מתני' כיצד מפרישין הבכורים יורד וכו' תאנה שבכרה וכו'. אף על פי שלא נגמרו כל צרכן קושרן בגמי לסימן וקורא להן שם ואומר הרי אלו ביכורים ואין צריך לחזור ולקרות להן שם לאחר שיגמרו ויתלשו וטעמייהו דרבנן מפרש בגמרא משום דכתיב הנה הבאתי את ראשית פרי וגו' בשעת הבאה צריך שיהו פרי אבל לא בשעת הפרשה ור"ש ס"ל שצריך לחזור ולקרות להן שם לאחר שיתלשו דדריש ולקחת מראשית כל פרי שאף בשעת לקיחה וקריאת שם צריך שיהו פרי ואין הלכה כרבי שמעון:

גמ' על דעתיה דר"ש וכו'. כלומר דלר"ש מעכב הוא קריאת השם בתלוש שאם לא קרא עליהן בכורים אחר שנתלשו לא קדשו כלל לא לענין דמוע ולא לענין חיוב חומש לזר האוכלן ולא לענין מלקות לכהן האוכלן חוץ לחומה לאחר שנכנסו לירושלים ויצאו:

מ"ט דרבנן וכו' אבל בשעת הפרשה כו'. כצ"ל כמפורש במתני':

ר' זעירא בעי. אליבא דר"ש דס"ל שצריך לקרותן בכורים בתלוש ואם כשתייר מהאילן ביכורי יחור אחד במחובר מהו שיתירו חנטו במה שקרא שם על פירות יחור הזה בעוד שחנטו דאפשר הואיל וקרא שם בתלוש על שארי פירות האילן הזה הותרו גם בכורי יחור הזה או דילמא דלר"ש צריך קריאת שם בתלוש על כל הפירות שרוצה להביאן לבכורים וענין בעיא זו בכגון שאין כאן ששים שהוא שיעור הבכורים מדבריהם כדלקמיה עד שיצטרפו בכורי היחור עמהן ולא איפשיטא לר"ש:

תני ר' ישמעאל וכו'. מוסיף הוא על הברייתא קמייתא בתרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כדמפרש מה אית לך שאין מקפידין כגון תרומת הכלוסין וכו' שאלו אינן חשובין וכדאמר נמי לעיל בפ"ב דערלה בהלכה א' שאם נפלה סאה מהן לתוך מאה חולין אין צריך להרים:

מתני' כל העיירות שבמעמד. ענין המעמדות מפורש בפ"ד דתענית שהתקינו נביאים הראשונים כ"ד משמרות ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראל וכו' ובזמן הבאת הבכורים היו מתכנסות כל העיירות שבאותו המעמד לעיר אחת של המעמד כדי שלא יעלו יחידים ומשום ברוב עם הדרת מלך:

ולא היו נכנסין לבתים. מפרש בגמרא מפני אהל הטומאה:

ולמשכים. כשהן משכימים בשחר היה הממונה אומר להן קומו וכו' וקאמר בגמרא שבדרך כשהן מהלכין אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך וכו':

גמ' כגון יהורב ומכיריו. יהורב הוא שם משמר הראשון עם המכירים שלו והשייכים אליו וכן ידעיה ומכיריו וכן כולם:

וילינו בבית הכנסת. דקס"ד דלנים ברחוב מפני שהן מרובים וא"כ ילינו בבהכ"נ שהיא גדולה:

מפני אהל טומאה. ויש לחוש גם בבהכ"נ שמא יארע איזה טומאה ויטמאו כולן באהל:

בעזרה וכו'. כלומר עד שהגיעו לעזרה היו מסיימין לפסוק כל הנשמה תהלל יה הללויה ומשהגיעו לעזרה התחילו הלוים בשיר ארוממך כדתנן לקמן:

מתני' הקרובים. לירושלים מביאין תאנים וענבים בעודן לחין והרחוקים מביאין אותן גרוגרות וצימוקין לפי שהלחין אינן יכולין להתקיים בדרך רחוקה:

והשור הולך לפניהן וכו'. והוא הקרבן שלמים דאמרינן בפ' דלעיל שמצוה להביא עם הבכורים ובגמרא פליגי בה דאיכא למ"ד שזה השור הוא לקיץ המזבח ועולה הוא:

ועטרה של זית בראשו. ולפי שהזית משבעת המינין הוא והוא האילן היותר יפה ועלהו רענן:

שלחו לפניהן. שלוחין לאנשי ירושלים להודיען מביאתן ובתוך כך מעטרין את הבכורים שלהן ומפרכסין אותן שנותנין הלחים והיפים שבהן מלמעלה:

הפחות והסגנים. של כהונה ושל לויה ושאר החשובים וכן הגזברים של הקדש יוצאין לקראתן לכבדן:

לפי כבוד הנכנסין וכו'. אם מרובים הן יוצאין לקראתן מרובים ואם מועטים מועטים:

כל בעלי אומניות שבירושלים היו עומדין מפניהן. ואע"פ שאין צריכין לעמוד מפני ת"ח ולהבטל ממלאכתן מ"מ מפני מביאי הביכורים היו עומדין דחביבה מצוה בשעתה ובגמרא הכא אמרו דמטעם זה עומדין מפני גומלי חסד עם המת שמלוין ונושאין אותו וכן מפני נושאי התנוק לברית מילה:

גמ' עד היכן נקראו. קרוביס:

עד כדי שהוא יכול לתרום מן המובחר. כלומר שיכול להביאן כמו שהפריש אותן מן המובחר ולא יתקלקלו:

ביקש להביא דבילה. גרוגרות לאחר שנדרסין והן נקראין עיגולי דבילה אם יכול להביא נאמר אם היתה דבילה קעילית שהוא מהמקום המובחר לדבילה מביא ואם ממקום בצרה אינן חשובין כל כך ואינו מביא משם:

פשיטא שהוא מקריב שלמים. לזה השור ההולך לפניהם דכן מסתבר שהרי הבכורים טעונין קרבן שלמים עמהן ומכל מקום אשכחן דפליגי בה דר' אימי אמר שמקריבו שלמים ורב אמר שהוא לעולה לקיץ המזבח ומביא שלמים אחרים עמהן:

יחיד שנתעצל ולא בא. עם בני המעמד מה יעשה שלהביא שור עם הבכורים שלו הרבה הוא להיחיד וקאמר מביא גדי וקרניו מצופות כסף והוא הולך לפני הבכורים שלו:

ועטרה של זית בראשו. לפי שהוא ממין שבעה והעלין שלו יותר יפים משארי מין שבעה:

תני וכו'. לפרש עטרו את בכוריהן דקתני במתני':

וכי יש קטן וגדול בירושלים. כלומר מאחר דקתני הפחות והסגנים וגזברים יוצאין לקראתן א"כ מעתה וכי יש קטן וגדול בירושלים לומר שזה חשוב יותר מאלו ומאי האי דהדר וקתני לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין:

אלא כיני מתני'. לא לענין חשיבות קאמר אלא דה"ק באוכלוסין הרבה או מעט לפי רוב הנכנסין היו יוצאין רוב אוכלסין ואם מועטין מועטין:

ולא כן תני תקום והדרת. כתיב מה קימה וכו' ולאפוקי אם בטל ממלאכתו הוא מחמת כך ואמאי קתני כל בעלי אומניות עומדין מלפניהן ומשני שנייא היא הכא שהוא אחת לקיצין פעם אחת לזמנים בשנה אבל מפני זקן אם אתה מחמיר על בעלי אומניות לקום נמצא בטל ממלאכתו כל יום:

ר' יוסי בר' בון וכו'. ולדידיה טעמא דגדול כחן של עושי מצוה וחביבה מצוה בשעתה:

אלא מן קומי אילין דגמלין ליה חסד. שמלוין ונושאין אותו וגדול כחן של עושי מצות:

פעמיים ביום. שלא יהא כבודו גדול מכבוד קונו:

פעם אחת ביום. סגי דהרי לא כן תני וכו' ולא יטריח יותר מפעם אחת:

על דעתיה דר' יוחנן ניחא. כדאמרינן טעמא אלא על דעתיה דר"א א"כ לא יקום כל עיקר שלא יטריח כלל וקאמר ר' יעקב וכו' דה"ק שלא יטריח שלא יראה חבורת זקנים והוא עובר לפניהם בשביל שיקומו מלפניו אלא יסבב הדרך:

בשאילת שלום לתלמיד להרב כמה פעמים ביום צריך לשאול בשלומו למר פעמיים ולמר פעם אחת:

לזקן ד' אמות. כשבא לתוך ד' אמות שלו ואם עבר מלפניו א"צ לעמוד וישב לו:

מ"ט והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו וגו' עד באו האהלה. ומשה היה נשיא וילפינן כבוד כ"ג ג"כ מכאן:

תרין אמוראין. פליגי בהאי קרא והביטו אחרי משה:

מיחמי. יראו זה הצדיק הזוכה ומזכה לאחרים:

חזי שוקיה. כמה עב וראו כרעיה כמה עבים מפני שאוכל ושותה מן היהודים וכל מה שיש לו הכל מהיהודים:

ארון וכו'. כך הוא הסדר והכהנים כשהן נושאין כפיהם פניהם כלפי העם והציבור פניהם כלפי ארון הקדש:

מפני בנה. כלומר התלמיד בשעה שהוא לומד אין עומד מפני הרב שהוא בנה של התורה שזהו התורה עומדת מפני בנה:

מפני חבר. תלמיד חבר שאינו זקן:

הוון יתיבין. ועוסקין בתורה:

תרתי גבכן. שני דברים אצליכם נגד שורת הדין:

מפסיק. מלמודו וקאים מפני הזקן לפי שהוא חושש להאי תנא דתני וכו' מפסיקין מכתיבתן לק"ש וכו':

כך מפסיקין לתפלה ולהנחת תפילין וכן לשאר מצותיה של תורה ור' אחא חושש להא דר' חנניא בן עקביא שאלו כותבי התורה מפסיקין לכל המצות ולפיכך הפסיק כדי לקיים מצוה זו:

מן דהוה לעי. לאחר שנתיגע כל צורכו בלימוד התורה ורצה לנוח מעט היה יושב לפני בית המדרש בשביל לראות להזקנים העוברין ולקום מפניהן כדי שלא יהא בטל מעסק מצוה:

יהודה בר' חייא. היה רגיל לעלות ולישאל בשלום ר' ינאי חמיו מע"ש לע"ש והיה ר' ינאי יושב במקום אחד ותולה עיניו לראותו ולקום מפניו והיו התלמידים אומרים לא כן למדנו רבינו לזקן ד' אמות ואמר להן אין ישיבה לפני סיני זה ר' יהודה בר' חייה שהוא סיני ופעם אחד נתאחר מלעלות ואמר ר' ינאי לית אי אפשר דיהודה ברי ישנה ממנהגו לבא בכל ע"ש בזו השעה וא"כ לית אפשר אם לא ארעו לגוף הצדיק הזה איזה יסורין דומה שאין לנו יהודה ברבי שנפטר והיה כשגגה היוצא מלפני השליט:

אפי' זקן עם הארץ. לפי שאמר לא בחנם מאריך זה ימים והגון הוא לכבדו:

ר' חנינא מחי. היה מכה למי שלא קם מלפניו ואמר כי אתה רוצה לבטל מצות התורה:

כשהנשיא נכנס וכו'. ברייתא זו נשנית בתוספת' דהוריות:

כד שמעון להאי ברייתא דתני. והיו רוצין לנהוג ולעשות לו כן כדתני חכם שנכנס וכו' וכעס ר"מ על זה ויצא מבית המדרש וא"ל שמעתי שמעלין בקדש ולא מורידין:

ר' זעירא היו רוצים למנותו. לזקן ולא רצה לקבל מפני ענוותנותו וכששמע האי ברייתא דתני חכם וכו' קיבל עליו לאשר מינוהו:

מיקל. היה מבזה לאלו שמתמנין ע"י כסף:

ניעבד נפשין. כעוסקין בתורה שלא לעמוד מלפני זה:

תירגם ר' יעקב. להמקרא הזה ולהסמוך לו הוי אומר נעץ הקיצה וגו' הוא יורה בלשון תמיה וכי יודע הוא יורה אלא הנה הוא תפוש וגו':

הוי אומר בעיתון ממנייה. והוי על זה שאתם מתרצים למנות לזה שהרי וה' בהיכל קדשו זה ר' יצחק בר' אלעזר בכנסת דשער קיסרין לזה היה ראוי למנותו עליכם:

שמעת שממנין בח"ל. לאותן שהן בח"ל אם ממנין אותם בא"י:

הא כל ישיבה שלך. של מינוי הזקנים לא יהא אלא על אדמתך:

על מנת לחזור. כשהולכין לח"ל על איזה זמן וע"מ לחזור ממנין אותן לשעה:

עד זמן דמיתמני רבי. שלו ומינוהו לרבו:

הוה כד מסקום. עני מאד ומלשון מסכן הוא ונתמנו קטנים ממנו והוא לא נתמנה לפי שלא היה לו מזל וכדאמר דבקי הוה במרגליתא ובכל דבר ולא היה לו ככר לחם לאכול:

ושלח ליה ר' אבהו. אגרת אחת ונתן מתנה אחת בתוכה וכתב ליה בשביל מתנה זו שתקבל בכדי הוצאה לעלות לא"י לפי שהיה חושש אפשר שלא ירצה לקבל מתנה וכתב לו כן כדי שיתרצה שזהו למצוה:

מי יגלה. ועוד זאת אמר ר' אבהו שהיה עניו גדול ואמר מי יגלה עפר מעיניך ר' יוחנן לאבוה ריגלותיה איתמני לנמיכות ושיפלות שלו ראית ואתה מנית אותו לחכם ולשמעון בר ווא דמעפריא לשון חשיבות וחביבות הוא מלשון כשני עפרים והוא לא איתמני ממך ריגלותיה מלשון והרגליות משיעבור הימנה:

מתני' החליל. כלי זמר הנשמע קולו למרחוק היה מכה לפניהם בכל הדרך ובירושלים עד שמגיעין להר הבית:

אפי' אגריפס המלך. שהוא בעל נפש גדולה ושררה רבה נוטל הסל בכורים שלו על כתיפו ונכנס וכו' וכדקאמר בגמרא לפי שהיה צריך ליתנו מידו ליד הכהן כדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך:

הגוזלות שעל גבי הסלים. לאו דווקא על גבי הסלים היו שלא יטנפו הביכורים אלא סביבות הסלים היו כדי לעטר וליפות הבכורים והן היו קריבין עולות:

ומה שבידם. שגם בידם היו מביאין גוזלות והן ניתנין להכהנים:

עודנו הסל על כתיפו קורא וכו' ר' יהודה אומר. לא היה גומר כל הפרשה בעוד הסל על כתיפו אלא קורא בתחילה עד ארמי אובד אבי וכשיגיע לזה מוריד הסל מן כתיפו ואוחזו בשפתותיו עד שמניח הכהן את ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח וקאמר בגמרא שמניחו בקרן מערבית דרומית בדרומה של קרן והשתחוה ויצא והלכה כר' יהודה:

מתני' בראשונה וכו' נמנעו מלהביא. אלו שאין יודעין לקרות שלא יתביישו:

התקינו וכו'. ובגמרא קאמר דסמכו על הכתוב וענית ואמרת ואין ענייה אלא מפי אחר:

בקלתות. ובסלים של כסף מצופות או בשל זהב:

בסלי נצרים. ענפים או שבטים של ערבה קלופה:

והסלים. של העניים עם הבכורים ניתנים לכהנים אבל של עשירים היה הכלי חוזר לבעליו ובגמרא דב"ק איתמר מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא:

גמ' כיני מתני'. כלומר כך הוא הטעם דקתני במתני' נוטל הסל על כתיפו וכו' משום דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כמפורש במתני':

אית תנייא תני. מחליף ממתני' הגוזלות שעל הסלים ניתנין לכהנים ומה שבידו הן לעולות וטעמא דהאי תנא כדי לסמוך מתנה למתנה דכמו שהבעלים נותנין סל הבכורים לכהנים כך הגוזלות שעליהן לכהנים:

לא היו נותנין את הגוזלות וכו' כדפרישית במתני':

חוזר להגדתי היום. לאחר שהגיע לארמי אובד אבי ומוריד הסל והכהן מניח ידו תחתיו ומניף חוזר ומתחיל הגדתי היום עד שגומר הפרשה:

וכי יש אדם מגיד וחוזר ומגיד. ומשני קיימינה להאי ברייתא דזה אינו נקרא חוזר ומגיד אלא כאדם האומר כבר הגדתי לזה בתחילה וכדי שיאמר כל הפרשה אחר התנופה:

הנחה מהו שתתיר למחוסרי זמן. כגון הכא שלאחר שגומר כל הפרשה תנינן שמניחו והנחה זו מתירתן ואם הניחו מקודם שקרא דהוי מחוסר זמן מהו שתתיר אותו:

הדא דתימא. דמספקא ליה להונא כשחזר ונטלן ממקום שהניחן אם הנחה שעשה מתירתן אע"פ שלא חזר והניחן אבל אם היו במקומן שלאחר שהניחן לא נטלן א"כ כבר כהניחן הן ופשיטא שמתירן שהרי אין הקריאה מעכבת אלא הנחה היא שמעכבת והרי קיים מצות הנחה:

הניחן בלילה. אם הנחה כזו הנחה היא דהויא כמחוסר זמן:

הניחן וכו' כלומר שמפרש להניחן דקתני במתני' והיכן מניחן בצד המזבח בקרן דרומית מערבית וכדמסיק דכתיב לפני ה' וזהו במערב יכול במערב הוא שמניחן ת"ל לפני המזבח וזהו הכבש שהוא פני המזבח ובדרום היה יכול בדרום וכו' הא כיצד מגישן על קרן דרומית מערבית לקיים שניהן ומניחה בדרומה של קרן דהא כתיב והניחו לפני מזבח אלמא דעיקר הנחה בדרומה של קרן:

גמ' תני אין ענייה אלא מפי אחר ולא עוד וכו'. כלומר דקשיא ליה דלפי האי ברייתא מפני מה תלו טעם התקנה משום שנמנעו מלהביא תיפוק לי' דענית ואמרת כתיב הלכך קאמר דאין ה"נ וחדא ועוד קתני מפני שנמנעו מלהביא התקינו שיהו מקרין לכל ולא עוד אלא שסמכו לתקנה זו מן הכתוב וענית ואמרת:

מהו להביאן בתמחוין של כסף. דשמא קלתות בדוקא קתני דהטנא כתיב ולא בכלים אחרים:

ר' יונה ור' ירמיה וכו'. עיקרא דהאי מילתא לקמן במגילה פ"ד בהלכה א' היא שנויה והתם היא שייכה והכא אגב דהאי בעיא דר' יונה מייתי לה דאמר התם לעיל על שהיו נוהגין לתרגם בתורה שאין התרגום מעכב אמר ר' יונה אע"ג דאת אמר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו ר' יונה ור' ירמיה חד מחזר מנא וחרנא מחזר פטירין עם ירקונין דתימר עם מרורין כלומר אחד היה מחזיר להמתרגם שטעה ותרגם מנא על טנא ואידך היה מחזירו להמתרגם למצות ומרורים פטירין עם ירקונין אלא שצריך לתרגם פטירין עם מרורין ולא ידענו מי מהן היה מדקדק לומר זה ומי מהן לומר לזה:

מן מה דאמר ר' יונה. הכא דנסתפק לו אם יש להביאן בתמחוין של כסף דילמא דוקא בטנא קפיד קרא ולא בכלי אחר:

הוי דהוא מחזר מנא ויאמר סלא. א"כ ש"מ דר' יונה היה מחזירו להמתרגם מנא לטנא דאפשר דהקפידה התורה שלא יביא בכלי אחר אלא דיאמר סלא לתרגום של טנא:

ר' פנחס מחזר פטימין בני תורין. דיאמר תורין ובני תורין להמתרגם תורין ובני יונה פטימין ובני תורין היה מחזירו עד שיאמר תורין ובני תורין. והתרגום שלנו שפנינין ובני יונה ותרגום אחר היה להן בזה:

מתני' מעטרין את הבכורים. מה שמניחין למעלה על הסל כדי ליפותן בפירות נאים ומשובחי' נקרא עיטור בכורים ומה שמוסיפין על המין לאחר שהופרש ממנו לבכורים נקרא תוספת בכורים וקסבר ר"ש בן ננס דעיטור בכורים אף באותן פירות שאינן ממין שבעה שהן הן שחייבין בבכורים אבל אעיטור לא קפדינן:

ר"ע אומר וכו'. דאף העיטור צריך שיהיה משבעת המינין ושהבכורים נוהגין בהן והלכה כרבי עקיבא:

שלש מידות וכו' ועיטור בכורים. אף במין בשאינו מינו ובלבד שיהא העיטור משבעת המינין וכר"ע כגון שמעטר תאנים לבכורי ענבים או איפכא וכיוצא בהן:

תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ופטורה מן הדמאי. מפני שהיא כבכורים וע"ה המביא בכורים לא היה הכהן צריך להפריש עליהן דמאי:

ועיטור בכורים חייב בדמאי. מפני שאינו כבכורים ממש ומ"מ נאכלת בטהרה כדין תוספת בכורים שאינה מן הארץ דג"כ אינה בכורים ואעפ"כ נאכלת בטהרה:

אימתי אמרו תוספת הבכורים כבכורים. ואף לענין שפטורה מדמאי דוקא בזמן שהיא באה מן הארץ אבל אם אינה באה מן הארץ אלא מעבר הירדן או מסוריא וכיוצא בה שהבכורים מהן מדבריהם אינה כבכורים לכל מילי ומ"מ נאכלת בטהרה היא:

גמ' כל עמא מודו שמעטרין את הבכורים מחוצה לארץ. כצ"ל כדמסיק הטעם לפי שאין בני אדם טועין שמביאין בכורים מחוצה לארץ ולא חיישינן שמא יאמרו שמכיון שמעטרין בהן מביאין ג"כ מהן דהכל יודעין שאין מביאין בכורים מח"ל:

לא מפליגין בעמון ומואב. כלו' כי פליגי באותן שהן מעמון ומואב הוא דמצינן למימר ליה דאיכא בינייהו מהאי פלוגתא דתנאי דפליגי במתני' לענין אם מעטרין חוץ משבעת המינין דלמ"ד דמעטרין אף בחוץ מז' המינין א"כ אין חוששין ג"כ לעטר באלו שמעמון ומואב אבל למ"ד אין מעטרין אלא מז' המינין וטעמא שלא יאמרו אם מעטרין בהן א"כ מביאין ג"כ מהן וה"ה נמי דמעמון ומואב אין מעטרין דילמא אתי למיטעי ולומר הואיל וסמוכין הן לא"י מביאין בכורים מהן:

אמר רבי מנא. דלא היא אלא איפכא הוא דהכל מודים שאין מעטרין באלו שמעמון ומואב דילמא אתי למיטעי ולומר שאף מביאין בכורים מהן ובמה פליגין כלומר ובמה נוכל לומר דתלייא בפלוגתייהו דבמתניתין באותן שהן מח"ל אם מעטרין בהן או לא דלמ"ד מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינין מעטרין את הבכורים מח"ל כצ"ל דכמו דמעטרין אף במין שאין מביאין מהן ה"נ מעטרין אף באותן שהן ממקום שאין מביאין מהם ולמ"ד אין מעטרין אלא ממין שמביאין מהן והן ז' המינין א"כ אף אין מעטרין באותן שהן מח"ל שהרי אין מביאין בכורים מהן:

מתני' ולמה אמרו. לענין מאי אמרו הבכורים כנכסי כהן כדתנן בריש פרק דלעיל:

שאדם קונה מהן עבדים וכו'. דאף במעשר שני אמרו דאלו אין ניקנין ממנו מבכורים שהן כנכסי כהן ניקנין:

וספר תורה. וכן קונה מהם ס"ת ואע"ג דאינו יכול למכרה שאין מוכרין ס"ת אלא לאלו דברים שנשנו בגמרא בהסוגיא:

ר' יהודה אומר אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה. דס"ל דבכורים כקדשי הגבול הן וחכמים אומרים דכשאר קדשי מקדש הן הואיל ונכנסין הן לבית ונותנין אותן לאנשי המשמר והן מחלקין ביניהן וכדפליגי ג"כ לעיל בפ"ד דחלה בהלכה ח' והלכה כחכמים:

גמ' ר' יוסי בשם ר' חייא בר ווא וכו'. גרסינן דהוא חבירו של ר' יונה ובר פלוגתיה ופליגי בהא דקאמר ר' חייא בר ווא דשאלו את רשב"ג וכו' וכדקאמר לקמן על דעתיה דר' יוסי וכו':

מפני חייו. שיתפרנס מותר למכור:

ולא אגיבון. לא השיב להן כלום על זה ור' יונה קאמר דלא שאלון לזה מרשב"ג כלל והלכך קאמר הש"ס דלר' יונה ניחא דמפני שלא שאלו ממנו לזה לא השיבן אבל לדעת דר' יוסי אם שאלון ליה למה לא השיבן אלא דהעיקר כר' יונה וכן כי אתא ר' חנניה וכו' קאמר בהדיא דכ"ש מפני חייו:

תני. בתוספתא דנדרים:

לתלמוד תורה. שאם לא ילמוד יהא מודר הנאה ממנו אפילו כן מותר למלאות לו וכו' מפני חייו:

ופליגין. ושואל הש"ס אם פליגי וקאמר דלא פליגי אלא כאן באיש כאן באשה שהאשה היא צריכה אף לחפצים להתקשט בהן כדי שיקפצו עליה לישא אותה:

אם היה אדם מסוים. וחשוב עשאו אותו כאשה לחפצים הצריכין לו:

תני המוכר ס"ת של אביו. אפי' של אביו ומפני ששנינו שאע"פ שהניח אביו ס"ת מצוה על האדם שיכתוב לו ס"ת משלו וזה שכתב לו ס"ת לעצמו ורוצה למכור את של אביו מ"מ אינו רואה סימן ברכה לעולם וכל המקיים ספר תורה בתוך ביתו גם לזה שהניח אביו עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד:

הדרן עלך כיצד מפרישין וסליקא לה מסכת דבכורים וכולא סדרא דזרעים ברחמיו מרובא וסייעתא דשמיא טובא