מתני' אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום. אפי' מכזיב ולהלן שהוא מקום שהחזיקו עולי מצרים בלבד לפי שידועין הן שמארץ שהחזיקו עולי בבל הן באין שאין דוגמתן אלא שם:

והאורז. של הארץ שהוא ניכר לפי שהוא לבן ביותר:

והכמון של הארץ ג"כ ניכר הוא לפי שהוא ישר וגדול:

והאורז שבחוץ לארץ כל המשתמש ממנו פטור. ואפילו בארץ ישראל משום דמנכר טפי ולא אתי לאחלופי בשל ארץ ישראל ושאר כל אלו הנזכרים במתני' יש מהן שדוגמתן בח"ל והא דחשיב להו שמתעשרין דמאי בכל מקום הוא מאותן החשובין שבמינים הללו שאין מצויין אלא בא"י ואותן הן שבידוע שמא"י באו:

גמ' תמן תנינן. בסוף מסכת מעשרות שום בעל בכי וכו' פטורין מן המעשרות:

לפי שהמינין אלו הן מדבריות וחזקתן מן ההפקר:

המינין הללו. ותני עלה בתוספתא (דסוף מעשרות) ושם הגי' מהופכת וט"ס הוא וגי' דהכא נכונה היא:

ע"י שיש כיוצא בהן בא"י צרכו חכמים ליתן להם סימן. ע"ש מקומן שלא להחליף באותן המינים המצויין בארץ:

אבל האלצרין וכו'. מיני פירות הן וניכרין הן שמח"ל באו לפי שאין כיוצא בהן בא"י לא הוצרכו חכמים ליתן להם סימן:

הדא מתניתא חילופא. והנשנין במתני' כאן בהיפוך הן שחיוב המינין הללו שיהו מעשרין דמאי בכל מקום לפי שאין כמותן בח"ל וניכרין הן שמא"י באין וצרכו חכמים למנותן ולא הוצרכו ליתן להם סימן:

והא דבילה בבצרה. שכיחא ובצרה בארץ אדום היא כדכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה:

שחיקה היא. ואינה שלימה כשל א"י א"נ מראה כהה יש לה כהאי כיתנ' שחיקא:

והא תמרין באלכסנדריא של מצרים. ומשני דקיקין אינון ואינם עבין וגדולים כשל א"י:

בארי וחולתה. מקומות מחו"ל הן:

גידוד הוא. נפרץ ונפגם כעין חתיכות חתיכות:

אבתר הוא סימוק הוא. אבתר מל' אברא כלומר מראה עופרת יש לו או מראה אדום ואינו לבן כשל א"י:

והא כמון. שכיח בקיפרוס. והוא אי ציפרנ"ם:

עקום הוא ואינו ישר כשל א"י:

לא שנו אלא הלוקח מן העכו"ם אבל הלוקח מישראל ודאי. כצ"ל דהא אמתני' קאי וקתני דמתעשרין דמאי וא"כ מאי לא שנו וכו' דקאמר אלא דנראה דט"ס הוא. כלומר הא דתנינן אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום ומשום שבידוע הוא שאלו מינין החשובין מא"י שהחזיקו בו עולי בבל הן כדפרישית במתניתין וקאמר ר' אלעזר דלא שנו אלא בלוקח מן העכו"ם דאיכא למימר שמא משלו הן ואיכא למיחש דשמא העכו"ם לקחן מישראל ומוכר לו והואיל וספיקא הויא לפיכך מעשרין דמאי אבל בלוקח מישראל מעשרן ודאי שהרי ידוע הוא שממקום החיוב הן באין. ר' יוחנן אמר דאין חילוק דמתני' סתמא קתני ובין שלוקח מישראל ובין שלוקח מן העכו"ם דמאי הוא דמעשרן וטעמא בלוקח מן העכו"ם דחיישי' שמא לקחן מישראל ולא עישרן הישראל וכן הלוקח מישראל אינו מעשרן אלא דמאי דהוי כדין כל הלוקח מע"ה דהרי בהכי קיימינן בדיני דמאי דספק הוא אם עישרן או לא והואיל דאין ע"ה נאמן על המעשרות צריך הלוקח ממנו לעשר דמאי:

ר"א סבר מימר רוב א"י נתונה ביד עכו"ם. כלומר דהש"ס מפרש טעמיה דר' אלעזר דמוקי להמתני' דבלוקח מן העכו"ם מיירי משום דאיהו סבר דרוב א"י בידיהם הוא וסתם הלוקח מן העכו"ם שהן רב היושבים בה הוא לוקח והלכך מוקי להמתני' דבהכי איירי ומדייק הא בלוקח מהישראל מעשרן ודאי וכדאמרן אבל ר' יוחנן סבר דרוב א"י היא נתונה ביד ישראל ומסתמא משל ישראל הן וקתני דאינו מעשרן אלא דמאי והיינו נמי טעמיה דר' יוחנן בלוקח מן העכו"ם דג"כ צריך לעשר דמאי משום דכיון דאיכא רוב ישראל חיישינן שמא לקח העכו"ם מהישראל ומוכרן לו כדפרישית. ואפי' יסביר ר"א וכו'. כלומר ומאי דוחקא דמוקמית לה דפליגי בהא דאפי' תימא דר"א נמי סבר לה כר' יוחנן דרובה של א"י נתונה ביד ישראל מיתרצא שפיר מילתיה משום דר"א חייש למיעוט והלכך מוקי להמתני' בלוקח מן העכו"ם וטעמא דמעשרן דמאי משום דאיכא למתלי שמא משל עכו"ם הן ואף דמיעוט הן אזלינן נמי בתר מיעוטא:

כהדא בורכיא. שם מקום שהיתה מסתפקת יום אחד מדבר האסור שמכרו בה שהיה מסתפקין ומשתמשין מזה ואמרו חכמים נעשה אותו היום הוכיח לכל הימים וחיישינן לדבר האסור בכל הימים אלמא דמשום יום אחד בלבד אמרו כן וה"נ דאף דהעכו"ם מיעוטא הן בא"י אזלינן בתר מיעוטא:

ר' יוסי בעי. עלה דלאו מילתא היא והדא דבורכיא גופה איכא למיקשי עלה דאי חיישינן להכי א"כ מעתה ניחוש נמי בגר שבא להתגייר שמא מעמון ומואב הוא ונימא דאין מקבלין אותו ונעשה אותו הגר דספק הוא הוכיח לכל הגרים בתמיה והשתא לא יקבלו לשום גר מהאי חששא:

אלא כיני הא וכו'. כלומר אלא מחוורתא כדאמרינן מעיקרא:

ועוד מן הדא ראיה דאיכא למ"ד דאין הדבר ברור אם רוב א"י ביד ישראל היא או לא:

לר' אלכסנדרא דצדוקא. ממקום צדוקא ושאל לו אילין ניקלוויסא דהכא. והוא שם עשב חשוב כדתנן בפ"ק דע"ז החצב והנקליבס:

מה אתון משערין בהון. מה אתם אומרים בהם אם תלינן דרוב מן העכו"ם הן באין שהן הרוב היושבין בארץ ישראל או רובן מישראל שישראל הן הרוב והשיב לו שאין אנו יכולין לשער בהן דמספקא לן מי הן הרוב היושבים בא"י אלמא דלאו כ"ע מודים דרוב א"י נתונה ביד ישראל משום דאין אנו יכולין לשער עכשיו הגבול של א"י ולידע מה רוב היושבים בה וא"כ מוקמינן טפי להא דר"א דאיהו ס"ל נמי שאין רוב א"י נתונה ביד ישראל ומהאי טעמא דאין אנו יכולין לשער בהון. וכל זה פירשתי לפי ההגה שהגהתי לעיל אבל נראה שצריך להגיה ביותר בדברי ר"א וכצ"ל ל"ש אלא הלוקח מישראל אבל הלוקח מן העכו"ם ודאי. דר"א מוקי להמתני' דאמרו דמעשרן דמאי בלוקח מישראל דוקא ומשום דאינו נאמן על המעשרות לפיכך הוא דמאי אבל בלוקח מן העכו"ם צריך לעשר ודאי משום דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשרות והרי העכו"ם לא עישרן לפיכך הלוקח ממנו מעשרן ודאי ולא תלינן שמא העכו"ם מישראל הוא דלקחן להפירו' ושמא עישרן הישראל ולא יעשר אלא דמאי דר"א ס"ל דרוב א"י נתונה ביד עכו"ם והלכך אזלינן בתר רובא ואמרינן דהעכו"ם הזה מעכו"ם אחר הוא דלקחן ולפיכך מעשרן ודאי. ור' יוחנן קאמר דאין חילוק משום דאיהו ס"ל דרוב א"י נתונה בידי ישראל והלכך אף בלוקח מן העכו"ם תלינן דמן ישראל הוא דלקחן דאזלינן בתר רובא ואינו מעשרן אלא דמאי. וקאמר הש"ס דאפי' יסבור ר"א כר' יוחנן בזה דרוב א"י בידי ישראל היא שפיר נמי מיתרצא מילתי' משום דר"א חייש למיעוטא ושמא אותו העכו"ם מעכו"ם אחר הוא דלקחן והלכך צריך לעשר ודאי. ומייתי ראיה כהדא בורכיא שהיתה מסתפקת מן האיסור יום א' ועשו אותו היום הוכיח לכל הימים וגזרו עליהן וה"נ לר"א בלוקח מן העכו"ם דחיישינן למיעוטא דהעכו"ם שבא"י והקשה ר' יוסי על זה דמעתה לא נקבל גרים כלל דגר אחד שיש בו ספק שמא מעמון ומואב יעשה הוא הוכיח לכל הגרים אלא ודאי הא לאו מילתא היא ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא דבהא פליגי דר"א סבר דרוב א"י בידי עכו"ם היא ור' יוחנן סבר דרובה בידי ישראל היא ולכ"ע אזלינן בתר רובא וכדאמרן. ומייתי השתא ראיה מן הדא דר' זעירא דשלח לשאול על הנקליבס מה הם אומרים בזה אם היא רובה מן העכו"ם או רובה מן ישראל והשיבו לו שאינן יכולין לשער בהם אלמא דלכ"ע בתר רובא הוא דאזלינן אלא שהם לא יכולין לשער והשתא מוקמינן נמי להך דר"א ור"י דתרווייהו ס"ל דבתר רובא אזלינן ובזה מתפרשת הסוגיא יותר נוחה וכפשטה ושייכא שפיר הא דבתרה דמתניתא מסייעא וכו' תניא כותיה דר"א ותניא כותיה דר' יוחנן כדמפרש ואזיל:

התגר בכ"מ דמאי. הכי תנינן בתוספתא (פ"ג) הלוקח מן התגר ואמר זה מתוקן וזה אינו מתוקן אף על המתוקן אינו נאמן את שדרכו לימכר דמאי נאמן וה"נ הברייתא שמביא הש"ס מתפרשת מעין התוספתא דתגר העכו"ם בכל מקום שהוא מוכר פירותיו דמאי:

אימתי בזמן שרוב מכנסו ישראל. שהרוב שהוא מכניס לביתו למכור מישראל הוא שלקחן אבל אם היה הרוב שלוקח התגר הזה מן העכו"ם פירותיו ודאי ואינו נאמן לומר זה לקחתי מישראל ומתוקן הוא והיינו נמי דתנינן בתוספתא את שדרכו לימכר דמאי. שרוב מה שמכניס הוא לימכר מישראל הן נאמן לענין שא"צ לעשר פירותיו ודאי אלא דמאי והכי איתא נמי בתוספתא פ"ד כדמייתי הש"ס והאי ברייתא מסייעא לר"א דאם רוב מן העכו"ם מעשרן ודאי מתניתא מסייעא לר' יוחנן והאי ברייתא דתני ר' נחמיה כוותיה דרבי יוחנן היא:

אחד עכו"ם וא' ישראל וא' כותי ואחד עם הארץ. אם הוא פעמים שלוקח מן העכו"ם ופעמים שהוא לוקח מישראל הלקוח ממנו הוא דמאי וכדמסיק:

בעי קומי ר' מנא. ואמאי הכל הוא דמאי ונחזי ממי לקח האיש הזה שהוא המוכר עכשיו ונאמר אם מישראל לקח אז הוא דמאי ואם מן העכו"ם יהא ודאי דקס"ד שידוע הוא באיזה פעם לקח מישראל ובאיזה פעם לקח מן העכו"ם והכל מפירות של עצמן הוא:

תיפתר שהיה התגר עכו"ם. הא דקתני פעם אחת מן העכו"ם היינו מן התגר עכו"ם שלוקח מאנשים הרבה:

וישראל ועכו"ם מטיילין לפניו דמים. כלומר שישראל ועכו"ם מטיילין לפניו ודמים בידיהם שמכרו לו פירות שלהם ולא בלוקח מן העכו"ם מפירותיו קאמר וכיון שזה התגר עכו"ם שמכר לזה המוכר עכשיו לוקח מישראל ומעכו"ם תלינן לקולא וכל מה שניקח ממנו דמאי הוא ולא ודאי והיינו כר' יוחנן:

והא מתניתא מסייעא לר' יוחנן. ואמאי לא אייתית סייעתא לר' יוחנן ממה דשנינו במשנה (פ' י"ז דמסכת כלים) דתנינן שם הרימון שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני בדאן שיהו מקדשין כל שהן דברי ר"מ וכו' אר"י לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום:

לפי שבדאן וגבע שני מקומות של כותים הן והכותים אינם מעשרים מה שמוכרים דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול הלכך מתעשרים ודאי בכל מקום:

מה אנן קיימין. והשתא במאי עסקינן הא דקתני מתעשרין ודאי בכל מקום דמשמע דאף שאינו לוקח מאותן המקומות עצמן אלא בכל מקום שהוא לוקח וניכרים הן שהן רמוני בדאן או חצירי גבע צריך לעשרן ודאי וממי לקחן זה הלוקח עכשיו:

אם בלוקח מישראל בהדא תנינן ודאי. בתמיה ואמאי ולא יהא כשאר הלוקח פירות מע"ה שאינו מעשר אלא דמאי אלא כי אנן קיימין בלוקח עכשיו מן העכו"ם וטעמא דהחמירו באלו לפי שהן באין ממקומות הכותי' שלא עישרו הפירות שמכרו והעכו"ם הרי לא עישר והלכך הן ודאי הא שאר כל הדברים דמאי ואפי' בלוקח מן העכו"ם וסייעתא לר' יוחנן וקשיא לר' אלעזר:

אמר רב שמואל בר יצחק. לעולם בודאי ובלוקח מן ישראל אנן קיימין והא דקשיא אם בלוקח מישראל אמאי מעשרן ודאי תיפתר שהיה אגרונימוס גדול. השר של המדינה. ברבה ריש פ' ויקרא אגרונימון של המדינה. והיה בא לשם ודחק על המוכר שימכור בזול ומחמת כן התירו לו חכמים להיות מוכר טבלים שלא יצטרך ליטול מהן המעשר והלכך הלוקח בזה הזמן יחוש לעצמו וצריך לעשרן ודאי:

איזהו התגר. תוספתא (פ"ד). שיהא לו דין התגר והלוקח ממנו מעשר דמאי בזמן שרוב מכנסו מישראל כדלעיל כל שהביא התבואה והפירות ושנה ושלש דבג' פעמים מוחזק הוא לתגר:

הביא ג' משואין כאחת. אם דיינינן ליה כתגר ופשיט לה הש"ס דאין זה תגר בזה אחר זה הוא דהוי תגר:

למפרע הוא נעשה תגר. לאחר שהוחזק ג"פ אי אמרינן דמעכשיו ולמפרע יש לו דין תגר או דוקא מיכן ולהבא ומפרש ואזיל הנפקא מינה:

בא והתקין אם בא הלוקח ממנו לתקן את מה שלקח בפעם ראשונה ושניה דאין תימר מכאן ולהבא הוא דהוחזק לתגר אבל לא למפרע וא"כ מה שלקח מקודם שהוחזק הוי ודאי ומעשר מזה על זה ואי אמרינן דלמפרע הוא נעשה תגר אין לעשר מזה על זה דהוי כמדמאי על דמאי ואין מעשרין לכתחילה מזה על זה דילמא האי מעושר והאי לאו מעושר ולא איפשטא:

הוא ובנו ופועלו שהביאו למכור מהו שיצטרפו לשלשה משואין כאחת. כלומר אם אינם נחשבין אלא בצירוף ג' משואות ביחד ולא הוחזק לתגר כדאמרינן לעיל דבעינן עד שיביא ג"פ זה אחר זה או דילמא מכיון ששלשה הן שהביאו הוי כמי שהביא ג"פ זה אחר זה:

ר' יונה בעי. על הא דמספקא ליה לר' מנא שהרי ספינה הבאה מרומי או מאיזה מקום וכמה מינין יש בה ואתה רואה אותם כאילו אחד וכלומר שאע"פ שנגמר כל מין ומין בפ"ע אפ"ה אינם נחשבין לזה אחר זה לפי שבפעם אחת הובאו וה"נ מאי מספקא לך בהביא הוא ובנו ופועלו הרי באו כולן ביחד והוו כספינה שבאה ובה כמה מינין שהובאו בפ"א:

הפירות לא הילכו בהן וכו'. תוספתא שם. כלומר שאין הולכין אחר אלו הדברים לומר שניכרים הן שבאו מא"י או מחו"ל מפני הריח או המראה או הטעם שבהן שאלו הם כך ואלו כך או שנלך אחר הדמי' שהבאין מכאן משתלמין כך והבאין מכאן משתלמין בפחות בכל כיוצא בזה אין הולכין אחריהן אלא אחר הרוב אם רוב הפירות שבשוק מא"י הן באין חייבין בדמאי ואם רוב מחו"ל פטורין:

אם היה יין. כלומר מלבד ביין שבזה ניכר הוא הרבה אם הוא יין חדש שהובא ממקום פלוני או יין ישן שהוא ממקום פלוני ובמקום אחר אינו מצוי יין ישן והילכו בו אחר הטעם:

אזלית לקסרין. וראיתי אותם שהן נוהגין בהדא דבילתא שיריי. היתר הן נוהגין בדבילה המצויה שם ואינן חוששין שמא מא"י הובאה ושאלתי לר' יצחק בר אלעזר ואמר לי כך נהג זוגא דרבנן דהתם היתר בדבילה:

ר' יצחק בר' אלעזר. ואיכא דאמרי דכך א"ר יצחק בשם זוגא דקסרין כל דחמי מיא שוריי. כל המקום שנראה מי נהר של קסרין נוהגין היתר בדבילה ששם היא מצויה דוגמת הדבילה שבא"י ועד היכן. אית דבעי מימר עד מקום הנקרא מגדל מלחא וא"ד עד מערת טלימון:

מיליהון דרבנן אמרין וכו'. כלומר דמשמע ממיליהון דאילו רבנן דפליגי אהא דר' יצחק דקאמר שהן נוהגין בקיסרין היתר בדבילה דהא מנו כל הדברים האסורין מקסרין משום דמאי החטים או הפת שהובאו וכו' ולא פירשו בהדיא לדבילה לטעמא משום דתניתה במתני' ופריך עלה והא תנינן נמי אורז וכמון ואפ"ה פירשו אותן אלא הוי על כרחך שיירי' היא מותרת היא שם כר' יצחק ולא כר' אבמרי דבעי למישמע מהני מיליהון דרבנן:

הרי אילו בשביעית היתר. סיומא דמיליהון דרבנן היא אלא משום הא דר' אבמרי הפסיק במיליהון וחוזר ומסיים אותן:

הרי אילו. המינין שמנו נוהגין שם בשביעית היתר ובשאר שני שבוע נוהגין בהן דמאי וכדמפרש טעמא:

הרי אלו היתר בשביעית. ואמאי ויהיו בשביעית שביעית כשאר פירות שביעית ומפני מה לא חששו שם גם לשביעית כמו שחששו בדמאי:

ומשני. שאני שביעית לפי שישראל משמטין ואינם חשודין על השביעית:

ועכו"ם פטור. כלומר של עכו"ם פטור ואינו נוהג בו שביעית וא"כ ישראל ועכו"ם רבים על הכותים שנמצאו שם וחשודין על השביעית והולכין אחר הרוב ולפיכך אין חוששין שמא פירי שביעית הן:

בשאר שני שבוע דמאי. אבל בדמאי בשאר שני שבוע היינו טעמא:

דיהודאי ישראל מתקנן. כלומר היהודים הכשרים שבישראל הן שמתקנין המעשרות ומ"מ יש בהן שחשודין על המעשרות:

ועכו"ם פטורין. כלומר והעכו"ם ודאי לא מעשרי שהרי אין חייבים הן לעשר:

ישראל ועכו"ם על הכותים. כלומר והשתא מצטרפין אותן ישראל שאין נאמנין על המעשרות ושל עכו"ם עם של הכותים שאין חוששין לעשר מה שמוכרין והן הרוב ולפיכך החמירו בדמאי יותר משביעית:

עד היכן. דינו כקסרין לענין דמאי וקאמר אלו מקומות פונדקא דעמודא וכו':

וצורן. ועיר צור ודאי כקיסרין הוא ומה שחששו בקיסרין כן נמי בצור:

בולכסין. הן מיני עכביות וממיני ירקות הן. הערוך:

מהר המלך. שהוא מא"י:

בלבנין. שהן חזקתן מהר המלך ורבנין דקסרין אמרין באדומין הוא שחששו:

והתיר את כולה. בית שאן ע"פ עדות זו שאינה מא"י שהחזיקו בה עולי בבל:

אסור לבר נש מיעבד מלה בצבורא. שלא יעשה דבר בפני הרואין שמא ילמדו ממנו היתר למקום אחר כעובדא דר"מ שמפני שראה אותו אוכל מן הגינה העיד זה ואני אומר אותה הגינה היתה מיוחדת לו כלומר יכול להיות שאותה הגינה הפקירו בשביעית ולהיו' מיוחדת לר"מ א"נ שהיה יודע שאותה הגינה מן המותר היא:

דהתיר את כולה. בתמיה ורבי למד ע"י כן והתיר את בית שאן כולה:

במוצאי שביעית. אף בא"י דתלינן שמח"ל הביאו א"נ שמא נתגדלו במוצאי שביעית כדאמר לעיל (פ"ז דפאה) שאמרו לו באפוקי ריש שתא איזדרעון באותה שעה התיר רבי ליקח ירק ובמוצאי שביעית מיד:

יהיו הכל מליזין עליו. שהתיר מקום שנהגו בו אבותיו איסור ואמר להן באו ונדיין ואני מביא לכם ראיה מן הכתוב:

וכי לא עמד צדיק ממשה ועד חזקיהו להעבירו. והלא אסא ויהושפט ביערו כל הע"ז אלא אותה עברה הניח לו הקב"ה לחזקיהו להתעטר בו ולהיות על שמו אף אנו כן:

הוה מפקד לטלייא. היה מצוה לנער הקטון שלו או לתלמידו וכך הוא לקמן (סוף פ"ט דשביעית) לא תקנה לי ירק בשביעית אלא מן ההיא גינתא דסיסרא כך היתה נקראת והיו נוהגין בה היתר. קם עמיה זכור לטוב בא אליהו זכור לטוב אל הנער וא"ל זיל אמור לרבך לית הדא גינתא דסיסרא בעצמה אלא של יהודי אחד היתה וקטליה הנכרי ולקחה ממנו והיה קורא שמה גינתא דסיסרא על שמו:

ואין בעית מחמרא. ועוד אמור לו בשבילי אם תרצה להחמיר על נפשך תחמיר אבל תתיר לחבירך לפי שאין כאן בית מיחוש שכבר התירו לאלו המקומות:

המינין האסורין בבית שאן וכו'. לפי שאלו המינין ניכרין שמא"י הן באין:

והבולכסין. מין ירק כדלעיל:

ובני המדינה. כך שמם:

הנמכרים במדה. מפני חשיבתן ואבצלים נמכרים ג"כ קאי:

הנאגד בשיפה. של גמי:

ומינתה. מינט"ו בלע"ז ובפ"ק דעוקצין שרשי המיתנא:

הנאגד בפ"ע. מאותן המין בעצמו:

והאסטפנינן. מעין המוסטפית הנזכרים במתני' ריש פ"ק:

לעולם. בין נאגדות בפני עצמה ובין הנאגדות בשיפה:

והקפלוטות. כרוב:

מן העצרת ועד חנוכה כדמפרש ר"ז שבאותו זמן מביאין הרבה ממקום אסור לשם והאיסור רבה על מה שמביאין ממקום היתר ומן החנוכה ועד העצרת שאחריו שוב אין מביאין הרבה ממקום אסור וההיתר רבה על האיסור והולכין אחר הרוב:

ולענין ספיחים. בשביעית בבית שאן:

מר"ה עד חנוכה אסור ספיחין. שמסתמא הן ספיחי שביעית ממקום האסור:

מן החנוכה ועד העצרת היתר ספיחין. לפי שכבר אינם מצויים כל כך מספיחי השנה:

מן העצרת ועד ראש השנה. חוזרין ומתגדלין ספיחין אחרים של אותה השנה ואיכא למיחש לספיחי אסור:

צריכה. מספקא לן דאיכא למיתלי נמי בספיחי מקום היתר שבסוף השנה אינם מצויים הרבה של איסור:

אפסיות. על שם מקומן א"נ מל' אפיזייני הנזכר בריש פ' במה אשה בפירושא דטוטפת ואותן התמרים גדלים בדמות אפסייני:

ופתחילה. מין א' מהתורמסין שגדל כעין תאומות. מל' פת באפריקי שתים. א"נ פתחלה ע"ש המין שהן נפתחות ומתבקעות מאליהן וכל אלו המינים בבית שאן לעולם הרי אלו בשביעית דין שביעית להם:

בשאר שני שבוע מה הן לענין מעשר. בלוקח מן הבלונקי. מל' פלן כלומר הגדלים בשדה וחזקתן הפקר ומה דא"ר יוסי ודאי בלוקח מן הגינה שחזקתה משתמרת:

עד היכן. היא בית שאן ותאמר אלו המקומות וכו' וכפר קרנים עצמה הכל כבית שאן:

המינין האסורין. באלו המקומות:

כפניים. תמרים שלא בשלו:

גמליאל זוגא אמר אף האחיניות. הן הדורמסקין שנשנו בפרק כיצד מברכין גבי עובדא דבר קפרא ותלמידיו:

הבכורות. מן הממהרות להתבשל בביכור וטעמא דכולהו שממקום החיוב הן באין:

הדא דתימר. שחששו באלו מקומות. משום דמאי באלו המינין שמנו:

מתרנגול קסרין ולמעלן. שם מקום הנקרא כן ומפני שהוא רחוק לא גזרו אלא על אלו המינים שדרכן להביא אותן מא"י אבל משם ולמטן שהוא קרוב לא"י כא"י היא בכל המינין:

ר' יונה בעי. הוה קשיא ליה על הא דמני לעיל מהמינין שגזרו עליהם דמאי במקומות הסמוכין לא"י ואם היתה שדהו זרועה ירק ובא ומצאה אורז כלומר שמצאה שיש בה מקום פנוי וזרע אורז אצל הירק א"כ יהא הירק מותר והאורז יהא אסור וקשיא אורז מלמעלן וירק מלמטן. ירק מותר והאורז אסור בתמיה דקס"ד דגזרו על המינין שמנו מהנזרעים בשדות באלו המקומות הואיל וסמוכות לא"י הן והשתא אם שדהו זרועה חציה ירק וחציה אורז ועל האורז גזרו ועל הירק לא גזרו ויהיה זה מותר וזה אסור ואמאי והא בשדה אחת הן ואורז דנקט לאו דוקא אלא אחד מן המינין שגזרו עליהם דמאי ומשום דדרך לזרוע אורז אצל הירק נקט אורז:

אבל. באמת. כלומר דהדר ומפרק ר' יונה לנפשיה דבאמת היינו טעמא מפני שרוב השדות הללו שבאלו המקומות הסמוכין עושות רוב המינין הללו ולפיכך גזרו עליהן ולא על מינין אחרים שאין מצויין שם כל כך ולא גזרו אלא על המצוי:

ואפילו תימר. ומהדר הש"ס דלא היא דאפי' תימא רוב השדות הללו אין עושות רוב המינין הללו כצ"ל ולאו משום אלו הנזרעים בשדות באלו המקומות גזרו אלא ה"ט משום דרוב המינין הללו אינן באין אלא מן האיסור דהואיל ואלו המקומות סמוכין הן הרוב מאילו המינין מביאין ממקום החיוב מא"י למכרן שם ולפיכך הוא דגזרו דמאי על המינין הללו:

תני. בתוספתא (ריש פ"ב) וה"ג שם האורז שבתחילת אנטוכיא מותר במקומו ר"א בר' יוסי אומר אורז שבתחילת אנטוכיא מותר הוא עד בורו. לת"ק לא התירו אלא במקומו שהוא מצוי שם שהוא תחילת מדינת אנטוכיא אבל משם ולהלן חיישינן שמא מא"י הובא ורבי אלעזר בר' יוסי מתיר עד מקום הנקרא בורו והוא בוארי הנזכר בראש הפרק:

ר' יונה בעי וכמדתה לכל רוח. לדברי ר"א בר' יוסי שמתיר עד המקום הזה לפי שמצוי שם אורז שבתחלת אנטוכיא אי אמרינן דכמדתה לכל רוח שבתחלת אנטוכיא מותר או לא לפי שאינו מצוי אלא ברוח הזה שמתחלת אנטוכיא עד מקום בורו:

אלו עיירות אסורות בתחום. תוספתא (פ"ד) דשביעית דקחשיב שם עיירות העמדות על תחום של א"י ויש עיירות שגזרו עליהן ואסורות בשביעית ויש שמותרות ואלו הן האסורות:

צור וכו'. הדא דאת אמר בראשונה. שנאסרו אבל עכשיו יש אחרות שמנו סוסיתה וכו':

ולא ממעלי מסין הן. לא"י ואמאי התיר רבי:

סבר ר' אימי מעלי מסין כמי שנתכבשו. הן ונכללין בכיבוש א"י ולפיכך הוא דבעי הכי:

אלו עיירות וכו'. ושם גריס כעין עיירות אלו וקאמר מותרות ונאסרו:

חד טעון צימוקין. משאוי אחד של צימוקין נכנס לטבריא:

שאל גמליאל זוגא לר' בא:

אם חוששין עליהם משום דמאי או בשביעית משום פירות שביעית:

א"ל אין כל א"י וכו' ומתמה הש"ס ואין כל א"י עשוי משאוי אחד של צימוקין אלא כן אמר ליה אין מקום אחד שבארץ ישראל עושה משאוי של צימוקין ואין חוששין שמא מסמוך לטבריא הן אלא ממקומות הרבה הביאו והלכך תלינן לקולא שמא מחו"ל הן. וגרסי' להא בפרק ח' דנדרים (בהלכה ד'):

חדא אשפלה. משפלה. קופה אחת של קפלוטין ושביעית היתה:

שאל לר' יוחנן. אם יכול לתלות שהובאה ממקום היתר וא"ל צא ושאל לחנניה בן שמואל ששניתי לו מדין הזה:

מתני' לא יחמי לי. ברייתא לא הראה לי א"נ לא אמר לי אלא שמעתתא אמר לי וכך שנה ר' יסא משמיה:

ר' אבהו מפרש בהדיא דרבי הוא דאמר אחר מקומו הולכין ממקום אותו אדם שהביא אם הוא ממקום איסור או ממקום היתר ור"א בר"ש אומר אחר מעמדו עכשיו אנו הולכין וכיון שהוא עומד במקום איסור אסור הוא דחיישינן שמא מכאן הביא:

והורי ליה וכו'. כלומר רבי אומר דהדין הוא דתלינן לקולא ואפ"ה להלכה למעשה הורה רבי בעצמו כהדא דר"א בר"ש אחר מעמדו. א"נ והורי ליה אר' יוחנן קאי דאף דרבי ס"ל אחר מקומו אפ"ה הורי ליה כר"א בר"ש וכן נראה מדלקמן:

הדא דתימר באלין אשפלתא. דהואיל ודבר מועט הוא חיישינן שמא מכאן ממקום מעמדו הביא אבל באלו משאות גדולות כ"ע מודו דאחר מקומו שאמר שהביא משם הולכין:

והוא עתיד להעבירו דרך מקום איסור. לית לן בה והוי אותו מקום כמי שלא העבירו דרך שם ולא חיישינן שמא לקח גם מאותו מקום עמו:

לא כן וכו'. ואפי' רבי אצל ר"א בר"ש הלכה כרבי ואמאי הורי ליה ר' יוחנן כר"א בר"ש:

מה את בעי מר' יוחנן ר' יוחנן כדעתיה ור' יוחנן אמר קל וכו' כלומר ר' יוחנן לדעתיה אזיל במה דקאמר אליבא דרבי דס"ל קל הוא שהקילו בשביעית שהיא מדבריהם בזמן הזה והיינו טעמיה דרבי דאמר אחר מקומו דתלינן לקולא ומיהו ר' יוחנן אליבא דנפשיה לא ס"ל הכי ולפיכך הכריע כר"א בר"ש:

ואית דבעי מימר. דבלא"ה נוכל לומר דנצטרפה דעתו של ר' יוחנן עם ר"א בר"ש ורבו על רבי וכי קאמר ר' יוחנן הלכה כרבי מחבירו במקום שאין מכריע ביניהם אבל הכא הכריע ר"י כראב"ש מסברא דנפשיה:

מתני' המקבל עליו להיות נאמן. על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי מכאן ואילך:

ואת שהוא מוכר. מפירות שלו שהוא מכנסן משדותיו ואת שהוא לוקח ע"מ למכור הכי מפרש לה בגמרא דאלו על מנת לאכול הא תנא ליה ברישא מעשר את שהוא אוכל:

אמרו לו חכמים על עצמו אינו נאמן. שהרי כשמתארח אצל עם הארץ אוכל הוא דבר שאינו מתוקן וכיצד יהא נאמן לאחרים ורבי יהודה כבר דיש בני אדם שאע"פ שאוכלין אצל אחרים מ"מ מה שבבתיהן מתקנין הן כדאמר בגמרא ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' מה. הא דקתני את שהוא לוקח אם הוא לוקח ע"מ לאכול והא כבר תנינן את שהוא אוכל ומ"ש אם אוכל מפירותיו או שאוכל ממה שהוא לוקח אלא את שהוא ליקח ע"מ למכור והתנינן וכו'. אלא לעולם ע"מ למכור הוא וכך אנו מפרשין את שהוא מוכר דרישא היינו מה שהוא מוכר מפירות מכנסו מה שהוא מכניס מן שדה שלו ומשום דהו"א דוקא בפירות שלו הטריחוהו חכמים לעשר מה שהוא מוכר קמ"ל דאף הלוקח ע"מ למכור צריך הוא לעשר שלא יצא מידו דבר שאינו מתוקן:

תני. בתוספתא (ריש פ"ב) שהשיבו חכמים לר"מ וזהו ר' יהודה דמתניתן מימיהן של בעלי בתים וכו' כלומר כך מצינו שהיו בעלי הבתים נוהגין שאע"פ שלא נמנעו מלהיות מתארחין אצל חביריהם שאין נאמנין על המעשר מ"מ נוהגין היו להיות מתקנין פירותיהן בבתיהן:

חבירין אין חשודין לא לאכול ולא להאכיל. כלומר דקמ"ל דצריך שלא יהו חשודין לעולם לאכול דבר שאין מתוקן ואז אינם חשודים להאכיל לאחרים אבל אם חשודין הן אפי' פ"א לאכול דבר שאינו מתוקן שוב אין נאמנין להאכיל לאחרים. ר' יוסי פליג וס"ל דמשום פעם א' שחשוד לאכול לא הפסיד נאמנות שלו לגבי אחרים ובהא הוא דקאמר יש לך שחשודין לאכול ואין חשודין להאכיל:

מתניתא פליגא על ר' יוסי וכו'. דמשמע אפי' בפעם אחת שנתארח אצל עם הארץ שוב אינו נאמן לאחרים:

מיליהון דרבנן. דלקמן ר' חנינא ור' יסא מסייעין על ר' יוסי וכלומר דודאי אליבא דחכמים דמתני' לא מצית לאוקמי מלתיה דר' יוסי דהא בהדיא קאמרי על עצמו אינו נאמן דכשהוא מתארח אצל עם הארץ ודאי אוכל שם דבר שאינו מתוקן וכיצד יהא נאמן על של אחרים וא"כ לחכמים אפי' בפעם אחת שחשוד הוא לאכול כבר חשוד הוא להאכיל כדאמרינן דמתני' פליגא על ר' יוסי וכי קאמר הש"ס מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי אליבא דר' יהודה הוא דקאמר והיינו דאיכא סברא לחלק בין חשוד לאכול פעם אחת או יותר ובהך סברא פליגי ר' יהודה וחכמים דמתני' כדלקמן:

דא"ר חנינא ור' יסא בשם ר' יוחנן לא אמר ר' יהודה אלא בסוף. כלומר שאם קבל עליו בתחלה שלא להתארח אצל ע"ה ואף שבסוף נתארח אצלו בהא הוא דקאמר ר"י דאפילו הכי נאמן הוא לאחרים אבל בתחלה אף ר"י מודה שצריך לקבל עליו שלא יתארח אצל ע"ה והשתא אין תימר דאין סברא כלל לומר דבפעם אחת לבד שהוא חשוד לאכול אינו חשוד להאכיל אלא דתימר דחברים אין חשודין לא לאכול לעולם דבר שאינו מתוקן ואז אין חשודין לא להאכיל א"כ מה בין בתחלה בין בסוף לר' יהודה דהא אף שקיבל עליו בתחלה כן מ"מ הרי נתארח לבסוף וכבר הפסיד נאמנות שלו ומ"ט דר' יהודה דאמר דאפ"ה נאמן אלא ודאי ר' יהודה אית ליה האי סברא דר' יוסי דמשום פעם אחת שנתארח אצל ע"ה ואכל דבר שאינו מתוקן לא הפסיד נאמנותו לאחרים. וחכמים סבירא להו דאף בפעם אחת שחשוד לאכול חשוד הוא להאכיל ובהאי סברא הוא דפליגי:

דתני. בתוספתא שם וכלומר דתניא נמי הכי דפליגי בכה"ג:

המקבל עליו להיות נאמן חוץ מדבר אחד. שאינו מקבל עליו בתחלה אין מקבלין אותו כלל:

החשוד על דבר אחד. שבתחלה קיבל עליו כל דבר ואח"כ נמצא חשוד לדבר אחד מהם הפסיד כל נאמנות שלו וחשוד הוא על הכל:

ר' יודה אומר אינו חשוד אלא על אותו דבר בלבד. שראינו שאינו חושש כלל לאותו דבר והשתא כמו דפליגי בחשוד לבסוף על דבר אחד אם הוא חשוד לכל דבר ה"נ פליגי בכה"ג במתני' אם קיבל עליו בתחלה על הכל ולבסוף נתארח אצל עם הארץ פעם אחת ורבי יהודה סבר דאף שהוא חשוד לאכול עכשיו מכל מקום אינו חשוד להאכיל לאחרים:

הנאמן על הטהרות. שאוכל חולין בטהרה ומדברי סופרים הוא:

נאמן על המעשרות. דכיון שאינו חשוד על דרבנן כ"ש דנאמן הוא על מדאורייתא:

תניתה ר' ינאי וכו'. הוא תני לה להך ברייתא בשם דבי ר' ישמעאל והוא אמר בה טעמא כדאמרן וכמסיים עלה:

הדא דתימר במתארח אצלו. שיכול לסמוך עליו ולאכול עמו דמכיון דקפיד על הטהרות ודאי אינו אוכל דבר שאינו מתוקן:

אבל ברבים. כלומר שיהא נאמן לרבים ולומר זה מעושר שיסמכו עליו אע"פ שהוא עצמו אינו אוכל עמהן:

אינו נאמן. על זה עד שיקבל עליו לפני רבים דברים אלו שנשנו במתני' להמקבל עליו להיות נאמן:

אפילו אני. כלומר אפי' תלמיד חכם כגון אני צריך שיקבל עליו ברבים:

אפי' חבר ששלח. פירות לחבר צריך לעשר ולא יסמוך על זה ששולח לו דשמא הוא יסמוך ג"כ עליו שהוא עישר ובין דין לדין יאכל דבר שאינו מתוקן וכעובדא דר' זעירא לעיל (פ"ק בהלכה ג'):

כגון אני וכו'. אם אנחנו ג"כ אין לנו לסמוך זה על זה:

מה את. רוצה מר' שמואל בר רב יצחק בענין הספק הלא מה שהוא אוכל מן השוק הוא אוכל ומסתמא אינו לוקח מן השוק כ"א דבר המתוקן:

הוא נאמן וכו'. תוספתא (בפ"ג):

לוקחין ממנו. שהרי הוא נאמן אבל אין מתארחין לסעוד אצלו מפני אשתו שאינה נאמנת ואינה מקפדת לערב באכילה מדבר שאינו מתוקן:

אבל אמרו. ובתוספתא הגי' אף על פי שאמרו. כלומר אף שאמרו הרי הוא כמו שדר עם הנחש בכפיפה ואינו יכול לסבול. לא יסמוך על זה שהאיש מתקוטט תמיד עמה שתהי' זהירה בכך דמ"מ כיון שהיא בעצמה אינה נאמנת לפעמים אין הבעל משגיח מה שהיא עושה:

אשתו נאמנת וכו' דבזה איפכא הואי:

תני. בתוספתא שם:

ואפי' מינקת של יין. כלומר אפי' אין שם יין אלא דבר מועט הנכנס במינקת אחת ששואבין בה מן החבית אין סומכין שהבעה"ב תיקן לאותו דבר מועט:

ה"ז חזקה למעשרות. שמסתמא אותו החבר תיקן הכל דאם לאו לא היה משמש שם:

ראו אותו מיסב. לחבר בסעודת ע"ה ואוכל עמהם אינה חזקה לאחרים לסמוך עליו שהוא תיקן לפי שאני אומר על התנאים שבלבו הוא מיסב שעשה תנאי בלבו שיפריש אח"כ מעשר על מה שהוא אוכל עמו:

בנו מיסב אצלו. בן חבר שמיסב אצל ע"ה ואוכל עמו אין סומכין ג"כ שאביו תיקן הסעודה וצריך לעשר על ידו לפי שאביו החבר התנה בלבו על מה שבנו אוכל:

חבירו של חבר שמיסב ואוכל שם אינו צריך לעשר על ידיו לפי שבחזקת שהחבר תיקן ולא התנה עליו בלבו ואם לא היה מתוקן לא היה החבר הזה מניח לחבירו שהיה מיסב עמהם:

מתני' המקבל עליו להיות חבר. לענין טהרות שיהיו בגדיו ואוכלין ומשקין שלו טהורים וצריך שירגיל עצמו בחזקת טהרות שלשים יום ואחר ל' יום משיקבל עליו דברי חבירות בפני ג' חברים נאמן הוא על כל הטהרות כשאר כל החברים ואע"פ שהוא אינו תלמיד חכם ות"ח עצמו דינו מפורש בגמרא:

אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש. מפני שגורם להם טומאה שכל מה שביד ע"ה בחזקת טמא הוא והאי תנא ס"ל שאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י ואינו לוקח ממנו לח מפני שהוכשר לקבל טומאה אבל יבש מותר ליקח ממנו שכל זמן שלא בא עליו משקה לא הוכשר לקבל טומאה ונאמן ע"ה לומר הפירות הללו לא הוכשרו אבל אינו נאמן לומר הוכשרו ולא נטמאו כדאמר בגמרא:

ואינו מתארח אצל עם הארץ. שלא יטמא גופו ויבא ויטמא טהרות:

ולא מארחו אצלו בכסותו. דכסות ע"ה טמא הוא ואי אפשר לו להזהר ממגע כסותו ותנן בגדי ע"ה מדרס לפרושין:

רבי יהודה אומר אף לא יגדל בהמה דקה. שאסור לגדל בהמה דקה בא"י מפני הגזל שהן רועות בשדה אחרים:

ולא יהא פרוץ בנדרים. שלא ירבה בשבועות ונדרים כי ברוב הנדרים והשבועות אי אפשר שלא יחלל:

ובשחוק. דשחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה:

ולא יהא מיטמא למתים. במקום שיש מטפלין בהן כדי שלא יהא רגיל בטומאה:

ומשמש בבית המדרש. לתלמידי חכמים:

אמרו לו לא באו אלו לכלל. דברי חבירות שאין ענינים לכך ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' הא יבש מותר וכו'. שנאמן הוא על הכשרו' לומר שלא הוכשרו כדפרישית במתניתי':

הא מכלל דהוא מודי על קמייתא. אדברי ר"י קאי מדקאמר אף לא יגדל כו' מכלל דהוא מודה באלו שנשנו מקודם ואינו מתארח אצל עם הארץ ומדייק וכי לית הדא פליגא על ר' יונה דאמר בהלכה דלעיל לר' יהודה חבירין אין חשודין לא לאכול ולא להאכיל והלכך אף המתארח אצל ע"ה נאמן דאף שהוא מתארח בביתו תלינן דאינו אוכל דבר שאינו מתוקן אלא על תנאי שבלבו אינו אוכל כדפרישית לעיל והכא הא מודה ר' יהודה דאינו מתארח אצל ע"ה. ומשני דשאני הכא דלענין טהרות מיירי וחיישינן שלא ילך ויטמא גופו ויבא ויטמא טהרות:

ואפילו על דר' יוסי לית הדא פליגא וכלומר דהא לר' יוסי דלעיל טפי קשיא דאיהו קאמר אליבא דר' יהודא דטעמיה בדלעיל משום דס"ל דאף דיש חבירין חשודין לאכול מ"מ אין חש דין להאכיל לאחרים והרי כאן מודה ר' יהודה אלא דאפילו לר' יוסי מתרצינן הכי תמן לטהרות כלומר במתני' דהכא לטהרות הוא דמיירי ומודה רבי יהודה דאין מתארח אצל ע"ה מטעמא דאמרן:

אבל הכא. במתני' דלעיל למעשרות:

הנאמן על הטהרות וכו'. כדאמרי' לעיל ומשום דטהרות חמירי ועוד שהן מדרבנן ומעשרות מדאורייתא והלכך כאן שהוא לטהרות אף ר' יהודה מודה. תני כל הבא וכו'. בתוספתא (פ"ב):

צריך לקבל עליו. בפני ג' חברים אפי' הוא חבר ואפי' הוא ת"ח:

אינו צריך לקבל עליו. בפני ג' חברים שכבר קיבל עליו משעה שישב בישיבה:

והוא שקיבל עליו משעה ראשונה. אחבר ות"ח קאי שצריך שיקבל עליו דברי חבירות משעה ראשונה וכלומר שצריך שנדע שנוהג בהם בתחלה בצינעה בתוך ביתו ואז מקבלין אותו:

ר' יוסי בעי אי משעה ראשונה. צריך שינהוג אם כן למה לי חבר אפי' ע"ה דינו כך ומה בין חבר לע"ה:

אתיא דרבי לא כר"ל. דמשמע מעובדא דלקמיה דאף חבר ות"ח צריך שינהוג כך בתחלה בצינעה בתוך ביתו:

והוו נשיא. והיו הנשים הרואות אותו בורחין מלפניו ומשמרין עצמן שלא יגע בבגדיהן ואמר להן אני אבוא אצליכם בתוך הבית. כלומר אל תחושו לזה מלפני לפי שע"ה אני אצל טהרות שלא קבלתי עלי משעה ראשונה:

תני. בתוספתא שם:

הוא נענה לחבורה. כלומר הוא בעצמו צריך שיקבל עליו בפני חבורה של ג' אבל בניו וב"ב נענין לו הן גוררין אחריו ואינם צריכים לקבל בפני חבורה בפ"ע:

אית תניי תני. תניא אידך שאף בניו וב"ב צריכין לקבל בפני חבורה:

וקאמר הש"ס דלא פליגי כאן בטפולין לאביהן שהן סמוכין על שלחנו נגררין אחריו ובשאינן טפולין לו צריכין לקבל בפני עצמן:

תני ר' חלפתא בן שאול. לחלק בין גדולים ובין קטנים ולא בטפולין תליא מלתא:

תני. בתוספתא שם:

מקריבן לכנפים. בתחלה מקריבן אותם שיקבלו ע"ע לטהרת ידים קודם אכילה וקודם נגיעה באוכלין דתרומה ואח"כ מלמדין אותם לטהרות לחומר שאר טהרות מדברים הנוהגין בהן:

כנפיים וכו'. כלומר כך הוא סדרן בתחלה צריך לקבל לטהרת ידים ואחר כך למדפות להזהר מטומאה קלה ומטומאת הסיטות ולדין שמירת טהרות ולמעשרות:

בראשונה היו אומרים. תוספתא. (פ"ג):

חבר שנעשה גביי. ממונה למלך לגבות מס מישראל:

דוחין אותו מחבורתו. ואפילו פירש מגבאות אין מקבלין אותו חזרו לומר וכו':

חייא בר בון בשם ר' יוחנן אמר אלו שני דברים חבר שיצא לחו"ל אין דוחין אותו מחבורתו ואע"פ שנטמא בארץ העמים הואיל וטומאה דרבנן היא:

הא קטן אין צריך קירוב. ועוד אמר ר' יוחנן דקטן אין צריך קירוב בפני חבורה אלא נגרר אחר אביו הוא וכהאי דר' חלפתא דמחלק בין גדולים לבין קטנים:

מתני' הנחתומים. הלוקחין תבואה מעם הארץ לא חייבו אותן חכמים להפריש מהדמאי אלא כדי תרומת מעשר שהיא אחד ממאה וכדי שיעור חלה אבל לא מעשר שני והקילו חכמים עליהם בדבר זה משום ששוטרי המלך בירושלים היו חובטים אותם ולומר להם מכרו בזול לפיכך לא הטריחום שיפרישו מעשר שני מדמאי ולעלות לאכלו בירושלים אלא הלוקח מהם צריך שיפריש מעשר שני ודוקא אם מוכרים בחנותם או על פתח חנותם כדאמר בגמרא:

החנוונין. שהן מוכרין מעט מעט ומשתכרין הרבה אינן רשאין למכור את הדמאי וצריך שיתקנו מקודם ועוד מפני שרגילין התינוקות לקנות מהם שלא יאכלו התינוקות דבר שאינו מתוקן:

וכל המשופעין. שמוכרין בשפע הרבה במדה גסה כדמפרש במתני' דלקמן איזו היא מדה גסה והן רשאין למכור את הדמאי מפני שהן מוסיפין על המדה ואין משתכרין הרבה לא הטילו חכמים עליהם לתקן את הדמאי אלא על הלוקח מהן:

כגון הסיטונות. הן המוכרין יין ושמן הרבה ביחד להחנוונים ומוכרי תבואה שהן קונים תבואה מבעלי האוצרות ומוכרין להחנוונים הרבה ביחד:

גמ' תמן תנינן. לקמן (ריש פ"ה) הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר ותלה וקס"ד דהני תרתי מתניתן בחדא גוונא מיירו ובנחתום עם הארץ עסקינן והלכך פריך הכא במתניתן (דפ"ה) את אמר הלוקח. הוא צריך שיפריש והכא במתניתין את אומר הנחתום הוא מפריש:

איתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן. בשינויא דהאי רומיא דהני מתני':

כאן בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה. כלומר לעולם אידי ואידי בנחתום ע"ה עסקינן ומתני' דהכא מיירי בשנותן לגבל חבר לתקן לו עיסתו שיפריש החלה בטהרה ומכיון דטרח כולי האי סמכינן נמי עליה שהוא יתקן ויפריש תרו"מ ומתני' דהתם מיירי בשאינו חושש לטהרה כ"א עושה הכל בטומא' והלכך לא מהימנינן ליה והלוקח ממנו הוא צריך שיפריש:

וחרנא ואידך אמר דלעולם אידי ואידי בנחתום חבר מיתוקמא וכאן במתני' במוכר במדה דקה מיירי ואותן אינן רשאין למכור את הדמאי כדתנן במתני' והלכך הוא צריך שיתקן ומתניתין דהתם במוכר במדה גסה הרבה ביחד מיירי ולהם התירו למכור את הדמאי והלוקח צריך שיפריש:

ולא ידעין מאן מנייהו אמר דא. שינויא ומאן דאמר דא וקאמר הש"ס מאן דאמר לקמן (ריש פ"ה) דר' יוחנן הוא דאמר מפני הטהרות כדקאמר שם בהדיא דר' יוחנן הוא דמשני לה כאן בעושה בטהרה וכו' הוי דשמעינן דר' אלעזר הוא דמשני לשינויא אחרינא כאן במדה דקה וכו':

וקשיא על דר' יוחנן אם בעושה בטהרה. מיירי הכא א"כ יפריש על הכל כלומר שיפריש גם מעשר שני ואמאי לא יפריש כ"א תרומת מעשר וחלה:

בדין היה שלא יפריש כלום. כלומר אי אמרת דגם מעשר שני יפריש א"כ בדין היה לומר מוטב שלא יתקן כלום ואל יהא מעשר שני של ודאי בידו:

שאין מוסרין ודאי לע"ה. כלומר מעשר שני של ודאי אסור למסור לע"ה כדתנן (בפ"ג ממעשר שני) מי שהיו לו מעות בירושלים וצריך לו ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכו במעותיו ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי ואמרינן שם בגמרא הא בודאי לא שאין מוסרין ודאי לע"ה וטעמא לפי שמעשר שני צריך שיאכלנו בטהרה ואין ע"ה נזהר בטהרה ואם יהיה הכל מתוקן הרי מע"ש של ודאי ביד ע"ה והלכך אמרינן דלא יפריש הוא מע"ש שלא יבא לידי אכילת מע"ש בטומאה והלוקח צריך שיפריש מע"ש מיהו לתרו"מ מאמינין לו שהוא יפריש משום דראינו שמקפיד על חלתו ליתנה לחבר שיעשנה בטהרה ותרו"מ נמי חמירא ליה כמו חלה ששניהם במיתה אבל מע"ש כיון דהאוכלו בטומאה אינו אלא בלאו לא חמירא ליה והלכך אמרינן מוטב שלא יפרישנו משיפרישו ויאכלנו בטומאה:

וקשיא על דר"א אם במדה דקה יפריש על הכל החנוונים וכו'. כלומר לר"א ודאי דקשיא עליה האי קושיא דלדידיה דבנחתום חבר מיירי ומפני שהוא מוכר מעט מעט צריך הוא שיתקן א"כ יפריש על הכל וגם למעשר שני כדקתני במתני' בדין החנונים שהן מוכרין מעט מעט שאינן רשאין למכור את הדמאי וצריך שיתקנו הכל אבל לר' יוחנן ולאוקימתיה לא קשיא מידי:

חברייא בשם ר' לעזר. אמרי דר"מ היא דאיהו ס"ל הכי דלא התירו למכור דמאי אלא לסיטון המוכר במדה גסה בלבד ולקמן מפרש היכא שמעינן ליה לר"מ דאמר הכי וכלומר דחברייא בשם רבי אלעזר בעו לשנויי האי קושיא דמקשי הש"ס אליבי' מההוא דחנוונים וקאמרי דר"מ הוא דס"ל כן ולרבנן איכא למימר דלא החמירו עליהם לתקן הכל א"נ דמילתא באנפי נפשה היא דחברייא קאמרי דההיא כר"מ היא דאתיא ולא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד והוא המוכר יין ושמן וכיוצא בהן במדה גסה הרבה ביחד ובהא הוא דאמרו החנוונים המוכרים דברים אלו מעט מעט אינן רשאין למכור את דמאי:

התיב ר' יוסי והא מתני' פליגא אלו הן וכו' הוי אית חורנין. הרי דיש גם אחרים שהתירו להם למכור את דמאי כדקחשיב הסיטונות ומוכרי תבואה והיכי קאמר דכר"מ היא דלא התירו אלא לסיטונות בלבד:

א"ר יוסי. כלומר אלא אר"י לא על הדא ר' אלעזר אמר הדא מילתא כצ"ל דר' אילא לא הוזכר כאן:

אלא על הדא דתני. בתוספתא (פ"ג) על דינא דמתני' הנחתומין לא חייבו אותן חכמי' להפריש אלא כדי תרומ' מעשר וחל' ופטורין מן השני במה דברים אמורים במוכר בחנותו על פתח חנותו אבל המוכר בפלטר או בחנותו שהיא סמוכה לפלטר חייב בשני ועלה קאמרי חברייא בשם ר"א דר"מ היא וכדמפ' ואזיל:

היידן ר"מ ההיא דתנינן לבתרה. בתר ההיא דלעיל וכן במתני' לקמן אלא דבמתניתין נשתנית הנוסחא בספרים ונוסחת התוספתא כהאי דמייתי הש"ס כאן כדמסיים ותני ר' חייא כן. וקיצר הש"ס ולא הביא לבבא הב' וה"ג בתוספת' את שדרכו למוד בגסה ומדדו בין בגסה ובין בדקה טפלה דקה לגסה את שדרכו למדוד בדקה ומדדו בין בדקה בין בגסה טפלה גסה לדקה דברי ר"מ. כלומר דהכל הולך אחר שדרכו למכור כך ואם דרכו להמכר בגסה אף אם מכרו עכשיו בדקה פטור מדמאי ואם דרכו להמכר בדקה אף שמכר עכשיו בגסה חייב בדמאי וגריס שם בתוספת' לקמן לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד בעה"ב בין כך ובין כך צריך לעשר דברי ר"מ וחכ"א א' סיטון ואחד בעה"ב מותר למכור ולשלוח לחבירו במתנה והיינו דקאמר היי דין ר"מ ההיא דתנינן לבתרה וכו' כלומר דבברייתא זו מפרש דבריו בענין הכפל לדבר שדרכו לימכר:

וכן פלטר מדה דקה וחנות מדה גסה. כלומר הפלטר שהוא קונה הרבה ביחד ומוכר הוא במדה דקה מעט מעט לחנוונים וחנות מדה גסה כלומר עכשיו חנות זו שהוא מוכר להפלטר במדה גסה הוא מוכר לו והלכך אמרינן דטפילה היא גסה לדקה שהרי זה דרכו להמדד בדקה אצל הפלטר ולפיכך אף שהפלטר קונה ממנו בגסה טפילה היא הגסה לדקה וצריך לתקן הכל ואף ממעשר שני:

חברייא בשם ר' יוחנן. השתא מהדר אדינא דמתני' החנוונים אינן רשאין למכור את הדמאי ופליגי חברייא ור' אילא בשם ר' יוחנן בטעמא:

מפני התינוקות דלא ייכלון טבל. שדרך התינוקת לקנות מן החנוני:

מדה דקה הואיל והמוכר משתכר. כשמוכר מעט מעט משתכר המוכר ביותר לפיכך המוכר מפריש ומדה גסה הואיל והלוקח משתכר לפיכך הלוקח מפריש:

מתניתא מסייעא וכו'. כלומר דתנינן לתנאי בתוספתא שם דסברי דחד תנא אזיל כחברייא ודאידך כר' לא:

ר' נחמיה אומר הנמכר בדקה הרי הוא בדקה והנמכר בגסה הרי הוא בגסה. כן הוא בתוספתא ולפי גי' הספר היינו הך כלומר דאין א' טפל לחבירו אלא הכל הולך אחר המכר עכשיו אם בדקה בדקה וחייב בדמאי ואם בגסה בגסה ופטור מדמאי והיינו כחברייא דעיקר הטעם מפני התינוקות ודרך התינוקות לקנות מעט מעט והלכך אע"פ שלפעמים דרכו להמכר בגסה כשמוכר בדקה חייב הוא לתקן דמאי שלא יאכלו התינוקות טבל הקונין ממנו במדה דקה:

מתניתא מסייעא וכו'. ואיכא תנא דלר' אילא הוא דמסייע כדתני שם ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אומר הנמכר בדקה ה"ז חייב אפי' לא מכר לו אלא סאה ורובע צריך לעשר אותו הרובע. כלומר דסאה מדה גסה היא ורובע הקב מדה דקה היא והכל לפי ענין מדידת המקח הוא וכדמפרש ר' זעירא:

אמר ר' זעירא חשבון שכר ביניהן. בין המוכר ובין הלוקח וחושבין מי הוא המשתכר במדידה:

מדד לו סאה לענין רבעין כלומר אם הלוקח בא וביקש תתן לי כמה רבעין כל רובע בכך וכך וצירף המוכר את הרבעין ומדדן במדת סאה והמותר שלא עלו למדת סאה נתן לו במדת רבעין:

הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש. שהרי בכאן המוכר משתכר במדה שאילו מדד לו הכל רבעין רבעין היה הלוקח משתכר ועכשיו שצירף אותן לסאה ומדדן בפעם א' בסאה המוכר הוא משתכר והיינו דקאמר ר' ישמעאל אפילו לא מכר לו אלא סאה ורובע כלומר אותו הרובע שהיה יותר על הסאה מדדו ברובע ולא מדד לו במדת סאה כ"א הרבעין העולין במדת סאה אפ"ה צריך לעשר הכל שהרי הוא משתכר וזהו דמסיים צריך לעשר אותו הרובע כלומר דכמו שמכר לו אותו הרובע בלבד דמדה דקה היא וחייב בדמאי כך צריך לעשר גם להסאה שאע"פ שמדה גסה היא מ"מ הרי הוא משתכר במדה במה שמדד לו הרבעין בסאה:

מכר לו רבעים לענין סאה. כלומר אם להיפך הוא שהלוקת ביקש ממנו תמכור לי סאה בכך וכך והלך זה ומדד לו הכל ברבעין רבעין ונמצא הלוקח הוא המשתכר במדה כדרך הדבר הנמדד מעט מעט והואיל והוא משתכר הוא צריך שיפריש דמאי והיינו כר' לא בשם ר' יוחנן דהכל הולך לפי השכר ומי שהוא משתכר הוא צריך שיפריש:

מתני' את שדרכו למדוד בדקה ומדדו בגסה. חסרון הניכר יש כאן בנוסחא זו וצריך לגרוס כאן טפילה גסה לדקה. דהולכין אחר שדרכו להמדד ואף אם עכשיו מודד לו בגסה חייב הוא בדמאי מפני שדרכו להמדד ולהמכר בדקה:

בגסה ומדדו בדקה. בא טפילה דקה לגסה ופטור מדמאי אף שעכשיו מדדו בדקה:

ובלח דינר. מדה שיש בה מה שהוא שוה דינר ולפי שלא היתה מדה ידועה ללח שהשער משתנה תמיד לכך שערו בדמים:

אכסרה. לא במדה ולא במשקל אלא לפי האומד פטור דהוי כמוכר בגסה ואין הלכ' ר' יוסי:

גמ' על דעתיה דהדין תניא. דמתני' נתנו שיעור ליבש במדה ולא נתנו שיעור מדה ללח כ"א נתנו שיעור דמים ללח ולא ליבש מפני שלא היתה להם מדה ידועה ללח וליבש היתה מדה ידועה:

תני ר' חייא. בתוספתא (פ"ג) איפכא הין מדה גסה ומן ההין ולמטה מדה דקה וזהו ללח לנמכר במדת הין ובחצי הין ולמטה:

טמן. הוא טמן הנזכר בפ"ק דקידושין (בהלכ' א') שלשה דרוסים מעה שני ניצים דרסה שני טמין ניצים שני פרוטות טמין. ובתוספתא גריס לימין במדה גסה מלימין ולמטה במדה דקה וזהו ביבש ועל דעתיה דהדין תניא נתנו שיעור מדה ללח וכו' לפי שבימיהם היתה להם מדה ללח ולא ליבש:

שתהא תרומת מעשר של מוכר. במוכר דמאי חשבון תרומת מעשר שצריך להפריש על המוכר וממלא ללוקח כפי חשבון תרומת מעשר ומעשר שני הוא משל לוקח:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן מכירה זו אם דברי' הנמכרין במדה דקה הא אמרינן לעיל הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש את הכל ואם הוא דבר הנמכר במדה גסה הלוקח הוא המשתכר והוא צריך שיפריש את הכל:

תיפתר באומר לו מכניסו. מכניסו הוא אוצרו שמכניס בחנותו כדלעיל בהלכה א' בזמן שרוב מכנסו מישראל וכלומר שאומר לו כל מכניסי אני מוכר לך ועלה אמרו התנאי ב"ד:

ר' יוסי אומר אפי' תימר שלא במכניסו אלא באומר בדעתו נתקין. נתקן תבואה זו ופירות אלו באומדן הדעת וע"ז אמרו דאעפ"כ אומרים לו תנאי ב"ד הוא דבסתם מכירה כזו התרומת מעשר היא משל מוכר ומעשר שני על של לוקח:

החלב משל טבח. מה שחסר מן המשקל מחמת ניקור החלב משל טבח וצריך למלאות לו המשקל כפי חסרון החלב ומה שחסר מחמת נטילת גיד הנשה החשבון הוא משל לוקח:

שיהיו שניהן משל לוקח. אף החלב בגין דיהון מרבין טבאות. כדי שיהיו מגררין החלב בטוב שלא יחוס הטבח על חסרון המשקל ויבא למעט בניקור החלב. מרבין הוא מלשון המקרא וימררהו ורבו ובאיוב (ט"ז) יסובו עליו רביו ותרגומו יחזרון עליו גררו. חציו. וכן גירא היא מגזרה זו בלשון התרגום שהוא מגרר ומנקב וכן כאן מרבין מגררין:

הדרן עלך אלו דברים