מתני' מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי. האורחין ואפי' הן חברין וצריך להודיען שהוא דמאי והעני והאורח אם רצה לתקן מתקן. ואית דמפרשי חיל המלך עכו"ם שמוטל עליהם לפרנסן ובגמרא פליגי בה:

ר"ג היה מאכיל את פועליו. עניים דמאי ואין הלכה כרבן גמליאל דכיון שחייב במזונותיהן נמצא פורע הוא את חובו בדמאי:

גבאי צדקה. הגובין מיני מאכלין ומחלקין לעניים:

נותנין את המעושר למי שיודעין שאינו מעשר ואת שאינו מעושר למעשר ומוסיפין לו בכדי מעשרותיו ובית שמאי לטעמייהו דסבירא להו אין מאכילין את העניים דמאי:

גובין סתם. ואין צריכין לידע אם מעושר או לא ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן כדאמרי' ברישא דמתני':

גמ' מתני' בעניים. כשהן חבירים וכן באכסני' ור' יהושע דאמר דוקא אם לא לנו שם ואם לנו חייבין לעשר כדתני בתוספתא דמעשרות (פ"ב) מעשה וכו' לברור חיל:

בעניי עם הארץ היא מתני'. שנותנין גם לעניי ע"ה שאם אתה אומר בעניי חבירים דוקא שיודעים הדין שאם לנו חייבין לעשר נמצאת נועל דלת בפני ע"ה שעניי ע"ה לא יתנו להם:

מה מקיים ר' יוסי לאכסנאי. היאך הוא מפרש לאכסנאי דלדידיה מאי אשמעינן בהא דהניחא לר' יונא הא קמ"ל דעניים דומיא דאכסניא דמסתמא בחבירים איירי ולהכי קתני לתרוייהו אלא לר' יוסי לענין מאי תני נמי אכסניא וקאמר כהדא וכו' וה"נ באכסניא של עכו"ם שמוטלת עליהן והא קמ"ל דלא הוי כפורע חובו בדמאי:

תני צריך להודיע. להם שהוא דמאי וכך שנוי הוא בתוספת' (פ"ב) חבר שהיה מוכר משפיע ומתוקן ונזדמן לו דבר שהוא דמאי צריך להודיע שכל דבר שהוא דמאי צריך להודיע:

ניחא. שהן אם ירצו לתקן יתקנו אלא לר' יוסי דהוא אמר בעניי ע"ה ג"כ מיירי וכי מה מועיל שמודיע להן הרי הם אינם מתקנים דמאי. בפני אחר. דאפ"ה צריך להודיע מפני האחר שהוא רואה שנותנין להם וכדי שידע שאינו מתוקן ולא יאכל הוא מזה עד שיתקן:

א"ר מנא הדא אמרה ר' מנא על הא דר' יונה קאי דמפרש למתני' בעניי חבירים וא"כ באכסניא אכסניא ממש הוא לאורח וכהאי דר' יהושע וכדלעיל ולא בעי לפרש אכסניא חיל המלך המוטל עליו משום דסבירא ליה דהוי כפורע חובו מדמאי ועל זה קאמר הדה אמרה אילין דיהבין בביתין. שנוהגין לחלק בבתיהן לעניים אסור ליתן להם מדמי פירות שביעית שיש בידו שאין זה אלא כפורע חובו מדמי שביעית והוי כעושה סחורה בהן:

כהדא דתני. ותניא נמי הכי בתוספתא דשביעית (פרק ז):

ואין עושין מהן שושבינות. כדרך שעושין שנוטל סעודה ודורון לחופת חבירו ואוכל עמו וזה חוזר ועושה ג"כ לזה כשישא אשה וכחוב הוא וכדתנן (בפ"ט דב"ב) שהשושבינות נגבית בבית דין:

ואין משלמין מהן תשלומין. ובתוספתא גריס גמולין והיינו הך שזה אוכל עמו וחוזר חבירו ואוכל עמו ומשלמין גמול זה עם זה והוי נמי כחוב:

ואין פוסקין וכו'. דזהו כמשלם חובו מהן:

אבל משלחין להן כצ"ל. וכן הוא בתוספתא דבר של גמילות חסד ואין זה כחובה מוטלת עליו מותר לשלוח להן וצריך להודיע להן שהוא משביעית שינהגו בהן קדושת שביעית והכא נמי במתני' דקתני מאכילין לעניים דמאי. היינו בתורת גמילות חסד ובשאין מוטלין עליו מיירי:

תמן תנינן. לקמן (בפ"ז):

פועל שאינו מאמין לבעה"ב. על המעשרות נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל וכו':

תמן את אומר הפועל מפריש. את המעשרות של דמאי והכא את אומר בעה"ב מפריש. לת"ק פריך דלא קאמר אלא לעניים ולאכסניא ולא ס"ל כר"ג שהיה מאכיל פועליו דמאי אלא הבעל הבית צריך שיתקן ויתן להם מן המתוקן:

תמן במאכילו מן המנויין. מדבר המנוי וכגוונא דקתני התם שנותן לו מאה גרוגרות לאכול או כיוצא בו וזה יכול הפועל לתקן לפי שהוא ניכר בפני עצמו כדתנן וחושך גרוגרות אחת ולא יאכל אלא יתננו לכהן משום תרומת מעשר אבל הכא במאכילו מן האבוס והוא כלי גדול שממלאין אותו ואוכלין כל הפועלים ביחד וכהאי דאמרי' (בפ"ד דנדרים) לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים ובכה"ג שהוא דבר המעורב אין לו להפועל לתקן וצריך הבעה"ב לתקן בתחלה קודם שיעשה המאכל להפועלים:

שהיה מאכיל לחולה ע"ה. מדבר שאינו מתוקן נותן לתוך ידו של חולה ולא יאכיל הוא עצמו לתוך פיו:

בדמאי. ודוקא בדמאי מותר ליתן לתוך ידו אבל אם הוא ודאי טבל אפילו לתוך ידו אסור ליתנו:

משל חולה. ודוקא אם הדמאי הוא משל תולה אבל אם הוא משל רופא שלקח מע"ה ועדיין לא תיקנו אסור אף ליתן לתוך ידו:

בישראל. דוקא אבל בבני נח וכגון שהעכו"ם זה נוהג להפריש תרומה ומעשרות משלו ותנן לקמן (בפ"ג דתרומות) העכו"ם והכותי תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשרות ואע"פ שאין העכו"ם חייב בהן מ"מ שם תרומה ומעשר עליו וצריך שתנתן התרומה לכהן אם אומר שעל דעת ישראל הפריש ואם לאו טעונה גניזה שמא בלבו לשמים כדאמרינן (פ"ק דערכין) והיינו דקאמר נמי הכא דלעכו"ם חולה והוא נוהג בתרומות ומעשרות מותר אפילו בודאי אינו מתוקן ליתן לו שהרי עכ"פ אינו מוזהר עליו ולא הוו פירותיו טבל גמור אלא מדבריהן הוא ודוקא אם הוא משל חולה אבל אם הדבר שאינו מתוקן משל רופא הישראל אסור ליתן להחולה עכו"ם זה מכיון שהוא נזהר להפריש תרומות ומעשרות אין להאכילו טבל ודאי של ישראל:

אם היה. זה הדבר אבר מן החי שבני נח מוזהרין עליו אפילו הוא משל חולה העכו"ם אסור ליתנו בידו שלא יבא ישראל זה לידי תקלה שעובר על לפני עור לא תתן מכשול כדקי"ל לא יושיט אדם אבר מן החי לבני נח שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו וכדתני בתוספתא (סוף פ"ב):

וקשיא על דב"ש. דקאמרי במתני' גבאי צדקה נותנין את שאינו מעושר למעשר א"כ בגין דכשר הוא ומתקן מה שאוכל יפסיד שהרי הוא צריך לעשר ונמצא פוחת מחלקו שנותנין לו כמו שנותנין לאחרים ומשני נותנין לו כדי תיקונו. לפי המשקל והמדה שצריך ליטול מחלקו למעשר מוסיפין לו כמו כן יתר מחלק האחרים והדר קאמר מ"ט דב"ש דקאמרי נותנין את המעושר לשאינו מעשר ומה מועיל תיקון זה למי שאין דרכו לעשר תמיד:

אפי' תגדרנו עכשיו יכול אתה לגודרו. כלומר דמשני דאפילו הגדר שאת גודרו שלא לאכול דבר שאינו מתוקן אינו אלא עכשיו ולפי שעה שהרי אין דרכו לעשר אעפ"כ מה שאת יכול לגודרו תעשה לו גדר שלא יאכל דבר שאינו מעושר דשמא מכאן ואילך יהא זהיר מעצמו ויעשר:

לאחר זמן אין את יכול לגודרו. אם לא תגדרנו עכשיו ותתן לו דבר שאינו מעושר בידים שוב אין את יכול לגודרו לאחר זמן וכשרואה שנותנין לו כך בודאי יתנהג כמנהגו לעולם:

מה טעם דרבנן. שאין חוששין לכך:

וקאמר מפני הגבאים. שאם מדקדק את אחרי' להטריחו בכך להיות משגיח ליתן לזה המעושר ולזה את שאינו מעושר אף הוא ממעט בצדקה לחלקה שלא להטריח עצמו בזה:

גבאי צדקה. שגובין הקופה:

בי"ט לא יהו מכריזין. בביהכ"נ להביא להן הצדקה כדרך שמכריזין בחול אלא גובין בצנעה בתוך הבית ונותנין לתוך חיקן וכו' תוספתא היא (בסוף פ"ג דמכילתין) וכן הא דלקמן:

גבאי קופה בשביעית לא יהו מדקדקין. לגבותה מחצירות של אוכלי שביעית באיסור דחיישינן לדמי שביעית אלא מדלגין חצרותיהן ואין מקבלין מהן:

נתנו להן פת. לחלק לעניים מותר לקבל מהן ולא חיישינן שמא מספיחי שביעית הוא שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא או מעות שביעית או בצות בצים הנלקחים מדמי שביעית:

הדא דתימר במקום שזורעין. כלומר שנחשדו על הזריעה בשביעית או שמאספין ספיחי שביעית אבל מ"מ אינן חשודין לאכול מאיסור שביעית והלכך מותר לקבל מהן פת:

לאכול אינו חשודין לכ"ש להאכיל. כלומר דאי בחשודין לאכול ודאי אין מקבלין מהן דאם הן בעצמן חשודין לאכול לכ"ש שחשודין להאכיל לאחרים:

כהנים המגבלין בטהרה. שעושין הכל בטהרה ומגבלין עיסתן בטהרה:

לא יהו מדקדקין בחצירות של אוכלי שביעית. כלומר אין צריכין לדקדק על עצמן שלא ליטול מאלו אוכלי שביעית בשביעית כדמפרש טעמא לקמן:

אית תניי תני מדקדקין. בתוספתא שם וגריס הכהנים גובין בטהרה צריכין לדקדק באוכלי שביעית כלו' שהן גובין מאלו הנזהרין בטהרה ומאלו אוכלי (שביעית) צריכין הן לדקדק שלא יטול מהן ומפרש ר' פנחס במה מדקדקין שלא ליטול שהרי שביעית אינה נוהגת בתרומות ומעשרות. וקאמר מפני חלתן של אוכלי שביעית. שאע"פ שעוברין על השביעית נזהרין הן להפריש חלה כדלקמן (סוף פ"ט דשביעית) שהן אומרין חלה מדבר תורה ושביעית מר"ג ובית דינו בזמן הזה ועלה קאמר האי תנא שצריכין לדקדק שלא ליטול מהן החלה בשביעית מפני איסור שביעית שבה. מ"ד אין מדקדקין. היינו טעמיה:

מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה כלומר שאם אתה אוסר ליטול מהן הקלה מפני איסור שביעית א"כ אף הן לא יפרישו חלה ומבריחו אתה להכהן מן הקלה וזו היא שביעית שאינה אלא בלא תעשה ולזה אתה מכניסו לחמורה שיאכלו בלא הפרשת חלה והוא טבל בעון מיתה. כדתנן בשביעית שם האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה והלכך מוטב שיטלו מהן חלתן כדי שלא יבאו לעון מיתה:

כיצד הוא עושה. הכהן שנוטל מהן החלה ואינו יכול לאוכלה מפני איסור שביעית:

מביא כהן חשוד. על השביעית:

ומטבילה. כלומר שמטבילו לאותו החשוד לפי שזה החשוד על השביעית עם הארץ הוא ופשיטא שאינו נזהר בטהרה לפיכך מטבילו ומאכילה לו תחלה:

ופריך ולא נמצא מוסר טהרות לע"ה. דכיון שהוא נותן לו אחר שמטבילו אף הוא יאכל מיד קודם הערב שמש. ומשני ר' מנא דה"ק ומשמרו עד הערב ואח"כ מאכילה לו:

ופריך דאכתי לא נמצא שזהו מחזיק ידי עוברי עבירה שנותן לזה החשוד על השביעית לאכול מאיסור שביעית אלא כר"ש בר ביסנא שמשמרה עד ערב הפסח לפי שא"א לשורפה מיד כל זמן שלא נטמאת אע"פ שאינה ראויה לאכילה שלא יאמרו תרומה נשרפת הלכך משמרה עד ע"פ ושורפה בחמץ:

מתני' לחזום. לחתוך ולכרות עלי הירק שנתחייב במעשר כגון שנאגד או שמילא את הכלי או שליקט כל צרכו כדתנן בפ"ק דמעשרות והוא מסיר את העלין כדי להקל ממשאו:

לא ישליך עד שיעשר. שלא יעשה תקלה לעמי הארץ שימצאו אותן ויאכלו כשאינם מתוקנים:

הלוקח ירק מן השוק. ונטלו בידו ולאחר שנטלו נמלך להחזירו למוכר:

לא יחזיר עד שיעשר. דמכי אגבהינהו קנה ונעשה שלו לענין זה שלא יוציאו מתחת ידו עד שיעשר ובגמרא פריך עלה שהרי הוא גוזל את המוכר שמחזיר לו כשהוא מעושר ונמצא מפסידו בכדי המעשר ומשני שהוא נותן לו דמי המעשר שמפריש:

שאינו מעושר אלא מנין. האי מעושר פירושו מחוסר כלומר שכבר קנה אותם בהגבהה ולא היה מחוסר אלא למנותן כך וכך אגודות בפרוטה:

היה עומד ולוקח. כלומר שהיה בורר איזה מהם יקח ולא הגביה על מנת לקנות וראה טוען אחר משאוי אחר של ירק שהוא יפה ממנו:

מותר להתזיר. כך בלא מעשר:

מפני שלא משך. לא גמר בדעתו לקנותו:

גמ' דרבי מאיר הוא. הא דקתני לא ישליך עד שיעשר ומסתמא בבעה"ב מיירי שמביא ירק שלו מן הגינה וחותך את העלים ומשליכן להקל ממשאו כר"מ היא דאתיא ופלוגתא דר"מ ורבנן בתוספתא (פ"ג) והובאה בפ' דלעיל (בהלכה ד') דקתני התם לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד. שהוא מוכר במדה גסה. ובעה"ב בין כך ובין כך צריך לעשר דברי ר"מ. כלומר (בין) שמוכר במדה דקה בין במדה גסה עליו הוא מוטל המעשר קודם שיוציא מתחת ידו:

וחכמים אומרים אחד סיטון ואחד בעה"ב מותר למכור ולשלוח לחבירו וליתן לו במתנה. והיינו במדה גסה כדאמרינן במתני' דלקמן והלוקח או המקבל הוא יפריש את הדמאי ומוקי לה ר' אלעזר להמתני' כר"מ דס"ל דבעל הבית אינו יכול להוציא מידו דבר שאינו מעושר ואפי' במדה גסה הלכך במתני' נמי לא ישליך עד שיעשר:

ר' יוחנן. אמר דלא היא אלא ד"ה היא מתניתין ואף לחכמים דשנייא היא הכא:

שהזוכה זוכה בדקה ואין המבקיר מבקיר בגסה. כלומר דכמו שהמוצא אותו וזוכה בו במעט מעט הוא זוכה מה שמלקטו מן הארץ כך זה המשליך ומפקיר אותו אינו מפקיר במדה גסה דמסתמא אינו משליך ממנו הרבה אלא מעט מעט להקל ממשאו ולא קשיא אדהתם דחכמים נמי ל"פ עלי' דר"מ אלא בבעה"ב המוציא מתחת ידו במדה גסה לא הטילו עליו לעשר כדאמרן אבל הכא כיון שמעט מעט הוא משליך אף חכמים מודו שלא יוציא מתחת ידו בלתי מעושר:

ולית הדא פליגא על דר"מ השתא מדייק הש"ס על עיקרא דדינא שהטילו ע"ז לעשר מה שהוא משליך הרי הפקר הוא ופטור מן המעשר ומי נימא דהדא פליגא על דר' מאיר פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי בדין הפקר הובאה לעיל (בפ"ו דפאה בהלכה א') דר"מ ס"ל כיון שאדם מפקיר דבר ויצא מרשותו הפקירו הפקר אע"פ שלא זכה בו שום אדם ורבי יוסי ס"ל דלא הוי הפקר עד שבא ליד הזוכה וכל זמן שלא זכה בו אדם יכול הוא לחזור בו וכן הוא חייב במעשר והשתא האי מתניתא פליגא על ר"מ דהא מיד כשמשליכו מפקירו הוא ואמאי צריך לעשר הרי הזוכה בו מן ההפקר הוא זוכה:

שניא היא שהזוכה זוכה בדקה ואין המבקיר מבקיר בגסה. כלומר דהש"ס מדחי לה השתא לאידך גיסא דיכילנא לשנויי לך דהכא מיירי שמשליך הרבה ואין דרך להפקיר במדה גסה ומה שהזוכה זוכה במעט מעט הוא זוכה ונמצא כשבא לידו אכתי לאו הפקר הויא דבשעה שהשליך לא הפקיר מה שהשליך במדה גסה ושפיר אתיא כר"מ בהא והבעה"ב צריך לעשר וכדס"ל לר"מ נמי בהא דלעיל דבעה"ב לעולם צריך לעשר:

ואפי' לר' יוסי לית הדא פליגא. השתא מהדר וקאמר דאף למאי דס"ל לר' יוסי לא תקשי דאמאי צריך לעשר הא ר' יוסי אמר אין הבקר יוצא מתחת ידי בעלים אלא בזכייה. כשבא ליד הזוכה וא"כ תקשי אין הפקרו הפקר בתמיה כלומר הא מיהת בא עכשיו ליד הזוכה והוי הפקר ואמאי זה צריך לעשר משום המוצא הרי כשיבא ליד המוצאו הפקר הוא ועלה קאמר דשנייא היא ואפילו תימא דכר' יוסי נמי אתיא:

שהמבקיר מבקיר בגסה ואין הזוכה זוכה בדקה. כלומר לר' יוסי יכילנא לשנויי לך איפכא דהכא מיירי שהמשליך השליך הרבה ובמדה גסה הפקיר וכיון דלא הוי הפקר לר' יוסי עד דאתי ליד הזוכה וכאן אין הזוכה זוכה אלא בדקה כדרך המוצאים איזה דבר ללקוט מעט מעט ונמצא אף מה שבא במעט מעט לידו אכתי לא הוי הפקר דאין הזוכה זוכה בדקה מה שהפקיר זה בגסה והלכך צריך זה לעשר קודם שיוציא מתחת ידו:

חזקיה אמר אינו מחוסר לבעלין אלא בזכיית מנין. כצ"ל ותיבת הבקר טעות הדפוס הוא שנשמטה משורה העליונה. חזקיה בא לפרש הא דקתני הלוקח ירק מן השוק וכו' שאינו מעושר וכו' היינו שאינו מחוסר לבעלים שיתנו לזה הלוקח אלא בזכיית מנין כלומר שיהיו מונין לו כך וכך כמה הוא רוצה והמקח ידוע הוא כך וכך בסך כך והלכך קנה זה ולא יחזיר אא"כ עישר:

כיצד הוא עושה. נוטל מן העליון שלפניו ומתקן ואומר הרי זה מעשר על אלו שרציתי לקנותם:

ואינו אסור משום גזל. בתמיה והלא כשמחזיר לו ואינו לוקח כלום וקורא שם למעשר נמצא גוזל הוא את הבעלים שהן צריכין ליתן זה למעשר ואם כל אדם שבאין לקנות ממנו יעשו כן לא ישאר לו מאומה ויהיה צריך ליתן הכל למעשר:

כהדא וכו' ומייתי להני עובדי דאמרו כה"ג ולא משני להקושיא עד לבתר כן ר' אבהו בשם ר' יוחנן וכו' דלקמן:

היה מסמיך לר' אלעזר. היה נשען על ידו ועברו לפני כרם אחד וא"ל תביא לי קיסם אחד מן הסייג של הכרם לחצות בו השניים וחזר בו וא"ל לא תביא לי כלום שאם יבואו כל בנ"א העוברין לעשות כן ילך להפסד כל הסייג דהאי גברא בעל הכרם וה"נ בעובדא דר' חגיי ור' זעירא שעבר אחד טעון עליו משאוי של חבילת קיסמין וא"ל ר' זעירא כן וחזר בו משום כך:

לא ר' זעירא כשר וכו'. דברי ר' זעירא בעצמו הן מרוב ענותנותו אמר לא שר' זעירא אדם כשר הוא כל כך לדקדק על דבר מועט כזה מליקח משל אחרים אלא כך הוא מילין דייצרן שמע לן נעבדינן מפני שדברי' כאילו אין היצה"ר מגרה בנו כ"כ והוא בעצמו שומר לנו ואינו מפתה אותנו וא"כ נעשה זה להתאפק מליטול דבר מועט הזה ומיהת שמעינן מהני עובדי דאף שהוא דבר מועט מ"מ בהצטרפות כאו"א שיעשה כן הוי גזל והשתא הדרינן להקושיא אם כל א' יעשה כזה להחזיר המקח ולעשרו נמצא שלא ישאר ביד המוכר כלום:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן וכו'. כלומר דמשני דבאמת כך צריך לומר דהטעם דיעשו ולא יחזיר כך משום כיון שמשך קנה שלא היה חסר אלא להיות המוכר ממני ליה המנין וכיצד הוא עושה נותן דמי אחת מהן להמוכר ומתקנן לאותו המנין שרצה לוקח בתחלה. ואין כאן גזל:

ולא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו. לקנות מהמוכר הזה שהרי החלק זה מעושר הוא והבאים אחריו שיקנו אפשר שיעשרו מזה על השאר ונמצא מעשרין מהפטור על החיוב. ומשני עושה אותן צבור לפניו. כלומר שהמוכר יעשה אלו המעושרין ציבור בפ"ע לפניו ויאמר להבאין לקנות החלק הזה כבר מעושר הוא:

ויקבע אותן לתוך פירותיו. כלומר דהדר פריך ואמאי יפסיד למה צריך ליתן להמוכר דמים בשביל המעשר ולמה לא יקבע המעשר הזה לתוך פירותיו שלו דכי לא כן תני בתוספתא דמעשר שני (פ"ד) קובע הוא אדם וכו' וכך היא שנויה שם מפרישין תרומת מעשר על פירות ע"ה ואע"פ שעושין תקלה לבאין אחריו אלמא דקובע אדם תרומת מעשר במקום א' על פירות ע"ה לתקנן ולא חיישינן לתקלת הבאין אחריו לקנות מאותן הפירות ויפריש מהן על פירות אחרים וה"נ אמאי חוששין לכך יעשה הוא ג"כ תרומ' מעשר על פירותיו ולא יפסיד הדמים שנותן להמוכר:

א"ר חיננא. דלא תקנו זה אלא בלוקח ואינו מחזיר המקח אבל לא תקנו במחזיר המקח לעשות כן דכיון שהוא חוזר בו ממה שלקח יפסיד דמי המעשר ולא יקבע אותו על פירותיו:

כיני מתניתא. על הסיפא קאי היה עומד ולוקח. ומהו ולוקח דקאמר והלכך מפרש דה"ק היה עומד ובורר ליקח וראה טוען אחר וכו'. ורבותא קמ"ל דאע"ג שלקח בידו מ"מ לא קנה שיתחייב במעשר כשמחזירו דלא לקח בידו אלא להיות בורר מהן ולא היה בדעתו ע"מ לקנות:

עד כדון באותו המין. אם עד כאן לא אמרו אלא אם היה טוען אחר היפה ממנו מאותו המין בעצמו דאפשר אם היה ממין אחר היה בדעתו לקנות גם את זה או לא ופשיט ליה דאפי' היה מין אחר לא אמרינן דדעתו היה לקנות גם מין הראשון אלא כיון שלא נטל בידו אלא להיות בורר לא קנה ומותר להחזיר וא"צ לעשר:

מתני' המוצא פירות בדרך. והם בענין שהוקבעו למעשר כגון שרוב מכניסין למכור בשוק או מחצה על מחצה וכדתנן (בפ"ב דמכשירין)אם רוב מכניסין לבתיהן פטור שעדיין לא הוקבעו למעשר ואם רוב מכניסין למכור בשוק חייב שמן הבית הן מביאין וכבר הוקבעו למעשר מחצה על מחצה דמאי:

ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע. דכשנטלן לאכלן קנה והלכך לא יצניע עד שיעשר כדי שלא יהיה תקלה לאחרים:

בשביל שלא יאבדו. ולא נתכוין לזכות בהן פטור עד שירצה לאוכלן או למוכרן או לשולחן ואז יעשר דמאי אם דינו דמאי:

כל דבר שאין אדם רשאי למכרן דמאי. כגון במדה דקה כדתנן בפ' דלעיל:

לא ישלח לחבירו. במתנה אבל שולח לו בגסה כיון שרשאי למכרו בגסה:

ר' יוסי מתיר. לשלוח לחבירו ודאי אפי' בדקה ובלבד שיודיענו שהוא טבל ואינו חושש ר' יוסי שאם נתיר לו לשלוח שמא לא יודיענו ומודה רבי יוסי שבדמאי אסור בדקה כדאמר בגמ' דבדמאי חוששין שמא לא יודיענו ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' תני. בתוספתא דפסחים (פ"ב) מעשה בר"ג שמצא גלוסקין בדרך ואמר לטבי עבדו טול אתה גלוסקיא וראה עכו"ם אחד וא"ל מבגאי טול גלוסקין וכו' שאין מעבירין על האוכלין והובאה ברייתא זו לקמן (בפ"ק דע"ז בהלכה ט') ומסיק נמי התם דהאידנא דחיישינן לכשפים מעבירין על האוכלין:

תמן תנינן. (בפ"ג דב"ק הלכה ד'):

ההופך את הגלל ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו. שהוא הגורם להזיק כדמפרש לקמן:

תני ואסורין משום גזל. דגבי גלל לא קנסו חכמים לומר כל הקודם זכה בו כדאמרינן התם ברישא משום דמאן דמפיק לגלל לר"ה לאו לאשבוחי הוא מפיק לפי שמושבח ועומד הוא ולא אתי לשהויי התם ומייתי לה הכא משום דבעי לאקשויי אהא דכהנא דלקמיה:

כהנא אמר. אמתני' דהכא קאי דקתני נטלן וכו' עד שיעשר והוא שהפכה על מנת לזכות בה אבל אם בתחלה הפכה ע"מ שלא לזכות בה לא בדא אמרו שצריך לעשר דכיון דלא זכה בהן מעיקרא אין חיוב המעשר חל עליו:

ופריך ולענין נזקין לא בדא שנייא וכו' והכא את אמר הכן. ומ"ש דלענין נזקין בהופך את הגלל בר"ה דלא שאני לן בזה שאפי' זה ההופך את הגלל לא נתכוין לזכות בהן חייב הוא בנזקן והכא את אומר הכן דדוקא שנתכוין לזכות בהן נתחייב במעשר:

תמן כתיב בעל הבור ישלם. בעל הנזק ישלם כלומר מי שהוא עושה הנזק עכשיו הוא ישלם והרי הוא הפך את הגלל ממקומו והשליכו למקום אחר ונתקל בו אדם שם ואם היה במקומו הראשון לא נתקל בו זה הלכך הוא הכורה בר"ה:

ברם הכא עשר תעשר משלך אתה מעשר וכו'. דתבואת זרעך כתיב וכל זמן שלא זכה בו אינו חייב לעשר:

כל דבר שאין אדם רשאי וכו'. טעמא דר' יוסי מפרש דמודה בדמאי דבדקה אסור מפני הגדר הוא דהואיל דקיל ליה בדמאי חיישינן שמא לא יודיענו:

התירו דמאי בגסה דהוא מתני' ר' יוסי וכו'. וכלומר והא דהתירו בדמאי בגסה ולא חייש למידי ר' יוסי לטעמיה דקאמר במתני' בס"פ דלעיל סלי תאנים וכו' אכסרה במדה גסה פטור דכל שהוא בגסה מידע ידע הלוקח או המקבל דזה לא עישר שהרי התירו לו למכור ולשלוח בגסה ומפריש הוא דמאי:

אמר רשב"ג וכו'. תוספתא היא (בפ"ג):

ולמדתי בו ג' דברים. מלשונו ששלח לי זה בא בידי מקיסרין כדמפרש ואזיל:

שהוא ודאי. אינו מתוקן. מדקאמר מקיסרין לפי שפירות קסרין ודאי הן וחייבין במעשר ולכן הודיעני שאינו מעושר:

שהוא טמא מרביצין עליו מים. כלומר שהוא מוכשר לקבל טומאה לפי שמרביצין עליו מים כדי שיהא הדר וזה למדתי מדאמר זה בא בידי ולא היה לו לומר אלא זה הוא מקסרין וזה בא בידי ללמדני שנזהרתי בו מליגע בדבר המטמא אחר שהוכשר לקבל טומאה:

שלא בא בידו אחר כו' היה מעשר וכו'. וכך הוא שם כלומר שלא היה צריך להודיעני שהוא מקסרין אם היה בידו אתרוג אחד לפי שהיה מעשר מזה על זה:

ויעשר ממנו עליו. ולמה שלח לו אינו מתוקן היה לו לעשר חתיכה אחת ממנו עליו. ומשני שהוא היה חישש להא דבר קפרא שאומר אין דרך בנ"א להיות משלחין לחבריהן דברים חסירין:

ולא מתני' היא ר' יוסי מתיר וכו'. ומנ"ל למידק שלא בא בידו אחר דילמא אף שהיה בידו אחר ולא רצה לתקנו דלטעמיה הוא דאזיל דס"ל במתני' דמותר לשלוח טבל ודאי ובלבד שיודיענו והרי הודיעו שהוא ודאי. ומשני אתא מימר לך דאע"ג דהוא פליג על רבנן לא עבד עובדא דכוותיה נגד החכמים אלא דמסתמא לא היה בידו לתקנו:

ולא מפירות שהן מותרין בקסרין הוא. דהא אמרינן בפ' דלעיל שהתירו קסרין לפוטרה ממעשרות:

א"ל ולא רבי. הוא שהתיר קסרין ורשב"ג קודם לרבי היה ועדיין לא התירו אותה:

מתני' המוליך חטים לטוחן כותי. לטחון אותן:

הרי הן בחזקתן. דלא חשידי להחליף אלו המתוקנים באחרים שאינן מתוקנין:

לטוחן עכו"ם דמאי. דחשוד הוא להחליף ושמא החליפן בחטין של ע"ה ולבתר דאשכחי לכותים יונה בראש הר גריזים שהיו עובדין אותה עשאום כעכו"ם לכל דבר:

אצל העכו"ם כפירותיו. ורישא מפני שדרך בנ"א להוליך קופות רבות של חטין ולהניחן אצל הטוחן חיישינן שמא נתחלפה קופה זו בקופה אחרת של ישראל שהן דמאי אבל פירות בפקדון ליכא למימר שמא החליפן בפירות של ישראל אלא שמא החליפן העכו"ם בפירותיו לפיכך הן כפירותיו של עכו"ם. ודין פירות של עכו"ם תלוי בגמר מלאכתן ביד מי כדמפרשינן בגמ':

רש"א דמאי. ר"ש סבר דאף בפירות פיקדון חיישינן שמא נתחלפו בבית העכו"ם עם פירות של ישראל אחר שכשם שישראל זה הפקיד אצלו כך חיישינן שמא ישראל אחר מן החשודים על המעשרות הפקיד גם כן בידו ונתחלפו אלו באלו ואין הלכה כרבי שמעון:

גמ' נתחלפה קופתו. שנתחלף לו לחבר קופתו של חטין אצל הטוחן:

חושש שמא נתחלפה עם של ע"ה:

ואם לאו. שלא טחן ע"ה באותו היום אינו חושש שמא מיום אתמול או מקודם נשאר שם של ע"ה ונתחלף עם שלו:

ויחוש ואפי' מיום אחד וכי מה בינה לבין סדקית. המוכרת תבואה על יד על יד קרויה סידקית א"נ סירקית והיא סוחרת ישמעאלית. וגרסינן להא בפ"ק דכתובות (בהלכה י'):

לא כן תני סידקית שהיה מסתפקת יום א' מן האסור. למכור הימנו נעשה אותו יום הוכיח לכל הימים וחוששין מליקח ממנה ואמאי קאמרת הכא דדוקא אם טחן באותו היום הוא דחוששין:

סידקית אפשר לה שלא להסתפק. בתמיה כלומר שאני סידקית שהרי אי אפשר לה שלא להסתפק ולמכור וכיון שראינו יום א' שהיא משתמשת ומוכרת מן האיסור חוששין לכל הימים אבל הכא אם לא הוחזק ע"ה להיות טוחן שם באותו היום למאי ניחוש דהא הטוחן גופיה אינו חשוד להחליף הוא כמו הסידקת שראינו אותה בעצמה מסתפקת ומוכרת מן האיסור:

כותים נאמנים על הפקדון. ולא חשידי להחליף:

ולא מתניתא היא. המפקיד אצל הכותי בחזקתן ובו ומאי קמ"ל ומשני דמתני' איכא למימר דמיירי עד שלא נחשדו הכותים ואתא מימר לך דאפי' משנחשדו על שארי דברים. להחליף לא חשידי:

מהו שיהא נאמן וכו' בעם הארץ קמיבעיא ליה אם נאמן הוא לומר נטלתיו לזה והחלפתי באחרים מתוקנים תחתיהן וקאמר דמסתברא דנאמן הוא דאם אתה מאמינו שנטל לאלו תאמינו ג"כ שנתן המתוקנים תחתיהן שהרי ע"פ דבורו הוא דאיכא חששא דנטילה דאי לאו הכי אין חשוד להחליף הוא וא"כ האמינו גם לזה שאומר שנתן תחתיהן:

ואם אין את מאמינו שנטל אל תאמינהו שנתן. כלומר אם אין אתה רוצה להאמינו שנתן צריך שלא תאמין נמי שאומר שנטל ואז לא הוי כלום מה שאמר וא"כ הפירות בחזקתן:

כותי שאמר כך בדידיה אמרינן. את מאמינו שנטל ואין את מאמינו שנתן. כצ"ל דמה שאומר שנתן אחרים מתוקנים תחתיהן אין מאמינים לו:

מה אנן קיימין. בהא דמחלק בין ע"ה לכותי הא במתני' קתני דדין שניהם שוה הוא אם באומר משלי הן שנתתי תחתיהם והן מתוקנים אפילו ע"ה לא יהא נאמן דמסתמא כל מה שביד ע"ה אינו מתוקן הוא ואם בשאומר פלוני חבר עישר ותקן לי פירותי. אפי' כותי יהא נאמן:

תיפתר כמ"ד כותי דינו כעכו"ם דאיתפלגון וכו' לעיל (בברכות ט"ז) ובכמה מקומות:

הכא את אמר וכו'. מ"ש ברישא המוליך אצל הטוחן עכו"ם דאמרת דמאי הוא. ומ"ש בסיפא דאמרת כפירותיו:

כאן קופה בקופות. ברישא שדרך להוליך להטוחן בקופה ובמדה וחיישינן שמא נתחלפה קופתו בקופתו של ע"ה שהניח גם הוא לטחון כפי אותה המדה הלכך הוי דמאי אבל בסיפא שהפקיד אצלו פירות שלא במדה וליכא למיחש כ"א שהחליף אותן בפירות שלו הלכך דינם כפירותיו:

ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא. ובפ"ב דע"ז דאיתא נמי להא גריס ר' חנינא בעא קומי ר' מנא ונראית הגי' דבעל הבעיא ר' חנינא הוי ובעי קומי ר' אחא כדלקמן דקאמר ולא על יאות הוה רבי חנינא מתריס לקבל ר' אחא:

מה כפירותיו ממש פטור. כלומר מאי האי דקאמר אצל העכו"ם כפירותיו אם כפירותיו ממש הן ופטור ממעשרות כפירות העכו"ם שנגמרו מלאכתן בידו וקשיא:

טבל ברור במקום אחר. בתמיה כלומר וכי נימא נמי דאפי' הפקיד אצלו טבל ברור פטור ממעשרות כפירות העכו"ם ואמאי הא איכא נמי למימר שמא לא החליף אותן העכו"ם בפירותיו והרי כאן טבל ברור שמונחים במקום אחד ולמה יהא פטור ממעשרות:

א"ל ולכל דבה וכך הוא הגי' שם כלומר ולכל שיש לך לומר בה אם טבל הפקיד נשאר הוא טבל ואם חולין מתוקנין הפקיד פטורין הן כפירותיו ומשום דר"ש פליג עלה הלכך קתני דאליבא דת"ק הרי הן כפירותיו ובחולין מתוקנין:

ולא על יאות הוה ר' חנינא מתריס לקבל ר' אחא. וקאמר הש"ס דלא שפיר הוה ר' חנינא דהוא בעל הבעיא וכגי' דהתם מתריס ומקשה קושיא זו דפשיטא היא דלא אמרינן הרי הן כפירותיו של עכו"ם להיות פטורין אלא בחולין מתוקנין אבל אם הפקיד טבל ודאי דאיכא למיחש איפכא שמא לא החליף והרי הוא טבל כמו שהיה:

לא אר"ש. דפליג במתני' בהפקיד פירות אצל העכו"ם דקסבר דמאי הן לא אמר אלא כדי קופתו כלומר שיש ביד העכו"ם כל כך פירות כפי אותה המדה שהפקיד זה אצלו וכיון דעכו"ם חשוד להחליף הפקדון קסבר ר"ש דלעולם הן דמאי דאם חולין מתוקנין הפקיד אצלו שמא החליפן העכו"ם בפירותיו וקסבר דפירות העכו"ם חייבין במעשרות מדרבנן כדאמרינן במנחות (דף סו) גזירה משום בעלי כיסין שיש להם שדות הרבה ותולין אותן בשל עכו"ם ולפיכך מתקנן דמאי ואם טבל הפקיד אצלו תלינן נמי דשמא החליף אותן העכו"ם בשלו והלכך אינו מתקנן אלא דמאי:

הפקיד אצלו שתים. אבל אם הפקיד אצלו שתי קופות ולעכו"ם אין לו אלא כדי אחת מהן או בכל כה"ג שהפקיד אצלו שתי סאין ולעכו"ם אין לו אלא סאה אחת:

אחת דמאי ואחת ודאי. כלומר אם טבל ודאי הפקיד אצלו האחת מהן דאיכא למיתלי שמא החליף אותה בשלו אותה הוא מתקנה דמאי אבל האחרת שלא היה לו לעכו"ם נשארת ודאי טבל כמו שהיתה וקמ"ל דלא אמרינן שמא העכו"ם הביא ממקום אחר והחליף בשל ישראל דלא חיישינן לאחלופי כ"א בפירות שלו שהיו לו כפי אותן שהפקיד אצלו בין לקולא כגון שהפקיד אצלו חולין מתוקנים אחת מהן היא דמאי והשנייה פטורה כמו שהיתה ובין לחומרא שהפקיד אצלו טבל ודאי אחת מהן אינו מתקנה אלא דמאי דשמא החליפה בשלו אבל האחרת נשארה ודאי טבל כמו שהיתה:

בקיימות. והנ"מ אם שתיהן קיימות הן אבל אם כבר נאכלה הראשונה אצל הישראל לאחר שלקח הפקדון מן העכו"ם אותה השניה דמאי היא דתלינן הודאי באותה שנאכלה והנשארת אין לה אלא דין דמאי דשמא זו היא שהחליפה העכו"ם בשלו:

נטלו ממנו מאה בני אדם. מן ישראל הזה שיש לו אותן השתי סאין שהחזירן מבית העכו"ם ונטלו ממנו פירות אפילו מאה בני אדם בבת אחת כאו"א אינו מתקן אלא דמאי דבכאו"א תלינן שמא אותה הסאה שהוחלפה בבית העכו"ם היא בידו ואין לה אלא דין דמאי:

נתנום לאדם אחד. ואם אח"כ חזרו אותן מאה בני אדם שנטלו מיד הישראל הראשון הפירות ונתנום לאדם אחד כבר נראו להיות ודאי כלומר שהרי עכשיו יש ביד זה גם אותן הפירות של ודאי שבאו מיד הראשון וצריך לתקן אותן ודאי ואחת מהן דמאי כמו שאם היה נוטל כולן מיד הראשון וקמ"ל דאע"פ שבאו לידו מיד מאה בני אדם וכשהיו בידן היו תולין להקל אצל כאו"א בפני עצמו אפ"ה עכשיו כשהן כולן ביד אחד חזרו להיות כבתחלה:

נטל ממנו. מן הישראל הראשון אדם אחד כמה סאין בבת אחת:

הראשונה. כלומר אחת מהן היא דמאי דתלינן שהוחלפה ביד העכו"ם והשאר כולן ודאי וכמו שהדין אם היו ביד הראשון ומשום סיפא נקט לה:

נתנם. חזר זה השני ונתנם למאה בנ"א אע"פ שעכשיו אין ביד כאו"א אלא אחת מהן אעפ"כ כולן מתקנין ודאי שכבר נראו להיות ודאי כשהיו ביד האחד ומשום דעכשו הספק על כולן הוא שבאו מיד החיוב כולן דין ודאי להם:

והתני בשם רבי שמעון וכו'. ובתוספתא (פ"ד) קתני לה ושם גריס עשו פירות ישראל את פירות העכו"ם הזה דמאי כלומר דפריך הא רבי שמעון קאמר התם סתמא דכשהישראל הפקיד פירותיו אצל העכו"ם עשו פירותיו כמו שהן פירות העכו"ם ומתקנן דמאי:

ומשני עוד היא וכו'. וכלומר מי עדיפא ממתניתין דנמי קאמר רבי שמעון סתם ואוקימנא דלא אמר אלא עד כדי קופתו והכא נמי בברייתא מוקמינן לדברי רבי שמעון כן:

א"ר יהושע בן קבסוי וכו'. תוספת' היא (בפ"ק דמכילתין) דתנינן שם לעיל אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אם רוב עכו"ם ודאי ואם רוב ישראל דמאי מחצה על מחצה ודאי דברי ר"מ וחכ"א אפילו כולו עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי ואמרינן עוד שם דאוצרה של יבנה שלפנים מן החומה היה רובו כותים. כך הוא בתוספתא כתיבת יד אשר לפני והורה ר' יוסי כחכמים ובתר הכי גריס להא דר' יהושע בן קבסוי והכי איתא נמי בתוספתא בסוף מכשירין. ודברי ר' יהושע כך הן מתפרשין:

כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה והזה הטהור וגו'. משום דהוה קשיא ליה דהאי קרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם וגו' והזה הטהור דבתרי' למה לי ולא הוה ניחא ליה למידרש כדדרשינן בריש פ' בתרא דנזיר והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה ולאפוקי עכו"ם דאין להן טומאה ולא טהרה משום דהוה קשיא ליה דלמעוטי עכו"ם לא אצטריך דהא כתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא וא"כ ממילא אימעוט עכו"ם מכולא פרשה ולפיכך היה דורש דלהכי איצטריך ללמד שטהור אחד מזה על טמא אחד:

עד שלמדתיה. לדרשת הפסוק הזה מהאי דאוצרה של יבנה שהורו שם כחכמים אפי' כולו עכו"ם וכו' והא על עיקרא דהאי דינא קשיא ומאי שייכא חיובא דמעשר גבי עכו"ם הא גם במעשר כתיבא גביה כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' וגו' ומזה למדתי דכל היכא דכתיב בני ישראל לאו למעוטי עכו"ם הוא והדא אמרה שטהור אחד מזה אפי' על כמה טמאין וקרא והזה הטהור על הטמא להאי דרשא דאתי למעוטי עכו"ם מטומא' וטהרה:

דתנינן. מילתא באנפי נפשה היא. כלומר הא דתנינן במתני' לחכמים דאמרי דאם הפקיד אצל עכו"ם כפירותיו פליגי בה ר"א ור"י מאן נינהו חכמים והיכי קסברי בדינא דעכו"ם במעשרות:

חכמים שהן בשיטת ר"מ. כלומר לא אתיא אליבא דחכמים דפליגי על ר"מ לקמן (בפ"ה בהלכה ט') דר"מ אמר אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיעו מיד מעשר ר' יהודה ור"ש אומרים יש קנין לעכו"ם בא"י לפוטרו מן המעש' והיינו דקאמר ר' אלעזר דלא תפרש הא דקתני אליבא דחכמים אצל העכו"ם כפירותיו דלפטורא קתני וכר' יהודה דפליג על ר"מ אלא דאף הני חכמים בשיטת ר"מ קסברי דאין קנין לעכו"ם לפטור ממעשר וכפירותיו לחיובא קתני דאם הפקיד אצלו חולין מתוקנין חיישינן שמא העכו"ם החליף בפירותיו ויש להן חיוב מעשר:

ר' יוחנן אמר חכמים ממש. דפליגי על ר"מ בחיוב מעשרות וכפירותיו דקתני לפטורא היא ולקמן פריך אליבא דר"ש ומשני לה:

בעון. התלמידים שאלו מקמי דר' יוחנן מה טעם הוא מיקל גבי עכו"ם ואמר לון כד תסבאון מל' סבא כלומר כשתזקינו אנא אמר לכון ולא רצה לגלות להן עכשיו הטעם:

מה הוה מימר לון. לא גרסי' הכא עד לקמן ואגב שיטפא הועתק זה לכאן:

שמואל בר בא בעי. ניחא הא דלא גילה להם לטהרות מה שהיה מיקל בטהרות אצל העכו"ם ולא רצה לומר להן הטעם מפני גדר טהרות שלא יבאו להקל בשלהן אם היו יודעין הטעם ילמדו איזה דבר מדבר וכן ניחא הא דלא גילה ולא אמר להן במעשרות ג"כ מפני גדר מעשרות שלא יבאו להקל בשלהן:

לקדשים לא אמר לון בתמיה. אלא מאי דמיקל בקדשי עכו"ם ישאלו אותו ג"כ ולא אמר להן מאי טעמא הא לא שייכא גדר הכא דאין קדשים בזמן הזה ולא משני מידי:

ואילו אמר לון. השתא מפרש הש"ס ומאי אית ליה למימר גבי מעשרות אילו הוה בעי מימר לון:

כמאן דאמר מאליהן קבלו המעשרות. כשעלו מבבל בבית שני. כדאמרינן לעיל (בסוף פרק הרואה) וכן לקמן (בפרק ו' דשביעית) ובהרבה מקומות ולפיכך הקילו בשל עכו"ם דהא אפילו בישראל לאו מדאורייתא היא בזמן הזה:

מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה. וקס"ד דעל ר"ש דמתני' קאי דקאמר אצל העכו"ם דמאי ומודה ר"ש שמהלכות חכמים מפריש הוא המעשר ומדקאמר מודה ר"ש ש"מ דגם חכמים ס"ל דמפריש ולא כדקאמר לעיל דאצל העכו"ם כפירותיו לפטורא הוא והיינו דפריך ומה בין חכמים לרבי שמעון הא ר"ש אומר מפריש וכן רבנן אומרים מפריש ומה ביניהון וקאמר דאי משום הא לא קשיא דאיכא בינייהו דלר"ש דקאמר דמאי א"כ מפריש הוא תרומת מעשר ונוטל דמים מן השבט שצריך הכהן לשלם לו דהא ספק הוא ולרבנן כודאי מיחשבי ומפריש ואינו נוטל דמים מן השבט אלא דהא קשיא אפי' בתרומת חוצה לארץ אינה. בתמיה כלומר דמהיכי תיתי לומר שאינו נוטל דמים מן השבט לא יהא אלא כתרומת ח"ל שמא אינו נוטל דמים מן השבט וה"נ אמאי לא יטול דמים וכי ודאי הוא שהחליף בשלו הא עכ"פ ספק הוא:

דילמא. הא דר' יוחנן לא על מתני' איתמר אלא דילמא על עיקר דין דטבל של עכו"ם אתמר דקאמר רבי שמעון יש קנין לעכו"ם לפטור ממעשרות ועלה קאמר ר' ירמיה ורבי חייא בשם ר' יוחנן דמודה ר' שמעון בקונה טבל מעכו"ם שהוא מפריש מהלכה של חכמים שהחמירו בה:

מתני' **הנותן לפונדקית.**שומרת הפונדק והולכי דרכים מתאכסנים אצלה ונותן לה לתקן לו עיסה וקדרה:

מעשר את שהוא נותן לה. שאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה ליחלף. כלומר אע"ג דאין ע"ה אחר חשוד להחליף כדאמרינן במתני' דלעיל היא חשודה להחליף לפי שהיא מתכוונת לטובה ונותנת משלה שהוא יותר יפה להחבר שאומר' בלבה ראוי הוא שיאכל משלי שהוא חם ויפה ואני אטול את שלו הקר והגרוע:

א"ר יוסי אין אנו אחראין לרמאין ר' יוסי ס"ל דלאו לטובה אלא לגזול היא מכוונת ואין אחריות הרמאין עלינו לשומרם שלא יאכלו דבר שאינו מעושר לפיכך אינו מעשר מה שהוא נותן לה ואם תקחנו הפונדקית לעצמה ותאכלנו כשאינו מתוקן אין על החבר זה כלום ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' ר' יוסי ורבן שמעון ב"ג שניהן אמרו דבר אחד. רשב"ג לקמן (בריש פ"ה דמעשר שני) דתנינן כרם רבעי מציינין אותו בקזוזות אדמה ושל ערלה בחרסית וכו' מציינין אותו לסימן שידעו שהוא כרם רבעי או ערלה ולא יטלו מהן ארשב"ג בד"א בשביעית שהכל הפקר הוא ונוטלים שלא בגזילה אבל בשאר שני שבוע שהן באין לגזול אמרינן הלעיטהו לרשע וימות ויטלו באיסור וזה כר' יוסי דמתני' דס"ל נמי אין אנו אחראין לרמאין הבאים ליטול בגזילה:

מסתברא. וקאמר הש"ס דלאו מילתא היא בדוקא לומר ששניהן אמרו דבר אחד אלא דאיכא למימר דמסתברא דר' יוסי יודי לרשב"ג דהתם דאיהו ס"ל אין אנו אחראין לרמאין אפי' בגוונא דמתני' שזה החבר לא יעשר את מה שהוא נותן לה ואע"פ שמוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ומכ"ש דיודי לי' לרשב"ג בדינא דהתם דאין אנו אחראין לרמאין ולעשות סימן להם שלא יאכלו דבר איסור אבל רשב"ג לא יודי לר' יוסי דהכא שאני דאף שהיא מכוונת לגזול מ"מ אין דרך להחבר הזה להיות מוציא מביתו ומתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

מתני' הנותן לחמותו. עיסתו לאפות או לבשל קדרה:

מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל. פת או תבשיל שנתקלקל כדמסיק ר' יהודה לטעמא רוצה היא בתקנת בתה וכו' ומפרש בגמ' משום דר"י ס"ל הנותן לחמותו כנותן לפונדקית שחשודה לחלוף היא ורבנן פליגי עליה וס"ל חמותו כשכנתו כדמסיק בגמ' והלכה כחכמים:

בנותן לחמותו שביעית. שנותן לה לאפות ולבשל בשנה השביעית שאינה חשודה להחליף ולהאכיל את בתה שביעית דחמירא להו שביעית ואפי' אם יתקלקל לא תחליפנו בפירות שביעית:

גמ' אוף קדמייתא על דעתיה דר' יהודה היא. כלומר האי דתני בהתחלת המשנה הנותן לחמותו לדעתיה דר' יהודה היא דהיא סובר כן כדפרישית במתניתין דהאי אמר רבי יהודה וכו' סיומא דמילתיה דקאמר ברישא היא וכדמפרש טעמא דאיהו סבירא ליה דחמותו כדין פונדקית יש לה וחשודה להחליף:

ורבנן. פליגי עליה ואמרין הנותן לחמותו כדין הנותן לשכנתו וכהדא דתני בתוספתא (שלהי פ"ד) בדין שכנתו:

אימתי בזמן שנתן לה שאור. לעיסה ותבלין לקדירה:

מה חמותו. באיזה חמותו אמרו במתני' אם אף בחמותו מן האירוסין חששו או דוקא אם מן הנשואין היא וכדמשמע מלישני' דר' יהודה רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה וא"כ כבר נשא בתה ושרוי חתנה אצלה בביתה אבל מן האירוסין דליכא טעמא דבושה מחתנה כל כך שאינו שרוי בביתה אימא לא איכפת לה להחליף המתקלקל:

נשמעינה מן הדא. דקתני בסיפא ומודה ר' יהודה וכו' וכי שנייא היא תמן בין מן האירוסין בין מן הנשואין דהא לא אידכר שם חתנה וא"כ ודאי אין חילוק ואף בחמותו מן האירוסין איירי וה"ה אוף הכא ברישא בחדא גוונא היא ולא שנייא בין חמותו מן האירוסין לבין מן הנשואין:

הדרן עלך מאכילין את העניים