מתני' אין עומדין. מתוך כובד ראש הכנעה ומורא דכתיב עבדו את ה' ביראה ועבודה זו תפלה היא:

היו שוהין שעה אחת. במקום שבאו להתפלל:

כדי שיכונו את לבם. ויחשבו לפני מי הן באים להתפלל ומתוך כך נכנסה היראה והכנעה בלבם:

אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ודוקא מלך ישראל אבל מלך עכו"ם פוסק הוא שלא יהרגנו:

ואפי' נחש כרוך על עקבו. ודוקא נחש שרוב פעמים אינו נושך אבל עקרב או אפעה ומן הדברים שודאי נושכים וממיתים פוסק:

גמ' הבא מן הדרך אסור להתפלל. מפני שטרדת הדרך עליו ואין דעתו מיושבת:

ושכורת ולא מיין. מכאן למדנו שטלטול קשה הוא לאדם ומעביר דעתו כשכור הזה דמדמי עניית הגלות והטלטול לשיכורת:

המיצר. מצטער על הדבר אסור לו להתפלל עד שיפקח צערו:

לא מסתברא אלא מהדין קריין. וקאמר הש"ס דוודאי לא מסתברא אלא שלמד מן המקרא הזה דמדמה צער עניות לשכורת ושיכור אסור להתפלל:

תני. בתוספתא פ"ג:

חוץ מדברי ירמיהו שחתם בדברי תוכחות. בנבואת דבריו בעצמו שכתוב עד הנה דברי ירמיהו ושם דברי פורעניות כתובין והפסוקים שאח"כ עד סוף הספר מספר מלכים הם:

עוד הוא בדברי נחמות. גם זה הפסוק בעצמו דברי נחמות הן לישראל שכתב בו מפלת השונאים שחתם ואמר ככה תשקע בבל ולא תקום מפני הרעה וגו' עד הנה דברי ירמיהו:

חוזר ומתנבא. כלומר שהיה מתנבא וחוזר תמיד על בית המקדש שיחרב:

והכתיב. בחתימת ספר ישעיהו והיו דראון לכל בשר ומשני בגוים הוא עסקינן ולא בישראל:

והכתיב. בסוף מגילת איכה כי אם מאוס מאסתנו ומשני. השיבנו הוא אחר פסוק זה שחזר וכפלו לסיים בדברי נחמות:

היך מה דאת אמר והנה רכב אש וגו'. ודריש והנה רכב לרישיה ולסיפיה הלוך ודבר והנה רכב:

אלא מתוך דין. פסק דין של הלכה ולא יהא ספק בו שמא יבא לידי עיון ויהרהר בתפלה:

כעוסק בדברי תורה. ויכול להתפלל מתוך עסק זה:

רב הונה. היה רגיל לומר הלכה פסוקה זו הרואה וכו' והיה עומד ומתפלל:

עוד הוא. גם זה ההלכה המקיז דם וכו' מהלכות קצובות ופסוקות הוא:

מרבה אדם דגן בתבן מערבב הדגן בתבן שלו ומערים עליו להכניסו כך בביתו כדי לפוטרו ממעשר שאין הבית קובע למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו וגם זה הלכה פסוקה היא:

אחד עשר יום שבין נדה לנדה הל"מ. ויכול להתפלל מתוכה:

ר' חזקיהו בשם ר' אבהו יהי רצון וכו'. כלומר אחר שיאמר פסוקים אלו יתפלל תמיד תפלה זו:

בהדרת בחרדת קדש. קרי אחר החררה וכובד ראש יבא לומר דברי קדש:

עבדו את ה' ביראה. תפלה שהיא עבודה צריך שיהא ביראה מקודם:

וגילו ברעדה. סיפיה דקרא דריש רב אחא דה"ק אם תקיימו זה אז לכשיבא יום רעדה יום הדין תגילו:

שתי ישיבות. שתי פעמים צריך שישב ויתעכב להתישב בדעתו כדמפרש ואזיל אחת וכו':

ברכה ניתנת בתורתן. שהצליחו להבין ולהשכיל מיד ולא היו שוהין:

יתהלכון. להבא משמע:

כאלו מקיפו חומה של ברזל. כלומר כאלו מוקף סביב מבלי פחד ובטוח הוא שתשמע תפלתו:

מחלפה שיטתיה דר' יוחנן. הא תמן בפרק דלעיל בהלכה ד' אמר שצריך להתפלל בבית הכנסת שהוא מקום מיוחד לתפלה כדדריש מדכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי ולא כתיב תזכיר והכא אמר הכין דהמתפלל בתוך ביתו שבח הוא לו:

כאן ביחיד. כשמתפלל ביחיד שלא בשעת תפלת ציבור טוב לו להתפלל בביתו כדי להתבודד ולכוין בתפלתו כאן בצבור בשעה שהן מתפללין יתפלל בבהכ"נ עמהם:

כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור. אימתי בזמן שהוא בבית ה':

איכן הוא קרוב. כלומר בהיותו דריש בהיכן שהוא תמיד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שם קרוב הוא לקוראיו:

ולא עוד. ששם הוא כאלו אלהיהן עומד על גבן שנאמר אלהים נצב בעדת אל במקום שיש עדה המתאספין להתפלל:

בקרב אלהים ישפוט. דריש ביה הכי בקרב ישפוט והוא בבתי מדרשות שעוסקין בתורה ובמשפט שם הוא אלהים א"נ כמשמעו במקום התורה והמשפט שם הוא בקרב אלהים:

לפנים משני דלתות. כלומר כשיעור שני דלתות ולא יעמוד אצל הפתח דכתיב דלתותי וכן מזוזות לשון רבים:

צריך להקל את רגליו. כלומר שיהא קל ברגליו וירוץ לבית הכנסת:

צריך להלך קימעא. לאט לאט כמו אם היה עושה מספר לצעדיו:

ואת צנועים חכמה. לעולם:

הסובר תלמודו. לומד כדי ליסבר ולעיין:

מה טעם פן תשכח וגו'. ומאי ראיית עין שייך בדברים אלא דה"ק ולציוי לעתיד הכל הוא השמר לך פן תבא לידי שכחת הדברים כ"א כה תעשה אשר ראו עיניך לעיין ולהבין בהם ואז לא תשכח:

תני. בתוספתא פ"ג:

הרי זה גומר את אחד מהן. כלו' דלא תימא מכיון שהן סמוכין לא יפסיק עד שיגמור כתיבת כולן קמ"ל כיון שגמר את אחד מהן מותר להשיב למי ששואל בשלומו:

כנישתא דבבל בציפורן. שם בהכ"נ אחת בציפורין והיו מכנין אותה כנשתא דבבל שהבבליים היו נכנסין לתוכה:

ארכונה. השר ומושל עבר ולא הפסיק ר' יוחנן ממשנתו לקום לפניו ולכבדו ובאו העבדים ורצו להכות אותו ואמר להן השר הניחוהו בנימוסו של בוראו הוא עוסק:

אנטיפותא. הדוכוס של קסרי. ובמ"ר אנטיפאטור וכשראה אותם עמד מפניהם ואמרו לו וכי מלפני אלו היהודים אתה עומד והשיב דומין הן פניהם כפני המלאכים וראיתי ועמדתי:

ארסקינס. שם המלך:

אפיהון דהני. דמות פניהם של אלו אני רואה כשאני יוצא למלחמה והם מנצחים את האויבים לפני:

כי נפק הפך קדל. כשיצא לא נשמר לצאת דרך אחוריו כדרך היוצאים מלפני המלך אלא יצא כדרכו והפך ערפו להמלך ובאו להרגו ונעשה לו נס שנראה להם כשתי ניצוצות אש יוצאין מאחורי ערפו והניחוהו:

כל. לרבות אפי' רוחות ושדים יראו ממך לגשת אליך:

באסלטין. ברחוב ראה אותן אחד מהן ואמר להם שלומכם ירבה ואמרו אפי' תואר חברות כלומר אף שהוא נוהג דרך חברותא עמ ולא אמר שלום רבותיי אע"פ כן אין עלינו לרעה אין לנו להקפיד על כך והוא אינו יכול לשלוט בנו לרעה:

מנהגו באורייתא סגין. מחמת שהיה נוהג ומהרהר הרבה בתורה ומתוך המחשבה הלך בשבת חוץ לתחום ולא ידע מזה לקיים וכו' תשגה תמיד אף שתבוא לידי שוגג:

הית גולתיה שרעה. נפלה טליתו ממנו ולא ידע והיה הנחש עליה לשמרה שלא יגביהנה אחר:

ולית. וכי הנחש הרשע הזה לא משמרה:

למה דמחייא וחזרה ומחייא. מכה ונישך וחוזר ונושך כלומר דרכו לנשוך תמיד:

לא אמרו אלא. נחש כרוך אבל אם רואה שמרתיע ובא כנגדו לנשכו הרי זה הולך מן הצד להסתיר מלפניו אבל לא יפסיק בפיו מתפלתו:

תני. בתוספתא שם:

חברבר. הוא ערוד הבא מן הנחש והצב שנזקקין זה עם זה והוא מסוכן מאד:

מעיין תחת כפות רגליו. שיקדים הוא למים:

ואת שוועתם ישמע ויושיעם. ובשביל שנשמע שועתו שכיון בה הושיעו בנס הזה:

מתני' מזכירין גבורות גשמים. משיב הרוח ומוריד הגשם שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה ושבח ומפני שהגשמים אחת מגבורותיו של הקב"ה דכתיב עושה גדולות עד אין חקר הנותן מטר על פני הארץ ואתיא חקר חקר דכתיב ברא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו וכתיב התם בברייתו של עולם מכין הרים בכחו נאזר בגבורה משום הכי קרי להו גבורות גשמים:

ושואלין. ותן טל ומטר לשון בקשה בברכת השנים שמתוך שהן פרנסה קבעו שאלתן בברכת פרנסה:

והבדלה. במוצאי שבת בחונן הדעת שהיא ברכה ראשונה של חול ובגמרא אמרו הכא מפני מה תקנו הבדלה בחונן הדעת שאם אין דעה הבדלה מנין וכן הלכה:

גמ' כשם שתחיית המתים וכו'. לפיכך קבעו הזכרתן בברכה זו. וגרסינן כל זה לקמן בפ"ק דתענית בהלכה א' עד ואלו צרכיו הן:

שמע לה מן הדא. כלומר מן המקרא הזה שמענו שהוקשו זה לזה דכתיב יחיינו מיומים וגו' וכתיב בתריה ונדעה נרדפה וגו' כשחר נכון מיצאו ויבוא כגשם לנו:

בין על הטל ובין על המטר נשמע לו. ושניהם נעצרו:

ואתנה מטר. ולא הוזכר שם טל ש"מ דלא הוה נעצר:

איכן הותר נדרו של טל. דלא אמר לו הקב"ה אלא ואתנה מטר:

אדרעיה. שם מקומו:

סברין מימר. דלא היה צריך לומר לו טל דנדר שהותר קצתו מכללו הותר כולו וכיון שהותר למטר הותר נמי לטל:

אית דבעי מימר. במעשה בנה של צרפית הותר הנדר של טל כדדריש ואזיל:

ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וכתיב בתריה וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד וגו' ורישיה דהאי קרא מיותר הוא דלא הוי ליה למיכתב אלא ותשב נפש הילד וא"כ שמע ה' בקולו אלא ללמדינו דהיה שם עוד דבר שדיבר עמו ושמע בקולו ואח"כ ותשב נפש הילד וכדדריש ר"י בן פזי משל דאליהו למה הדבר דומה לאחד שגנב וכו':

עם כשהוא יוצא נפצע בנו. לאו דוקא מיד אלא כשיוצא והולך ולימים נפצע בנו ודומה לנמשל שלא היה המעשה זו מיד אחר שנשבע אליהו חי ה' אם יהיה טל ומטר וגו':

לך והתר נדרו של טל. שאי אפשר להחיותו בלא טל שאין וכו' וכלומר ללמדו הוא בא שהטל הוא חיים לעולם שמעינן מיהת שאז הוצרך אליהו להתיר נדרו של טל וזהו וישמע ה' בקול אליהו להתיר נדרו ואח"כ ותשב נפש הילד:

וארעא תפקידיה תפלט לפרש סיפיה דקרא וארץ רפאים תפיל המתים שהן קרוים רפאים ומופקדים הם בארץ תפלט אותם:

לך טל ילדותיך. מבטיח אני לך שיהא הטל לעולם לילדותיך וכתיב בתריה וכו':

בדייתיקי נתתיו. במתנה נתתיו לו וכו'. כלומר דלישנא דקרא קמדייק מה דהתחילו אמר ויתן לך יתן לך מיבעי ליה אלא דה"ק האלהים יסכים לברכתי ויאמר מה שבדייתיקי שהיא מקוימת ונתתיו לאברהם שיהא לבניו אחריו ועכשיו אותו הדבר במתנה נתתיו לו ליעקב וזהו ויתן לך האלהים וכלו' מה שכבר נתן בדייתיקי ויתן האלהים לך דייקא ומהו זה מטל השמים:

אשר לא יקוה לאיש. כמו הטל מאת ה' ואינו צריך לזכות איש אחר כך והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים:

