Penei Moshe on Jerusalem Talmud Demai Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מתני' הלוקח פירות שואלו בשבת ואוכל על פיו. אם אומר שעישרן ומפרש בגמ' מפני שאימת שבת עליו ומתירא לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול:
תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. לפחות ממאה ונדמעו ולהכי נקט תרומת מעשר לפי שנחשדו. עמי הארץ עליה דהן סוברים דכל זמן שלא הופרש מעשר ראשון אין תרומת מעשר במיתה אבל תרומה גדולה לא נחשדו עליה:
אף בחול שואלו ואוכל על פיו. אם הפריש אותה לפנינו ונפלה לתוך החולין ואומר ע"ה שחזר והתקינה כגון שהוסיף עליה (ועיין במראה הפנים ד"ה תני וכו') אוכלין על פיו לפי שאימת דימוע עליו וירא לשקר והלכה כר"ש שזורי:
גמ' מפני כבוד שבת התירו. שיאכל על פיו:
למה לי שואלו. יאכל כך בלא שאלה והרי עיקר ההיתר מפני כבוד שבת הוא ומשני על ידי עולי עולה כלומר עושי עולה והן שאין נזהרין במעשרות ועל פיהם אם אומרים מתוקנים הם הוא שהתירו לסמוך עליהם מפני כבוד שבת ואם נתיר אותן בלא שום שאלה הרי זה כמחזיק ידי עושי עולה שיאמרו הרי החברים לוקחין מאתנו פירות ואינן מקפידין לשאול ואתו לאמנועי טפי מלתקן פירותיהן:
ר' ביבי בשם ר' חנינא אמר היינו טעמא מפני שאימת שבת עליו. וירא מלשקר ואומר האמת:
בדה תנינן וכו'. בתמיה ואמאי לא יאכל גם במוצאי שבת אם סומכין עליו שאומר האמת ותיקנן:
מפני אחד שאין אימת שבת עליו. כלומר החמירו חכמים שלא יאכל אחר השבת מפני שיש אחד שאין אימת שבת עליו ומשקר ומיהו בשבת עצמו לא גזרו מפני האחד והלכו אחר הרוב:
תני. בתוספתא (ריש פרק ה') אם שואלו בחול ואומר שתיקנן לא יסמוך עליו לאכול בשבת וקאמר הש"ס דהאי ברייתא לא אזלא אלא כמ"ד דטעמא הוי מפני שאימת שבת עליו והלכך ניחא דאם שואלו בחול לא יסמוך עליו ואפי' לאכול בשבת דאלו למ"ד מפני כבוד שבת התירו א"כ בדין היה שאפי' שואלו בחול יאכל בשבת:
לא אמר אלא שוגג. הא דהתירו לא אמרן אלא בשוגג כדתנינן ושכח לעשרן הא מזיד שלא עישרן במתכוין קודם השבת ודעתו על מנת לשאול לו בשבת אסור:
בשאין עמו תנאי. בשלא התנה מערב שבת:
אבל אם יש עמו תנאי אוכל על תנאו של חבירו. כלומר אפי' במתנה על של חבירו ואינו ברשותו שבדמאי התירו להתנות על דבר שאינו ברשותו כדתנן לקמן (בפ"ז) המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש מחר הרי הוא מעשר וכו' והכא נמי אם יש עמו תנאי שהתנה מע"ש אינו צריך לשאלו בשבת ולא לסמוך עליו:
מהו שיאכל על שאילת חבירו. אם חבירו הוא ששאל להמוכר והוא ג"כ לקח מזה המוכר עצמו כדמפרש ואזיל היך עבידא כו' שאלו על אחת מהן ואמר שהוא מעושר אם יכול השני לסמוך על זה ולומר שמסתמא עישר גם את שלו:
השני לא יאכל. ופשיט לה דאין השני יכול לסמוך על שאלתו של הראשון ולא יאכל עד שיעשר או עד שישאלנו גם הוא לפי שאני אומר של זה עישר ומה שלקח זה לא עישר:
לקח ממנו אדם אחד וכו'. וכן הדין באדם א' שלקח ממנו שתי כלכלות כאחת ושאלו על אחת מהן הרי השניה אינה בחזקת מעושרת ולא יאכלנה עד שיעשר או עד שישאלנו גם עליה לפי שאני אומר זה עישר וזה לא עישר:
חשיכה מוצ"ש מעשר מזה על זה. כלומר שצריך לעשר ממה שאוכל במוצאי שבת וגם על שאכל בשבת ופריך בשלמא למ"ד מפני כבוד שבת התירו ניחא שאח"כ צריך לעשר גם על מה שאכל בשבת דלא התירו אלא בשעת צורך השבת אלא למ"ד מפני שאימת שבת עליו ואינו משקר א"כ למה לי מעשר מזה על זה הלא מה שאכל בשבת מפני שהאמינוהו להמוכר והרי דבר מתוקן אכל ולא משני מידי:
עד כדון בשאין לו מאותו המין. בעיא היא אם כאן לא התירו לסמוך על המוכר אלא בשאין לו ללוקח מאותו המין. ופשיט לה דלא היא ואפי' יש לו מאותו המין. הי צד תאוב כלומר דאע"פ שיש לו מאותו המין לפעמים אדם הוא תאב לאכול מצד הזה שבאותו המין עצמו ומאיזה צד שהוא תאוב התירו לו לאכול. א"נ צ"ל היצר תאב. יצרו של אדם תאב לפעמים לאכול מזה ואע"פ שיש לו עוד מאותו המין:
י"ט שהוא סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה וכו'. למאן דאמר קדושה אחת היא אוכל הוא בזה מה ששאל עליו בזה ולמ"ד שתי קדושות הן אינו אוכל בזה ממה שמותר בזה ופלוגתא היא לקמן פרק בכל מערבין ובפ"ק די"ט:
ואפילו. והדר קאמר הש"ס דלא היא דאפילו למ"ד ב' קדושות הן אוכל הוא כאן דהרי עד שלא נראה לעשר בינתים הוא שאי אפשר היה לו לעשר בין זה לזה:
ותני כן. בתוספתא (ריש פ"ה) שואלו בשבת וכו'. וה"ה בשני י"ט של גליות שא"א לו לעשר בערב שבינתים:
תיפתר. כלומר דר' יונה דחי לה להאי סייעתא מהתוספתא דלעולם למאן דאמר שתי קדושות הן לא יאכל בזה ממה ששאל בזה דהוי כאחד מכין לחבירו והא דקתני שואלו בשבת אוכל ביום טוב תיפתר בפירות שנסמכה דעתו עליהן מערב שבת לאכול מהן ועל ידי שאלה שישאל ממנו אם מתוקנין הן וכגון שאין הפירות אצלו דאם אצלו היה לו לעשר א"נ דאפילו בהפירות אצלו מיירי ושכח מלעשרן אבל דעתו היה לאכול מהן וכיון שדעתו עליהם מע"ש או מעי"ט לא הוי כיו"ט מכין לחבירו דמה ששואל עליהן בשבת או ביו"ט גילוי דעת בעלמא הוא ולאו כהכנה מיקריא אבל אם לא היה דעתו מע"ש לא בדא התירו:
מיליהון דרבנן. דלקמן:
מסייעין לר' יונה אבא. דרבי יונה אביו של ר' מנא היה. כלומר דלא תימא אם בפירות שנסמכה דעתו עליהם מע"ש א"כ אמאי לא התנה עליהם כדתנן לקמן (בפ"ז) דבדמאי יכול להתנות מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ואפי' על פירות שאינם ברשותו הלכך אמר מיליהון דרבנן מסייעין לי' דלדידהו סבירא להו נמי כסבריה דר' יונה:
דתנינן תמן. במתני' דלקמן המדיר את חבירו שיאכל אצלו וכו' אוכל עמו. בשבת ראשונה ומפרשי ר' ינאי ור' ישמעאל בשם ר' יוחנן דבשב' של פרוטגמייא היא בסעודת המשתה שעושה החתן בנשואין והתירו לזה לאכול עמו מפני איבה:
בשבת של פרוטגמייא לא בפירות שנסמכה דעתו עליהן מער"ש הוא. בתמיה הלא וודאי ידע מער"ש שהוא מן המנוין לבא על המשתה בשבת. לא אמר אלא מפני איבה השתא מסיק לה לסייעתא דר' יונה מהכא וכלומר שהרי בקושי התירו לו ומפני האיבה שלא ינטור עליו איבה אם לא יאכל עמו והרי זה ידע מער"ש והיה דעתו נסמכת שיאכל שם ומפני מה לא התנה עליהן מער"ש ועל כרחך דאע"פ שהיה דעתו נסמכת עליהן מער"ש והיה לו להתנות מ"מ אם שכח להתנות מער"ש אוכל עמו בשבת מפני איבה וה"נ כן שאע"פ שהיה דעתו נסמכת עליהן מער"ש והיה לו להתנות מ"מ אם שכח מלהתנות אוכל מהן בשבת על סמך השאלה ששואלו ואומר שעישרן והיינו סייעתא לר' יונה:
שאלו שבת הראשונה ולא בא. השתא מיבעיא ליה בהאי דינא גופיה דאמרינן בשבת הראשונה אוכל עמו ואם שאלו בשבת זו ואמר לו מעושרין הן ונזדמן שלא בא לאכול עמו באותה שבת דהדין הוא דבשבת שנייה לא יאכל עד שיעשר או עד שישאלנו כדאמרינן לקמן דלא התירו אלא בשבת הראשונה ובעי עלה ולא כבר שאלו בשבת שעברה ואמאי צריך לשאול עוד בשבת שניה וקאמר ר' יונה דלא דמי האי שאלה של שניה לשאלה של ראשונה דבשניה שאל על נפשיה הוא שאוכל עמו אבל בראשונה מה ששאל הויא כמו ששאל אחר עליו שהרי לא בא הוא לאכול עמו. וכל זה לפי גי' הספר דגריס הכא א"ר יונה תמן וכו' אבל נראה שהוא ט"ס וצ"ל א"ר יוסה תמן בההוא דשאל וכו' והשתא יותר נוחה פי' הסוגיא דר' יונה לעיל דחי לה להא דמייתי ראיה מהתוספתא דאם שואלו בשבת אוכל בי"ט וכן איפכא וקאמר דהתם מיירי בפירות שנסמכה דעתו עליהן מער"ש וכו' וכדפרישית בזה ואי קשיא דא"כ מאי קמ"ל דאם דעתו היה עליהן מער"ש פשיטא היא דאם שאלו בזה מותר בזה לכ"ע. תריץ אין הכי נמי דלגופה לא אצטריך ומשום סיפא נקט לה דדוקא בי"ט ושבת הסמוכין זה לזה אם שאל בזה מותר בזה אבל אם שאלו בשבת זו לא יאכל מהן לשבת הבאה והכי קתני לה בהדיא בסיפא דהתוספתא וקאמר ר' מנא דמיליהון דרבנן מסייעין לר' יונה דלא מהני שאלת שבת זו לשבת הבאה כדתנינן המדיר וכו' וקאמרי דבשבת ראשונה התירו מפני איבה. לא בפירות וכו' לא אמר אלא מפני איבה שאלו וכו' כל זה מסיומ' דמילתא דר' מנא היא וכלומר הרי שלא אמרו אלא בשבת הראשונה מפני איבה וא"כ אם שאלו שבת הראשונה ולא בא לאכול עמו הא אמרינן לקמן דבשנייה לא יאכל עד שיעשר או