מתני' יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מי"ט לשבת. כלומר שלא יהא תחלת בישולו ועיקרו לשם שבת אלא תחלת בישולו יהא לשם י"ט ומה שמותיר יהא לשבת:

ועושה תבשיל מעי"ט וכו'. שעושה לשם עירובי תבשילין וטעמא משום כבוד שבת הוא שמתוך שמערב י"ט הוא זוכר להשבת יברור מנה יפה לשבת ולא ישכח שבת משום טרדת י"ט. ולאית דאמרי משום כבוד י"ט היא כדי שיראו שאין אופין ומבשלין מי"ט לשבת אא"כ התחיל מערב י"ט ומה שהוא עושה בי"ט כגומר הוא ק"ו מי"ט לחול שאין אופין ומבשלין כל עיקר ומברכין על עירובי תבשילין כדרך שמברכין על עירובי חצירות ומזכה ע"י אחר לכל מי שהוא רוצה לסמוך עליו בעירוב זה ואפי' שלא מדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו:

וב"ה אומרים תבשיל אחד. ומיהו מוכח לפי המסקנא דהתם דאף ב"ה מודו דבעי פת ובשר או דג וכן הלכה:

אכלו או שאבד. אותו תבשיל שעשה וקודם שבישל כל צרכי שבת:

שייר הימנו כל שהוא סומך עליו. לבשל בישולו בי"ט לצורך השבת. ובין בתחלה ובין בסופו אין עירובי תבשילין פחות מכזית. ואם התחיל עיסתו ונאבד עירובו גומר הוא מה שהתחיל:

גמ' כתיב את אשר תאפו וגו' ר"א אומר אופין על האפוי וכו'. מכילתא פ' בשלח בפסוק ויהי ביום הששי לקטו וגו':

את אשר תאפו אפו וכו'. משמע שאין אופין אלא על האפוי וכו' ועל י"ט שחל להיות ע"ש קאי והכי קאמר בהדיא במכילתא ומכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילין מן התורה:

מ"ט דר' יהושע. הא מדכתיב את אשר תאפו אפו משמע שעל אפוי הוא שאופין ואין אופין על המבושל:

את אשר תאפו. חסר כאן וה"ג במכילתא שם ר' יהושע אומר מי שהיה רוצה אפוי היה מתאפה לו והרוצה מבושל היה מתבשל לו. וכלומר שאין ללמוד מכאן מריבוי הלשון בהכתוב שלא נאמר אלא לרמז על דרך הנס שנעשה להם:

אמר ר' לעזר. הוא ר"א אמורא:

אתיא כמ"ד במרה ניתנה השבת. על סדר המקראות קאי ואגב דנקט בהאי קרא את אשר תאפו קאמר נמי להא. דבכתוב בפרשת המן משמע שנאמר זה ביום הששי אחר שירד להם המן באחד בשבת באותו שבוע וזה היה באלוש וכדכתיב בסדר המסעות ויסעו ממרה ויבאו אילימה ויסעו מאילים וגו' ויחנו במדבר סין ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ויסעו מדפקה ויחנו באלוש ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים וגו' והמן ניתן להם במדבר סין כדכתיב בפרשת בשלח ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין בט"ו יום לחדש השני וגו' ושם ניתן להם המן ובשבת שאחריו היו באלוש והשתא קאמר דלהאי מ"ד שבמרה ניתן להם השבת וזה היה קודם לאילים ולמדבר סין שפיר נאמר האי קרא כדכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד וגו' ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר את אשר תאפו אפו וגו' משום שכבר הוזהרו על השבת כשהיו במרה והיינו דקאמר להם משה הוא אשר דבר ה' וגו' אבל למ"ד באלוש ניתנה השבת א"כ לא מיתוקמא שפיר הכתוב הזה שהרי עכשיו עומדין היו באלוש ומזהירן באלוש בתמיה דהיכי שייך לומר להם הוא אשר דבר ה' וגו' הרי עדיין לא נצטוו על השבת מקודם:

איתא חמי. ומתמה הש"ס בא וראה אם דבר תורה הוא אסור לתקן מי"ט לשבת כדדרשי לה מקראי ועירובי תבשילין מתירין בתמיה וכי אתי תקנתא דרבנן לעקר איסור דאורייתא:

א"ר אבהו וכו'. כלומר באמת אין כאן אלא תיקוני מילתא בעלמא. ובדין היה שיהו אופין ומבשלין מי"ט לשבת אלא שאם אתה אומר כן אף הוא אופה ומבשל מי"ט לחול והואיל ואינו אלא משום גזירה בעלמא מהני תקנתא דעירובי תבשילין דהויא ליה כמתחיל לבשל מערב י"ט ובי"ט גומר הוא:

איתא חמי. בא וראה הלא מותר להיות מציעין את המטות מי"ט לשבת כדתנן בסוף פט"ו דשבת וא"צ שום תקנה לכך ואין אופין וכו' מבלתי תקנתא דעירובי תבשילין בתמיה:

ולמה מציעין וכו'. כלומר שאני הצעת המטות שהרי אפי' מלילי שבת לשבת מציעין שאין כאן משום מלאכה:

ובלבד שלא יערים. ויבשל הרבה כדי שיותיר לחול:

מתניתא דר' שמעון בן אלעזר. לאו הכא הוא דקאי אלא על מתני' דפ"ק דחלה הוא דקאי ושם היא דשייכא וגריס התם נמי להא דלקמן. דתנינן שם בהלכה ח' עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה וכו' ונעשית בי"ט וקאמר עלה מתני' דרשב"א היא כלומר דכוותיה נמי אתיא האי מתני' שאע"פ שיש בה קצת צורך לעצמו וכרשב"א דלקמן אפ"ה אם אין הרועים אוכלים ממנה אינה נעשית בי"ט:

תני. בתוספתא פי"ב דמכלתין:

והא תני וכו'. סיומא דתוספתא היא וה"ג התם אבל ממלאה היא אשה קדירה וכו':

תני. ותני עלה רשב"א אומר וכו' ומסיים שם אין עושין לא לאכילת נכרים ולא לאכילת כלבים והשתא מתני' דחלה דאמרה שאם אין הרועים אוכלים ממנה אינה נעשית בי"ט ואע"פ שיש בה לצורך עצמו שיהא התנור מלא ותהא הפת הנאפית עמה לצרכו נאפית יפה אפ"ה אינה נעשית וזהו נמי כרשב"א שאפי' בכה"ג ס"ל שאין עושין בי"ט מה שאין בו צורך אדם אלא לאכילת כלבים בלבד הוא:

אית דבעי מימר. שבתחלה דרש להם למעשה כרשב"א וכשבאו אח"כ לשאלו בשעת מעשה חזר בו ואמר לא אמרתי אלא להלכה ולא למעשה ושוב דרש להם סתם כרשב"א ולא ידעו אם להלכה אם למעשה:

צריך לומר וכו'. המערב עירובי תבשילין ורוצה שיסמכו אחרים על עירובו צריך לומר בפירוש עלי ועל מי שלא עירב לעצמו:

הרי שלא עירב. ולא עירבו אחרים עליו. אחרים שעירבו לעצמן מותרין לעשות לו בי"ט משלו:

במזכה להן משלו. שהוא מזכה עיסתו שלו להם ואז מותרין לעשות לו מעיסתו משום דהוי כאילו הוא שלהם דאם לא כן נמצאת שעושין לו משלו לגמרי והרי הוא לא עירב:

לא עירב ולא ערבו לו אחרים. ואין כאן אחר שיעשה בשבילו על ידי שיזכה לו משלו:

צולה לו דגה. דג קטן:

מחמם. כלומר אף מחמם לו חמין מי"ט לשבת אם אי אפשר לו בלא כך:

אנשינן מערבה. שכחנו מלהניח עירובי תבשילין ואמר אם יש כאן עדשים שנתבשלו מערב י"ט ואמרו לו הן וסמך עליהן:

הדא אמרה אפי' מין אחד. אם שמעת מינה שאפי' בתבשיל אחד סגי וקאמר דלא הוא אלא אית הוה בהון תרדין וכשני תבשילין הן:

הדא אמרה אע"פ שאין בהן כזית. אם תשמע מינה שא"צ כזית שהרי לא חקר ר' חייא אם יש בהן כשיעור וקאמר אית הוה בהון שיעורא וידע ר' חייא מזה שנשתייר בהן כשיעור:

הדא אמרה א"צ להתנות. אם תשמע מינה שאין צריך תנאי כדין מי ששכח ולא עירב בי"ט של גליות אם נזכר ביום ראשון מתנה ויאמר אם היום קדש א"כ למחר חול וא"צ עירוב ואם למחר קדש היום חול והרי זה עירובי ולא שמענו כאן שהתנה ר' חייא ואם ס"ל שא"צ להתנות:

אמר רב חסדא. כך שמעתי תנאי היה לו לר' חייה הגדול שבאמת התנה על עירובו זה:

תני. בתוספתא פ"ב דלא כתנא דמתני' הא דאמר רשב"א וכו':

שאם פירפר ביצה. מבושלת בפני עצמה ע"ג המליח וכו' דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והן ב' תבשילין:

הלכה כדברי התלמיד. זהו רשב"א דברייתא ואליבא דב"ה:

לית הדא. דרב פליגא על ר' יוחנן וכי זה לא כחולק הוא על ר' יוחנן דלעיל. דאמר המערב אומר עלי ועל מי שלא עירב לעצמו ומסתמא אין בו כדי כזית לכל אחד ואחד ואפ"ה יוצאין בו וש"מ דר' יוחנן לית ליה הא דרב:

מתניתא. ברייתא חדא מסייעא לר' יוחנן דתניא עירוב וכו':

י"ט שחל להיות בערב שבת וכו'. תוספתא ריש פרק ב':

שכן אתה מתיר לו דבר שהוא מותר לו. שהרי איסור טלטול בחצירות ליתא ביום טוב אבל תחומין הוא דבר אסור לו בי"ט כמו בשבת:

אית תניי תני ומחליף. דרבי מאיר לדברי חכמים ודחכמים לרבי מאיר:

הואיל והן תנא מחליף. דברי ר"מ לחכמים א"כ צריכין אנן מיחוש לחומרא:

מאן דעבד טבאות. מי שהוא עושה בטוב יערב הכל מעי"ט בין לחצירות ובין לתחומין:

מותר. לעשות עירובי חצירות ותחומין בי"ט:

ועירובי תבשילין מתירין את המחיצות. בתמיה ומה שייך עירובי תבשילין לטלטול חוץ למחיצות וחוץ לתחום:

מתני' חל להיות. י"ט אחר השבת:

מטבילין את הכל. בין כלים ובין אדם שחייב לטהר עצמו ברגל מטבילין מלפני השבת:

וב"ה אומרים כלים מלפני השבת. ואפי' כלים שנטמאו מעי"ט אין מטבילין אותן בי"ט וטעמא גזירה שמא ישהא דאי שרית ליה לאטבולינהו בי"ט אתי למישהי אף לאלו שנטמאו זמן הרבה קודם י"ט כדי להטבילן בי"ט לפי שהוא פנוי בי"ט ובתוך כך אתי לידי תקלה להשתמש בהן תרומה ולפיכך גזרו שלא להטביל שום כלי בי"ט ואפי' הנטמא מעי"ט והלכך י"ט שחל להיות אחר השבת מטביל הכלים מלפני השבת:

ואדם בשבת. משום דנראה כמיקר ומצטנן ולתענוג ולא לשם טבילה והלכך לא חששו לומר דמיחזי כמתקן גברא:

מתני' ושוין. ב"ש וב"ה:

שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. אם יש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותן אותם במקוה שהם מים מלוחים ועכורים שאינן ראוין לשתיה עד שנושקים מים למים ונמצא אלו כזרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו ונטהרו. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים בלבד ואין זה בתורת טבילה אלא בתורת זריעה כדאמרי' בפ"ב דפסחים דף ל"ד:

אבל לא מטבילין. שאין נותנין אותן בכלי אף הצריך טבילה ולהשיק בו כדי להעלות טבילה לכלי אגב השקת המים:

ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה בי"ט. מגב גיתו לגב בדו או איפכא כגון שהטביל כלים על דעת שידרוך בהן זתים בבית הבד לשמן של חולין ואח"כ נמלך לדרוך מהן ענבים בגת ליין של תרומה וצריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה או מתרומה לעשות בהם קדש ואין טבילה זו להעלותן מידי טומאה אלא ממעלות מדרבנן ומטבילין טבילה כזו בי"ט וכן מחבורה לחבורה שהיה נמנה לאכול פסח עם חבורה זו ונמלך לאכול בחבירה אחרת א"נ מחבורת אכילת חולין לחבורת אכילת מעשר שני:

גמ' מתניתא. דלכ"ע אין מטבילין כלים בי"ט בכלים גדולים מיירי שאין דרך לשאוב בהן מים מן הבור כגון קופה גדולה וכיוצא בה ונרא' הוא שמתכוין להטביל מטומאתן אבל בכלים קטנים שראוין הן לשאוב בהן מים מן הבור כגון דלי וכיוצא בו מערים עליהן לשאוב מים בתוכן ובתוך כך מטבילן מטומאתן:

תני ר' הושעיה. כן ממלא הוא אדם מים בתוך כלי טמא ומערים עליו בכך ומטבילו:

תני. נמי הכי בברייתא אחריתא נפל דליו וכו' מערים עליהן ואומר שרוצה להעלותן ובתוך כך אם טמאין הן מטבילן מטומאתן. וגרסינן להאי סוגיא לעיל בפ"ב דתרומות בהלכה ג' ובסוף פ' במה מדליקין:

תרין אמוראין. פליגי באוקימתא דמתני' דחד מוקי לה בכלים שנטמאו באב הטומאה וקס"ד השתא דטעמא הויא משום הערב שמש דטומאה דאורייתא בעי' הערב שמש ולפיכך אין מטבילין לא בשבת ולא בי"ט שהרי אין ראוין להשתמש בהן היום אבל אם נטמאו בולד הטומאה וכגון שנטמאו במשקין ומדרבנן הוא שגזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים גזירה משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה דהואיל והך טומאה מדרבנן היא אינה צריכה הערב שמש מטבילן בי"ט שראוין להשתמש בהן היום:

ואחרינא אמר בכלים שנטמאו בולד הטומאה. כלומר אפי' נטמאו בולד הטומאה אין מטבילין דסבירא ליה להאי מאן דאמר דלאו משום הערב שמש אלא דטעמא מפני שהוא מתקן את הכלי ביום טוב והלכך אפי' בטומאה דרבנן אסור דהא מיהת מתקן הוא שקודם לכן לא היו ראוין להשתמש בהן מדרבנן:

מתיב מ"ד בולד הטומאה למ"ד באב הטומאה אפילו בחול יהא טעון הערב שמש. ומהא דתנינן בשבת שם הוא דפריך להאי מ"ד. דתנינן ספק חשיכה אין מטבילין את הכלים ולדידך דמחלקת בין אב הטומאה לולד הטומאה ומטעמא דהערב שמש א"כ מאי אריא דקתני בשבת בין השמשות אין מטבילין את הכלים הא אפי' בחול אין מטבילין בין השמשות לאותן הטעונים הערב שמש שהרי בין השמשות ספק לילה הוא ושמא ירצה להשתמש בהן מיד:

א"ל ברוצה להשתמש חולין בטהרה. ולחולין א"צ הערב שמש דלא אמרו הערב שמש אלא בתרומה וקדשים ואפי' למעשר לא בעי הערב שמש כדתנן פי"ד דנגעים טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכו'. ואי קשיא דאי הכי גם בבין השמשות דשבת אמאי לא יטבול הרי לחולין א"צ הערב שמש די"ל דהכי נמי קאמר ליה דלא כדסלקא אדעתך דטעמא דידי גבי שבת וי"ט משום הערב שמש ולהכי קאמינא דבנטמאו בולד הטומאה מטבילן דאי הכי מאי אמרת ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה והרי לחולין א"צ הערב שמש והוה לך למיפרך פירכא דעדיפא טפי מדידך דהא במתני' דהכא וכן במתני' דספק חשיכה סתמא קתני דאין מטבילין ומשמע אפי' טבילה להשתמש בהן חולין בטהרה אסור ואמאי הא לא בעיא הערב שמש אלא דליתא כלל לס"ד דידך דטעמא דידי לאו משום הערב שמש אלא דטעמא דידי נמי משום מתקן הוא ובהא מיהת פליגנא עלך דסבירא לי דלא שייך תיקון אלא בנטמאו בטומאה דאורייתא שהיא אב הטומאה אבל אם נטמאו בולד הטומאה הואיל ומדאורייתא טהורין לגמרי הן לא מיקרי תיקון והשתא ניחא נמי מתני' דספק חשיכה דכשנטמאו באב הטומאה אין מטבילין אותן אף בין השמשות דשבת דמתקן הוא וכמ"ד דבר שהוא משום שבות גזרו עליו אף בבין השמשות:

גמ' מתניתא דלא כרבי דתני בתוספתא פ"ב אין מטבילין וכו'. ומסיים בתוספתא בדברי חכמים ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא להטבילן. ומתני' דקתני סתמא משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דמשמע אפי' בשבת דלא כרבי אלא כחכמים. ומפרשינן דמתני' בשבת איירי ושפיר אתיא כחכמים:

לא אמר אלא בכלי אבן. ולא אמרן אלא בשל אבן דוקא דביה לא שייך טבילה דאינו מקבל טומאה והשקה לטהר את המים בתורת זריעה מותר:

הא בשל עץ לא. דמקבל טומאה היא וכשנותן המים היפי שנטמאו בתוכו נטמא הכלי וא"כ השקתו היינו טבילתו ואין מטבילין כלי על גב מימיו בשבת:

לעשות עיסתו ע"ג גיתו. שהטביל בתחלה כליו לעשות בהן בגת בטהרה ונמלך לעשות בהן עיסתו ולהפריש חלה בטהרה ומטבילן טבילה אחרת שהחלה כתרומה היא או איפכא וכעין דפרישית במתני':

מתני' ב"ש אומרים מביאין שלמי'. בי"ט שלמי חגיגה ושמחה שהן חובות היום ויש בהן צורך אכילה לאדם:

ואין סומכין עליהן. בי"ט שהסמיכה היא בכל כחו ואסורה משום שבות דמשתמש בבעלי חיים אלא סומך הוא מעי"ט עליהן ולית להו לב"ש תיכף לסמיכה שחיטה:

אבל לא עולות. עולת יחיד אין מביאין לפי שאין בה אכילה להדיוט ואפי' עולת ראיה אין מביאין אותה בי"ט אלא בשאר ימות הרגל דב"ש דרשי לכם ולא לגבוה חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבנות צבור וזמנן קבוע:

וב"ה אומרים מביאין שלמים ועולות. שלמי חגיגה ושמחה ועולות ראיה דכתיב עצרת לה' כל דלה' אבל נדרים ונדבות לד"ה אין קרבין בי"ט משום דעיקר הקרבתן לגבוה הוא וכהנים משל גבוה קא זכו ואין זמנן עכשיו:

וסומכין עליהם. דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה:

גמ' סמיכה שלא כדרכה. כדמפרש ואזיל סמיכה שהיא מאתמול ולא סמוך לשחיטה נקרא שלא כדרכה והותרה היא לב"ש ולפיכך אין סומכין בי"ט שיכול הוא לסמוך מעי"ט:

לא יצא. ואף דלא כתיב ביה וסמך ושחט:

בזמנו. אם הביא בזמנו ביום השמיני:

מה אם בשעה שאני אוסר להדיוט. מלאכה כגון בשבת שכל מלאכה של הדיוט אסורה:

הרי אני מתיר. להקריב קרבנות לגבוה:

בשעה שהוא מותר להדיוט. מלאכת אוכל נפש בי"ט אינו דין שנתיר קרבנות לגבוה:

והרי נדרים ונדבות יוכיחו. שהרי מותר להדיוט לעשות אוכל נפש בי"ט ואתם מודים שאסורין לגבוה להקריב נדרים ונדבות בי"ט:

אינו יכול לחוג אחר הרגל. שאין לו תשלומין אלא כל שבעה והלכך נקרא זמנה קבוע:

אבא שאול אומר טעם אחר. בלשון אחר אמרו להן ב"ה לב"ש להק"ו מה אם בשעה שכירתך סתומה בשבת כירת רבך פתוחה וכו' ולהאי לישנא לא השיבו להן ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו דס"ל נדרים ונדבו' קרבין בי"ט:

רשב"ל הוה עבר קומי. לפני בית המדרש ושמע קול הקוראים פסוק הזה ויזבחו לה' וגו' ופסוק הוא בד"ה א' כט:

אמר מאן דמפסק לה כב"ש. מי שקורא ויזבחו לה' זבחים בטעם מפסיק כב"ש ס"ל דהכי משמע ויזבחו לה' זבחים היום ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא ולא הקריבו עולות היום לפי שי"ט של עצרת היה כדלקמן וזהו כב"ש שאין מביאים בי"ט אלא שלמים:

מאן דקרי כולה כב"ה. כלומר מי שקורא כל הפסוק עד למחרת היום ההוא כאחד מבלי טעם מפסיק דמשמעו ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה'. זה היה הכל ביום אחד. ולמחרת היום ההוא פרים אלף וגו' כדכתיב שם וזה כב"ה דאף עולות קריבין בי"ט. וגרסי' לכל הא לקמן בפ"ב דחגיגה בהלכה ד':

ניחא עולות למחרת היום ההוא. למאן דמפסיק וקורא וכב"ש פריך דהניחא ריש הפסוק הזה דזבחים והן שלמים קרבו היום ועולות למחרת היום ההוא אלא דסיפיה דקרא קשיא דבתר למחרת היום ההוא כתיב פרים אלף אילים אלף כבשים אלף ונסכיהם וזבחים לרוב לכל ישראל וא"כ משמע דג"כ ושלמים למחרת היום הוא שהקריבו ואין שלמים באין כב"ש בתמיה וכי לא קאמרי ב"ש דמביאין שלמים בי"ט ולמה לא הקריבו כל השלמים לכל ישראל בו ביום שהתחילו להקריב שלמים:

אמר ר' יוסי בר' בון דוד המלך מת. בו ביום בעצרת אחר שהתחילו להקריב שלמים והיו כל ישראל אוננין ולא היו יכולין להקריב עד למחר כל הזבחים לרוב שהיו להם:

הדא אמרה וכו'. כה"ג גרסי' לעיל בפ' בתרא דמעשר שני בהלכה ה' גבי עובדא דר"א בן עזריה ור"ע והכי גריס שם הדא כשירותא בעיי מולייא סב דקיסא מיניה וביה. ודרך משל הוא זה. כשהכשורה זו שנותנין אותה לבנין חסירה איזה דבר וצריכה היא למלא אותה וכדי שלא יבא הדבר לשהייה ותשכח לתקן אותה טול קיסם אחד מיניה וביה גופה ותמלא אותה. וכן המשל אומר כל גחלת שאינה בוערת בשעתה אינה בוערת וכלומר כשמתחלת להיות בוערת ואין מנפחין אותה עד שתתלהב ותבעיר שוב אינה בוערת לפי שהולכת וכבת וכך הוא הדבר הזה של בבא בן בוטי. שמיהר ועשה מעשה מיד שלא יבא הדבר לידי שהייה ושכחה וכדי לקבוע הלכה כדברי ב"ה:

מתני' ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו. לרחיצה שאוכל נפש התירה התורה ולא להבעיר האור בשביל הרחיצה:

וב"ה מתירין. דאמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה אף שלא לצורך אכילה כשיש בה צורך איזו הנאה. והלכה כך היא חמין שהוחמו בי"ט רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו שהוא דבר השוה לכל נפש אבל לא כל גופו שאינו אלא לבני אדם מעונגין וגזרינן י"ט אטו שבת וחמין שהוחמו מערב י"ט רוחץ בהן כל גופו בי"ט:

עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה. בי"ט ודברי ב"ה היא דאמרינן מתוך:

גמ' פתר לה תרין פתרין. אתה יכול לפרש המתני' ופלוגתייהו דב"ש וב"ה בשני אופני פירושים הא' דנאמר לדעתייהו דב"ש דוקא והוא ששתה מהן דהא לית להו מתוך אלא דמיירי ששותה ג"כ מהן ומרבה במים שיהו ג"כ לרחוץ רגליו:

על דעתין דב"ה והן שיהו ראוין לשתיה. כלומר הא דקתני בדברי ב"ש אא"כ ראוין לשתיה לאו בראוין לחוד הדבר תלוי אלא שצריך שישתה מהן בבירור אלא דלב"ה דמקילין כשהן ראוין לשתיה מותר אע"ג שהמחמה בעצמו אינו שותה מהן ראוין הן לשאר בני אדם ויש לו ג"כ איזו הנאה מזה שמכבד הוא לאחרים ואמרי' מתוך:

ועושה מדורה וכו' דברי הכל. היא דאף ב"ש מודים דהנאת כל גופו מותר:

והוא שיהא קומקום. של מים כנגד המדורה להחם המים כדי לשתות דאז אגב שמותר להחם המים כדי לשתות מותר ג"כ להתחמם כנגד המדורה:

פתר לה פתר אוחרן. וכן יכול אתה לפרש פתרא אחרינא דבענין שיהא קומקום כנגד המדורה פליגי בה דלב"ש הוא דצריך כך ואי לאו הכי לא יתחמם כנגדה ולב"ה לעולם מותר דהא ס"ל דאמרינן מתוך:

חמין שהוחמו בי"ט וכו'. גרסינן להא לעיל בפ"ג דשבת בהלכה ד' ושם פירשתי:

מתני' אין טומנין את החמין מיו"ט לשבת. דקסברי ב"ש אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אלא א"כ עירב בתבשיל ואין טומנין אלא א"כ היו לו חמין טמונים מעי"ט וב"ה סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד. ולענין פסק הלכה נתבאר לעיל דהמסקנא שצריך בעירובי תבשילין פת ובשר:

ואין זוקפין את המנורה בי"ט. בגמרא מפרש דבמנורה של פרקים קאמר שאם נתפרקו הפרקים אין מחזירין אותן וב"ה סברי הואיל דחזרת החוליות אין בה אלא משום דהוי כבונה ואין בנין בכלים אלא בבית ואהלים הוא דשייך בנין:

ואין אופין פיתן גריצות. ככרות עבות אלא רקיקין דקין שאין אופין פת מרובה בי"ט משום טירחא וב"ה סברי אופין פת מרובה שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה:

וחרי. בגמרא מפרש חד אמר מלשון חרי האף הגדול הזה כלומר עיסה גדולה הנאפית ונחרכת ע"ג גחלים של אש דבעיא היסק גדול וחד אמר מלשון שלשה סלי חורי על ראשי כלומר חררות גדולות הראויות על שלחן המלך. ואין הלכה כר"ג בכל הא דמחמיר כב"ש:

גמ' הדא דתימר בשלא עשה לו ע"ת. בהא קסברי ב"ש דאף ע"ג דמי שלא הניח ע"ת מתירין לו לאפות פת אחת ולבשל קדירה אחת כדאמרינן לעיל בהלכה א' מ"מ לטמון לו חמין לא התירו וטעמא כדמפרש לקמיה מה בין חמין ובין תבשיל שהתבשיל דרכו לאכול ממנו כלומר גם היום יכול לטעום ולאכול ממנו אבל חמין כשמטמין אין דרכו לשתות מהם היום ומוכחא מילתא דאדעתא דשבת קעביד והרי לא הניח עירובי תבשילין:

אבל אם עשה לו עירובי תבשילין. אף לב"ש מותר ומה בין תבשיל ומה בין חמין בשלא הניח עירובי תבשילין תבשיל דרכו וכו' כדפרישית:

במנורה של פרקים. דמיחזי כבנין:

לא בדא. אסרי ב"ש לזקפה בי"ט:

נפלת מנרתא קומיהן. ושל פרקים הוה ונתפרקו החוליות מחמת הנפילה והיה כל אחד ואחד נשמט וברח משם שלא רצו להחזירה הואיל ור"ג מחמיר כב"ש:

מתוך וכו'. כלומר דטעמא דאסרי לאפות פת גריצין דמתוך שאתה מייגעו לעשות רקיקין דקין אף הוא אינו אופה אלא כדי צורכו היום ואם אתה מתירו לאפות פת מרובה חיישינן שמא יאפה יותר מכדי צרכו בי"ט וטרח טירחא שלא לצורך היום:

ר' אחא שמע לה מן הדא וכו'. לפרש לשון חרי קאי וכדפרישית במתני':

מתני' אף הוא. ר"ג היה אומר ג' דברים להקל:

מכבדין בין המטות. שהיו רגילין להסב על המטות ולאכול והואיל ומקום מיעוט הוא מכבדין בי"ט שם ולא חיישינן משום אשוויי גומות כדחיישינן גבי בית שהוא גדול וא"א שלא יהיה שם גומא:

ומניחין את המוגמר בי"ט. לבונה ע"ג גחלים כדי להריח בה אבל לגמר את הכלים לכ"ע אסור:

גדי מקולס. כרעיו ובני מעיו תלוין חוצה לו בצידו וצולהו והיו עושין כך זכר לפסח כדכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו:

מקולס. כגבור שכלי זיינו עמו. וכובע נחשת תרגומו וקולסא דנחשא. פ"א מקולס מכובד מלשון קילוס:

וחכמים אוסרין. בשלשתן בכיבוד משום אשווי גומות ובמוגמר משום דלאו שוה לכל נפש הוא שאינו אלא למפונקים ולמי שריחו רע וגדי מקולס מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:

גמ' של בית ר"ג וכו'. הכל בתוספתא פ"ב:

במגופה. כלי כמגופה העשוי לכך:

פרדיסקים. ובתוספתא גריס ערדיסקאות והוא כלי מלא נקבים והעשן שהיו מכניסין שם מערב יום טוב כשפוקקין הנקבים ובי"ט היו פותחין אותן:

שלק מקצת. או בישל מקצת אין זה גדי מקולס:

מכניסין עגל מקולס. ולא גזרינן אטו גדי מקולס:

מהו תודוס. מה שבחו ששלחו לו אלולא שאת תודוס:

לידי אכילת קדשים בחוץ. כלומר שנראה כאוכל קדשים בחוץ:

מתני' פרתו יוצאה וכו'. לא פרתו היתה אלא של שכנתו כדאמר בגמרא ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו:

וחכמים אוסרין. בין שהוא לנוי בין שהוא לשמר דכל נטירותא יתירתא כמשאוי הוא:

ומקרדין את הבהמה בי"ט. כדמפרש בגמרא קירוד אלו הקטנים כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומגרדין בה הבהמה אע"ג דעביד חבורה התיר:

ברחיים שלהן. רחים קטנות העשויות לכך:

אבל מקרצפין. במגירה של עץ ושיניה גסות ואין עושה חבורה:

וחכמים אומרים אין מקרדין אף לא מקרצפין. והכי גריס בגמרא ובמשנה נדפס בטעות. דסברי גזרינן קירצוף אטו קירוד. ואין הלכה כר"א בן עזריה אלא במקרדין את הבהמה בלבד משום דבהא קם ליה בשיטתיה דר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר והכי קי"ל וחכמים סברי כר' יהודה בהא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ופליגי אי גזרינן קירצוף אטו קירוד או לא:

גמ' דברי חכמים אפי' להמשיך בה אסור וכו'. גרסי' להא לעיל סוף פרק במה בהמה וע"ש:

איזהו קירוד וכו'. כדפרישית במתני':

שלא יבא לידי תלישה. השער וס"ל דבר שאין מתכוין אסור:

גמ' של בית ר"ג וכו'. תוספתא סוף פ"ב:

אינגורין. הוא אניגרין המוזכר בכמה מקומות:

ויעשה ר' צדוק כשוגג אצל ר"ג ויאכל. כלומר הרי אפי' למאן דאוסר לשחוק הפלפלין בי"ט דוקא לכתחלה ובמזיד הוא דאסור אבל אם כבר נשחקו מותרין הן וא"כ יעשה עצמו ר' צדוק כשוגג שהרי בדיעבד הוא ולמה לא אכל:

אלא שלא להתיר מלאכה על ידי ר"ג. הראה אותו שלא להתיר מלאכה בפעם אחרת בבית ר"ג לפי שכסבור היה שנשחקו היום ולפיכך אפי' בדיעבד לא רצה לאכול עד שאמר לו אל תחוש מעי"ט שחוקין הן:

מתני' הרחיים של פלפלין טמאה משום שלשה כלים. ואם פירש אחד מהם אינו נקרא שברי כלים אלא כל אחד מהם חשוב כלי וטמא ואע"פ שבעודן ברחיים מחוברין הן ונראין ככלי אחד:

משום כלי קיבול. היא התחתונה שמקבלת אבק שאיקת הפלפלין דרך נקבי הכברה והיא של עץ וכלי עץ שיש לו בית קיבול מקבל טומאה:

ומשום כלי מתכות. היא העליונה שכותשין וטוחנין בה הפלפלין טמאה משום כלי מתכות דמשום כלי עץ ליכא לטמוייה דאינה אלא כפשוטי כלי עץ וטהורין הן שהרי אין הפלפלין מתקיימין בתוכה אלא משום צפויה התחתון שהיא של מתכות ובטל העץ אצלו:

ומשום כלי כברה. היא האמצעית שמקפת את הכברה ומשום כלי עץ לא מיטמאה דאין קיבולה קיבול אלא שחכמים גזרו טומאה על הכברה משום כלי אריג ואפי' אין הכברה של מתכות טמאה משום כלי כברה:

התחתון. אשלשה כלים קאי לפרושי וכדפרישית במתני':

עגלה של קטן. כלי שעושין לקטנים להתלמד להלוך והיא עומדת על שלשה אופנים ואוחז בו בידיו והיא מתגלגלת לפניו:

טמאה מדרס. אם היה הקטן זב נעשית אב הטומאה דהא סמיך עלה:

וניטלת בשבת. דתורת כלי עליה:

ואינה נגררת אלא ע"ג הכלים. ע"ג בגדים מפני שעושה חריץ בקרקע וחופר חייב משום חורש:

ר' יהודה אומר וכו'. מסיק התם בגמרא דת"ק נמי ס"ל כר' יהודה בענין דאסור דבר שאין מתכוין ותרי תנאי נינהו ואליבא דר' יהודה והאי תנא בתרא קאמר דלא אסר ר' יהודה בעגלה של קטן מפני שאינה עושה חריץ בהילוכה אלא כובשת הקרקע ונידוש תחתיה ונעשה עפרה נמוך אבל אינה מזיזה עפר ממקומה. וכבר איפסקא הלכתא כר"ש דאמר גורר אדם מטה וכסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:

תני. בתוספתא סוף פ"ב לא יגרר אדם את המטה וכו' ור"ש מתיר דדבר שאין מתכוין הוא. והובא זה לעיל בפ' כירה בהלכה ג' ועיקרה דהאי מילתא התם הוא דשייכה להא דקאמר ר' יוסי לקמן אוף אנן תנינן וכו'. דלעיל מינה גריס שם פגה שטמנה בתבן וכו' אם היו מקצתן מגולין ניטלין בשבת אם לאו אינן ניטלין ר"א בן תדאי אומר בין כך ובין כך תוחב בשפוד ובסכין ונוטל אתייא דר"א בן תדאי כר"ש דתני לא יגרר אדם את המטה וכו' ור"ש מתיר דקס"ד דטעמיה משום דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ודר"ש כר"א בן תדאי דס"ל נמי הכי:

ר' בא וכו' מודים חכמים לר"ש בכסא שרגליו משוקעות בטיט שמותר לטלטלו. דמכיון שרגליו משוקעות בטיט אינו עושה חריץ ואי משום טלטול ליכא דטלטול מן הצד הוא:

ודכוותה מותר להחזירו. קמ"ל שאף שעשה בו צרכו מותר להחזירו:

א"ר יוסי אוף אנן תנינן ונטלין בשבת. כלומר דר' יוסי קאמר דלא צריכת לאוקמי להא דר"א בן תדאי כר"ש אלא דבטלטול מן הצד אף חכמים מודים לר"ש דמותר וכדתנינן בסתם מתני' דפ"ק דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים וכו' וניטלין בשבת א"כ שמעינן דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול:

א"ר יוסי בר' בון דר"ש היא. כלומר דמהאי מתני' לא ש"מ מידי דחכמים מתירין בטלטול מן הצד דאיכא למידחי ולומר דהאי סתמא דמתני' דכלאים כר"ש היא דאתיא ומטעמא אחרינא הוא דמותר דדבר שאין מתכוין הוא:

א"ר יוסי מתניתא אמרה כן. ממתני' דידן שמעינן דלכ"ע טלטול מן הצד לאו שמיה טלטול דהא קתני ר' יהודה אומר כל הכלים וכו' מפני שהיא כובשת ואינה עושה חריץ אלמא כל היכא דליכא למיחש לא פליג ר' יהודה וכהאי דאמרי' נמי לעיל מודים חכמים לר"ש בכסא שרגליו משוקעות בטיט שמותר לטלטלו ומשום טלטול ליכא למיחש דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול ושפיר ש"מ דהכל מודים דטלטול מן הצד לאו כלום הוא וכדקאמינא אנא ולא כדמדחי ר' יוסי בר' בון:

הדרן עלך יום טוב