מתני' אין דורשין בעריות בשלשה. ה"ק אין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד. לשלשה בני אדם כאחד אין דורשין להם סתרי עריות מה שאין מפורש בהכתוב בהדיא כגון בתו מאנוסתו דלא כתיבי בהדיא ומדרשא הוא דאתיא וטעמא דחיישינן שמא בזמן שידבר הרב עם אחד ישאו ויתנו השנים ביניהם ולא יתנו לבם לשמוע מפי הרב כשדורש בו איסור ויבא להקל בעריות. וחששו בעריות יותר משאר כל איסורים שבתורה מפני שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן ובין בפניו ובין שלא בפניו נפיש יצריה:

ולא במעשה בראשית. במה שנבראו מששת ימי בראשית אין דורשין אפילו לשני בני אדם וכ"ש לשלשה או יותר דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלים:

ולא במרכבה. מעשה מרכבה שראה יחזקאל ושראה ישעיה. אפי' ליחיד אא"כ היה הרב מכיר בו ויודע שהוא חכם שאם ימסור לו ראשי פרקים יהא מבין השאר מדעתו:

וכל המסתכל בארבעה דברים. בהני דמפרש ואזיל:

רתוי לו. לשון רחמנות הוא כלומר מרוחם היה ויותר טוב לו אם לא בא לעולם:

מה למעלה. מכיפת השמים הנראה לעין:

ומה למטה. מתחת לארץ:

מה לפנים. מקודם שנברא העולם:

ומה לאחור. בסוף העולם לאחרית הימים:

כל שלא חס על כבוד קונו. שעובר עבירה בסתר ואומר מי רואני ומי יודיעני:

גמ' דר' עקיבה היא. האי ש"ס מפרש לעריות והיינו סתרי עריות מה דלא מפורש בהדיא לגוונא חדא וזהו לאזהרת נשכב במשכב זכר דלא כתיב אלא ואת זכר לא תשכב וגו' ופליגי ר' ישמעאל ור"ע בפ"ז דסנהדרין בהלכה זו באזהרה לנשכב מנין דר"ע דריש לא תשכב קרי ביה לא תישכב ור' ישמעאל דריש לה התם מלא יהיה קדש מבני ישראל וכו' ואמרי' שם דהנ"מ מבינייהו אם שכב את הזכר ונשכב ממנו דלרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת דמחד קרא נפקי ולר' ישמעאל חייב שתים דמתרי קראי נפקי. והשתא קאמר דמתני' דקתני אין דורשין בסתרי עריות לשלשה כר"ע אתיא דלדידיה ליכא נ"מ לעובדא גבי שוכב ונשכב אבל כר' ישמעאל למאי דר' ישמעאל תני שם א"כ דורשין באזהרות לעובדא דאיכא נ"מ למעשה דמיחייב שתים:

מן דר' אמי וכו'. ממה דחזינן דר' אמי היה יושב ושונה אזהרה לשוכב בפ"ע ולנשכב בפ"ע אם כן ש"מ הלכה כרבי ישמעאל וכדאמרן:

דר"ע היא. הא נמי כר"ע דמדרישא כר"ע הך בבא נמי כר"ע דאין לדרוש במה דליכא נ"מ למידי אבל כר' ישמעאל דאמרינן דברישא דורשין דאיכא נ"מ לעובדא ה"נ דורשין במעשה בראשית דאע"ג דלעיבדא ליכא נ"מ במידי מ"מ מתני' דלא כרבי ישמעאל:

וכדאשכחן דר' יודה בר פזי יתיב ודריש. בתחלה היה העולם מים במים וכו'. והדא אמרה דס"ל הלכה כר' ישמעאל דס"ל דורשין:

שהיה רבי קורא אותן ובוכה. שמהמקראות האלה רואין אנו היאך לירא מן הדין וכן מצינו בקרא דשמואל וכדאמר והרי הדברים קל וחומר וכו':

הבל היוצא מפיו. עושה רושם למעלה ומגיד לו לאחר זמן וזהו ובורא רוח שנעשה יש ובריאות מהרוח ומגיד לאדם מה שיחו:

אילין ציפוראי. מפרשין לתהו דקרא שהיא חשך ואפילה:

אייתי לי הוגנין. גמלים קטנים בחמורים נקראו עיירות ובגמלים הוגנין:

אטעונינון. המשא ועדיין עמדו והרביצום ואח"כ לקחום וחנקם וא"ל הרי לך עכשיו תקים אותם והשיב לו מן דחנקתין אותן היאך אפשר להקימן וא"ל עכשיו ראה מה חסרתי מהם כלום אלא מעט רוח שיצא מהן הוי העולם עומד על הרוח:

עוד היא כר"ע. שאלה היא אם דהא נמי אליבא דרבי עקיבא דוקא דרישא כוותיה היא דאתיא כדלעיל והך דמרכבה נמי אליביה דוקא. וקאמר דלא היא אלא ד"ה היא וכו' דלא כן אמר רב וכו':

ומסכים. והוא מסיים לאחר שהבין מעצמו ורבו מסכים עמו:

יהלך באמצע. במה שהורשה להתבונן ואל יטה עצמו מן הצד ויבא לידי סכנה:

ואתיא כמ"ד. דדריש שובע לשון שבע ש"מ מיהת דכמה וכמה כיתות לצדיקים לעתיד לבא:

מבחוץ. שנטרפה דעתו:

אין דעתן נקיה. להרצות במעשה מרכבה:

בפרדס. עלו לרקיע על ידי שם:

שהיה הורג רבי תורה. כשראה נערים נתרבו וגדלין בתורה הרגן:

אמרין. עליו כל תלמיד וכו' ואמר מה הן עושין שיושבין כאן זה ראוי לאומנות שיהיה בנאי וזה נגר וכו' וכששמעו זה הניחו בית הסופר והלכו להן:

שחיבל מעשה ידיו של אותו האיש. על עצמו הוא אומר בפיו שדיבר כך אבל מעשה ידיו שבתחלה קודם שיצא לתרבות רעה:

אוף. בשעת גזירת שמד שגזרו על ישראל לחלל שבת והיו האויבים מטעינין עליהם משאות לשאת בשבת והיו היהודים מתכונין לשאת שנים למשא א' כדי שיהא משום שנים שעשו מלאכה אחת ויהיו פטורין מחיוב חטאת ואמר אחר להאויבים אטעינין יחידאין כדי שיהא להן חילול שבת מן התורה וכך עשו האויבים:

והוון. ועוד שיהודים היו מתבונון לפרק משאיהן בכרמלית כדי שלא להוציא אח"כ מרה"י לר"ה כשיוליכו למקום אחר ואמר בן אבויה אטעינן צלוחין של זכוכית וע"כ יפרקו משאיהן בבית שיהו משתמרין:

ומה הויתה דריש תובן. עוד מאי דרשת:

בזמן שהיא טוב מראשיתו. שבתחלה היתה מחשבתו לטובה ולשם שמים ולא כמעשה אבויה אביו וכך היה המעשה וכו':

וכל דא מן הן אתת ליה. מהיכן היה גרם הדבר מעצמו שיצא לתרבות רעה:

כאירסה של חכינה. כארס של נחש:

הא רבך באיש. חולה:

ואיטפיית. ונכבית האש:

יתפרכן. נפרכים פרכים מפוזרין כהני אלומים:

סבור שהיא כמגדלה. כצ"ל:

הידעת מני עד. זה נעלם ממך מה שהיה לפנים. אבל את יודע מני שום אדם וגו' דזה מותר להתבונן:

יכול קודם למעשה בראשית וכו'. כך הוא נדרש בתוספתא פ"ג:

לא תהא מביא לי. לדרוש אלא את שהיא כיוצא בך מבששי:

ולבך מסכים. בינך לבין עצמך ולא בפרהסיא ולאחרים ומשנברא העולם מאותו זמן את הולך ודורש וקולך וכו':

תני בר קפרא ולמן היום. כלומר דס"ל דמותר לדרוש אף מקודם מעשה בראשית דכתיב ולמן היום משמע אף מקודם היום אשר ברא:

אתיא דר' יודה בר פזי. בריש פרקין דדריש בתחלה היה העולם מים במים כהדא דבר קפרא ולמן היום ומה דתני רבי חייה בתוספתא יכול קודם למעשה בראשית וכו' כהדא דר' בא דדריש ר' יונה בשמיה:

ה' שמו. כפי מה שהוא נזכר והוא אדון באל"ף:

שהוא בלשון ברכה. אע"ג דנמצאו הרבה והרבה פסוקים המתתילין בבי"ת ואינם לשון ברכה וכן הרבה פסוקים ותיבות המתחילים באל"ף ואינם לשון ארירה אלא להפך מ"מ בבי"ת לשון רבוי היא וממנו מתחיל הרבוי וזהו לשון ברכה שהתחלת הרבוי מחמת ברכה היא משא"כ באל"ף שאין בו רבוי כלל וזהו דקאמר שהוא ל' ארירה ובי"ת הוא לשון ברכה:

כיון שראה דוד כן. שבאלו ב' אותיות נבראו ב' העולמות:

על ביה שמו. על מה שבידו ועל ביה שבכולם הקב"ה וזהו רוכב בערבות על כולם וביה על הכל שמו:

הוא אינו פוגם. בתמיה דזהו גנאי להזכיר היאך היה קודם:

אבל לא ליגע. כך אל תיגע לומר במה שהיה קודם:

אפיפורין. הדום רגלים שתחת הכסא:

ואם לשכלול. לחזק ולהרחיב ולעשות תולדות:

ברביעי יהי מאורות. זהו תולדות השמים אחר ג' ימים וזה לב"ש ולב"ה אחר שני ימים מבריאת הארץ וכן אחר בריאת שמים שנבראו אחר הארץ וביום השני דכתיב יהי הרקיע:

אלא כלפס הזה וככיסויה. שנעשין כאחת:

אם כדעת הזו שאמר אבא. שנבראו כאחת יפה אנו מתרצין המקראות ולפעמים שהוא מקדים שמים וכו' אלא מלמד וכו' וכאחת הן נבראו:

מתני' יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. בי"ט לפי שבכל כחו הוא סומך ומשתמש בבעלי חיים. וזהו המחלוקת היתה בין הנשיאים ואבות ב"ד דור אחר דור:

יצא מנחם. לעבודת המלך ופורש מלהיות חבירו של הלל ולפיכך לא נודע מעניינו אם נחלק עם הלל או לא:

ונכנם שמאי. במקומו להיות אב ב"ד וניחלק עם הלל:

הראשונים. שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:

גמ' בראשונה וכו' ועשו אותן ד'. בארבע מקומות נחלקו הן עצמן:

לכבוש את כובדו. על הקרבן כשסומך ולפיכך נחלקו בה בי"ט דאם לא כן וכי מה אנן אמרין אסור ליגע בבהמה ביום טוב בתמיה:

ממידה למידה. אחרת יצא והחליף במדה שהאמין בתחלה:

כנגד פניו של הלל יצא הוא ושמונים זוג וכו' תירקי תכשיטי זהב אח"כ גרם להן שהשחירו וכו' וכמו שהיו בימו יונים שאמרו להן יונים וכו' וכך עשו הן:

אנן תנינן יהודה בן טבאי נשיא. שהוא הראשון שבזוג:

ערק וכו'. שלא היה רוצה לקבל נשיאות:

פירש. לים לבוא בתוך הספינה ואמר לאותו תלמיד דבורה בעלת הבית שקבלה אותנו בביתה מה היתה חסירה והשיב לו התלמיד עינה אחת שבורה היא וא"ל הא תרתי גבך חדא שחשדתני להסתכל בה ועוד שאתה היית מסתכל בה וכי מה אמרית יאות היא ברויא אלא שדבר א' חסירה לא אמרית אלא בעובדא וכעס עליו יהודה בן טבאי ואזל ליה אותו האיש:

עובדא דאשקלון מסייע ליה תרין חסידין וכו'. כל זה הוא בסנהדרין פ' נגמר הדין בהלכה ו' עד אלא שהיתה השעה צריכה לכך:

שלא כהלכה וכו'. אלא לפי צורך השעה:

עד איכן. נקרא שלא כהלכה ושלא כתורה:

עד כדי זימזום. אפי' רואין הב"ד שיכולין העדים לבא להיותם זוממין אם השעה צריכה לכך אין חוקרין ובודקין אותם הרבה אלא חותכין הדין על פיהם:

ר' יוסה. פליג ואומר שדנין בעדים אבל לא בהתרייה כלומר אע"פ שלא התרו בו ובלבד שיהו העדים נחקרין ונבדקין יפה יפה:

אלא שנהג עצמו בבזיון. והיתה השעה צריכה לכך להטיל אימה על המון העם:

מתני' ב"ש אומרים מביאין שלמי' וכו'. מתני' זו נשנית לעיל בפ"ב דביצה בהלכה ד' וע"ש:

גמ' ב"ש אומרים הותרה סמיכה שלא כדרכה וכו'. כל הסוגיא זו עד סוף ההלכה תמצא על המתניתין שם ופירשתי היטב וע"ש:

מתני' עצרת שחל להיות ע"ש בית שמאי אומרים יום טבוח לאחר שבת. יום טבוח של קרבנות וחגיגה של יו"ט הוא לאחר שבת לפי שאין קריבין לא בי"ט ולא בשבת. ואע"ג דחגיגה שלמים הן וב"ש ס"ל דשלמים קרבין ביו"ט מ"מ בשלמי חגיגה פליגי נמי כדקאמר הכא בגמרא בהלכה דלעיל דס"ל בית שמאי חגיגה אין זמנה קבוע הואיל ויכול להחריבה אחר הרגל דיש לה תשלומין ואינה דוחה י"ט כשם שאינה דוחה את השבת:

וב"ה אומרים אין להן יום טבוח. אינה צריכה יום טבוח כדקאמר בגמרא יומה הוא טבוחה שמותר להקריבן בי"ט דסברי מביאין שלמים ועולות בי"ט ואשמעינן האי תנא דאפי' היכא דלא אפשר למעבד למחר כגון שחל עצרת בע"ש דאף בכה"ג קאמרי ב"ש דאין עולות קריבין בי"ט ודחו להו עד לאחר השבת:

ומודין. ב"ה שאם חל עצרת להיות בשבת שיום טבות לאחר שבת לפי שאינן קריבין לא עולות ראייה ולא חגיגה בשבת וכדאמרינן טעמא בפ"ק בהלכה ו' מפני שיש להן תשלומין כל שבעה וכל שיש לו תשלומין אינו דוחה את השבת:

ואין כ"ג מתלבש בכליו. כשיום טבוח של עצרת אחר השבת אז אין הכ"ג מתנאה בכליו ללובשן באותו יום כדי שיבינו הכל שאינו י"ט לפי שהיה רגיל להתלבש בבגדי כהונה שלו בשבתות ובי"ט ולעבוד עבודה וכדאמרי' הכא בגמרא וביום טבוח שלאחר עצרת לא היה עושה כן כדי שלא לקיים דברי הצדוקין שאומרין עצרת לעולם הוא אחר השבת שהן אומרין וספרתם לכם ממחרת השבת ממחרת שבת בראשית וא"כ עצרת לעולם היא באחד בשבת וכבר סתרו חכמים את דבריהם והראו להם טעותיהם ושהשבת הכתוב כאן י"ט הוא וממחרת הפסח קאמר ומפורש בהדיא ביהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לאחר שקרב העומר ואו מתחילין ימי הספירה של שבעה שבועות עד עצרת. ומותרין בהספד ובתענית. ביום טבוח זה ונמי מהאי טעמא:

גמ' עצרת שחלה וכו'. כדפרישית במתני':

