מתני' היה קורא בתורה. בזמן ק"ש והוא קורא אותה בתורה:

אם כיון לבו. לצאת ידי חובת ק"ש יצא ואם לאו לא יצא וכמ"ד מצות צריכות כונה שיהא מכוון לצאת י"ח ומ"ד מצות אין צריכות כונה מפרש אם כיון לבו לקרות ולאפוקי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפי' לקריאה נמי לא מתכוין א"נ שהקורא להגיה אינו קורא התיבות כנקודתן אלא קורא ככתיבתן כדי להבין בחסרות ויתירות ובקריאה כזו לא יצא:

בפרקים. מפרש במתני' דלקמן מה הן הפרקים:

שואל מפני הכבוד. שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום:

ומשיב. ואין צ"ל שמשיב לו שלום אם הקדים לו:

ובאמצע. הפרק שואל מפני היראה אדם שהוא ירא מפניו כגון אביו או רבו וכ"ש אם מתירא ממנו שלא יהרגהו ואין צ"ל שמשיב לו שלום אבל מפני הכבוד לא:

ר' יהודה אומר באמצע. הפרק שואל בשלום מי שירא ממנו ומשיב שלום לאדם נכבד:

ומשיב שלום לכל אדם. שהקדים לו שלום והלכה כר' יהודה ובכל מקום שאסור להפסיק כך אסור לדבר בלשון הקדש כמו שאר הלשונות:

גמ' זאת אומרת שאין הברכות מעכבות. מדלא תני אלא אם כיון לבו לצאת בק"ש והרי הוא קורא בתורה ולא בירך ברכת הק"ש ש"מ שאין ברכות ק"ש מעכבות:

אם אומר את שהוא צריך לברך. דברי ר' יוסה הכי מתפרשין דלמאי דדייק ר' בא ממתני' דאין הברכות מעכבות מדלא קתני מידי מהברכות ועלה קאמר דהאי לאו דיוקא הוא וכדמותבינן לקמן והיינו דאקדים לה להאי מילתא וכדלקמיה:

אם אומר את וכו'. כלומר הא לכשתמצי לומר שצריך הוא לברך דהוה סבירא לן דהברכות מעכבות א"כ ודאי הוא שאם בירך שצריך שיכוין את לבו בכל הג' פרשיות שהרי אם אפי' הברכות מעכבות פשיטא הוא דכל ג' הפרשיות מעכבות ועד שיכוין לבו בכולן לצאת ידי חובתו והשתא קשיא על עיקר דיוקא דידך כדמסיק:

התיבון. על האי דיוקא דר' בא:

ואינו מפסיק ולא תנינתה. וכי אינו מפסיק הוא בין פרשה של ק"ש לפרשה אחרת שבה שהרי הוא קורא בתורה כסדר וכמה וכמה פרשיות איכא בין חדא פ' של ק"ש לחברתה ואפ"ה לא תנינתה להאי דינא במתני' וזה היה צריך התנא להשמיענו דהא איכא למ"ד לקמן שאם הפסיק בק"ש כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו:

והכא אע"ג דלא תנינתה צריך לברך. כלומר והשתא הכא נמי לענין הברכות מנא לך למידק שאינן מעכבות מדלא קתני לה במתני' הרי לא קתני נמי מדינא דהפסקה מידי ועל כרחך לומר דלא קתני הכא אלא מה דשייך לגופא דדינא דאין הקורא כדרכו יוצא י"ח עד שיכוין לבו לצאת ומברכות ומהפסקה לא איירי הכא מידי ולעולם אימא לך שצריך הוא לברך:

זאת אומרת צריך לכוין את לבו בכולן. השתא שואל הש"ס למאי דקאמר בירך צריך וכו' אי דנקטינן הכי באמת לדינא שעד שיכוין בכולן ואע"ג דלא משכחת לה בלא הפסק בין פרשה לפרשה הא לא קשיא מידי דאימא אין הכי נמי שצריך שיקרא פ' שניה אח"כ מיד בלא הפסקה וכן פ' השלישית דהא קאמרת דלא איירינן הכא מדינא דהפסקה ולא איירי התנא אלא מדינא דכוונה ואם כן מי נימא עד שיכוין בכולן:

נשמעינה מן הדא דר' אחי וכו'. בתוספתא פ"ב דעיקר הכוונה בפרק ראשון הוא וכדמפרש ר' חנינא טעמא דכל מה שכתוב בפ' ראשון ואהבת וגו' ושננתם וקשרתם כתוב בפ' שני וכבר יצא י"ח בכוונת פ' הראשון:

מעתה וכו'. ולמה קורין לפרק השני:

הראשון ליחיד. דהכל הוא בלשון יחיד ובפרק השני נאמר בלשון רבים לציבור:

והראשון לתלמוד. שאינו מפורש בו כ"כ מעשיית המצות כמו בוהיה אם שמוע תשמעו אל מצותי שהוא למעשה:

ותני. בברייתא כן ושננתם מפסוק הזה ואילך די בשינון לבדו:

מה. שאלה היא וכי אם היה יושב צריך הוא לעמוד וקאמר דלא כן הוא אלא אם היה מהלך צריך הוא לעמוד:

ובלבד בד'. אבל בא' לא יאריך כלל וכן בחי"ת לא יאריך כל כך:

הוה מאריך סגין. הרבה יותר מדאי:

ולינא חמי לרבי. איני רואה לרבי כשהוא לומד עם התלמידים שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים וא"ל כשאתה רואה אותו נתן ידו על פניו אז הוא אומר פסוק הראשון ומקבל עליו עול מלכות שמים:

לית אפשר דלא יטי מילה. אי אפשר שלא ינטה לאיזה דבר בשמועה שהוא שונה שלא יהא מוזכר מיציאת מצרים לפי שהוא מהדר אחר זה:

לית הדא אמרה. וכי לאו ש"מ ממילתיה דרבי שאינו צריך כוונה אלא בפסוק הראשון בלבד שהרי ר' חייה אמר שהוא מקבל עול מלכות שמים באותה שעה ולא יותר ואנן הא אמרינן לעיל דצריך כוונה בג' פסוקים הראשונים:

א"ל אדא יתנה עד ושננתם. אדא. בתוך כך כלומר בתוך כך שהוא מניח ידיו על פניו יכול היא לשנות ולומר עד ושננתם ולכוין בהם. אף בהלל ובקריאת מגילה כן. אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש:

רב הונא בשם רב. צ"ל וכן הוא בפ"ב דמגילה בהלכה ב':

אפי' שמען. לתשע תקיעות בט' שעות יצא:

עד דאנא תמן צריכא לי. בעוד שהייתי בבבל הוה מספקא לי בדין זה וכשעליתי לכאן שמעתי משמיה דר' יוחנן שאפי' אם שמען בכל היום כולו יצא:

היה זה צריך פשוטה ראשונה. שעדיין לא שמע כלום והאחר שמע כולן חוץ מפשוטה האחרונה ושמעו תקיעה אחת מהו שמוציאין ידי שתיהן ולא איפשיטא:

ק"ש וברכותיה. הא דאמרינן אם הפסיק כדי לגמור את כולה לא יצא מאי אם כולה דקאמר היינו ק"ש עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפי' כדי לומר ברכותיה ולא היא:

הפסיק שלישה. כלומר אם לא הפסיק בהפסקה אחת כדי לגמור את כולה אלא הפסיק כדי לגמור שליש וקרא וחזר והפסיק כדי שליש וכן אח"כ עוד כדי שליש מהו שיצטרפו להפסקה כדי שיעור כולה ולא איפשטו הני בעיות:

בקורא משערין. וכן הא דאמרינן הפסיק וכו' בקורא משערינן או בקריאת סתם כל אדם משערינן:

מסתברא בקורא. משערין כל א' וא' לפי קריאתו:

נפק אנא ידי חובתי. אם אני גומרה אח"כ. מדקדק במצוותא סגין הורי ליה. כלומר אם מה שהוא הורה לו שיצא י"ח אע"פ שמפסיק בה הוראה זו לדינא היא שהרי הוא יודע דר"ש בר אבא מדקדק הרבה במצות ומחמיר על עצמו ואפ"ה הורה לו כך א"כ להלכה ס"ל לר"א כן או דילמא בשביל דר"ש בר אבא תש כח הוא ולא היה רוצה להטריחו לפיכך היה מקיל לו אבל לדינא לא ס"ל לר"א הכי:

א"ל בפירוש פליגין. לדינא ר"א ור' יוחנן וס"ל לר"א להלכה דיצא ידי חובתו אע"פ שהפסיק בה:

מה פליגין. עד כאן ל"פ אלא בק"ש דוקא מפני שהיא עשויה פרקים פרקים שאין פרשיות שבה סמוכות זו לזו בתורה:

אבל בהלל. שפרשיות שלו תכופות זו לזו וכן במגילה אף ר"א מודי דאם הפסיק אפי' בין פרק לפרק כדי לגמור את כולו לא יצא וצריך לחזור לראש:

ועוד מן הדא דתני וכו'. כלומר מהכא נמי שמעינן דצריך התלמיד שישאל בשלום רבו ויאמר לו שלום עליך רבי כדקאמר לקמן:

קרע. על מתו שהיה נדמה לו שמת וחזרה בו נשמה ואח"כ מת אם לאלתר מת אינו צריך לחזור ולקרוע:

והיה ר' אלעזר. תלמידו רואה אותו ומטמין עצמו מלפניו:

זעירא לא שאיל בשלמיה דרבה. זהו דרך ארץ שלהם שאין הקטן שואל בשלום מי שגדול ממנו שלא יטריח אותו להשיבו:

מי מהלכין. בעוד שהיו מהלכין וראו בית המדרש וא"ל הכא הוה ר"מ יתיב כו' וכן כ"ע ידעין דר"א תלמיד שלך ואע"פ שאינו אומר השמועה בפירוש משמך:

מהו מיעבור. אח"כ שאל ר' יעקב לר' יוחנן מהו לעבור לפני אהדורי צלמא ע"ז א' שהיתה עומדת על הדרך ובפ"ב דשקלים גריס ארורי עכו"ם:

מה איתפליג ליה איקר. אם רוצה אתה לחלוק לו כבוד שלא לעבור לפניו אלא אדרב' עבור לפניו ולסמות את עיניו א"ל אם כן ר' אלעזר יאות עביד שאינו נראה לפניך כשאתה עובר דזהו הכבוד שלך:

אמר ר' יוחנן יעקב בר אידי יודע אתה לפייס וכן הוא שם:

ור' יוחנן בעי וכו'. לפי שאף דוד ביקש עליה רחמים:

מהניא ליה. ומה הנאה יש לו:

אע"פ שמתכונין להכעיסני. שהן יודעין שכל זמן שאני חי לא יבנה שאמר לו הקדוש ב"ה והיה כי ימלאו ימיך וגו':

מפני מה הוא משיב. לר' מאיר בין הפרקים אי דוקא מפני היראה וה"ק שואל מפני הכבוד אם הוא חייב בכבודו כגון אביו או רבו אז שואל הוא והאי ומשיב ה"ק אם אינו חייב בכבודו אלא שעושה לו כבוד מפני היראה אז משיב הוא לו אבל אינו שואל. או אפי' מפני הכבוד והאי ומשיב ואצ"ל הוא דקאמר:

נשמעינה מן הדא ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה דר"מ. גרסינן וזה מוכח הוא מדלקמן. כלומר ע"כ האי ומשיב דבאמצע לר"מ היינו מפני היראה דא"א לפרש בענין אחר וש"מ הא בקדמיתא בין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב מפני הכבוד וכולהו ואצ"ל דמשיב קאמר. ובאמצע וכו'. השתא מפרש לה להאי ומשיב דבאמצע לר"מ אם מפני היראה ואצ"ל קאמר או דוקא מפני הכבוד שאינו רשאי להקדים שלום לזה כ"א משיב הוא לו:

נשמעינה מן הדא דר' יהודה אומר באמצע וכו'. וא"כ ע"כ הא קדמיתא היינו באמצע לר"מ שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה ואצ"ל קאמר דאל"כ היינו דר' יהודה:

עד כדון. לא שמענו אלא באמצע הפרשה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

ואפי' באמצע הפסוק. אם מותר להפסיק אף באמצע הפסוק לכל חד כדאית ליה וקאמר דר' ירמיה מדמי דרך דמיון הוא מראה א"נ מרמז גרסי' ולא היה מדבר ור' יונה היה משתעי:

ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם. לכשתצטרך להפסיק כמו במתני':

מתני' בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. כדמפרש בגמרא דכתיב וה' אלהים אמת הלכך אין להפסיק בין אני ה' אלהיכם לאמת וכן הלכה:

גמ' אמר ר' לוי וכו'. וכשאומר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת מיד בלי שום הפסק ואחר שאומר אמת אז הוא דינו כבאמצע הפרק:

מתני' שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה. דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ות"ת נוהג ביום ובלילה:

ויאמר אינו נוהג אלא ביום. דאית ביה מצות ציצית שאינה נוהגת בלילה דכתיב וראיתם אותו:

גמ' לובש תפילין. בתחלה ואתר כך קורא את שמע ומתפלל דאז הוא קבלת מלכות שמים שלימה שקורא ק"ש ותפילין עליו שכתובה ק"ש בהם:

רב אמר קורא את שמע. בתחלה כדמפרש טעמיה לקמן דקתני שיקבל עליו מלכות שמים בתחילה ואח"כ עול מצות תפילין:

מתניתא. ברייתא זו פליגא עליה דרב דקתני לובש תפילין בתחילה:

למקום טהרה. ברחוק ד' אמות:

מתני'. דידן מסייע לרב דממנה למד דעול מלכות שמים קודם הוא לעול מצות בכל מקום דהא לא כך תני שאדם וכו' אלמא עול מלכות קדים:

מפני מה לא החזיקו בהן. לאדם המניחן מפני מה לא החזיקו בו בנאמנות שיהיה כנאמן למעשרות וכיוצאבהן:

מפני הרמאין. שהיו מניחין תפילין להחזיק עצמן ככשרים ולרמות בני אדם וכהאי עובדא דלקמיה:

לאילין דברישך הימנית. לתפילין אלו שבראשך האמנתי שחשבתי אדם כשר הוא זה שתפילין עליו כל היום:

לומר שהחולי ממרק. את הגוף וגופו נקי הוא להיות תפילין עליו כל היום והכי מבואר הוא במדרש תהלים ק"ג דגריס התם ר' ינאי היה לבוש תפילין בתר בישיה תלתא יומין דאמר מר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכיון שאדם עומד מחליו גופו נקי ואחר שלשה היה מניח אותן ר' יוחנן היה לובש תפילין בכל יום ויום כדי שיאמר הסולח לכל עוניכי המשביע בטוב עדיך. וכך צריך לגרוס כאן ושייך הא דקאמר מה טעם הסולח וכו' דקאי על הא דר' יוחנן:

ברם בקייטא דלא הוה חזיק רישיה. מחמת החמימות לא היה מניח אלא של יד. ויש גורסין בהפך בקייטא דלא הוה חשיש ברישיה הוה לביש תרויהון ברם בסיתוא דהוה חשיש ברישיה מחמת הקור לא הוה לביש אלא דאדרעיה:

ואינו אסור משום ערוה. לא שייך האי מילתא הכא וחילוף השיטות יש כאן וגרסינן להא לקמן בתר דקאמר וכד הוה נפיק מסחי הוו יהבין ליה:

כדהוה אזיל מסחי. כשהלך לרחוץ במרחץ ותפילין עליו כיון שהיה מגיע אצל האוליירין היה חולצן כלומר מקום שהבלנין עומדין ומקבלין מלבושי בני אדם שפושטין עצמן שם היה חולצן:

עד יעקב תרמוסרה היה לובשן. שהיה בית זה סמוך להמרחץ ושם היה לובשן כשיצא אח"כ מכל רשות המרחץ והכי מוכח מדלקמן דקאמר אבל אינו לובשן עד שיצא מאותו רשות של כל אותה מרחץ ודא מסייעא כהאי דאמר ר' יצחק בגין ר' יוחנן עד יעקב תרמוסרה היה לובשן:

וכד הוה נפיק מסחי הוו יהבין ליה. וגרסינן הכא להא דכתוב בספרים לעיל דפריך ואינו אסור משום ערוה דהא משמע מיד שהיה יוצא מלרחוץ היו נותנין לו התפילין והרי עדיין ערום היה ומשני ר' חייא בר אבא אפיקרסין היה לובש מבפנים קודם שיצא להפסיק בין לבו לערוה אפיקרסין הוא לבוש התחתון שעל הבשר והוא פתוח בכתפים וכשלובשו קושרו על הכתף וכמו ששנינו בפרק י' דמקואות הקשר שבפרקסין שבכתף:

וכד הוה מייתן ליה הוה אמר דא מילתא שני ארונות וכו':

מונין את ישראל. אומרין להן דברי אונאה וכי אפשר וכו':

בגין מימר מילי דאוריא. בשביל לומר דברי תורה אחר יציאתו ממקום שהיה אסור בד"ת:

והכין לא הוה ליה מילא וכו'. וכי לא היה לו דברי תורה אחרים לאומרן ומאי שנא זה שהיה אומרו בכל פעם שיצא מן המרחץ דהכי משמע וכד הוה מייתן ליה הוה אמר דא מילתא:

אלא קינתורין הוון. דברי קינתורין היה מתכוין לומר להן על שהיו על הרוב מאחרין מלהביא לו התפילין מיד לפי שהיו טרודין באנשים הבאים למרחץ וכדמסיק לומר יוסף לא זכה למלכות אלא ע"י ששימר וכו' לכל הכבוד הזה שעושין לנו לכבוד התורה אלא ע"י ששמרנו מצותיו של הקב"ה ואתון בעיי מבטלה מצותא מינן ואינכם ממהרין להביא אותן לי:

באיזה צד. כיצד מברך על התפילין:

ואתיא כמ"ד בחוקת תפילין הכתיב מדבר. ושמרת את החוקה הזאת וגו' דמימים כתיב ולא לילות והלכך מברך לשמור חקיו כשהוא חולצן בסוף היום:

לא בדא. דלהאי מ"ד דחוקה אפסח קאי לא מברכינן אחליצת תפילין משום דס"ל דמן התורה לילה זמן תפילין הוא אלא דרבנן גזרו שמא יפיח בהן:

מצדדין הוה. מן הצד בראשו שלא במקום הנחת תפילין היו וכמין פקדון היו בידי לשמרן ולא לשם מצוה:

אית דבעי מימר. דהיינו טעמיה דר' אבהו שהיה מניחן בראשו לפי שכבר היו עליו מבעוד יום ולא אמרו עובר בעשה אלא הנותן עליו בתחילה בלילה:

אית דבעי מימר. על פרט לשבתות וי"ט קאי דאיכא דאמרי מהכא נפקא לן דכתיב והיה לך לאות פרט לשבתות וי"ט שהן עצמן אות שאסורון בעשיית מלאכה:

ולא כן כתב מימים ימימה. כלומר והא כבר נפקא לן למעט שבתות וי"ט מימימה והאי דרשא לך לאות למה לי:

לית לך. לשנויי להא אלא כהאי דאמר ר' יוחנן כל מילא דלא מחוורא שאינו כתוב בפירוש אלא דאסמכינן לה אדרשא דקרא מסמכין לה מן אתרין סגין מן מקומות הרבה ולא קשיא כל הני למה לי שהרי אינם אלא אסמכתות:

נשים מניין. למעט תתפילין:

אשתו של יונה הושבה. החזירו אותה וכן למיכל בת שאול מיחו בידיה לפי שפטורות הן ממצות עשה שהזמן גרמא:

תני. בתוספתא פ"ב:

אבל אינו לובשן. כלומר אע"פ שאמרו דבבית החיצון מקום שבני אדם עומדין שם לבושין נותן תפילין היינו דמותר להניח שם אבל מ"מ נכון הוא שלא ללובשן עד שיצא מאותו רשות של כל אותו המרחץ ואפי' מהבית החיצון לפי שעכ"פ שם מרחץ הוא על כל אותו רשות:

ודא מסייעא כהאי דאמר וכו'. דר' יוחנן לא היה לובשן עד בית יעקב תרמוסרה שהיה חוץ מרשות המרחץ וסמוך לו כדאמרי' לעיל:

ואינה מרחצת בימות הגשמים מהו שיהא דין מרחץ עליה בימות הגשמים:

מרחץ ואע"פ שאינה מרחצת. באותו זמן מ"מ שם מרחץ עליו מכבר וכן בית הכסא אע"פ שפינו ממנו:

אהן חזירא. החזיר הזה כבית הכסא מטולטל הוא שעובר לפניו ואסור לקרות כנגדו:

אהן צררה. צואה יבישה שעל שפת הים לפי שדרך בני אדם לפנות שם מהי לקרות כנגדה הואיל ויבישה היא:

א"ר אמי אסיא. כך היה שמו:

הורי ר' ירמיה מעבר ליה בפיליוס. פיליוס הוא כלי כעין מחתה שמפנין בו האפר אי נמי מטפחת כאותה ששנינו בפרק כ"ט דכלים הסדין והסודרין והטרטין והפיליון של ראש כלומר שצריך להעביר אותה ולפנותה משם וקאמר הש"ס ולא סמכין עלוי דר' ירמיה בהוראה זו:

אוכל בהן. בתפילין שעליו מותר לאכול אכילת עראי:

אית תניי תני מברך. על התפילין פעם אחת ביום ואית תניי תני פעמיים כדמפרש ואזיל ויש בכאן חלופי שיטות וכצ"ל מאן דאמר מברך שתי פעמים ניחא לפי שצריך הוא לאכול וחולצן ואח"כ כשמניחן חוזר ומברך עליהן:

מאן דאמר פעם אחת הא אכל ואינון עילוי. כלומר א"כ על כרחך בשעת אכילה לא היה חולצן והרי אסור לאכול בהן אכילת קבע ומשני ר' זעירא קיימה אבא בר ירמיה להא דתני פעם אחת באוכל בהן אכילת עראי והא קמ"ל האי תנא דמותר לאכול בהן אכילת עראי ולהכי קתני מברך פעם אחת עליהן:

לבית המים. מקום שמשתינין מים:

כד הוה סיפרא בידיה. והיה נכנס להשתין מים היה נותן הספר לאדם אחר לאחזו:

הוה קאים בון. היה עומד בהן ומניחן עליו:

מתניתא. ברייתא פליגי עליה דר' אבא דקתני נכנס ואפי' תפילין בידיו:

קיימא אבא בר ירמיה. להאי ברייתא דמיירי ביכול ללובשן אח"כ דאיכא שהות ביום והאי דקאמר לא יכנס בתפילין בידיו כשאין שהות עוד ביום ללובשן:

דלכן. כלומר דאי לא כן אלא יכנס עמהן א"כ גנאי הוא עושה לתפילין שהרי מצוה לא עביד בהון עוד היום ולמה הוא מבזי להון להכניסן עמו לבית המים:

בחורין. הסמוכין לרה"ר והן בתוך מחיצות בית הכסא:

וכשאירע אותה מעשה. בתלמיד אחד שהניח תפילין בחורין הסמוכין לרה"ר ובאת זונה אחת ונטלתן ובאת לבית המדרש ואמרה ראו מה נתן לי פלוני בשכרי כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לראש הגג ונפל ומת:

מאן דעביד טבאות. מי שהוא עושה דבר הטוב ביותר עושה להן כיס של טפח ונותנן כנגד לבו ולקיים שויתי ה' וגו' ואז נכנס עמהן ואפי' אין שהות ביום כדי ללובשן:

תמן. בבבל אמרין כל שאינו יכול להזהר בגוף נקי כאלישע בעל כנפים לא ילבש תפילין כל היום כ"א בשעת ק"ש ותפילה:

דלמא. מעשה בר' חייא רבה ור' יונתן שהיו מהלכין לפני מטתו של ר"ש בר' יוסי ללותו והיה ר' יונתן פוסע על הקברים וא"ל ר' חייא עכשיו יאמרו המתים למחר הם באים אצלינו והן מצערין לנו:

וחכמין אינון כלום. וכי הן יודעין כלום ולא כן כתב וכו':

לדרוש אין אתה יודע דהכתוב אינו מדבר אלא באלו שאפי' בחייהם קרוין מתים דאל"כ מאי האי דקאמר כי החיים יודעים שימותו ומי לא ידע כזאת אלא דה"ק כי החיים שהן לעולם קרוין חיים והן הצדיקים נותנין אל לבם ויודעי' שימותו ומתקנין מעשיהם ואלו שהן קרוין מתים לעולם אינם רוצים לידע מאומה:

לך ואמור לאבות. כדי שיחזיקו לך טובה על זאת הבשורה אלמא דידעי והרי הן קרוין חיים. עירב את האותיות. בכתב ס"ת ותפילין ומזוזה קאמר וכן גריס להא בפ"ק דמגילה ואיידי דמייתי לקמן לדברי ר' אידי בשם ר"ש בענין תפילה מייתי נמי להא דר' אידי:

מאן דאמר כשר מלמטן. אם למטה נתערבו בכתיבה כהאי דלקמיה ארצנו תפארתנו ונוגע הנו"ן בוי"ו מלמטה כשר לפי שלמעלה נפרדין הן והרי זה כנגמר וניכר כל אות בפני עצמו ומ"ד פסול כשהן נדבקין למעלה קאמר ולא פליגי:

ארצך. אם נוגע הצדי"ק בך' באמצע ארוכה היא תלמוד דמספקא לן הואיל והך' נמשכת הרבה אינו נחשב כנגמר והרי הוא דבוק קודם שנגמר האות וכן תפארתך:

ממעמקים קראתיך ה'. ואף שהכתוב בעמקי הלב מדבר מ"מ יש סמך גם לזה שלא יעמוד במקום גבוה להראות שאין גבהות לפני המקום:

הכון. הכן עצמך ותקן גופך כשאתה עומד לקראת אלהיך:

הדא דתימר בדקים. כשצריך לקטני' אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אבל בגסים שהיה צריך לגדולים אם יכול לעמוד בעצמו ולסבול יסבול:

שמור עצמך. התקן עצמך כשתהא נקרא אל בית אלהים לעמוד בדין כשיבא עתך שתהא טהור ונקי במעשיך:

מקורך. לשון מקראך כשיהו קורין אותך לקבר יהי ברוך שיהיה בלא חטא:

עת ללדת. הלמ"ד דריש דמיותר אלא דה"ק תראה עת המיתה שיהא שוה להעת של לדת שיהא נקי בלא חטא:

מתני' ר' יוסי אמר לא יצא. משום דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ות"ק סבר שמע בכל לשון שאתה שומע והלכה כת"ק:

קרא ולא דקדק באותיותיה. להוציאן בשפתו יפה בשתי תיבות שהתיבה השניה מתחלת באות שנגמרת הראשונה כגון על לבבך עשב בשדך וכיוצא בהן ואם אינו נותן ריוח ביניהם להפרידן נמצא קורא אותן שתי תיבות באות אחת:

ר' יוסי אומר יצא. והלכה כר' יוסי מיהו לכתחילה צריך לדקדק באותיותיה וכן יזהר שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזק הרפה וצריך להתיז הזי"ן של תזכרו שלא יהא נראה כאומר תשכרו בשי"ן כלומר כדי שתרבו שכר והרי אין ראוי לשמש את הרב על מנת לקבל פרס:

הקורא למפרע. הקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון וכיוצא בזה:

לא יצא. דכתיב והיו הדברים בהווייתן יהו כלומר כסדר שהן כתובין בתורה ומיהו אם הקדים הפרשיות זו לזו אין זה חשוב למפרע ויצא שהרי אינן סדורות כך זו לאחר זו בתורה:

יחזור למקום שטעה. אם בין פרק לפרק טעה שאינו יודע באיזה פרק הפסיק ולראש איזה הפרק יחזור חוזר להפסק הראשון שהוא והיה אם שמוע ולדעת הרמב"ם חוזר לראש פרק הראשון שהוא ואהבת אבל אם באמצע הפרק פסק שיודע הפרק שפסק בו אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו הפרק פסק חוזר לראש אותו הפרק ואם היה קורא וכתבתם ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם של והיה אם שמוע חוזר לוכתבתם של שמע ואם נסתפק לאחר שהתחיל למען ירבו אינו חוזר שעל הרגל לשונו הוא הולך:

גמ' רב אמר הלכה כדברי שניהם להקל. בשני החלוקות האלו במתני' הלכה כדברי המיקל ברישא כת"ק ובקרא ולא דקדק כר' יוסי:

ופריך דלא כן מה אנן אמרין. הא פשיטא הוא הא ברישא סתמא היא ור' יוסי פליג וא"כ הלכה כסתמא ובסיפא ר' יוסי ור' יהודה והלכ' כר' יוסי בכל מקום לגביה דר' יהודה וא"כ מה צריכה למימר רב להאי הלכה:

אלא בגין שמע דתני לה ר' חייא בשם ר"מ. כלומר משום דר' חייא בתוספתא קתני להאי דינא דשמע שיצא אף אם לא השמיע לאזניו בשם ר"מ דס"ל הכי והכי איתא התם בפ"ב בעל קרי שאין לו מים לטבול ה"ז קורא את שמע ואינו משמיע לאזניו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה דברי ר"מ וחכמים אומרים קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה אמר ר' מאיר פעם אחת היינו יושבין לפני ר"ע בבית המדרש והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעים לאזנינו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה לפי שמלכות הרשעה גזרה על התורה ועל המצות אלמא דר"מ הוא דס"ל דלא השמיע לאזניו יצא וחכמים הוא דסברי לא יצא והתירו לבעל קרי בשעת הדחק שאין לו מים לפי שאינו יוצא בלא השמיע לאזניו ות"ק דמתני' היינו ר"מ וחכמים דתוספתא ר' יוסי היא וא"כ הוה אמינא דהדרינן לכללא ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

לפום כן. צריך רב למימר הלכה כדברי שניהם להקל הואיל ורבי סתים לן להרישא ש"מ דהלכה כת"ק:

למי נצרכה. האי ברייתא לר' יוסי דמתני' כדמפרש ואזיל:

היידין ר' יוסי. איזה ר' יוסי וקאמר הדא דתנינן וכו' וכלומר דלר' יוסי דס"ל במתני' דבק"ש אף בדיעבד לא יצא קמ"ל דבתפילה מודה הוא דבדיעבד יצא דלא כתיב בה שמע. וכן י"ל דהאי למי נצרכה אמתני' דתרומות נמי קאי דקתני התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לפי שלכתחילה צריך להשמיט לאזניו כשמברך ובדיעבד תרומתו תרומה דאף ר' יוסי דמתני' מודה בה מיהו הא דלקמן אמתני' דמגילה איתמר כדמשמע מהסוגיא ולא שייכא כולה אמתני' דתרומות כ"א מקצת ממנה:

אמר רב מתנה דר' יוסי היא. האי דרב מתנה לאו אמתני' דהכא איתמר אלא אמתני' דפ"ב דמגילה כדלקמן והכי נמי גרים לדרב מתנה התם ואיידי דמשתעי בדינא דר' יוסי מייתי לה וכן נמי מייתי לה בפ"ק דתרומות וכדרך הש"ס הזה דאגב מייתי לכולא מילתא מה דאיתמר בדוכתיה. דתנינן התם הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ועלה קאמר רב מתנה התם דמתני' דפוסל בחרש דר' יוסי היא:

א"ר יוסי. הוא ר' יוסי אמורא דהאי ש"ס ולפעמים קורא אותו רב יוסף כדמשמע בכמה דוכתי:

הוינן סברין מימר. אי לאו דאוקמי רב מתנה למתני' דמגילה כר' יוסי דמתני' היינו סוברין לומר דעד כאן ל"פ רבנן ור' יוסי במתני' אלא בשמע משום דכתיב בה שמע ומר דריש לה להשמיע לאזניו ומר דריש לבכל לשון כדפרישית במתני':

הא שאר כל המצות. דלא גלי לן קרא לא פליג ר' יוסי ומודה הוא דא"צ להשמיע לאזניו אבל מן מה דאמר רב מתנה ר' יוסי היא מתני' דמגילה הוי היא שאר כל המצות כק"ש לר' יוסי ובדיעבד נמי לא יצא חרש במגילה כדמפרש טעמיה דדריש מוהאזנת למצותיו:

אמר רב חסדא לית כאן חרש. רב חסדא פליג אדרב מתנה דאוקי לההיא מתני' כר' יוסי וקאמר דאפי' תימא כר' יהודא ובחרש בדיעבד יצא וא"נ אפי' לכתחילה ולא גרסינן במתני' דמגילה חרש אלא אשגרת לישן היא הואיל דבכל מקום שונה התנא חרש עם שוטה וקטן קאמר הכי וחרש דקתני לאו דוקא הוא לדינא:

מתני' לר' יהודה. כלומר והשתא מתניתא דהתם לר' יהודה נמי אתייא וכדאמרן:

א"ר יוסי. אע"ג דפליג רב חסדא עליה דרב מתנה ואוקי למתני' דמגילה כר' יודא מסתברא הוא דמיהת מתני' דתרומות דתנינן התם בפ"ק חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לפי שאינו שומע הברכה ואם תרם תרומתו תרומה בהאי מתני' מודה רב חסדא דלא אתיא אלא כר' יוסי ואע"ג דר' יוסי דמתני' דהכא ס"ל דאף בדיעבד לא יצא שאני' התם דברכות מדרבנן הן והלכך לכתחילה הוא דלא יתרום ובדיעבד תרומתו תרומה דאין הברכות מעכבות וכן א"ר חנינא בשם רב חסדא דמוקי למתני' דתרומות כר' יוסי דמתני':

א"ר יוסי בר בון. על כרחך אית לן למימר דמתני' דתרומות ר' יוסי היא וא"צ ראיה דמגופא דמתני' שמעינן לה דהא תנינן התם חמשה קדמייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החש"ו וכו' ולא תניתה להאי חרש המדבר ואינו שומע עמהן ואי משום דהני חמשה אפי' בדיעבד אין תרומתן תרומה ובמדבר ואינו שומע בדיעבד תרומתו תרומה אכתי קשיא והא תנינן התם לקמן חמשה אחרנייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשיכור וכו' ולמה לא תניתה למדבר ואינו שומע עמהן:

הוי סופך מימר. אלא על כרחך דהאי דמדבר ואינו שומע דר' יוסי היא ומשום הכי לא קתני לה עם הני חמשה אחרנייתא דהא קמ"ל התנא דהאי דינא המדבר ואינו שומע כר' יוסי היא דמודה בה דבדיעבד יצא דאלו הוי תני עם הני חמשה האחרונים ה"א דהאי דינא כר' יהודה אתיא וס"ל דלכתחיל' לא כמו באינך דאפי' לר' יהודה לכתחילה לא ודמיא להנך חמשה דהתם הלכך הוא דתני באנפי נפשה לאשמעינן דהאי דינא כר' יוסי הוא ומודה בה לענין דיעבד כדאמרן אבל לר' יהודה אפי' לכתחילה הוא תורם:

אלו. התיבות שצריכין דיקדוק ליתן ריוח בין הדבקים:

אשר נשבע ה'. גם בזה צריך שידקדק להתיז את העי"ן דלא לישתמע נשבה:

ובורא חושך. מפני שצריך להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה דלא יאמר ובורא נוגה ואע"ג דאיכא למ"ד בריש פסחים דאור לילי הוא וא"כ מזכיר הוא שניהם אפ"ה צריך לומר לישנא דלא מסתפקא:

שם שרו לך. אם לא אמר פ' ציצית בלילה אמרי' בפ"ק דאומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ומבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושם שרנו לך ולא יאמר הללו לך מפני שצריך ליזהר דלא לישתמע כתיבה אחת הללוך:

צריך להתיז כי לעולם חסדו. בהלל ובפסוקים דלא לישתמע חשדו:

אם היה לשונו ערוך. כמו ארוך כלומר שהיה מגמגם בלשונו כאלו המגמגמין מחמת שלשונם קצת ארוך וכבד עליהם להוציא המבטא ומאריכין ביותר טרם שמדברין מותר מפני שזה אינו משנה האותיות מהוייתן:

והיו כדרך הוייתן יהו. כסדר שהן כתובין בתורה ולא למפרע:

דכתיב בה ככתבם. משמע כסדר שהיא כתובה ולא למפרע:

ברם בהלילא. מ"ט וקאמר בגין דכתיב ממזרח שמש ועד מבואו מהולל שם ה' מהולל שם ה' ממזרח שמש עד מבואו. הכי גריס לה לקמן בריש פ"ב דמגילה. כלומר דה"ק שצריך שיהא מהולל שם ה' כממזרח שמש ועד מבואו כמו שהן כסדר ולא יהפכו כך צריך להלל על הסדר:

מה את שמע מינה. כלומר ומה הוא שמקפיד שיאמר על הסדר אם הפסוקים לבד או אף הפרשיות וקאמר ר' אבון עוד היא אמורה על הסדר כלומר גם הפרשיות שלה הן על הסדר ולא יקדים המאוחר למוקדם כדמפרש ואזיל דפרשה הראשונה מדברת לשעבר ולא לנו וכו':

לימות גוג ומגוג. שיעשה עמנו נפלאות וצריך לכפול החג בהודאה כעבותים הללו:

לעתיד לבא. לתחיית המתים ואז ג"כ אודך כמו עתה:

אף מי שהתקין את התפלה וכו'. כלומר ואף התפילה שכל ברכות האמצעיות בקשה להבא הן מ"מ על הסדר הזה אנחנו מבקשין תעשה עמנו כמו שעשית לשעבר כדמפרש ואזיל לקמיה:

חנינו דעה חננתנו דיעה. כלומר חננו דיעה כמו שחננתנו לשעבר וכן כולם:

ורצינו בתוכו. וכצ"ל לית צורכה דשמע עתירתינו ובנה ביתך ורצינו בתוכו. כלומר וכי לא כך היה צריך לומר על הסדר בתחילה שמע עתירתינו ואח"כ ובנה וכו' אלא כמה דאישתעי קרייא וכו' כמו שהוא כתוב בקרא בתחילה והביאותים אל הר קדשי זה בנין הבית ואח"כ ושמחתים בבית תפילתי שאשמע תפלתם וישמחו ואח"כ עולותיהם וזבחיהם לרצון:

יבין ושב. אחר שיבין ושב:

הסולח וגו' הגואל. וכתיב סליחה וגאולה בחד קרא ופריך ואם כן ויאמר רופא חולים קודם הגאולה כדכתיב הרופא הגואל וקאמר ר' אחא מפני שהגאולה צריכה להיות ברכה שביעית:

כנגד המילה. שצריכה רפואה כדרש הכתוב בריתי היתה אתו ואני נתתי לו החיים:

כנגד קול ה' שובר ארזים. שהוא השם התשיעי שבמזמור ושובר ארזים רמז על בעלי שערים המייקרים את התבואה ומפקיעין את השער:

למה כי קרבו לבא. הגליות אלמא קבוץ גליות בעת שנתברכו השנים:

והדין נעשה. כדכתיב ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך וכתיב ואשיבה שפטיך כבראשונה:

והזדים נכנעים. כדכתיב ושבר פושעים וחטאים יחדיו יכלו והצדיקים שמחים דכתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק ולכך הם תכופים זו אחר זו:

אחר ישובו בני ישראל. לירושלים ואז ובקשו וגו':

אין מי חייא. אם מן החיים הוא יהיה שמו דוד ואם מן המתים הוא יהיה דוד בעצמו:

למשיחו לדוד. לעולם דוד הוא משיחו:

הוא צמח הוא מנחם. הכל אחד כפי הגימטריא:

ודא מסייעא להו. האי עובדא דלקמן דקאמר מנחם שמיה והובא מעשה הזאת באיכה רבתי:

קאים רדי. היה עומד וחורש וצעק השור שלו צעקה אחת וא"ל ערבי א' שעבר לפניו יהודאי תתיר צמד השורים וקנקן המחרישה שלך ותניח מלחרוש מפני שהיום חרוב בית המקדש שלכם ואחר כך שצעק עוד פעם שנית א"ל קשור שורך ותחרוש מפני שבו ביום נולד מלך המשיח שלכם:

מן הן. מאיזה מקום הוא:

ואי אעביד זבן לבדים למיינוקא. ועשה עצמו מוכר הלבדין והמטפחות שכורכין בהם התינוקות והיה עולה למקום ויוצא למקום עד שבא לאותו המקום שאמר לו הערבי והיו כל הנשים לוקחין ממנו הלבדין ואמו של מנחם לא באת לקנות ושמע קול הנשים אומרות וקוראות לה אימיה דמנחם תבא הנה ותקנה בשביל בנך והיתה עונה אותן אני הייתי רוצה לחנקו לשונא ישראל וכלפי התינוק היתה מכנה כן לפי שביום שנולד נחרב בית המקדש ואמר לה האיש הזה בטוח אני שכשם שנחרב ביומו כך עתיד להבנות ביומו ובא ותקנה לו ואמרה לו אין לי מעות וא"ל ומה איכפת לי קח עתה בשבילו ואם אין לך מעות אבוא פעם אחרת לכאן ואקח המעות לאחר ימים בא וחזר להמקום ושאל על אותו התינוק מה הוא עושה ואמרה לו מן השעה שראית אותי ודברנו ממנו בא רוח סערה וחטפה אותו מידי והשיאו ונעלם מעיני:

מה לנו ללמוד מן הערבי הזה. שאמר שנולד באותו היום והלא מקרא מלא הוא והלבנון באדיר יפול זה בית המקדש ואז מיד ויצא חטר מגזע ישי ויוולד מלך המשיח:

כנגד ה' למבול ישב. שבו השם הט"ו שבמזמור ועל שם שהוא שומע תפלה וכולה ומעכב את הפורענות מלבא לעולם כמו שנשבע מלהביא עוד המבול:

עבודה להודייה. כלומר ואחר התפלה היא העבודה כמו שמפורש לעיל ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון ואחר העבודה הודייה כדכתיב זבח תודה אחר זביחה תן הודאה:

יותר מן השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן. העוז שהוא יתן להם הוא שה' יברך את עמו בשלום והוא הכלי המחזיק ברכה וזהו העוז והתוקף כמחזיק בדבר בכח ואין אדם יכול לחסר ממנו כלום:

בין כתיבת הראשונה. בין וכתבתם שבפרשה הראשונה לוכתבתם שבשניה חוזר להראשונה:

יחזור כבתחילה למקום הברור לו. אם ברור הוא לו איזה פסוק שאמר בודאי יחזור בתפלה לאותו פסוק וא"צ לחזור להקודם לו:

דלמא. מעשה בר' חייא וכו' שעלו לתקן חופתו של ר' אלעזר ושמעו קולו של ר' יוחנן יושב בבית המדרש ודורש:

אי מחדית מילה אמרין וכו'. אמרו אם יחדש איזה דבר מאן נחית ושמע לה ממנו ויאמר לנו ואמרו וירד ר' אלעזר שהוא זריז הרבה וירד מן המקום שהיו עסוקין לתקן שם והלך וחזר ועלה ואמר להן הכי אמר ר' יוחנן קרא וטעה באיזה מקום ולא ידע אם בראשונה או בשניה ומצא עצמו בלמען ירבו חזקה כיון ואמר שעל הרגל לשונו הוא הולך ואין צריך לחזור לפ' הראשונה:

ומצא עצמי בשומע תפלה. וכן הדין בתפלה אם מצא עצמו בשומע תפלה ויודע שאמר לשומע תפלה חזקה כיון ואמר עד הנה וא"צ לחזור להקודם:

אנא מן יומו לא כיונית. לפי שטרוד בהרהור תורה היה וכן כל אלו דלקמן:

ארקבסא. אלקפטא שהוא למעלה מריש גלותא וכלו' אם נכנסין להמלך לסדר ממטה למעלה או ממעלה למטה ואלקפטא קודם להריש גלותא:

אנא מניתי אפרוחייא. הפורחים מחמת הרהור התורה:

דימוסיא. שורות הבנין:

הוא כרע מגרמיה. ואף שאני טרוד בהרהור התורה:

מתני' נדבך. שורה של בנין אבנים כמו נדבכין דאבן גלל ואע"ג דמיסתפו דילמא נפלי ולא מצי מכווני לא הצריכו חכמים לרדת דק"ש לא בעי כוונה אלא פסוק ראשון בלבד וזה יכולין לכוין בקל:

מה שאין רשאין לעשות כן בתפילה. דצלותא רחמי היא ובעי כונה והלכך יורדין למטה ומתלפללין:

גמ' כיני מתני' הפועלין קורין בראש האילן והאומנין בראש הנדבך. לישנא כפילא דמתני' הוא דמפרש דלמה ליה למינקט תרווייהו בראש האילן ובראש הנדבך הא לא בעי לאשמעינן אלא שאינן צריכין לירד למטה ובחדא מינייהו סגי הלכך קאמר כן צריך לפרש המתני' דאורחא דמילתא הוא דנקט התנא דבראש האילן קאי על הפועלין המושכרין לבעל הבית שכן דרכן ללקט הפירות ולתקן האילן ודרך האומנין והן בוני בתי האבנים לעמוד בראש הנדבך ולפיכך נקט תרווייהו:

ותני כן. בתוספתא פ"ב. וחסר כאן בהעתקה והכי תנינן התם פועלין קורין בראש האילן ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ובשאר כל האילנות יורדין וכו':

בעל הבית. שאינו משועבד למלאכה הוא לעולם יורד ומתפלל ואפי' מראש הזית והתאנה:

ולמה. התירו בראש הזית והתאנה יותר משאר אילנות:

מפני שטרחותן מרובה. שיש להם ענפים הרבה ויש טורח גדול בעלייתם ובירידתם ובין כך יתבטלו ממלאכתן ולפיכך הקילו בהן:

תני. בתוספתא שם הכתף שנושא המשאוי:

מפני שאין לבו מיושב. בשעת פריקה וטעינה ולא יכול לכוין אפי' בפסוק ראשון:

משאוי של ארבעת קבין. לא טריד כולי האי מותר:

והוא ששיקל. כדמפרש ואזיל שעשה המשקל כדרך הנושאין משאוי לחלקו וב' חלקי המשאוי מלאחריו על כתיפו וחלק אחד בולט מלפניו:

תני. שם בפ"ה הפועלין שהיו עושין מלאכה וכו' מפני שהן צריכין למהר למלאכתן לפיכך אינם צריכין לברך כל ברכת המזון אלא ברכה ראשונה ברכת הזן וכוללין וכו' בברכה שניה וחותמין בשל ארץ:

בסעודן. ואין לוקחין ממנו שכר כ"א בעד סעודתן הן עושין והם אינם ממהרין כ"כ או שהיה בעל הבית מיסב ואוכל עמהן וכל זמן שהוא אוכל אינם צריכין למהר ואפי' עושין בשכרן מברכין כל ד' ברכות כתיקונה:

דלכן. דאם לא כן אלא שמותר לעסוק במלאכה בשעת ברכה א"כ מה אנן אמרין לחלק בין עושין בסעודתן או אם עושין בשכרן הא יכולין לעשות מלאכה ולברך כל הברכות:

ומין מטבע בידו. לפי שהוא טרוד על המטבע שלא תפול מידו ואינו יכול לכוין:

לפניו. אם היה מתפלל ומטבע לפניו אסור מפני שמסתכל בו ואין לבו מיושב ולאחריו מותר ולא חששו שמא יהפוך פניו:

היה צוררן ותופסן בידו. דכשהן צרורין נתישבה דעתו ואינו חושש שלא יפלו:

ולמדת הדין. ולענין הדין אם אחד מפקיד מעות ביד חבירו היאך יתנהג:

א"ר יצחק וצרת הכסף בידך. כתיב שיהו צרורין דוקא ובלבד בידך שאע"פ שהן צרורין יהיו בידך ואם לא עשה כן פושע הוא בממון חבירו:

הורי לר' הלל חתניה כן. שיהו צרורין ובידו:

והוה גבי ר' יעקב בר אחא פריטין. היו מעות אצלו והגיע עת התפלה:

ושרתון. כמו וצרתון והשי"ן מתחלף בצד"י שהן ממוצא אחד כלומר שצררן ונתנום לר' חזקיה לפקדון והיה רוצה לידע איך יתנהג:

קטר פורתיה לפורתיה. ור' חזקיה הוסיף בקשרים וקשר מקצת הכיס או המטפחת שהיו בתוכו קשרו קצתו אל קצתו:

ושרתון וערק. כלומר וצררן היטב וברצועה. ערקא רצועה מלישנא ערקתא דמסאנא והניחם כך ולא תפסן בידו:

א"ל ר' יעקב ומה בידך. ומה אתה עושה עם הכתוב בידך והיכן קיימתה אותו שהרי למדני שאף על פי שהם צרורין ובלבד שיהו בידך א"נ ומה בידך שלא הועלת כלום והרבה יש בהש"ס כעין זה:

אף מי שהיו מימיו על כתפיו. במי חטאת קאמר הרי זה קורא את שמע ומתפלל ולא חיישינן להיסח הדעת וקס"ד מפני שאינן צריכין כוונה וכדמפרש רב הונא ואין מסיח דעתו ממימי החטאת:

קשייתה. הקשיתי לפני ר' פנחס דאפי' תימר קריאת שמע אינה צריכה כונה. כצ"ל תפילה אינה צריכה כונה בתמיה הא אנן תנן האומנין קורין קריאת שמע בראש הנדבך אבל לא תפלה מפני שצריכה כונה:

א"ר יוסי קיימתיה. להא דר' חנינא כהאי דאמר ר' יוחנן:

הגיעוך. כלומר על כרחך היינו טעמא שסוף מלאכת המים והיינו שנושאן על כתיפו אחר המילוי כדי לקדשן וזהו סוף מלאכת המים שהמילוי תחילת מלאכה היא א"נ סוף מלאכת המים סוף הדבר שהמים נפסלין במלאכה אחרת:

שאינם מחוורים דבר תורה. כלומר אינם מחוורין בדין זה מן התורה שהנושא אותן פוסל אותן במלאכה כזו אלא שחכמים גזרו בהן ופסלו מי חטאת שעשה עמהן מלאכה ולפיכך הקילו להיות קורא ק"ש ומתפלל:

מתני' חתן. שנשא בתולה פטור מק"ש בלילה הראשון משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה א"נ שמתיירא שמא יעשה כרות שפכה בבעילתו וטרדה דמצוה היא ורחמנא אמר ובלכתך בדרך בלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת:

אם לא עשה מעשה. אם לא בעל עד מוצאי שבת שהן ד' לילות טריד מכאן ואילך לבו גס בה ותו לא טריד ואע"פ שלא עשה מעשה חייב בק"ש:

מעשה בר"ג וכו'. קמ"ל אם אדם גדול הוא ובטוח בעצמו שיכול להתכוין והוא ראוי ליטול את השם כבסוף פרקין הרשות בידו:

גמ' זאת אומרת. מדקתני עד מוצ"ש אם לא עשה מעשה א"כ לילי שבת ג"כ בכלל ש"מ שמותר לבעול להבתולה בתחילה בשבת:

תיפתר באלמנה. ממתני' דהכא ליכא למישמע מינה דאיכא למידחי דתיפתר באלמנה דלא שייכא בה חבורה ואימא אפי' כונס את האלמנה פטור מק"ש דמיהת טריד ועוסק במצוה הוא:

א"ל והא תנינן ארבעה לילות. כלומר נהי דממתני' דהכא מדחית לה ואוקימתה באלמנה מתני' דנדה מאי איכא למימר דתנינן התם בר"פ תינוקת דאם הגיע זמנה לראות קאמרי בית הלל נותנין לה עד מוצאי שבת ארבעה לילות לתלות בדם בתולים וכי אית לך למימר התם נמי ד' לילות באלמנה אלא לאו ש"מ דשרי למיבעל בתולה בשבת:

קשייתה קומי ר' יוסי. הקשיתי לפניו דמאי קמ"ל פשיטא דמותר וכי מה בינה ובין שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות דתנינן בפ' כ"ב דשבת דמותר לכתחילה משום דלהנאתו מתכוין וה"נ כן ואע"פ שהוא כעושה חבורה:

א"ל ואמור דבתרה. אימא סיפא ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי בההיא שבירה וה"נ כאי שמתכוין לעשותה בעולה והוי כמי שמתכוין לעשותה כלי וה"א דאסור:

או מקשי. כמו ואיכא דמקשי לה ממתני' דמפיס מורסא דשרי לכתחילה ושני ליה כדשנינן:

טעמון דאתרים. מפני שהוא דבר שאין מתכוין ומאליה נעשה חבורה:

ואיקפד עילוי. דלא אמר רב הכי ומית עילוי על שאמר אבל לא הגיע לעשות מעשה וקרי עלי' ברוך שנגפו ועל רב שלא באת תקלה על ידו קרא לא יאונה וגו':

כל ההיא הלכתא וכו'. דתנינן שם בתינוקת שלא הגיע זמנה וכן אם הגיע זמנה עד כמה תולין בה בדם בתולים כל זה להלכה אבל לא למעשה וכדר' ינאי דהוה ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת לפרוש הימנה אחר בעילה ראשונה ולא תלינן אח"כ בדם בתולים:

מהו לבעול בעילה שניה בשבת דאכתי פתחה דחוק הוא:

אמרין. ומאי קא מבעיא להו הרי לתלות בבעילה שניה בדם המכה לא הורי רבי יוחנן דס"ל כהא דר' ינאי רביה דהוה ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה ואע"פ שאנו רואין שבא הדם מחמת תשמיש ועדיין הפתח דחוק לא תלינן ולבעול בעילה שניה בשבת הוא מוריא להיתירא בתמיה הא שמעינן מיהת מההיא דרבי ינאי דלחומרא הורה ואף שנראה שעדיין הפתח דחוק וא"כ היאך יהא מורה לקולא לענין שבת:

מה צריכא לה. לא צריכא להא דמיבעיא להו אלא כשבאו לה ימי הפסק ימי טהרה בנתיים מבין הבעילה הראשונה ועכשיו פסקה לראות ואיכא למיתלי שחית' המכה ולפיכך לענין לתלות בדם בתילין לא מצינן לתלות אלא דלענין שבת מספקא להו דילמא כיון שפסקו הבתולים ליכא למיחש מידי דשוב אינו עושה חבור' ואיכא למימר דבעילה שניה מותרת:

דהוא סבר כהדא דשמואל וכו'. משום דהוי דבר שאינו מתכוין וה"נ כן אף שעדיין הפתח הוא דחוק:

ושרע מיניה. ולמט' המיניה הוה יתיב ר' שמואל בר רב יצחק ושאילתי':

וא"ל מעתה איזה דם נדה ואיזה דם בתולים. כלומר דהוה מתמה אמאן דשרי ומדמי לי' להא דשמואל דאמר פרצה דחוקה מותר לכנס בה בשבת ואפי' משרת צרורות ומשמע דהכי נמי כן בבעילה שניה אע"פ שהוא משיר מקצת דם בתולים שנשארו וא"כ מעתה היאך נבחין בה בבעילה שני' ולאיזה דם את משוי לי' דלענין לתלות בדם בתולים הא אמרינן דלא תלינן וכדם נדה מיחשבא ולענין השרת צרורות כדם בתולים משוית לי' והוי כתרתי דסתרן אהדדי:

כלה. אחר בעילה ראשונה אסורה לביתה כל ז' כנדה:

מתני' רחץ. במים חמין בלילה הראשון שמתה אשתו ואע"פ שאבל אסור ברחיצה:

איסטנים אני. קר ומצונן לשון צינה ואיכא צערא אם לא היה רוחץ ואין אסור בימי אבלו אלא רחיצה של תענוג:

גמ' מאן תנא אבל אסור ברחיצה וכו'. לאו אהאי מתני' קאי ובפ"ג דמועד קטן איתמר האי סוגיא כולה ואיידי דקאמר לקמן דלא אסרו אלא ברחיצה של תענוג מייתי לה וכדאמר ר"ג במתני' איסטניס אני. והתם גריס לעיל מינה תני אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה ברחיצה ובסיכה וכו' ועלה קאמר מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה:

לא כן אלפך ר' ר' אמי הוה ליה עובדא וכו'. הכי גריס לה במ"ק לא כבר למדך רבך דר' אמי היה לי' עובדא וכו':

א"ל דילמא תרין עובדין אינון וכו'. על שאמר לו דר' אמי שאל לריש לקיש אמר לו כי והלא אנחנו מקובלין דלר' חייא בר בא הוא דשאל ר' אמי ואתון אמרין ליה דלריש לקיש הוא דשאל אפשר שני מעשים היו לר' אמי ושאל לזה וחזר ושאל לזה:

ועוד מן הדא וכו'. גם זה מהתשובה שהשיבו לר' יוסי דרבנן אם רק:

היידן אלין רבנן. וכן הוא במ"ק. איזו רבנן אם רבנן דהכא או רבנן דמדרום ועל שהקשה עליהם לקמיה שאל לו זה:

רברבייא קומוי. הגדולים הם לפניו שהן רבנן דהכא והוא שאל להקטנים שהם זקני דרום בתמיה:

אין תימר רבנן דהכא ניחא ואין תימר רבנן דדרומייא וכו'. וכן הוא במ"ק. כלומר ועוד קשיא דאי רבנן דהכא שפיר אלא אי אמרת זקני דרום הא אינון שריין כדתני בברייתא דלקמיה והשתא קאמרת דאינון אסרין:

אחר המטה. אחר שנשאו המת במטה ונקבר נהגו להקל ברחיצה:

ובדרום. נהגו כן ומרחיצין עצמן:

מי שהוא מתיר את הרחיצה הזאת. באבילות שבעה טעמיה מפני שהוא עושה אותה כאכילה ושתיה דא"א בלא כך וכן היא סובר ברחיצה למי שהורגל בה:

הדא דתימר. הא דפליגי ברחיצה דאיכא דאסר ואיכא דשרי דוקא ברחיצה של תענוג הוא דפליגי:

מותר. לדברי הכל:

מהו דיסחי. משום רפואה:

דלא יסחי מיית הוא. אם לא ירחוץ ימות וא"כ אין בעי אפי' בט"ב וכו'. ובמ"ק גריס אין כיני אפי' וכו' והיינו הך דכל שהוא משום רפואה מותר אפי' בט"ב וביה"כ:

ראו אותו טובל. בימי אבלו:

אם לקרויו לא ידעין וכו'. ולא ידענו אם בשביל קרי טבל או אם להקר גופו משום דס"ל שאין רחיצת צונן רחיצה דלא אמרו אלא בחמין:

לא ידעין. ונשאר בספק:

קיהות עליו. מטונפות ומאוסות עליו:

וכן בתענית ציבור. שגוזרין על הגשמים כדתנן בפ"ק דתענית שבשלש שניות אסורין בנעילת הסנדל ובמהלכין בדרך התירו:

לשאול. בשלום אבלים בשבת:

אהן דאת מתני שבחיה. זהו אדם גדול שאתה מספר בשבחיה והלא הוא שואל בשלום אבילים בשבת:

בעיא אתון מידע. אדרבה אם אתם רוצים לידע מרב חכמתו הוא בא להודיעכם בזה שאין אבילות בשבת:

כמה דתימר נעצב המלך. מתאבל היה ולמדנו דהאי לא יוסיף עצב לומר שאין. אבילות בשבת:

מתני' שאין מקבלין תנחומין על העבדים. כמו על שאר קרוביו שמצטער על מיתתן אלא אומרים לו המקום ימלא לך חסרונך כדרך שאומרים על בהמתו שמתה:

גמ' הא בני חורים וכו'. אלישנא דעל העבדים מדייק הש"ס דמשמע על העבדים דעלמא וא"כ משמע הא בני חורין אף אחרים שאינן קרובין מקבלין תנחומין עליהן בתמיה והוו להו למימר על עבדיו:

כיני מתנייתה. ומשני כך היא הנסחא השנויה ששנה להם ר"ג בזה הלשון אין מקבלין תנחומין על העבדים ולפיכך אמרו לו כן מפני שחייב אדם לומר בלשון רבו ולעולם על עבדיו דידיה קאי:

כמדומה הייתי שאתם נכוין בפושרין. כלומר שתבינו ברמז מועט שיצאתי מפניכם בתחילה:

כד דמך. כשנפטר ר"ח בר אדא קביל ריש לקיש תנחומין עליו משום שהיה רבו והוא היה חביב עליו כבנו כדמסיק:

עאל ואיפטר. ודרש עליו הפסוק הזה:

לא צורכה. וכי לא היה צריך לומר אלא כך דודי ירד לגנו לרעות בגנים ומאי לערוגת הבושם דקאמר באמצע והלכך דריש ליה שהכתוב מדבר באומות העולם ובישראל וסיפיה דקרא ארישא קאי:

לרעות בגנים אלו א"ה. אם יש בהן איזה צדיק לוקח מהם ומדבקו לישראל כדמפרש בהמשל וללקוט שושנים על ערוגת הבושם קאי. דלמא. מעשה בר' חייא בר אבא והחבורה שלו וכו' שהיו רגילין לישב ולייגע בתורה תחת אילן תאנה א' והיה בעל התאנה משכים בבוקר ולוקט התאנים בכל יום והיו סבורין שמא הוא חושד אותם שלא ילקטו הן ולפיכך הוא משכים תמיד ואמרו נחלוף את מקומינו והלכו למקום אחר למחר בא בעל התאנה אצלם ואמר להם מוריי ורבותיי וכי אף מצוה אחת שהיתה לי שנהגתם ועשיתם זכות עמי מנעתם עכשיו ממני ואמרו לו הטעם מפני שהיינו סבורין שמא אתה חושד אותנו:

בצפרא. בבוקר האחר אמר בעל התאנה בלבו הננו מודיע אותם שלא מפני החשד עשיתי כך ולא היה לוקטן בהשכמה בפעם הזאת וזרחה עליו החמה וכו':

