעשר אבל לענין תרומה לד"ה על המקבל לפי שאי אפשר לגורן שתיעקר אא"כ נתרמה. ואיידי דתני במתני' דהכא דנותן לו מאותה השדה ומאותו המין מייתי הש"ס להאי תוספתא דפליגי בענין חיוב המעשרות בהאי דינא:

מתני' המקבל שדה מחבירו. הא ליתא אלא בחכירות דאי בקבלנות אמרינן תכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה והרי הוא נהנה בשינוי של זה:

לא יזרענה חטין. שהחטים מכחישות את הקרקע יותר מן השעורין:

קטנית לא יזרענה תבואה. שבקרקע שלהן התבואה מכחשת אותה יותר מן הקטנית:

גמ' ניחא. על רשב"ג פריך דאמאי אוסר בשתיהן ניחא שעורין לא יזרענה חטים דאיכא טעמא שמכחישות את הקרקע חטין לא יזרענה שעורין בתמיה ומשני ואתייא כר' לא או כד"ה וכו'. הך מילתא דר' לא ובר פלוגתיה נשנית בפ"ו דדמאי וצריכין אנו לבאר הסוגיא דהתם במקצתה כדי להבין הסוגיא שלפנינו דהתם תנן במתני' ריש הפ' המקבל שדה מן הישראל ומן העכו"ם ומן הכותי יחלק לפניהם החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו א"ר יהודה אימתי בזמן שנתן לו מאותה השדה ומאותו המין אבל אם נותן לו משדה אחרת או ממין אחר מעשר ונותן לו. החוכר שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לו. ומדייק הש"ס התם בסוף הלכה א' על דברי ר' יהודה דלפרש דברי ת"ק קאי. הא מאותו המין שלא מאותה השדה מאותה השדה שלא מאותו המין מעשר ונותן לו תני ר' חייא מאותה השדה בין מאותו המין בין ממין אחר תורם ונותן לו שדה אחרת בין מאותו המין בין ממין אחר מעשר ונותן לו מתניתא כרשב"ג מה דתני ר' חייא כחכמים ופליגא אתינן מתני מתניתין במקום פלוני לא נהגו לעשות שעוריים כפליים בחטין מה דתני ר' חייא במקום שנהגו לעשות שעורים כפליים בחטים. וזה פירושא דלישנא קמא ס"ל דמתני' ור' חייא בתוספתא והוא כחכמי' שהבאתי בהלכה דלעיל פליגו בפלוגתא דרשב"ג וחכמים דהכא דתנא דמתני' ס"ל כרשב"ג דעל המין קפדינן וכדאמר הכא אפי' לזרעה חטים לא יזרענה שעורים והלכך ס"ל להאי תנא דהתם דאם נותן לו ממין אחר ממה שקיבל עליו לזרוע בהשדה צריך שיעשר ונותן לו דאדעתא דהכי לא הורידו בעל השדה ואם היה נותן לו מאותה השדה ומזה המין שקיבל עליו היה מתרצה בעל השדה שיתן לו זה בלתי מעושר והוא יהיה מפריש המעשר מחלקו ואדעתא דהכי הורידו מה דתני ר' חייא דהכל הולך אחר אותה השדה וליכא קפידא במין כחכמים דהכא דלפעמים מתרצה בעל השדה כשזה זורעה מין אחר כגון א"ל לזרעה חטים והוא זרעה שעורים דלא איכפת ליה לבעל השדה ואדרבה נהנה בזה שאינם מכחישין את הקרקע. ופליגא בהכי כדאמרן:

אית אנן מתני'. איכא דתני להו דלא היא דלא פליגי אלא מתני' מיירי במקום פלוני והיה ידוע להם שלא נהגו לעשות שעורים כפליים כחטין והלכך איכא קפיד' במין דבעל השדה אומר לו לא היה לך לשנות מהמין אשר קבלת עליך ומה איכפת לי בהכחשת קרקע ועכשיו אני מפסיד בחלקי מהחטין והלכך מעשר ונותן לו ומה דתני ר' חייא מיירי במקום שנהגו לעשות שעורים כפליים כחטים דמכיון שהקרקע אינה מכחשת ומשובחת היא ועושה שעורים כפליים נמצא זה לא הפסיד כלום והלכך לא קפיד אלא שיתן לו מאותה השדה ואפי' הוא נותן לו שעורים שזרע' כיון דנותן לו כפליים כחטין הוי כאלו היה נותן לו חטים ומשום הכי ס"ל לחכמים שאין צריך לעשר. וגרסי' שם עוד בריש הלכה א' החוכר שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לו ופריך הש"ס הכא את אמר תורם ונותן לו לעיל במתני' בדין דחוכר והכא את אמר מעשר ונותן לו חברייא בשם ר' יוחנן קנסו חכמים בחוכר מן העכו"ם ולא קנסו בחוכר מישראל ר' לא בשם ר' יוחנן תפשה מדת הדין בחוכר מן העכו"ם ולא תפסה בחוכר מישראל כלומר לדברי חברייא לאו מדינא קאמר דחוכר מן העכו"ם צריך לעשר אלא מתורת קנס כדי שלא יחכור מן העכו"ם ומהנה לו ומפני כך תשאר בורה ועל כרחו ימכרנה לישראל אבל מדינה אין על החוכר לעשר כ"א במקום דאיכא קפידא שנותן לו ממין אחר בהא הוא דאמרו במתני' דלעיל שצריך לעשר. ור' אילא סובר דמן הדין הוא שעל החוכר לעשר ומתני' דהכא מדינא אמרה ובמתני' דלעיל דבחוכר מישראל הוא לא רצו חכמים לפסוק ולתפוס בו מדת הדין אלא מכיון שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין אמרו חכמי' שאין צריך לעשר ע"כ מהסוגיא דהתם עם ביאורה והשתא קאמר הכא דאתייא כר' לא דשיטתו כלי' קמא במתני' דריש הפרק דהתם דהא איהו קאמר דמן הדין על החוכר לעשר ולא אמרו במתני' דלעיל דהתם בחוכר מישראל שא"צ לעשר ומפני שלא תפסו בו מדת הדין כ"א דוקא בנותן לו מאותו המין ג"כ אבל אם שינה מחטים לשעורים ואפי' במקום דעבדי שעורים כפליים כחטים לאו כלום הוא דכל היכא דאיכא שינוי אוקמוהו רבנן אדינא והיינו דקאמר ואתייא כר' לא דלדידיה לק"מ הא דרשב"ג אוסר בקיבל לזרוע חטין שלא יזרענה שעורים משום דלעולם אסור לו לשנות דעתו של בעל השדה ומהאי טעמא נמי אוקמוהו אדינא לענין מעשר ושמעינן נמי מינה לדידיה ע"כ דמתני' דהתם כרשב"ג דהכא מיתוקמא וכלי' קמא דמפרשי דלרשב"ג לעולם שנוי הוי ממין למין ותני ר' חייא כחכמים דהכא ופליגי:

או כדברי הכל. כלומר או דאמרינן כשיטת חברייא דהתם דאינהו ס"ל דלעולם החוכר א"צ לעשר מדינו ובחוכר מהעכו"ם טעמא משום קנסא הוא ובחוכר מישראל לא קנסו בו והשתא לדידהו הא דאמרינן דחוכר מישראל צריך שיתן לו מאותה השדה ומאותו המין ואז הוא דא"צ לעשר ע"כ טעמא משום קפידא דבעל השדה הוא דהויא ומינה דכל היכא דליכא קפידא ואפי' במשנה ממין למין וכגון במקום שהשעורין עושין כפלים כחטין א"צ לעשר וזהו כלישנא בתרא דהתם לעיל דקאמר דמתני' ותני ר"ח לא פליגי ולכ"ע כל היכא דליכא פסידא וליכא קפידא דא"צ לעשר ואפי' נותן לו מין אחר שזרע באותה השדה אלא דמתני' מיירי במקום שאין השעורין עושין כפליים כחטים ותני ר"ח מיירי במקום שעושין כפליים כחטים וכיון שכן הוא ולהאי לישנא בתרא דל"פ מתני' דהתם עם תני ר"ח וכדאמרן א"כ ממילא שמעת מינה דתרוייהו ככ"ע דהך מתני' דהכא ס"ל והיינו דכמו דאמרינן התם דכל היכא דשינה לו מחטים לשעורים צריך הוא לעשר דבהא מסתמא קפיד בעל השדה ובדלא עבדי כפליים כחטין ובהכי מיירי מתני' דהתם ובמקום שעושין כפליים כחטין דבהא אמרינן דמסתמא לא קפיד בעל השדה אם שינה לו מחטין לשעורין ובהכי מיירי ר"ח א"כ הוא הדין הכא נמי במתני' דהכא דרשב"ג וחכמים ל"פ כלל אלא לדברי הכל במקום שאין השעורין עושין כפליים כחטים אם א"ל חטין לא יזרענה שעורין:

אבל במקום שמעלין שעורין כפליים כחטין. לדברי הכל אם אמר לו חטין זורעה שעורין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

מתני' לשנים מועטות. פחות משבעה שנים:

לא יזרענה פשתן. שזרע פשתן ממכחיש בארץ הרבה ושרשיו נשארים בקרקע עד שבע שנים:

ואין לו קורת שקמה. עץ תאנה של יער הוא וקוצצים ענפיו לקורות הבנין והן חוזרין וגדילים ופחות משבע שנים אינן נעשות קורות הלכך קבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה דבלאו אדעתא דקורות נחית דבשנים מועטות אינן חוזרות לקורות קבלה ממנו לשבע שנים ויש לה עכשיו קורות שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שקמה שבה:

גמ' ניחא חטין לא יזרענה פשתן. לאו אמתני' קאי אלא על התוספתא וחסרה ההעתקה בכאן או דסמכו על שם שהיו שגורין הברייתות בפיהם והכא איתא בתוספתא שם. המקבל שדה מחבירו לזרע' שעורין לא יזרענה תלתן וכו'. חיטים לא יזרענה פשתן פשתן לא יזרענה חטים. ושם ט"ס בסיפא וכצ"ל וכפי גי' דהאי ש"ס בהאי ברייתא. ופריך ניחא חטין לא יזרענה פשתן שהפשתן מכחיש את הקרקע ביותר מן החטים אלא פשתן לא יזרענה חטין בתמיה והא פשתן לוקה הארץ שלשה שנים הרבה מן החטין ותימר כן:

פירש ר' מנחם לפני ר' לא. דהיינו טעמא דהברייתא דמיירי שזרעה בשנה דאשתקד שעורין ובשנה זו קבל זה ממנו לזרעה פשתן ומוטב לו לבעל השדה לזורעה פשתן אחר פשתן וכלומר שאף אם יזרענה פשתן אחר פשתן שתי שנים רצופות זא"ז לא איכפת לו כיון שאין דעתו שוב לזרוע תבואה בשדה זו:

ולא שעורין אחר שעורין. כלומר ואפי' בשעורין אם היה רוצה זה לשנות ולזרעה דהא מדינא מותר לשנות מחטין לשעורין כחכמים במתני' דלעיל וס"ד דפשיטא דהוי רשאי לשנות מפשתן לשעורין קמ"ל דאפילו לשעורין לא הוה ניחא ליה וכעין דאמרי' לעיל דבשדה תבואה ניחא ליה לבעל השדה למיזרע שתא שערי ושתא חיטי ופשיטא דלא ניחא ליה השתא לשנות מפשתן לחיטין דהרי גם הם מכחישין את הקרקע ואם דלא כל כך כמו הפשתן מ"מ גלי אדעתי' דניחא לי' מכאן ואילך לזרוע פשתן בשדה זו ולא תבואה:

מתני' אין השביעית מן המנין. דכיון דפרט ואמר לו שבע שנים במספר שני תבואו' קאמר. והאי דינא איתא בין בחכירות בין בקבלנות:

גמ' תני. בתוספתא פ"ט:

כופין אותו לזורעה שניה. אולי תצלח בשנה זו:

בשדה שאינ' בדוקה. שלא נזרע בה עדיין ומש"ה אמרי' בתרי זימני הויא חזקה דשוב לא תצמיח לפי שאינה ראויה לכך:

בדוקה. שכבר זרעו בה וצמחה והשתא הוא דנתקלקלה לא הויא חזקה עד תלתא זימני:

מתני' שכיר יום גובה כל הלילה. שלאחריו דכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר וא"א לומר שבשכיר לילה הכתוב מדבר שהרי אין שכירות משתלמת אלא בסופה דכתיב כשכיר שנה בשנה ודרשינן שכירות של שנה זו משתלמת בתחלת שנה אחרת אלמא לשכיר יום לא משתעבד ליה עד אחר שקיעת החמה וכן לשכיר לילה לא משתעבד ליה עד הבקר וכי כתיב לא תבא עליו השמש על כרחך בשכיר לילה מישתעי שנשתעבד לו מבקר משכלה שכירותו ולא תבא עליו השמש וכל היום אינו עובר וקרא דלא תלין בשכיר יום הוא דמשתעי וכל הלילה אינו עובר עד הבקר:

שכיר שעות. ה"ק שכיר שעות דיום גובה כל היום ושכיר שעו' דלילה גובה כל הלילה:

שכיר שבוע. שמטה:

יצא ביום. שכלתה שכירתו בבקר או ביום גובה כל היום וכיון ששקעה החמה עובר עליו:

יצא בלילה. שכלתה שכירתו בלילה:

גובה כל הלילה וכל היום. דס"ל להאי תנא דכיון דמשכה פעולתו משתחשך הוי ליה שכיר לילה ואינו עובר עליו בבקר אלא עד למחרתו בשקיעת החמה ואין הלכה כהאי מ"ד אלא יצא בלילה גובה כל הלילה:

גמ' למחר עובר עליו משום ביומו תתן שכרו. אשכיר שעות דמתני' קאי דשכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום ולמחר בשקיעת החמה הוא דעובר עליו משום ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש דאמרינן דבשכיר לילה מישתעי האי קרא וקסבר שמואל דכיון דשכיר שעו' בלילה הוא דינו כמו שכיר לילה:

יום אחד הוא דתימר עובר עליו כל השמות הללו. כלומר ר' דוסא הוא דפריך על דברי שמואל דלדידך דקאמרת יום אחד הוא הלילה והיום נחשבין ליום אחד דהיום הולך אחר הלילה ולפיכך סבירא לך דשכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום שלאחריה א"כ השתא תיקשי עלך דתימר לפרש הא דתניא בתוספתא פ"י הכובש שכר שכיר עובר משום ה' לאוין משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום בל תלין פעולת שכיר אתך עד הבקר ומשום ביומו תתן שכרו ומשום ולא תבא עליו השמש ולדידך היכא משכחת לה כל השמות הללו דהא ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש חדא הוא ועל שכיר לילה קאי ואפי' שכיר שעות דלילה קאמרת דיום אחד הוא ואינו עובר עליו ביום אלא לאחר שקיעת החמה ואמאי קחשיב ליה בברייתא לשתי שמות:

אין בגלל. ומשני דאי משום הא אלא קשיא דאם בשביל כדי לקיים כל שמות המקראות תיפתר בשכיר שעות דיום ודלילה וזה הגובה כל היום לשכירתו דשעות דלילה ולשכירות שעה דיום גובה כל הלילה ושפיר משכחת לה כל השמות הללו:

ותני כן. בתוספתא שם:

מתני' ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים. התם מסקינן דיליף לה מדכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך כל שפעולתו אתך ואפילו בהמה וכלים:

משום ביומו תתן שכרו. העשה ועובר על לאו דלא תלין:

לא תבעו אינו עובר עליו. דכתיב אתך לדעתך ולא מדעתו:

המחהו. נתקו מאצלו והעמידו אצל חנוני ואמר לו תן לפועל זה בדינר פירות ואני אשלם או אמר לשלחני תן לו בדינר מעות אינו עובר עליו דכתיב אתך ולא שהמחהו אצל חנוני:

השכיר נשבע בזמנו ונוטל. תקנת חכמי' הוא משום דבטל הבית טרוד בפועליו הוא ולפעמים סבור הוא שנתן ולא נתן הלכך שקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר:

עיבר זמנו אינו נשבע ונוטל. ועליו להביא ראיה ואע"ג דבעל הבית טרוד בפועליו כי מטי זמן חיוביה רמי אנפשיה דבכה"ג אמרינן דלא חשיד בעל הבית שיהא עובר על בל תלין:

ואם יש עדים שתבעו. כל זמנו:

ה"ז נשבע ונוטל. כנגד כל אותו היום של תביעה:

גר תושב. שקבל מליו שלא לעבוד עכו"ם ואוכל הוא נבלות אין בו משום לא תלין כדדריש בגמרא דכתיב ברישיה דקרא לא תעשוק את רעך פרט לגר תושב:

גמ' מאחיך אלו ישראל. פרט לעכו"ם:

בארצך. כל שבארצך לרבות הבהמה והעבדים:

תני. בתוספתא פ"י:

אבל עוברין הן עליו. החנוני והשלחני אם קבלו עליהן:

בשאמר לו נתתי. אעבר זמנו קאי דבעל הבית נאמן וקאמר ר"ל דוקא בשאמר לו נתתי לך שכרך בשעה שתבעת ממני אבל אם מודה הוא בעל הבית דבשעה שתבעו אמר לו אתן לך למחר אם אמר לו אח"כ נתתי לך אינו נאמן דאמרינן הואיל וטרוד היה כסבר שנתן לו בתוך זמנו ולא נתן:

ואפי' למחר. דלא חלקו חכמים בזה ואפי' בתחלה אמר לו אתן למחר ולאחר שעבר זמנו אמר לו נתתי בה"ב נאמן ואחר שתקנו שבועת היסת ישבע בה"ב שנתן לו:

מתני' המלו' את חבירו. והגיע זמן ולא פרעו:

לא ימשכננו. אפי' בשוק אלא ע"י שליח ב"ד:

לא יכנס לביתו. אפי' השליח ב"ד לא יכנס למשכנו אלא עומד מבחוץ והלה נכנס לביתו ומוציא לו המשכון:

היה לו ב' כלים. וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם נוטל אחד ומחזיר אחד בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו ויעכב השני אצלו וכדמפרש ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום:

ואם מת. הלוה אינו מחזיר העבוט ליורשים שאין כאן מצות השבת העבוט דהשב תשיב לו את העבוט כתיב לו ולא ליורש:

אלא עד שלשים יום. שהוא זמן בית דין ואין הלכה כרשב"ג:

גמ' כתיב בנזקין שיהא גובה בעידית וכו'. כלומר כמו שהנזקין מדאורייתא בעידית הוא כך בעל חוב דאמרי' דיניה בבינונית מדאורייתא הוא להאי תנא כדדריש לקמן וסוגיא זו מבוארת בהלכה א' פ"ק דגיטין:

למדו קרקעות מן המשכונות. וכלומר דכן נמי אמרינן דלמדין אנו דין קרקעות מדין דמשכונות והן מטלטלין ועל שם שנלקחין ביד ומושכין אותן מזה לזה קראן בסתם משכונות וכדאמרינן בגיטין דמה משכונות והן מטלטלין דינן בבינונית בב"ח דכתיבי בהדיא כדדרש ר' סימאי לקמיה כן נמי בקרקעות דב"ח גיבה בבינונית:

ודכוותה ילמדו משכונות מקרקעות. וכן נמי אמרינן התם דכוותה גבי נזקין דכתיבי בהדיא בקרקעות דמשלם ממיטב ולמדין אנו מטלטלין מקרקעות דכל דיהיב ליה ממיטב הוא דיהיב ליה. והש"ס מקצר והולך כאן וסמיך אדאיתמר התם:

פירש ר' סימאי. השתא מסיים ומייתי לה הך דרשא דמהיכן למדו דבע"ח דינו בבינונ' מדאורייתא כדפי' ר' סימאי התם. דבר תורה שיהא שליח ב"ד נכנס. והאיש אשר אתה נושה וגו' אשליח ב"ד הוא דקאמר שלא המלוה ולא הלוה יכנסו ליטול את המשכון שזה מוציא היפה וזה מוציא הרע אלא השליח ב"ד הוא שיכנס ומה דרכו להוציא הבינונית הוא מוציא ולמדנו שהוא גובה בינונית ולמדין אנו קרקעות ממטלטלין:

תני ר' ישמעאל. ופליג אר' סימאי דקסבר והאיש אשר אתה נושה בו אלוה קאי והוא יכנס להוציא את המשכון ומה דרכו להוציא את הזיבורית דזהו דין ב"ח מדאורייתא אלא שחכמים הוא שתיקנו שיהא ב"ח גובה בבינונית משום נעילת דלת בפני הלווין כדאמר התם:

תניי תמן. בבבל שנו ברייתא זו דלקמיה ולמדין אנו דבשליח ב"ד הכתוב מדבר:

חבול תחבול כתיב. למדנו דבשליח ב"ד הוא והזהירה התורה שאם נכנס למשכנו עד בא השמש תשיבנו לו ונוהג בו ג"כ דין השבת העבוט:

בב"ד שלא בב"ד מנין וכו'. וכלומר אי לא הוה כתיב אלא תחבול לחוד ה"א דשלא בב"ד מיירי אלא המלוה היא שנכנס ובו הזהירה התורה להשיב העבוט וכשהוא אומר חבול תחבול ללמדך אפי' ע"י ב"ד:

מישכנו שלא ברשות. תוספתא היא בפ"י ואם משכנו צריך לחזור לו ועובר על כל שם ושם שיש בו. אם לא החזיר העבוט עובר משום שלשה שמות משום לא תבא אל ביתו ומשום השב תשיב לו את העבוט ומשו' לא תשכב בעבוטו:

הוא גרם לעצמו. כלומר דר' אילא מפרש ומדייק לפי שהוא גרם לעצמו זה שהוא נכנס למשכנו שלא ברשות ב"ד ולפיכך אם לא מחזיר עובר על כל שם ושם שיש לו שאלו לא נכנס בעצמו אלא ע"י שליח ב"ד אע"פ שאם לא החזיר עדיין היה עובר על השב תשיב וגו' מ"מ לא עבר על לא תבא לביתו והוא גרם לעצמו כשלא יחזיר לעבור בכל שמות הללו:

מדת הדין בידו שיהא גובה מנכסין משועבדין. כלומר מן הדין שיהא גובה ממה שבידו שהן מנכסין משועבדי' לו ותחת ידו הן וא"כ אם הוא מחזיר לו לאיזה דבר שמישכנו הוא ממשכנו וכלומר מה יועיל לו עכשיו שמשכנו וצריך להחזיר לו:

פירש רבי. הדבר שמועיל לו לענין שמיטה שעכשיו אין השמיטה משמטו או שמא ימות הלוה ונמצאו המטלטלין ביד היורשין ולא היה יכול לגבות מהן ועכשיו מועיל שלא יעשה כמטלטלין אצל היורשין:

תני. בתוספתא שם ושנויה בלשון אחר:

חובל כסות יום בלילה. כלומר מה שאינו צריך לזה חובל ומחזיק בידו ומחזיר לו את הצריך לו כדמפרש ואזיל חובל ומחזיק כסות יום בלילה ומחזיר כסות יום ביום:

זימנין דתיפתר אהן קרא וכו'. כלומר דר' לא מפרש טעמא דברייתא דמהיכן למדו כן ומפרש לקראי דכתוב אחד אומר בפ' משפטים עד בא השמש תשיבנו לו ובכי תצא כתיב השב תשב לו את העבוט כבוא השמש הא כיצד אלא ע"כ זימנין דתפרש לה לשון זריחה וזימנין לשון שקיעה וקרא קמא לשון שקיעה הוא ובכסות לילה מישתעי שתשיב להיות בלילה בידו עם מטמעי שימשא כשתשקע השמש ותחבול לך כסות יום בלילה וקרא בתרא לשון זריחה הוא כבוא השמש עם מעלי שמשא תשיב לו כסות יום להיות ביום בידו ותחבול לך כסות לילה ביום:

מתני' אלמנ' בין שהיא עניה בין שהיא עשירה. משום דאיכא למ"ד בגמרא דוקא עניה הוא דאין ממשכנין שמתוך שאתה צריך לחזור לה והיא נכנסת ויוצאת אצלך אתה משיאה שם רע בשכנותיה אבל עשירה דלא צריכה וליכא למימר הכי ממשכנין קמ"ל תנא דמתני' דלא דכתיב לא תחבול בגד אלמנה אחת עניה ואחת עשירה במשמע:

משום שני כלים. העליונה רכב והתחתונה ריחים:

גמ' תני. בתוספתא שם:

החובל זוג של ספרים. כאחת:

צמד פרות. העול שלהן וכלי אוכל נפש הוא ושל פרקים הוא ואם חבלן כאחת עובר על שתיהן:

הדרן עלך המקבל