מתני' אלו דברים מברך על היום. בתחל' לפי שהיו' גורם לקידוש שלא בא כוס זה אלא בשביל קידוש לשבת ועוד שכבר קדש היום משקיבל עליו ועדיין יין לא בא על השלחן וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה:

וב"ה אומרי' מברך על היין תחלה. לפי שהיין גורם לקידוש וה"ה המקדש על הפת ואם אין לו יין או פת לא יקדש ועוד תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם:

גמ' מה טעמהון דב"ש וכו'. כדפרישית במתני':

מדברי שניהן נלמד. דסבירא להו דבהבדלה לעולם ברכת היין קודם ואח"כ ברכת הבדלה דלא דמיא לקידוש כדמפרש ואזיל:

כלום טעמהון דב"ש. שהרי טעמייהו דב"ש גבי קידוש לא הויא אלא מפני שקדושת היום גרמה ליין שיבא לפיכך סברי דקדושת היום קודמת אבל כאן הואיל ולאו הבדלה גרמה ליין שיבא דהא עיקר הבדלה בתפלה היא ולא אמרו שיחזור ויבדיל על הכוס אלא מפני התינוקות כדאמרי' לעיל פ' תפלת השחר הלכך אף ב"ש מודים בהבדלה שברכת היין קודם:

כלום טעמהון דב"ה. כלומר ולב"ה ודאי שייכא נמי האי טעמא דאמרי גבי קידוש דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וכמו כן בהבדלה:

אמר ר' מנא. דלא היא דמאי חזית דנקטת להני טעמי דידהו דב"ש ודב"ה גבי קידוש למילף מינייהו דמה גבי הבדלה דברכת יין קודמת נקיט אידך טעמייהו דידהו דגבי קידוש ואשכחן איפכא דגבי הבדלה איכא למימר דלכ"ע ברכת הבדל קודמת כדמפרש ואזיל:

כלום טעמהון דב"ש וכו'. וא"כ וכאן נמי הואיל ונתחייב בהבדלה מיד שחשכה למ"ש קודם שבא היין לפניו בדין הוא שהבדלה ג"כ קודמת ליין כמו קידוש לב"ש:

כלום טעמהון דב"ה. ולב"ה דטעמייהו גבי קידוש אינו אלא לפי שהיין או הפת קודם לקידוש היום שתאמר אבל כאן הואיל ואין היין גורם להבדלה דלא תליא הבדלה ביין אף ב"ה מודו דהבדלה קודמת לברכת היין והלכך מהא ליכא למישמע מינה:

מדברי שניהן. מדר' יוסה ומדר' מנא דמר מדייק הכי ומר מדייק איפכא אליבא דב"ש וב"ה מיהת מדברי שניהן נלמד דמבדילין בלא יין אבל אין מקדשין אלא ביין כדקאמרי תרווייהו בפשיטות דאין היין מעכב בהבדלה כמו דמעכב בקידוש:

היא דעתיה דר' זעירא. וכן נמי היא דעתי' דר"ז גופיה דאמר מבדילין על השכר במקום שאין יין מצוי דהיין אינו מעכב להבדלה והולכין ממקום למקום משום קידושא למישמע קידוש על היין דעיקר מצות קידוש על היין:

נהיגין תמן. בבבל במקום שאין יין לקדש עליו הש"צ עובר לפני התיבה ואומר ברכת מעין שבע וחותם וכו' ובזה יצאו ידי קידוש:

וקשיא על דב"ש בלילי שבת. כלומר דהא לפעמים משכחת לה בלילי שבת דאי אפשר למיעבד כסברא דב"ש גבי קידוש ולמאי דס"ל לב"ש נמי גבי יין ומזון במתני' דסוף פירקין היכא דאין שם אלא אותו כוס והשתא אי מקלעי הני גוונא בלילי שבת היאך ינהוג אליבא דב"ש דממ"נ קשיא כדמסיק ואזיל להקושיא:

היך עבידה. בהי גוונא מקשינן לה ומפרש וקאמר בכגון שהיה יושב ואוכל בע"ש וחשכה לילי שבת וצריך הוא לקדש קדושת היום על היין ואין שם אלא אותו הכוס יין בלבד ואם יקדש עליו לא יהיה לו יין לברך על המזון:

את אמר מניחו לאחר המזון ומשלשל כולם עליו. כלומר דודאי את אומר בזה דהדין הוא שיניח עד לאחר המזון ויאמר הכל קידוש וברכת המזון על אותו כוס וכדתנינן בתוספתא פ"ה גבי מ"ש וכדלקמן וה"ה נמי בהאי גוונא בלילי שבת והשתא קשיא מה נפשך לב"ש היאך יעשה:

יברך על היום. קודם כדאמרינן במתני' דקדושת היום קודם ליין הא הכא איכא נמי מזון ובודאי ברכת המזון קודם לקידוש היום שהרי נתחייב בברכת המזון קודם שקידש עליו היום:

יברך על המזון. ואי תימא דאין ה"נ דיברך על המזון מקודם הא ליתא דהרי הכא היין קודם לב"ש כדאמרי במתני' דסוף פרקין גבי בא להם יין בתוך המזון ומייתי לה לקמיה:

יברך על היין. ואם תאמר דיברך על היין קודם להמזון הא נמי אי אפשר דכשבא לברך על היין קידוש היום קודם לו כדאמרי ב"ש במתני':

נשמעינה מן הדא. זה הכל מן הקושיא וכלומר והיכא שמעינן להא דאמרת לב"ש היין קודם להמזון מן הדא דתנינן בסוף פרקין בא להם יין בתוך המזון ואין שם אלא אותו הכוס ב"ש אומרי' מברך על היין ואח"כ מברך על המזון וא"כ היאך יתנהג עצמו בכה"ג אליבא דב"ש:

אמר ר' בא. דלא קשיא מידי מהאי מתני' דסוף פרקין דמייתית ראיה לגוונא דהכא דלב"ש מברך על היין מקודם להמזון דשאני הוא התם דע"י שהיא ברכה קטנה בורא פרי הגפן בלבד הלכך הוא דקסברי ב"ש התם דמברך על היין מקודם שאם אתה אומר שימתין עד לאחר ברכת המזון חיישינן שמא ישכח וישתה מיד בלא ברכה אבל הכא שצריך הוא לקדש קדושת היום ומכיון שהוא ממתין לשלשה על ידי הכוס אינו שכח מקודשת היום ולא חיישינן שמא ישתה עד שלא יקדש:

וכיצד יעשו על דברי ב"ש. והשתא מסיק לה דלר' בא דקאמר דהכא איכא תקנתא לב"ש נמי וכיצד יעשה יברך על המזון תחלה דבהאי גוונא מודו ב"ש דליכא למיחש למידי כדאמרן ואח"כ מברך קדושת היום ואח"כ על היין כסבר' דידהו במתני':

וקשי' על דברי ב"ה. השתא מהדר הש"ס לדייק גם אליבא דב"ה דודאי בלילי שבת ובגוונא דהוה מדייק לי' אליבא דב"ש ליכא למידק כלל אליבא דב"ה דפשוט הוא דבגוונא דתאמר היה יושב ואוכל בע"ש וכו' ואין שם אלא אותך הכוס דלב"ה מברך על המזון ואח"כ על היין ואח"כ על היום כי קשיא לן אליבא דב"ה במוצאי שבת הוא דקשיא לן וכעין גוונא דהוה מדייקינן אליבא דב"ש בע"ש ה"נ מדייקינן השתא אליבא דב"ה במ"ש וכדמפרש ואזיל:

היך עבידא. בהי גוונא קא מיבעיא לן וקאמר בכגון שהיה יושב ואוכל בשבת וחשכה מוצאי שבת וצריך הוא להבדיל ואין שם אלא אותו הכוס ואם יבדיל לא יהי' לו יין לברך על המזון:

את אמר מניחו לאחר המזון ומשלשל כולן עליו. הבדלה וברכת המזון דודאי כך הוא הדין והכי תנינן בתוספתא פ"ה הנכנס לביתו במ"ש מברך על היין ועל המאור. ועל הבשמי' ואח"כ אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו אחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו והשתא מדייק הש"ס דלר' יהודה דתוספתא אליבא דב"ה כדמייתי נמי לקמיה קשיא לן דמה נפשך כיצד יעשה בהאי גוונא דאמרן:

יברך על היין. בתחלה הרי המזון קודם כדסבירא להו לב"ה במתני' דסוף פרקין:

יברך על המזון בתחלה. הרי הנר קודם כדתנן במתני' גבי פלוגתייהו בהא ב"ש אומרים נר ומזון וכו' ובית הלל אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה א"כ לכ"ע נר קודם למזון:

יברך על הנר. בתחלה:

הבדלה קודמת. כלומר ואם יעשה כך תהיה הבדלה קודמת למזון ואנן לא תנן הכי דאע"ג דבמתני' תני כן ההיא דלאו כהלכתא היא אלא כדתני ר' יהודה בתוספתא שם וכדלקמיה:

נשמעינה מן הדא. מסקנת הקושיא היא וכלומר והיכא תניא הכי מן הדא דא"ר יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו וכו' וגי' התוספתא כך היא שב"ש אומרים מאור ואח"כ בשמים וב"ה אומרים בשמים ואח"כ מאור וגי' הש"ס בתוספתא היה כך בהפך ככתוב לפנינו והיינו דקאמר עלה רבא ורב יהודה הלכה כמי שהוא אומר בשמים ואח"כ מאור ולא כהאי גי' דלעיל לב"ה. שמעינן מיהת דלכ"ע מזון בתחילה והבדלה בסוף כי פליגי בסדר הברכות השייכי' להבדלה הוא דפליגי ושמעינן נמי דלכ"ע אלו הברכות השייכי' להבדלה סמוכות זו לזו מיהת בעינן והשתא אם יברך על הנר בתחילה למזון ואח"כ ברכת הנר תכופות זו לזו כל הברכות א"כ תהי' הבדלה קודמת למזון והא לר' יהודה לכ"ע מזון בתחילה והבדלה לבסוף היא וכיצד יעשה על דברי ב"ה. מסקנא דמילתא היא. וכלומר והשתא כיצד יעשה אליבא דב"ה אם כהאי דתנינן במתני' נר ובשמים ומזון והבדלה או כהאי דר' יהודה בתוספתא וקאמר הש"ס דדברי ר' יהודה הם עיקר שיברך על המזון בתחלה וכו':

י"ט שחל להיות במ"ש. ויש כאן קידוש והבדלה איזה מהן קודם:

יקנ"ה. היין סמוך לקידוש וקודם לו ואח"כ נ"ה וכן אמר חנן בר בא בשם רב יין וכו' ובסוכות אחר הבדלה סוכה וזמן:

ר' חנינא אמר ינה"ק גרסינן וכן שמואל אמר כהדא דר' חנינא גרסינן כדמפרש טעמא משל למלך יוצא וכו' הלכך הבדלה קודמת שמלוין את השבת בתחלה ואח"כ קידוש של י"ט:

לוי אמר יהנ"ק גרסינן. דכמו שהוא לפנינו היינו דר"א ממש. והיינו דקאמר מסתברא דלוי דאמר מעין שניהן הבדלה קודם לקידוש כר' חנינא ונר והבדלה סמוכין כר' יוחנן:

דלא מפלג על בר נש באתריה. טבריה אתריה דרבי יוחנן הוה ואין חולקין על אדם באתריה ולפיכך נהג שם כוותיה:

על דעתיה דרבי חנינא ניחא. דלדידיה אחר היין מברך על הנר מיד ולפי שכשרואה את הנר צריך לברך עליו אלא שברכת היין היא קודם לכל לעולם:

וקשיא על דר' יוחנן. כצ"ל אלא דלר' יוחנן קשיא מפני מה אינו מקדים לברך על הנר הא אלו בשאר ימות השנה אינו מברך על הנר שלא יכבה בתמיה וכי אינו מברך על הנר מיד כדי שלא יכבה ויפסיד הברכ' והכא נמי היה לו לומר מברך על הנר שלא יכבה ולא לאחרו אחר קידוש:

מה עבד ליה ר' יוחנן. ומה טעמיה וקאמר דמכיון שיש לו יין אין נרו כובה כלומר דכיון שהוא תופס כוס של יין בידו שבירך עליו ואינו שותהו ושומרו עד שיגמור כל סדר הברכות שומר ג"כ את הנר שלא יכבה עד שיברך עליו:

ויברך על הנר בסוף. א"כ יברך עליו בסוף דכל זמן שאינו שותה היין שומר הוא את הנר שלא יכבה קודם שישתה ומשני שלא לעקר זמן שבתות הבאות כלו' הואיל ובכל מוצאי שבתות מברך על הנר קודם הבדלה הלכך אין לו לעקור הסדר של כל שבתות הבאות בשנה:

מתני' ב"ש אומרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס. טעמייהו דב"ש דסברי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין אע"פ שלא נטמאו תוכו וכגון שנטמא במשקין דטומאת משקין בכלים מדרבנן היא והקלו בטומאה זו ואמרו כלי שנטמא אחוריו במשקין טמאין לא נטמא תוכו ולא ידיו ולא אוגנו ואפ"ה אסור להשתמש בו גזרה שמא ינתזו ניצוצות מתוכו על אחוריו ויקבלו המשקין טומאה מחמת אחוריו ויטמא את הידים וכיון דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים הלכך נוטלים לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה חיישינן שמא יטמאו משקין שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים שהידים קודם נטילה תורת שני לטומאה יש להן ומטמאין את המשקין להיות תחלה ויחזרו המשקין ויטמאו את אחורי הכוס ונמצא משתמש בו באיסור אלא נוטלים לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס כדי שלא יקבלו המשקין שבאחורי הכוס טומאה מחמת ידים:

ובית הלל אומרים וכו'. דב"ה קסברי מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ולא גזרינן משום ניצוצות דניצוצות לא שכיחי הלכך מוזגין את הכוס תחלה ושותים אותו דביין הבא לפני המזון מיירי הכא כדאמרינן בפ' כיצד הסיבו וכו' הביאו להם יין וכו'. ואח"כ נוטלין לידים לסעודה שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס גזרה שמא יהיו אחורי הכוס טמאין דהא מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאין וידיו לא יהיו נגובות יפה דבשתייה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך ויטמאו אחורי הכוס אותן המים טופחין שעל ידיו והן חוזרין להיות תחלה כדין המשקין. שהן לעולם נעשין תחלה ויחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות:

גמ' מה טעמהון דב"ש שלא יטמאו משקין שבאחורי הכוס. שנפלו לשם מחמת המזיגה ויטמאו מידיו אם לא יטול מתחלה ויחזרו אלו המשקין ויטמאו את אחורי הכוס ונמצא משתמש בו באיסור וכדפרישית במתני':

לעולם אחורי הכוס טמאין. כלומר דלא איכפת לן אם אחורי הכוס טמאין דאפ"ה מותר להשתמש בו הלכך להא לא חיישינן אלא דלטומאת ידים הוא דחיישינן שמא יהיו אחורי הכוס טמאין ויחזרו ויטמאו את הידים מחמת משקה טופח שעליהן וכדפרישית במתניתין הלכך מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים:

דבר אחר. לטעמייהו דב"ה לפי שאין נטילת ידים אלא סמוך לברכת המוציא והלכך אפי' אי הוה לן למיחש משום ניצוצות כדקאמרי ב"ש כמבואר בפירושא דמתני' אפ"ה הא עדיפא שלא להפסיק במזיגת הכוס בין נטילת ידים לברכה:

אתיא דבית שמאי כר' יוסי וכו' דתנינן תמן. בפ' כ"ה דכלים תנן כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביטה. אחוריים ותוך שאם נטמאו אחוריו במשקין תוכו טהורין כדתנן התם לעיל. ובית הצביטה מקום שאוחזין בו את הכלי א"נ בית הצביעה גרסי' מקום שאוחז בו באצבעו שאם נטמאו אחוריו בית הצביטה טהור ואם נטמא בית הצביטה אחוריו טהורין. ר' טרפון אומר לעריבה גדולה של עץ. יש לה בית צביטה לפי שהיא גדולה ויש הפרש בין בית הצביטה לאחוריים ואם יש משקין באחורי העריבה וידיו טמאות אוחז בבית הצביטה ואינו חושש שמא יגע במשקין שבאחוריים ויחזרו ויטמאו את העריבה. ר' עקיבא אומר לכוסות. אף לכוסות יש להם בית הצביטה. ר' מאיר אומר לידים הטמאות והטהורות יש להם בית הצביטה לידים טמאות כדאמרן ולידים הטהורות כדמפרש התם כיצד היו ידיו טהורות ועליהן משקה טופח ואחורי הכוס טמאים אחזו בבית צביטתו אינו חושש שמא נטמאו ידיו באחורי הכוס כלומר שמא נטמאו משקין שעל ידיו באחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים. אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד דבידיו הטהורות ואחורי הכוס טמאים הוא דלא חיישינן אבל בידיו טמאות חיישינן שמא יגע במשקין שבאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכוס ע"כ. והשתא קאמר הש"ס הכא דאתיא הא דב"ש דמתני' דחיישי בידים טמאות שמא יגעו במשקין שבאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכוס וזהו כר' יוסי דחייש נמי להכי ודב"ה דלא חיישי לכך כר' מאיר דאף לידים טמאות לא חיישינן שמא יגעו במשקין שבאחוריים ויחזרו ויטמאו את הכוס:

לחלה. לעשות עיסה בטהרה כדי שיפריש חלה טהורה ולנטילת ידים לאכילה אם אין לו מים:

אדם מהלך ארבע מיל. אם לא ימצא מים להטביל כליו לעשות עיסתו בטהרה וכן ליטול ידיו עד ד' מילין צריך להטריח עצמו ולחזר אחריהן:

הדא דאמר לפניו. דוקא אם המים לפניו אבל אם צריך לחזור לאחריו אין מטריחין עליו:

שומרי גנות ופרדיסין. מפני הגנבים וא"א להן לזוז ממקומן:

מה את עביד להון. היאך דינם אם כלפניהן כלומר כדין דאמרינן בלפניהן דצריכין להטריח ולחזר אחר מים או כלאחריהן כמו דאמרינן בלאחריהן שאינן צריכין להטריח עצמן כלל והואיל והן יושבין במקומן הלכך מיבעיא ליה הכי:

נשמעינה מן הדא. מתני' בפ"ב דחלה האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה. מפרשת החלה ומברכת על הפרשה מפני שהיא יכולה לכסות עצמה שתהא פניה של מטה טוחות בקרקע וכל ערותה מכוסה והעגבות אין בהן משום ערוה לענין ברכה:

והדא אשה לא בתוך הבית היא יושבת. בתמיה וכי לא תוכל ליקח בגדיה ולכסות עצמה שלא תהא ערומה ואפ"ה את אמר אין מטריחין עליה אפי' בתוך הבית וה"ה כאן אין מטריחין עליו לעמוד ממקומו ולחזר אחר מים:

אלא שבראשונים נוטל ומפסיק. כדמפרש לקמיה:

מה הוא. דקאמרת נוטל ומפסיק:

נוטל ושונה. כלומר לא ישפוך על ידיו כולן בבת אחת אלא נוטל פעם אחת ומפסיק וחוזר ושונה ליטול עליהן שנייה:

ר' שמואל בר יצחק בעי. ולא גרסי' אמר וכן הוא בפ"ב דחלה כלומר דהוה קשיא ליה אם צריך להיות נוטל ושונה והיכי אמרת שהן רשות וכי בדבר שהוא רשות היו מקפידין להטריחו כל כך:

על הראשונים נאכל בשר חזיר. כדאמר במדרש בנכרי אחד שהיה מוכר בשר שחוטה ובשר נבלה וחזיר ולכל מי שנטל ידיו נתן לו בשר שחוטה ופעם א' בא יהודי אחד ולא נטל ידיו וכסבור שנכרי הוא והאכילו בשר חזיר:

על השניים יצא אשה מביתה. כדאמרי' בפ' יום הכפורים במעשה דכידור:

חמא יתיה אכל בהתם. מכוסה במפה לידיו. מלשון אגלאי בהתייהו מה שהיו מכוסין בחרפתן נגלה:

מהו כן. למה אתה עוש' כן:

איסתניס אני. ואע"פ שנטלתי ידי אי אפשר לי לאכול כך בלא מפה:

חמא כהניא אכלין בהתם. ראה כהנים אוכלין בתרומה במפה בלי נטילת ידים. בהתם כמו בחתם ומלה מסורסת היא ומלשון חמת הוא כמו בבלאי חמתות ואמר להון וכי אזילא הא דרב ושמואל לקמיה דהכל מודים דלתרומה מיהת בעי נטילת ידים:

נטילת ידים לתרומה אין נטילת ידים לחולין. כצ"ל:

לתרומה ולחולין. משום סרך תרומה:

עד הפרק. של גב היד:

עד קשרי אצבעותיו. דהואיל בחולין אינו אלא משום סרך תרומה סגי בהכי:

מן דהוא אכל עם סבי. מי שהיה אוכל עם זקני ריב"ל ולא היה נוטל ידיו עד הפרק לא היה רוצה לאכול עם זה דקסבר אף לחולין עד הפרק:

כל דבר שיש בו ליכלוך משקה. שטיבולו במשקה צריך ג"כ נטילת ידים:

ר' זעירא אפי' מקצץ תורמוסין הוה נטל ידיה. מחמיר על עצמו היה משום נקיות:

מפקיד לחמריה. היה מצוה להחמרים שלו הן דאתון משכחין במקום שאתם מוצאין מים לנטילה תטלו ידיכם אף בשחרית ותהיו מתנין על כל היום לסמוך על כך:

אשכחיה. ר' אבהו ואמר לו שילך לאכול ולסעוד עמו ונתן לפניו ככר לחם לבצוע וא"ל סב ובריך המוציא:

אמר ליה. רבי זעירא. בעל הבית יודע כחו של ככרו כלומר אתה הוא הבעה"ב ועליך לבצוע מן ככר שלך ולברך:

מן דאכלון. לאחר שגמרו לאכול א"ל ר' אבהו לר"ז סב ובריך ברכת המזון:

א"ל חכים רבי. אם רבי מכיר לרב הונא שהוא אדם גדול בתורה והיה אומר שהפותח והוא הבוצע הוא חותם ומברך ג"כ ברכת המזון:

מתניתא. ברייתא פליגי על רב הונא דתני בתוספתא פ"ה סדר נטילת ידים ממים אחרונים עד חמשה שאוכלין ביחד מתחילין מן הגדול יותר מכאן מתחילין מן הקטן עד שמגיע לחמשה וחוזר ומתחיל מן הגדול:

באמצע המזון. סיפא דהאי תוספתא ואמזיגת הכוס קאי דקתני התם סדר למזיגת הכוס בתוך המזון מתחיל מן הגדול לאחר המזון מתחילין מן המברך:

לא שיתקין עצמו לברכה. לאו הא דמתחילין מן המברך אלא כדי שידע שהוא יברך ויתקין עצמו לכך ואין תימר כרב הונא דהבוצע הוא מברך כבר מתוקן הוא לברכה זה שהיה בוצע ולמה עושין עוד סימן אחר:

תיפתר. הך ברייתא באלו דהוו עלין קיטעין דהוו עיילי פיסקי פיסקי לסעודה ולא הסיבו כולם ביחד בתחלה והלכך לא ידעין מה מברכה מי הוא המברך להם שלא היו שם בשעת ברכת המוציא ועושין עכשיו סימן לידע מי הוא המברך:

מתני' ב"ש אומרים מקנח ידיו במפה. מנטילת מים ראשונים ומניחה על השלחן ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה גזירה שמא יהיה הכסת טמא ויהיה משקה טופח במפה מחמת ניגוב ידים ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון דלעולם משקין נעשין תחלה ויחזור ויטמא את הידים כשמקנח בה תמיד תוך הסעודה אבל בשלחן ליכא למיגזר הכי דקסברי ב"ש אסור להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה גזרה משום אוכלי תרומה וב"ה סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה הלכך לא יניח המפה על השלחן שמא יטמאו המשקין שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלין ואם יניחנה על הכסת אין לחוש כ"א שמא יטמא לידיו ומוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה ולא יטמאו לאוכלין שיש להם עיקר מן התורה דראשון עושה שני בחולין מן התורה:

גמ' מתניתא בשלחן של שיש. בספרי הדפוס מסורסת העתקת הגמרא והעמדתי כאן לפי סדר המשניות שלא נשתנו כאן מסדר דהתם. מתניתא. לטעמא דב"ש מפרש דקאמרי מניחה על השלחן ולא חיישי שמא יטמאו המשקין שבמפה מחמת השלחן משום דהכא במאי עסקינן בשלחן של שיש ושל פרקים כלומר אפי' הוא של פרקים מכיון שהוא של שיש אינו מקבל טומאה כדתנן בריש פ' כ"ב דכלים דהוי ככלי אבנים שאין מקבלין טומאה הלכך אין כאן חשש שיקבלו טומאה מן השלחן ומניח המפה על השלחן:

מה טעמון דב"ש. השתא מפרש טעמייהו דב"ש מפני מה אמרי דאין מניחה על הכסת גזרה שלא יטמאו משקין שבמפה מן הכסת ויחזרו ויטמאו את ידיו בתוך הסעודה כדפרישית במתני':

ומה טעמון דב"ה. דקאמרי מניחה על הכסת ולא חיישי להא דב"ש:

לעולם ספק משקין לידים טהור. כלומר דהואיל ואין כאן אלא חשש ספק שמא יהיה הכסת טמא ושמא יהיה משקה טופח במפה ויטמאו את הידים ואנן קי"ל דספק ידים טהור כדתנן בפ"ד דטהרות ובפ"ב דידים דהידים ספקן ליטמא ולטמא וליטהר טהור וה"ה כל ספקן אם נגעו בטומאה או לא אחר שנטל ידיו משום סתם ידים לא גזרו עליהן והא דנקט ספק משקין משום דאיירי הכא במשקין:

דבר אחר. היינו טעמייהו דב"ה משום דאין ידים לחולין דלא גזרו על הידים בחולין אלא משום סרך תרומה אבל מן התורה אין לנטילת ידים עיקר כלל כיון דהכא דבחולין לא חיישינן בספקן:

וכב"ש יש ידים לחולין. בתמיה. וחסר כאן. וכך היא הגי' בפ"ב דבכורים ובסוף פ"ב דחגיגה אלא משום נטילת סרך. כלומר דמשני דגם לב"ש אין ידים לחולין אלא משום דתקנו אף לחולין משום סרך תרומה מחמירין אף בחולין משום האי חששא דאמרן:

תיפתר או כרשב"א וכו'. לא שייך הכא אלא במס' בכורים הוא דשייכא וכן בחגיגה ואיידי דמסיים התם הכי אליבא דב"ש גריס לה נמי הכא כדרך הש"ס הזה. והתם פריך על הא דקתני בחגיגה נוטלין ידים לחולין ולמעשר ולתרומה מהא דתנן בריש פ"ד דבכורים התרומה והבכורים טעונין רחיצת ידים מה שאין כן במעשר ומשני אלא משום נטילת סרך והדר פריך והתנינן תרומה. במתני' דחגיגה. וכי יש תרומה משום נטילת סרך. כלומר הא מדנקט לחולין ולמעשר בחד בבא עם התרומה ש"מ דבחדא מחתא הוו וכמו דתרומה מגזרת י"ח דבר הוא ה"נ בחולין ומעשר ולא משום סרך דתרומה והדרא קושיא לדוכתה הא דקתני בבכורים משא"כ במעשר. ומשני אלא בחולין שנעשו על גב הקודש. במתני' דחגיגה מיירי בחולין שנעשו על טהרת קודש ופריך שם וחולין שנעשו על גב הקודש לא כחולין הן. בתמיה. ועלה הוא דקא משני תיפתר או כרשב"א או כר"א בר' צדוק דלקמיה:

הידים תחלה לחולין ושניות לתרומה. כלומר אם תחלות הן כגון שהכניס ידו לבית המנוגע וכר"ע בריש פ"ג דידים דס"ל דהמכניס ידו לבית המנוגע דלא נטמא כולו כ"א ידו וקסבר ר"ע דכדין ראשון לטומאה להן:

ושניות לתרומה. כלומר לתרומה אף במקום שהן שניות בלבד פוסלות את התרומה ולהאי תנא מוקמינן מתני' דחגיגה בחולין גרידי וכגון שהן תחלות וטעונין נטילת ידים אף לחולין:

או כר"א בר' צדוק. כלומר או לעולם כדאמרי' מעיקרא דבחולין שנעשו על טהרות קדש מיירי התם וכר"א בר' צדוק דתנינן תמן בסוף פ"ב דטהרות דס"ל דדין תרומה להן לטמא שנים ולפסול אחד והלכך בעו נטילת ידים כתרומה:

תמן תנינן. בפ"ד דעדיות:

ב"ש אומרים אע"פ. שהשמן מנטף מבשרו לאחר שטבל טהור דהרי השמן טהור היה. וב"ה אומרים כדי סיכת אבר קטן גרסי' כמו ששנוי שם. כלומר אם לא נשאר מן השמן על בשרו אלא כדי סיכת אבר קטן טהור ויותר מכשיעור זה טמא בשביל השמן שנטמא כשנטמא הוא ונשאר על בשרו וטמאוהו מפני שהשמן לא נטהר במקוה שאין לך משקה שמקבל טהרה במקוה אלא המים בלבד ע"י השקה:

ב"ש אומרים כדי סיכת אבר קטן. טהור טפי מהכא טמא:

וב"ה אומרים משקה טופח. אע"פ שאין בו אלא כדי משקה טופח טמא:

טופח ומטפיח. צריך שיהא טופח עד שיטפח עוד לכף אחרת שתיגע בכף שנגעה בזה הטופח קתני מיהת ב"ה מחמירין במשקה טופח וא"כ מחלפה שיטתייהו דתמן אמרין טמא והכא לא חששו במשקה טופח שיטמאו מחמת הכסת:

ומשני תמן בעינו הוא. השמן על בשרו אבל הכא בלוע במפה הוא מחמת ניגוב הידים והלכך לא חיישינן הכא מידי:

מתני' ב"ש אומרים מכבדין את הבית. מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו ואחר כך טלים לידים מים אחרונים דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפרורים שיש בהם כזית ואם נוטלין לידים תחלה נמצא מפסידי' את האוכלי' שהמים אחרונים נתונים עליהם ונמאסים וב"ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש ת"ח אינו מניח פרורים שיש בהן כזית אלא מסיר אותם והפרורים שאין בהם כזית אין בכך כלום דמותר לאבדן ביד והלכה כב"ש בזה דמותר להשתמש בשמש עם הארץ:

גמ' מה טעמהון דב"ש מפני אובדן אוכלין. כדפרישית במתני':

אם השמש פיקח וכו'. כלומר דס"ל דאין להשתמש בעם הארץ אלא בפיקח והוא יודע שהוא מעביר פירורין פחות מכזית כלומר שמעביר הפירורין גדולים עד פחות מכזית שאינו מניח כ"א הפחותין מזית ואין בכך כלום והלכך נוטלים לידים אף בתחלה ואח"כ מכבדין את הבית:

מתני' ב"ש אומרי' נר ומזון. מי שאכל בשבת במנחה וחשכה לו ועדיין לא גמר סעודתו ואין לו יין אלא כשיעור אחד ב"ש אומר' כך הוא יסדר נר ומזון וכו' ומסקינן בגמר' זו דברי ר"מ אבל ר' יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שב"ש אומרים מאור ואח"כ בשמים וב"ה אומרים בשמים ואח"כ מאור:

בש"א שברא מאור האש. שברא משמע שעבר ולא בורא דמשמע להבא וכן מאור ולא מאורי דחדא נהורא איכא בנורא:

וב"ה אומרים בורא. דנמי משמע לשעבר ומאורי האש לפי שהרבה גוונים יש בשלהבת אדומה ולבנה וירקרוקת:

גמ' תני. בתוספתא פ"ה א"ר יהודה וכו' מפורש לעיל בהלכה א':

ב"ש אומרי' כוס בימינו. ה"ג בתוספתא שם הביאו לפניו שמן ויין ב"ש אומרים כוס יין בשמאלו ושמן ערב בימינו מברך על השמן ואח"כ מברך על היין וב"ה אומרים אוחז היין בימינו ושמן בשמאלו מברך על היין ושותהו וחוזר ומברך על השמן:

וטחו בראש השמש. מפני שגנאי הוא לת"ח שיצא לשוק וידיו מבושמות:

עלה וטעין תרויהון בחד ידיה. נכנס כשהוא טעון לשתיהם להיין והשמן בידו אחת וא"ל אבא בר בר חנה מה זה האם ידך האחרת קטועה היא שלא לקחת זה בימינך וזה בשמאלך:

וכעס עלוי אביו. בר חנה אביו של אבא כעס עליו על שאמר לר' זעירא כן וא"ל לא דייך שאתה יושב והוא עומד ומשמש לפניך ועוד שהוא כהן כדאמרי' בפרק דלעיל בהלכה ג' ר"ז קם מקרי כהן במקום לוי וכו' ואסור להשתמש בכהן כדשמואל ועודך מבזה אתה לו:

גזירה. גוזר אני שהוא ישב ואתה תעמוד ומשמש תחתיו:

פיסקא ב"ש אומרים שברא וכו' ופריך א"כ על דעתיה דב"ש יאמרו אשר ברא פרי הגפן וכו' דלדידהו ברא הוא דוקא לשעבר ומשני שאני יין שהוא מתחדש וכו' ושייך בו ג"כ לשון בורא שהוא בורא תמיד אבל האש אינו מתחדש אלא כך היה בתחלת הבריאה כדלקמן:

האש והכלאים. תוספתא שם:

כלאים. הן הפרד שהוא מן הסוס ומן החמור:

הכלאים. באיזה שעה נבראו וקאמר כתיב ובני צבעון וכו':

המיונס. מיני בני אדם המשונים בצורתן כך מצאתי במדרש דברי הימים. ובאיכה רבתי בפסוק הביא בכליותי וגו' ומכניסין את המיומס לתיאטרון שלהם וראשו מגולת וכו' והוא בן אדם שמשנין אותו בלבושו ובצורתו:

חציו סוס וחציו חמור. והוא מצא אותו שזימן חמורה וכו' כדאמר לקמן:

ואלו הן הסימנין. להכיר אם אמו חמורה ואביו סוס או בהפך:

אין בעיתון מזבנון מוליון. כשאתם רוצים ליקח הפרדות תראו אותן שאזניהן קטנות שהן כולן מאם סוסיא ומפני הכלאים אמר להם כן:

זימן חכינה. נחש:

חרדון. הוא מין הצב:

חברבר. מין נחש צפעוני והוא הערוד:

שבעטתו פרדה. בו וחיתה המכה:

לבנה. דחיוורן ריש כרעה:

תחת כל השמים ישרהו ואורו על כנפות הארץ. פסוק הוא באיוב במענה אליהו ודריש שוררו למי שאורו על כנפות הארץ:

שכבר שבת האור כל אותו היום. והויא כתחלת ברייתא:

מתני' אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים. נר משום דלא שבת שהעכו"ם עשה מלאכה לאורו וקי"ל אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבד בו עבירה:

ולא על הבשמיס. בבשמים שהם במסיבה של עכו"ם שהם מסובין בה לסעודה מיירי והא דתנן בסיפא ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני ע"ז מה טעם קאמר מה טעם אין מברכין על של עכו"ם לפי שסתם מסיבת עכו"ם לע"ז ואין מברכין על הבשמים שלפני ע"ז:

ולא על הנר של מתים. דלאו לאורה הוא אלא לכבוד בעלמא ולא על בשמים של מתים דלעבורי ריחא עבידה:

שלפני ע"ז. לפי שאסורין בהנאה:

עד שיאותו לאורו. שיהנו מאורו ולא שיהנו ממש אלא שיהא קרוב לו כל כך שיכול ליהנות אם ירצה:

גמ' מהו פליג. אם האי ברייתא דר' ירמי' פליג על מתני':

קיימונה. תרגמה במעשיו לפני חנותו. שהעכו"ם עשה לעצמו לפני חנותו דלא אמרו אין מברכין אלא דוקא במסיבה שלהם כדפרישית במתני':

עששית. שהיתה דולקת מע"ש אע"פ שלא כבתה כל יום השבת מברכין עלי' שלא נעבדה בה עבירה שלא הודלקה בשבת בתוספתא פ"ה:

ואינו משתמש. שאינו יכול להשתמש לאורה שרחוקה היא:

משתמש לאורה. דרך הפנס או כיוצא בו דקיימא בקרן זוית ואינו רואה את השלהבת:

גחלת של הקדש מועלין בו. דאית בה ממשא כדתנן בפ' משילין וגריס נמי התם להא:

ובלבד הנקטפת. דהאש מגחלים לוחשות נקטפת מעט למעלה ושיעורו אם מכניס הקיסם ביניהן דולק הוא מאליו:

תני. בתוספתא שם גוי שהדליק מישראל וישראל שהדליק מגוי מברך עליו:

ניחא גוי שהדליק מישראל. דלא נעבד' בו עבירה דודאי ישראל משתחשך הוא שהדליק אלא ישראל מגוי קשיא הא לא שבת אצל הגוי ומעת' אפי' גוי מגוי יברך כלו' דאי אמרת דהיינו טעמא דישראל שהדליק מגוי מברך עליו דהך שלהב' קמא דאיסורא אזל ליה אי הכי אפי' גוי מגוי נמי יהא מותר ואנן אשכחן ברייתא דתני גוי מגוי אין מברכין ולא משני מידי. של אור ע"ש. של ליל ע"ש:

שאינן עשוין אלא לדבר אחר. לגמר בהן את הכלים ולא להריח ובטבריא היו נוהגין לעשות קודם ליל שבת ובציפורי במ"ש וגם בלילה של ע"ש:

ולא היא של גוים היא של ע"ז. והא תנא ליה רישא והך סיפא למה לי:

תיפתר. להך סיפא דבע"ז של ישראל קאמר:

וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו'. מכאן שאינו ניכר הבדלה בין חשך לאור עד שיראה את האור ויכול ליהנות ממנו כדכתיב כי טוב. ובב"ר פ' ג' גריס הא דר' יהודה בר' סימון אחר זה מיד וניחא האי גירסא טפי דעלה קאמר הבדילו לו כלומר דויבדל דקרא אאור לחודיה קאי והיינו שהבדיל מן החושך את האור לומר שכשנהנין ממנו להאיר מתוך החשך אז הוא דמברכין עליו. ומה שפירש המ"כ שם אל תשגיח שכתב זה בשם פירש"י ואל תאמין:

אבדלה ודאי. כלומר ממש ועלה דשייך המשל דלקמן וכן הוא בב"ר שם דכך הוא הנמשל שההבדלה הוא בין שניהם לפלוני זה בתחומו ולפלוני זה בתחומו:

איסטרטיגין. ממונים לאיזה ממשלה:

הוא שאמר הקב"ה לאיוב המימיך צוית בקר ידעתה שחר מקומו כך הוא הכתיב במקרא ודריש כפל הלשון בקר ושחר וכן ה"א יתירה של ידעתה אלא דה"ק אם צוית להבקר וידעת להשחר שהוא האור להיות מקומו לבקר והוא היום וה"א של ידעת גורע ומוסיף לתיבת שחר שלאחריו והוא מלשון ואת הנערים יודעתי אל מקום פלוני אלמני:

ידעת איזה מקומו וכו'. זהו כעין דרשה אחרת וכלומר ויש לדרוש ג"כ מלשון ידיעה אם ידעת היכן מקומו של האור הנגנז:

אנא אמרית טעמא. לדרשת ר"י ור"ל דלעיל דקבע לכל אחד ואחד תחומו שלא יהו מדיינין זע"ז דלאו מפסוק דכתובים אנו צריכין ללמוד זה אלא מקרא הקודם בנביאים דכתיב יוצר אור וגו' משעה שיצאו ונבראו עשה שלום ביניהן וקבע לכל אחד ואחד תחומו:

לדעת לעות וגו'. ויעותו לשון עת היא:

מקריב קמיה בוצינא היה מקרב עצמו להנר ומברך עליו:

והתני ר' אושעיא וכו'. דאפי' רואה מרחוק מברכין עליו:

מתני' מי שאכל ושכח ולא בירך וכו'. בשכח דוקא הוא דפליגי אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ויברך:

עד שיתעכל המזון שבמעיו. כל זמן שאינו רעב מחמת אותה האכילה הוא סימן שלא נתעכל המזון:

גמ' אילו פועל עושה בראש הדקל. כלומר אלו פועל שאכל ושכח ולא בירך ועלה לראש הדקל או לתוך הבור לעשות מלאכתו שמא מטריחין אותו וה"נ אין מטריחין אותו:

מתני' לאחר המזון. בכל ימות השנה קאמר:

עונין אמן אחר ישראל המברך. ואע"פ שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה דמסתמא לשמים בירך אבל לא אחר הכותי דשמא בירך להר גריזים. עד שישמע ממנו כל הברכה:

גמ' א"ר בא על ידי שהיא ברכה קטנה וכו'. טעמיה דב"ש מפרש דחיישינן שמא ישכח לברכת הגפן שהיא קטנה וישתה בלא ברכה וכדאמר ר' בא לעיל בריש הפרק על הא דמקשו מכוס של קידוש אמתני' דהכא לב"ש ומחלק דשאני הכא שהיא ברכה קטנה ברם הכא גבי קידוש וכו' כדלעיל ואגב מייתי ליה נמי כאן כדרך הש"ס הזה:

לא כן תני. בברייתא. והובאה גם לקמן בפ"ק דמגילה שמע הברכה כולה ולא ענה אמן יצא ענה אמן ולא שמע הברכה כולה לא יצא וקס"ד דבמתני' דהכא על מי שמחויב בברכה זו שענה אמן קתני והאיך יצא אם לא שמע הברכה כולה:

בשלא אכל עמהן כזית הכא מתניתא. מתני' דהכא מיירי בשלא נתחייב בברכה שלא אכל עמהן כשיעור חיוב ברכה ואמן יכול הוא לענות אף שלא שמע אלא סוף הברכה:

תני שמע וכו'. כמו גופא הוא גופא קתני בהאי ברייתא שמע וכו'. והוא הא דקאמרת שמע ולא ענה יצא דוקא שענה מיהת ראשי פרקים כדמפרש ר"ז ששאל הי אינון ראשי פרקים וקאמר כגון הללויה וגו' זה צריך לענות אחר המברך ודקתני לא ענה יצא היינו שא"צ לענות אחריו הכל כ"א ראשי פרקים:

מן מה. דאנן רואין לגדולי החכמים שעושין כן כשעומדין בציבור בשעת ההלל אלו אומרין זה ראש הפסוק ברוך הבא ואלו אומרים אחריהן בשם ה' ואלו ואלו יוצאין י"ח אע"פ שלא אמרו הפסוק כולו הואיל ושמעו אלו מאלו:

ואינו אומר נברך שאכלנו. דלא תימא הואיל ובר חיובא הוא אם אכל יכול הוא לברך עליהם ולומר נברך שאכלנו קמ"ל דלא כדאמרי' לעיל בפ"ג בהלכה ג' כל מצוה אף שאדם פטור ממנה עכשיו מוציא את הרבים י"ח הואיל ובר חיובא הוא חוץ מברכת המזון:

אמן יתומה. לקמן מפרש לה:

ולא אמן קטופה. שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת:

ולא אמן חטופה. שחוטף המלה ואומר במהירות:

דין דחייב למיברכה והוא ענה ולא ידע וכו'. כצ"ל וכן הוא בסוכה ובמגילה:

זה שהוא חייב איזה ברכה והוא עונה אמן ואינו יודע על מה הוא עונה שלא שמע הברכה אלא שמע שעונים אמן ועונה עמהם זו היא אמן יתומה. תנא. בתוספתא בפ"ה. גוי שבירך את השם. כן צ"ל גוי המברך בשם עונין אחריו אמן כותי המברך בשם אין עונין אחריו אמן וכן הוא בסוכה פ"ג ובמגילה פ"ב ויש שם חסרון בספרי הדפוס והכי איתא התם:

דכתיב ברוך תהיה מכל העמים. אפי' אם העמים יברכו אותך תחול עליך הברכה:

הדרן עלך אלו דברים