מתני' יש מביאין ביכורים וקורין. לפי שמצוה לקרות הפרשה כשמגיע לעזרה מהגדתי היום לפני ה' אלהיך וגו' עד כל הפרשה כדתנן לקמן בפ"ג וקחשיב לה הכא דיש שמצות הבאה עליהן וכן מצות הקרייה ויש מביאין ולא קורין ויש שאין מביאין כלל:

אלו שאינן מביאין. במה דסיים פתח כמו בפ"ב דשבת והדומה לו:

הנוטע לתוך שלו. כלומר שהנטיעה היא בתוך שלו אלא שהבריך את האילן או את היחור ממנו מתוך שלו לתוך של יחיד חבירו או בתוך של רבים:

וכן המבריך וכו'. כלומר שנטע אותו בתוך של יחיד חבירו או ברשות הרבים והבריכו לתוך שדה שלו או שנטע בתוך שלו והבריכו בתוך שלו ודרך היחיד או דרך הרבים עוברת בתוך שדהו ומפסקת באמצע בין עיקר האילן ובין ההברכה כל אלו אינן מביאין כדמפרש טעמא במתני' דלקמן משום שנאמר בכורי אדמתך עד שיהו כל הגידולים מאדמתך והלכך אינו מביא לא ממה שהוציא האילן בצד זה ולא ממה שהוציא מצד זה כדמפרש בגמר' דלפעמים יונקין הן זה מזה ואין כאן כל הגידולים מאדמתך:

ר' יהודה אומר מביא. אדרך היחיד ודרך הרבים באמצע הוא דפליג ובנוסחת המשניות כתוב כן ר' יהודה אומר כזה מביא ואסיפא דמתני' קאי וטעמיה דר' יהודה מפרש בגמרא דס"ל כר' אליעזר דסוף פרק חזקת הבתים דמתיר לעשות חלל תחת רשות הרבים אם הוא בכדי שתהא עגלה מהלכת מלמעלה וטעונה אבנים וה"נ לר' יהודה כן ומכיון דהברכה זו שעושה תחת רשות הרבים ברשות הוא דקעביד מביא הוא אבל אינו קורא שהרי אין אותו החלל שלו בלבד אלא כל הקודם זכה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מאיזה טעם אינו מביא. לכל הני דאמרינן במתני' דלעיל משום שנאמר וכו':

גמ' הנוטע בתוך שלו וכו' אפילו מן הזקינה אינו מביא. אפי' ממה שיוצא מהעיקר של אילן הזקן שהוא עומד בתוך שלו וכן המבריך מתוך של יחיד וכו' אפי' מן הילדה והוא היוצא מתוך ההברכה ובתוך שלו הוא אעפ"כ אינו מביא כדמסיק טעמא הדא אמרה וכו' דכמו שההברכה הילדה חיה ויונקת מן האילן הזקן שהוברכה ממנו כך האילן הזקן הוא חי ויונק מן הילדה כל זמן שלא נפסקו זה מזה וא"כ אין כאן כל הגידולים מאדמתך:

כולהון. דקחשיב במתני' משום תורת הגוזלן ירדו להן כלומר דהואיל ויונק מתוך זה שהוא בשל חבירו או בשל רבים הרי הוא כגזלן ואינו מביא:

מתני' אמרה כן. ומאי קמ"ל דהא הכי תנינן במתני' דלקמן מאיזה טעם אינו מביא וכו' האריסין וכו' והגזלן אין מביאין מאותו הטעם וכו' אלמא דחדא טעמא אית להו:

תני. בברייתא אם הבריך ברשות חבירו לתוך שדהו מביא וקורא ופליגי בה ר' יוסי ור' יונה ברשות כמה:

אפי' לשעה. שלא נתן לו אלא לפי שעה עד זמן כך וכך הרי הוא מביא וקורא מן היוצא בתוך הזמן דהוי כשלו:

חייליה דר' יונה. סייעתיה וממה שלמד לומר כן מן הדא דתנינן בפ' לא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות וכו' היו שרשים יוצאין לתוך של חבירו מעמיק בעל השדה שלשה טפחים וקוצץ אותן כדי שלא יעכב את המחרישה היה חופר בעל השדה הזה בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו:

ועצים לא לשעה הן. כלומר וכי אותן העצים שהוא קוצץ מחמת שצריך לחפור הבור שם לא לפי שעה הן בתמיה דודאי אין לו לקצוץ אלא בשעת החפירה ואעפ"כ מכיון שקוצץ ברשות הוא הרי העצים שלו הן והכא נמי אע"פ שלא נתן לו רשות אלא לפי שעה הרי הוא כשלו:

מה עביד לה ר' יוסי. להאי מתני' הרי בהדיא דאפי' רשות לשעה מהני שיהא שלו ומשני דהתם נמי כרשות לעולם הוא לפי ששרשים דרכן להחליף לעולם שקוצץ אותן והן מחליפין וחוזרין וגדלין ואח"כ חוזר וקוצצן שלא יקלקלו הבור ומכיון שדרכן להחליף הרי כרשות לעולם הן שתמיד יש לו רשות לחזור ולקצצן:

אמר ר' מנא. מילתא דר' יוחנן דלעיל מסייע לאבא והוא ר' יונה דהא אמר ר' יוחנן דטעמא דכולהון משום דהוי כגזלן והלכך כאן מכיון שנתן לו זה רשות להבריך אפי' לשעה שוב אין זה גזלן:

ר' זריקן בעא קומי ר"ז. אי נימא דמתני' דרבי היא דוקא דרבי אמר שרשין חיין זה מזה פלוגתא דרבי ורשב"ג בתוספתא והובאה לעיל בפ"ק דערלה ובכמה [מקומות] אילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו ח"ל מכיון שמקצתו נטוע בארץ כאלו כולו נטוע בארץ דברי רבי משום דס"ל השרשין יונקין זה מזה והולכין אחר החיוב רשב"ג אומר צד הנטוע בארץ חייב והנטועה ח"ל פטור ולימא מתני' דרבי היא והלכך אף מהיוצא מן הצד שהוא בתוך שלו אינו מביא משום שהשורש יונק מצד שהוא עומד בתוך של חבירו:

א"ל ר"ז דברי הכל היא. הכא ואפי' לרשב"ג דשאני הכא דהתורה אמרה ראשית בכורי אדמתך וכו' ורשב"ג ס"ל נמי להאי דרשא:

על דעתי' דר' יהודה. דפליג אסיפא כדפרישית במתני' מה בין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד דהרישא דלא פליג ר' יהודה ומה בין הנוטע וכו' ודרך היחיד באמצע דפליג ר' יהודה והרי מ"מ דרך היחיד מפסיק באמצע:

בשהבריכה בדלעת או בסילון. ובא דרך הדלעת או הסילון לצד האחר שהוא שלו והלכך פליג ר' יהודה משום דהדרך יחיד שעובר מלמעלה לא חשיב הפסק בכה"ג ודחי לה הש"ס להאי אוקמתא אליבא דר' יהודה דאי כשהבריכה בדלעת או בסילון א"כ יביא ויקרא דהוי ממש כאלו בתוך שלו ואמאי לא קאמר ר' יהודה אלא מביא:

אפי' כרבנן יביא ויקרא. כלומר ולא עוד אלא אפי' לרבנן יביא ויקרא בכה"ג אלא הא דרב אחא לאו מלתא היא:

צריכה לר' יהודא. הך מילתא דלקמן צריכה היא לן למיבעיא אליבא דרבי יהודא מהו דיניה:

המוכר שביל לחבירו. כלומר אם נטע והבריך בתוך שלו ומכר הוא אח"כ או אפי' מקודם שביל אחד בתוך שדהו לחבירו ואותו השביל מפסיק הוא בין עיקר האילן לבין צד הברכה מהו אי נימא דמקום דריסה בלבד הוא דמכר לו או עד התהום מכר לו ומותר לחבירו לחפור ולעשות חלל תחתיו ומפרש ואזיל דהנ"מ דהבעיא לענין ביכורים ג"כ איכא דאם תאמר מקום דריסה בלבד מכר לו א"כ מביא וקורא דעד כאן לא אמר ר' יהודה גבי דרך היחיד באמצע דמביא הוא ואינו קורא דהתם הדרך הוא של חבירו ואפי' שאינו עד התהום הא מיהת מלמעלה הוא שלו וא"כ בדין הוא שיפסיק אלא דהואיל וצד הברכה יוצאת מתחתיו ובא מתוך שלו ס"ל לר' יהודה דמביא הוא אבל אינו קורא אבל בכה"ג שהכל שלו הוא אלא שמכר לו מקום הדריסה שלמעלה בלבד איכא למימר דדוקא לענין דריסה בעלמא הוא שמכר לו ולא שיהא לו רשות אחר בו וגרע מהיכא שהדרך של חבירו מפסיק ומביא וקורא הוא:

אין תימר עד התהום מכר לא יביא כל עיקר. כלומר אבל אם תאמר דהדין הוא שעד התהום מכר לו א"כ לאידך גיסא דהשתא עדיפא היא מדרך היחיד באמצע לר' יהודה דהתם איכא למימר שבעל הדרך אין לו כ"א הדרך שלמעלה ואין לו רשות מתחתיו ואיכא למימר דגם תחתיו יש לו רשות והלכך מביא ואינו קורא אבל הכא שזה בעצמו מכר לו עד התהום בדין הוא שלא יביא כל עיקר אפי' לר' יהודא ומהו:

מספק. ופשיט לה דמספק גם בכה"ג אמרינן דלר' יהודה מביא ואינו קורא:

רבנן פשיטא לן שמכר עד תהום. כלומר אבל לרבנן לא מיבעיא לן כלל דפשיטא כשזה בעצמו מכר לו הדרך דעד התהום הוא של חבירו והלכך בעל השדה אינו מביא כלל:

מה פליגין וכו'. כלומר במאי אמרינן דפליגי בהא כדשמעינן מהאי דפליגי במתניתין בדרך היחיד עוברת בתוך שדהו וה"ה במוכר שביל דוקא בשמכר לו השביל ופליגי אם מכר לו עד התהום או לא כדאמרן אבל אם מכר לו השדה ושייר השביל לעצמו בזה כ"ע מודים דמה ששייר לעצמו בעין יפה הוא ששייר ויש לו עד התהום א"נ דהאי דר' יונה לפרושי טעמא דרבי יהודה קאי ומשום דטעמא דקאמר ר' אחא לפי האוקמתא דידיה מיפרכא הלכך קאמר ר' יונה צריכה לר' יודא וכו' כלומר אלא דהכא במוכר שביל לחבירו בתוך שדהו מיירי ולר' יהודה מספקא ליה אם מקום דריסה בלבד הוא שמכר לו או עד התהום והלכך מספק מביא ואינו קורא ולרבנן פשיטא להו דעד התהום מכר לו והלכך אינו מביא והשתא שייך שפיר טפי להאי מה פליגין דקאמר:

על דעתיה דר' יהודה וכו'. השתא מפרש לחלוקה שנייה דהסיפא דדרך הרבים באמצע ופליג ר' יהודה ומה בין זה ובין הבריך לתוך של רבים דהרישא ולא פליג ר' יהודא וקאמר ר' אימי דאתייא דר' יודא כר"א דסוף חזקת הבתים דתנינן תמן וכו' כדפרישית במתני':

ר' שמואל בעי. עלה דאם כר"א א"כ יביא ויקרא שהרי החלל שתחתיו כשלו הוא והשיב לו ר' יוסי מיסבר סבור וכו' והן שלו לעולם בתמיה מדבעי הכי א"כ סבר דלר"א כשלו הוא לגמרי אבל הא ליתא אלא ר"א מתיר הוא לו לעשות כן אבל כל הקודם זכה לעשות כך הואיל ואינו מפסיד לרבים ולאו שלו לגמרי הוא דתימא שיביא ויקרא:

האריסין. שמקבלין את השדה לעבדה למחצה לשליש ולרביע:

והחכירות. שחוכרין אותה בדבר קצוב לשנה בין שעושה הרבה או מעט:

והסקריקון. הן בעלי זרוע שאונסין את הבעלים למכור להן השדה בפחות משוויה וכן הגזלן כל אלו אין מביאין מאותו הטעם בעצמו והא דאצטריך לאשמעינן להגזלן משום דאיכא למ"ד בגמרא שאפילו נתייאשו הבעלים ממנה אינו מביא והאי מילתא קמ"ל ביתורא דהגזלן כלומר דלעולם אינו מביא:

גמ' עד כדון בשגזל קרקע. הא דתנינן דהגזלן אינו מביא מיבעיא לן דילמא עד כאן לא קאמר אלא בשגזל הקרקע ומשום שלעולם בחזקת בעליה עומדת ואינה שלו אלא אם גזל זמורה ונטעה בתוך שלו מאי ומתמה הש"ס וכי לא דמים הוא חייב לו כלומר ומאי תיבעי לך הלא אינו חייב לו אלא דמים שהרי כבר קנאה בשינוי מעשה ושינוי רשות ומהיכי תיתי דאינו מביא:

אלא צריכה לרבנן. כלומר דהדר קאמר דלא היא דאכתי צריכא לן למבעי אליבא דרבנן והך פלוגתא בפ"ג דע"ז מתניא דפליגי ר' יוסי בר' יהודה ורבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו אם אסרו או לא והיינו דקאמר הכא צריכה לרבנן דאלו ר' יוסי בר' יהודה השתא להדיוט ס"ל התם דאסור לענין מצוה מבעיא כי קא מבעיא לן אליבא דרבנן דאמרי דלהדיוט שרי והשתא מספקא לן לענין מצוה אם מותר להשתמש מאילן זה וכדבעי ריש לקיש לקמן באשירה שביטלה כגון אם הוא דקל ליטול ממנו לולב או כיוצא בזה אי נימא דמצות כגבוה הן כלומר כהקדש לגבוה ממש או אינן כגבוה:

אין תימר כגבוה הן וכו'. כלומר וכעין הך בעיא גופא מיבעיא לן נמי הכא בהאי גוונא דקיימין כאן שזה גזל הזמורה ונטעה אם מביא ממנה ביכורים או לא דאם תאמר מצות כגבוה הן אינו מביא ואע"פ שקנאה מ"מ באיסור בא לידו בתחילה ודמיא להך דאשירה דאמרן דלרבנן אפשר דאף שמתירין להדיוט מ"מ למצוה אסיר וה"נ כן ואם תאמר דמצות אינן כגבוה מביא:

הכל מודין וכו'. השתא מפרש להבעיא ובהי גוונא מספקא לן לרבנן דר' יוסי בר' יהודה דהתם:

הכל מודים באשירה שביטלה וכו'. כלומר אפי' ביטלה מע"ז מודין בין לר' יוסי בר' יהודה ובין לרבנן דלהקדש אסור להשתמש ממנה ואינו מביא גיזרי עצים למערכה מאשירה זו משום שכבר נדחה אותו אילן בשעה שעבדו כי קא מיבעיא לן למצות כדבעי רשב"ל מהו שיביא ממנה לולב אם מצות כגבוה הן או לא אין תימר כגבוה הן וכו':

פשיטא שהוא מביא ממנה לולב. כלומר דהדר פשיט לה דמביא ממנה לולב שאין המצות כגבוה דלענין מצוה אמרינן דאין דחוי שאע"פ שמתחילה היתה ע"ז מכיון שביטלה חוזר ונראה:

מהו שיביא ביכורים. כלומר אלא שבבכורים אכתי מיבעיא לן משום דדמו טפי להקדש משאר מצות לפי שהן נכנסין לבית ופשיט לה הש"ס דבפלוגתא דר' יהודה ורבנן תליא דפליגי לעיל בפ"ד דחלה אם הבכורים ניתנין לכל כהן כתרומה או לא וכן פליגי נמי בשלהי מכלתין וכר' יהודה דהוא אמר הוקשו ביכורים לקדשי הגבול ואינן ניתנין אלא לחבר בטובה כתרומה א"כ לא דמו להקדש ומביא ביכורים מאשירה שביטלה ולרבנן דאמרי התם דניתנין לכל כהן כקדשי המקדש דהואיל ונכנסין לפנים איזדהרו בהו א"כ אינו מביא כמו דאינו מביא ממנה גזירין למערכה:

עד כדון וכו'. כלומר דמצינן למימר דעד כאן לא תנינן במתני' דהגזלן אינו מביא אלא בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה ואם נתייאשו הבעלים אפשר דמביא דהרי זה כשלו או דנימא אפילו בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה אינו מביא ומשום דבתחילה באיסור בא לידו ומאוס הוא להביא ממנה למצות בכורים כדלעיל:

סברין אמרין בני הישיבה דהאי בעיא איכא למישמעינה מן הדא דתנינן בפרק דלקמן במתני' דהלכה ג' יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בביכורים שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן וכו' ונוהגין בכל הפירות וכו' ובאריסין ובחכירות ובסיקריקון ובגזלן הרי אלו בתרומה ומעשר מה שאין כן בביכורים:

כלום צריכה לא בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה אבל בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה אפילו בתרומה לא עשה כלום. כצ"ל ובספר הדפוס נתחלף זה בטעות דמוכח דהרי מסיים כהדא דתני וכו' כלומר דודאי האי מתני' לא מיתפרשא אלא בגזילה שנתייאשו הבעלים ואיצטריך לאשמועינן דאפי' אם נתייאשו אין מביא דאלו בשלא נתייאשו הרי אף בתרומה לא עשה כלום כהדא דתני בהדיא בתוספתא פ"ק דתרומות האונס והגנב והגזלן בזמן שהבעלים מרדפין אחריהן ולא נתייאשו אין תרומתן תרומה וכו' אלא לאו ש"מ דבבכורים אפי' בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה אינו מביא:

ר' יוסי בשם ר' יוחנן. על האי ברייתא קאי דר' יוסי שמע מר' יוחנן דלא זה תורם ולא זה תורם בזמן שלא נתייאשו דהבעלים אינן יכולין לתרום על הגזילה זו לפי שאינה ברשותו ולא זה יכול לתרום לפי שאינה שלו ור' אמי בשם ר' יוחנן קאמר דאפי' בדיעבד אם תרמו הבעלים עליה אין תרומתן תרומה:

אמר ר' יוסי וכו'. מהדר להא דפשטי' לעיל ממתני' דלקמן דאפי' בגזילה שנתייאשו הבעלים אינו מביא וקאמר דלא היא דלעולם מצינן למימר דעד כאן אנן קיימין התם אלא בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה. וליידא מלה אנן תנינן וכו' כלומר וכי תימא דא"כ לאיזה דבר תנינן שם הרי אילו בתרומה וכו' הרי גם בתרומה אינו כלום בגזילה שלא נתייאשו הבעלים כדאקשי לעיל הא לא קשיא כדמסיק ואזיל איפשר לפירות לצאת בלא ביכורים וכו' בלא תרומה ומעשרות. בתמיה כלומר דלא תימא לפרש דתרומה ומעשרות נוהגות בגזלן עצמו מה שאין כן בביכורים דאי הכי קשיא כדקאמרת אלא דהכי קאמר דתרומה ומעשרות נוהגין לעולם ואפילו באלו הפירות שיש להן חלק להאריסין וחכורות או שנטלו הסקריקין והגזלן מהן דמיהת צריכין הבעלים לתרום הפירות שנשארו להן ואינן פטורין מכח הגזלן הזה שגזל מקצת מהן דכי איפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשרות אבל בביכורים אם הפריש אותן ובא הגזלן וגזלן שוב אין הבעלים מחויבין להפריש בכורים אחרים תחתיהן דאיפשר לפירות לצאת להיתר בלא ביכורים שהרי אין הביכורים אוסרין את הגורן כדקתני להא ברישא ואשמועינן בסיפא שאפילו כבר הפריש אותן ונגזלו אין הבכורים נוהגות באותן הפירות שהבעלים א"צ להפריש אחרים וכן הגזלן אינו יכול להביאן:

אבל בגזילה שנתיאשו הבעלים ממנה עד כדון צריכה. כלומר והשתא דמפרשינן למתני' דלקמן דלעולם בגזילה שלא נתייאשו מיירי אם כן אכתי מיבעיא לן הכא דאיכא למימר דבגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה אפשר דהגזלן מביא:

מתני' אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינין. כדיליף בגמרא דכתיב מראשית ולא כל ראשית ומארצך למדנו לרבות לאלו שבעת המינין שנשתבחה בהן א"י כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' ודבש וזהו התמרים עצמן שאין מביאין ביכורים משקין אלא היוצא מהזתים וענבים כדתנן לעיל פרק י"א דתרומות:

ולא מן התמרים שבהרים וכו'. שאלו גרועין הן:

ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר. כדיליף בגמרא מדכתיב זית שמן כל שאינו פולט ממנו השמן אף שהגשמים יורדין עליו לפי שהוא אוגר שמנו לתוכו ולכך נקרא זית אגורי בלשון המשנה:

אין מביאין ביכורים קודם לעצרת לפי שנאמר וחג הקציר ביכורי מעשיך וכו'. כדלעיל בסוף מסכתא חלה:

גמ' אלו כתיב ולקחת ראשית כל פרי האדמה הייתי אומר וכו'. כצ"ל והוא מהברייתא דספרי:

אם מראשית ולא כל ראשית. אימא דאין לך אלא חיטים ושעורים בלבד דכתיב בהו ראשית דגנך:

ת"ל פרי אדמתך ריבה. ופריך ואם כן וריבה את הכל ומשני נאמר כאן ארצך וכו':

זית שמן זה אגורי. הואיל דמייתי להאי קרא מפרש ליה:

זהו אווריסי. שם מקום שגדלין שם זיתים המובחרים:

וכל הזיתים. מאבדין שמנן בתמיה אלא כדאמר ר' חנינא כל הזיתים וכו' כדפרישית במתני':

ודבש. דכתיב בהאי קרא אלו התמרים שמהן יוצא הדבש:

יכול דבש ממש בדווקא איירי קרא וא"כ נילף דמביאין בכורים דבש וקאמר ר' תנחומא וכו' כתיב בד"ה גבי יחזקיהו המלך ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וכפרוץ הדבר וגו' וכי דבש חייב במעשרות הא קי"ל דאין עושין תמרים דבש וכו' כדתנן לעיל בפ' י"א דתרומות אלא אלו התמרים וכו' וילפינן נמי לביכורים שאין מביאין משאר משקין אלא מהיוצא מן הזתים וענבים בלבד:

ולמה כתיב ארץ ארץ שני פעמים. בהאי קרא ארץ חטה ושעורה וגו' ארץ זית שמן ודבש:

להודיעך שאין הבית עומד אלא על שני דברים הללו. והן הבכורים והמעשרות ובאלו שבעת המינין דקרא הן נוהגות שתיהן ללמדך שעל קיום מצות שני דברים הללו הארץ עומדת והבית המקדש קיים ולכך נאמר גם בפרשת ביכורים ארץ כפול במקרא ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש וכן בפ' ווידוי מעשרות השקיפה וגו' ואת האדמה אשר נתת לנו וגו' ארץ זבת חלב ודבש:

ולמה נכללו. כלומר ולמה כללן לכל שבעת המינין בהאי קרא דשבח הארץ ולא במקום אחר:

חד אמר לברכה. ללמד שכל המוקדם בכתוב מוקדם לברכה וכדאמר לעיל בפ' כיצד מברכין בסוף הלכה ד' תמן אמרין כל הקודם למקרא קודם לברכה וכל הסמוך לארץ קודם לכל והואיל והתם כתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' כללן כאן:

ואחרינא אמר לשיעורין. כדילפינן לאסמכתא דשיעורין מהאי קרא חטה לכדתנן הנכנס לבית המנוגע וכו' ארץ זית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזיתים:

מאן דאמר לברכה ניחא. כדאמרן אלא למ"ד לשיעורין והתנינן בהרת כגריס בפ"ו דנגעים והאיך נרמז לשיעור הזה בהכתוב ומשני לית הוא מימן כמו מיומן כלומר אין שיעור הזה ברור מיומן כהני שיעורי הנרמזים בהאי קרא לפי שהגריס בבהרת אינו ברור לשיעור גריס ממש שהרי לסימן טומאה צריך או מחיה או שער לבן בתוכה או פיסיון וא"כ אין הגריס מיומן להשיעור וכן בנגעי בתים שיעורו בשני גריסין:

כעדשה וכו'. והתנינן שיעור כעדשה בטומאת שרצים והאיך נרמז זה ומשני דגם השיעור הזה לית הוא מיומן דהא איכא האברים שהן מטמאין בפחות מכעדשה ואע"ג דבכה"ג בטומאת כזית נמי מטמאין בפחות מכשיעור היינו לענין טומאה אבל מכל מקום בשאר שיעורי הזית כגון באיסור אוכלין ובחיוב אוכלין השיעור הוא בכזית ולא בפחות מה שאין כן בשיעור האמור בכעדשה:

פשיטא הדא מילתא וכו'. דבהא כ"ע לא פליגי דאף בדיעבד לא קדשו דלא איתרבי מקרא אלא שבעת המינין דוקא ובמה פליגין לקמן בתמרים שבהרים וכו' דר' זעירא וכו' וכן ר' אילא קאמר בשם רבי אמי דפליגי בהו ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:

רבי יוחנן אמר לא קדשו. דגלי קרא זית שמן מן המובחר בדוקא וה"ה לשאר פירות שנתחייבו בביכורים שיהו מן המובחר דוקא:

טעמא דרשב"ל. שכן גם בתרומות ומעשרות הוא כך דמצוה לתרום מן היפה על הרע ואם עבר ותרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה כדתנן לעיל בסוף פ"ב דתרומות:

אמר ר' יוסי. וכי ילפינן בכורים מהן לענין זה דאנן שמעינן שפירות הרעים חייבין מיהת במעשרות אבל היכן שמענו שהפירות הרעים חייבין בביכורים בתמיה:

מתניתא. הך ברייתא מסייעא לר' יוסי דתני בהדיא דאף בדיעבד לא קדשו:

מן הציפורנין. הגדילין בציפורי ולא מן הגדילין בבישן שהן גרועין:

ותניי תמן. ותני עלה בהאי ברייתא תאנים סוכות שיש בהן קוצים או מנוקבות א"נ סורות גרסינן שהן סורות מטעמן וענבים מאובקות באבק:

הלבלוניות. משם מקום א"נ שהן מלבלבין וצלולין ופריך מן המובחר הן ותימר אבל. בתמיה הן הן המובחרות ומאי אבל מביאין דקאמר ומשני ר' אבא מרי שלא תאמר הואיל והן דרכן שבסוף הן נגמרין ומאוחרין הן משאר הפירות לא יביא קמ"ל:

אלא מיריחו. שהן המובחרין ולכן נקראת יריחו עיר התמרים:

ואין קורין אלא על הכותבות. כלומר שכבר נגדלו וראוין לקרותן כותבות קורין עליהן הפרשה:

רימוני עמקים מביאין וקורין. ופליג אתנא דמתני' דתני אין מביאין כלל משום פרי שבעמקים:

מתני' אלו מביאין ולא קורין. הפרשה:

הגר מביא ואינו קורא וכו'. והמסקנא בגמרא דהגר מביא וקורא ואפילו לא היתה אמו מישראל לפי שיכול לומר אשר נשבע לאבותינו שהשבועה היתה לאברהם והוא נקרא אב המון גוים לכל העולם וכן בתפילה אומר הוא אלהי אבותינו:

גמ' בבני קיני תותן משה היא מתניתא. הא דקתני אם היתה אמו מישראל מביא וקורא דמשמע ליה דבגר הראשון קאמר וקשיא היאך נישאת בת ישראל לאביו הנכרי ומשום הכי מוקי לה כגון שהיה אביו מבני קיני חותן משה שנתגיירו ונשאו בת ישראל:

ובני קיני חותן משה מביאין וקורין. קושיא היא היכי מצית לאוקמה בכה"ג והא בני קיני מביאין וקורין בעצמן הן והכי תני בתוספת' משום דכתיב לכה אתנו והיטבנו לך ודריש בספרי שנתנו לו ולבניו דושנה של יריחו ויש להם חלק זה בארץ וא"כ אפי' אין אמו מישראל מביא וקורא:

לא אמר כן. דמילתיה דרב שמואל בר יצחק איתמר לפרש להאי סיפא דמתני' ואקשו עלה אלא על מתני' דלקמן איתמר דתנינן האפיטרופין וכו' ומפרשינן מה טעם אמרו וכו' וכלומר דמנא לן דאשר נתת לי ה' אתא למעוטי להני דילמא למעוטי לגר שאין לו חלק בארץ וקאמר לפי שהגר הרי אמור בפרשה כלומר כבר אימעוט בקרא דלעיל אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו ולפיכך האי קרא אשר נתת לי למעוטי להני הוא דאתא ועלה קאמר ר' שמואל בר רב יצחק תיפתר בההן גר דהכא בבני קיני חותן משה וא"כ מקרא אשר נתת לי לא אימעוט דנטלו איזה חלק בארץ ואקשו עלה ובני קיני וכו' כדלעיל ומ"מ קשיא סיפא דמתניתין וקאמר ר' יוסי דקיימה ופירשה בנימין בר עשתור לפני ר' חייא דבגוי שבא בעבירה על בת ישראל היא מתני' ובנו נתגייר והרי אמו מישראל:

ר' יונה לא אמר כן. דפירשה כך להא דקתני אמו מישראל גבי בכורים אלא מתוך שפירשה להך דגבי תפילה שמע לה וכך היה המעשה דרבי שמע וכו' ואומרים אלהי אבותינו ואקשינן עלה והא תנינן וכו' הא גרים בני גרים לא ועלה הוא דאתמר דאמר ר' יוסה וכו'. וכלומר דהא בר עשתור גופיה שהוא מבני גרים פירשה להך דאמו מישראל כך וא"כ בגרים בני גרים לא היה להן לומר אבותינו:

רבי זריקא אומר. דר' זעירא בעי על עקרא דהאי מילתא וכי מאי מהני אמו מישראל לכך דכלום הוא אומר אשר נשבע לאבותינו לתת לנו לא לאברהם ליצחק וליעקב הוא אומר וא"כ וכי אברהם יצחק ויעקב אבותיהם היו לאלו שאמן מישראל דלמי נשבע הקב"ה לא לזכרים לתת להם הארץ שמא לנקבות בתמיה:

תני בשם ר' יהודה. דפליג אמתני' אלא אף הגר הראשון בעצמו מביא וקורא וכדמפרש ואזיל מה טעם וכו' וכן הכריע ריב"ל להלכה כר' יהודה וכך עביד ר' אבהו עובדא כר' יהודה:

מתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו'. ובגמרא דקדושין אמרו דהבא לימלך לכתחילה מורין לו כר"א בן יעקב אבל בדיעבד אם נשא הלכה כר' יוסי דהתם דאף בת גר שנשא גיורת כשירה לכהונה:

מתני' האפיטרופין. של היתומי' בין שמינהו אביהם בין שמינוהו ב"ד:

והשליח. בגמ' מוקי לה שלקטן הבעלים בתחלה לשלחן ע"י השליח אבל אם לקטן והביאן הוא בעצמו לא ישלחן ע"י שליח שכבר נראו לקריאה ואינן ניתרין אלא בקריאה:

והאשה. היא עצמה אפי' מנכסיה אבל הבעל מביא מנכסי אשתו וקורא ואע"פ שאין לו בגוף הקרקע כלום דהתורה רבתה דכתיב אשר נתן ה' אלהיך לך ולביתך ואע"פ שמתה אשתו אחר שהפריש והוא בדרך מביא וקורא:

וטומטום ואנדרוגינוס. לפי שהן ספק אשה:

מביאין ולא קורין. שכל אלו אין יכולין לומר אשר נתת לי ה':

גמ' תמן תנינן. בפרק עשרה יוחסין בהלכה ו' וגרסינן שם להסוגיא עד סוף הלכה:

בת גר זכר כבת חלל זכר. דתנינן שם דפסולה לכהונה לעולם בתו ובת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה שאפי' בת חללה עצמה מישראל כשרה לכהונה:

וכולהון. תנאי דפליגי לקמן בבת גרים מקרא אחד דרשו דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו להם כי אם בתולות מזרע בית ישראל וארבעה מחלוקת בדבר זה:

ר' יהודה אומר עד שיהא אביה מישראל. כצ"ל וכך הוא בקדושין שם משום דדריש מזרע עיקר זרע והיינו האב לאפוקי בת גר זכר ואפי' נשא ישראלית:

ר"א בן יעקב ס"ל מזרע מקצת זרע או אביה או אמה מישראל לאפוקי בת גר וגיורת שפסולה לכהונה:

ר' יוסי. עד שיולדו בקדושת ישראל שתהא הורתה של זו בקדושה לאחר שנתגיירו ואפי' היא בת גר וגיורת כשרה לכהונה:

רבי שמעון אומר. האי קרא לדרשה אחרינא קאתי והכי קאמר בתולות מזרע בית ישראל עד שיזרע ויבאו הבתולי' שלה בקדושת ישראל ולאפוקי אם נתגיירה יתירה על בת שלש לפי שעיקר גמר בתוליה הן בג' שנים שלימים אבל אם נתגיירה פחותה מבת שלש הרי הבתולים באו בקדושת ישראל כשרה לכהונה והכי תניא בהדיא בשם ר' שמעון גיורת וכו':

החיו לכם. ומשמע לכם לנשים והרי פנחס עמהן אלמא כשרה לכהונה:

ורבנן. קאמרי דהחיו לכם לעבדים ולשפחות קאמר ולא להבעל:

וכהנים נהגו סלסול. ומעלה יתירה בעצמן כר"א בן יעקב:

וארבעיה על ספסילא. הרביצו על הספסל להלקותו:

אמר ליה. רב ביבי ועל מנהג לוקין בתמיה:

א"ל רבי אבהו לרב ביבי ואם כך הוא את חמי מפייס לי. תראה עצמך כאלו אתה מפייס אותי שלא להלקותו ואנא מוקים ליה מן הספסל:

מה דקיימא. משקם הכהן הזה מן הספסל א"ל רבי הואיל והותרה הרצועה אף אני מותר בה לקיימה לאשה דהלכה כר' יוסי בדיעבד:

מעשה במשפחה בדרום וכו'. גרסינן להא גם בפ' הערל בסוף הל"ב:

כר' שמעון. הכשירה דס"ל דפחותה מבת ג' כשרה לכהונה:

אמר ר' זעירא. דלא היא דהאי עובדא כד"ה היא דאפי' רבנן מודו בולד גיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' כשרה כדמפרש ואזיל:

ולד בוגרת. שנשאת לכ"ג כשר מפני שהוא בלא תעשה שבא מכח עשה דהעשה בבתוליה יקח דרשינן ולא הבוגרת שכלו בתוליה וכל ל"ת דכה"ג עשה היא וה"נ דכוותה מעמיו יקח אשה ולא גיורת וכו' ואינו אלא איסור עשה:

הרי דור שני של מצרי. הנולד ממצרי ראשון וג"כ אינו אלא איסור עשה דור שלישי יבא ולא מקודם ואפ"ה הולד שני אסור:

חזר ר' הושעיה ואמר לא דמיא עשה שבישראל עם העשה שבכהנים. דבמצרי עשה השוה בכל הוא ואנן לא אמרינן דולד עשה מותר אלא בעשה שבכהנים:

גמ' שליח. פירשו ר' יוסי ור"ל בשם ר' יוחנן דמיירי בשלקטן מתחילה לשלחן ביד אחר אבל אם לקטן להביאם הוא בעצמו לא ישלחם ביד אחר:

**ולא מחסל לה.**לא סיים הטעם מפני מה לא ישלחם ביד אחר ור' יונה מחסל לה לטעמא דמילתא דאמר ר' זעירא וכו' ובשם ר' הושעיה בשלקטן וכו' לא ישלחם ביד אחר מפני שכל הביכורים שנראו להתיר אותן בקרייה אין ניתורין אלא בקרייה ומכיון שלקטן להביאן הוא בעצמו ונראו לקרייה הקרייה מעכבת בהן והלכך לא ישלחם ביד אחר:

אמר ר' מנא וכו'. כך היה ר' מנא רגיל לומר לפי שר' יוסי והוא תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של ר' יונה אביו היה רבו שלו ודוגמתו תמצא לעיל בפ"ב דחלה ובכמה מקומות דאמר ר' מנא אע"ג שלא שמעתי זה בפירוש מר' יוסי רבי מ"מ אמר דכוותה לפי ששמעתי ממנו במקום אחר איזה דבר דמשמע דס"ל ג"כ כך וכהאי דלקמיה דאמר ר' זעירא לר' יוסי אם זכור אתה כד איתמרת הדא מילתא דר' הושעיא בבית המדרש והקשה עלה ר' יוסי בר' חנינא מהאי מתני' דלקמן הפריש ביכורים ואח"כ מכר שדהו מביא ואינו קורא לפי שאין יכול לומר אשר נתת לי שהרי עכשיו אין לו שדה והא הכא שנראו לקריאה בשעת הפרשה ואעפ"כ מביא בלא קריאה וקיימינה להאי מתני' דהכא נמי מיירי בשנתן דעתו למכור את השדה משעה ראשונה שהפריש אותן וא"כ ר' יוסי שהסכים להאי אוקמתא ס"ל נמי הכי שכל שנראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה:

והתנינן. במתני' דלקמן יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא. ומשני דעוד היא ביבש משעה ראשונה כלומר דגם האי מתני' מיירי בשיבש משעה ראשונה בשעת הפרשה:

וקרייה מעכבת. בתמיה והא אנן קי"ל כחכמים דר"ע דלקמן דהנחה היא מעכבת ולא קריאה ומשני ר' שמואל דהראוי לקריאה אין קריאה מעכבת שכל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת אבל אלו דאמרן שאינן ראוין עכשיו לקריאה הואיל ובתחלה נראו לקריאה הקריאה מעכבת בהן:

לקטן לשלחן ביד אחר וכו'. בתמיה קאמר וסיומא דמילתיה דר' שמואל היא וכלומר והואיל וכך הוא א"כ שפיר הוא דאמרינן דדוקא בשלקטן להביאן בעצמו לא ישלחם ביד אחר מאחר שכבר נראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה וביד השליח אינן ראוין הן לקריאה אבל כשלקטן בתחילה לשלחם ביד אחר מה תאמר בהם שלא ישלחם ביד אחר ומטעמא שמא ימלך הוא להביאן בעצמו בתמיה הא ודאי לא אמרינן דמכיון שלא נראו בתחילה לקריאה אין הקריאה מעכבת בהן:

היורש מביא ואינו קורא. ומפרש לה דבמה אנן קיימין להא. אם יורשה בחיי אביו. כלומר אם זה היורש מביאן בחיי אביו א"כ שלוחו הוא דמסתמא ברשותו הוא מביאן והא שליח תנינן ליה וכדאוקמינן בשלקטן בתחילה לכך ומאי קמ"ל ביורש ואם מביאן לאחר מיתת אביו א"כ שלו הוא ואמאי אינו קורא:

אלא כי אנן קיימין בשהיה אביו חולה או מסוכן. כלומר והוא מסוכן בשעת הפרשה דמהו דתימא הואיל וזה ראוי ליורשו מביא וקורא הלכך קמ"ל דאפ"ה מביא ואינו קורא הואיל בשעת הפרשה לא היה שלו לגמרי:

כתיב ושמחת בכל הטוב וגו'. ודריש בספרי מדכתיב ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורים מנכסי אשתו וקורא ופליגי ר' יוחנן ור"ל בהא דר"ל ס"ל דלאחר מיתה של אשתו הוא דרבתה התורה אבל בחייה לא משום דאין לו בהן אלא קנין פירות וקנין פירות לאו כקנין גוף דמי ור' יוחנן אמר דלא שנייא והיא בחיים והיא לאחר מיתה דין אחד להן ומביא וקורא דקנין פירות כקנין הגוף דמי:

ר' שמעון בן לקיש כדעתיה. לשיטתיה אזיל דאמר בסוף פ' השולח דאין אדם יורש את אשתו דבר תורה אלא מדרבנן והלכך ס"ל דאיצטריך קרא לרבות לאחר מיתה דאי ירושת הבעל מדאורייתא למה לי קרא לרבות ומייתי להא בהאי תלמודא בפ"ח דכתובות בהלכה ה':

