מתני' התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש. מיתה לזר האוכלן במזיד וחומש לאוכלן בשוגג דבכורים אקרו ג"כ תרומה דתרומת ידך כתיב ואלו הן הבכורים שמביאן בידו:

ואסורין לזרים. כחצי שיעור שאין בו אלא איסור:

והן נכסי כהן. שיכול לעשות כהן מה שירצה וליקח בהן הכל:

מה שאין כן במעשר שני. דמותר הוא לזרים ואסור ליקח בדמיו עבדים וקרקעות ובהמה טמאה וכה"ג שאינן לאכילה ולשתיה ואם נתערב בחולין חוץ לירושלים בטל ברוב הוא ואין טעון רחיצת ידים ולא הערב שמש דטבל ועלה אוכל במעשר:

גמ' כתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בלשון רבים ודרשו דבשתי תרומות הכתוב מדבר התרומה והבכורים והזהיר הכתוב שישמרו מלאכלן בטומאת הגוף דבתרומה כתיב בפ' אמור גבי אזהרה ועונש בטומאת הגוף ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו והבכורים למדנו דקראן הכתוב תרומה כדכתיב והבאתם שמה וגו' ותרומת ידך ואלו הבכורים כדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך:

או נאמר. דהאי קרא ושמרו את משמרתי וגו' בקדשים הכתוב מדבר ומנלן דתרומה במיתה בטומאת הגוף ומשני דכבר כתיב כרת בקדשים בריש הפרשה כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא וגו':

ויהא מיתה וכרת בקדשים. ואכתי מיתה בתרומה מנלן:

וכי יש מת וחוזר ומת. בתמיה כהדא דתני וכו' דמיתה בידי שמים לששים היא וכרת בחמשים כדדריש לקמן מקראי ואם נתחייב כרת בחמשים היאך משכחת לה שיתחייב עוד מיתה לששים:

מה חמית מימר וכו'. מהיכן אתה רואה לומר זה מן הכתוב וקאמר משום דכתיב אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים וכו' וכתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולמדנו שבחמשים הוא בכרת ולפיכך הזהיר שיעשו להם תקנה שלא ימותו מיתת כרת כל ימי עבודתם שהוא עד בן חמשים:

צא מהן עשרים שנה וכו' נמצאת אומר וכו'. ואע"ג דבמת בחמשים משעה שנולד הוא מ"מ מצינו רמז מהמקרא הזה לפי ששנותיו של אדם שבעים שנה וצא מהן ך' שנה שאין ב"ד שלמעלה עונשין בכרת שנשתיירו חמשים שעונשין בהן וא"א לומר שאחר אלו החמשים הוא בכרת שהרי אלו שנותיו של אדם אלא לומר לך שהמת בחמשים משעה שנולד ה"ז כרת מפני שלא חיה אלא כפי השנים שעונשין בהם:

בכל עצב וכו'. גרסינן להא לעיל בפ' תפילת השחר ובפ"ד דתענית:

והיי דלהון חמשין ותרתי. והיכן עוד שתים שיהיו שנותיו נ"ב וקאמר ר' יוסי בר בון וחשיב עוד שתים משנולד עד שגמלתו שאז הביאה אותו כדכתיב עד יגמל הנער והבאתיו וגו' וישב שם עד עולם:

לששים וכו'. כדילפינן ממתי מדבר ולא נגזרה גזירה זו על פחות מבן עשרים:

וכתיב עוד תבוא בכלח. בגימטריא ששים:

וכן ברזלי אומר לדוד וכו'. והא דלא יליף מרישיה דכתיב שם וברזלי זקן מאוד בן שמנים שנה משום דכתיב מאוד ויש לומר דמקודם ג"כ ימי זקנה להכי יליף מדקאמר בן שמנים שנה אנכי היום האדע וגו' משמע דשמנים הן שגברו עליו הזקנה:

אפר. כמו עבר ויש לפותרו מלשון אפרתא דמשמהיג אפרתא דזל שפט שהוא מקום שמביאין שם למכור ולקנות וכלומר שאם כבר הביא חמשים ועשה דבר שהוא בכרת א"כ יאכל הרבה ויהי' שמח וכן אם הביא כבר ששים ועושה דבר שהוא בעון מיתה יאכל וישמח וכן תני ר' חנינא להא על האי קושיא וזקן שאכל את החלב וכי מי מודיענו וכו' וכן בהדא דתני שאם חלל את השבת במזיד בלא התראה הוא בכרת ואם זקן חילל את השבת מי מודיענו שהוא בכרת אלא כיני על כרחך דכן הוא דלענין כרת דיומי איתמר וכהאי דתני המת ליום אחד וכו':

תלה לו הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבלו של שמואל. שמת באותו הזמן כדכתיב וימת שמואל וגו' ואיש במעון וגו' ומדכתיב כעשרת הימים דריש שהן ז' ימי אבלו של שמואל ועוד ג' ימים ויגוף וגו' ור' חגיי דריש בעשרת ימים שבין ר"ה ליה"כ וכו' וזה הי' ג"כ באותו זמן כדכתיב כי על יו"ט באנו וזה הי' יו"ט של ר"ה:

מן דצלי. לאחר שסיים תפלתו נזכר ר' זעיר' מה שאמר לו וחזר בו דמהאי קרא וכל זר לא יאכל קדש לא מצינו למילף דבמיתה הוא מדכתיב לעיל ולא ישאו עליו חטא ומתו בו משום דכתיב בתריה אני ה' מקדשם והפסיק הענין בין ומתו בו כי יחללוהו ובין כל זר לא יאכל קדש:

מתני'. האי ברייתא דלקמיה מסייעא לר' יוחנן דקתני אוכלי תרומה בזדון וכו' והאי רישא בזרים מיירי ובין טהור שאכל תרומה טהור ובין טמא וכו' בעון מיתה:

אוכלי תרומה בכהנים וכו'. כלומר ובכהנים כך הוא טהור שאכל טהור זהו כמצותו ולאפוקי טהור שאכל תרומה טמאה שעובר בעשה:

טמא שאכל טהור וכו' בלא תעשה. כלומר שלוקה הוא אם הוא טמא שאכל טהור וחייב מיתה כדכתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו ואם הוא טמא שאכל טמא ה"ז עובר בל"ת אבל אינו לוקה לפי שאינה קדש:

מה חמית מימר וכו'. ומהיכן אתה למד לטהור שאכל טמא שאינו אלא בעשה:

