מתני מי שמתו מוטל לפניו. אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם מוטל עליו לקוברו:

פטור מק"ש ומן התפילין. משום דטריד טרדא דמצוה:

וחילופיהן. שכן דרך שמתחלפין לפי שהכל רוצים לזכות במצוה:

את שלפני המטה ואת שלאחר המטה. כלומר בין אלו ובין אלו את שהמטה צורך בהן שצריכין לשאת את המטה פטורין ואת שאין המטה צורך בהם כגון ההולכין ללוות את המת בלבד לכבודו חייבין:

אלו ואלו פטורין מן התפלה. דלאו דאורייתא היא כמו ק"ש ואיכא דאמרי מפני שהיא צריכה כוונה יתירה:

גמ' תני ומן התפילין. קתני במתני' ומן התפילין וקשיא מאי איצטריך ליה כדמסיק לקמן הקושיא מהאי ברייתא דלקמיה כמו שהיא שנויה בפ' אלו מגלחין ואגב מייתי לה לכולא:

אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין. עליו דילפינן מדקאמר ליה הקדוש ב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך זה תפילין מכלל דלכ"ע אסור וכתיב ואחריתה כיום מר והלכך אינו נוהג אלא יום אחד:

ואם באו פנים חדשות. מן המנחמין:

הוא חולצן כל שבעה. כלומר מיום השני עד סוף כל שבעה חולץ אותן כשיבאו ומשילכו מניחן:

ר' יהושע. ס"ל דשני ימים אסור להניחם והא דכתיב כיום מר עיקר מרירות הוא דהוי חד יומא אבל אבילות שני ימים הוין:

ואם באו פנים חדשות. משלישי ואילך אינו צריך לחולצן:

אם ביום השני. השתא מסיק להקושיא דאם ביום השני של אבילות אסור להניח תפילין אם כן צריכא למימר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין בתמיה:

אלא בגין דתנא דא. בשביל דתני ק"ש במתני' תני נמי תפילין ואע"ג דמשנה דלא צריכא היא:

הלכה כר"א בנתינה. דביום השני הוא נותן תפילין וכר' יהושע בחליצה דמשלישי ואילך אינו חולצן אף אם באו פנים חדשות:

נתן ביום השני כר"א. דהלכתא כוותיה בנתינה אלא הא דמספקא לן מהו שיעשה רבי אליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ כלומר מהו שיעשה בדיניה דר"א כסברת ר' יהושע בחליצה דהיינו ביום השני אם אינו צריך לחולצן אם באו פנים חדשות דאלו ר"א לדידיה ס"ל דאפי' כל שבעה הוא חולצן מיהו לדידן דלא קי"ל כר"א בחליצה כ"א כר' יהושע ולדידיה משלישי ואילך הוא דקאמר אינו חולצן דהא ביום השני ס"ל דאינו נותן כלל והשתא הבעיא היא ביום השני אי נהגינן כסברת ר' יהושע בחליצה שאינו צריך לחולצן:

א"ר יוסי בר' בון וכיני. וכך הוא הדין באמת דכר"א בנתינה הוא דקי"ל אבל לא בחליצה וא"כ אם נתן בשני כדיניה דר"א אינו צריך לחולצן דהא בחליצה כר' יהושע הוא דקי"ל דכל זמן שמותר להניחן אינו חולצן אפי' אם באו פנים חדשות:

ואין כיני נימא הלכה כר"א. כלומר דמתמה הש"ס דאם כן הוא דאפי' ביום השני אינו חולצן א"כ לאיזה ענין הוא דאיצטריך ליה למימר הלכה כר' יהושע בחליצה שהרי לר' יהושע גופיה משלישי ואילך הוא דקאמר ואי אנן נהגינן גם בשני דאין לחולצן לא לימא אלא הלכה כר"א בנתינה לחודיה וממילא שמעינן דדוקא בנתינה הלכתא כוותיה אבל לא בחליצה ואף ביום השני אינו חולצן:

א"ר בון כתיב וכו' טעמא דמתני' דפטור מק"ש הוא דמפרש וכיון שפטור מקבלת מלכות שמים כ"ש דפטור מן התפילין והא דתני להו משום דשייכין אהדדי כדלעיל:

אם רצה להחמיר על עצמו. ולקרות ק"ש אין שומעין לו וצריך למחות בידו:

למה. אין שומעין לו אם מפני כבודו של מת שמראה עצמו שאינו חשוב בעיניו להתאבל עליו או משום שטרוד הוא שאין לו מי שישא משואו להתעסק בקבורתו ומפרש ואזיל דמאי בינייהו בין הני תרי טעמי אם יש לו אחד מי שיתעסק ויטפל בצרכי קבורת המת דאין תימר מפני כבודו לעולם אסור ואי תימא מפני שאין לו וכו' מותר דהרי יש לו אתר שיתעסק בו:

והתני פטור מנטילת לולב. וקא סלקא דעתיה בי"ט מיירי וא"כ תפשוט דמפני כבודו של מת שהרי בי"ט אינו טרוד לישא משאו ודחי לה הש"ס דתיפתר בחול המועד איירי דעושין כל צרכי המת והלכך פטור מנטילת לולב ולעולם טעמא מפני שטרוד הוא וכשאין לו אחר להתעסק בו מיירי:

והתני פטור מתקיעת שופר וכי אית לך למימר בחול. בתמיה לא בי"ט על כרחך הוא וא"כ תפשוט דמפני כבודו הוא:

א"ר חנינא. לעולם לא תפשוט דאכתי איכא למימר דמפני שאין לו לישא משאו ובשאין לו אחר מיירי וטעמא דפטור הוא דמכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין שהרי אין לו אחר להתעסק בזה וזה מותר בי"ט כהאי דתנינן תמן פ' כ"ד דשבת מחשיכין וכו' וא"כ איכא למימר דדעתו להחשיך על התחום להתעסק בצרכי המת וכל היום טרוד הוא וכמי שהוא נושא משאו דמי ולעולם בדאיכא אחר להתעסק בצרכי המת מיבעיא לן אם מותר להחמיר על עצמו ולקרות ק"ש:

קלבינטרין. רצועות שלה:

עולין ויורדין בה. שיכולין להוציאן ולחזור להכניסן:

על גופה. אם החבלים מסורגין למעלה על העצים כדרך שמסרגין את המטות:

והא תנינן. בפ' ט"ז דכלים המטה והעריסה מאימתי מקבלין טומאה משישופם בעור הדג להסיר קסמין שבהם וקודם לכן לא חזו למלאכתן שמשרטין את הבשר ואם מסרג את המטה על גופה לאיזה דבר הוא שפה והלא ראויה היא קודם לכן:

קיסרייתא. של עיר קיסרי שיש להם נקבים ומכניסין החבלים בתוך הנקבים ומסרגין אותה והלכך עד שלא שפה בעור הדג מלמעלה לא חזיא למלאכתה:

לארץ. משמע דבר שהוא סמוך לארץ והיא מטה כפויה שפניה סמוכות לארץ:

איקונין אחת טובה. על שם כי בצלם אלהים עשה את האדם:

ואית דמפקין לישנא דכפה כפה הסרסור. כלומר לאו לשון כפיפה הוא כדמשמע מלישנא קמא כשם שגרמו להאיקונין לכופפה כך יכופפו את מטתם אלא לישנא דכפיה הוא כמו שאומרים כפה אותם הסרסור בדברים עד שנתרצו אף כאן לשון כפיה הוא כשם שכפו והכריחו להאיקונין לילך מן העולם כך יוכרחו להטות מטתם ולהפכה אין בין אלו הלשונות אלא משמעות לישנא בעלמא:

ונזכר שהוא אבל. כלומר להאי מ"ד סבירא ליה כדי שאם יהיה נועור בלילה מאיליו מתוך שרואה עצמו על מטה כפויה יזכור ולא יסיח דעתו מאבילות ולאידך מ"ד ס"ל דעיקר הטעם כדי שמתוך כך יהא ניעור ולא ישן כל הלילה וישכח האבילות וכשהוא שוכב על מטה כפויה שלא הורגל בה יהיה ניעור מחמת זה ויזכור שהוא אבל:

הואיל והתרתי לו את כל אלו. בשבת א"כ חייבוהו גם בשאר כל המצות של תורה שנוהג בהן לקיימן שהרי ק"ו הוא:

נמסר לרבים. שיתעסקו בו בטלה ממנו דין האנינות:

נמסר לכתפים. שנושאין אותו על המטה:

קביל. עליו ר' חייא בר ווא אבילותו מפני שהיה רבו ואפי' כן אכל בשר ושתה יין ולא נהג דין אנינות וכן נהג ר' שמואל בר יצחק על רבו ר' חייא בר אבא אבל ר' זעירא לא אכל כ"א עדשים:

מימר כמה דהוא מנהגא. מכאן אמרו שהכל לפי המנהג ולא שחייב לנהוג דין אנינות וכן נהג ר' שמואל בר יצחק על רבו:

מי דמך. כשנפטר צוה קודם מותו לתלמידיו ואמר לא תקבלון עלי תנחומין של אבל היום למחר מזרחייא הצידה והבראה כדרך האבלים לקבל תעשו למחרתו ולשנות מדין אבל ממש צוה לעשות כן:

מזרחייא. צידה וסעודה מלשון המשנה דפ' כ' דכלים אף הרובצל והמזורה והיא כלי שנותנים בו צידה לדרך ועל שם הצידה נקרא מזורה א"נ מרזחייא גרסינן אבילות כד"א אל תבא אל בית מרזח וגו' וצוה להם שלא ינהגו אבילות כ"א ביום המחרת מפני שאם ינהגו ביום הראשון ויעשו סעודת הבראה יבאו לידי שכרות כמו שהיו נוהגין כהאי עובדא דלקמיה אבל יום המחרת ליכא למיחש לפי שאין הבראה אלא ביום הראשון:

הוה כתובה. או בתונה שם מקום:

ומטתיה אונס. אירע לו אבילות ונכנסו אצלו ר' מנא ור' יודן והיה להם יין טוב ושתו הרבה ממנו עד שבאו לידי שחוק ע"י שכרות ולמחרת כשרצו לבא אצלו אמר להם רבנן וכי כך עושה אדם לחבירו שבא לנחמו והלא לא היינו חסרין אתמול כ"א לקום ולרקוד כדרך שעושין בבית המשתה:

תני. בשמחות פ' י"ד:

וא' לגמילות חסדים. בשביל כבוד המנחמין הבאין לגמול חסד:

וא' לתנחומי אבילים. לכבוד אבילים עצמן ולנחם אותם:

א' לחזן וכו'. לפי שהם היו מתעסקים במתים ובשאר צרכי ציבור:

ואחד לרבן גמליאל. לכבודו לפי שבראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שבא ר"ג ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו כן:

כהן מהו שיטמא לכבוד רבו. גרסינן להא בפ"ז דנזיר בהלכה א':

דמך חמוי. נפטר חמיו והוא היה ג"כ רבו ושאל לר' יוסי אם מותר להטמא לכבוד רבו ואסר ליה שמע ר' אחא והתיר ואמר יטמאו לו תלמידיו:

חדא מן תרתי לא פלטת לכון. אחד משני דברים לא נצלתם ממנו דממ"נ שלא כדין עשיתם אם אתם מחזיקים עצמיכם כאוננים מפני כבוד רבכם מפני מה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אתם כקרובים ממש להיות לכם דין אוננים מפני מה נטמאתם:

לכבוד תורה. ללמוד תורה אם הולך ללמוד תורה וצריך לעבור במקום טומאה ואין שם דרך אחר ובנזיר גריס בהדיא לתלמוד תורה הוה יתיב ומתני. ונכנס טומאת המת לשם ומי שיצא משם מפני הטומאה לא א"ל כלום וכן מי שישב שם לא מיחה בידו משום דמספקא ליה אם מותר להטמאות בשביל ללמוד תורה:

תחות כפתא דקסרין. שהיתה כפה זו אהל על הטומאה ולא עבר דרך שם ואע"פ שהלך ללמוד תורה:

פלטיותא. רחבה:

ופירש רבי כהן. מפני הטומאה וכשחזר אצלן והם היו עוסקין בדברי תורה שאל להם במאי אתם עוסקין:

לא תימא ליה כלום. וקאמר הש"ס דמספקא לן מפני מה צוה שלא לומר לו אם מפני שהרע בעיני ר' חזקיה על שפירש מהם מפני שמותר להטמאות ללמוד תורה או משום דהוה סייסן. וכך הוא בנזיר. כלומר שהיה סרסן ועקש ולנצח בדברים ושלא יקפחנו בתשובות. ולא ידעין טעמיה דר' חזקיה:

ויוצא חוצה לארץ. דוקא טומאת ארץ העמים שהיא מדבריהם הותרה לו לאלו הדברים:

ואפי' ליטור יוצא ועורר עליה. ליטור כמו לעיטור כלומר אפי' אינו בודאי שיצילה אותה מידו אלא שיש בידו עיטור שטר ערעור יוצא ועורר עליה ובנזיר ליתא להאי ואפי':

אלא א"כ הבטיחו לו אשה. אם הולך בשביל לישא אשה לא הותר לו להטמאות בארץ העמים אא"כ הבטיחו לו ויודע בודאי שישאנה:

לנשיאת כפים. אם יש טומאה בבית הכנסת אם מותר לשהות שם בשביל לישא את כפיו:

מגבילה. שם חכם:

חזר. ר' אחא ואמר או דילמא שזה גרם לו לטעות ולהעיד שקר בשמי שלא שמע ממני אלא כהאי דאמר ר"י בן פזי שאמרתי בשמו כל כהן שאינו נושא כפיו עובר בעשה דכה תברכו והיה סבור מגבילה מימר שמצות עשה דנשיאת כפים דוחה למצות ל"ת דטומאה ואנא לא אמרי ליה בהדיא כן וטעות גדולה היא הביאו אותו ואנא מלקי ליה שאמר בשמי דבר שלא אמרתי מעולם:

מדרתא דקיסרין. בשער העיר:

והוה תמן מיתא. ולא יצאו התלמידים שהיו לומדין בתורה וסוברים שמותר ליטמאות בשביל תלמוד תורה:

ולא שאלון ליה. אם מותר להפסיק מלימוד תורה ולשהות שם כדי לישא כפיהם וכשהגיע זמן האכילה אתו ושאלו ליה אם יפסיקו מלימודם ולילך לאכול מפני שכשיפסיקו יהיה חל איסור טומאה עליהם וכעס עליהם ואמר בתחילה בשביל נשיאת כפים לא שאלתם אם להפסיק ועכשיו בשביל האכילה אתם שואלים וכששמעו זה השמיט כל א' וא' את עצמו וברח ויצא מבהכ"נ כדי לאכול:

מטמא כהן לראות את המלך. אפי' מלכי עכו"ם כדאמר לקמן שאם יזכה למלכות בית דוד ידע להבחין בין מלכות למלכות:

לכבוד הנשיא. ופשט ליה דכד דמך ר' יודן נשיאה הוא רבינו הקדוש הכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום שמותרין הכהנים להתעסק בו:

בכנישתא דגופנא. בבהכ"נ שהיתה בכרם והיה שם המת ודחפו וטמאוהו בעל כרחו:

בתר ר' מנא שהיה כהן ולא רצה לעלות ואמר אם בחייהון אין מטמאין להן בימי נדת טומאתן במיתתן לכ"ש:

אמר ר' נסא במיתתן. שאני לפי שעשו אותה כמת מצוה מפני כבוד הנשיא:

מהו שיטמא לכבוד אביו ואמו. בחייהן כדי לכבדן אם מותר לילך אפי' במקום טומאה ובטומאת ארץ העמים מיירי דאלו בטומאה דאורייתא בהדיא תנן בפ' אלו מציאות אם אמר לו אביו היטמא אל ישמע לו:

מהו לצאת. לח"ל ולקבל פניה ור' יוחנן היה מסופק בשאלתו וא"ל אם מפני סכנת דרכים שהיא צריכה לך שתהיה לעזר לה מפני הסכנה צא ואם היא לא צריכה לכך אלא בשביל כבודה לבד איני יודע אם מותר הוא:

עוד היא צריכה. כלומר אע"פ ששמענו שאמר לו ר' יוחנן אח"כ גמרת לצאת תבא בשלום עדיין הדבר בספק ולר' יוחנן גופיה ספוקי מספקא ליה אלא מפני שהטריחו ר' ייסא בדברים הרבה אמר לו כן:

שמע ר' אלעזר ואמר אין רשות גדולה מזו. מכיון שבירכו אין לך נתינת רשות גדולה מזו ולא מפני שהטריחו בדברים אמר לו כן:

לכבוד הרבים. שהולכין עמו לנחמו. וכן משמע בשמחות שם:

היו שני דרכים מתאימות. כלומר שתיהן מדרך אחד פורשות ואחת רחוקה וכו':

עד כדון בטומאה של דבריהם. כגון ארץ העמים או בית הפרס:

אפי'. בעיא היא אם אפי' בטומאה מד"ת מותר מפני כבוד הרבים:

מן מה דאמר ר"ז גדול כבוד הרבים. והיא קבורת מת מצוה שדוחה ל"ת שבתורה הדא אמרה דכבוד הבריות דוחה ואפי' בטומאה מדבר תורה:

אין שואלין הלכה לפני מטתו של מת. דהוי כלועג לרש:

והא ר' יוחנן שאיל לר' ינאי. לפני מטתו של ר"ש זה הדין אם הקדיש עולתו לבדק הבית מהו אם נתפסת קדושת בדק הבית בעולה שהיא קדשי המזבח:

והוא מגיב ליה. ור' ינאי היה משיבו ולא מיחה בידו אלמא דתרווייהו ס"ל שמותר ומשני אימר כד הוו מסקון לי' לערסת דר"ש לסודרא לסדר וכבוד שעשו לו היה כלומר שלא בפני מטתו ממש היה המעשה:

נימר כד הוה רחיק. מהמטה ד' אמות היה משיבו שמותר הוא:

הכתפים. נושאי המטה:

ר' זעירא שרע בדיבורא. נפסק בתוך דיבורו ונשתומם כשעה חדא מלשון או שרוע:

אתון. ובעו לזקפו ולהחזיקו ומצאוהו מעונה ונחלש:

לכן דאתינן. מפני שעסוקין היינו בעניני הספד ומיתה ונתתי הדברים אל לבי וגוע כחי והייתי נחלש על שם. דכתיב והחי יתן אל לבו:

מתני' קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור. פ' אחד של ק"ש:

לשורה. שהיו עושים שורות שורות סביב האבל לנחמו בשובם מן הקבר:

ואם לאו. שהיה הדרך קרוב מן הקבר עד המקום שבו עושים השורה ואין פנאי להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה:

הפנימים. הרואים את האבילים והחיצונים שאינם רואים פני האבילים:

גמ' תני. באבל רבתי פ"י ומייתי להסוגיא בפ' שני דסנהדרין בהלכה ב':

סמוך לק"ש. בענין שאין יכולין לקברו קודם שיגיע זמן ק"ש:

והתנינן קברו וכו' אם יכולין להתחיל וכו'. אלמא דסמוך לזמן ק"ש הוציאו:

תיפתר באילין דהוון סברין וכו'. שהיו סבורין שיש עדיין עת וזמן לקברו שיגיע זמן ק"ש ונתאחרו ונתעכבו בקבורתו ולא מצאו זמן:

תני. בתוספתא דמכלתין פרק ב' הסופד וכל העסוקין בהספד מפסיקין לק"ש וכו':

והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור. עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו לקרות והיכי קתני בברייתא דאפי' הן עסוקין בהספד מפסיקין לקריאת שמע:

מתני' ביום הראשון. מיירי דאז פטורין מקריאת שמע ומה דתני תנא בתוספתא דמפסיקין מהספד לק"ש בהספד של יום השני:

אם יודע הוא מתחיל וגומר. אם יכול להיות מתחיל וגומר עד שלא יתחילו כו':

תני ר' יודא אומר וכו'. בתוספתא שם:

העומדים משום כבוד. עצמן לא משום האבל חייבין בקרית שמע:

משום אבל. משום כבוד האבל פטורין:

הרואים פנים. פני האבל פטורין:

הוי הדא דתנינן וכו'. כלומר דהש"ס מפרש דלא תימא דר' יודה פליג אהא דתנא קמא דהתם בתוספתא דמחלק בין הרואין פני אבל דפטורין ושאינן רואין חייבין וכדתני במתני' דהא בשורה אחת הכל הן רואין פני האבל וא"כ לדידיה לאו ברואין פני האבל תליא מילתא הלכך קאמר דלא פליג ר' יודה אלא כאן למשנה אחרונה וכאן למשנה ראשונה וכדלקמן:

משנה אחרונה. היינו כדמייתי לקמן להא דר' חנינא וכצ"ל בראשונה היו משפחות עוברות ואבלין עומדין משרבת תחרות בציפורין התקין ר' יוסי בן חלפתא שיהיו המשפחות עומדות והאבלין עוברין. ובספרים כתוב בחילוף וטעות דמוכח הוא שהרי המחלוקת היתה ביניהם שכל אחת ואחת אומרת אני עוברת תחילה וע"כ כמו שהגהתי הוא והשתא מפרש הש"ס דהא דתנן במתני' העומדין בשורה וכו' אלמא שהעם היו עומדין והאבלין עוברין כמשנה האחרונה היא ולפיכך בראיית פני האבל תליא מילתא דכשעמדו ונעשו שורות שורות הפנימית שרואין פני האבל שעובר לפניהם פטורין ושאינם רואין חייבין והא דקאמר ר' יהודה העומדים משום כבוד חייבין זהו כמשנה ראשונה שהעם היו עוברים והיינו דקתני היו כלם שורה אחת לפי שלמשנה ראשונה שהעם היו עוברין מסתמא לא היו שורות שורות אלא כדרך העוברין זה אחר זה והכל בשורה אחת והא דקתני העומדים לאו שהיו עומדין בשורה אלא דה"ק העומדים שם כדי לעבור לפני האבל אם משום כבוד שהן מקפידין על כבוד עצמן ועומדין שם כדי לעבור בראשונה אחר שיבא האבל חייבין בק"ש ואם משום כבוד האבל כלומר אלו שאין מקפידין על כבוד עצמן ולעבור בראשונה אלא עומדין כדי לעבור לפני האבל ולנחמו פטורין:

והאי דתנינן תמן. בפ"ב דסנהדרין גבי כ"ג וכשהוא מנחם את אחרים דרך כל העם עוברין וכו' אלמא' שהעם היו עוברין והאבל עומד האי אתיא כמשנה ראשונה. וכגי' ס"א הכתובה בספרים וכדפרישית. ולנסחא דגרסי משנה אחרונה אפשר לומר דאהא דר"ש תוספאה קאי דאמר שאח"כ חזרו הדברים ליושנן ונהגו כבראשונה שהעם עוברין והאבלים עומדין וקרי לה משנה אחרונה נגד תקנת ר' יוסי בן חלפתא:

מתני' נשים ועבדים פטורין מק"ש. ואע"פ שהיא מצותעשה שהזמן גרמא ולמאי איצטריך לאשמעינן הא קי"ל דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות סד"א הואיל ואית בה מלכות שמים ליחייבו קמ"ל ותפילין אף למ"ד שהן מ"ע שהזמן גרמא דשבת לאו זמן תפילין וכן לילה לחד מ"ד סד"א נקיש תפילין למזוזה מה מזוזה נשים חייבות אף תפילין קמ"ל דמקיש תפילין לתלמוד תורה הואיל ואיתקשו בשתי הפרשיות אהדדי בפ' ראשונה דכתיב ושננתם וקשרתם ובפ' שניה וקשרתם ולמדתם אותם וגו' מה תלמוד תורה נשים פטורות דכתיב בניכם ולא בנותיכם אף תפילין נשים פטורות:

וקטנים. אפי' קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי אצלו בעונת ק"ש ולא בתפילין משום דסתם קטן אינו יודע לשמור בעצמו שלא יפיח בהן:

וחייבין בתפלה. דתפלה רחמי היא ותקנוה אף לנשים ולחנך בה הקטנים:

ובמזוזה. דמהו דתימא נקיש מזוזה לת"ת דכתיב ולמדתם וכתבתם מה ת"ת נשים פטורות ה"נ ממזוזה אף על פי שמצות עשה שלא הזמן גרמא היא קמ"ל דחייבות דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי:

ובברכת המזון. הואיל וכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע סד"א כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל:

גמ' נשים מנין. דפטורות מק"ש דכתיב ולמדתם אותם וכו' וכן פטורות מתפילין מכח האי דרשא כדפרישית במתני':

בשעה שהוא תדיר בה. וקטן אינו יכול להיות תדיר בתפילין לפי שאינו יכול לשמור גופו והואיל ופטור לחנכו מהתפילין פטור נמי מק"ש מהאי טעמא שאינו מצוי תדיר אצל אביו לחנכו בזמן ק"ש:

מבקש רחמים על עצמו. זה צריך לכולם:

דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך. ודריש ביתך אשתו בכלל כדאמרינן ביתו זו אשתו:

ואכלת ושבעת וברכת. מי שהוא אוכל חייב לברך:

תמן תנינן. פ"ק דקידושין וגרסי' שם בהלכה ז' נמי להא דלקמן:

ותפילין. שאינו נוהג בשבתות וי"ט שהן גופן אות:

שהרי כסות לילה פטור מן הציצית. אפילו לובשו ביום:

טעמון דרבנן שכן אם הכסות מיוחדת לו ליום וללילה חייבת בציצית אף אם לובשו בלילה:

כל מצוה שאדם פטור וכו'. כלומר לא פטור ממש אלא שכבר פטר עצמו שבירך ואע"פ שהיא יצא מוציא אחרים ידי חובתן ויכול לברך להם חוץ מברכת המזון שאם יצא אינו מוציא אחרים כדמפרש טעמא לקמן:

והא דתנינן. בסוף פ"ג דר"ה כל שאינו חייב בדבר וכו' ומשמע הא אם חייב בדבר אע"פ שיצא מוציא ומאי שנא ברכת המזון דקאמרת אם יצא אינו מוציא:

שנייא היא ברכת המזון דכתיב ואכלת וגו'. מי שאכל הוא יברך ואם כבר בירך לעצמו אינו מוציא את האחרים שלא אכל עמהם:

הוו מתיבין. היו יושבין ומתקשין באלו חלוקי דינים בברכות דחשיב לקמן:

אמרו לא מסתברא בק"ש וכו'. כלומר מאי שנא ק"ש מתפילה בדינא דמתני' דקתני דחייבין הן בתפלה ומשום דכי לא מסתברא שיהא של א' וא' מבקש רחמים על עצמו כדאמרינן לעיל וא"כ נימא נמי בק"ש כן דכתיב ושננתם וכי לא מסתברא שיהא כל א' וא' משנן בפיו:

מה בין סוכה ומה בין לולב. כלומר ותו הוו יתבין ומקשין על חלוק מנוסח הברכה של סוכה משל לולב דסוכה מברכין לישב בסוכה ולולב מברכין על נטילת לולב כדקתני בתוספ' דמכלתין פ"ו ומייתי לה לקמן בפ' הרואה:

סוכה אינה טעונה ברכה אלא ליל יו"ט הראשון בלבד. שינויא הוא כלומר דהדרי וקאמרי שאני האי מהאי דעל סוכה קתני בתוספתא שם וכן הכא לקמן פ' הרואה דאינו מברך עליה אלא לילי י"ט הראשון כשנכנס לתוכה והלכך אין לברך על ישיבת סוכה דהוי משמע על ישיבה שהוא חייב לישב בה כל שבעה והלא אינו מברך עליה אח"כ אע"פ שחייב לישב בה ואינו מברך אלא לישב בסוכה והיינו מיד ובהתחלה וברכה זו פוטרת כל שבעה אבל לולב כיון שצריך לברך בכל יום ויום מברך על נטילת לולב כלומר על כל נטילה ונטילה של יום ויום שכל א' וא' בפני עצמו הוא וכדלקמן:

ר' יוסי ור' אחא הוו יתבין ואמרין מה בין סוכה ומה בין לולב. כלו' דהיא גופה הוה קשיא להו מאי שנא סוכה דקתני התם שאין מברכין עליה אלא בלילי י"ט ראשון בלבד ומאי שנא לולב דקתני דמברכין עליו כל שבעה והלא שניהם נוהגים כל שבעה והדרי קאמרי דהיינו טעמא סוכה נוהגת בלילות כימים ומכיון שבירך עליה בלילי י"ט ראשון יוצא בברכה זו כל שבעה שהרי אין הפסק בהן שנוהגת כל שבעה רצופין אבל לולב כיון שאינו נוהג אלא ביום ולא בלילה א"כ מפסיקין הלילות ביניהם וצריך לברך בכל יום ויום בפני עצמו:

הרי תלמוד תורה נוהגת בלילות כבימים. ואפ"ה צריך לברך ברכת התורה בכל יום ויום ומאי שנא מסוכה:

מאי כדון. והשתא מאי טעמא בזה וקאמר דהיינו טעמא דשאני סוכה מתלמוד תורה:

סוכה אפשר לה ליבטל. בתמיה וכי אפשר לה להבטל ממנה כל שבעה והלא הוא צריך לאכול בה כל שעה שהוא רוצה ביום ובלילה וכן חייב לישן בסוכה וא"כ אין שום הפסק בסוכה כל השבעה וכשהוא מברך בתחילת שבעה פוטרת הברכה את כל הימים שחייב בה אבל תלמוד תורה איפשר לו שלא ליבטל בתמיה והלא צריך הוא לישן וכשישן אינו עוסק בתורה וא"כ כבר יש לה הפסק והלכך צריך לברך בכל יום ויום בפני עצמו:

תני. בתוספתא שם ומייתי לה לקמן פ"ג דסוכה ובפ"ג דר"ה:

לא כן וכו'. כל שאמרו חכמים מהמצות בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו כגון סוכה שחייב לחנכו וכן לולב וכיוצא בזה מהמצות הנוהגות בקטן שהגיע לחינוך וכיון שהוא לחינוך בעלמא היאך הוא מוציא את אביו דקס"ד דהקטן הוא שמברך לבדו להוציא לאביו:

תיפתר בעונה אחריהם. ול"ג אמן וכן ליתא להא בר"ה שם כלומר הכא במאי עסקינן שהוא עונה אתריהם הברכה מה שהן אומרים כהאי דתנינן תמן בסוכה שם:

אבל. באמת אמרו דמאירה ומאירה לזה שהוא בן עשרים וצריך לבן עשר. וכלומר דגנאי הוא לו ביותר כשעונה אחרי הקטן:

מתני' בעל קרי. עזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בתורה בין שראה קרי לאנסו בין לרצונו עד שיטבול ולא מפני טומאה וטהרה שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא כדי שלא יהו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהן כתרנגולים:

מהרהר ק"ש בלבו. כשהגיע זמן המקרא:

ואינו מברך. ברכותיה ואפי' בהרהור דכיון דברכות לאו דאורייתא לא אצרכוהו רבנן:

ועל המזון מברך לאחריו. דחיובא דאורייתא הוא ואינו מברך לפניו דלאו חיובא דאורייתא הוא וכבר נפסקה הלכה דבטלוה לטבילותא ובעלי קריין קורין ק"ש כדרכן ועוסקין בתורה ומתפללין ומברכין כל הברכות ואין מערער בדבר:

גמ' מהו מהרהר ברכות. אברכת המזון קאי כלומר. דלא תימא דדוקא ק"ש הוא דלא התירו לו אלא בהרהור משום דמדאורייתא לא הויא אלא פסוק הראשון בלבד אבל ברכת המזון כיון דכל הג' ברכות מדאורייתא נינהו מותר לברך כדרכו קמ"ל דלא דהא דקתני על המזון מברך לאחריו בהרהור קאמר שיהרהר אותן הברכו' שהן מן התורה:

מתניתא במקום שאין לו מים. לטבול בהן הוא דהתירו להרהר בק"ש ובברהמ"ז דהוי שעת הדחק אבל אם מצוי לו מים לטבול בהן לא התירו אפי' בהרהור וצריך שיטבול:

וכרבי מאיר. היא דהכי ס"ל:

דתני. בתוספתא פ"ב:

ואינו משמיע לאזניו. אלא מהרהר בלבו:

תני. בתוספתא שם ולא גריס התם הא דטהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובים. ולגי' הספר אפשר לומר דכיון שהוא מדרבנן א' מי"ח דבר דינו כבעל קרי חולה שנפלו עליו ט' קבין דהוי טהור מתקנת חכמים וכן זה הטהור שנפלו עליו ג' לוגין שאובין אפי' לא נפלו עליו אח"כ ט' קבין לטהרו שוין הן שהוא טהור לעצמו אבל לא להוציא רבים י"ח בברכתו ובתפלה:

מכל מקום. ואפילו בעל קרי חולה:

אין קרי אלא מתשמיש המטה. אבל לאנסו לא התקין עזרא טבילה:

ואפי' ראה את עצמו ניאות. בחלום שנדמה לו שמשמש עם אשה וכן הוון בעי מימר ובלבד מאשה עד ששמעו ר' יונה ור' יוסי דאמרי דאפי' מדבר אחר שיצא ממנו קרי לאנסו ממש תיקן עזרא ג"כ טבילה. וגרסי' להא בפ' יוה"כ אמתני' שהביא לקמיה:

ולית הדא פליגא. וכי לא פליגא הברייתא עליה דריב"ל דתני בעלי קריין טובלין אלמא אפי' לאונסו מקרי בעל קרי שהרי ביה"כ אסור הוא בתשמיש המטה:

פתר לה ריב"ל. דהא דקתני טובלין ביה"כ בששימש מטתו מבע"י ושכח ולא טבל ביום וכיון דצריך טבילה מכח התקנה התירו לו לטבול ביה"כ:

אית לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח. ולא טבל אחר ששימש מטתו בתמיה אלא ודאי לאנסו הוה:

על תרעי דימוסין בקריצתא. על שערי המרחץ בהשכמה וראה לאותן המשכימין לשנות שהן טובלין עצמן ואמר להן מה טובלי שחרית עושין פה ילכו וישנו בלא טבילה שכבר בטלוה להתקנה:

בההיא דצפרא. ולאותם הטובלין בבקר ולא בהשכמה כל כך והם שאין משכימין ללמוד כ"א טובלין בשביל ק"ש ותפילה אמר מי שיש לו מלאכה ילך ויעשה ואל יתבטל ממלאכתו בשביל הטבילה דלא צריכה:

מהו להרהר. בדברי תורה בבית הכסא:

כל סבר קשי דהוה לי. אם היה לי איזה דבר קשה להבין אותו שם בבית הכסא הבנתיו כאשר הייתי מהרהר בו:

שהיו נעקרות. עגונות מבעליהן מפני הצינה אשר שם ולא היו בעליהן יכולין לטבול ופירשו מהן:

מן העבירה. כההיא עובדא דלקמיה שבשביל שהיו שוהין לחזור אחר מקום טבילה ובתוך כך באו עוברין ושבין ונמנעו מן העבירה:

שפחתו של רבי. שפחה כנענית:

איני טובלת. ונדה אני:

ולא כבהמה את. עם הדומה לחמור ולמה לך טבילה והשיבה לו תשובה נצחת ואם כבהמה אני לא שמעת מה שכתוב הבא על הבהמה בסקילה ואיידי דמייתי עובדא קמייתא שנמנעו מהעבירה מייתי להא שמתוך תשובתה נמנע ממנה:

ומתוך שאתה אומר אסור הוא. ללמוד בלא טבילה והוא מתעצל לטבול מונע עצמו מתשמיש ובא ושונה כל צורכו בלי ושום ביטול:

תמן. בבבל אמרין אפי' לשמוע ד"ת מאחרים אסור בלא טבילה:

כתחילה. כדאשכחן בסיני בהתחלה של קבלת התורה שלא היה שם אלא שמיעה וכתיב והיו נכונים וגו':

תני. בתוספתא שם:

אסור בכולן. מפני שבא ע"י קלות ראש:

ואינו שונה הגדות. משום שלבו של אדם נמשך אחריהם ומאריך ומעיין בהן:

הילכות רגיליות. אותן שהוא רגיל בהן וא"צ לעיין בהם:

שלא יציע את המשנה. שלא יעמיק להבין בה לפי הצעתה:

שלא יזכיר אזכרות השמות הכתובים בהם:

לית רבי פשט בי עם רבי בין פירקא בליליא. כלומר ששאל אותו כמדומה לי שרבי והוא רבי יסא פושט עמי הפרק לשנות וכן אני עם רבי כשאנחנו חוזרין הפרק והכל בליל התשמיש היה ועדיין לא היה לרבי פנאי לטבול:

א"ל אין. כך הוא שאיני משגיח על זה ושונה בלא טבילה וכן היה ר' חייא בר אבא נוהג שהיה פושט הפרק עם בנו באותו הלילה ששימש ובבקר הזה היה אומר מי שיש לו איזה מלאכה ילך לדרכו בלא טבילה והכל כדי לפרסם שבטלוה לטבילה זו:

ונהגין תמן. כך נוהגין בבבל כהני תלת סבי לקולא:

באיסמטא. כמו בסימטא. והלך באישון לילה והיה החמר המחמר אחר בהמות הולך אחריו וכשבאו על בית שיח אחד והוא בור כמו הבורות והשיחין וכו' וא"ל זה החמר הוא צריך לרחוץ ולטבול וא"ל לא תסכן נפשך בלילה לירד לתוך הבור והשיב לו הוא צריך לטהר עצמו מבעילת נדה ואשת איש שבעל ואפי' כן א"ל ר' יוסי לא תסכן נפשך עכשיו וכיון שלא קיבל דבריו א"ל ר' יוסי ירד ואל יעלה וכך היה לו:

הוה אתי באילפא. היה בא בספינה אחת וראה אחד שקושר עצמו בחבל בשביל לירד ולטבול בים ומחה בידו וא"ל זה האיש אני רוצה לאכול ולשתות וצריך אני לברך והתיר לו לאכול ולשתות ולברך בלא טבילה וכיון שהגיעו לנמל על שפת הים א"ל שם התרתי לך שהיה מקום סכנה ועכשיו אסור לך לטעום כלום עד שעה שתרחוץ ותטבול. שמקילין ומחמירין בה. כדמפרש לקמיה:

מתני' לא יפסיק. תפלתו לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה ויאמר הפתיחה והחתימה בלבד:

ולקרות עד שלא תנץ החמה. שהותיקין מדקדקין על עצמן לגמור אותה עם הנץ החמה כדכתיב יראוך עם שמש:

יתכסה במים. ודוקא במים עכורים שאין לבו רואה את הערוה אבל צלולים לא:

ולא יתכסה לא במים הרעים. מים סרוחים:

ולא במי המשרה. מים ששורין בהן פשתן:

עד שיטיל לתוכן מים. התם בגמרא פריך וכמה מיא רמי ואזיל וקאמר דחסורי מיחסרא וה"ק לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל ולא יקרא אצל מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים ושיעור המים שיטיל למי רגלים של פעם אחת רביעית:

וכמה ירחיק מהן. מן המי רגלים שלא הטיל לתוכן מים ומן הצואה:

ארבע אמות. ודוקא כשהן מלאחריו או מצדדיו אבל אם היו לפניו מרחיק מלא עיניו עד שלא יראה אותן ואח"כ יקרא:

גמ' מתניתא. דקתני לא יפסיק דוקא ברבים אם מתפלל עם הציבור אבל המתפלל בינו לבין עצמו מפסיק וכר"מ דמחמיר בבעל קרי כדקתני בתוספתא והובאה בהלכה דלעיל דס"ל כת"ק דמתני' שמהרהר בלבו ואינו משמיע לאזניו:

ברם כר' יהודה. דמיקל טפי דחכמים דתוספתא היינו ר' יהודה וכדקאמר ר' יהודה במתני' דמיקל לענין ברכת המזון לפניו ה"נ סבירא ליה אפי' מתפלל בפני עצמו אינו מפסיק:

בשאין לו מים לטבול. כדאמר התם בתוספתא דפלוגתייהו בשאין לו מים אבל אם מצוי לו מים לטבול אף ר' יודה מודי שהוא מפסיק אם מתפלל בינו לבין עצמו שהרי יכול לטבול ואח"כ יתפלל:

יטבול וימות. כלומר אף אם ימות מחמת טבילה צריך הוא לטבול שהרי גרם לעצמו:

ואם באונס. שראה קרי לאנסו אין מטריחין עליו לטבול:

מרגיל. ממשיך את הקרי עליו שמשמש את מטתו:

אין מטריחין עליו. כלל אפי' לנתינת ט' קבין:

עיר שמעיינה רחוק. וצריך שהות הרבה לילך לשם ה"ז קורא את שמע בתחלה ואח"כ ילך למעיין ויורד וטובל ואח"כ יתפלל דתפלה יש לה זמן ביותר:

אם הוא אדם מסוים. כלומר שהוא בעל בשר וקשה לו לטבול בבקר עשו אותו כדין מעיין רחוק וקורא ק"ש ואח"כ יורד וטובל:

תני. בתוספתא פ"ב:

ובשעה שהוא נותן לעורות. שמעבדין אותן בצואת הכלבים ואז ריחן רע:

ומתניתא אמרה כן. שצריך להרחיק מכל ריח רע דהא קתני וכמה ירחיק מהן ואדלעיל מי המשרה קאי ומאי קמ"ל ר' ירמיה:

תיפתר במישרה של כובסין. ואין בהן משום ריח רע וטעמא דמרחיקין מהן משום הכובסין דלא ליתי לאטרודי:

אם במישרה של כובסין הא תנינן וכו'. כלומר נהי דמוקמת לה בשל כובסין הא מיהת תנינן נמי לא במים הרעים והן סרוחין ועלה קתני בסיפא וכמה ירחיק מהן וא"כ ש"מ דמרחיקין מכל ריח רע ועוד מדקתני בחד בבא לא במים הרעים ולא במי משרה ש"מ דחד טעמא אית להו ובמשרה של פשתן קאמר ומפני שריחן רע ואכתי הא דר' ירמיה לא צריכה:

תני. תוספתא שם:

מפני שמחשבותיו רעות. ומתוך כך מימיו נסרחין:

ולא קטן הוא בתמיה ומאי מחשבות רעות אית ביה:

ולא כתיב כי יצר וגו' מנעריו. וכדאמר ר' יודן דמנעריו חסר וי"ו לומר משעה שננער מבטן אמו ויוצא לעולם יש לו יצר ולב רע:

ברכים. שעדיין רכין הן:

בבא מן הדרך. שאז הן ריחן רע מחמת הטרדה:

ותני. בברייתא כן:

ובלבד באדומים. בתרנגולים אדומים:

מסוף ריח רע. ממקום שכלה הריח רע צריך להרחיק ד' אמות:

כהדא וכו'. כלומר לאו דוקא שעכשיו עיניו רואות אלא אם הוא במקום שיכול לראות ואפי' עכשיו אינו רואה כעין ההיא עובדא:

מהו מימר מיליא דאורייתא. שהמקום מקום מטונף ועכשיו אינו נראה וא"ל מכיון שאם היה ביום היינו רואין את שלפנינו א"כ אף עכשיו אסור הוא:

תני. בתוספתא שם:

גרף. הוא הכלי:

ומהו כדי רביעית. כלומר השיעור רביעית שנותן אם הוא נותן בתחלה קודם שיטיל מי הרגלים לתוכו והיינו דקאמר נתן לתוכו וכו' אם נתן בתחלה או לבסוף הוא דקאמר שיש בו מי רגלים ואם נתן לתוכו רביעית מים יקרא:

רביעית בתוך רביעית. כלומר אם כבר יש בו מי רגלים נותן לתוכן רביעית מים וקורא אבל בתחלה מטיל לתוכו כל שהן ודיו:

אחד כלי קטן ואחד כלי גדול. שיעורו ברביעית מים:

שלאחר המטה. והמטה מפסקת בינו. לבין הגרף:

שלפני המטה לא יקרא. עד שירחיק ד' אמות:

תרתיה. שם המקום:

מן ימא לטיגני. כלומר מה תקנת בזה הרוק הלא הוא נימוח מיד ואינו שוהא אלא כמן ימא לטיגני:

מראשותי המטה. שהוא ישן עליה. והוא שתהא המטה גבוה עשרה טפחים. דאז הויא רשות לעצמה:

חבלי המטה. היוצאין ממנה לא יגעו בהתיבה של ספרים דאם יגעו הוי כמחובר למטה:

עושה לו כיליון. כמו כילה ומחיצה בפני עצמו:

עד היכן. יהיה גבוה זה הדבר אחר:

דיסקי. שק:

מפשילן. על החמור מאחוריו ורוכב ואינו חושש:

כהדין דיקלרא. כמו הסל הזה שתולין הרצועה מלמעלה והסל מלמטה שהוא דרך בזיון אלא צריך שיהו קציצות התפילין מלמעלן ורצועות יהיו תלוין מלמטן דיקולרא סל בפ"ק דמגילה אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית:

אתיא. הא כדאמר ר' חנינא שראה את רבי מעטש מלמעלה בתפלתו:

ונותן ידיו על פיו. מפני הפיהוק:

כדי שיהא כוסו נקי. פיו ושפתיו יהיו נקיים בתפלה:

לפניו אסור. לרוק כלל:

לימינו. אם רוקק לצדו אסור לרוק לימינו ולשמאלו מותר:

הדא הוא דכתיב יפול מצדך אלף. ורבבה מימינך אלמא דהימין שהוא חשיב והוא סובל הרבבה שלא יגשו אליו:

בההין דהוא רקק איצטלין דהוא מותר. גרסי' וט"ס בספרי הדפוס. אם הוא רוקק באיצטלא ובבגד שלו או במטפחת כ"ע מודים שהוא מותר:

ושייף. ברגלו:

המתפלל אל ירוק. מיד אחר שסיים מפני שעדיין תפלתו שגורה בפיו:

עד שיהלך ד' אמות. לאו דוקא אלא כלומר עד שישהא כדי הילוך ד' אמות כדלקמן:

וכן הרוקק אל יתפלל. מיד אחר הרקיקה:

לא סוף דבר וכו'. כדפרישית:

א"ר אמי. ודאי דהכי הויא שאם אתה אומר עד שיהלך ארבע אמות בדוקא א"כ המטיל מים והולך ד' אמות יהא אסור להתפלל שם לפי שאני אומר שמא אחר בא והטיל שם מים מתחלה וכלומר אם אתה חושש לכך אין לדבר סוף שאפי' בכל הדרך יהא אסור להתפלל שמא אחד הטיל מים בכאן אלא ודאי אין חוששין לזה המקום וכששוהא כדי הילוך ד' אמות שאז אינם ניכרין מותר:

עד שתיבש כעצם. ואז מותר לקרות ק"ש כנגדה ולהתפלל:

מים. מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסור:

כל זמן שרישומן ניכר. אפי' אינן מטפיחין אסור:

עד שיקרמו פניה. שלמעלה בצואה וכן אמר שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן ולא בעינן עד שתיבש כעצם:

ר' ירמיה ר' זעירא בשם רב. לא כדאמר ר' אבא בשמו אלא כך אמר רב צואה אפי' עשויה כעצם אסורה:

שמואל אמר וכו'. כלומר בהא דקאמר משמיה דשמואל ור' יוחנן מודו ר' ירמיה ור"ז דכן סבירא להו כדאמר ר' אבא בשמייהו:

אמר חזקיה ר' אבא מחמיר במים יותר מן הצואה. בתמיה ואכתי לא פירש דבריו עד לקמן:

א"ל ר' מנא מן הדא דגניבא. כלומר אם כך הוא כוונת דעתך בתמיה דהא אי למאי דאמר ר' אבא משמיה דרב אתה מתמיה שמחמיר במי רגלים יותר מן הצואה וכי היכן הוא מחמיר והלא איהו קאמר דרב סבר במים כל זמן שהן מטפיחין דוחא ובצואה צריך שתיבש כעצם ואם כן בצואה הוא מחמיר ואם מן הדא דגניבא דקאמר ר' אבא משמיה כל זמן שרישומן ניכר אתה מתמיה שלפ"ז הן חמורין יותר מן הצואה שאע"פ שרישומה ניכר אם יבשה כעצם מותר קשיא ומאי שייך סברא דגניבא לדרב דילמא באמת גניבא מחמיר עוד יותר בצואה:

א"ל. חזקיה לא כמאי דסלקא אדעתך שאני מתמיה מן הדא דגניבא אלא למאי דאמר ר' אבא משמיה דרבגופיה אני מתמיה לפי שבדין הוא שצואה אפי' היא יבישה כעצם אסורה שעדיין משמשות שלה קיים אבל מי רגלים אין ממשן קיים ואע"פ שמטפיחין מ"מ נבלעין בארץ הן ואיהו קאמר דרב ס"ל במים כל זמן שהן מטפיחין אסור וצואה אם יבשה כעצם מותר ועל זה אני תמה דלדידיה אליבא דרב מחמיר הוא במים יותר מן הצואה אלא ודאי מחוורתא כר' זעירא בשם רב:

מתני' זב שראה קרי. אף ע"פ שטמא טומאת שבעה משום זיבה ואין טבילה זו מטהרתו אפ"ה צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזרא משום קרי וכן נדה שפלטה שכבת זרע הרי היא כבעל קרי וצריכה טבילה אם באת להתפלל:

וכן המשמשת. והכי פירושא נדה שפלטה עתה תשמיש ששמשה אתמול קודם שראתה וכל תוך ג' ימים שכבת זרע מטמא האשה בפליטתו והמשמשת מטתה אע"פ שלא פלטה ואף שעכשיו ראתה נדה אחר ששימשה צריכין טבילה:

ור' יהודה פוטר. ואף על גב במשמשת שראתה נדה איכא למימר דמעיקרא בת טבילה היתה ולא פקעה חובת טבילה מינה אפ"ה פוטר ר' יהודה מן הטבילה הואיל דעכשיו נדה היא. וכבר נתבאר לעיל דהאידנא בטלוה לטבילותא מפני שהיתה תקנה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה:

גמ' עד כדון זב שראה קרי. אליבא דר' יהודה קא מיבעיא ליה דעד כאן לא שמענו דפוטר אלא אם טומאת הזיבה קדמה והואיל דכבר טמא הוא ואינו מועיל לו טבילה זו לטהרו מזיבתו הלכך הוא דפוטר ואע"ג דמדינא מועיל לו הטבילה משום קרי לד"ת דהא זב מותר בד"ת כדאמרי' לעיל בהלכה ד' מ"מ כיון דחלה שם טומאה עליו מעיקרא ולהאי טומאה אין טבילה זו עכשיו כלום אינה מועילה לו אפילו להוציאו מטומאת קרי ומכיון דאינה מועילה לו למה יטבול:

ואפי' קרי שראה זוב. בעיא היא דהשתא מספקא לן אי נימא דאף אם ראה קרי בתחלה ואח"כ באה לו טומאת זיבה נמי פוטר ר' יהודה או לא:

מועיל הוא שהוא טובל. סיומא דבעיא היא כלומר להאי טעמא דאמרן לפי שאין מועיל לו הטבילה הואיל וטומאת זיבה קדמה אם כן היכא דטומאת קרי קדמה איכא למימר דמועיל לו עכשיו טבילה זו דמעיקרא בעל טבילה הוה ואפילו ר' יהודה מודה בזה שהוא צריך טבילה או דילמא דטעמיה דר' יהודה לאו משום שאינו מועיל לו הויא אלא טעמא אחרינא איכא משום דאינו צריך לטבילה כלל דכיון דטומאה חמורה דזיבה עליו ובאותה טומאה החמורה מותר הוא בד"ת תו לא אתיא טומאה קלה דקרי וחיילא עליה כלל לאסרו בד"ת ואינו צריך לטבילה מדינא קאמר. והש"ס לא אסיק הכא לטעמא אחרינא ולהבעיא עד לקמן:

נישמעינה מן הדא והמשמשת וכו' מה טעם דר' יהודה. השתא מפרש לה להבעיא ובתחלה מהדר אחר טעמיה דר' יהודה ולבתר מסיק להבעיא ומה דאיכא לספוקי במילתיה דר' יהודה וכלומר לכשתמצי לומר מה דמספקא לן בטעמיה יכילנא למיפשט לך ומיהו אכתי תיבעיא לן במילתיה ואף דפשיט לך טעמיה וכדמפרש ואזיל:

משום מה מועיל הוא שהוא טובל שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. כלומר מה דהוה מספקא לן בטעמיה אם הוא משום דמה מועיל לו שהוא טובל עכשיו והרי טומאת זיבה עליו או דלאו היינו טעמיה אלא משום שאין שם לטומאה קלה לחול עליו אצל טומאה חמורה ולא חיילא עליו טומאה קלה כלל:

מה נפק מביניהון. ומאי בינייהו בין הני טעמי:

ראה קרי. כלומר אם ראה קרי מקודם שבא עליו טומאת זיבה איכא בינייהו:

אין תימר מה מועיל שהוא טובל מועיל הוא. אי תימא דטעמיה משום מה מועיל הוא הרי הכא דטומאת קרי קדמה מועיל הוא דמעיקרא בר טבילה הוה ותו לא אתי טומאת זיבה לאפקועי טבילה מיניה והיה צריך לטבילה אף לר' יהודה ואי נימא דטעמיה הוי משום שאין שם טומאה קלה לחול עליו כלל במקום שיש עליו טומאה חמורה א"כ אינו צריך טבילה כלל לטומאה קלה וכדפרישית:

הוי לית טעמיה דלא משום שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. האי דלא כמו אלא הוא כדרך לשון הש"ס הזה בכל דוכתי דאיכא כה"ג. כלומר על כרחך טעמיה דר' יהודה איפשיטא לן מההיא דהמשמשת שראתה נדה דההיא נמי מעיקרא בת טבילה היתה ואפ"ה פוטר בה ר' יהודה א"כ לית טעמיה משום מה מועיל אלא דטעמיה משום שאין מקום לטומאה קלה לחול עליו כלל אצל טומאה חמורה וא"צ טבילה מדינא לר' יהודה וכדאמרן:

עד כדון כשבאת לו טומאה קלה בסוף. השתא מסיק לה לעיקר הבעיא וכלומר דאף ע"ג דטעמיה דר' יהודה איפשיטא לן מההיא דהמשמשת מ"מ איכא לספוקי במילתיה דשמא לא קאמר דאין שם לטומאה קלה לחול במקום החמורה אלא דוקא אם בתחלה באת לו הטומאה חמורה וטומאה קלה באת לו בסוף כדינא דרישא דמתני' זב שראה קרי:

אפי' באת לו טומאה חמורה בסוף. אס אפי' בכה"ג דנקט בריש הבעיא בעל קרי שראה זוב שבאת לו טומאה חמורה בסוף נימא נמי דאין שם טומאה קלה כלל אצל טומאה חמורה ואע"ג דקדמה והאי מילתיה לא הוי פשיטא ליה לבעל הבעיא מההיא דהמשמשת ואף דהתם נמי טומאה חמורה לבסוף באת לה משום דקס"ד דשאני זב מנדה ומשום דהא עיקר טעמא דתקנת עזרא בטבילה לבעלי קריין בשביל אנשים הויא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו כדאמר לעיל בריש הלכה ד' וא"כ אפשר דבזב שקדמו קרי מודה ר' יהודה דצריך טבילה הואיל דהטומאה חמורה לבסוף הוא דבאת לו וחלה עליו טומאה קלה מעיקרא להצריכו טבילה. ופשיט ליה הש"ס נישמעינה מן הדא המשמשת וכו'. כלומר לא כדקס"ד לחלק בין נדה לזב דהא מיהת תקנת עזרא אף על הנשים היתה והמשמשת צריכה טבילה משום ק"ש ותפלה וברכות וטעמא דכשהן מוכרחות לטבול אף הן ימנעו בעליהן מלהיות מצוין אצליהן ואפ"ה קאמר בה ר' יהודה דפטורה מן הטבילה:

הדא אמרה היא הדא היא הדא. היינו המשמשת שראתה נדה והיינו בעל קרי שראה זוב דדין אחד להם דאין שם לטומאה קלה לחול אצל טומאה חמורה ואפי' החמורה היא לבסוף ובין באנשים ובין בנשים א"צ טבילה מדינא לר' יהודה:

הדרן עלך מי שמתו