ישן אין כתיב כאן. דלפי פשטיה דקרא דקאי על שינה של העובד ויגע במלאכה א"כ היה צריך לסיים כן אם מעט ואם הרבה ישן ומאי יאכל לפיכך דריש לי' על ענין השונה ולומד ויגע במשנתו בזריזות ואם מעט ואם הרבה יאכל הוא בשכרו כמו אלו שהיו יגיעים בכל היום וימים הרבה שלפי זריזות והתאמצות שלו הוא משתלם כמו שמסיים במשל שהביא:

ארבעה דברים. דחשיב בקרא דלקמיה הן עיקר תשמישו של עולם ושאר כל מיני מתכו' כלולין בהן וכולן אם אבדו מאחד יש להן חליפין להביאן ממקום אחר ולמלאות חסרונו אבל ת"ח שמת מי מביא לנו וכו' דמיהת חסרונו של זה א"א למלאות:

כהנא הוה עולם סגין. היה יניק וחכים הרבה כשעלה לכאן ומפני שהיה בחור וחריף והיה כועס מיד כההיא דלקמיה שהיה מעניש לאלו המלעיגים ועל דרך שאמרו האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה הלכך קאמר עולם סגין:

בר פחין. בליעל אחד והיה מלעיג ואמר ליה מה קלא בשמיא מפני שבביאתו כעס עליו ר' יוחנן והענישו ומת ואח"כ בקש עליו רחמים וחיה כההיא עובדא דהגוזל בתרא ושאל לו זה מה קול שמעת בשמים וא"ל גזר דין דההוא גברא מיחתם עליו שימות וכן הוה וחזר ופגע באחר כמותו וא"ל כן. אמר מה. זה סליקית להכא למיזכי ולהגות בתורה ואנא אחטא להעניש הבריות וכי עליתי להרוג בני א"י:

ניזול וניחות לי מן הן דסליקית. אני צריך לילך ולירד מן המקום הזה שעליתי לכאן ולחזור לבבל:

אתא לגבי ר' יוחנן. ולא היה רוצה לגלות לו שדעתו לחזור פן יעכבנו ולפיכך לא נטל ממנו רשות בפירוש כ"א דרך רמז אמר לו:

בר נש דאימיה מבסרא ליה. שאמו מבזה אותו ואשת אביו מכבדו לאיזה מהן ילך והרמז על א"י שהיא משולה לאמו וח"ל דומה לאשת אב וכאן יש לו צער ובושה ובח"ל עושין לו כבוד הרבה ור' יוחנן לא הרגיש בדבריו והשיב לו ילך למקום שמכבדין אותו:

נחת ליה כהנא מן הן דסלק. והלך רב כהנא וירד ממקום שעלה וחזר לבבל ובאו והגידו זה לר' יוחנן והיה מתמיה ואמר מה זה שהלך לו בלא נטילת רשות ממני ואמרו לו זה הדבר שאמר לך הוא הנטילת רשות שלו ואתה שהשבת לו כך לפיכך הלך לו:

אזל בעי מיזבון. הלך בדעתו לקנות ליטרא בשר מהטבח:

בחמשין מניי. מין מטבעות שהיה להם:

וחד קורסם. ומכה אחת בברזל נקרא קורסם הערוך וא"ל תקח לך ששים מטבעות ולא תעשה לי המכה וחזר והוסיף לו ולא קיבל דבריו וא"ל עשה כמנהגך ולעת ערב כשבא ר' זעירא לבה"מ ואמר לרבנן מה המנהג הרע הזה כאן שלא יאכל אדם ליטרא בשר עד שיכו אותו מכה אחת ואמרו לו ומה זה הדבר ומי הוא עושה זה והשיב פלוני הטבח ושלחו אחריו להביאו ולייסרו על כך ומצאו שמת וארונו יוצא לקראתם ואמרו לר' זעירא רבי כל כך כעסת והענשת לזה והשיב יבא עלי שלא כעסתי עליו מפני שהייתי סבור שהמנהג כאן הוא כך:

אזל ספר. נסתפר והיה בדעתו לילך לרחוץ בזה המרחץ של טבריא ופגע בו לץ אחד ונתן לו פורקדל חד זהו פרגול ששנינו בפ' כ"ט דכלים ולשון המדרש בפרשת אמור מה לך לוקה בפרגל וכו' כלומר מכה אחת על צוארו בעץ שקורין פורקדל וא"ל עדיין צוארו והענק שלו רפה הוא וצריך לחזק אותו ודרך שחוק והיתול אמר לו כמנהג הלץ וכשהלך היה שם ארכונא חד שופט ומושל שהיה דן לליסטים א' וזה הלץ עמד ושחק לנגדו וכשאמר הדיין להליסטים מי היה עמך כשעשית המעשה תלה עיניו והביט בלץ הזה וראה שהוא שוחק ואמר זה השוחק הוא היה עמי ולקחוהו ודנו אותו ביסורין עד שהודה על אדם אחד שהוא הרגו וכשהוציאו לשנים אלו וטעונין שתי קורות עליהן לתלות אותם בתוך כך יצא ר' ייסא מהמרחץ וא"ל זה הלץ ההולך להתלות כבר הענק הזה שהיה רפוי נשתנם ונתחזק וכלומר שנגמר דינו ליהרג על שנתן לו מכה על צוארו ואמר לו ר' ייסא ארור המזל שלך ולא כתיב ואל תתלוצצו וגו' ואיני מתחייב בנפשך כי אתה בעצמך גרמת לך:

מתני' לא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול. אם לא מוחזק חכם ופרוש בשאר דברים אין זה אלא יוהרא שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו ואין הלכה כרשב"ג וקצת מרבוותא אמרי דהאידנא כל אדם יקרא ק"ש בלילה הראשון שכיון שבדורות הללו אין מכוונים כל כך בשאר ימים אם לא יקרא בלילה א' מיחזי יותר כיוהרא שמראה עצמו שהוא מכוין בכל שעה אלא השתא משום דטריד במצוה:

גמ' תני. בתוספתא פ"ק דתענית על הא דשנינו שם היחידים מתענין בה"ב:

תני. בתוספתא דב"ק פ"ח מסתלקין לצדדין להשדות שבצדי דרכים מותר להסתלק מן הדרך לילך לשם מפני יתידות הדרכים כשהארץ יבישה ועשויה כמין גריד וכיתדות שאינו נוח להלך עליהן באמצע הדרך מסתלקין לצדדין וזה א' מעשרה תנאים שהתנה יהושע בכניסתן לארץ ומייתי לה בהאי תלמודא בפ' המוכר את הספינה:

ובשעה שהוא משתקע וכו'. כלומר אם השדה שהיא מליאה כרכום היא סמוכה להדרך ומתקלקלת אם הולכין ודורסין עליה ואם יקיף ולא יעבור באותה שדה צריך הוא להשתקע הרבה מן הדרך ולהקיפה אז מותר להסתלק אפי' לאותה שדה מליאה כרכום מפני טורח המרובה:

שהיה משתקע. הרבה ונטה מן הדרך ולא רצה להסתלק לצדדין לתוך שדה חבירו א"נ ובשעה שהוא משתקע שצריך להשתקע עצמו הרבה בהדרך שהיא עשויה כמין גומות ועולה ויורד שכיחי הרבה בה מסתלקין אפי' לשדה כרכום:

באצבע. מראה חסידותו לפנינו באצבע ויוהרא הוא:

שכל מעשיו לשום שמים. ואין לחושדו משום יוהרא:

ולא כן תני כל דבר שהוא של שבח וכו'. ור"ג היה סבור לדמות זה לדבר של שבח שמראה חשיבות לפניהם שהוא מדקדק במעשיו ומחמיר על עצמו לעשות לפנים משורת הדין:

אמר ליה. ר' יהושע והא תני כל דבר של צער וכו'. והאי נמי דבר של צער הויא שהרי הוא צריך להצטער עצמו בהילוך הדרך כשאינו מסתלק לצדדין:

ובלחוד דלא ובזה חורנין. הא דאמרי' דבדבר של צער אם רצה לעשות אותה דוקא בפני עצמו יכול להחמיר עליו אבל אם הוא בפני אחרים וכהך עובדא לא יעשה כן מפני שהוא כמבזה לאחרים שהם אינם רוצים לעשו' לפנים משורת הדין והוא עושה:

דלמא. מעשה בר' ייסא ור' שמואל שהיו יושבין ואוכלין בא' מבהכ"נ שבעלייה והגיע עונת התפלה וקם ר' שמואל והפסיק מאכילה להתפלל:

א"ל והא תנינן חתן פטור חתן אם רוצה. כלומר דאע"פ ששנינו שהחתן פטור מק"ש אפ"ה שנה רבי כאן אם רוצה לקרות קורא אלמא דלא נקרא הדיוט כשמחמיר על עצמו בדבר שהוא פטור מן הדין:

א"ל יכיל אנא פתר כר"ג. והכי גריס לה בפ"ק דשבת ול"ג ההיא א"ל קמא. כלומר דמתני' דהכא כר"ג אתיא דלא רצה לפטור עצמו מק"ש כמו שהשיב לתלמידיו איני שומע וכו' ושאני ק"ש דאית ביה קבלת מלכות שמים:

הדרן עלך היה קורא