ואחר יאכל וכו'. דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים משמע שדבר שהוא בקדושתו שיאכל מן תרומות הטהורות ולא מן הטמאות וכל ל"ת שהוא בא מכח עשה עשה הוא:

אמר רבי אבינא. דמכאן למדנו לומר שכל לא תעשה הבא מכח עשה אינו אלא עשה דתני בת"כ ממשמע שנאמר כל אשר לו וכו' וטעמא בגין דהדר כתיב וכל אשר אין לו לא תאכלו הא לאו הכי לא הוי אלא בעשה משום דאתי מכח עשה כל אשר לו תאכלו הא אין לו לא תאכלו הוי כל ל"ת וכו':

שמע לה מן הכא. דטהור שאכל תרומה טמאה בעשה דכתיב הטמא והטהור וגו' כאן הוא דהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת הא בתרומה אין הטהור אוכל עם הטמא בקערה אחת לפי שנטמאת וה"ז הטהור שאכלה עובר בעשה:

בקדשים. קושיא היא דמנא לך למידרש מכאן על התרומה הא האי קרא בפסולי המוקדשין כתיב ואימא דהכי דרשינן הא בקדשים ממש אין הטהור והטמא אוכלין בקערה אחת ולחייב עליהן בעשה ומשני ר' יוחנן בר מריא דלא היא דאם בגין קדשים הא כבר למדנו שטהור האוכל קדשי' טמאים בל"ת הוא כדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:

מתני' פליגא על ר' זעירא. צ"ל דאיהו דקאמר לעיל אני ה' הפסיק הענין. ונראה דגריס לעיל כהנא שאל לרב דהכי אשכחן דרב כהנא תלמידו של רב היה:

התרומה וכו' חייבין עליהן מיתה. ומשני דפתר לה בכהנים מיירי שאם אכלן בטומאת הגוף חייבין עליהן מיתה כדאמרי' לעיל:

והא תנינן חומש. וכי יש חיוב חומש בכהנים האוכלן בטומאה ומשני פתר לה להמתני' לצדדין רישא בכהנים וסיפא דחיוב חומש בישראל:

מתני' מסייעא לר' יוחנן. דזר בתרומה בעון מיתה דהא קתני ואסורין לזרים ואי אמרת דהאי חיוב חומש בזרים מיירי א"כ מאי האי דהדר תני ואסורין לזרים ומשני דפתר לה פחות מכשיעור וכלומר דהא ע"כ אף לר"י קשיא דאם חייבים עליהם מיתה מאי האי דהדר תני ואסורים לזרים אלא ודאי דעל פחות מכשיעור קאי דאין כאן עון מיתה ומיהת אסורין להן מן התורה וא"כ לרב נמי ל"ק דבפחות מכשיעור אין כאן חיוב חומש ומיהת אסורין להן:

והן נכסי כהן. וקאמר ר' בא וכו' דמהכא הוא דילפינן דכתיב לך נתתיו למשחה ויש כאן משמעות לגדולה וכן לסיכה וכן להדלקה כמו משחת שמן:

הייתי אומר. אם מכאן אתה למד א"כ בין שהתרומה והבכורים הן טמאין או טהורין תימא שניתנו להדלקה ולכל צרכיו:

לא בערתי ממנו בטמא. כתיב גבי מעשר שני ודרשינן ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר את התרומה אם היא בטומאה וש"מ דאם היא טהורה לא ניתנה להדלקה:

מנין למעשר שני עצמו שניטמא וכו'. ופריך ראוי לפדותו ואת אמרת הכין בתמיה כלומר דלמה לי קרא למעשר שני עצמו שניטמא שלא ניתן להדלקה תיפוק ליה דהרי ראוי לפדותו הוא דקי"ל מעשר שני שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים ומהיכי תיתי יהא ניתן להדלקה אם יכול הוא לפדותו:

לא אתיא דלא או בלקוח בכסף מעשר שניטמא אמר ר' יהודה. כלומר לא אתיא הא דצריך קרא אלא אם או דאיירי בלקוח בכסף מעשר וכדאמר ר' יהודה לעיל בפ"ג דמעשר שני דתנינן הלקוח בכסף מעשר שניטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר והלכך איצטריך קרא דאינו ניתן להדלקה אלא שצריך לקוברו:

אוף בביכורין שנטמאו דברי הכל. כלומר והא דאמרינן במעשר שני שניטמא לא ניתן להדלקה אוף בביכורים שנטמאו כן ולדברי הכל והיינו אף לר"ש דפליג במתני' דלקמן דקתני יש במעשר ובביכורים מה שאין בתרומה וכו' ואסורין לאונן ור"ש מתיר דתרומה קרנהו רחמנא ומותרין לאונן כמו התרומה והלכך קמ"ל דלענין שאסור לבערן בטומאה ד"ה מודים בה דשוה בכורים למעשר ולא לתרומה:

הרי אלו וכו' תמן תנינן. בפ"ב דחגיגה נוטלין לידים וכו' וגרסינן ג"כ להסוגיא שם:

תמן את אמר אין המעשר טעון רחיצה. כדתנינן הכא מה שאין כן במעשר וחדא מינייהו רחיצת ידים והכא בחגיגה את אמר המעשר טעון רחיצת ידים ומשני הן דתימר טעון רחיצה רבנן וכו' כדפליגי בהא. דתמן תנינן. בפ' י"א דפרה:

כל הטעון ביאת מים מד"ס. שמן התורה טהור הוא וחכמים גזרו עליו טומאה כהאי דתנינן בסוף מס' זבים אלו פוסלין את התרומה וכו' וסתם ידים אחת מהן שאם לא נטלן פוסלין את התרומה ומטמאין את הקדש דלענין קדש נתנו עליהן דין שיטמא אותו להיות קרוי טמא ולפסול עוד את הרביעי:

ומותר בחולין ומעשר דברי ר"מ. והיינו דתנינן הכא דאין המעשר טעון רחיצת ידים:

וחכמים אוסרין במעשר. וקס"ד דלענין רחיצת ידים קאמרי והיינו כדתנינן בחגיגה. ופריך ולא שמיע הא דאמר ר' שמואל בשם ר"ז דמהו דקאמרי חכמים דאסורין במעשר שנפסל גופו מלאכול במעשר אם אכל א' מאלו שפוסלין את התרומה כגון האוכל אוכל ראשון וכו' כדקחשיב התם ולא לענין רחיצת ידים קאמרי:

מאי כדון. והשתא הדרא רומיא דמתני' אהדדי:

הן דתימר וכו'. אלא הכי תתרץ דהן דאת אמר המעשר טעון רחיצה ברוצה לאכול אותו והא דתימר דאין טעון רחיצה ברוצה ליגע אותו:

לא הוא רוצה לוכל הוא רוצה ליגע. בתמיה וכלומר דעל כרחך דמה שאתה מחמיר באכילת מעשר היינו משום שהוא בעצמו רוצה ליגע בו ולאוכלו דאי לא תימא הכי אלא דהחומרא משום אכילה בלבד היא ואע"פ שלא נגע בו וכגון שחבירו תחב לו בכוש וכיוצא בו א"כ היא גופה קשיא אמאי החמירו באכילת מעשר כל כך הרי לא נגע בו:

אלא משום נטילת סרך. כלו' אלא דהיינו טעמא דהצריכו שם רחיצת ידים במעשר דמיירי לאכילה משום סרך תרומה הוא שלא יבא לאכול תרומה בלי נטילת ידים ופריך והיכי מצית אמרת הכי דלאכילה מיירי ומשום סרך תרומה והתנינן התם נמי תרומה וכי יש תרומה משום נטילת סרך כלומר וכי נימא דגם בתרומה לאכילה היא דמיירי ומשום סרך בתמיה אלא ודאי דלענין נגיעה קאמר וא"כ ה"ה לחולין ולמעשר דקתני התם והדרא קושיא לדוכתה:

אלא בחולין שנעשו על גב הקדש. מיירי התם וה"ה למעשר ופריך וחולין שנעשו ע"ג הקדש וכי לא כחולין הן:

תיפתר אי כר"ש בן אלעזר. דתני בברייתא משום ר"מ הידים תחילה לחולין והיינו לחולין שנעשו ע"ג טהרת הקדש דס"ל כקדש הן וחשובים כתחילה לטמא את השני והשלישי ולפסול הרביעי ושניות הן לתרומה לפסול את השלישי:

אי כר"א בר' צדוק דתנינן תמן. בסוף פ"ב דטהרות וחולין וכו' הרי אלו כתרומה לטמא להראשון ולהשני ולפסול את השלישי:

מתני' שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום. לירושלים כדקאמר בגמרא דכתיב והבאתם שמה וגומר מעשרותיכם ותרומת ידכם אלו הן הבכורים דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך:

וטעונין וידוי. דכתיב במעשר ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי וגו' ובביכורים כתיב וענית ואמרת לפני ה' אלהיך וילפינן ואמרת ואמרת והן טעונין וידוי אפי' כשהן לבדן אבל תרומה לבדה אינה טעונה וידוי אלא אם כן יש לו כל הני דכתיבי גבי וידוי בערתי וגו' וגם נתתיו ללוי כדמפרש לה לעיל בפ"ה ממעשר שני:

ואסורין לאונן. דכתיב גבי מעשר לא אכלתי באוני ובביכורים כתיב ושמחת בכל הטוב ודרשינן שאינן נאכלין אלא בשמחה ובגמרא הכא אמרו מדכתיב גבי וידוי בערתי הקדש הקדש שנאמרו למעלה ואלו הביכורים:

ור"ש מתיר. להביכורים לאונן דתרומה קרנהו רחמנא ותרומה נאכלת לאונן ואין הלכה כרבי שמעון:

וחייבין בביעור. דכתיב גבי מעשר בערתי הקדש מן הבית וילפינן גם להביכורים דכתיב הקדש לרבות האמור בפרשה שלמעלה:

ור"ש פוטר. לבכורים מביעור דהרי הן כתרומה ותרומה אינה מתבערת מן העולם כמעשר ואין הלכה כר"ש:

ואוסרין כל שהן מלאכול בירושלים. כלו' אם נתערב מהמעשר ומהביכורים לאחר שנכנסו לירושלים בחולין הרבה אוסרין הן בכל שהן לפי שבירושלים דבר שיש לו מתירין הן שהרי הבעלים יכולין לאכול שם הכל בקדושת מעשר וכן הכהן יכול לאכול הכל בתורת ביכורים אבל אם נתערבו חוץ לירושלים לא מיקרי דבר שיש לו מתירין מפני שיכול להעלותן שהרי צריך להוציא ולטרוח עד שיעלה אותן:

וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה. כלומר וכן הדין בגידוליהן אם זרען אחר שנכנסו לירושלים ואותן הגידולין נתערבו בחולין אסורין הן בכל שהן והאי דקאמר אף לזרים ולבהמה ה"ק אע"פ שהגדולין אסורין הן לזרים אם הן גדולי בכורים ואם גדולי מעשר הן אסורין לבהמה דאע"ג דתנינן לעיל בפ"ט דתרומות דגדולי מעשר שני וביכורים חולין היינו אם זרען חוץ לירושלים אבל אם זרען אחר שנכנסו לירושלים הרי הגדולין אסורין לזרים בבכורים ולבהמה במעשר מפני שיש לו לאכול אותן בירושלים בקדושתן כמו הבכורים והמעשר בעצמן ומכיון שכן ס"ד אמינא דהוי כדבר שאין לו מתירין הלכך קמ"ל דלא אמרינן כן אלא שאפ"ה כדבר שיש לו מתירין הן שהרי יכול הוא לאכלן שם בקדושתן ולפיכך בין הן עצמן ובין הגדולין שלהן אוסרין תערובתן בכל שהן בירושלים:

ור"ש מתיר. לתערובתן אפילו בירושלים ואין הלכה כר"ש:

הרי אלו במעשר ובבכורים משא"כ בתרומה. דכל אלו ששנינו אינו כן בתרומה כדפרישית וכן בענין הגידולין דאע"ג דתנינן גבי תרומה גדולי תרומה תרומה היינו כל זמן שלא נתערבו כדאמרינן לעיל בפ"ט דתרומות דגזרו חכמים על הגידולין שיהו אסורין לזרים משום תרומה טמאה ביד כהן דלא לישהי ואתי לידי תקלה אבל אם אותן הגדולין נתערבו בחולין אין להן דין תרומה לפי שהן כחולין לכל דבר מלבד שהן עצמן אסורין לזרים והיינו דקתני הכא משא"כ בתרומה:

גמ' טעונין הבאת מקום וכו'. כמפורש במתני':

