מתני' תפלת השחר עד חצות. שכן תמיד של שחר קרב עד חצות לרבנן ולר' יהודה אינו קרב אלא עד ד' שעות ביום והיינו עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום בזמן שהיום י"ב שעות וכן הלילה ואותן שעות נקראו שעות זמניות וכן זמנה לעולם עד סוף שליש היום לפי ערך הימים כדאמרינן לעיל בפ"ק גבי ק"ש והלכה כר' יהודה:

תפלת המנחה עד הערב. שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב ור' יהודה סבר שקרב והולך עד פלג המנחה ופלג המנחה היא שעה ורביע קודם הלילה מפני שזמן מנחה קטנה מתחיל מתשעה שעות ומחצה שהם שתי שעות ומחצה קודם הלילה ופסק הלכה בזה דעביד כמר עביד ודעביד כמר עבידו הרוצה לעשות כדברי חכמים ולהתפלל תפלת המנחה עד הערב יעשה ואם בא לעשות כדברי ר' יהודה שלא להתפלל מנחה אלא עד שעה ורביע קודם הלילה עושה ומשם ואילך יכול להתפלל ערבית ובלבד שלא יעשה פעם כך ופעם כך אלא לעולם יעשה כחד מינייהו שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה ואם עושה כדברי ר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר ששוב לא יתפלל מנחה באותה שעה:

תפלת הערב אין לה קבע. שזמנה כל הלילה והא דנקט בלישניה אין לה קבע ולא קתני זמנה כל הלילה לאשמועינן דתפלת ערבית רשות לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקריבין כל הלילה והנך רשות נינהו שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן ואע"פ שנטמאו האברים ופדרים או שאבדו אינו מעכב ומיהו האידנא קבלוה עליהם לתפילת ערבית בחובה:

ושל מוספין כל היום. אם אחרה אחר שבע סעות יצא אבל נקרא פושע וכן הלכה:

גמ' כתיב לאהבה וגו'. שינה הכתוב מפ' הראשונה ולעבדו ללמד על התפילה:

וכי יש עבודה בלב וכו'. ברייתא היא בספרי פ' עקב:

יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת. תוספתא פ"ג:

יכול משבאו לגולה. התחיל לנהוג כן ולא מקודם:

בכל שעה שירצה. דלא למדנו מדניאל אלא שלא יתפלל כל שלשתן רצופות זא"ז וזמן קבוע לכל אחת מנין כבר פי' דוד וכו':

מרחיש בשפתותיו. ומשמיע לאזניו בלחש:

על לבה. בכוונת לבה:

מילתיה דחנן בר אבא פליגא. האי לאו הכא הוא דאיתמר ולא שייכא אדלעיל ובפ"ק בהלכה ד' איתמר הכי אהא דדריש התם מכל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך שאף בהזכרת השם צריך שיהא ראשו כפוף ועלה קאמר מילתיה דחנן בר בא פליגא וכו' עד כבר ניחת הוא ואיידי דאיירי הכא בדיני דתפלה מייתי לה כמו דאיתמר התם כדרך הש"ס הזה:

מצלי בקלא. כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו כדר' יונה:

ובני ביתיה דאבא. כלומר כך היה נוהג ג"כ אבא שילמדו בני ביתו התפילה ממנו:

מאיכן למדו. דוד ודניאל מהיכן למדו לג' תפלות:

כך תזכינו לראות במערב. כן צריך להיות:

עוד היא. גם היא יש לך סמך לקבוע כנגד עיכול איברים וכו' ולפיכך זמנה כל הלילה:

מדברי תורה למד ר' יהודה. לומר דתמיד של שחר קרב עד ד' שעות כדתני ר' ישמעאל וכו' ודריש בבקר בבקר ולפיכך תפלת השחר שהוא כנגדו ג"כ עד ד' שעות:

בארבע שעין שמשא חמין וכו'. כלומר דהיינו טעמא דדריש וחם השמש על ארבע שעות שאז השמש הוא בלבדו חם ובמקום הצל קר הוא:

בשית שעין וכו'. ומפני ששתיהן חמין הן כלומר שאין הצל ניכר דרשו כחום היום על שש שעות וכדר' תנחומא דאמר מהו כחום היום בשעה שאין צל לכל בריה לפי שהצל הוא תחתיו:

מצלי בתלת שעין. לפי שזמן קריאת שמע הוא וכדי לסמוך גאולה לתפלה:

חמוניה. ראוהו שהיה קורא וכו':

והא תנינן וכו'. דאין לו שכר קריאת שמע אחר ג' שעות אלא כקורא בתורה ומ"ט עביד הכי:

נימר. שכך היה נוהג כבר קיבל מלכות שמים בעונתה וקורא קריאת שמע בלא ברכותיה והיה ממתין להתפלל עם הציבור וקרא ק"ש עם הברכות ולסמוך גאולה לתפלה:

אי מעדות למד. ואי בעית אימא דמעדות למד ר' יודה לומר עד ד' שעות כמו ששנינו בפ"ו דעדיות העיד ר"י בן בבא על תמיד של שחר וכו' כדמפרש לקמן דעל אותו מעשה נשנית עדות זו:

והיו מעלין להם שני גדיים. והם לא היו רוצין לשנות למה שהיו נוהגין להקריב טלאים לתמידין:

וקפץ. החזיר ארבעים פרסה מא"י:

חלוק את היום. ויום הוא י"ב שעות והחלק הראשון לתמיד של שחר:

טעמא דר' יודה. דלא דריש הכי משום דמיבעי ליה לדרשא אחרינא כדדריש בספרי שנים ליום וכו' כנגד היום. נגד השמש:

הדא הוא דתנינן תמן. בריש פ"ד דתמיד:

על קרן מערבית צפונית. שבבקר השמש במזרח וזורחת למערב ושם הוא כנגד השמש ובערבית השמש במערב ומאירה למזרח והיה נשחט על קרן צפונית מזרחית:

והוא שיהא יודע וכו'. כלומר טעמא דהך מילתא הוא כדי שיהא ניכר וידוע איזה מהן כשחט בשחרית וכו' לפי שלפעמים הוו שוהין אחר זריקת הדס ולא הקריבו אברי תמיד. של שחר עד שנשחט של בין הערבים ושלא יתערבו והיה להם מקום שחיטתן לסימן:

תפלת המנחה ותפלת המוסף. לא התפלל של מוסף עד שהגיע זמן תפלת המנחה תפלת המנחה קודמת:

הוון. בני הישיבה בעון מימר דוקא כשאין שהות ביום כדי להתפלל שניהן שעד שיתפלל מוסף יעבור זמן המנחה אבל אם יש שהות ביום תפלת מוסף שקדמה היא קודמת למנחה וקאמר ר' זעירא דלא היא דכך קיבל בשם ר' יוחנן דלעולם תפלת מנחה קודמת וכן אמר ר' נתן בשם ר' יוחנן:

והתני. בברייתא הקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין יצא ומשמע דוקא לשעבר אם עבר והקדים יצא בדיעבד הא בתחלה לא בדא אמרו שיקדים לתפילת המנחה וקשיא לר' יוחנן:

פתר לה. ר' יוחנן להברייתא בשלא היה זמן התפלה כלומר שלא הגיע זמן להתפלל לא למנחה ולא למוסף שהיה קודם שש שעות ומחצה הלכך לא יקדים לכתחילה למנחה אבל אם הגיע זמן התפלה אפי' יש שהות ביום אלא שמתירא שמא יעבור השעה אח"כ כגון שהיה הולך לסעודה גדולה וצריך להתפלל שניהם וכהאי דריב"ל דלקמיה אז אפילו לכתחילה יקדים לתפלת מנחה כיון שכבר הגיע זמנה ואח"כ יתפלל מוסף כהדא דר' יהושע בן לוי:

מפקד. היה מצוה לתלמידיו אם הוה לכון אריסטון סעודה גדולה ומתייראים אתם שמא מתוך כך ימשוך הזמן ויעבור זמן המנחה ומטא יומא לשית שעין כלומר שהוא אחר ששה שעות שהוא זמן מנחה גדולה אז עד שלא תלכו לעלות לסעודה תתפללו מקודם תפלת מנחה ואח"כ תלכו להסעודה והשתא שמעינן נמי מהא דאם הוא יום שיש בו מוסף וצריך הוא להתפלל שתיהם מטעם שמא ימשוך אז יקדים הוא לתפלת המנחה כיון שכבר הגיע זמנה היא קודמת ואח"כ יתפלל מוסף:

וכמה הוא פלג המנחה. דקתני במתני':

אחת עשרה שעה חסר רביע. כך הוא לשון התוספתא פ"ג ואיזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה וכמה הוא פלג המנחה אחד עשר שעות חסר רביע כלומר פלג המנחה דמתני' דבמנחה קטנה מיירי וזמנה מתשעה שעות ומחצה ולמעלה ופלג מנחה זו י"א חסר רביע שהוא שעה אחת ורביע קודם הלילה:

תמן תנינן. ריש פ"ה דפסחים תמיד נשחט וכו':

הכא את עביד מנחה שתי שעות ומחצה. דקאמרת פלג המנחה י"א חסר רביע וא"כ כל זמן המנחה שתי שעות ומחצה קודם הלילה שהוא מט' ומחצה ולמעלה והכא את עביד מנחה ג' שעות ומחצה דקתני תמיד נשחט בשמנה ומתצה ואם כן זמן מנחה שהוא כנגד תמיד של בין הערבים גם כן שלש שעות ומחצה הויא וקשיין אהדדי:

לא הוקשה תפלת המנחה. לזמן שחיטת חמיד אלא לקטורת של בין הערבים שהיתה אחר הקרבתו של תמיד וכדכתיב תכון תפלתי קטרת וגו' מנחת ערב יצא שעה אחת לעיסוקו והקרבתו של תמיד והוא עד ט' שעות ומחצה ואז היו מקטירין קטרת ונמצא את עביד מנחה שתי שעות ומחצה כדתנינן בתוספתא הכא:

עם דמדומי חמה בשחרי:

לעת מיצויו של יום. כשהשמש יוצא וזורח ומצוי הוא על הארץ:

הוה מצייר גולתיה דרב. וכן הוא לקמן ובפ' בתרא דתענית היה תופסו ושומרו לגלימיה דרב ביה"כ וא"ל כשתראה השמש בראש דקלים שהוא סמוך לשקיעתו תתן לי ואני מתפלל מנחה דמצוה להתפלל עם דמדומי חמה בין בשחרית בין במנחה:

ושמשא בריש דיקלי תמן איממא הוא הכא. כצ"ל וקושיא היא הא כשהשמש בריש דיקלי בבבל הוא יום גדול עדיין כאן בארץ ישראל דאמר ר' יוחנן וכו' שבבל זוטו של עולם שהיא במצולה ותחתיתו ועמקו והיכי עביד רב הכי והוא בבבל היה והלא זה הזמן בבבל אינו עם דמדומי חמה ולקמן משני לה רב כר' יודה ס"ל דאמר עד פלג המנחה ולפיכך נהג כן דכשהשמש בריש דיקלי בבבל זמן פלג המנחה הוא בא"י:

בתשנוק. בצער מבלי נחת שאין להם לא נר ולא מרחץ:

מן המצות. שלא נתתייבו אלא בא"י:

רב כר' יודה. כדפרישית:

אין תעבדיניה כרבנן. וקאמר הש"ס דהיינו טעמיה אם אתה נוהג בעצמך כדברי חכמים דאמרי תפלת המנחה עד הערב א"כ זה הוא דלא כר' יהודה דהא ר' יהודה מפלג המנחה ולמעלה כערב משוי ליה אבל אם תעשה כר' יהודה להתפלל מנחה קודם פלג המנחה בזה אף חכמים מודים שהוא זמן מנחה והלכך מוטב לנהוג כר' יהודה דהכל מודים בה:

מנין לנעילה היכן הוא הרמז לתפלה זו דשלשה האחרות יש להן רמז אי למ"ד אבות תיקנום אי למ"ד כנגד תמידין ואברים ופדרים וכן מוסף כנגד קרבנות מוספין ולנעילה מנין:

גם כי תרבו תפלה אינני שומע. מכאן דבדין הוא שכל המרבה בתפלה נענה וכלומר אף תפלת נעילה לריבוי תפלה תקנוה:

מחלפה שיטתיה דר' לוי תמן. בריש פ"ב דבכורים הוא אומר דאין שבח ברבוי תפלה כדדריש בכל עצב וגו' ודבר שפתים שמרבה להתפלל אך למחסור הוא כמו שמצינו בחנה:

והלא עולמו של לוי וכו'. כלומר דאגב מפרש להפסוק עד עולם והוא היה חי נ"ב שנה ומאי עד עולם דקאמר ומשני דשתי שנים שגמלתו אינם מן המנין דוישב שם אמרה:

וכה אמר הכין. מ"מ קשיא דהכא אמר דטוב הוא להרבות בתפלה:

אי אמרה. אף דאמרה ר' לוי התם להך לא קשיא כאן ליחיד הוא דקאמר שם:

הן. דאמר הכא לציבור הוא דטוב להם שירבו בתפלה כדדרוש מקרא דגם כי תרבו והתם ברבים משתעי:

ר' חייא בשם ר' יוחנן. לא סבר לה להא דר' לוי אלא אפי' יחיד המרבה בתפלה נענה כדדריש מקרא דחנה משום דמיהת נענתה בתפלתה וזה היה ע"י שהרבתה להתפלל:

אימתי היא נעילה. האי נעילה שאמרו:

בנעילת שערי שמים. שהוא בלילה בתחלתה בנעילת שערי היכל. שהוא ביום סמוך לחשיכה:

מתניתא. דריש פ"ד דתענית דקתני בג' פרקים וכו' ביום וכי אית לך למימר נעילת שערי שמים ביום הן אלא נעילת שערי היכל כר' יוחנן:

מחלפה שיטתיה דרב. דהא לעיל קאמר נעילה בלילה זמן נעילת שערי שמים והכא אמר כד תיחמי שימשי בריש דיקלי וא"כ זה הוא זמן נעילת שערי היכל:

ע"י דהוה מאריך רב. בתפלתו הרבה וכשהתחיל כשהשמש בריש דיקלי היה מגיע לזמן נעילת שערי שמים ועדיין היה עומד בתפלה:

נעילה מהו שתפטר של ערב. למ"ד דזמנה בתחלת הלילה א"כ מהו שיוצא בה לתפלת ערבית שא"צ להתפלל עוד של ערבית:

היאך הוא מזכיר של הבדלה. הרי אין בה ברכת אתה חונן והיכן הוא כולל להבדלה:

היאך יהו שבע. ברכות שבע של נעילה היך יהו פוטרות י"ח של ערבית:

א"ל. ר' אבא לר' יונה ולא כבר איתתבת והלא כבר הקשיתי על זה מהבדלה ולמה לך תו לאהדורי בתר פירכי אחריני:

א"ל בגין דאיתתבת תיבטיל. בתמיה כלומר אם בשביל הקושיא דילך דאותבית עלה מהבדלה תבטל דברי רב דאמר דפוטרת של ערבית דהא לאו קושיא היא שהרי יכול לכלול להבדלה בכלל ברכות דנעילה:

אמר ר' יוסי. לא היא דאדרבה מה דאקשי ר' אבא מהבדלה מקשי שפיר דהואיל וכל השנה אומר הבדלה בחונן הדעת אין לשנות הסדר אבל מה דאקשי ר' יונה היאך יהו שבע פוטרות י"ח לאו קושיא היא משום דקל הקילו עליו מפני התענית שלא יהא צריך להאריך ויהיו ברכות שבע פוטרות שמונה עשרה:

מריי. מוריי מכלכם שמעתי וקבלתי שאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית ועכשיו שמעתי ג"כ מר' סימון בשם ריב"ל דאמר הכי וכן ר' יוסי בר' בון משום תני ר' חייא וכו' ובמוצאי יה"כ ובמוצאי ת"צ שחל להיות בשבת כדקאמר לקמן בר"ח וכו' וכן היו מתענין בשבת כדתנן על אלו מתריעין בשבת ואיכא מ"ד מתענין איכא למ"ד מתריעין בענינו וכלומר שאע"פ שיש בהן נעילה צריך להתפלל י"ח של ערבית מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת:

אע"פ שאין נעילה בשבת. אי לאו יה"כ אפ"ה מזכיר של שבת בתפלת נעילה:

אוספון. הוסיפו עלה עוד דאפי' ר"ח שאינו חמור כשבת אם חל להיות בתענית ציבור שגוזרין על הגשמים ובא ר"ח בתוכן ותפלת נעילה נוהגת בת"צ מזכירין של ר"ח בנעילה:

היאך מזכיר הוא של ראש חדש. אתפלת נעילה קאי דקאמרת דגם בנעילה מזכירין של ר"ח היכן הוא מזכיר:

אמר ר' אבא. מסתברא כר' אבינא דמה מצינו בכל מקום בתפילת נעילה מזכיר מעין המאורע בברכה רביעית אף כאן בשל ר"ח אומרה בברכה רביעית בנעילה וכן נפק עובדא כהדא דר' אבא:

במה קורין. בתורה בר"ח של תענית:

קורין ברכות וקללות. כמו בשאר ימים של תענית צבור:

א"ל ר' מנא בגין מודעתין די תעניתא. כך כתובה היא בסוף פ"ב דתענית. כלומר אם בשביל להודיע להעם שהוא תענית אף שהיום ראש חדש:

רביעין על מעיהון ולא ידעין דהוא תעניתא. בתמיה כלומר הן נופלין על פניהם שכך היו נוהגין בר"ח שהוא ביום התענית וא"כ יודעין הן מהתענית אף שהוא ר"ח ומה צריך עוד סימן להודיעם:

א"ל להודיעך שקורין ברכות וקללות. כלומר לא בשביל סימן להודיע להעם אני אומר כן אלא כך הוא הדין ולהודיעך שאין ר"ח דוחה קריאת התורה ס"ל תענית וקורין ברכות וקללות:

קם ר' יוסי עמד ר' יוסי והלך לשאול מר' יודה בן פזי וא"ל אם קבלת כך הוא מאביך שאתה אומר שקורין בר"ח וא"ל אבא לא היה אומר שקורין בשל ר"ח אלא בעין טב דוקא ששם היו יודעין בודאי שהוא ר"ח ולפרסם הדבר שכבר קדשוהו היו קורין בשל ר"ח לפי ששם בית הועד היה שב"ד מקדשין החדש כדאמרינן פ' ראוהו ב"ד א"ל ר' לר"ח זיל לעין טב וקדשיה הא שאר כל המקומות קורין ברכות וקללות ואין של ר"ח דוחה קריאתן:

ר"ח שחל להיות בשבת במה קורין. להמפטיר:

ומתני'. דפ"ד דמגילה אמרה כן לכל מפסיקין לראש חודש וכו' דמפסיקין מהפטרה של פ' השבוע וקורין בשל ראש חודש:

ראש חודש שחל להיות בחנוכה במה קורין. בתחלה בשל ראש חודש או בשל חנוכה:

קורין ג' בראש חודש. דתדיר קודם והד' הוא קורא בחנוכה:

ר' פינחס וכו' להודיעך שלא בא הד' אלא מחמת ראש חודש. לפיכך קורא הרביעי בו:

הגע עצמך בר"ח של חנוכה שחל בשבת. והלא שבעה קורין בשבת וא"כ מה סימן יש לך כאן לומר שלא בא הד' אלא מחמת ר"ח:

אמר ליה והדא שאלתא דספר. כך היא כתובה בתענית שם ול"ג הכתוב כאן שאילתינהו לספרא וצריך למחקו. וכלומר דרך בדיחותא השיב לו וא"ל וזאת השאלה של סופר כמוך היא דמה שאלה היא משבת שלעולם קורין שבעה ואי אפשר לעשות סימן לד' בשל ר"ח ומה שייכא קריאה של שבת לקריאה של ימות החול:

מאן דמצלי. מי שהוא רוצה להתפלל של ערבית ולהקדים עצמו יתפלל ואף שעדיין עומד השמש ויום גדול הוא במוצאי שבת קאמר כדלקמן:

משכני משך אותי ר' ישמעאל בר' יוסי אצל בית פונדק אחד ואמר לי כאן נתפלל אבא של לילי שבת בע"ש מבעוד יום:

אמר ר' אמי ר' יוחנן פליג. על זה וקאמר הש"ס ולא היא דלא הוה צריך לחלוק על זה דלמה לא יעשה כן להקדים של שבת שכן מוסיפין מחול על הקדש:

ועוד דהא סלקין. החמרים ממקום ערב ששם היה ר' דוסא שרוי והם עולין לציפורי ואומרים כבר שבת ר' דוסא בעירו ומקדים לקבל עליו שבת מבעוד יום גדול:

ווידה אמרה דא. ואם באיזה דבר שמעת שחולק ר' יוחנן עליו זה הוא מה דאמר ר' חנינא שאמר ר' ישמעאל בשם אביו ר' יוסי שכאן נתפלל של מוצאי שבת בשבת ועלה אפשר הוא דפליג ר' יוחנן:

ואפי' עלה. והדר וקאמר דאפי' עלה לא צריך ר' יוחנן למיפלג דהא רבי היה מצוה לאבדן מתורגמניה להכריז דאף של מ"ש הרוצה להקדים ולהתפלל יתפלל מבעוד יום וכן ר' חייא בר ווה וכו':

עלה אדם על מטתו. אם התפלל של ערבית מבעוד יום ועלה על מטתו שוב אין מטריחין אותו לירד ולחזור ולהתפלל בזמנו:

כל מן דהוינא עבד כן. כל זמן שהייתי עושה כך והתפללתי מבע"י והלכתי לישן הייתי מתפחד כל אותו הלילה:

לית לך. סתמא הש"ס הוא דקאמר לה אין לך אלא כהאי דאמרי' לעיל שאפי' לכתחילה מותר להקדים ולהתפלל מבעוד יום:

אתיין אילין פלגוותא. אם היא חובה או רשות כאלין פלגוותא דפליגי לעיל אם תפלת נעילה פוטרת לשל ערבית דלמ"ד רשות פוטרת ולמ"ד חובה בפני עצמה היא אין תפלה אחרת פוטרת אותה:

הפטר את העם. ותשתוק מלתרגם:

לר' זינון החזן. חזן הכנסת שהוא ממונה על צרכי הצבור:

אמרו לו אמור. יתחיל לומר מה דאמרו לקמיה מקרא הזה כי על מי לא עברה רעתך תמיד ועל שם שהיה מצער איתו בכמה וכמה פעמים:

וכמה ספסלין היו שם. שהוסיפו בו ביום לפי שכולם היו באין לבית המדרש לשמוע וללמוד:

כהאי דתנינן תמן. בריש זבחים ביום וכו' שכל הלכות הספיקות נשנו בו ביום:

תמן תנינן. בפ"ה דכתובות:

א"ל אילין את חיי. מאלו אתה מפרנס עצמך א"ל ועד עכשיו עדיין לא ידעת מצערן של החכמים בפרנסתם:

נעניתי לך. בדברים ומחול לי ונתפייס ר' יהושע:

חד קצר. כובס אחד להודיעו שנתפייס ועם ר"ג ויחזור לנשיאות ואית דאמרין ר"ע בעצמו הוא שהלך להודיע לבה"מ:

מי שהוא מזה בן מזה יזה. מי שהוא רגיל להזות אפר פרה וכמו אביו כן [הוא] ודרך משל הוא כלומר מי שרגיל בחשיבות ונשיאות וירשה מאביו הוא ינהג הנשיאות:

מי שאינו וכו'. כלומר בלשון תמיה וכי אחר שאינו רגיל בכך לא הוא ולא אביו יאמר לזה הרגיל מימך מי מערה ואפרך אפר מקלה ופסולין להזאה הן זה ודאי לא אלא מי שהוא מזה בן מזה הוא יזה:

אמר לו ר"א בן עזריה נתרציתם וכו' ואע"פ כן לא הורידו לר"א בן עזריה מגדולתו לגמרי אלא לאב"ד מינו אותו ור"ג חזר לנשיאתו:

מתני' שלא תארע תקלה על ידי. שלא אכשל בדבר הלכה כדמפרש בגמרא:

גמ' ונמצאתי מתבייש לעה"ז. בפני חביריי:

בבתי טרטיות וכו'. שעושין בו מיני שחוק ויכלו בהבל ימיהם:

היה מתפלל שלש תפלות. של כל יום ויום ואחר כל תפלה מהו אומר וכו':

מחיה המתים. כעין נוסח הברכה שלנו המחזיר נשמות לפגרים מתים:

קבע ליה לאמוריה. להמתורגמן שתרגם הפרשה כדרך שהיו נוהגין וקבע לו תפלה זו שיאמר אותה אחר שסיים הפרשה:

לאל שחלק לי. כלומר דר' אבון מפרש להא דקאמר הודיה על חלקי דא"צ להאריך כל כך כמו דתני בברייתא לעיל ביציאתו מהו אומר וכו' אלא דבהא לחוד סגי לצאת ידי תפלה זו שאומר מודה אני לאל שחלק לי דיעה ומעשה טוב ועוד שזה ג"כ מעין הבקשה בכניסתו שעכשיו נותן הודיה על שחלק לו דיעה ולא נכשל בדבר הלכה ומעשה טוב שלא הקפיד כנגד חביריו:

מתני' מעין שמנה עשרה. פליגי בה בגמרא מאי היא:

אם שגורה תפלתו בפיו. שהוא למוד ורגיל בה. והלכה כר"ע שמי שאין תפלתו שגורה בפיו או בשעת הדחק מתפלל שלש ראשונות ושלש אחרונות והביננו באמצע שהוא מעין כל הברכות האמצעות חוץ מימות הגשמים שאינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים וחוץ ממוצאי שבת וי"ט שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת:

גמ' ולמה. תקנו שמינה עשרה ברכות וכנגד מי הן:

עד יענך ה' וגו'. וסוף המזמור יהיו לרצון אמרי פי שזה רמז על סיום ברכות התפלה ומהאי טעמא נמי אומרים פסוק זה אחר תפלת י"ח:

תשע עשרה הן. המזמורים:

למה רגשו גוים לית היא מינון. אינו מן המנין בשני עצמו דאשרי ולמה רגשו חדא פרשתא היא:

מיכאן אמרו. מרמז הפסוק יענך וגו' שהוא אחר י"ח מזמורים למדו גם כן שהמתפלל ולא נענה צריך תענית וזהו יענך ה' ביום צרה:

רמז לת"ח וכו'. שלפי שאחר י"ח כתוב יענך לשון נוכח וזהו רמז שצריך לומר לרבו אחר שהתפלל י"ח תקובל ותשמע תפלתך ולפיכך כתוב לנוכח ולא כתיב ענני ה' וגו' ומדרך ארץ להתלמיד שיאמר לרבו כך:

אם יאמר לך אדם שבע עשרה אינון. ברכות התפילה אינם אלא י"ז וזהו כדתני בתוספתא ומייתי לה למאי דמסיק לקמן דתנינן כולל של דוד בבונה ירושלים וא"כ לא הוו אלא י"ז קודם שתקנו ברכת המינין:

אמור לו של מינין כבר קבעוהו חכמים ביבנה. ומשלים לי"ח ברכות:

והכתיב אל הכבוד הרעים. והרי זה ג"כ הזכרה הוא ולמה לא תקנו עוד ברכה אחת נגד שם הזה:

א"ל והתני כולל וכו'. בתוספתא סוף פ"ג ומייתי לה נמי לעיל בפ"ב בהלכה ד' וכלומר וליטעמיך תקשי לך דהשתא הוו להו טפי דהא למאי דהיו כוללין מעיקרא גם של דוד בבונה ירושלים בחדא ברכה ולא הוו אלא י"ז ולפיכך תקנו ברכת המינין להשלים י"ח והשתא שחזרו ונהגו לחלק לשל דוד ושל בונה ירושלים לשתי ברכות והוו להו י"ט אלא היינו טעמא מהאי קרא גופיה דפרכת מיניה כדמסיק ואזיל:

אית לך מספקא לכל חדא וחדא מינהון אדכרה. כלומר מפני שזה השם אל הכבוד יש לך בו ספק אם לקבוע נגדו ברכה או לא לפי שאינו מהשמות שאינן נהגין ולפיכך מעיקרא לא הוו מהדרי אלא אחר י"ח כנגד י"ח אזכרות הבלתי נהגין ומחמת דהוה מספקא להו אחר כך שמא יש לקבוע ברכה גם כנגד שם הזה אל הכבוד וגו' הלכך מספקא אמרו לכל חדא וחדא מינהון משל דוד ומשל בונה ירושלים אדכרה בפני עצמה והשתא הכל ניחא וכן למאי דנהגי נמי האידנא לומר י"ט ברכות:

אם יאמר לך אדם תשע עשרה הן. עם הפסוק והנה ה' נצב עליו שמזכירין בו ג"כ אבות אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק:

אמור לו. זה הפסוק והנה ה' וגו' לית הואי מינהון מפני שלא כתוב בו יעקב:

אם יאמר לך אדם. א"כ מעתה שבע עשרה הן לפי שפסוק ויקרא בהם וגו' ג"כ לא הוזכר בו בפירוש יעקב:

אמור לו. דשאני הפסוק הזה ויקרא וגו' דהוא ודאי נחשב מינהון הואיל וכתיב בו ויקרא בהם שמי הוה ליה כמו שם יעקב ג"כ מפורש בו:

בפרשת משכן שני. כלומר בפ' פקודי והאי שני כמו שני דברים הכפולין על שם שכתוב בו שני פעמים משכן זא"ז ויש בפרשה זו י"ח פעמים צוה ה' עד סוף הספר והיינו דקאמר ובלבד מן ואתו אהליאב כלומר דלא מחשבינן הציווי שנאמר שם בפסוק ובצלאל בן אורי וגו' כי אם מכאשר צוה ה' וכו' הכתובים אחר הקרא דואתו ואילך עד סוף הפרשה:

כלילי של שבת וכיומו. לסימנא בעלמא נקט כלומר כולל ענינו בברכה רביעית כמו שמזכירין מעין המאורע בשבת בברכה רביעית:

אנא דלא בדקתה. אני שלא היה הדבר בדוק וברור לי אם נוהגין כהדא דר' ירמיה לעיל דאומרה בין גואל לרופא ואם כהדא דר' ינאי בשם ר' ישמעאל דאומרה בשומע תפלה עד דסלקית לסדרה [לבית] המדרש ששם סדר הישיבה ושמעית דאמר רב הונה בשם רב וכו':

התיב ר' יוסי. והשיב ר' יוסי על זה הא מתני' הך ברייתא שהובאה לעיל בהלכה א' בכל יום וכו' ומדקתני נמי במוצאי ת"צ מתפלל י"ח אלמא דאין יחיד מתפלל אפי' בתענית ציבור כ"א י"ח ברכות בלבד:

מן מה דאמר ר' יוסי מתני' פליגא הוי איתותבת בין גואל וכו'. וכן הוא בפ"ב דתענית כלומר מדשמעית דר' יוסי הוה מקשה על הא דאמר רב הונא בשם רב אפי' יחיד וכו' מהאי ברייתא ומאי קושיא אלא לאו ש"מ דקבעוהו ליחיד לומר בין גואל לרופא לברכה בפני עצמה ולא דכוללה בשומע תפלה או בברכה רביעית והלכך הוה מקשה ר' יוסי והא שמעינן דלעולם יחיד אינו מתפלל כ"א י"ח ברכות בלבד וש"מ דשמיעא ליה דקאמר הכי בשם רב וכר' ירמיה:

ואדיין אין את לזו. וכי מסתפקא לך עדיין להאי מילתא הא כללא הוא כל דבר שהוא להבא אומרים אותו בעבודה שהיא ברכה דרך בקשה להבא וכל דבר שהוא דרך הודאה על שעבר אומרים אותו בברכת הודאה וכיון שזו דרך בקשה היא רחם ה' אלהינו אומרים אותה בעבודה:

ומתני' אמרה. נמי הכי בפ' הרואה ונותן הודאה וכו' אלמא כל דבר שהוא דרך תחנה ובקשה כוללו בברכה של להבא:

איזו היא שבע. במתני' קתני סתם מעין שמנה עשרה וברייתות מחולקות הן כדלקמיה אית תניי תני וכו' ומפרש הש"ס דפליגי בפלוגתא דרב ושמואל:

מאן דאמר שבע מעין י"ח מסייע לשמואל. כדקאמר לקמן דמתחיל באמצעיות הביננו וכו' שהן ששה מראש כל ברכה ומסיים ואומר כי מפוזרים אתה מקבץ וכו' עד בא"י שומע תפלה ובזו כולל מסוף שאר האמצעיות הרי אחת וג' ברכות ראשונות וג' אחרונות הרי שבע מעין שמונה עשרה לשמואל ולרב דאמר אומר כל סוף ברכה מהאמצעיות בא"י חונן הדעת וכן כולם הרי י"ח מעין י"ח:

אם היו גשמים. בזמן גשמים אומר ברך שנותינו בגשמי ברכה. וכן הוא בתענית וכאן ט"ס הוא. ובזמן הקיץ שהוא זמן טללים וכו':

(כאן הוא מקום המתני' שכתוב בספרי הדפוס לקמן בטעות):

מתני' ר"א אומר העושה תפלתו קבע. שדומה עליו כמשאוי ולשון קבע אומר חוק קבוע עני להתפלל וצריך אני לפטור ממנה ובגמרא פליגי בפירושה:

מתפלל תפלה קצרה. ומהו אומר הושע השם וכו':

בכל פרשת העיבור. אפי' בשעה שהן פורשין לעבירה יהיו צרכיהם גלוים לפניך לרחם עליהם ואין הלכה כר' יהושע אלא התפלה שמתפללים במקום הסכנה היא צרכי עמך מרובים וכו' כדאמר בגמרא ומתפלל אדם אותה כשהוא מהלך ואינו מתפלל לא ג' ראשונות ולא ג' אחרונות וכשיעבור מקום הסכנה ותתישב דעתו צריך לחזור ולהתפלל תפלה כתקנה אם לא עברה עונתה:

גמ' ובלבד שלא יהא קורא כאגרת. זהו קבע דקאמר ר"א שלא יאמרה כקורא אגרת בעלמא ולא בלשון תחנונים:

כל זמן דהוינא עביד כן. לחדש בה דבר הייתי טועה בתפלה עצמה הלכך לית לך אלא כהאי דאמר ר' אבהו וכו':

חותך. פוסק ואפי' באמצע ברכה:

לית מילתיה דר' יוחנן אמרה. וכי לא כך אמר ר' יוחנן ספק נתפלל וכו' והיאך אמר שמעון בר ווא בשמיה ולואי שיתפלל אדם כל היום:

ולא אגיבה. ולא השיב ר' יוסי לקושיא זו משום דלאו הכי הוא אתא ר' אבהו וכו' כלו' ר' אבהו הוא דאמר כן בשמיה אבל ר' חנינא לא אמר כן אלא ששאלו זה לפני ר' יוחנן ספק וכו' והשיב להן ולואי וכו' ויחזור ויתפלל:

הכל מודים. אם פתח בחונן הדעת ונזכר שהוא שבת גומרה ולא פליגי אלא אם לא נזכר עד שאמר ברכה שלאחריה או בשאר הברכות:

ואתיא כרבי דאמר תמיה אני וכו'. הלכך בחונן הדעת לכ"ע גומרה:

כל הדרך בחזקת סכנה. ומתפלל תפלה קצרה כשהולך באיזה דרך שיהיה וכר' ינאי כשהיה יוצא לאכסניא כלומר מעירו לעיר אחרת דרך אכסנאי היה עושה צוואה בתוך ביתו מפני שהדרך בחזקת סכנה:

במרחץ שהיא ניסוקת. מפני שיש מרחץ בלא הסקת אש שמה אלא מביאין מים חמין ורוחצין בהן ומרחץ שהיא ניסוקת ותחתיה אש היא בחזקת סכנה:

כל החולי בחזקת סכנה. כשנפל למטה ומתפלל תפלה קצרה:

כל מה שש"צ. לתפלה קצרה הוא דמפרש ולא כר' יהושע דמתני' אלא יאמר כפי מה שש"צ עובר וכו' בזה הלשון יאמר ג"כ הוא:

זה שעובר לפני התיבה וכו' בא וקרב. על שם עשה קרבינו ללחום נגד המקטרג כדמפרש ואזיל הלכך די זה המתפלל תפלה קצרה כשאומר כל מה שש"צ וכו' שהוא תובע הכל:

אחרים אומרים. זו היא תפלה קצרה צרכי עמך וכו':

רב חסדא אמר. צריך שיאמר עמה ג' ברכות וכו':

מתפלל. אדם תפלת י"ח ואח"כ יבקש צרכיו הפרטיות:

ישפוך שיחו. שהוא צריך בפרטות:

לשמוע אל הרנה. משמע מה שכל אחד ואחד מרנן ומבקש צרכיו ואל התפלה היא סתם תפלה השוה לכל:

דברי חכמים. אבל דברי חכמים לאו הכי הן אלא כהא דאמר ר"ז דיחיד תובע צרכיו בשומע תפלה:

במקום שהוא מיוחד לתפלה בבית הכנסת:

מקום בית הכנסת. צריך לייחד לו מקום מיוחד שלא יתפלל פעם במקום הזה ופעם במקום אחר ואפילו באותו בית הכנסת:

אשר ישתחוה. משמע שהכין לו מקום מיוחד שישתחוה שם:

באיזה קיר נשא עיניו. משום דכתיב הקיר בה"א הידיעה וגרסי' להא לקמן בסנהדרין פ"י בהלכה ב':

אבותי שקירבו לך וכו'. כדכתיב ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל וגו' וכלם גרים היו כדאמרי' בפ' הערל באותה שעה נתוספו וכו':

בתתם ספם את ספי וגו'. פסוק הוא ביחזקאל ודריש ליה לשבח שבני אדם גדולים היו וכו' והיו מקרבין ביתם לבית המקדש כדי שיהו יכולין לשמוע הכל והנביא אמר להם זה בתוכחה ואפי' כן היה הקב"ה מעלה עליהם וכו' וזהו מיתורא דקרא והקיר וגו' אלא כלומר ועם כל זה הקיר שביני וביניהם מקרבן אצלי:

כל השבח הזה. של בית המקדש:

מתני' היה רוכב על החמור ירד. ואין הלכה כסתם משנה זו וכדאמרו בגמרא הלכה כרבי דתוספתא ובין שיש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו לא ירד מפני שאין דעתו מיושבת עליו כשירד:

יחזיר את פניו. כדאמר בגמרא:

באסדא. עצים הרבה קשורים ומהודקים יחד ומשיטים אותן בנהר ובני אדם הולכין עליהם ובלשון מקרא הוא רפסודות כדאמר בגמרא:

גמ' תני. בתוספתא פ"ג:

תניי תמן. ברייתא זו חפשתי אחריה ולא מצאתיה ונראה דעל מתני' דפ' החליל קאי דקתני התם הגיעו לשער היוצא מזרח הפכו פניהם ממזרח למערב ואומרים אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל וכו' כדמייתי האי קרא אבתרה וה"ג לכל הרוחות הן מחזירין חוץ מרוח מזרחית כלומר כשהיו מחזירין פניהם לא היו מקפידין אלא שלא יחזירו כנגד רוח מזרחית מפני שכך אומרים אבותיהם היו פניהם קדמה וכו' ואנו ליה עינינו ואיידי דאיירי כאן בהחזרת פנים מייתי נמי להא:

אמר ר' יוסי בר אבון וכו'. כלומר דאגב מפרש הכתוב משום דהוה קשיא ליה כפל המקרא אם אחוריהם אל ההיכל איני יודע שפניהם קדמה שהרי ההיכל היה במערב הלכך דריש דה"ק בתחלה לא היה אלא אחוריהם אל ההיכל כלומר שהפכו עצמן מהיכל ה' ומלעבוד את ה' ועדיין לא היו עובדין ע"ז ממש ולבסוף ופניהם לעבוד קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש:

תני. בתוספתא שם:

הדא הוא דכתיב כי ביתי וגו'. ודריש לכל העמים לכל מקום של העמים כדאמר בריש הברייתא העומדים ומתפללין בחוצה לארץ הופכין פניהן כלפי א"י ומתכונין אל בית קדשי הקדשים:

אמר ריב"ל. כתיב הוא ההיכל לפני ודריש לפנים היכל וכו':

תל שכל הפיות מתפללין עליו. שיחזור לנו ובכל הברכה והתפלה וכו':

בברכה. בברכת המזון ובברכת מעין ג':

בק"ש. בברכת ק"ש:

הא כיצד פניו. כביכול למעלה ועם כל זה עיניו ולבו למטה להחזירה לבנינה:

פיסקא ואם לאו וכו':

שמשם הוריה יוצאה לעולם. מב"ד שבלשכת הגזית:

ארון. תיבת ארון קדריש:

שמשם ארירה יוצא לעולם. לעכו"ם:

דביר. במלת דביר דקרא על בית קדשי הקדשים קא דריש:

שמשם דבר יוצא. לעכו"ם:

וחרנה אמר שמשם יוצאין הדיברות. שהיו כתובין בשני לוחות הברית ומונחין שם:

היא אסדא. דתני הכא היא אסכרא דתנינן בפ' הספינה היא רפסודות בלשון המקרא:

מתני'. אין תפלת מוספין אלא בחבר עיר. בחבורות העיר כלומר בציבור ולא ביחיד:

בחבר עיר וכו'. בין בציבור בין ביחיד:

רבי יהודה אומר משמו. של ר"א בן עזריה וכו' ואיכא בין ת"ק לר' יהודה ביחיד הדר בעיר שאין שם עשרה דלת"ק אליבא דר"א בן עזריה דאמר לא תקנוה אלא בחבר עיר יחיד זה פטור ולר' יהודה משמו אין היחיד פטור אלא כשהוא במקום עשרה שהש"צ פיטרו והלכה כחכמים:

גמ' הלכה כר' יודה וכו'. דאין היחיד פטור מתפלת מוספין אלא במקום שיש חבר העיר:

מילתיה דשמואל אמר כן. ואף שמואל שמענו ממילתיה דס"ל כן דאמר מן יומי לא התפללתי מוסף משום שסמכתי על הש"צ שמוציא ידי חובתי אלא פעם אחת שמת בנו של ריש גלותא והיו כל העם טרודין ולא היו יכולין להתפלל בצבור ואז התפללתי תפלת מוסף ביחיד אלמא דהיכא דמצלו צבור היחיד פטור הוא ממוסף אבל בלאו הכי לא וכר' יודה:

מיליהון דרבנן. הני דלקמן פליגין עליה דשמואל דאמר ר' יעקב בר אידי דברועים ובקייצים שומרי מוקצת התאנים האי מתניתא. כלומר דלאינהו הוא שאמרו שהש"צ מוציא ידי חובתן לפי שאלו הן בשדה תמיד ואינם בקיאים בתפלה וא"כ לא אמרו אלא ברועים ובקייצים בלבד הא שאר כל האדם חייבין להתפלל מוסף ואפילו במקום שיש חבר עיר דלא כשמואל:

מילתיה דר' יוחנן. וכן שמענו מדר' יוחנן שאמר שראה לרבו ר' ינאי שהיה עומד ומתפלל שחרית בשוק של ציפורי והלך ד' אמות וחזר ומתפלל שם מוסף ומשום שצריך להפסיק מעט בין תפלה לתפלה כדלקמן ומיהת שמעינן דלא כשמואל דכי אין חבר עיר בציפורין ודאי דאיכא ואפ"ה התפלל מוסף ביחיד:

את שמע מינה תלת. וקאמר הש"ס דמהאי דאמר ר' יוחנן ש"מ תלת מילי לדינא:

את שמע מינה של ציפורין בציפורין. כלומר חדא דשמעינן מינה דשוק של ציפורי הוי כמו שאם היה בציפורי גופה ולמאי נ"מ להא דאמרינן בסוף פ"ק דכתובות על מתני' א"ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה והכשירה ר' יוחנן בן נורי לכהונה ע"פ רוב העיר כשירין כדמפרשינן התם טעמא דבקרונה של ציפורי הוה עובדא והוה תרי רובי רוב הסיעה ורוב העיר ופליגי אמוראי התם כשפירש ובעל דחד אמר אם פירש מן העיר אז הוי כפירש מן הקבוע וכמחצה על מחצה היא ולא אזלינן בתר רובא אבל אם פירש מן הפלטיא והוא שוק של צפורי הואיל ורה"ר היא לא הוי כקבוע ואזלינן בתר רובא וחד אמר דאף אם פירש מן השוק הוה ליה כפירש מצפורי גופה ולא אזלינן בתר רובא והשתא קאמר הכא דהואיל והעיד ר' יוחנן דר' ינאי לא ס"ל כהא דשמואל משום דראה אותו מתפלל מוסף בשוק של צפורי ואף שיש שם חבר העיר והרי בשוק היה המעשה ולא בתוך העיר אלא ש"מ דשוק של ציפורי כציפורי גופה הויא וה"ה לדינא דהתם דשדינן שוק של ציפורי בתר ציפורי גופה לחומרא ואם פירש משם לא אזלינן בתר רובא:

ולא סוף דבר וכו'. הא דאמר ומהלך ד' אמות לאו דוקא הוא אלא אם שהא כדי הילוך ד' אמות בין תפלה לתפלה סגי:

צריך לחדש בה דבר. בתפלת מוסף שמתפלל מיד אחר של שחרית דוקא אם יחדש בה דבר ואם לאו הוי כמתפלל וחוזר ומתפלל תפלה אחת:

ושמואל אמר. א"צ דתפלה אחרת היא לחובת היום בפני עצמה:

אפילו אמר ונעשה. אם לא חדש בה דבר בנוסח ברכה האמצעית אלא זה בלבד שאמר יהי רצון שנעשה לפניך וכו' וסיים במקדש השבת יצא:

נתפלל. חוזר ומתפלל עמהן כדי להתפלל עם הציבור:

אתת צלותא. דצבורא:

נתפלל של. שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף. והצבור הוא שמתפללין בזה אין חילוק אם יכול לגמור עד שלא יתחיל הש"צ או לא משום דחובת מוסף ג"כ עליו כמו עליהם ומתפלל עמהן:

לא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין מוסף. והוא רוצה להתפלל של שחרית בזה יש חילוק דאם הוא יודע שהוא מתחיל וגומר וכו' דהואיל ואינו מתפלל תפלה שמתפללין הצבור אל יתחיל להתפלל עמהן אם לא יכול לגמור קודם שיתחיל הש"צ ויגיע למקום שצריך לענות אמן אחריו:

באיזה אמן וכו'. לאו אהכא קאי אלא משום דגרסי' להא לעיל פ"ג בהלכה ב' בזה שנכנס לבהכ"נ ומצאן עומדים ומתפללין אם יכול להתחיל ולגמור כדי שיענה אמן ובאיזה אמן וכו' מייתי לה הכא כדרך הש"ס הזה וכלומר דהכא דבמוסף איירי ואין מוסף אלא בשבת וי"ט אם כן באמן דהאל הקדוש הוא הכא דהא מסיק לעיל דלא פליגי:

תמן תנינן. בשלהי ראש השנה וגרסי' שם נמי להא:

הלכה כר"ג באלין תקיעתא. באלו הברכות של ר"ה יום תקיעתא דהש"צ מוציא את הרבים ואף למי שהוא בקי משום דאוושי ברכות טובא:

הוו יתבין תמן. בבבל היו יושבין בעת תפלת הברכות דר"ה ולאחר שהתפללו כבר בפני עצמן הגיע שעת תפלת הצבור וקם רב חסדא וחזר והתפלל עם הצבור:

דנחתין מערבאי ואמרין תמן בשם ר' יוחנן וכו'. כן הוא בר"ה בני א"י שירדו לכאן אמרו ששם שמעו מר' יוחנן דפסק הלכה כר"ג בברכות דר"ה והואיל ואנא לא כוונית בתחלה בתפלה לפיכך אני חוזר ומתפלל:

הא אילו כוונית הוינא נפק ידי חובתי. כלומר דקמ"ל דאפי' במי שהוא בקי אמרו כן והלכך קאמר ואני שבקי אני ואלו כוונתי בתפלתי בתחלה הייתי יוצא ידי חובתי ועכשיו שלא כוונתי הש"צ הוא שמוציאני:

ויאות. האי פיסקא דפסקו כר"ג שפיר הוא ואע"פ דרבים פליגי עליה משום דכל תנאי הוא דתני להא בשם ר"ג אבל ר' הושעיא בברייתא תני לדר"ג בשם חכמים דאמרי הכי והלכה כרבים:

והוא שיהיה שם. מי שהוא רוצה לצאת ידי חובתו בזה שהוא שומע מהש"צ צריך שיהיה שם מראש התפלה וישמע הברכות על הסדר:

ומתני' אמרה כן. וממתני' נמי שמעינן כן דקתני סדר ברכות וכו' אלמא דצריך שיהו נאמרין כסדרן אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום וזכרונות ושופרות:

הדרן עלך תפלת השחר