הא ב"ש אומרים וכו'. הרי לדברי ב"ש אף שחל עצרת בערב שבת יום טבוח הוא אחר השבת ולמדנו שאין כ"ג מתלבש בכליו ביום טבוח ואף ע"פ שעצרת קודם השבת הוא וזהו מק"ו מדברי ב"ה דהא דתנינן אין כ"ג מתלבש בכליו היינו אפי' ביום טבוח באחד בשבת שהוא לאחר עצרת שחל בע"ש שהרי כל ז' יש לה תשלומין ונקראין ימי טבוח וכדי שלא יאמרו הצדוקין היום הוא י"ט של עצרת ולא בע"ש שהרי הכ"ג מתנאה בכליו כדרכו בכל י"ט ומעתה ק"ו דגם לב"ש אמרי' כן דמה אם בשעה שיש שלמים ועולות כדברי ב"ה דלדבריהם קרבין בי"ט שהיה בע"ש ואפ"ה אין כ"ג מתלבש בכליו ביום טבוח שבא' בשבת מכ"ש לב"ש שלא הקריבו עולות ושלמים בע"ש כלל אלא היום ביום טבוח הוא שמקריבין פשיטא שאין כ"ג מתלבש בכליו וקמ"ל דלעולם בא' בשבת של אחר עצרת אמרו שאין כ"ג מתלבש בכליו לדברי הכל:

כתוב אחד אומר וכו' והובא זה לעיל בפרק קמא דמגילה בהלכה ג' עד כהדא דתני וכו' וקאמר דמשם למדנו שאין חגיגה דוחה שבת כמו שפירשתי שם ומייתי והאי כהדא דתני וכו' דמדינא אסור בהספד ובתענית ובמלאכה כדאמרי' לעיל בר"פ מקום שנהגו והכא דאמרו דביום טבוח שהוא באחד בשבת מותרין בהספד ותענית אע"פ שמקריבין בו קרבנות של י"ט הכל היא כדי שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת:

מודים וכו' הא ב"ה אומרים וכו'. כלומר הרי לכ"ע שאין דוחין את השבת ויום טבוח הוא לאחר השבת והשתא שואל הש"ס עורות הקדשים של מי של איזו משמר הן אם של משמר של שבוע זו שקריבין בו או דילמא דמכיון שקרבנות הרגל הן אלא שאין יכולין להקריבן בזמנן שהיה שבת דינן כשאר כל אימורי הרגלים ותנן בפ"ה דסוכה בג' פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים:

איתפלגון. בהא ר' יוחנן ורשב"ל:

ואת אמר וכו'. דברי הש"ס הן שמתמיה על הא דר' טבי דקאמר דפליגי בהא ואמאי והא אמר יום טבוח שלה לאחר שבת לפי שא"א להקריבן וא"כ נדחו מהקרבה מחמת השבת ועורות של מי מוקמית בתפלוגתא דר"י ורשב"ל בתמיה ומהיכי תיתי לפלוג בהא רשב"ל הרי א"א היה להקריבן בשבת אלא דלכ"ע קרבנות הרגל הן ושל כל המשמרות כדין קרבנות הרגל:

עצרת יש לה תשלומין כל שבעה. כדאמרינן בפ"ק בהלכה ה' במתני':

התיב רב הושעיה והא תני. בברייתא מה החדש למנויו יום אחד וכו' וקס"ד דר' יוחנן קאמר תשלומין כל שבעה כמו פסח וחג שחוגג והולך כל שבעה והלכך מותיב ליה דהא תני עצרת למנוייה ויום אחד הוא:

אמר ר' אילא. ה"ק שאם לא חג בראשון יחוג בכל יום מהשבעה דעד שבעה יש לה תשלומין ויום אחד בלבד דתשלומין לראשון הן. ובעיקר הקושיא נמי לא קשיא כשם שמצוה למימני יומי כך מצוה למימני שבועי:

בכל יום וכו'. מצוה לכ"ג שיהא מתלבש בכליו ובא ומקריב וכו':

ר' עוקבא בשם ריב"ל. אומר אע"ג דתנינן בפ"ק דיומא שכ"ג אם רצה להקריב מקריב בשאר כל הימים מ"מ לא היה עושה כן אלא בשבתות וי"ט:

על מצחו. בעודהו על מצחו של כ"ג הוא דמרצה דכתיב והיה על מצחו תמיד לרצון וגו' וזה מסייע לר' יוסי בר' בון דקאמר בכל יום וכו' וכדי שיהא מרצה תמיד:

אפי' בזוית. אפי' הציץ מונח בזוית מרצה כהדא דיוה"כ שלא היה לובש לעבודת היום אלא לבגדי לבן וזה מסייע לר' עוקבא דקאמר לא היה עושה כן אלא בשבתות וי"ט והציץ מרצה מכל מקום:

מתני' נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. באלו די בנטילה בכלי שיש בו רביעית מים. ובגמ' הכא פריך וכי יש נטילת ידים לחולין הא ידים שניות הן וקי"ל אין שני עושה שלישי בחולין ומשני משום סרך תרומה כדי שיהא בדל מן התרומה בלא נטילת ידים ולפיכך אמרו שיטול ידיו לאכילת נהמא אף לחולין:

ולקדש מטבילין. אם בא לאכול קדשים שלמים וחטאת ואשם עשו מעלה יתירה שצריך להטביל הידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מן התורה:

ולחטאת. ליגע במי חטאת שהן המים המקודשים באפר פרה אדומה כדי להזות מהם על טמאי מתים עשו עוד מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו בדבר אחד מן המטמאין את הידים ולא הגוף כגון אוכלין ומשקין טמאים והספר וכיוצא בהם שגזרו חכמים לטמא את הידים בלבד אבל לחטאות אם נטמאו ידיו נטמא גם הגוף וצריך טבילה לכל גופו. וכל אלו מעלות שזה גבוה מזה הכל מדברי סופרים הן והא דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה לפי דקתני בסוף הלכות הרגל וקאמר שעמי הארץ מיתשבי טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה וזהו מדברי סופרים כדקתני בסוף פ' חומר בקודש נקט להני נמי הכא:

גמ' ויש ידים לחולין. בתמיה:

ולא כר"ש בן אלעזר. דרך בעיא היא אי נוקמי מתני' אליביה דוקא דאמר בפ"ח דברכות בהלכה ג' דיש נטילת ידים לחולין. וקאמר דלא היא אלא כדברי הכל היא וכו' וכדפרישית במתני':

מה. ומתמה הש"ס דמעתה אי נימא דמתני' כר"ע היא דהא דרשב"א כר"ע ס"ל דתנינן תמן בפ"ג דידים המכניס ידיו וכו' ובענין אחר לא משכחת לה שהידים תחלה הן. וזה הכל לפי הס"ד דבעי לאוקמי למתני' כרשב"א וקשיא היאך מוקמית לה כר"ע ודלא כרבנן. וקאמר דלא היא אלא מתני' כרבנן היא דתמן דס"ל ידיו שניות הן:

מה טעמון הכא וכו'. כלומר הא עיקר טעמון דרבנן הכא כדי שיהא בדל מן התרומה בלא נטילת ידים ומתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא כבר בדל מן התרומה שהשני פוסל את התרומה להיות שלישי:

ולא מחמת משקה וכו'. כלומר ועוד וכי לא מחמת משקה גזרו על הידים להיות שניות דשמא יש משקה טופח עליהן והמשקין עושין תחלה בכל מקום ולפיכך גזרו על כל סתם ידים:

וידיו תחלה. בתמיה והיאך נאמר שנגזור עליהן להיותן אף תחלה:

קל וחומר. ועוד ק"ו מטבול יום מה אם טבול יום שהוא דבר תורה אסור לאכול בתרומה עד שיעריב שמשו אינו אלא פוסל את התרומה כדתנן בסוף מסכת זבים ידים שכל עיקר טומאתן אינו אלא מדבריהם לכ"ש הוא שנאמר אינן אלא שניות ולפסול את התרומה לשלישי:

דבר אחר כלום גזרו וכו'. וכדלעיל ואסוקי מילתא היא וכלומר אלא כדאמרן ואתיא המתניתין כרבנן:

תמן תנינן. ברפ"ב דבכורים והסוגיא היא שם עד לטמא שנים ולפסול אחד ושם הוא מבוארת:

ולקדש מטבילין כל הן דתנינן מטבילין. בארבעים סאה אנן קיימין שמטביל ידיו בהן דוקא:

והא תנינן. בברייתא:

הנוטל ידיו למקדש. כלומר למקודש ולאכלו צריך רביעית ותו לא:

כאן בידים טמאות. צריך מ' סאה:

וכאן בידים טהורות. מטומאה ומשום סתם ידים הוא נוטלן:

אפי' תימר וכו'. נמי ל"ק דכאן בקדש ממש שלמים או מקדש המקודשין חטאת ואשם צריך מ' סאה וכאן דקאמר ברביעית באוכל חולין שנעשו על טהרת קדש דלאו לכל מילי שוינהו כקדש:

ולחטאת וכו' לא שחידשו טומאה לחטאת. כלומר לא תפרש דמיירי במה שחידשו איזו טומאה שנוהגת בחטאת בלבד ובהא הוא שאמרו נטמאו ידיו נטמא גופו ולא מיירי בטומאת ידים שנוהגות אף בתרומה וקדש דלא היא דלא מיירי בחידוש טומאה אלא כך הוא שאמרו המיטמא טומאה קלה לתרומה ולקדש כגון נטמאו ידיו שאינה אלא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין של תרומה וקדש הרי הוא כמיטמא טומאה חמורה לחטאת וניטמא נמי גופו וצריך טבילה:

ואסף איש טהור את אפר הפרה. ודריש מה ת"ל טהור והלא כל מעשיה בטהרה אלא הגע עצמך אפי' את אוספו במגריפה אמרה התורה טהור וכלומר דזה בא ללמדינו דהיאך שהוא אוסף את האפר נשאר הוא טהור. ועד אם יניח מחוץ למחנה ולבתר היא דכתיב וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא עד הערב ולא מקודם וכדמפרש ואזיל:

מה אנן קיימין. ובמה הוא אוסף אם במגריפה של מתכות והלא אפי' פשוטי כלי מתכות טמאין ומטמאין מחמת אפר הפרה וחוזרין ומטמאין להאוסף מיד ואם במגריפה של עץ פשוטיהן דוקא הן טהורין אבל הכא במגריפה דהיא בכלי קבול לקבל את אפר הוא גורף וא"כ קשה וכי לאו כעומד האפר מחמת דבר טמא הוא דכלי עץ שיש בו בית קיבול מיטמא ונטמא מחמת האפר ומיד הוא מטמא:

תיפתר באוספו בנסר. רחב ואין בו בית קיבול:

ואפשר שלא ינשא עליו. בתמיה וסוף סוף נטמא מחמת נושא אפר פרה:

במלתרא עבה. חתיכת עץ עבה הרבה ואינו נרגש משא האפר עליו:

מה בין אדם טהור לחטאת לכלי ריקן הטהור לחטאת. דתנן בפ"ט דפרה מי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה. דגזרו משום מעשה שהיה באדם שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מן המת תחוב בקרקעיתה של ספינה והאהילו עליו ונטמאו. ולא ישיטם על פני המים. דדמי לספינה. ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד זה. דנמי דמי קצת לספינה. אבל עובר הוא במים עד צוארו. עובר הוא הטהור לחטאת ובידו כלי ריקם הטהור לחטאת. ובמים שאינן מקודשין. כך שנינו שם והשתא בעי מה בין אדם וכו' כלומר מ"ש דבנושא מי חטאת ואפר חטאת גזרו משום מעשה שהיה ומ"ש דבנושא כלי ריקם הטהור לחטאת דלא גזרו ולא ס"ל כמ"ד דטעמא דלא גזרו אלא דוקא כמעשה שהיה:

א"ל. מהכא דכתיב ואסף איש טהור מה ת"ל איש אלא ליתן טהרה מעולה לאיש המעביר אותם כמי חטאת ואפר חטאת עצמו שהן טהורין:

ר' יסא בשם רשב"ל. קאמר היסט וכו' כלומר התורה גילתה לטהר טומאת משא והיסט בשרץ ולומר לך מה שטיהרתי לך כאן בשרץ טמאתי לך כאן וא"כ די שנרבה חומר טהרה באדם הנושאן אבל לא בכלי ריקם הטהור לחטא':

מתני' הטובל לחולין והוחזק לחולין. שנתכוין לטהר לחולין ואע"ג דלחולין לא בעי כוונה לרבותא קאמר שאע"פ שנתכוין והוחזק לטהרת חולין אפ"ה אסור במעשר שני לאכילה עד שיטבול לשם אכילת מעשר וכן בתרומה לא מהני כוונת מעשר אבל לנגיעה א"צ כוונה לא לתרומה ואצ"ל למעשר:

אסור לחטאת. ליגע במים המקודשים באפר פרה:

טבל ולא הוחזק. לא נתכוין לטבילה כלל אלא לרחיצה בעלמא:

כאלו לא טבל. למעשר וכ"ש לתרומה ולקדש אבל לחולין לא בעינן כוונה כדאמרן:

גמ' חולין צריכין כוונה. בתמיה:

ומשני דרובא. רבותא אתא מימור לך וכו' כדפרישית במתני':

ופריך לא כן אמר ר"א. בברכות פ"ח כמנין החולין ראשון ושני כן מנין המעשר ומ"ט מחמרינן כאן במעשר:

כאן. במתני' לאכילת מעשר שני שהחמירו:

וכאן. מה דאמר ר"א למגע מעשר שאין השני עושה שלישי כמו בחולין:

הטובל סתם מותר בכולם. וכדמפרש ר' יוחנן דלא בטובל סתם ולא הוחזק כלל אמרו שהרי שנינו טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל למעשר ומכ"ש לכולן אלא דה"ק שהיה מזוקק לכולן לאכילת מעשר ולתרומה ולקדש וע"מ כן ירד לטבול אבל בשעת הטבילה טבל סתם ולא פירש בזה הוא דאמרינן מותר בכולן דמכיון שהיה מזוקק לכולם ולפיכך ירד לטבול הוי כהחזיק לכולם ולא בעינן עד שיפרש נמי בשעת טבילה:

תמן תנינן. בפ"ח דטהרות:

מקל שהיא מלאה משקין טמאין כיון שהשיקה למקוה. שחיבר קצה אחד מן המקל במקוה אע"פ שלא הטביל כולו טהרו כל המשקין טמאין שבראשו האחר בתורת השקה דס"ל קטפרס חיבור הוא:

וחכ"א עד שיטביל את כולה. דס"ל קטפרס אינו חיבור ופליגי ר' יוחנן ורשב"ל אם פליגי נמי בטומאה חמורה כגון שנגעו בטומאה שהיא מן התורה:

מתניתא. ברייתא שהובא לעיל עודהו רגליו וכו' יכול להחזיק עצמו לכל טהרה שירצה והרי הכא באדם עסקינן וטומאה חמורה היא שמטמאה לאדם ואם ר' יהושע מודה בטומאה חמורה דלא אמרינן קטפרס חבור וא"כ הכא דרגליו משוקעות במים ואתה אומר דעדיין הוא יכול להחזיק עצמו לכל מה שירצה וכחיבור היא למקום רגליו משוקעות במים האי ברייתא דאתיא כמאן:

פתר לה. כגון באדם שאכל אוכלין טמאין וכו' דטומאתו טומאה קלה היא שאינה אלא מד"ס ואתיא כר' יהושע:

ופריך לא כן וכו'. וא"כ א"צ כוונה כלל לטומאה זו ומשני מכיון שנתן דעתו לטהרה מעולה ממנה דהא אמרינן מחזיק עצמו לכל מה שירצה ואפי' לטהרה מעולה כגון לתרומה ולקדש א"כ ודאי אין עוד צריך כוונה יותר וכלומר תנא דברייתא אשמעינן דאף שהוא צריך לטהר עצמו לטהרה מעולה ומשים לבו אפשר שנטמאתי באיזו טומאה שצריך כוונה להטבילה ועכשיו רוצה אני לטהרה מעולה יכול הוא להחזיק עצמו לכל טהרה שירצה מכיון שעדיין לא טבל אלא שרגליו בלבד משוקעות במים ובכה"ג בעי כוונה מהני לו לכל מה שירצה וכי אמרי' האוכל אוכלין טמאין וכו' גופו טהור אף כשטבל בלא כוונה היינו שלא טבל אלא מטומאה זו ואין דעתו לאיזו טהרה מעולה דזה בלאו הכי א"צ כוונה מכיון שאינו אלא טומאה קלה דמדאורייתא טהור מעליא הוא:

מתניתא. דפ"ז דמקואות פליגא על ר"ש בן לקיש דתנינן התם:

מקוה שישבו ארבעים סאים מכוונות. לא פחות ולא יותר:

וירדו שנים וכו' והשני טמא. מפני שחסר המקוה על ידי טבילת הראשון:

ר' יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים. בשעת טבילת השני:

אף השני טהור. דהמים שעל הראשון כמאן דמחברי למקוה דמו אלמא דס"ל לר' יהודה דקטפרס הוי חיבור ולרשב"ל דקאמר מודה ר' יהושע בטומאה חמורה א"כ ר' יהודה כמאן:

ועוד היא באוכל וכו'. הא נמי לא קשיא דאיכא למימר דנמי האי מתני' איירי בנטמא בטומאה קלה שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין:

מתני'. דפ"ד דמכשירין פליגא על רשב"ל דתנינן התם צנון שבמערה נדה מדיחתו במים שבמערה והוא טהור לפי שהמים המחוברין אינן מכשירין לקבל טומאה:

טמא. דכשהעלתו מן המים נכשרו לקבל טומאה מחמת מים התלושין שעליו:

ותני עלה ר' יהודה מטהר משום ר' יהושע. דאכתי הצנון מקצתו למטה במים היא והוי הקטפרס חיבור וככולו במים מחוברים דמי וכי נדה לאו טומאה חמורה היא ואפ"ה מטהר ר' יהושע משום קטפרס חיבור:

הדא. ודאי פליגא על רשב"ל ולית לה קיום למילתיה דשמעינן בהדיא דרבי יהושע פליג אף בטומאה חמורה:

מתני' בגדי עם הארץ. הן כמדרס הזב:

לפרושים. האוכלין חוליהם בטהרת חולין כדאמרינן בגמרא דשמא ישבה עליהן אשתו נדה וע"ה אינו נזהר בכך ומטמאין מדרס לטמא אדם ובגדים כדכתיב בנדה וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו:

בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. חסר במתני' מעלה אחת לפי המדריגות והכי איבעי ליה למיתני בגדי פרושין מדרס לאוכלי מעשר בגדי אוכלי מעשר מדרס לאוכלי תרומה היינו לכהנים בתרומתן דחמש מעלות נשנו כאן. וכל הני מעלות מדברי סופרים נינהו שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שעירה אצל אלו ומתוך שהן אצלם כאלו לא שמרם גזירה שמא ישבה עליהן אשה נדה ולא נזהרו ובגדיהם טמא מדרס:

יוחנן בן גודגדא היה אוכל חולין על טהרת קדש כל ימיו. שהיה אוכלן בטהרה ונזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקדש כאלו היו קדש:

והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. אבל לא לקודש דקסבר חולין שנעשו על טהרת קדש כקדש דמו. ולענין הלכה מסקינן בפרק דלקמן דאחת עשרה מעלות נשנו שם בחומר בקדש מבתרומה ושש מעלות הראשונות עשאום בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש וחמש אחרונות שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה עשאום בקדש בלבד אבל לא בחולין שנעשו על טהרת קדש אלא הן החמש אלו כחולין ולפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש אינו טמא בהן אלא הראשון והשני פוסל בהן והשלישי טהור כשאר חולין וכת"ק דמתני' דסוף פ"ב דטהרות:

גמ' במגעות שנו. הא דשנינו בגדיהן של אלו מדרס לאלו היינו אם נגעו בבגדיהם מיטמאין כאלו נגעו במדרס הזב והנדה וכדמפרש טעמא לקמיה ולאפוקי גופן עצמן אינן כמדרס כדקאמר לקמן:

מאיכן נטמא הבגד הזה. מדרסו של פרושין וכן שאר הנשנו במתני':

א"ל תיפתר וכו'. וגזרו חכמים שמא ישבה עליהן כשהיא נדה וכדפרישית במתני':

כמה דאת אמר תמן אין היסט בחולין ויש היסט בחולין ע"י מגע. כלומר בכל מקום ששנינו טומאת היסט כמו בפ"ה דזבים ובשארי מקומות לא מצינו שיהא נטמאות ע"י היסט הטומאה אלא ע"י מגע לפי שההיסט היא בכל מקום שהטהור הוא שהסיט את הטומאה כגון קורה שהיא מונחת על הכותל וטומאת מת או נבלה על קצה האחד וכיוצא בהן ובא הטהור לקצה השני והנידו מכיון שהניד את הטומאה שבקצה השני נטמא משום מסיט או נושא דזה הכלל כל דבר שמטמא במשא מטמא בהיסט וא"כ דבר המטמא בהיסט מטמא במשא. ולא מצינו שהטומאה המסיטה את אדם הטהור שתטמא אותו אלא בזב בלבד כדאמרי' בשבת בפ' ר"ע ואין מתטמא במשא או בהיסט אלא האדם בלבד ולא הכלים אלא דוקא במגע הוא דמתטמאין והא דנקט הכא אין היסט בחולין לאו דוקא דלא מצינו שום טהרה שתתטמא ע"י היסט כדאמרן אלא משום דבעי למימר ויש היסט בחולין ע"י מגעו וכלומר שאפילו חולין מתטמאין ע"י מגע טומאה השייכין להן כגון שני שנגע בראשון שנקרא פסול לפי שאינו מטמא עוד לשלישי בחולין:

ודכוותה אין משא בחולין. שאין מתטמאין ע"י משא:

ויש משא וכו'. אם דבר הניטמא במשא תטמא את החולין במגע כמו דאמרינן בדבר הנטמא ע"י היסט זהו כוונת הבעיא. ופשוט הוא למאי דאמרן ונלמד מכללי הטומאה האמורות במקומות הרבה שכל דבר המטמא בהיסט מטמא במשא ואם האדם הנטמא במשא נגע בחולין ודאי מטמאן כדין כל הנוגע באחד מן הטומאות שבתורה:

ישבה על הכסא. נדה שישבה על הכסא ונגעה בו מהו ומתמה הש"ס מה נפשך אם במשא וכו' ומאי תיבעי ליה:

כמה דאת אמר וכו'. כלומר הכי קא מיבעי ליה אם כמה דאת אמר גבי משא בעינן עד שינשא רובו כדשנינו בפ"ד דזבים ה"נ נימא ודכוותה במגע עד שיגע ברובו ולא איפשיטא הכא:

גופו של פרוש וכו'. אי נימא דגם גופו משוינן כמדרס הזב לתרומה או דלמא דוקא בבגדיהן גזרו ולא בגופן:

התיב ר' יוחנן והא תנינן וכו'. כלומר דמההיא מתני' דפ"ז דטהרות יכולין למיפשט להא דתנינן שם המניח עם הארץ בתוך ביתו לשמרו בזמן שהבעל הבית רואה את הנכנסין ואת היוצאין אין טמא אלא האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחין דחיישינן שמא נגע בהן השומר שהוא עם הארץ אבל וכו' טהורין שאין ע"ה עצמו עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט שלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד ואם אינו רואה וכו' כדמייתי הסיפא לקמן קתני מיהת שהמשכבות ומושבות וכו' טהורין והשתא אם תימר שעשו גופו כזב אצל התרומה אפי' אלו יהיו טמאין:

תיפתר בעם הארץ אצל הפרוש ולית ש"מ כלום כלומר בענין נגיעה של ע"ה למה שהוא של פרוש וכי קא מיבעיא לן בפרוש אצל התרומה הוא דקא מיבעיא לן אם החמירו בתרומה שיהיה גופו של פרוש כזב וחיישינן משום היסט:

כן אמר ר' יוסי רבי. ר' יוסי היה רבו של ר' מנא כדאיתמר בהרבה מקומות דכל מה דאנן קיימין כהאי דינא בתרומה הוא אנן דקיימין ותדע לך שהיא כן דע"ה עצמו אינו מטמא בהיסט דהא תנינן תמן בהסיפא ואם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין אפילו מאובל אפי' אינו יכול להלך אא"כ מובילין אותו ואפי' כפות וקשור הכל טמא דלא מטמאינן להו משום ע"ה גופיה אלא דחיישינן שמא נכנס שם נכרי או אשה נדה וישבה והסיטה וטימחה את הכל וכלום אמרו טמאים הכל אלא משום היסט ואלו ברישא טהורים אלו אלא דש"מ דאין ע"ה עצמו מטמא משום היסט דעל גופו לא גזרו שיהא כזב וה"ה דעל גופו של פרוש לא גזרו:

לא כן וכו'. סיומא דמילתא היא וכלומר ועוד וכי לא כן אמר ר' יוחנן בהדיא לא חצצות לא דבר שגזרו משום חציצה ולא היסטות ולא רה"י וכלומר דלא מחמרינן בתרומה משום ספק רה"י יותר מבחולין ולא משום ע"ה עצמו גזרו בתרומה אלא בבגדו הוא דאמרו וכטעמא דאמרן:

גופה של תרומה מהו וכו'. לענין אם נגעה התרומה בעצמה לקדש אם גזרו נמי בכה"ג:

נישמעינה מן הדא. ברייתא החותך שפופרת של קדש. שחתך שפופרת להצניע בה את הקדש החותכה והמטבילה טעון טבילה מקודם אלמא דטהרת קדש חמירא היא ופריך על גופה דהברייתא ניחא חותכה טעון טבילה מקודם שצריך ליגע בה אלא מטבילה אמאי ויכריכנה בסיב שאינו מקבל טומאה ויטבילה וא"צ ליגע בה:

תיפתר בשחתכה. מתחלה על מנת להטבילה הוא בעצמו וכשצריך טבילה בשביל שחותכה לא מהני ליה הטבילה להטביל את השפופרת דשמא לא נשמר מטהרת הקדש אח"כ וטעון עוד טבילה:

גופו של קדש וכו'. אם נגע במי חטאת ובאפר חטאת מהו:

נישמעינה מן הדא. ברייתא שני לגינין וכו' שניהן טהורין וכמו דטהור בשל קדש ושל תרומה שנגעו זה בזה אע"ג דקדש חמירא כך בשל קדש ושל חטאת ואכתי לא מסיים למילתא עד דמקשי עלה דהא מתני' פליגא על האי ברייתא דהא תנינן בפ"י דפרה לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה של חטאת טמא דקדש ותרומה טמאין הן אצל חטאת ושל קדש ושל תרומה טהורין ואע"ג דלא אייתי להאי מתני' בהדיא משום שהיו בקיאין ויודעין המשניות:

עשה את הטהור לחטאת וכו'. כלומר דאיכא למימר דמיירי שעשה הטהור לחטאת והסיט ברוקו או בשכבת זרעו של הטהור לתרומה וניטמא ע"י כך דהטהור לתרומה נקרא טמא אצל חטאת ולעולם בלגינין של זה ושל זה שנגעו זה בזה לא חיישינן למידי וכהאי ברייתא והשתא ניפשוט דהיא טהור תרומה אצל הקדש והיא טהור לקדש אצל חטאת דחד דינא אית להו וכמו דהתם בלגינין שניהן טהורין ה"נ אם בשני לגינין הן שניהן טהורין:

הדרן עלך אין דורשין בעריות