היה עומד בגשם. בימות הגשמים שמזכירין גשם והזכיר של טל שאמר משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין אותו ולקמן פריך עלה:

בטל. היה עומד בימות הקיץ שמזכירין טל ולא הזכירו אלא הזכיר של גשם מחזירין אותו:

והתני. בברייתא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכירן לעולם אלא אם רצה וכו' ואמאי קאמרת דמפני שלא הזכיר טל מחזירין אותו:

לא דמי לההוא דמיקל לההוא דלא מצלי ולא מיקל. כלומר לא כדקס"ד דמשום שלא הזכיר טל מחזירין אותו דלא היא אלא דטעמא מפני שהזכיר של גשם שלא בזמנו והוא סימן קללה ואם לא היה אומר כלום לא טל ולא גשם ודאי אין מחזירין אותו דלא דמי האי דמקלל ומזכיר הדבר שלא בעונתו לזה שאינו מתפלל ומזכיר כלום ולא מקלל מידי והלכך אם לא הזכיר כלל בימות הקיץ אין מחזירין אותו דלא חייבו חכמים להזכיר בטל וברוחות אבל אם הזכיר גשם מחזירין אותו:

בגשם וכו'. השתא פריך ארישא דקאמר בימות הגשמים אם הזכיר של טל ולא הזכיר גשם אין מחזירין אותו והתני בתוספתא פ"ג דאם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו אלמא דשאלה והזכרה מעכבין הן:

בההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר. התם איירי שלא הזכיר כלל לא טל ולא גשם והלכך מחזירין אותו אבל הכא מכיון שהזכיר לטל אע"פ שלא הזכיר גשם אין מחזירין אותו:

לא שאל וכו' ודכוותה. בעיא היא אי נימא דכוותה נמי בהזכרה שאם לא הזכיר גשם בתחיית המתים שאומרה בשומע תפלה וקאמר הש"ס דמאי תיבעי לך ק"ו הוא:

מה אם שאלה שהיא מדוחק. כלומר הרי שאלה שהיא בקשה על הצורך והדוחק שהזמן צריך לגשמים ולפיכך תקנוה בברכת הפרנסה ואפ"ה אם לא אמרה במקום שתקנוה מהכי לאומרה בשומע תפלה וא"צ להחזירו אזכרה שהיא מריוח שאינה אלא דרך שבח למקום שמוריד הגשם בזמנו ואינה בקשה על הצורך והדוחק לכ"ש דמהני אם אומרה בשומע תפלה:

והתני. הא דלעיל לא שאל וכו' שמחזירין אותו וקס"ד דכשלא הזכירן במקום שתקנו אותן צריך הוא להחזיר ומשני ר' אבדימי דבשלא נזכר לאומרן בשומע תפלה קאמר שמחזירין אותו כדאמר ר' שמעון בר ווא לקמן בהלכה ג':

בראש חדש. אם לא הזכיר מעין המאורע אם עקר את רגליו וכו' ואם לאו חוזר לעבודה:

בשומע תפלה. כלומר חוזר לשומע תפלה ואומרה ואח"כ עבודה וכו':

בנינוה. היו צריכין למיעבד תענית בשביל הגשמים והיה הזמן אחר הפסח:

לכו ועשו. התענית ובלבד שלא תשנו מטביעה של התפלה בענין השאלה ומפני שרבי אמר להם סתם ובלבד וכו' ונסתפקו בדבר והיה ר' ירמיה סבר מימר דהואיל והזמן עכשיו אינו לשאלת גשמים אלא שהם צריכין לכך והלכך יאמרו בשומע תפלה:

א"ל ר' יוסי לא כן וכו'. כלומר שהקשה לו הרי אמרו לעיל דבדיעבד אם לא אמר במקומו מהני הוא שיחזיר ויאמר בשומע תפלה אבל לכתחילה לא והרי אמר להן רבי ובלבד שלא תשנו ממטבע של תפלה והיכי קאמרת דלכתחילה יאמרו בשומע תפלה:

על דעתיה דר' יוסי איכן הוא אומרה. דודאי בברכת השנים כמו שנוהגין בזמן גשמים לא אמר להן רבי שיאמרו עכשיו אחר הפסח ואם לא בשומע תפלה היכן יאמרו:

בשש שהוא מוסיף. באלו שש ברכות שמוסיפין בתעניות שם יכללו גם לשאלת גשמים:

עד כדון צבור שיש לו שש. עד כאן בציבור שהם נוהגין באלו שש ברכות אבל יחיד שמתפלל בפני עצמו בזמן תעניות לא תקנו לו השש ברכות:

מנין. כלומר ובאיזה מקום הוא מזכיר באותו הזמן לשאלת גשמים וקאמר ר' חנינא לא כן אמר וכו' בפרק דלעיל בהלכה ד' דיחיד שואל צרכיו בשומע תפלה ואילו נמי צרכיו הן ואפי' לר' יוסי דהקשה לר' ירמיה על שאמר שיאמרו בשומע תפלה דוקא לצבור הוא דאמר אבל יחיד הואיל וצרכיו הן יאמר בשומע תפלה. דבר שהוא נוהג ובא. כלומר דבר שהוא נוהג תמיד מיום שתקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלות והברכות וכמו ברכה שתקנו בו להבדלה:

חכמים חולקין עליו. בתמיה יחלוקו חכמים בדבר כמו דפליגי במתני' ונחזי אנן באיזה מקום תקנו וקבעו להבדלה בתחילה:

ע"י שעיקרה בכוס. עיקר התקנה להבדלה בתחלה על הכוס קבעוה ולבסוף חזרו להזכיר בתפלה ועל ידי כך שכחוה באיזה מקום בתפלה מזכירה:

מילתיה אמרה. ש"מ ממילתיה דר' יוחנן דס"ל דעיקר התקנה בתחלה על הכוס תקנוה ואף ע"ג דבהדיא אמר ר' יוחנן הכי משום דלקמן פליגי בהא הלכך קאמר מילתיה אמרה כלומר הכי משמע הוא דסבירא ליה לר' יוחנן אבל איכא דפליגי עליה:

אמרה בכוס אומרה בתפלה. אם לא אמרה בתפלה ואמרה על הכוס צריך לחזור ולהתפלל ולאומרה בתפלה:

בשביל לזכות את התינוקות. כלומר הא דנהגו לאומרה על הכוס אינו אלא בשביל לזכות את התינוקות ובני ביתו שלא שמעו בתפלה והלכך צריך הוא לחזור ולהתפלל ולאומרה:

מילתיה אמרה. שמעינן ממילתיה דר' יצחק רבה דעיקר התקנה בתפלה היתה ואין יוצא י"ח במה שאמרה על הכוס:

מילתיה אמרה שעיקרה כאן וכאן. עיקר התקנה היתה בשתיהם בתפלה ובכוס הלכך אם אמר בתחלה בכוס יחזור ויתפלל ערבית ויאמר בתפלה ואם אמרה בתפלה בתחלה צריך שיבדיל גם על הכוס:

מטין כר"א בי"ט וכו' מיד. כלומר אם מבדיל מיד ולאפוקי באם לא הבדיל במ"ש שיכול להבדיל אפילו בחמישי בשבת כדקאמר לקמן בהא אינן מטין לנהוג כר"א ולאומרה בהודאה:

ר' יצחק רבה בשם רבי. אמר דלא מטין איתמר אלא הלכה ומורין כן כר"א קאמר ובי"ט שחל להיות במ"ש:

לעולם. בין במ"ש בחול בין שחל י"ט בו וכן אמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר דהוא אמורא הלכה כר"א לעולם:

אמר רב יעקב בר אחא. לר' אבהו לאו בגין דאתון תרתיי שמועין. כלומר לא בשבילכם ומפיכם אני מקבל הלכה זו דאתם שניכם אמוראים אתם ואומרים מפי השמועה ולא היותי סומך עליכם:

אלא בגין וכו' תרוויהון אמרו בשם ר' חנינא בן גמליאל דהוא תנא ושונה בברייתא כן דהלכה כר"א ועליו אני סומך:

והבדלה בחונן הדעת דברי חכמים ר"ע וכו'. כך היא שנויה בברייתא:

בשם שמואל אומר ברכה רביעית. כלו' דשמואל פוסק כר"ע:

אומר מטבע ברכה. של אתה חונן אומר כולה ואח"כ אומר להבדלה כדי לסמוך אותה לאתה חונן ואינו כוללה בתוך מטבע הברכה:

ואתיא כרבי. דאמר בפרק דלעיל בהלכה ד' תמיהני וכו' לענין תפלה והכא נמי אם אין דיעה הבדלה מנין והלכך שייכא הבדלה לברכת אתה חונן דעת:

מבדיל. אומרה להבדלה אחר ג' ברכות ואח"כ מטבע ברכה של חונן הדעת וכולהו אליבא סברא דרבי פליגי:

ואפילו הבדלה אחת. המבדיל בין קדש לחול:

מעתה. לדברי רבי אבהו דאמר וצריך לחתום בהבדלה ומשמע דעל דברי נחום בר' סימאי קאמר א"כ אפי' פתח במבדיל בין קדש לחול בלבד יחזור ויחתום במבדיל בין קדש לחול בתמיה:

אמר ר' יוסי בר' בון. ומה אתה מתמה בכך וכי לא מברכות שפותחין וחותמין בהן בברוך וכך תקנו ואפי' לא פתח אלא במבדיל בין קדש לחול ולא אמר אח"כ לשאר הבדלות חוזר וחותם במבדיל בין קדש לחול דהא יוצא הוא בהבדלה אחת ומטבע הברכה בפתיחה וחתימה אינו יכול לשנותה:

זאת אומרת. מדקאמר צריך לסמוך אותה לחונן הדעת ואמר ר' יצחק בר' אלעזר דמבדיל ואח"כ אומר מטבע ברכת אתה חונן שמעינן מהא שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל והלכך כמה דאתאמר שאסור במלאכה קודם הבדלה ודכוותה אמרינן נמי דאסור לו לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל והיינו טעמא דמבדיל ואח"כ אומר מטבע ברכה:

הדא דאת אמר. לא שנו אלא בברכת המבדיל בין קודש לחול דאותה יכול לומר אפי' בחמישי בשבת אבל ברכת מאורי האש אומרה מיד במוצאי שבת דוקא ולפי שתחלת ברייתו של אש במוצאי שבת היתה:

אומר. בהבדלה בין יום השביעי וכו' ואע"פ שאין עכשיו מוצאי שבת:

וכי יש טומאה וטהרה לפניו. ואע"פ כן אומר להבדיל בין הטמא לטהור לפי שסדר הבדלות הוא מונה וה"נ בי"ט באמצע שבת אומר ג"כ בין יום השביעי לששת ימי המעשה:

העונין אמן. אחר הבדלה:

ועיניהן בנר. באמן אחר מאורי האש:

ר' חזקיה בשם ר' ירמיה. כמו ואמר וכו' ואיידי דקאמר למימריה דר' חזקיה בשם ר' ירמיה אמר נמי להא דארבע מינין שבלולב צריך שיהא נוטלין דרך גדילתן ולא שיהפכן:

מתני' האומר על קן צפור יגיעו רחמיך. כמו שהגיעו רחמיך על קן צפור וגזרת לא תקח האם על הבנים כן חוס ורחם עלינו משתקין אותו שעושה מדותיו של ית' רחמים והן אינן אלא גזירת מלך על עבדיו:

ועל טוב יזכר שמך. משמע על טובתך נודה לך ועל הרע לא נודה והרי אנו חייבין לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה:

מודים מודים. דמחזי כמקבל שתי רשויות ואמרינן הכא בגמרא הדא דתימר בצבור אבל ביחיד תחנונים הן:

ולא יהא סרבן באותה שעה. כדרך שאר יורדים לפני התיבה שצריך לסרב פעם ראשונה אבל זה לא יסרב כשאומרים לו לך רד לפי שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך:

גמ' ר' פינחס בשם רבי סימון כקורא תגר. כך הוא במגילה פ"ד וכן הוא לקמן. היינו טעמא דמשתקין אותו מפני שהוא נראה כקורא תגר על מדותיו של הקב"ה ואומר על קן צפור וכו' שהוא דבר קל ואינו חשוב ועל אותו האיש וכו' וכלומר דמשמעות דבריו הם כך ואף שאינו אומר בפירוש כן:

כנותן קצבה. זהו הטעם שהוא כנותן קצבה למדותיו יתברך ואומר עד כאן הגיעו רחמיך ואפילו עד קן צפור חוס ורחם עלינו וכדמפרש ואזיל שהיה גורס במתני' כהך תנא דתני עד קן צפור הגיעו רחמיך ובאמת אינו מפני הרחמים אלא גזירת המלך כך הוא:

לא עבדין טבות וכו'. והיינו טעמא שלא טוב הוא לעשות מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות המלך וזהו כר' יוסה:

ואלין דמתרגמין וכו'. מנהגם היה אחר שהיו קורין בתורה היו מתרגמין הפסוק להעם ואלו המתרגמין להפסוק שור או כשב וגו' ואותו ואת בנו לא תשחטו וגו' עמי בני ישראל וכו' לא טוב הן עושין ומהאי טעמא:

כי יסכר פי דוברי שקר. אלו האומרים מודים מודים ולפיכך סוכרין פיהם:

רבי חלבו. וכן אמר ר' חלבו ורב הונא בשם רב דקאמר נמי בג' הראשונות כמו ר"ח בן גמליאל:

חוזר למקום הברור לו. למקום שיודע בודאי שאמר לאותה הברכה ומשם ואילך יתחיל:

ואשגר חד ברכה. השמיטה באשגרת לשונו במרוצה ולא אמרה:

אין מחזירין אותו. מפני טורח הצבור:

אשכח תניי ופליג. אשכחן תנא דברייתא דפליג על הא דאמר ריב"ל בסתם דאין מחזירין אותו ולא מחלק מידי בין הברכות אבל האי תנא ס"ל דלכל אין מחזירין אותו חוץ ממי שלא אמר ג' אלו מחיה מתים וכו' שמחזירין אותו לפי שאני אומר מין הוא ואינו מאמין באלה וצריך שיאמר אותן:

ואשגר מכניע זדים. טעה והשמיט מכניע זדים:

בסופה. ובסוף התחיל להשקיף עליהם מה יאמרו לו על זה ואמרו לו לא שיערו חכמים בך ולא עליך אמרו כן דודאי לאדם כמותך אין לחשוד אותו בכך:

הסיע דעת. הסיח דעתו מתפלתו אחר שגומרה ולא היה בדעתו לומר עוד איזה תתנונים הוי כמי שעקר את רגליו וחוזר לראש:

ואילין תחנוניא צריכה. ואם נזכר באותן תחנונים שאומר אחר התפלה מיבעיא לן אם הוי כעקר את רגליו או לא:

יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. זה שקרא לפניו ונשתתק כדמפרש טעמא שאם אומר את ממקום שפסק א"כ פסוקים הראשונים שקרא הראשון נתברכו לפניהן שבירך זה לפני קריאתן ולא נתברכו לאחריהן שהרי לא הספיק לברך:

והאחרונים. פסוקים אחרונים שקרא זה שעומד תחתיו נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן שהרי מתחיל ממקום שפסק וגומר קריאת הראשון על סמך ברכתו שבירך כבר:

וכתיב תורת ה' תמימה וגו' שתהא כולה תמימה. בברכותיה שמברכין עליה והלכך צריך שיתחיל ממקום שהתחיל הראשין ואז יברך בתחילה ובסוף ונמצאו כל הפסוקים נתברכו לפניהן ולאחריהן:

תני. בתוספתא דמגילה פ"ג:

א"ר ר' זעירא. דטעמא הויא מפני הברכה שאי אפשר שיהו שנים מברכין על קריאה אחת ובלא ברכה היאך יקרא בתורה ופריך הש"ס על טעמיה דר"ז והתני שם בסיפא וכן לא יהו שנים מתרגמין וא' קורא וכי אית לך למימר מפני הברכה על התרגום אלא היינו טעמא דרישא והסיפא משום שא"א לשני קולית שיהו נכנסין לתוך אזן אחת דתרי קלי לא משתמעי:

תני. תניא אידך דפליג על הברייתא דהתוספתא:

א"ר עולא. טעמא דהאי תנא משום דקריאות בתורה כלומר עיקר החיוב מתקנת משה ועזרא שיהו קורין בתורה אבל לא תקנו הם לקרות בנביא וא"כ הואיל דקריאת התורה חובה עליהן יהבי דעתייהו לשמוע אפי' ב' הקורין ובנביא שתקנו חכמי' אח"כ להפטרה ואין חובה כל כך עליהם אין שנים קורין דלא יהבי דעתייהו לשמוע מהם:

בתחלה מסרב. כשאומרין לאחד לירד לפני התיבה להתפלל ובפעם שניה מגמגם כמו שרוצה ואינו רוצה ובפעם השלישית רץ ובא להתפלל:

עאל חזנא. ולא היה רוצה לעלות ולהתפלל והטריח על אחד שיתפלל במקומו ולא קיבל זה ממנו ובסוף בא זה לגבי ר"א להתנצל עצמו על שסירב ואמר אל יכעוס אדוני עלי שבשביל שלא הייתי מתעורר בגופי והרגשתי איזה כבדות בעצמי בשביל כך לא עליתי לבהכ"נ לירד לפני התיבה והשיב לו לא עליך כעסתי כ"א על זה שהטריח עליך הרבה:

בטיטיי. שם אחד שעבר לפני התיבה ונשתתק באופנייה בסדר קדושה של ברכת יוצר אור והאופנים וכו' אתון ושאלון לרבי אבון מהיכן יתחיל זה שעובר תחתיו:

אמר לון מכיון דעניתון קדושתא. כשפתח הראשון באופנים כבר ענו הצבור קדושה בתחלה הוי השתא ממקום זה ואילך כמי שהוא תחלת ברכה:

מתני' לא יענה אחר הכהנים אמן. בסוף כל ברכה כמו ששאר צבור עונים:

מפני הטירוף. שלא תטרוף דעתו ויטעה לפי שש"צ צריך להתחיל ברכה שניה ולהקרות להן מלה במלה ואם יענה אמן לא יוכל לכוין ולחזור ולהתחיל הברכה שראוי להתחילה:

לא ישא את כפיו. שמא לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו להתחיל שים שלום שאפשר שתהא דעתו מטורפת מאימתא דצבורא:

ואם הבטחתו. ואם בטוח הוא שלא תהא דעתו מטורפת מאימת הציבור רשאי לישא את כפיו:

גמ' תני. בתוספתא דמגילה פ"ג:

אית תניי תני הרי זה בור. העונה אמן אחר ברכותיו:

בעונה בסוף. כל הברכות כמו אחר כל י"ח ברכות דתפלה וכיוצא בה:

שנים ישראל ואחד כהן. שהיו מהלכין בדרך ממצעין את הכהן לכבדו לפי ששלשה המהלכין הגדול באמצע:

ממצעין את החבר. דת"ח קודם לכהן עם הארץ ואיידי דהא דלקמן נקט נמי להא:

ולא הנחתי ישראל לברך לפניו. גרסי' להא בפ' הנזקין בהלכה ט':

כד הוה תשיש. ולא היה יכול לישא את כפיו הוה חזיק רישיה קושרו בחוזק למען יראו שמחמת תשות כח אינו הולך לנשיאות כפים והיה עומד אחורי העמוד בבית הכנסת אבל ר' אלעזר היה נוהג שיצא לחוץ מבהכ"נ כשלא היה יכול לישא את כפיו:

נושאין את כפיהן. כולן:

לאחיהם שבצפון וכו'. כלומר להעם שבשדות:

אינן בכלל ברכה. דהני לא אניסי והן מראין בעצמן שאין הברכה חשובה בעיניהם לעקור רגליהם ולבא לפני הכהנים משום שהברכה צריך להיות פנים כנגד פנים. דכתיב כה תברכו וגו' אמור להם:

העומדים לפני הכהנים. פנים כנגד פנים אפי' יש דבר מפסיק ביניהם הואיל דלא קיימי אחורי העורף לא מיקרי הפסק כדאמר ר"ח בר ווא:

אפי' חומה של ברזל אין הברכה מפסקתן. כצ"ל וכן הוא בגיטין שם:

העומדין מן הצדדין. מהו אי חשיבי כלפניהם או לא:

נשמעינה מן הדא. מתני' דפרה פ' י"ב:

והזה לאחריו. שהיו גם שם כלים הצריכין הזייה:

הזייתו פסולה. דבעינן שיהא מתכוין להם:

על הצדדין הזייתו כשירה. וכן הוא בגיטין ול"ג התם שלפניו אלמא דצדדין כלפניו חשיבי:

וצריך. לכתחילה שיהא החזן המקרא ישראל:

כהן אחד. אומר המקרא כהן ולשנים קורא כהני':

שאינו קורא אלא לשבט. כהנים עם קדושיך ולעולם שייך לומר כהנים:

מתני' אם שגורה תפלתי בפי. שהיא סדורה בפ' במרוצה ואיני נכשל בה:

שהוא מטורף. החולה הוא מטורף כמו אך טרוף טורף. א"נ לשון טורפין לו תפלתו בפניו כלומר התפלה שהתפללו עליו מטורפת היא ואינ' מקובלת:

גמ' ובלבד באבות. הא דאמרו המתפלל וטעה בברכת אבות הוא שאמרו שברכה זו ראשונה היא וצריך לכוין בה:

תנובה. שמרגיש בעצמו שאומרה סדורה ותיבה אחר תיבה כהוגן ובכוונה:

בורא ניב שפתים. כשיש ניב שפתים אז מבושר לו שלום:

הדרן עלך אין עומדין