מתני' הקלין שבדמאי. דמאי דא מאי מפני שהוא ספק וזהו התבואה והפירות הנקחים מעמי הארץ שאינם נאמנים על עשרות וחבר הלוקח מהם צריך להפריש תרומת מעשר ומעשר שני אם היא שנת מעשר שני אבל תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ עליה לפי שהיא בעון מיתה וגם אין לה שיעור מן התורה שחטה אחת פוטרת כל הכרי והכל נזהרים בה ומעשר ראשון ומעשר עני צריך להפריש מן הדמאי שהמוציא מחבירו עליו להביא ראיה ויכול בעל הפירות לומר ללוי או לעני הבאים ליטול המעשרות הבא ראיה שאין פירות הללו מעושרין וטול אבל בתרומת מעשר ליכא למימר הכי שהאוכל טבל שלא הורמו ממנו מתנות כהונה חייב מיתה והלכך מפריש תרומת מעשר ויתננו לכהן ומעשר שני נמי כדי שלא לאכלו בטומאה או שלא לאכלו חוץ לירושלם בלא פדיון והשתא קאמר התנא הכא דיש שהקלו חכמים ולא גזרו עליהם דמאי ואלו הפירות דקחשיב להו במתני' לפי שחזקתן מן ההפקר הן דלא חשיבי והלכך פטורין הן מן הדמאי:

השיתין. תאנים מדבריות:

והרימין. פי' בערוך פולצראקי בלע"ז:

ועוזרדין. זערוד בערבי ובלע"ז סורביש ובל' אשכנז שפייארלינג:

ובנות שוח. תאנים לבנים המגדלות מג' שנים לג' שנים ומתגדלות ביערים:

ובנות שקמה. תאנה המורכבת בערמון:

ונובלות התמרה. תמרים שאינם מתבשלים באילן ותולשין אתם ומניחים זה על זה עד שיתבשלו א"נ נובלות תמרים שהפילתן הרוח קוד' בישולן:

והגופנין. ענבי' שמניחין אותם בגפן בסוף הבציר ובקושי מתבשלים:

והנצפה. צלף שקורין קאיפרי בלע"ז:

וביהודה האוג. אוג פרי אדום קורנאלו בלע"ז ורמב"ם אומר שהוא אילן שעושה כמין אשכולות אדומות וקורין אותו בערבי סומא"ק ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה:

והחומץ שביהודה. בגמרא אמרינן שזהו בראשונה שלא היה היין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאין ממנו נסכים וכן החומץ שביהודה לא היה בא אלא מן התמד לפיכך החומץ שביהודה פטור אבל לאחר שבטלו הנסכים והחומץ בא מן היין החומץ חייב בדמאי אף ביהודה כמו בשאר מקומות:

והכוסבר:

זרע גד תרגום ירושלמי כסבר קולייאנדרו בלע"ז:

חוץ משל דופרא. דו פירא שטוען פירותיו שני פעמים בשנה:

שקמונה. שם מקום:

המוסטפות. שנתבקעו בעודן באילן אחר בשולם שכל אלו חשובין הן וחזקתן שאינן באין מן ההפקר ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' לפי שרוב המינין הללו וכו'. לפיכך מנו אותן חכמים. וכלומר דלאו דוקא אלו אלא כל שחזקתן מן ההפקר פטור מן הדמאי ומפני שרוב מינין הללו מן ההפקר הן באין לפיכך מנו אותן חכמים:

לא שנו אלא דמאי. דוקא מדמאי הן פטורין לפי שכל עצמו של דמאי ספק הוא ובאלו לא גזרו חכמים אבל ודאי אם נודע לנו שבודאי לא עישרן חייבין הן במעשרות ור' יוחנן אמר דאין חילוק ואפילו ודאי הן פטורין לפי שחזקתן הפקר והפקר פטור מן המעשרות:

וקשיא על דר' יוחנן לא שנו וכו'. כלו' הא לא תנינן במתני' אלא שבמינין הללו הקלו חכמים משום דמאי ומשמע הא ודאי חייבין:

א"ר לא. אמר לך רבי יוחנן לפי שבכל מקום לא חשיב אלא דמאי. בכל מסכת זו מדבר בדמאי לפיכך נקט נמי באלו דמאי ולעולם הכא לא אתינן להשמיענו אלא אף ודאי פטורין הן שחזקתן הפקר:

מתני'. דלקמן בפרקין מסייע לר' יוחנן דלאו דוקא נקט דמאי דתנינן מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי כזיב הוא סוף המקום שכבשו עולי. בבל ולא כבשו עולי מצרים וכי שנייא היא מכזיב ולהלן בין דמאי בין ודאי הא כל מקום שלא כבשו עולי בבל פטור מן המעשרות לגמרי ואפילו מודאי ולאו דוקא דמאי קתני אוף הכי לא שנייא בין דמאי בין ודאי פטורין הן:

מתניתא פליגא על ר"ל. תוספתא דריש מכילתין דקתני התם הקלין שבדמאי השיתין וכו' חזקתן בכל מקום פטורין ואם היו משתמרין חייבין אלמא דאין חייבין אא"כ אם היו נשמרין וטעמא דהא עיקרן וכי לא מן ההפקר הן באין ואף אם הן ודאי פטורין וקשיא לר"ל:

פתר לה אחר רוב משמרין. כלומר לא תידוק מינה מדקתני אם היו משתמרין חייבין דש"מ דאם אינן משתמרין אמרינן דסתמן הפקר הן ואפילו מודאי פטורין דלא היא אלא כולה ברייתא בדמאי מיירי דאם הן משתמרין חייבין אפי' משום דמאי וכ"ת מאי קמ"ל פשיטא דחייבין הן אף בדמאי מכיון דמשתמרין הן ואינן הפקר הא קמ"ל דהולכין אחר רוב משמרין דאם רוב מן המינין האלו משומרין הן חייבין כולן בדמאי ולקמיה מתמה עלה מאי אתא לאפוקי:

איתא חמי. ומתמה עלה הש"ס על האי שינויא דאכתי מאי קמ"ל דאם רוב מהן משומרין הן פשיטא דלדברי הכל חייבין הן בין בדמאי בין בודאי ואין כאן מחלוקת והשתא דייקינן אם אין רוב משומרין הן לד"ה פטורין הן מדינא בין מדמאי בין מודאי דהא הולכין אחר הרוב וסתמן הפקר הן ואכתי קשיא לריש לקיש:

מחצה על מחצה לית יכול. כלומר וכי תימא דלעולם לא דייקינן דאם אין רוב משומרין דפטורין הן אלא דלא אתי לאפוקי כי אם מחצה על מחצה והכי קאמר אם רוב משומרין הן חייבין אף בדמאי הא מחצה על מחצה פטורין מדמאי הא בודאי חייבין הן הא נמי לית את יכיל למידק הכי דהא אנן תנינן דכל היכא דאיכא מחצה על מחצה מחמרינן והוי דמאי ומשנה היא בפרק ב' דמכשירין המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסי' לבתיה' פטור שעדיין לא נקבע למעשר ואם למכור בשוק חייב שרוב המוכרי' בשוק מן הבית הן מביאי' וכבר הוקבע למעשר מחצה למחצה דמאי אלמא דמחמרינן בדמאי במחצה על מחצה:

א"ר זעירא. לא קשיא מהאי מתני' דמכשירין דהתם לא סוף דבר הקלים שבדמאי אלא אפילו דמאי עצמו כלומר דלא איירי האי מתני' באלו המינים שהקלו חכמים בדמאי אלא התם אפילו בדמאי עצמו וכלומר אפילו בשאר המינים שגזרו חכמים דמאי אשמעינ' רביתא ברישא דאם רוב מכניסין לבתיהן פטור אף מדמאי והלכך במחצה על מחצה אמרינן דמאי אבל הכא דבקלים שבדמאי איירינן לעולם אימא לך דה"ק אם רוב הן משומרין חייבין אף בדמאי ולאפוקי מחצה על מחצה דפטורין מדמאי והשתא איכא למימר הא בודאי חייבין הן וכדר"ל:

תני. האי לאו ברייתא הוא אלא מימרא כדמסיים ואזיל:

נכנס לעיר שרובה עכו"ם. ואין מעשרין אלא דאיכא ספק אם הן רוב משמרין או לא שמא הפקר הוא. לד"ה פטורין בכל. כצ"ל ואפי' לר"ל דלא קאמר אלא בדבר שסתמו חייב במעשר הוא נכנס לעיר שרובה ישראל וכו' ד"ה חייבין בכל דאין כאן אלא ספק אחד אבל אם יש כאן ב' ספיקות ספק רוב עכו"ם וכו' בהא תליא בפלוגתא דר"י ור"ל דלר' יוחנן אפי' מודאי פטורין כדינא דמתני' דהקלין שבדמאי תרי (ספיקי הוי ספק הפקר) ספק לאו הפקר ואת"ל לאו הפקר ספק מעושרין או לא וקאמר ר' יוחנן דאפי' בודאי אינן מעושרין ואין כאן אלא ספק אחד (ספק הפקר ספק לאו) הפקר (פטורין) וה"נ בהאי דינא דאפילו בודאי אינן מעושרין ונופל הספק האחד מכל מקום הואיל ואיכא ספק רוב עכו"ם ספק רוב ישראל (הוו להו) תרי ספיקי וכדינא דמתני' בדמאי אבל בודאי דאין כאן אלא ספק אחד חייבין וה"נ חייבין בודאי:

אילו הן השיתין. באילו השיתין שהן יוצאות מתחת העלין שאינן מתגדלות כמו שארי תאנים שהעלין תחת הפרי אלא הן יוצאות מתחת העלין והן המדבריות ונקראין שיתין ולא חשיבי:

הבכורות והמסוייפות. תוספתא היא בפ"ק:

ואלו הן הבכורות עד שלא הושיב שומר. כל שביכרו ונגמר בישולם קודם שיושיב שומר לשמרן:

ובשומר הדבר תלוי. בתמיה ואם אינו מושיב שומר כלל מה דינן:

א"ר יוסי. ה"ק בשאין בה כדי טפילת שומר שהן מועטין ואין בהם כדי לשכור שומר להיות מטפל בהן לשמרן והלכך לא חשיבי:

אלו הן המסוייפות. שאינן מתבשלות אלא בסוף:

משיקפלו המקצועות. כדתנן בפ"ח דנדרים עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות והן הסכינים שהם מיוחדים לחתוך התאנים כשעושין מהן עיגולין נקראין מקצועות וכלומר עד שיכפלו הסכינים ומכניסן לתוך קתיהן שמצניעין אותן לשנה הבאה. פי' אחר המקצועות הן המחצלאות שמייבשין עליהן התאנים:

הרי אלו חייבות. לעולם מפני שהן חביבות עליו והן בחזקת משתמרות:

השיתין שבצפורי. מפני שהן חשובין שם:

נסתייפו התאנים. תוספתא היא במעשרות פ"ג:

נסתייפו. שכבר הוא סוף מלקיטת התאנים ונמצאים שם תאנים שאינן מתבשלות כל צרכן עולמית והוא משמר שדהו מפני הענבים שאין דעתו מפני התאנים אלא מפני הענבים שבתוך השדה שעדיין לא הגיע עת הבציר או ענבים שכבר הוא סוף ענבים ונמצאים שם ענבים שלא יתבשלו כל צרכן והוא משמר שדהו מפני הירק שבתוכה:

אם נכנס הוא הפועל ובעל הבית מקפיד עליו. שלא יטול מן אלו התאנים או הענבים אסורות משום גזל וחייבין במעשרות ואם לאו פטורין דהפקר הן:

נכנסו לוכל במסוייפות. נכנסו לשדה אילן של תאנים לאכול מסופי התאנים וצווח בהן השומר ומשך ר' יוסי בר"י את ידיו מלאכול מהן הואיל והשומר מקפיד עליהן:

אמר לו רבי אכול ואל תשגיח בהשומר שכבר נתייאשו הבעלים מהן והרי הן הפקר:

ר' יוחנן בעי. על זה:

צווח ואת אמר הכן. הרי השומר צווח וא"כ הבעלים מקפידין שהושיבו שם שומר בשבילן ואת אומר שנתייאשו מהן:

אמר ר' יונה יאות הוא מקשי. ר' יוחנן דמדהושיב שומר ודאי הבעלים מקפידין עליהם. והא מתניתא פליגא על ר' יוחנן. דתנינן לקמן בפרק ג' ממעשרות:

הסיאה. פוליי"ו בלע"ז:

והאזוב. בערבי צעת"ר:

והקורנית. שדריאה בלע"ז:

שבחצר. ודרך אלו שצומחין מאליהן ואפ"ה אם היו בחצר המשמרת חייבין במעשר דסתמא לאדם קיימי ומדקתני בחצר ש"מ הא בגינה אפי' נשמרין פטור וקשיא לר' יוחנן דהא האי עובדא לאו בחצר הויא. ומשני תמן יכול הוא לומר לו הרי כל העולם כולו לפניך. כלומר שהרי הן מאליהן צומחות ויכול הוא לומר להשומר מה אתה מקפיד. הרי הן נמצאים בכל מקום והלכך בגינה אפי' היו נשמרים פטורין דבטלה דעתו אצל כל אדם שאינן נשמרין אלא בחצר אבל הכא שאין התאנים מצויין בכל מקום יכול השומר לומר כלכלה אחת היא שנשארו מהן כדי להשימן בכלכלה אחת ואני משמרה לבעה"ב שלי ויאות מקשי ר' יוחנן דמסתמא בעה"ב מקפיד עליהן:

תני. בתוספתא דמכילתין ריש פ"ק והכי איתא התם ר' יוסי בר' יהודה אומר הנובלות הנמכרות עם התמרים חייבות וחכ"א עד שלא יטילו שאור פטורות משיטילו שאור חייבות. וחסר כאן סוף דברי ר' יוסי עד ראש דברי חכמים:

שאור. משיפתחו כשאור שיש בו סדקים כדתנן בפ"א דמעשרות תמרים משיטילו שאור:

מה. ושואל הש"ס לדברי ר' יוסי בר' יהודה מה האי דקאמר נמכרות עם התמרים אם הן שתי קופות זו בצד זו ואחת של נובלות ואחת של תמרים חשובין ולפי שהן נמכרות כך מקפיד בעה"ב עליהן וקסבר ר' יוסי דאף הנובלות לא הוו הפקר. או דבעינן זו עג"ז ואז הנובלות נחשבות כתמרים הטובות ולא שנייא ופשיט לה דאין חילוק דהיא זו בצד זו והיא זו עג"ז בשתיהן לא מקרי נמכרות עם התמרים דבקופות בפ"ע הן אלא כי אנן קיימין אליבא דרבי יוסי בר"י במעורבות הנובלות עם התמרים בתוך קופה אחת ובהא הוא דקאמר הנמכרות עם התמרים וחייבות אף הנובלות בדמאי:

בשהטילו שאור. לדברי ר"י בר"י בעי אם לקולא הוא פליג דקסבר דאף בשהטילו השאור דוקא אם נמכרות עם התמרים אז הן חייבות או דילמא בשלא הטילו שאור קאמר ולחומרא הוא פליג דאע"ג שלא הטילו שאור אם הן נמכרות עם התמרים חייבות:

ר' מנא אמר מסתברא בשהטילו שאור אנן קיימין להא דר"י בר"י לקולא הוא דפליג:

ופריך הש"ס אם בשהטילו שאור אפילו בפ"ע יהו חייבות ומ"ט דר"י בר"י דפליג בהא:

לית יכיל. כלו' אין זו קושיא דלית יכיל אתה להכריח כן דהא אר"י לעיל מפני שרוב המינין וכו' וא"כ הואיל ונובלות הן חזקתן מן ההפקר ואע"פ שהטילו שאור לא מהני אליבא דר"י בר"י:

ר' חנינא. פליג אדר' מנא וקאמר דבשלא הטילו שאור אנן קיימין להא דר"י בר"י לחומרא הוא דפליג:

אם בשלא הטילו שאור אנן קיימין. א"כ אפילו במעורבות יהו פטורות ומ"ט דר"י בר"י:

לית יכיל. אתה לומר כן דהתני ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו אשכול שביכר בו אפילו גרגר ענבה יחידי כולו חיבור למעשרות ואף אלו שלא ביכרו וה"נ מכיון שהן מעורבות עם התמרים כולן חיבור הן:

ר' זעירא ור' הילא. פליגי נמי בפלוגתא דר' מנא ור' חנינא אליבא דר' יוסי בר' יהודה:

וחכ"א וכו'. וכחכמים דהתוספתא שהבאתי לעיל:

והגופנין שמירה. כך שמה בגליל כדלקמן:

מה בין ביהודה בין בגליל. משום דבנוסחא דהאי תלמודא במשנה כתוב וביהודה האוג והחומץ והכסבר משמע דעל הא דחשיב והגופנין והנצפה קאמר וביהודה לא היו אלו פטורין אלא מנו תחתיהן האוג והחומץ והכסבר ומפני שהחומץ לא היה אלא בראשונה כדקאמר לקמן הלכך הני דקחשיב ביהודה שנוהגות לעולם והן שתים האוג והכסבר תחת שתים שבגליל והן הגופנין והנצפה והיינו דמפרש ומה בין יהודה לגליל באלו:

וקאמר מן מה דמייתון לה למשל בגליל ואומרים שומירה שמר מרה כלומר זאת נקראת שומרה ועל שם שבעלים שומרים אותה וכן הנצפה שמר מרה ומאן מתל לך עם תבלייא כלומר ואעפ"כ מי ממשיל ומדמה לך עם התבלין שעם כל זאת אינם חשובים הן אף לתבלין בעלמא:

הדא אמרה בגליל פטורה. שאין חושבין אותה וביהודה חייבת דבדידהו לא הוי הפקר:

כסברה כוסברתא שמה. כך היו קורין אותה:

מה בין וכו'. ומ"ט דכסבר דדוקא ביהודה פטורה:

מן מה דמתלין לה בדרומה. של גליל והוא ארץ יהודה ואומרים משל על הכסבור שבגליל שהי' חשוב בעיניהם מאן מתליך עם תבליא דאעפ"כ מי מדמה לך אף לתבלין. הדא אמרה שבגליל חשובה היא וחייבת וביהודה פטורה דלא היו חושבין אותה והוי הפקר:

תני. בתוספתא פ"ק. שהיו עושין יינן בטהרה. לנסכים ולפיכך הי' מגין עליהם שלא היה יינם מחמיץ והיו מביאין החומץ מן התמד ופטור ממעשר אבל עכשיו שבטלו הנסכים והיין שלהן ג"כ מחמיץ הרי הן ככל המקומות וחייב:

מיחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן. בפ"ה ממס' מעשרות:

המתמד. שנותן מים על החרצנים וזגין שנדרכו כדי לעשות ממנו תמד:

פטור. ממעשר דאינו אלא קיוהא בעלמא:

ור' יהודה מחייב. דס"ל דהוי כיין מזוג אלמא לר' יהודה תמד של חרצנים חייב במעשרות:

והכא הוא אומר הכן. דבראשונה שהיה החומץ מן התמד היה פטור וקשיא דידיה אדידיה:

בראשונה היו ענבים מרובות. שהברכה היתה מצויה ולא היו החרצנים מן הענבים הדרוכות נחשבות לכלום והתמד הבא מהן כהפקר הוא ופטור ועכשיו שאין ענבים מרובות החרצנים חשובות ולפיכך מחייב ר' יהודה להתמד במעשר:

לית הדא פליגא על ר"ש בן לקיש. על הא דקאמר ר' יהודה במתני' חוץ מרימי שקמה קאי דהא לר"ל הולכין בזה אחר הרוב כדאמר לעיל ומתרצינן התוספתא אליביה דאם רוב משמרין חייב בדמאי ואם רוב אין משמרין פטור וה"נ נימא וירבו כל הרימין על רימי שקמה ויהיו פטורין ומי לימא דהא דר' יהודה פליגא על סברת ר"ל:

תיפתר במקום שרוב משמרין. דהא דמחייב ר' יהודה לרימי שקמה כגון שיש שם רוב משמרין אותן והולכין אחר הרוב דלא הוי הפקר:

ר' יוסי ב"ר בעי. עלה דמה בכך דבאותו מקום רוב משמרין הא אפ"ה וכי אין כל העולם כולו לפניו שאין משמרין את הרימין וא"כ וירבו כל הרימין על רימי שקמה ויהיו פטורין אלא ע"כ דהא דר"י פליגא על הא דר"ל:

מתני' הדמאי אין לו חומש. הפודה מעשר שני של דמאי אינו צריך להוסיף החומש משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן והלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתא בדרבנן חומש דלא מעכב בדאורייתא ליתיה בדרבנן:

ואין לו ביעור. בסוף ג' שנים שחייב לבער כל מעשרותיו כדכתיב בערתי הקודש מן הבית ובדמאי לא תקנוהו רבנן:

ונאכל לאונן. דמעשר שני של ודאי אסור לאונן דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ומע"ש של דמאי לא גזרו בו:

ונכנס לירושלים ויוצא. לפי' שבודאי הנכנס לירושלם המחיצות קולטות אותו ושוב אין יכולין להוציאו חוץ לחומה ולפדותו אבל בדמאי לא גזרו ומעשר שני שלו נכנס ויוצא ונפדה ונאכל חוץ לירושלם:

ומאבדין את מיעוטו בדרכים. אם היה מעשר שני של דמאי בדרכים במקום גדודי חיה ולסטים אפי' היה דבר מועט ויכול להביאו בלא טורח ובלא הפסד אינו חושש לו ומניח אותו ליאבד בדרך במקום שהוא שם. ורמב"ם פירש שאם בשעה שמוליך מעשר שני לירושלם נאבד ממנו מעט בדרך אינו חושש לו אבל בודאי צריך שיעלהו כולו או דמיו לירושלים ולא יהא נפסד ממנו כלום בדרכים:

ונותנו לעם הארץ. לאכלו בירושלם ואע"פ שהוא חשוד לאכלו בטומאה. ואוכלו כנגדו. לפי מה שנתן לע"ה לוקח מנכסיו כנגדו ואוכל בטהרת מעשר בירושלים משא"כ בודאי שאין מוסרין אותו לע"ה לפי שאינו נזהר לאכלו בטהרה:

ומחללין אותו כסף על כסף. אם יש לו מעות כסף של מעשר שני של דמאי והוא צריך לו יכול אפי' לכתחלה לחללן על כסף חולין משא"כ בודאי שאין מחללין כסף על כסף וכן נחשת על נחשת וכן כסף על נחשת מחלל בדמאי אפי' לכתחלה שלא מתוך הדחק אבל של ודאי אין מחללין כסף על נחשת אלא בשעת הדחק ואם אח"כ ימצא ריוח צריך לחזור ולחללו על כסף:

ונחשת על הפירות. יכול לחלל של דמאי מעות נחשת על הפירות ובלבד שיהא דעתו לחזור ולפדות את הפירות על המעות דאז יכול לחזור לחלל עליהן ולהעלותן לירושלם דברי ר"מ וחכ"א יעלו אותן הפירות עצמן ויאכלו בירושלים והלכה כחכמים:

גמ' לא כיוחנן כה"ג העביר הודיות מעשר. כלומר לא תימא הא דתנן הדמאי אין לו ביעור דאתייא הא לבתר דהעביר יוחנן כ"ג הודיית מעשר כדתנן לקמן בסוף מעשר שני ולפיכך הקלו בביעור של דמאי הא ליתא דמה שיוחנן כ"ג העבירן שלא יתוודו הוא שהעבירן כדמפרש התם טעמא הא לבער צריך לבער שמצות ביעור לא ביטל והיינו בודאי אבל בדמאי לא תיקנו בו ביעור כלל ולעולם אפילו קודם תקנת יוחנן כ"ג א"צ לבער:

תני נאכל באנינה. מעשר שני של דמאי אבל אינו נאכל בטומאה כדמפרש טעמא מפני שהטומאה מצויה היא וגזרו בדמאי אטו מעשר של ודאי אבל אנינות אינה מצויה כמו טומאה ולא גזרו בשל דמאי:

אפי' בספק טבל לא עשו אותו. אפילו בדין של ספק טבל שהוא טבול למעשר שני כדמפרש ואזיל דאף אם הוא ספק ניתקן ממנו מעשר שני או לא אסור הוא לאונן ואילו מע"ש של דמאי מותר הוא לאונן ולא נתנו בו חכמים דין של ספק טבל:

תמן תנינן. בפ"ד דב"מ חמשה חומשין הן האוכל תרומה ותרומת מעשר ותרו"מ של דמאי והחלה והבכורים מוסיף חומש:

והכא את אמר הכן. דהדמאי אין לו חומש:

א"ר זעירא לא קשיא תמן הוא דתנינן תרומת מעשר של דמאי שכבר הפריש ממנו תרומת מעשר והרי הוא כשאר תרומת מעשר אבל הכא במע"ש של דמאי איירי ולא גזרו חומש בפדיונו:

א"ר אימי. בהא לא מיתרצא שהרי אין המשנה הזה יוצא ידי תרומת מעשר של דמאי דהא סתמא קתני הדמאי אין לו חומש ומשמע דעל אכילת תרומת מעשר שמפרישין ממנו נמי קאי ואין המשנה מוציא ידי תרומת מעשר מן הכלל הזה:

מהו כדין. ואלא קשיא הני מתני' אהדדי:

תמן ר"מ. הא דקתני התם דחייבין עליו חומש ר"מ הוא דמחמיר הוא בדבריהם כדברי תורה והכי אמרינן נמי לקמן בפ"ב דערלה דקחשיב התרומה ותרומת מעשר של דמאי וכו' ומוקי להאי מתני' כר"מ דמצינו בו שמחמיר בדבריהם כהאי דתנינן בפ"ח דנדה הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב דברי ר"מ ורבנן פליגי עליה התם ומתניתין דהכא כרבנן דלא מחמרינן בדבריהם כשל תורה:

ר' זעירא אמר בשם רבנין. דלא צריכין לדחוקי ולאוקמי מתני' דב"מ כר"מ אלא כד"ה אתיא וה"ט דבאמת בדין היה שלא יפריש חומש אם אכל תרומת מעשר של דמאי שאינו אלא מדבריהם ולמה אמרו שיפריש מפני הגדר שאם אתה פוטרה מן החומש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה. שיאמר אין דין תרומת מעשר לזה וגזירה שמא לא יתננו לכהן:

בדין היה מעשר שני של דמאי וכו'. כלומר ואה"נ דלפי האי טעמא היה בדין שגם למע"ש של דמאי יפריש חומש לפדיונו שלא יזלזל בו ולא יהא נוהג בו דין מעשר שני ולמה אמרו שלא יפריש ג"כ הוא מפני הגדר שאם אתה מחמיר עליו להוסיף חומש אף הוא אינו מפריש כל עיקר לפדיונו ויאכלנו חוץ לירושלם בלא פדיון ולפיכך לא רצו חכמים להטריחו אף בחומש:

למה לי דמאי אפילו ודאי. אהא דקתני ומאבדין את מיעוטו בדרכים פריך דר' בון בר חייא ס"ל כר' אמי בפירושא דמתני' דאין משנה זו יוצא מידי תרומת מעשר של דמאי ומאבדין את מיעוטו והלכך קאמר מאי איריא דמאי ומיעוטו אפי' ודאי ורובו נמי אין מקפידין עליו אם הוא בדרכים כדתנינן בברייתא דלקמיה:

וכי לא כן תני. בברייתא אין מביאין תרומה מן הגורן שאין הבעלים מחויבין להטפל בה ולהביאה מן הגורן לעיר ולא מן המדבר לישוב אלא הכהן הוא יוצא לשם ונוטל חלקו:

אא"כ היתה במקום שחיה גוררתה. כצ"ל דכיון דפסידא דמוכחא היא התקינו חכמים שיהא מביאה ונוטל דמים מן השבט שהכהן ושלם לו שכר הבאתה הא לאו הכי מניחה אותה שם ואע"פ שהולכת לאיבוד וא"כ אפי' בתרומה ודאי מניחה בדרכים:

א"ל ואינה מצוה להשיב אבידה. בתמיה וכי לא קאמר בברייתא דהיכא דאיכא פסידא דמוכחא כגון שחיה גוררתה וכיוצא בו שצריך להביאה מפני השבת אבידה ונוטל שכרה מן הכהן וה"נ מיירי במתני' דאיכא פסידא דמוכחא ולפיכך דוקא בדמאי ובדבר מועט הוא דלא חששו כדמסיק לקמיה:

א"ר יוסי מצוה הוא להשיב אבידה בדבר מועט. רבי יוסי מקשי עלה דאי בכה"ג מיירי א"כ מצוה הוא להשיב אבידה גם בדבר מועט ואינו מצוה להשיב אבידה בדבר מרובה. בתמיה כלומר וכי מצות השבת אבידה בדבר מרובה דוקא נאמרה והלא אף בדבר מועט מצוה היא. ובודאי תשובת ר' אילא היא כלו' בודאי הוא דחששו אף לדבר מועט משום מצות השבת אבידה אבל בדמאי אינו מצוה להשיב אבידה בדבר מועט וטעמא דכיון דדבר מועט הוא והכהן צריך לשלם שכר הבאה לא חששו חכמים בדמאי שהוא ספק ואין דבר מיעט כדאי להשכר הטיפול ובודאי משום קדושת תרומה חששו אף לדבר מועט היכא דאיכא פסידא דמוכחא:

דתנינן ומאבדין את מיעוטו בדרכים. כלומר והיינו דתנינן דבכה"ג דאמרן הוא דמיירי דאף במקום דאיכא פסידא דמוכחא בדרכים מאבדין את מיעוטו בתרומת מעשר דמאי:

עד כדון בשאין בידו מעות. האי מילתא היא דאזלא למאן דמפרש לעיל דמתני' במעשר שני של דמאי הוא דאיירי דביה הוא דשייך חילול וכדאסיק לקמיה דאי בתרומת מעשר מאי חילול הוא דשייך ביה. ובמעשר שני הוא דבעי דעד כאן שנינו דמאבדין את מיעוטו בדרכים בשאין בידו מעות ואין יכול לחללו דקי"ל אין פודין מעשר שני אלא במעות שהוא ברשותו:

היו בידו מעות. מאי אם צריך הוא לחללו הואיל ויש בידו מעות ולא יניחנו לאבד או לא:

ר' ניחומא ברי' דר' חייא בר בא אמר. אבא היו לו מעות בדיסקיא ולא היה מחללו. אע"פ שהיו לו מעות בשק שלו אפ"ה לא היה חושש לחללו והניחו לאיבוד בדרכים. אתיא דר' חייא בר בא כר' זעירא. ר"ז דלעיל דמפרש דמתני' במע"ש של דמאי מיתוקמא והכי ס"ל נמי לר"ח בר בא והלכך לא היה חושש לחללו דמאבדין את מיעוטו בדרכים קתני:

ודר' אחא. ט"ס הוא דלא נזכר כאן ר' אחא אלא דר' בון בר חייא גרסינן. דבעי עלה לעיל מהאי ברייתא אין מביאין תרומה וכו' משום דאיהו ס"ל כר' אמי דלעיל דמפרש להמתני' דבתרומת מעשר של דמאי נמי מיתוקמא כדקאמר אין המשנה הזה יוצא ידי תרומת מעשר של דמאי וכדפרישית:

דבי ר' ינאי אמרי. לפרש הא דקתני ומאבדין את מיעוטו קאי וכמה הוא מיעוט:

פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס. אם הוא בחתיכות פרוסות פרוסות מותר לאבד בשיעור פחות מאוכל ואוכל הוא כגרוגרות ופחות מכאן לא נקרא אוכל וכדמצינו בפ"ב דסוכה דקתני וכשהביאו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה וכו' אלמא דפחות מכביצה נקרא אוכל ועד כגרוגרת כדאשכחן בשיעור הוצאת שבת:

אבל בשלם עד כגרוגרת. ולא גרוגרות בכלל וכדמפרשינן לקמן מאי אבל דקאמר:

ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק בשלם עד כגרוגרות בפרוס אפי' כמה מותר. וקאמר הש"ס מה ופליגין. אם הא דקאמר ר' יוחנן בפרוס אפי' כמה מותר היינו אפי' בגרוגרת או יותר. ופליגי בפרוס או לא:

ומפרש ר' מנא דלא פליגין לא בשיעורא ולא במידי והכי קאמרי:

דבי ר' ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס כלומר לכ"ע בין בפרוס בין בשלם שיעורו לאבד דוקא בפחות מאוכל והיינו בפחות מגרוגרות אבל לא בגרוגרות ולדבי ר' ינאי היינו דאיכא בין פרוס לבין שלם דאם יש כאן כמה חתיכות פרוסות מותר לאבד מעט מעט מכאו"א ובלבד שיהא בין הכל פחות מגרוגרות ולא יותר אבל בשלם עד כגרוגרת כלומר מהשלם האחד הוא דמותר לאבד עד כגרוגרת ולא שיצטרף מעט מעט מכמה ככרות שלמים שיש כאן וטעמא דהואיל ושלמים הן לא התירו לקלקל את כולן ולאבד מכאו"א והשתא בשיעורא דאיבוד אין חילוק בין פרוס לבין שלם אף לדבי ר' ינאי אלא דההפרש בענין הצטרפות השיעור הוא והיינו אבל בשלם דקאמרי ומשום דדבי ר' ינאי לא פירשו למילתייהו בהדיא הלכך קאמר ר' יוחנן דהכי בעינן למימר בשלם עד כגרוגרות וכדאמרן מאחד דוקא ולא להצטרף מעט מכאו"א ובפרוס אפילו כמה מותר כלומר אפי' כמה שהן מותר לאבד מעט מכאו"א ובלבד שלא יאבד כ"א עד גרוגרת ולא גרוגרות בכלל והיינו דקאמר ר' מנא דלא פליגין במידי ומשום דחייב אדם לומר בל' רבו הלכך דבי ר' ינאי קאמרי כמו ששמעו מר' ינאי רבן ור' יוחנן קאמר כמו שקיבל מר"ש בן יוצדק:

מהו להפריש כל שהוא ולאבד. כצ"ל וגי' הדפוס טעות דמוכח הוא כלומר אם מותר לכתחילה להפריש מעט למע"ש של דמאי ועל מנת לאבד ולא איפשטא הכא:

ונותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו. ומפרש דוקא במעשר שני של דמאי התירו זה על מנת שיאכל כנגדו הא בודאי לא שאין מוסרין דבר שהוא קדוש מעשר שני ודאי לעם הארץ שאינו נזהר לאכלו בטהרה:

מתני' הלוקח לזרע. שלקח תבואה לזורעה פטור מדמאי דאלו טבל ודאי אסור לזרוע:

ולבהמה. שלקח מתחלה להאכיל לבהמה פטור מדמאי אבל לקח מתחלה לאדם ונמלך עלי' לבהמה חייב בדמאי:

קמח לעורות. לעבד בו עורות:

שמן להדלקת הנר או לסוך בו את הכלים וכן יין לקילור כל אלו פטורין מדמאי שלא גזרו אלא במשתמש בו לגופו:

מכזיב ולהלן. כזיב הוא סוף המקום שכבשום עולי בבל ומשם ולהלן כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ולא גזרו על הדמאי אלא על הארצות שכבשום עולי בבל בלבד והלכך מכזיב ולהלן פטור מדמאי וכן כזיב עצמה כלחוץ וכל הפירות שנמצאו שם פטורין שחזקתן מפירות המקום שנמצאו בו:

חלת עם הארץ. חלה שהפריש לא גזרו עליה דמאי:

והמדומע. לקח פירות מע"ה והפריש תרומת מעשר ונתערבו עם פירות אחרים לא גזרו בו דמאי להיות מפריש עוד מעשר שני:

והלקוח בכסף מעשר. שלקח פירות מעם הארץ בכסף מעשר שני:

ושירי מנחות. שהקומץ למזבח והשירים נאכלין לכהנים כל אלו לא גזרו עליהם דמאי שכיון שאמר לו זה ע"ה המוכר מתוקנין הן פטור מלעשר:

ושמן ערב. שמן אפרסמון א"נ שמן זית מעורב עם בשמים:

וב"ה פוטרין. לפי שאין חזקתו לאכילה אלא לריח:

גמ' מכיון שלקחו לזרע לא שנייא היא דבר שזרעו כלה היא דבר שאין זרעו כלה. כלומר דאע"ג דבטבל של ודאי מחלקינן בין דבר שזרעו כלה לבין דבר שאין זרעו כלה כדתנן בפ"ט דתרומות לענין גידולי טבל אבל הכא בטבל של דמאי שלא גזרו בלוקחו לזריעה אין חילוק בין אם הוא דבר שזרעו כלה או לא דלעולם פטור מלעשר:

א"ר יוחנן ותני כן. ותנינן בת ספתא בהדיא כן דהכי שנינו שם בפ"ק לוקחין לזרע אחד דבר שזרעו כלה ואחד דבר שאין זרעו כלה:

לקחן לזרע. ואח"כ נמלך וחישב עליהן לאכילה:

באין מחשבה. כלומר באין הן לחיוב במחשבה שחישב עליהן לאכילה וחייב לעשר דמאי:

לקחן לאכילה. ואח"כ נמלך וחישב עליהן לזרע:

לא הכל ממנו. לא כל הימנו לפוטרן. דמכיון שנתחייבו בדמאי בשעח לקיחה. שוב אינו יכול להוציאן מחיוב דמאי:

תני בתוספתא שם וה"ג התם אין זורעין את הטבל ואין מחפין את הטבל ואין עושין עם העכו"ם בטבל ישראל ששכח וזרע את הטבל עד שלא צימחה פטור שכבר אבד. ובספרי הדפוס נשתבשה ההעתקה כאן:

ואין מחפין משום דמחפה כזורע הוא כדאמרי' בפ"ג דמכות המחפה בכלאים לוקה:

בדבר שאין דרכו להתלקט. הא דאמרינן דאם שכח וזרע טבל פטור מלעשר דוקא בדבר שא"א ללקט אותו אחר הזריעה כגון גרעיני תבואה וכיוצא בה:

אבל בדבר שדרכו להתלקט. כגון לפת וצנון וכיוצא בהן קונסין אותו שילקט אותו ולעשרו:

בלא צמח. ודוקא שלא צמחו אחר ששתלן אבל אם כבר צמחו נעשה כדבר שאין דרכו להתלקט ופטור מלעשר:

אמרו על ר' יוחנן שהיה נוהג בעצמו אפי' אם אכל בשר או בצים הי' מתקן ומעשר וא"ל לא למדתנו רבינו דאלו פטורין ממעשרות דאת כל תבואת זרעך כתיב:

דו חשש למשקין שיש בהן. כלומר הא דתיקן ר' יוחנן משום דהוא חשש להמשקין שנתבשלו בתוכן כגון ביין ושמן וכיוצא בהן ואם הן מדמאי היה מחמיר על עצמו לתקן אפי' הבשר והבצים שנתבשלו בהן:

חדא מסאנא. כלכלה אחת של תאנים ולא היתה מתוקנת ממעשר וסמך עצמו ואמר מה וכי ר' זעירא אפשר שיאכל דבר שאינו מתוקן ובודאי הוא יתקן ור' זעירא סמך עצמו על ר' ירמיה ואמר מה וכי אפשר שישלח לי ר' ירמיה דבר שאינו מתוקן מה ובין דין לדין נתאכלו התאנים טבל ולמחר כשפגעו זה בזה ושאל אותו אם היתה מתוקנת והשיבו אני סמכתי עליך ור' זעירא אמר לי' אף אני עליך סמכתי ואכלתי כך:

בההיא שעתא אמרין. כשאירע הדבר הזה לר' זעירא אמרנו ואפילו לחמרי' של ר"פ בן יאיר לא נידמינו וכהאי עובדא דלקמיה שגנבוה לסטים בלילה והיתה טמונה אצליהם במערה ג' ימים ולא טעמה כלום ולסוף נמלכו להחזירה לאדונה שלא תמות ותסרח המערה ושלחוה וכשבאת על פתח השער התחילה לצעוק וא"ל ר' פנחס פתחו לה לעלובה זו שכבר יש ג' ימים שלא אכלה כלום ופתחו לה ואמר להם תתנו לה איזה דבר שתאכל ונתנו לה שעורים ולא אכלה וכשאמרו לו שאל אותן אם הם מתוקנים והשיבו הן לפי הדין שהיה דמאי ופטור ממעשר דמאי ושאל להם אם הרימותם בשביל דמאי וא"ל ולא כן למדתנו רבינו הלוקח לבהמה וכו' והשיב ומה אעשה לעלובה זו והיא מחמרת על עצמה הרבה ותקנו הדמאי ואז אכלה:

תרין מסכנין וכו'. כל אלו המעשים לספר בגודל חסידותו של ר"פ בן יאיר ורוב גדולתו שהיה גוזר ונתקיים כדלקמן. שני עניים הפקידו אצלו סאתים שעורים וזרע אותן וקצרם ולבסוף בקשו מדת השעורים שהפקידו אצלו ואמר להם תביאו גמלים וחמורים לטעון עליהם ותקחו השעורים שלכם שנתרבו כל כך:

עכברייא. אוכלין תבואה שלנו ומה נעשה וגזר עליהם ונתאספו כל העכברים והתחילו להיות מצפצפין בקולם ואמר להאנשים יודעין אתם מה הן אומרין ואמרו לא ואמר להם אני אומר לכם מה הן מצפצפין לפי שהתבואה שלכם אינה מתוקנת ממעשרות לפיכך אוכלים אותה ואמרו לו עורבן תקבל עליך להיות מתקן לנו המעשר מל' התערב נא וקיבל ותיקנם:

ולא אנכון. ולא אירע להם אח"כ שום נכוי והפסד מן העכברים:

מרגלוי מן דמלכא סריקיא. מרגלית אחת של המלך ישמעאל נפלה ובלעה עכבר אחד ובא אצל ר' פנחס בן יאיר ובקש ממנו להצילה ואמר לו ומה אני וכי חובר חבר נעשיתי וא"ל המלך לשמך הטוב שאתה גוזר ומתקיים באתי אצלך וגזר ונתאספו כל העכברים שבאותו מקום וראה א' מגבע ואתי הוא יותר גבוה מהאחרים מל' הר וגבעה ואמר אצל זה הוא המרגליות ולפיכך נראה יותר גבוה וגזר עליו ופלטה:

לית מבוען מספק לן. המעין שלנו שממנו משקין השדות אינו מספיק לנו ואמר להן דילמא אין אתם מתקנים המעשרות כהוגן ובקשו ממנו שיקבל על עצמו לתקן להם וללמדם וקיבל ותיקן להם ומאז והלאה היה המעין מספיק להם:

והוה גיניי גביר. שם הנהר גיניי והיה גדול הרבה וגבר ועלה על כל גדותיו וא"ל גיניי גיניי וכי אתה תמנע ותעכב אותי מלילך לביה"מ ונחלק לפניו ועבר ושאלו תלמידיו אם הם יכולין ג"כ לעבור והשיב להם מי שיודע בנפשו שלא עשה שום רעה ולא ביזה לבר ישראל מימיו הוא יעבור ולא ינזק ואם לאו לא יעבור:

רבי בעא מישרי שמיטתא. האי עובדא גרסינן לה לקמן בפ"ג דתענית יותר מבואר דקאמר התם דס"ל לרבי להתיר שביעית בזה"ז שאינה אלא מדרבנן מפני דוחק העניים שאין להם מה לאכול ומפני החשודים בלאו הכי על השביעית ורצה שיעשה בהיתר ועלה קאמר שפעם אחת בקש רבי להתיר שביעית ועלה ר' פנחס בן יאיר אצלו ושאלו רבי ומה התבואה עושה בשדה והשיב לו בדחייה עולשין יפות וכן בפעם שנייה והבין רבי שאין דעתו מסכמת עמו להתיר שמיטה:

א"ל. רבי לר' פנחס:

משגח רבי. אם רבי רוצה להשגיח עלינו ולאכול עמנו מעט עוף היום הזה:

פטל. מל' מאכל חשוב ובב"ר פרשת ויצא אין חמא קווקי חד הוה נסיס פטיליקין חד הוה נסיב:

א"ל אין. ומשירד ראה המוליות של רבי עומדין ואמר האם כל אלו היהודים זנין ומקיימין אותן והלא הן בריות מזיקין:

אפשר דלא חמי סבר אפוי מן כדון. אפשר שלא יראה פני מעכשיו ולא אלך לסעוד עמו וכששמעו קולו הלכו ואמרו זה לפני רבי שלח אחריו לפייס אותו וכשהגי' לעירו אמר יבואו בני עירי ויקרבון אצלי ובאו והקיפוהו שלא יראו אותו השלוחים ויכריחו עליו וכשאמרו השלוחים בשביל רבי הוא שרוצה לפייסו הלכו בני העיר משם מפני כבודו של רבי וקרא ר' פנחס לבניו ולבני ביתו שיקרבו אצלו ולהקיפו וירדה אש מן השמים והקיפו אותו שלא ימצאו אותו השלוחים והלכו ואמרו לרבי ואמר הואיל ולא זכינו להשביע עצמנו מזיו פניו בעה"ז יה"ר שנזכה לשבוע מפניו בעוה"ב:

ולא קביל עלוי מתנחמה. לא רצה לקבל תנחומין:

וא"ר פנחס וכי זה הוא החסיד שלכם שאינו רוצה להצדיק עליו הדין ולהתנחם והשיבו לו רבי כך וכך וכו' ומשום כך לבו כואב לו ביותר והתפלל עליו ר' פנחס ואמר איפשר שזה היה מכבד את בוראו במים בחסד שהיה עושה עם הבריות והוא ית' מקפחו להענישו במים ומיד נפלה קול הברה בעיר שניצולה ועלתה:

בסיכתא איתעריית. בקוץ ויתד אחד שנזדמן לה בתוך הבור נתערית בו ועלתה:

פחת פתורא קומוי. נפחת השלחן מלפניו ונפל ושאל מה זה והשיבה לו אשתו תבלין שאלתי משכנתי ושכחתי מלעשרן והזכיר תנאי המעשר שיהא במקום אחד להפרישו אחר השבת ועלה השלחן מאליו:

קורדם שאלתי. משכן שלי ועשיתי על גבו טהרות, ולפיכך אירע לי שנפל פתי ממני להודיעני שלא היה זה בחזקת טהרה:

יין למורייס. תוספתא היא בפ"ק הלוקח יין ליתן לתוך המורייס ויין לעשותו אלונתית. והוא עשוי ממים ויין ושמן אפרסמון. קטנית לעשותן טחינין ושם גריס וכרשינין לעשותן טחינין. והוא מאכל של גריסין ותבלין מעורבין בו חייבין בדמאי. אם ספק הוא כגון שלקחו מע"ה חייב לתקן דמאי הואיל ובאו לידו של חבר כשהן בעין ואצ"ל שיתקן בודאי אינם מעושרין:

הן עצמן. ואם לקח אותן כך כשהן מעורבין ביד עם ארץ פטורין מן הדמאי שלא גזרו על תערובת דמאי:

מה אנן קיימין. ומפרש הש"ס אליבא דמאן אנן קיימי להא דקתני הן עצמן פטורין אי כרבי אפי' בדמאי יהו חייבין ואי כר' אליעזר בר"ש אפי' בודאי יהו פטורין ופלוגתא דרבי וראב"ש שם בתוספתא דגריס הלוקח יין ושמן ליתן ע"ג חטטין וכרשינין לעשות טחינין חייב בדמאי ור"א בר"ש פוטר ולגי' האי ש"ס בהאי ברייתא היה כתוב דברי רבי ור"א בר"ש פוטר ומסיים שם וכן היה ר"א בר"ש אומר הלוקח כרשינין לעשותן טחינין פטור מן הדמאי וזה טעות דמוכח הוא שהרי דין דכרשינין כבר שנוי הוא לר"א בר"ש דפוטר בדמאי וצ"ל וכן היה ר"א בר"ש אומר הלוקח וכו' פטור מן הודאי שמעינן מיהת דרבי מחמיר באלו הדברים אפילו בדמאי ור"א בר"ש מיקל אף בודאי וכמאן אתיא הא דקתני ברישא הן עצמן פטורין מן הדמאי:

אלא כרבי אנן אמרין. אפי' תימא כרבי:

בקלין שהקילו בדמאי. כלומר דזה הוא אחד מן הדברים שהקילו בדמאי ולא גזרו על התערובת שנתערב כשהוא ביד ע"ה ושאני הלוקח יין ליתן לתוך מורייס וכיוצא בו דהתם באו ליד חבר כשעודן בעין כדפרישית:

יין לקילור. ליתן לתוך הקילור שמשימין בתוך העין לרפואה וסיפא דהתוספתא היא והכי גרסינין שם יין ליתן לתוך הקילור וקמח לעשותו מלוגמא ורטיה פטור מן הדמאי וחייב בודאי והן עצמן פטורין מן הודאי וגי' הספר בכאן נשתבשה:

הכא את אמר פטורין מן הודאי והכא את אמר פטורין מן הדמאי. מ"ש ברישא דקתני הן עצמן פטורין מן הדמאי הא בודאי חייבין ומ"ש בסיפא דקתני הן עצמן פטורין אפי' מן הודאי:

כאן ברישא על גב גופו הוא בטל. כלומר אינו בטל אלא כשהוא אוכל ונכנסין לתוך גופו אבל כל זמן שאינו אוכל אותן ניכר היין בתוך המורייס וכן באלונתית ובכולן אבל כאן בסיפא ביין לתוך הקילור וקמח למלוגמא ורטייה כיון שהוא נותנו לתוך הקילור או למלוגמא כבר הוא בטל ואינו ניכר לא היין ולא הקמח ולפיכך הקילו אף בודאי כשבאו ליד החבר לאחר שנתערבו ונתבטלו:

והתני קילור של ע"ז אסור בהנייה. מפני היין שבו אלמא לא מחשבינן ליה כמו שנתבטל:

שנייא היא. ע"ז דכתיב בה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אפי' כ"ש ממנה:

מה בינן לשמרים של עכו"ם. על הברייתא פריך דאוסרת בהנאה לקילור של ע"ז וכי מה בינה לשמרים והן החרצנים והזגין דאסורין בהנאה כשהן לחים הא אם יבשו אין בהן משום הניית ע"ז כדתנן בפ' אין מעמידין החרצנים והזגין שלהם לחין אסירין ויבישין שנשתהו יב"ח מותרין דאין להן ממשות של איסור ואמאי הקילור אסור הרי אינו ניכר בו ממשות של ע"ז ולא משני מידי:

כזיב עצמה מה היא. כלפנים או כלחוץ:

תני בתוספתא שם. כזיב עצמה פטורה מן הדמאי:

הלוקח מן החמרת בצור. מן חבורה של החמרים שהביאו תבואה בצור וחזקתן מן הארץ שהיא קרובה לה הן מביאין לפיכך חייב בדמאי:

ומן המגורת בצידן. מן האוצרות שאוצרין בצידן והיא יותר קרובה להארץ מצור חייב שחזקתן שאוצרין מפירות הארץ:

הא מן המגורת בצור ומן החמרת בצידן פטור. לפי שצור אינה כ"כ קרובה להארץ ואין דרך בעלי האוצרות להיות אוצרין שם מפירות הארץ כ"א ממקום היותר קרוב להם והוא ח"ל והחמרים שמביאין ממקום יותר רחוק לפיכך בצידן פטור שאין דרכן להביא מהארץ שהיא יותר קרובה לה אלא מחו"ל הן מביאין ובצור חייבין כדאמרן שהיא אינה קרובה כ"כ ודרך החמרים להביא מן הארץ לשם:

מחמר יחידי בצור. כלומר וכן מחמר יחידי פטור אף בצור דתלינן משדות צור עצמה הביא כיון שאינו אלא יחידי:

חמרת שנכנסה לצור דרך כזיב. בעיא היא אם אנו יודעין שבאו מדרך כזיב ונכנסו לצור מהו:

איתא חמי. כלומר דמתמה הש"ס אתה רואה מאי קא מיבעיא ליה אלו עמדה לה בכזיב פטורה דהא אמרינן כזיב עצמה כלחוץ ואנו תולין שמח"ל מביאין ועכשיו משום שנכנסה לצור יהא חייבת בתמיה:

א"ר יוחנן. לפרושי להא דקחשיב בסיפא דמתני' קאי חלת עם הארץ וכו' דר' יוחנן קאמר טעמא דכולהו משום שבשעה שגזרו חכמים על הדמאי לא גזרו על דברים הללו:

ר' הושעיא. קאמר דטעמא הויא משום שאימת קדשים על ע"ה ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן ומפרש ואזיל לכל חד וחד לטעמיה דקאמר. וחלת עם הארץ. כלו' והשתא חלת ע"ה דקתני על דעתיה דר' השעיא מפרשינן דבחלת ע"ה ממש היא מתניתא שהפריש הוא החלה מעיסתו ונתנה לכהן אין הכהן חושש משום דמאי שמא החלה זו מעיסת תבואה שאינה מתוקנת לפי שאימת קדשים עליו ולא היה נותן לו דבר שאינו מתוקן ובודאי תיקן הכל בתחילה מחיוב המעשרות של תבואתו:

אבל חבר שלקח עיסה מעם הארץ והפריש חלתה לא. בזה לא הקילו לדברי ר' הושעיא שכשלקח החבר ממנו העיסה עדיין לא היה אימת קדשים על ע"ה וצריך החבר לתקן דמאי מן העיסה ואח"כ להפריש חלה:

על דעתיה דר' יוחנן היא הדא היא הדא. אבל לדעתיה דר' יוחנן דקאמר דבדברים הללו לא גזרו דמאי א"כ הכל דין אחד להם ואף בחלת חבר שהפריש מהעיסה שלקח מעם הארץ פטור לתקן שיעור חלתו מדמאי דלא גזרו כלל בדברים הללו:

והמדומע. וכן בהמדומע דקתני דלדברי ר' הושעיא בפירות ע"ה מיירי שלאחר שהפריש תרומה גדולה שעליה אינם חשודין הם נפלה סאה של תרומה לפחות ממאה חולין ונדמע הכל ותורת תרומה עליו וצריך למוכרו לכהן חוץ מדמי אותה סאה ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן מפני אימת קדשים שבאותו מדומע עליו ופטור החבר שלקחה מדמאי אבל בחבר שלקח פירותו מע"ה ונדמעו אצלו וכגון שכבר הפריש תרומת מעשר משום דמאי ולא הפריש עדיין מע"ש ונפלה סאה של תרומת מעשר לפחות ממאה ונדמעו בזה לא פטרו להחבר מדמאי במדומע הזה וצריך להפריש עוד מע"ש כדין שאר פירות הלקוחין מע"ה ולדברי ר"י הכל דין אחד להם דלא גזרו בדברים הללו דמאי:

מאן נפק מביניהון. כלומר ומאי איכא עוד נ"מ מבינייהו והיכא מצינו איפכא דלפעמים לדברי ר' יוחנן חייב בדמאי ולדברי ר' הושעיא פטור:

סאה עולה מתוך מאה. נמי איכא בינייהו ואיפכא הואי וכגון שזה ע"ה הפריש תרומה גדולה בביתו וכדאמרינן דבתרומה גדולה נזהרין הן ונפלה סאה של תרומה לתוך מאה חולין שלו שהדין בזה שהסאה תעלה ותנתן לכהן. והשאר חולין הן כמו שהיו ומפני שאימת קדשים על ע"ה לדברי ר' הושעיא אינו נותן הסאה תרומה שעלתה לכהן עד שיתקן כל אותן המאה סאה שהרי אינו ידוע לו אם אותה הסאה שנפלה היא שעלתה ומחמת שאימת קדשי' עליו מתקן הוא את כל המאה ממעשרות כדי שיתן לכהן הסאה של תרומה ויהיה דבר מתוקן וא"כ אם לקח החבר לאלו מאה סאה ממנו פטור הוא מדמאי לר' הושעיא אבל לדברי ר' יוחנן דלא ס"ל האי טעמא שאימת קדשים עליו אלא דלא גזרו בהני דמאי כלל וזהו במדומע דוקא ואם החבר לוקח המדומע מעם הארץ בהא הוא דל"ג אבל הכא מכיון שהסאה של תרומה עולה בא' ומאה ולאחר שעלתה הוו אלו מאה כחולין ממש ואין כאן מדומע והוי כשאר פירות הלקוחין מע"ה לאחר שהפריש תרומה גדולה שחייבין בדמאי:

ותני. כלומר והא דתני בתוספתא שם וכולן שאמרו במתני' שפטורין מדמאי אם קרא שם לתרומת מעשר ולמ"ש שלהן מה שעשה עשוי ודין תרומת מעשר ומ"ש של דמאי עליהן ובשלמא על דעתי' דר' יוחנן דאמר לא גזרו עליהן דמאי ניחא דלא גזרו לחייבו לתקן ואם הפריש מה שעשה עשוי אלא על דעתי' דר' הושעיא קשיא שהרי מתוקנין הן לדבריו דקאמר אימת קדשים עליו ומתקן אותן קודם שיתן לכהן ואת אמר הכן שאם קרא שם להן מה שעשה עשוי בתמיה וכי יש תרומת מעשר ומ"ש אחר שכבר נתקן הכל:

מפני אחד. ומשני אין דאפ"ה אמרו מה שעשה עשוי שמפני שלפעמים נמצא ע"ה אחד שאינו מתקן שאין אימת קדשים עליו לפיכך אמרו חכמים שאם הפריש וקרא שם מה שעשה עשוי ואע"פ שלכתחילה לא חששו בשביל אחד מיהו אם קרא שם דבריו קיימין משום דשמא יש אחד שאין אימת קדשים עליו:

תני וכולן וכו' מפני אחד וכו'. כלומר דדחי לה הש"ס להאי שינויא אליבא דר' הושעיא ומתמה עלה דהא תנא תני וכולן א"כ על כל מה שנשנה במתניתין שפטורין מדמאי קאי ואת אמרת דטעמא מפני דגזרינן אטו אחד שאינו מתקן וכי האי טעמא שייכא לכולן דקחשיב הלקוח בכסף מעשר ושירי מנחות דלא מיירי שזה הע"ה בדוקא הוא המביא או שהוא יודע שזה החבר הלוקח ממנו לקח בכסף מעשר או שלוקח זה לצורך מנחות לשתאמר בהן הטעם מפני שאימת קדשים עליו ובדיעבד אם קרא שם למעשרות מה שעשה עשוי דחששו מפני אחד שאינו מתקן בתמיה דהא סתמא קתני הלוקח וכו' ואי אמרת דכל אלו על של ע"ה בעצמו הוא א"כ הכי הוה מיבעי ליה למיתני החלה והמדומע והלקוח בכסף מעשר ושירי מנחות מע"ה פטורין מדמאי ומדלא תני הכי ש"מ דמיהת הני תרתי בתרייתא לאו בע"ה עצמו דוקא הוא דאמרו אלא אף בחבר שלקח מע"ה התבואה בכסף מעשר וכן אם הביא מנחה ממה שלקח מע"ה פטורין הלקוח וכו' ושירי המנחה מדמאי והרי לא שייך כאן אימת קדשים עליו אלא דטעמא כר' יוחנן שלא גזרו כלל לדמאי בדברים הללו:

ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא הא דתנינן הלקוח בכסף מעשר פטור מדמאי אם עד כאן לא אמרו אלא בלקוח מכסף מעשר של דמאי דהואיל והכסף הוא של דמאי שוב לא גזרו על הלקוח ממנו משום דמאי:

אפי' בודאי. כלומר דר' זעירא השיב לו כן דסתם אמרו הלקוח בכסף מעשר ואפי' הכסף הוא של ודאי:

תני כולן וכו' כמו אמר מר הוא וגרסי' להא בפ"ב דקידושין בהלכה ז' ואיידי דמייתי התם הברייתא דפליגי בה אמוראי בפירושה מייתי הכא נמי כן:

חוץ משירי מנחות. שאם קרא שם עליהן לא עשה כלום דהואיל וקדשים הן לא חל עליהם תרומת מעשר ומעשר שני דהא מדינא פטור הוא מדמאי:

השאר במחלוקת. השאר דקחשיב להו במתני' חלה והמדומע והלקוח בכסף מעשר במחלוקת דר"מ ור"י דלקמן הן:

היידא. איזו היא מחלוקת שאתה אומר דבשאר פליגי בה ובשירי מנחות הכל מודים בה דבמה אנן קיימין:

אין כר"מ. אי כר"מ דמתני' דהתם דקסבר המקדש במע"ש בין בשוגג בין במזיד לא קידש דמעשר שני ממון גבוה הוא א"כ היא מעשר היא שירי מנחות דבשניהן לא עשה כלום לר"מ דדין מעשר שוה לדין שירי מנחות לדידיה ולא חל עליו הקדש אחר כמו בשירי מנחות:

אין כר' יהודה. ואי כר' יהודה דאמרינן התם דפליג נמי ארישא דקתני המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת וקאמר ר' יוחנן דר' יהודה פליג כדמייתי לה נמי לקמן וס"ל לר' יודה המקדש בחלקו מקודשת דממונו של כהן הוא וא"כ לדידיה מה שעשה עשוי אף בשירי מנחות דהא שלו הן וחל עליהן שם תרומת מעשר ומע"ש דמה שירצה לעשות בהן עושה:

אזלית לקיסרין. ושמעתי שם שהיה ר' חזקיה יושב ושונה המתני' דקידושין המקדש בחלקו וכו' אינה מקודשת וקאמר עלה דפליגי בה דר"א קאמר דד"ה היא האי רישא דמתני' ור' יוחנן קאמר דבמחלוקת היא ור' יהודה דפליג התם בסיפא פליג נמי ארישא וס"ל דהמקדש בחלקו מקודשת:

ואמרית ליה. מנין שמע רבי הדא מילתא דר"א דאמר ד"ה היא רישא דההיא מתני' ואמר לי מן ר' ירמי' שמע כן:

ואמרית יאות השתא ניחא לי שפיר הא דר' ירמיה דאמר לעיל השאר במחלוקת וחוץ משירי מנחות ומשום דר' ירמי' דהוא שמע הדא דר' אלעזר דקאמר ד"ה היא ור' יהודה מודה ברישא דהתם דאין מקדשין בחלקו דמשלחן גבוה קא זכו:

הוא דאמר במחלוקת. לפיכך קאמר רבי ירמיה דהשאר במחלוקת והיינו הלקוח בכסף מעשר דלר"מ דסבר ממון גבוה הוא ואינו חל עליו שם תרומת מעשר ומעשר שני ולר' יודה דקסבר התם ממון הדיוט הוא והלכך חל עליו אבל בשירי מנחות אפילו ר' יהודה מודה דלא חל עליהם דקדשים הן:

ר' יוסי דלא שמיע ליה. הדא דר"א דאמר רישא דהת' ד"ה לפיכך צריכא ומיבעיא ליה דהוא אמר היידא מחלוקת וכו' כדבעי לעיל:

תני. בתוספתא שם:

לא פטרו ב"ה. שמן ערב אלא לשמן של פלייטון בלבד והוא שמן אפרסמון דלריחא היא דעבידא:

מחייבין היו ב"ה בשמי ורד ורדינון. ורדינון ג"כ מיני ורדי קטנים וטעמא דהני לסיכה עבידי כדתנן בסוף פרק י"ד דשבת דקיי"ל סיכה כשתיה. וכדתנן לקמן בסוף פרקין שמן שהגרדי סך באצבעותיו חייב בדמאי:

מתני' הדמאי מערבין בו. עירובי תחומין וחצירו':

ומשתתפין בו. שיתופי מבואות ואע"ג דלא חזי ליה מגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי לי' כדתנן מאכילין את העניים דמאי השתא נמי חזי ליה:

מברכין עליו. ברכת המוציא ומזמנין עליו ואין כאן מצוה הבאה בעבירה משום דרוב ע"ה מעשרין הן:

ומפרישין אותו ערום. כשבא להפריש ממנו תרומת מעשר ומעשר שני יכול להפריש כשהוא ערום וטעמא כדאמר בגמ' משום שאינו טעון ברכה דאילו בעי ברכה לא היה יכול להפריש ערום דבעינן והיה מחנך קדוש וליכא וטעמא דלא טעון ברכה משום שרוב ע"ה מעשרין הן:

בין השמשות. של ערב שבת כדתנן ספק חשיכה מעשרין את הדמאי ואין מעשרין את הודאי:

ואם הקדים מעשר שני לראשין. שהפריש מעשר שני של דמאי קודם שהפריש מעשר ראשון כדי ליטול ממנו תרומת מעשר אין בכך כלום. משא"כ בודאי כדתנן (בפ"ה דמעשר שני) ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתוודות:

שמן שהגרדי. האורג סך באצבעותיו חייב בדמאי מפני שנבלע בגופו הוא וסיכה כשתיה:

ושהסורק. הצמר במסרק נותן על הצמר הוי כשמן לסוך בו את הכלים ופטור מן הדמאי:

גמ' שאינו טעון ברכה. כדפרישית במתני':

מבין השמשות כהדא דתנינן וכו'. כדפרישית:

במרחץ. והוא ערום ולפי שאין טעון ברכה בחילול כמו שאין טעון בהפרשה:

כיצד הוא מברך. כשמחלל את הודאי וא"ל אם היו פירות ומחללן על הכסף מברך על פדיון מע"ש דגאולה כתיב ביה:

אם היו מעות וכגון שצריך הוא למעות מע"ש שלוו ובשעת הדחק מות' לחלל מעות כסף על נחושת ובלבד שיחזור ויחללן על הכסף להעלותו לירושלם וכשהוא מחלל נחשת על הכסף מברך על חילול מע"ש שהוא דרך חילול:

אם הקדים וכו' בשעבר. דוקא הא בתחלה לא יקדים אף בשל דמאי. ר' בא וכו'. דפליגי בה אם לכתחילה מותר להקדים שני לראשון בדמאי:

מהו לקבוע שני במקום ראשון. לפי' שלהפריש השני קודם לראשון אסרו ומיבעיא ליה אם אינו מפרישו אלא שקובעו ואומר מע"ש של זה יהיה בצפונו של הכרי או בדרומו אם מותר הוא לקובעו מקודם או דילמא חיישינן שמא יקבענו במקום ראשון והיינו שיקבע גם להראשון שם שהרי הראשון הוא עישורו של הכרי והשני הוא חלק התשיעי ממנו ואם יקבע השני בתחלה אפשר שיקבע אח"כ הראשון ג"כ באותו הצד והמקום שקבעו להשני ונמצא כשמפריש העשרה להראשון יש בהן תשעה של השני שקבעו מקודם וזהו דמיבעיא ליה אם יכול לשנות ולעשות מעשר ראשון מאותו שקבעו בתחלה להשני ופשיט לי' מהאי עובדא דלקמיה:

אייתי לי' אריסי' פירי. משדהו וא"ל בתחילה צא וקבע מע"ש בכרי שיתוקן ג"כ זה שהביא לו ואח"כ אמרו לו צא וקבע ראשון והא יש חשש לומר שמא קבע לו השני במקום הראשון שיקבע עכשיו שהרי סתם א"ל צא וקבע ראשון ולא הזהירו שיקבע להראשון בצד אחר אלא הדא אמרה שמותר לקבוע שני במקום הראשון שאף שיקבע אח"כ גם להראשון במקום הזה לא איכפת לן מידי בהא ובלבד שיפריש הראשון בתחלה ואח"כ יפריש להשני:

פוטר הוא אדם את טבלו. מן המעשרות בסאה אחת של טבל וכלומר במה שמתקן למע"ש יכול הוא לתקן גם להראשון או לתרו"מ כדמפרש ואזיל ולאו דוקא נקט סאה אלא הכל לפי מה שהוא אם סאה או אם יותר וחד מגווני נקט:

ועושה אותו שני. אם כך הוא השיעור של מע"ש ואם יותר יותר ופודה אותה הסאה והרי הוא טבל כמו שהיה וחוזר ועושה אותה תרומת מעשר למקום אחר וה"ה שיכול לעשות אותה למעשר ראשון אחר הפדייה שהרי יכול לקבוע להשני אף קודם להראשון כדלעיל אלא אורחא דמילתא נקט שבתחלה קובעין ומפרישין להראשון ואח"כ להשני ותרומת מעשר הוא אח"כ שמפרישו מן הראשון והלכך נקט שיכול לעשות מן השני כשפודהו לתרומת מעשר:

למקום אחר. למעשר הראשון שהפריש או לאיזה ראשון במקום אחר:

וחברון עלוי. חיברו עליו רבנן דבבל והקשו על זה כדהתיב רב ששת:

והא מתניתא דלקמן (בפ"ז) פליגא דתנינן היו לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר מעשרות של כלכלה זו יהיו קבועים בזו הראשונה מעושרת ומפריש מן השניה המעשרות של שתיהן של זו בזו ושל זו בזו ג"כ הראשונה מעושרת אבל לא השנייה לפי שמיד שאמר של זו בזו נתקנה הראשונה ואין מפרישין ממנה שהיא פטורה עלי השניה שהיא חייבת שאין מפרישין מן הפטור על החיוב והלכך צריך שיפריש המעשרות מן השניה על שתיהן:

ותני עלה. בתוספתא (פ"ח) ומפרש כיצד יעשה נוטל מן השניה שני תאנים והן לתרומה ושני עישורין שני מיני מעשרות ועל שתיהן:

ועישורו של עישור. והוא לתרומת מעשר:

ויטול. כלומר ואי ס"ד כדקאמרת דיכול לפדות השני ולעשות אותו תרומת מעשר קשיא דהכא נמי למה ליה כולי האי ויטול שתי תאנים ויעשה אותן שני ושתי תאנים לאו דוקא אלא כלומר לפי החשבון שמגיע להשני יטול ויעשה מע"ש ויפדם ויחזור ויעשם לתרומת מעשר ואמאי צריך להפריש כל כך מכלכלה אחת לשתיהן:

א"ר מנא ואין שני שבראשונה טבול לראשון שבשניה בתמיה. כלומר דשאני התם דהא לאחר שהפריש ממנה להשני שבשביל הראשונה אכתי טבול הוא לראשון שבשניה שהרי צריך להפריש מכלכלה השניה לראשון ולשני שבשביל הראשונה וכן לראשון ולשני שבשביל שנייה עצמה וא"כ אחר שהפריש השני בשביל הראשונה אינו יכול לעשותו לתרומת מעשר ואף לאחר פדייה שהרי צריך להפריש עוד להראשון בשביל השניה והלכך מפריש מהשניה לשתיהן וכסדר להראשון ושני בשביל הראשונה ואח"כ לראשון ושני בשביל השניה ואח"כ לתרומת מעשר מעישורן של המעשר ראשון:

א"ר חנניה וכו'. שינויא אחרינא דתמן יש כדי שהוא טובל לראשון ושני כלומר שהרי לא הופרש ממנה כלום ושתי הכלכלות של טבל הן וצריך להפריש ממנה מה שהוא טבול להראשון ולהשני ולתרומת מעשר בשביל שתיהן אבל הכא בהא דעולא בשם ר' יוחנן מיירי שכבר הפריש הראשון ועכשיו מפריש להשני והלכך השני שנתקן מחמת הראשון וכלומר שהופרש אחר שכבר ניתקן מחמת הראשון אתה חוזר ועושה אותו ראשון והיינו לתרומת מעשר שצריך להפרישו מן הראשון:

זה על גב גופו בטל. כלומר שגופו נהנה ממנו שנבלע בגופו והלכך חייב בדמאי דסיכה כשתיה היא אבל זה שהסורק נותן בצמר על גב צמר הוא בטל ונבלע בו והוי כשמן לסוך בו את הכלים ופטור מן הדמאי:

הדרן עלך הקלין שבדמאי