ר' יוחנן וכו' הנחה מעכבת. בביכורים אבל לא הקריאה:

והא תנינן. בפרק אלו הן הלוקין האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן לוקה:

דר' עקיבא היא. ההיא דאלו הן הלוקין אבל רבנן פליגי עליה וסבירא להו דאין הקריאה מעכבת:

היידין ר' עקיבא. הי רבי עקיבא זה והיכן שמענו דאית ליה הכי:

שמעית. שמעתי לאבא ר' יונה דתני הך ברייתא דפליגי בהדיא דלהת"ק הנחה מעכבת ולא הקרייה ולר' עקיבא הקריאה מעכבת:

ר' יעקב. קאמר בשם ר' אלעזר ששמע ממנו הטעם שאמרו שהנחה היא שמעכבת מפני שהיא נוהגת בכל במה שאמרו חכמים שמביאין הן אבל הקריאה אינה נוהגת בכל לפי שיש שמביאין ולא קורין ולפיכך נמי באלו שמביאין וקורין אמרו חכמים שההנחה היא שמעכבת אבל לא הקריאה:

ר' תנחומא ור' חונא. קאמרי שכך שמעו מר' אלעזר שזהו הטעם שאמרו הנחה היא שמעכבת לפי ששנה עליה הכתוב דשני פעמים כתיבא בפרשה ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך והדר כתיב בסוף ועתה הנה הבאתי וגו' והנחתו לפני ה' אלהיך וגו' ושנה עליה הכתוב לעכב:

א"ר אבא מרי תרתיי וכו'. כלומר דמפרש להא דאמרי הני תרתי טעמי בשם ר' אלעזר לא דחזר ביה ממה שאמר בתחילה אלא דתרוייהו איתנהו וחדא הוא דקאמר אליבא דר' יהודה וחדא אליבא דרבנן והך פלוגתא דר' יהודה ורבנן לקמן בפרק ג' היא דתנינן עודהו הסל על כתיפו קורא מהגדתי היום לה' אלהיך עד שגומר כל הפרשה ר' יהודה אומר עד ארמי אובד אבי הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשה ובהא פליגי דר' יהודה סבירא ליה דמדכתבה התורה להנחה ברישא דפרשה והדר כתיב והנחתו ש"מ דשתי הנחות הן האחת כשמסיים להא דאומר הגדתי היום וגו' והניחו וחוזר ומניף וקורא מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשה ומניחו ולרבנן לא היתה שם אלא הנחה אחת אלא דכשהגיע לארמי אובד אבי מורידו ואוחזו בשפתותיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף עם הכהן וגומר הכל ואז הוא שמניחו והיינו דקאמר הכא חדא כר' יודה וכו' כדמסיק ואזיל:

דר' יודה אומר לצורך נשנית מפני שהיא נוהגת בכל. כלומר דלר' יהודה הך הנחה בתרייתא דכתיבא לצורך היא שנישנית ללמדינו דחוזר ומניחו פעם אחרת לאחר שגמר כל הפרשה מלבד הנחה הראשונה אחר הגדתי וגו' וא"כ אין כאן ללמד על הנחה שהיא מעכבת והלכך לדידיה הוא דקאמר ר' אלעזר להאי טעמא דהנחה מעכבת מפני שהיא נוהגת בכל:

כרבנן דאינון אמרין וכו'. כלומר ולרבנן דסבירא להו דלא היתה שם אלא הנחה אחת לאחר שגמר את הכל וא"כ והניחו קמא היינו אותה הנחה בעצמה דכתיבא לבסוף ושלא לצורך היא נשנית אלא ללמדינו דמפני ששנה עליה מעכבת היא ולדידהו הוא דקאמר ר' אלעזר האי טעמא. והאי אוחזו בשפתותיו וכו'. דתנינן לאו אליבא דר' יהודה הוא דקאמר אלא אליבא דרבנן דס"ל דלא היה מניחו אלא עד אחר שגמר את הכל ומארמי אובד אבי אוחזו בשפתותיו וכו' אבל לר' יהודה כשהגיע לארמי אובד אבי היה מורידו ומניחו וחוזר ומניף וגומר כל הפרשה וכדמוכח הוא למאי דקאמר הכא ומוקי לפלוגתייהו בכך:

מתני' הקונה שני אילנות וכו' מביא ואינו קורא. בבבלי בפ' המוכר את הספינה מפרש לה דטעמא דהת"ק משום דמספקא ליה אם קנה קרקע או לא הלכך לענין מקח וממכר לא קנה הקרקע דהמוציא מחבירו עליו הראיה ולענין ביכורים אמרינן דמספק מביא ואינו קורא ור"מ סבר דקנה קרקע והלכך מביא ביכורים וקורא:

יבש המעיין. שמשקה את האילן או שנקצץ האילן וה"ז כמי שאין לו קרקע שהרי נתקלקלה מביא ביכורים ואינו קורא:

ר' יהודה. ס"ל דאפילו נקצץ ונעשה יבש אפילו הכי הוי כקרקע ואין הלכה כר' יהודה:

מעצרת ועד החג מביא וקורא. דכתיב ושמחת וזמן שמחה היא מעצרת עד החג שמלקטין התבואה והפירות ושמחים בהן ומהחג ואילך עד החנוכה אינו זמן שמחה והלכך אפילו הפריש אותן קודם החג מביא ואינו קורא שאין קריאה אלא בזמן שמחה ומחנוכה ואילך אין מביאין כלל שנאמר מארצך כל זמן שמצויין בארצך ואותן הפירות שנגמרו אחר חנוכה חשובין הן משנה הבאה ומניח אותם עד העצרת:

ר' יהודה וכו'. ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא:

גמ' ר' יוסי בן חנינא בעי. הקשה על סבריה דת"ק דהרי אם קנה אילן אחד לא קנה קרקע וכן אם קנה שנים לא קנה קרקע כדתנן בפרק הספינה וא"כ אמאי באחד אינו מביא כל עיקר כדתנן לקמן בסוף פרקין דדוקא בקנה אילן עם הקרקע דאז מביא וקורא ואמאי בשנים מביא ואינו קורא:

מילין דצריכין לרבנן בבית וועדא את שאל. כלומר ומאי תבעי לך הא אלו הדברים שהן צריכין להסתפק בהן להרבנין בבית המדרש אם בשנים קנה קרקע או לא קנה קרקע וא"כ גבי ביכורים אמרינן דמספק מביא ואינו קורא כדפרישית במתניתין:

לר' יודה. גבי יבש המעין וכו' דמתניתין מפרש לטעמיה משום דעושה את האילן כקשין וכלומר שאע"פ שנתייבש ונקצץ הרי הוא כאילן היונק מן הקרקע:

תמן תנינן. לעיל בפ"ו דברכות בהלכה ב':

בירך וכו'. וס"ד דר' חזקיה לאוקמי התם כר' יהודה דהכא דס"ל דלעולם כארעא חשיבי והשיב לו ר' יוסי דד"ה היא התם דטעמא אחרינא הוא דהויא דפירות האילן בכלל פירות האדמה הן דאילן עצמו גדל מהקרקע אבל איפכא לא וכן גריס שם להא:

מכר לו שדה בקמתה. והרי היא עומדת ליקצר הלוקח מהו שיביא ממנה בכורים דקס"ד דהואיל ונגמרה מקודם שבאה לידו לאו כשלו הויא לענין ביכורים:

א"ל למה לאו. מהיכי תיסק אדעתך דלא יביא הרי עכשיו מיהת שלו היא השדה והפירות:

עד כדון לחה. עד כאן בקמה לחה אם אפילו ביבישה הדין כן דאפשר הואיל ויבשה ברשות המוכר כבר כנתלשה חשיבא:

א"ל אפילו יבישה אפי' קצורה. ומכר לו פירות התלושין עם השדה מביא הוא שהרי יש לו השדה עם פירותיה:

מעתה אפי' חיטין. בלבד מכר לו נימא נמי דמביא ומהדר ליה כן אנו אומרים הלוקח מן השוק מביא ביכורין בתמיה וכי בלוקח הפירות מן השוק יכול הוא לומר מן האדמה אשר נתת לי הא ודאי לא דכל שאין לו בקרקע כלום אינו מביא:

פשיטא הדא מילתא מכר לו הפירות ושייר לו הקרקע. לעצמו בהא פשיטא לן דהמוכר אינו יכול להביא ואפי' הן עדיין מחוברין ורצה המוכר לקיים מצות הבאת ביכורים מהן אינו יכול לפי שאין לו הפירות שכבר מכר לזה וכן הלוקח אינו יכול להביא שהרי אין לו בקרקע כלום וכדאמרן לעיל ולא נקט הכא אלא המוכר משום הבעיא דלקמיה:

חזר ולקחן ממנו. כי קא מיבעיא לן אם חזר המוכר ולקחן להפירות מהו שיכול להביא עכשיו מהן דהרי יש לו הקרקע עם הפירות או דילמא מכיון שבתחלה יצאו מרשותו הוו להו כמי שלקחן מן השוק ואינו מביא:

נישמעינה מן הדא. מתני' דתנינן בפ"ו דתמורה גבי איזהו אתנן שאסרה תורה להביא לבית וכו' נתן לה קדשים לא חייל עליהן אתנן והרי אלו מותרין נתן לה יינות ושמנים וסלתות וכל דבר וכו' אסור:

אין בכלל וכו'. כלומר אין לנו לרבות בכלל שאמר וכל דבר שכיוצא בו קרב אלא אלו פרכילי ענבים ועטרות של שבלים שהבכורים באין מהן וכיוצא בהן שהרי הקרב על גבי המזבח כבר נשנו ואם כן האי וכל דבר לרבות בכורים הוא דאתא שאף הן באין לבית ואסור להביאן מאתנן והשתא מה אנן קיימין להא והיכי דמי שיהו אסורין משום אתנן הא לאו הכי היו ראוין לבכורים:

אם כשנתן לה באתננה. לאלו פרכילי ענבים וכו' קשיא וכי כך אנו אומרים הלוקח מן השוק מביא ביכורים בתמיה ומאי אריא משום אתנן תיפוק ליה דבכה"ג לא שייך בהו ביכורים כלל:

אלא ודאי כי אנן קיימין בשהיו הגפנים משלה. בתחילה או השדה ומכרה לו פירותיהן וחזר ונתנם לה באתננה לאלו הפירות וטעמא מפני שהיה אתנן לא תביא אותן לבכורים הא אם לא היה אתנן מביאה אותן א"כ הדא אמרה דבעלמא אם חזר המוכר ולקחן להפירות ממנו מביא בכורים:

הפרישן קודם לחג. שהוא זמן קריאה ועבר עליהן החג קודם שהביאן מביא אותן ואינו קורא ולקמן מדייק עלה:

הפרישן קודם לחנוכה. שהוא זמן הבאה בלא קריאה ועברה עליהן חנוכה ירקבו כצ"ל לפי שכבר נדחו מאחר שהפרישן בזמן הראוי להבאה ולא הביאן עד שעבר הזמן שלאחר החנוכה אין מביאין הלכך ירקבו:

לאחר חנוכה. אם הפרישן לאחר חנוכה לא קדשי כלל דמכיון שבכרו קודם חנוכה ולא הפרישן עד אח"כ שוב אין תורת ביכורים עליהן והרי הן כחולין:

ולית ליה לר' זעירא כהדא דחבריי'. ר' זעיר' בהלכה דלעיל כדמייתי לי' דסבר הוא שכל הביכורי' שנראו ליתור בקריאה אין ניתורין אלא בקרייה והרי אלו שהפרישן קודם החג נראו לקרייה ולדידיה לית להו תקנתא להביאן אחר החג בלא קרייה ודלא כחברייא ולית לחברייא כן ושואל הש"ס אם חברייא פליגי בהא ולית להו להא דר' זעירא וקאמר דאית להון והא דקאמרי דאם עבר עליהן החג מביא ואינו קורא בשהפרישן בתחילה קודם לחג על מנת להביאן לאחר החג ודמיא להא דלעיל בשלקטן בתחילה לשלחן ביד אחר שלא נראו לקריאה כלל והלכך מביא ואינו קורא:

והתנינן בבריית' אין מביאין בכורים וכו'. ואסיפא דמילתא דחברייא פריך דקאמרי הפרישן אחר חנוכה לא קדשי וכדמסיק הקושיא לקמן:

מה אנן קיימין. כלומר והשתא היכי דמי להא דתני אין מביאין אותן לא מן החדש וכו':

אם בפירות שהביאו שליש לאחר ר"ה. וזהו מן החדש על הפירות שהביאו שליש לפני ר"ה כצ"ל וזהו על הישן קשיא דהרי מכיון שאלו לא הביאו שליש לפני ר"ה דבר ברור הוא שלא השרישו קודם להעומר דאם השרישו קודם לעומר האיך אפשר שלא יביאו שליש גידולן עד לאחר ר"ה וא"כ כשלא השרישו קודם העומר אסורין הן עד שיבא העומר הבא ויתירם כדתנן לעיל ריש מסכת' חלה וא"כ אינן ראוין הן לביכורי' כלל כדתנן במנחות פ' ר' ישמעאל אין מביאין מנחות ובכורים קודם לעומר ואם הביא פסול ומאי האי דקאמר אין מביאין מן החדש וכו' הא הן עצמן אסורין הן להביאן לביכורים:

אלא כי אנן קיימין בפירות שחנטו וכו'. כלומר אלא ודאי דלא איירי הכא בביכורי תבואה שר"ה שלהן תשרי אלא בפירות האילן הוא דאיירי שר"ה שלהן ט"ו בשבט והיינו חדש וישן דקאמר שאין מביאין מהפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט שהן ישן על החדש והן פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט וכן איפכא:

מכיון שהוא מן החדש על הישן הא מן חדש על חדש מביא כצ"ל. וסברינן מימר לאחר חנוכה אנן קיימין. השתא מסיק להקושיא כלומר דטעמא דמכיון שהוא מן החדש על הישן הוא דאינו מביא ותידוק מינה הא מן החדש על חדש מביא והיינו מאותן שחנטו לאחר ט"ו בשבט על פירות שחנטו ג"כ אחר ט"ו בשבט דמן החדש על החדש הוא והרי ט"ו בשבט סברין מימר וכו' כלומר הא פירות אלו בכרו לאחר חנוכה הן ואת אמרת דמביא וקשיא על חברייא דאמרי אחר חנוכה לא קדשו:

א"ר חיננא בזמנן. כלומר מהא לא קשיא כלל לחברייא דאיכא למימר דבזמנן קאמר דמביא מחדש על חדש והיינו כשיגיע עצרת שהוא זמן הבאת ביכורים אז מביא מן אלו שחנטו אחר ט"ו בשבט על אחרים שחנטו ג"כ לאחר ט"ו בשבט ולאפוקי שלא יביא מאלו שחנטו קודם ט"ו בשבט על אלו שלא חנטו עד לאחר ט"ו בשבט וכי קאמרי חברייא דלאחר חנוכה לא קדשי היינו באלו שבכרו קודם חנוכה והפרישן לאחר חנוכה וכטעמא דפרישית לעיל דמכיון שבכרו בזמן הראוי להבאת הביכורים ולא הפרישן עד לאחר כן נדחו אבל אלו שלא בכרו עד לאחר חנוכה הרי הן חשובין משנה הבאה ומביאין מהן בזמנן והיינו בעצרת וכפרישית במתני':

מתני' הפריש בכוריו ומכר את שדהו. והרי אינו יכול לומר אשר נתת לי ה' שעכשיו אין לו קרקע הלכך מביא ואינו קורא:

והשני. הוא הלוקח אינו מביא כלל מאותו המין שהרי כבר הפריש ממנו המוכר ואם הפריש מביא ואינו קורא וממין אחר מפריש הוא ומביא וקורא ומפרש בגמ' דטעמייהו דרבנן משום דכתיב הגדתי היום פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שנייה כלומר פעם אחת מפריש ומגיד אם ראוי לקריאה הוא אבל אינו מפריש להגיד מאותו המין שכבר הופרש להגיד ואע"פ שלא הגיד זהו משום שמכר השד' הא לאו הכי הפריש להגיד הוא:

ר' יהודה אומר אף מאותו המין מביא. השני וקורא דקסבר דוקא באדם א' הוא דדרשינן הכי שאינו מגיד וחוזר ומגיד אבל בשני בני אדם מגיד וחוזר ומגיד ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' הפריש את בכוריו. וקודם שהביאן להר הבית נמקו ונמסו או נבזזו מן הבוזזים או נגנבו או אבדו או שנטמאו מביא הוא אחרים תחתיהן ואינו קורא על אלו השניים לפי שאינן ראשית:

והשניים. אלו אם אכלן זר אין חייבין עליהן חומש שאין להן דין בכורים ממש:

נטמאו בעזרה נופץ אותם. שם ואינו קורא שהרי אינן ראוין הן כלום:

מתני' ומנין שהוא חייב באחריותן. ואם אבדו צריך להפריש אחרים תחתיהן:

תביא בית ה' אלהיך מכאן שחייב באחריותן עד שיביאם להר הבית. שמשהביאם להר הבית נתקיים תביא בית ה' אלהיך:

הרי שהביא מין אחד וקרא. הפרשה וחזר והביא ממין אחר ה"ז אינו קורא דהגדתי היום כתיב פעם אחת ולא שתים ובהא אפי' ר' יהודה מודה כדקאמר בגמרא דלר' יהודה היא נצרכה:

גמ' מה טעמון דרבנן וכו'. וכי לית ליה לר' יודה כן וקאמר דאית ליה אלא דמוקי להאי דרשא באדם אחד וכו' כדפרישית במתני':

גמ' אמר ר' יוחנן משום יחידי אני שונה אותה. להא דקתני השניים אין חייבין עליהן חומש ותני כן דיחידאה היא ר"ש בן יהודה וכו':

שנים לוקחין. אותן אפי' מן השוק לפי שאינן באים אלא תחת אותן שכבר הפריש מפירותיו ואבדו:

מה את עבד לון. להשניים לענין דין אם כתוספת בכורים נחשבין או כעיטור ביכורים וכדמפרש ואזיל הנ"מ ביניהם דתנן לקמן בפ"ג דר"ש אומר ג' מדות בבכורים וכו' תוספת בכורים פטור מדמאי ועטור בכורים חייב בדמאי ואלו השניים איזה דין להם כדמסיק להבעיא אם תעבדינן וכו' ולא איפשטא:

נטמאו וכו' הסלין נתנין לכהנים. כדין שאר בכורים דכתיב ולקח הכהן וגו' מכל מקום:

גמ' למי נצרכה. הסיפא דמתני' לר' יודה דאע"ג דלעיל אמר מגיד וחוזר ומגיד ממין אחד הני מילי בשני בני אדם אבל הרי שהביא וכו' ה"ז אינו קורא:

תני רשב"י כן. דפעם אחת הוא מגיד ויליף מדכתיב וענית ואמרת וכתיב ושמחת הוי אומר על השמחה הוא קורא ועיקר השמחה בפעם הראשונה ומשמעות דורשין הוא דאיכא בינייהו:

מתני' אלו מביאין וקורין מעצרת ועד החג וכו'. ואע"ג דכבר שמעינן להו מהא דלעיל הדר תני בהדיא לפרש מאי דפתח בריש פרקין יש מביאין בכורים וקורין:

מפירות שבהרים. שהן מובחרין מהאותן שבעמקים ומתמרים שבעמקים שהן מובחרין מתמרים שבהרים:

ומזיתי שמן מעבר לירדן. אע"פ שאינה ארץ זבת חלב ודבש מ"מ מביאין מזיתי שמן המובחרין שבה דהיא ג"כ בכלל באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו:

ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:

גמ' ששה עשר מיל חיזור חיזור לצפורין. סביב סביב לצפורי הן הן ארץ זבת חלב ודבש שנא' בתורה:

מאן דמקדר אילין שגרונייה דבישן. מה שהוא מקדר והולך סביב רגלי הרים של מקום בישן הוא נחשב ג"כ מהן וכן מה דמקדר ויורד להדא בקעת גינוסר ג"כ מינהון:

מתיבין לר' יונה והא כתיב ואומר וכו'. אלמא דכולה ארץ זבת חלב ודבש היא והאיך אתה נותן גבול הזה לזבת חלב ודבש ותו לא והשיב להן דה"ק קרא ארץ אשר בה זבת חלב ודבש ולא שהיא כולה כך:

תני. בברייתא טעמא אחרינא להא דקאמר ר' יוסי הגלילי אין מביאין ביכורים מעבר הירדן לפי שנאמר בפרשה אשר נתת לי ה' ולא שנטלתי לי מעצמי והיא עבר הירדן שנטלו להם בני ראובן ובני גד מעצמן:

מה ביניהון. בין טעמא דבמתני' ובין טעמא דברייתא:

חצי שבט מנשה. שהיה להם ג"כ חלק בעבר הירדן איכא בינייהו דלמ"ד אשר נתת לי וכו' הרי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן דויתן להם משה וגו' כתיב והן לא בחרו מעצמן בתחילה כמו בני ראובן ובני גד ולדידיה אף לר' יוסי הגלילי מביאין מאותה ארץ ולמ"ד טעמא דאינה ארץ זבת חלב ודבש אפילו חלק חצי שבט מנשה כן שאינה ארץ זבת חלב ודבש:

מתני' הקונה שלשה אילנות וכו'. דקי"ל דקנה קרקע הלכך מביא וקורא:

קנה אילן וקרקעו. שפירש לו גם הקרקע ה"ז מביא:

אף בעלי אריסות וחכורות מביאין וקורין. ופליג אהא דתנן לעיל בהלכה ב' ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' תני בברייתא חכורי בתי אבות אינן מביאין. כלומר אפילו הן חכורי בתי אבות לאביהן של בעלי השדה ולבניהן אחריהן וכן בניהן שלהן הן החוכרין ממשפחה זו ואעפ"כ אינן מביאין:

רבי יודה אומר הן עצמן מביאין וקורין. כלו' לא בלבד שהן מביאין אלא אף הן עצמן קורין:

בבעלי אריסות וחכורות היא מתניתא. כך אמרו בשם ר' יוחנן סתם וכלומר דר' חייה קיבל ממנו שכך אמר דמתני' דידן בחכורי בתי אבות מיירי ר' יהודה ובהא קאמר דמביאין וקורין ורבי יוסי קיבל ואמר בשם ר' יוחנן דבבעלי אריסות וחכורות היא מתני' ולא פירש באיזה אריס וחוכר קאמר אם בעלי אריסות היינו חכירי בתי אבות ונקראין כך לפי שהן לעולם וכמו הבעלים הן לאריסות וחכירות של אלו שאין אחר מדחה אותן או בעלי אריסות וחכירות לא משמע אלא שהן לשעה ולא בחכירי בתי אבות מיירי במתני' והיינו דקאמר הוון בעיי מימר וכו' כלומר הבני ישיבה היו רוצין לפרש דבעלי ארוסות וחכירות דקאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן היינו באריס וחכור לשעה. וכצ"ל הא באריס לשעה וחכור לשעה הא באריס לעולם ובחכור לעולם מביא. כלומר דאם נפרש לדברי רבי יהודה דמתני' באריס לשעה ובחכור לשעה וקמ"ל דבהא פליגי רבנן ורבי יהודה דלרבי יהודה אפילו אלו מביאין ולרבנן הואיל ואינן אלא לשעה אינו מביא ומשמע הא באריס לעולם ובחכור לעולם מביא אפי' לרבנן כך היו סוברים לפרש לדברי ר' יוחנן:

אתא ר' בא וכו'. ופירש דבהדיא קאמר ר' יוחנן דאפי' באריס לעולם ובחכור לעולם אינו מביא לרבנן דקי"ל כותייהו וכדמסיק למה כן משום דכך הוא מה שאמר בבעלי אריסות וחכירות היא מתניתא שהן הבעלים של אריסות וחכירות בשדה זו שהן אריסי וחכירי בתי אבות וא"כ לר' יהודה דמתני' מביאין וקורין אבל לרבנן אפי' אלו שהן לעולם אינן מביאין:

הדרן עלך יש מביאין