עד כדון מעשר וכו'. אחייבין בביעור קאי וקאמר כהאי דאמר ר' יעקב וכו' הקדש העליון משמע הקדש שנזכר למעלה בפרשה והן הבכורים:

תנינן כל אילין מיליא ור"ש פליג. אנן תנינן באלו דברים דר"ש פליג באסורין לאונן ובביעור וגבי וידוי לית ר"ש פליג בביכורים ומ"ט וקאמר דמשום דוידוי זו קרייה של הפרשה כדכתיב והלכך לית ר"ש פליג בהא דכתיב בהו וענית ואמרת וילפינן מואמרת דגבי וידוי שאף על הבכורים מתודה ואפי' אין לו אלא הן לבדן:

כיני מתני' ואוסרין וכו' ור"ש מתיר. כלו' כן אנחנו מפרשי' דר"ש פליג אתרווייהו בביכורים על תערובות עצמן ועל גידוליהן כדמסיק לקמן:

ואף לזרים ואף לבהמה ר"ש מתיר. וכן הוא מתיר לתערובות בביכורים אף לזרים ולמעשר בגידולין אף לבהמה כדלקמן:

ואוף רבנן מודיי ליה מן דהוא מותיב לון וכו'. כלומר ממה ששמענו דר"ש משיב להן לרבנן בענין תשובה עצמה מודו ליה ומ"מ לדינא פליגי עליה כדמפרש טעמייהו לקמן:

אין אתם מודין בהן וכו'. כך השיב להם וכי אין אתם מודים במקום שהן מותרין לזרים שהן מותרין גם לבהמה וא"כ אמור מעתה וכי יש מחיצה לזרים גבי מעשר הלא לא נאסרו לזרים משנכנס לירושלים דאדרבה שם מקום אכילת מעשר הוא וה"נ וכי יש מחיצה לאכילת בהמה לענין איסור הגדולין ממה שגדלו אחר שנכנס המעשר לירושלים וזרעו שם אלא דכשם שאין מחיצה לזרים כך אין מחיצה לאכילת בהמה להגידולין:

רבנן אמרין וכלומר ולרבנן מאי טעמייהו השתא הא ודאי בענין מה שהשיב להם מודים הן שאין שייך איסור מחיצה לזרים גבי מעשר וקאמר דהיינו טעמייהו דאמרין ירושלים עשו אותה כדבר שיש לו מתירין כמה דתימר דבר שיש לו מתירין אוסר כל שהוא ודכוותה ירושלים אוסר כל שהוא כצ"ל וכדפרישי' במתני' משום שהרי יכול לאכול בקדושה לפיכך כדבר שיש לו מתירין הוא ואוסר בכל שהוא:

מה פליגין ר"ש ורבנן. גבי מעשר דוקא בגידולין שלו אבל בעירובין והיינו במעשר עצמו שנתערב בחולין אף ר"ש מודי שצריך לאכול בירושלים הכל בקדושת מעשר וכדמפרש טעמיה מה בין וכו' משום דעירובין בעינן הן שנתערב המעשר בעודו בעין אבל הגידולין שלו כבר בטלו אחר שזרע אותו:

במה דר"ש מודי לרבנן. ובמה הוא מודה להן בעירובין דוקא בעירובי מעשר אבל בעירובי ביכורים כגדוליהן הן לר"ש וכן היה ר"ש אומר וכו' ברייתא בתוספתא היא ובספרים שלפנינו לא גריס בתוספתא אלא גידוליהן ומפרש טעמא לר"ש מה בין מעשר וכו' משום שהמעשר אין לו עלייה דלא מצינו עלייה במעשר אבל בביכורים עולין הן באחד ומאה הלכך מקיל בהו ר"ש בהתערובת כמו בהגדולין:

הוי מה דר"ש מודי לרבנן וכו'. כלומר שמעינן ממה שאמרנו לר"ש דבדבר שאין לו עלייה הוא דמודי להו לרבנן ואם כן ש"מ נמי דבמאי הוא דמודי ר"ש באותה סאה שהעלה מתוך מאה שהיא טעונה מחיצה וטעונה הנייה וכלומר שאם נפלה סאה מעשר לתוך מאה חולין בירושלים והעלה אותה סאה והרי אין למעשר עלייה וא"כ בהא פליגי דלר"ש אותה סאה דוקא היא כמעשר דלא נתבטלה וטעונה מחיצה לאכלה בירושלים וטעונה הנייה כלומר כהניית מעשר שלא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה והשאר לא מחמיר בהו ר"ש דהא דאמרינן דמודה הוא בעירובי מעשר לפי שאין לו עלייה היינו לאותה הסאה עצמה שלא נתבטלה ונוהג בה קדושת מעשר ולרבנן כולהון טעונות מחיצה וטעונין הנייה כקדושת מעשר שהתערובת סאה עושה להכל שיהא קדושת מעשר עליהן הואיל והוא יכול לאכול כולן שם:

אנא בן עזאי דהכא. כך היה דרכם כשהלכו לאיזה מקום אמרו הריני כבן עזאי בשוקי טבריא שאמר כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום ודוגמתו תמצא לעיל בפ"ו דפאה ובפ' עגלה ערופה גבי רב דאזל לחד אתר ואמר אנא בן עזאי דהכא:

אתא חד סב ושאיל ליה. הני רומיא דמתני' אהדדי דלעיל אמרינן בפ"ט דתרומות גדולי תרומה תרומה וכו' אבל טבל ומעשר שני וכו' והביכורי' גידוליהן חולין א"כ תמן את אמר גידוליהן של מעשר ובכורים מותרין והכא במתני' את אמר גידוליהן אסורין:

א"ל האי דתימר התם גדוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה בארץ מיירי והן דתימר הכא גידוליהן אסורין בדבר שאין זרעו כלה והקשה לו והתנינן שם איזהו דבר שאין זרעו כלה וכו' וכי הלוף והשום והבצלים חייבין בביכורים הן:

אמר אזל בן עזאי דהכא. הלך לו מה שהתפאר בעצמו אנא בן עזאי דהכא מה שאמרת שהרי אין אתה יודע להשיב ואתא ר' יוחנן ושאל זה לר' ינאי רבו וא"ל למעשר הושבה על המעשר קאי זה ששנינו הגדולין אסורין ושפיר מיתוקמא בדבר שאין זרעו כלה שהמעשר נוהג בלוף ושום ובצלים:

מחלפיה שיטתיה דר' יוחנן. דמשמע שקיבל תשובה זו מר' ינאי דעל המעשר בלחוד קאי והא תמן בעלמא למאי ששנינו במס' זבים בפ"ה הנושא את הנבילה ואת מי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד ומשמע דוקא במשא הוא שמטמאין בגדים אבל לא במגע ואמר ר' יהושע בן לוי על זה לקרנה של נבילה הושבה כלומר להרישא ולעיקר דין של נבילה הושבה זו המתני' דהנוגע בנבילה אינו מטמא בגדים לפי שאינו אלא מטמא אחד ופוסל אחד במגע שלה אבל למי חטאת שיש בהן כדי הזייה ס"ל לר' יהושע בן לוי שאף הנוגע בהן מטמא בגדים לפי [שלא] אפשר שיגע במים ולא יסיט אותן:

וא"ל ר' יוחנן לא כן אולפן רבי דאיתי נגרוס שנים. כצ"ל ובספרי הדפוס כתיב כאן מלות זרות וכלומר לא למדתנו רבינו שיש במשנה שאנחנו גורסים לשנים אלו שדין אחד להן והיא מתני' דפ"ק דכלים למעלה מהן נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה הן מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע אלמא דדין אחד להן שאין מטמאין את הבגדים במגע וא"כ במתני' דזבים דגרסינן לשנים אלו ג"כ דין אחד להן הכי שמעינן לר' יוחנן דאמר לריב"ל כן:

ואמר אוף הכא וגידוליהן. כלומר מעתה קשיא לר' יוחנן דקיבל כאן להתשובה מר' ינאי דלמעשר בלבד הושבה ואמאי לא אמר לו אוף הכא הא אנן וגידוליהן תנינן במתני' דמשמע דקאי על המעשר ועל הבכורים והאיך אתה אומר דעל מעשר בלבד הושבה וזהו מחלפה שיטתיה דר' יוחנן דהתם לא קיבל מריב"ל לומר דעל הנבילה בלבד קאי ומשום ששנינו להשנים בחד בבא וא"כ דין אחד להם והכא קיבל תשובה זו מר' ינאי:

ועוד מן הדא. דדרשינן מלא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך דבאיזה מעשר נאמר כאן במעשר הטהור שנכנס לירושלי' ויצא שקלטוהו מחיצות ובהאי קרא כתיב נמי בכורים וכדמסיק הקושיא ואימר אף בגידולין כן דשוין הן הבכורים למעשר וכדמשמע ממתני' דהכא וקשיא להא דתנינן בתרומות דגידולי מעשר וביכורים חולין:

ועוד מן הדא דתני וכו'. ותוספתא היא במכילתין פ"ק ולא גריס שם בשם ר"ש והכי גריס חומר במעשר שני מה שאין בתרומה שהמעשר שני קנה את הקנקן כדתנן בפ"ק דמעשר שני שאם קנה קנקן ביין קונה המעשר גם להקנקן:

ואוסר דמיו שדמי המעשר הן בקדושת מעשר:

ועירובו וספק עירובו כל שהוא. אוסר בכל שהוא. ואסור לאונן ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה קתני מיהת עירובו וספק עירובו אוסר בכל שהוא ואימר אף בגידולין כן דלא יהא חמיר ספק עירובו מגדולין שלו וקשיא על מתני' דתרומות:

אמר ר' הילא. דל"ק הני מתני' אהדדי דהאי דתימר כאן דגדוליהן אסורין רבנין היא והן דתימר בתרומות גידוליהן מותרין ר"ש דמתני' היא דפליג בגידוליהן:

והתנינן. בתרומות שם גדולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן מדרבנן וכפי הזמן שהיו שוין בשעת זריעה לאיזה דבר הוא פודה אותן לא מפני קדושה שיש בהן ואוף הכי נמי יטענו מחיצה מפני קדושה שיש בהן וכלומר שאם נכנסו למחיצת ירושלים וזרען שם יתפוס הקדושה שבהן לאכלן בקדושת מעשר ממש ואמאי קאמרת דלענין פדייה מחמירין עליהן מפני שבאו מקדושת מעשר ולענין שאר דברים חולין הן:

ר' ירמיה ור' אימי בשם רשב"ל. קאמרי לתרץ רומיא דהני מתני' דהן דתימר בתרומות דגידוליהן מותרין לענין היתר זרות דבגדולי בכורים אין בהן איסור זרות אם זרע חוץ לירושלים וכן במעשר אין בהן קדושת מעשר ממש והן דתימר כאן גדוליהן אסורין לענין איסור מחיצה שאם לאחר שנכנסו לירושלים זרען תפסה בהן איסור מחיצה ואף גידוליהן אסורין:

הרי אלו וכו' תמן תנינן. לעיל בפ"ה דמעשר שני גבי וידוי דאומר וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר ואם כן תרומה טעונה וידוי והכא את אמר מה שאין כן בתרומה אלמא אינה טעונה וידוי:

אמר ר' הילא תניי תמן וכו'. כלו' דר' הילא מוסיף להקשות דהא תני תמן בחדא ברייתא דהתרומה וכן הביכורים טעונין וידוי להנותנן לכהן שאומר נתתי ולכהן הנוטלן שאומר שאכלן בקדושתן:

אמר ר' זעירא. לתרץ הרומיא דמתני' ודברייתא דרבנין דתמן סברין לומר וכן רבנין דהכא אמרין כן דהא דקאמר מה שאין כן בתרומה מפני שמי שיש לו מעשר בפני עצמו מתודה הוא אבל תרומה אינה כן אלא מי שיש לו תרומה בפני עצמה אינו מתודה וכי תנינן התם דיש לה וידוי אם הוא מתודה על הכל מתודה הוא גם על התרומה עמהן:

מתני' אמרה כן. דאפי' יש לו תרומה בפני עצמה מתודה הוא דהא תנינן שם ישראל וממזרים מתודין וכו' ר"מ אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש ויכולין להתודות והשתא מה אנן קיימין בהא דקאמר ר' יוסי דאף הכהנים יכולין להתודות מפני ערי מגרש ומקלט שיש להן אם בתרומה ועם המעשר שלו הן בתמיה וכי המעשר של כהנים הוא ואלא על כרחך כי אנן קיימין בתרומה לבדה וא"כ קשיא על דר"ז דבעי למימר דבתרומה לבדה אינו מתודה:

אמר ר' הילא. דלאו מילתא היא דלא שמעינן מהא דר' יוסי מידי לענין תרומה לבדה אלא דשמעינן דמי שיש לו מעשר בפני עצמו מתודה הוא כדקאמ' דאף הלוים מתודין והרי אין להם אלא מעשר בלבד וכן שמעינן דמי שיש לו בכורים בפני עצמן דמתודה כדקתני דהכהנים מתודין וזהו מפני הבכורים בלבד וכהאי ברייתא דלעיל דאף הנוטלן מתודה:

שמעינן מי שיש לו תרומה בפני עצמה מתודה. בתמיה דהשתא לא שמעת מידי לתרומה דהכהנים מפני הביכורים והלוים מפני המעשר מתודין ולעולם תרומה בלבדה אינו מתודה עליה:

מתני' יש בתרומה וכו' אוסרין את הגורן. ואחר שנקבע למעשרות אסור לאכול מהן עד שיפריש תרומה ומעשרות מה שאין כן בבכורים:

ויש להן שיעור. מעשרות מדאורייתא ותרומה יש לה שיעור מדרבנן א' מחמשים ואסמכוה רבנן אקרא דכן מצינו בתרומת מדין אבל בכורים אין להן שיעור ואע"ג דתני הכא בריש פרק דלקמן הבכורים אחד מששים מ"מ לא מצינו רמז לזה מהמקרא אלא שחכמים השוו אותן לפאה שהיא אחד מששים:

ונוהגין בכל הפירות. אבל בכורים אינן נוהגין אלא בשבעת המינין:

בפני הבית ושלא בפני הבית. מן התורה נוהגין תרומה ומעשרות בא"י אף שלא בפני הבית והיינו עד שלא נבנה בית ראשון אבל משגלו הא אמרינן לעיל בפ"ו דשביעית דאף בזמן בית שני מדרבנן הן דמאליהן קבלו את המעשרות אבל בכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית דכתיב תביא בית ה' אלהיך:

ובסקריקין ובגזלן. משנתייאשו הבעלים אבל בכורים אפי' נתייאשו הבעלים אינן מביאין משום שנאמר אדמתך כדאמרינן לעיל בפ"ק:

מתני' יש בבכורים וכו' נקנין במחובר לקרקע. שחל ביכורים על המחובר לקרקע ולכתחילה מצוה להפרישן במחובר כדתנן לקמן בריש הפרק יורד אדם לתוך שדהו וכו' ואשר בארצם כתיב כדיליף בגמרא אבל תרומה ומעשרות אינן חלין במחובר לקרקע:

ועושה אדם כל שדהו בכורים. דכתיב בכורי כל:

וחייבין באחריותן. דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' כדיליף לעיל בפ"ק לתרומה דצריך שישייר גם חולין וכן במעשרות:

וטעונין קרבן. דמצוה לכתחילה להביא עמהן קרבן שלמים כדיליף בגמרא נאמר כאן ושמחת בכל הטוב ונאמר להלן שמחה ושמחת בחגיך מה להלן שלמים אף כאן שלמים:

ושיר. משהגיעו לעזרה היו אומרים ארוממך ה' וגו' וקאמר בגמרא נאמר כאן שיר כלומר דנאמר ושמחת ונאמר להלן ביחזקאל והנך להם כשיר עגבים מכאן דדבר שהוא בשמחה הוא בשיר:

ותנופה. כדדריש ר"א בן יעקב דכתיב והניחו לרבות שטעונין תנופה ולינה אע"פ שלא הביא עמהן קרבן:

מתני' תרומת מעשר וכו' ניטלת מן הטהורה וכו'. כדילפינן לעיל ריש פ"ב דתרומות דתרומת מעשר תורמין מן הטהור על הטמא וכן א"צ לתורמה מן המוקף:

גמ' ניחא התרומה אוסרת את הגורן. וחסר כאן סיום הקושיא והמעשר אוסר את הגורן כלומר בתרומה שהיא בתחילה ניחא שתולה בה איסור הגורן עד שיפרישה אבל היאך תולה בהפרשת המעשר דנהי דמשהוקבע למעשרות צריך הוא להפרישן מ"מ מכיון דכבר תני להתרומה ממילא ידעינן שלאחר הפרשת התרומה מפרישין המעשרות כסדרן ומדקא חשיב גם למעשר שאוסר את הגורן משמע אע"פ שלא הפריש התרומה נאסר הגורן עד שיפריש המעשר והיכי משכחת לה הרי התרומה לעולם קודמת היא ומשני תיפתר דמשכחת לה שהקדימו הלוי להכהן ונטל המעשר בשבלים דפטור הוא מתרומה גדולה כדאמר ר' אבהו וכו' לעיל בפ"ק דחלה בהלכה ד' ואע"ג דבמעשר ראשון קאמר ואנן הכא במעשר שני איירינן הא אמרינן התם לקמן דאף מעשר שני שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה דגמרינן ממעשר ראשון ועלה הוא דקא סמיך הכא:

גמ' נקנין במחובר לקרקע וכו'. כמפורש הכל במתני':

הדא דתימר בשאין עמהן קרבן. דאין הקרבן אלא למצוה לכתחילה אבל אינו מעכב והלכך איצטריך למיחשב לינה אבל אם יש עמהן קרבן בלא כך טעון היא לינה מחמת הקרבן והא גופה קמ"ל דאין הקרבן מעכב:

גמ' ר' מישא וחד מרבנין וכו'. לא פליגי אלא חד מדייק מהרישא דזאת אומרת שהפירות הטמאין חייבין בביכורים מדקתני דתרומת מעשר שוה להן דניטלין מן הטהור על הטמא א"כ אלו שנטמאו חייב להפריש עליהן בכורים ואידך מדייק מהסיפא דקתני תרומת מעשר אוסר את הגורן כתרומה משמע דלפעמים איסור הגורן תלוי בו ואע"פ שאין כאן תרומה והיינו אם הקדימו להמעשר ראשון בשבלים וכו' כדלעיל בהלכה ג' דאין כאן תרומה ומפריש הלוי תרומת מעשר שבו ואז הותר לו המעשר:

מתני' אתרוג שוה לאילן וכו'. לענין ערלה ולרבעי מונין לו משעת חנטה כאילן וכן לשביעית שאם חנט בששית ונגמר בשביעית פטור הוא מן הביעור ולענין מעשרות הרי הוא כירק שהולכין אחר שנת לקיטתו ואם נלקט בשנה שניה מתעשר מעשר שני ואם בשלישית מעשר עני:

גמ' אם לאילן למה לירק וכו'. כלומר הא כיצד דאם אתה אומר שהוא שוה לאילן לשביעית א"כ אם נחנט בשביעית פטור הוא ממעשרות והדר אמרת שלענין מעשר הולכין אחר לקיטתו כירק ואם נלקט בשמינית חייב הוא במעשרות:

תמן. בבבל אמרין דהולכין בו להקל לענין שניהן כגון אם נכנס מששית לשביעית דהרי הוא לבעלים ופטור מן הביעור הואיל וחנט בששית וכדין אילן ופטור הוא ממעשרות דנלקט הוא בשביעית וכדין ירק:

אמר לון רב המנונא. א"כ היאך אומרים אתם דבתרה בדבר שאח"כ כגון אם נכנס משביעית לשמינית והרי הוא הפקר שחנט בשביעית כדין אילן ויהא חייב במעשרות כדין ירק שהרי נלקט הוא בשמינית:

והבקר חייב במעשרות. בתמיה וסיומא דקושיא היא דלדבריכם צריך הוא שיהא כך בנכנס משביעית לשמינית והאי לא מצית אמרת דהרי מכיון שכבר דין הפקר לו מחמת שחנט בשביעי' היכי מחייבת ליה בתר הכי למעשרות וכי הפקר חייב במעשרות:

אמר ר' יוחנן. דהכי פירושא דמתני' ול"ק דהא דאמרן לענין מעשרות הולכים בו אחר לקיטה כירק היינו בשאר שני שבוע ולענין אם מתעשר מעשר שני או עני כדפרישית במתני' ובשביעית את מהלך בו לענין הכל כאילן כדמפרש ואזיל היך עבידא בשאר שני שבוע אם נכנס מחמישית לששית ששית ומתעשר מעשר עני כדין ששית הואיל ונלקט בששית:

מששית לשביעית ששית. ומתחייב במעשרות דהואיל ואמרו דלגבי שביעית עשו אותו כאילן א"כ גם לענין מעשרות הולכין בו אחר חנטה בששית לשביעית:

נכנס מחמישית לששית ולשביעית. לפי שעומד לפעמים ב' וג' שנים על האילן עד שיגמר כולו:

ולקטן בשביעית. כלומר כל מה שלקט ממנו בשביעית דין ששית לו כדאמרן דכל שהוא בשביעית הולכין בו להחמיר לענין מעשרות וקמ"ל דבכה"ג המעשר שלו כדין ששית ולא כדין חמישית שהוא מעשר שני ומשום דמיהת נלקט הוא אחר שעבר עליו ששית:

לקטן מששית ששית. כצ"ל וכדלעיל:

נכנס מששית וכו' לשמינית ולקטן בשמינית. הולכין בו הכל כשמינית וחייב במעשרות:

רבותינו וכו' למעשרות ולשביעית. הולכין בו אחר הלקיטה:

הכל מודין. שלענין ר"ה שלו אין הולכין בו כירק שר"ה שלו תשרי אלא כאילן ור"ה שלו בט"ו בשבט:

ר' יוחנן שאל לר' יונתן. איזה שבט אמרו שבט דחדשים וכסדרן של שנים שאנחנו מונין לחדשי הלבנה או שבט דתקופה וכסדרן של חדשי התקופות שבשנה מעוברת על הרוב אין התקופה בשבט דחדשים וא"ל לעולם אחר סדרן של שנים הולכין ואפילו בשנה מעוברת:

מעשה בר"ע שלקט אתרוג וכו'. ופריך אי כחומרי ב"ש וב"ה למה לי אתרוג אפי' בשאר כל האילן דלמר ר"ה שלו באחד בשבט ולמר בט"ו בשבט ומאי קמ"ל בהאי מעשה דאתרוג:

תני. דלא כחומרי ב"ש וב"ה נהוג בה אלא כחומרי ר"ג ור"א דמתניתין נהוג בו ופריך ר"ג ור"א על דב"ה אינון הוו כצ"ל. וכך היא הגי' בפ"ק דר"ה סוף הלכה ב' וכלו' בתמיה ואם כחומרי ר"ג ור"א נהוג בו וכי אתיא האי מילתא דידהו אליבא דב"ה הלא לפי הס"ד דחומרי ב"ש וב"ה נהוג א"כ היה זה בתחילת שבט והשתא אם נהג בו ב' עישורין ס"ל דכבר נתחדשה השנה מאחד בשבט וזהו כב"ש ולא כב"ה:

תיפתר. דה"ק בענין דפליגי ר"ג ור"א באתרוג הוא דנהוג בו כחומרי דתרווייהו כגון שחנט קודם ט"ו בשבט של שנה שנייה ונכנס לשלישית דלר"ג הולכין בו במעשר אחר לקיטתו ועישורו מעשר עני כדין שנה שלישית ולר"א דלכל דבר הוא שוה לאילן והוא חנט בשנייה ועישורו מעשר שני ונהג בו כשתיהן והכל אליבא דב"ה:

מה עשה. הלא מחמת ספק הוא עשה כך דאל"כ היאך נקט חומרי תרווייהו דסתרי אהדדי ואם ספוקי מספקא ליה א"כ היאך יעשה במעשר עני דלמא הדין בו שמעשרו מע"ש והעני הזה יאכלנו חוץ לירושלים וקאמר דכך עשה למעשר הזה שהיה רוצה ליתן להעני קראו בתחלה עליו שם של מעשר שני ופדאו ואח"כ נתנו לעני ואין כאן חשש לכלום:

מתני' דם מהלכי שתים. הוא דם האדם שוה לדם בהמה לענין הכשר זרעים אם הוציאו לשתיה כדתנן בסוף מכשירין:

דם השרץ אין חייבין עליו. משום דם אלא הרי הוא כבשרו כדתנן במעילה ובפ"ו דמכשירין ובנוסחות המשניות גריס ודם השרץ וכו' ופירשו בו שעל דם האדם קאי שלענין זה שוה הוא לדם השרץ שאין חייבין עליו:

גמ' אם התרו בו. על דם השרץ לוקה:

והתנינן וכו'. דאין לוקין עליו דהא אין חייבין קתני וקאמר ר' בא דאין חייבין עליו כרת קאמר אבל לוקין עליו ופריך והתני בתוספתא דכריתות יצא דם מהלכי שתים שאין בו אף טומאה קלה ודם השרץ שאין בו טומאה חמורה ומשמע שגם אין בו מלקות:

הדא דתימר. דאין חייבין עליו דוקא אם התרו בו משום דם אבל אם התרו בו משום שקץ לוקה שדמו כבשרו הוא כדפרישית במתני' ובהכי הוא דאיירי רב דקאמר אם התרו בו לוקה:

מתני' כוי. נחלקו בו אם הוא מורכב מן העז ומן הצבי או בריה בפני עצמו הוא ובגמרא הכא אמרי רבנין דבריה בפני עצמו הוא:

כיצד שוה לחיה דמו טעון כיסוי כדם חיה. ומכסין אותו בלא ברכה ואין שוחטין אותו ביו"ט משום דא"א לכסות את דמו בי"ט דלא ידעינן ביה אם מין חיה הוא או מין בהמה ואפר כירה דמוכן הוא היינו לודאי אבל לא לספק:

וחלבו מטמא טומאת נבילה כחיה. לפי שחלב בהמה טהרתו התורה כדכתיב וחלב נבלה וגו' יעשה לכל מלאכה וזה שמא חיה הוא וחלב חיה טמא לפיכך טמא הוא וטומאתו מספק:

ואין פודין בו פטר חמור. דשמא חיה הוא והתורה אמרה תפדה בשה:

מתני' כיצד שוה לבהמה חלבו אסור. מחמת ספק כחלב בהמה אבל אין חייבין עליו כרת וכן אין לוקין עליו שאין האיסור אלא מספק:

ואינו נלקח וכו'. כלומר ואע"ג דאמרינן דבמקצת שוה לבהמה הוא היינו לחומרא לאסור חלבו וכן חייב הוא בזרוע ולחיים וקיבה כבהמה אבל אינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים דתנינן בפ"ק דמעשר שני דלוקחין בהמה בכסף מעשר ולהקרב שלמים וזה א"א להקריבו דספק חיה הוא ודלא תימא דא"כ מיהת יקח אותו לבשר תאוה לאכול בירושלים כדתנינן שם גבי חיה קמ"ל דאף לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מעשר דספק בהמה הוא:

ר"א פוטר. מהמתנות לפי שהכהן מוציא מחבירו ועליו הראיה דבהמה הוא ואין הלכה כר"א דאע"ג דספק הוא התורה רבתה לחיוב מתנות דכתיב אם שה לרבות את הכוי:

מתני' כיצד אינו שוה לא לחיה לא לבהמה אסור משום כלאים וכו' והכותב וכו' לא כתב לו את הכוי. שאינו לא חיה ולא בהמה:

אמר הריני נזיר וכו'. כלומר אם חיה הוא או לא או אם בהמה הוא או לא ה"ז נזיר דספק איסורא לחומרא כדתנינן בפ"ה דנזיר ומייתי לה בגמרא:

ושאר כל דרכיו שוין וכו'. בגמרא קאמר לרבות להרובע או הנרבע ממינו שחייב:

גמ' אזהו כוי וכו'. רבנין אמרין מין הוא עיקרו. בפני עצמו ולא יכלו חכמים לעמוד עליו מאיזה מין הוא:

פדאו. לפטר חמור בכוי חוזר ופודה אותו בשה לפיכך אם אח"כ מת אחד מהן פטור דהכהן מוציא מחבירו הוא ועליו להביא ראיה דהרי הוא שלו:

גמ' מתני' דלא כר' אלעזר דתני ר' אלעזר אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי. כצ"ל וכך היא הגי' בפרק ד' דיבמות בהלכה ב' ולתנא דמתני' דס"ל אין חייבין על חלבו כרת א"כ אין כאן אשם תלוי דאין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת:

מתניתא דלא כרב דרב אמר כל שא"א לעמוד על ודאו לא יהו חייבין על ספיקו אשם תלוי כצ"ל. וכך הוא ביבמות שם דפליגי התם בהא ורב ס"ל דבעינן חתיכה מב' חתיכות באשם תלוי כגון ב' חתיכות לפניו א' של חלב וא' של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו אכל דזה אפשר לעמוד אח"כ על ודאו אבל חתיכה אחת ספק היא של חלב ספק היא שומן ואכלו זה אי אפשר לעמוד בבירור על ודאו אינו מביא אשם תלוי וא"כ הך ברייתא דר' אלעזר פליגא על רב דהא כוי אי אפשר לעמוד על ודאו מה הוא ומחייב ליה באשם תלוי:

פתר לה. רב דחלוקין חביריו על דברי ר' אלעזר וכדקאמר הכא דמתני' דידן דלא כר' אלעזר ורב כהך סתמא ס"ל:

ואפי' בשעה וכו'. אהא דקתני אינו נלקח בכסף מעשר וכו' מפרש לה דלא תיקשי מאי קמ"ל פשיטא דמכיון דספק בהמה הוא ספק חיה ואינו קרב שלמים מהיכי תיתי ילקח לבשר תאוה שמא בהמה הוא ובהמה אינה נקחית לבשר תאוה בכסף מעשר הלכך קאמר דהאי מתני' לא צריכא אלא אפי' בשעה שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה כדאמרינן לעיל בפ"ק דמעשרות בראשונה היו לוקחין אח"כ התקינו שלא יהו לוקחין אלא לשלמים וזה לא נלקח בכסף מעשר לאכול בשר תאוה בירושלים אפי' באותה שעה:

וחייב בזרוע וכו'. ומפרש טעם פלוגתייהו דר"א דהוא אמר עכשיו נסתפק הוא לנו דילמא בהמה דילמא חיה הוא לפיכך דהוא אומר פטור מטעם המוציא מחבירו אבל רבנן דאינון אמרין מין הוא עיקרו ובריה בפני עצמו הוא כדלעיל לפיכך הוא דאינון אמרין דחייב במתנות דהתורה רבתה אותו לכך:

גמ' מתניתא דלא כרבי דתני בברייתא הקדיש וכו' רבי אומר הקדיש את הכוי. דממ"נ הקדש הוא אם הוא בהמה או אם הוא חיה וה"ה לכותב חייתו ובהמתו לבנו ות"ק כתנא דידן ס"ל:

אמר הריני נזיר וכו'. כלומר בין שאמר כך ובין שאמר כך לעולם אמרינן ספקו לחומרא והוי נזיר כדתנן סוף פ"ה דנזיר:

למה לא תנינן הרובע והנרבע ממינו חייב. וה"ז שוה לבהמה ולחיה וא"ל תניתה להא בסיפא ושאר כל דרכיו וכו' וה"ז ג"כ בכלל:

הדרן עלך התרומה והבכורים