עד שיחזור וישאלנו והלא כבר שאלו בראשונה אלא ע"כ דשאלת שבת זו לא מהני לשבת הבאה ואף בפירות שהיתה דעתו נסמכת עליהן מער"ש כדאיירי הכא מסתמא וכדאמרן והיינו סייעתא לר' יונה. ועלה קאמר ר' יוסה דלא דמי כלל האי דינא דמתני' דהמדיר לדינא דהתוספתא דתמן בההיא דשאיל על נפשיה הוא שהרי שואלו על פירותיו של עצמו שלקח ממנו וא"כ בדין הוא שלא תהא שאלת שבת זו תקנה לשבת הבאה לפי שהיה לו לעשר פירותיו בינתים וכמזיד הוא ולא התירו אלא בשוגג ובפעם הראשונה ששכח לעשרן. אבל הכא בהמתניתין דהמדיר בההיא דשאל חורן עלוי. כלומר דהוי כמו שאחר שואל בשבילו ואין הפירות שלו שיכול לתקנן וה"נ כן הוא דהא הפירות אינן בידו וזה מדירו לאכול עמו אלא שלא התירו לו שם כ"א מפני איבה ומיהו לא דמיא להך דר' יונה דפתר להתוספתא:
מהו שישאלנו דרך עקלתון. כלומר אם חושש הוא שלא ישאלנו להדיא אם תקנת את הפירות שלקחתי ממך שלא יהא רע בעיניו על שחושדו על המעשרות מהו שישאלנו בדרך עקלתון וסביבות הדברים ולומר לו שמא מחמת טרדה שכחת מלתקנם כעין ההיא דר' יונה לקמן ואם מהני שאלה זו כשואל להדיא אם תקנת אותן:
ר' יונה כדעתיה. כלומר הא דמספקא ליה בזה לדעתיה אזיל שלא היה רוצה לסמוך על שאלה כזו כדלקמיה:
ר' יונה זבן חיטי מן דבר חקולא. כך שמו ולא היה מאמינו אם עישרן ונפק לגביה וא"ל לא דאנא חשיד לך באתי אצלך לשאול אלא בשביל שכשלקחתי ממך החיטין וראיתי אוכלסא מהרבה ב"א העומדים עליך לקנות וחשבתי שמא מרוב הטרדה שכחת מלתקנן והשיב לו זה מתקנן הוויין. אל תחוש כי כבר תקנתי אותם:
טען מחזקה עלוי. ואפ"ה לא רצה ר' יונה לסמוך על תשובה זו והתחיל לטעון עמו בחזקה ובפעם אחר פעם תאמר לי האמת אם תקנת אותם וא"ל המוכר הזה מה זה וכי אנא חשיד ליה הלא כבר אמרתי לך שמתוקנין היו:
תני. בתוספתא דתרומו' (פ"ה) וחסר כאן בהעתקה וה"ג שם תרומת מעשר שחזרה למקומה מדמעת שלא למקומה אינה מדמעת דברי ר"א וחכ"א בין למקומה בין למקום אחר מדמעת רבי שמעון אומר בין למקומה בין למקום אחר אינה מדמעת ושקלי וטרי אמוראי בפירוש פלוגתייהו:
בעא קומי ר' זעירא. בשלמא מ"ד מדמעת מדמעת ושאינה מדמעת אינה מדמעת ניחא. כלומר בין למ"ד שמדמעת בין במקומה בין שלא במקומה ובין למ"ד אינה מדמעת בתרוייהו אליבא דהני מ"ד ניחא דפלוגתייהו אם גזרו חכמים דימוע בדמאי כמו בודאי ולמר ס"ל דכמו בודאי מדמעת בכל מקום שנפלה לפחות ממאה ואפי' לא נפלה לאותן צ"ט שניטלה מהן התרומת מעשר אלא למקום אחר נפלה וה"ה בתרומת מעשר של דמאי דכל מה שגזרו חכמים כעין של תורה הוא דגזרו ומ"ד שאינה מדמעת ס"ל הואיל ועיקר דימוע אינו אלא מדרבנן דהאי קרא את מקדשו ממנו דיליף לה הכא לקמן (בפ"ד דתרומות) לדימוע אינו אלא אסמכתא בעלמא וכיון דמדרבנן היא בודאי גזרו ובדמאי שאינו אלא ספק לא גזרו בו דימוע כלל:
מאן דאמר למקומה וכו' אלא למאן דאמר דמחלק בין למקומה ובין שלא למקומה קשיא מה בין זה לזה דאם גזרו דימוע גם בדמאי מ"ש שלא למקומה מלמקומה:
על ר' חגיי. אדהכי נכנס ר' חגיי לבית המדרש ואמרין חברייא כדין הוא מימר משה דאנא אמר טעמא לפי שדרכו של ר' חגיי היה כך כשאמר איזה דבר בביה"מ היה נשבע במשה שכך וכך הוא כמו שתמצא בכמה וכמה מקומות בש"ס הזה בפ"ק דיומא בהלכה א' מה מייחדין ליה עמיה אמר רבי חגיי משה דאין מייחדין ליה עמיה דו קטיל ליה וכן בפרק קמא דמגילה ובריש פרק ב' דסנהדרין ובפרק ג' דהוריות ולפיכך אמרו הרי עכשיו יאמר משה דאנא אמר טעמא. אמר כן הדבר אני נשבע משה דאנא אמר טעמא:
מאן דאמר מדמעת וכו'. כלומר טעמא דהאי מאן דאמר דמחלק ובמה שאמר מדמעת והיינו אם נפלה למקומה משום שהיא מתרת את השיריים לאכילה לאחר שהופרשה וכיון שחזרה ונפלה לאותן השיריים עצמן בדין הוא שתהא מדמעת שהלך לו ההיתר שממנה בתחלה וכיון שאין כאן מאה וא' נעשה הכל מדומע:
ומ"ד אינה מדמעת. כלו' ובמקום שאמר האי מ"ד אינה מדמעת והיינו בנפלה שלא למקומה משום שאינה מתרת לאותן השיריים לאכילה וכלומר לאותן פחות ממאה שנפלה לא התירה אותן בתחלה לאכילה והלכך עכשיו ג"כ אינה אוסרת אותן דלא החמירו בדמאי כמו בודאי אא"כ חזרה ונפלה לאותן השיריים שהיתה מתרת אותן בתחילה:
הורי ר' לא כהדא דר' חניי. לדברי ר"א וכדקאמר טעמא:
אתא עובדא קומי דר' חנינא. בענין דינא דמתניתין תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה והורי כר"ש שזורי דנאמן הוא לומר שחזר ותיקן את הכל:
רבי אחא בשם ר' יונתן. אין הלכה כר"ש שזורי דלא ס"ל אימת דימוע עליו ולקמן פריך עלה מהדא דר' חנינא:
יותר מכאן וכו'. בתוספתא דמכילתין שם מסיים הכי על מילתיה דר"ש שזורי ושם גריס ונגנבה ה"ז שואלו אם הפריש והתקין בתחלה לפי שאינה בפנינו ואוכל על פיו להשירים:
לא בדא א"ר זעירא וכו' על מילתיה דר' אחא פריך והא ר' חנינא הורה הלכה למעשה כר"ש שזורי ומ"ט דר' אחא בשם ר' יונתן דפליג עליה וקאמר אין הלכה כר"ש שזורי:
א"ר אבין. היינו טעמא דלא פסק כר"ש שזורי משום דלא דמיא ההיא שאילתא ששואלין לזה שאינו נאמן על המעשרות בשביל התרומת מעשר שנפלה לההיא שאלה קדמייתא ברישא בלוקח פירות ממנו ושואלו כדמפרש ואזיל:
תמן. ברישא יכול לומר לו מה שאני שואל אותך אם הפירות מתוקנין הן לא בגין חשיד לך שאפשר לא תקנת אותן לא היא אלא בגין כשלקחתי ממך אתמול החטין וראיתי אוכלוסין הרבה סביבותיך ואמרתי אפשר משום הטירדא דאנשיתה מתקנה מתקנן הויין כלומר אם שכחת מלתקן אותם או שכבר מתוקנין היו וכיון ששואלין אותו דרך עקלתון כדאמרינן לעיל ודרך כבוד אף הוא אומר האמת שרואה שאין מחזיקין אותו לחשוד ולפיכך סומכין עליו ואוכל על פיו:
ברם הכא. בתרומת מעשר אי אפשר לשאלו דרך כבוד אלא שנראה כאומר לו בגין דחשדתיך שאני מחזיק אותך כחשוד ואותה תרומת מעשר שנפלה אם תקנת אותן הפירות שנפלה לתוכן דאין מקום לשאול לו בענין אחר כ"א כך:
ותיקנתין. כלומר שאף שהוא משיב ותיקנתין. כבר תקנתי הפירות:
ואתקרין מתקנין הויין. בתמיה וכי בשביל זה נקראו מתוקנין כמו שהיה שמא משקר הוא וזהו טעמא דר' אחא דקאמר אין הלכה כר"ש שזורי:
תני בר קפרא כן. כר"ש שזורי דאף בתרומת מעשר שואלו ואוכל על פיו לפי שאימת הדימוע עליו והוא אומר האמת:
מתני' המדיר את חבירו. השביעו והדירו שיאכל אצלו:
בשבת הראשונה. התירו לו משום איבה כדמפרש בגמרא:
גמ' כאן התירו טבלים. שאע"פ שבחזקת טבל הוא שהרי אינו נאמן הוא התירו לזה לאכול משום דרכי שלום:
אם מפני דרכי שלום. התירו לו א"כ למה לי בלבד שיאמר לו מעושרין הן הא קאמרת שהתירו לו לגמרי:
שאלו בשבת הראשונה. ואמר לו מעושרין הן ולא בא לאכול עמו:
השנייה מהו שתעשה ראשונה. אם עכשיו שבת השנייה תהא במקום הראשונה וסומך על השאלה ששאלו בראשונה ואוכל עמו בשניה:
כאן שנינו שאסור לחבר לאכול בסעודה שאין לה שם. בפני עצמו כמו סעודת נשואין וכיוצא בה אבל לא בסעודת הרשות שהרי כאן לא התירו לו אלא בשבת הראשונה של נשואין:
מתני' אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי. מפרש בגמרא דר"א סבר טבל של מעשר עני במיתה הלכך לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני ומפרישין אותן ולוקחין לעצמן וחכמים סברי דנחשדו עמי הארץ שלא להפריש מעשר עני לפי שאינו אלא בלאו ולפיכך הלוקח מהן קורא שם למעשר עני אבל א"צ להפריש וליתן לעני דהרי ספק הוא והוי העני מוציא מחבירו ועליו הראיה והלכה כחכמים:
מתני' מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי. שאמר תרומת מעשר שאני חייב להפריש מכרי הזה יהא מונח בצפונו או בדרומו ולא הפרישה. והא דנקט תרומת מעשר של דמאי לפי שהישראל קורא לה השם ונותנה לכהן ולוקח המעשר לעצמו אבל תרומת מעשר של ודאי אין הישראל קורא לה שם אלא הוא נותן מעשר ללוי והלוי מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן:
לא יטלם בשבת. כדי ליתנם לכהן או לעני שבחצר ושבמבוי לפי שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת:
ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו. שהם רגילין לאכול על שלחנו יבאו ויאכלו:
ובלבד שיודיעם. שהוא של תרומת מעשר או של מ"ע שאם אינו מודיעם והם סבורים שמשלו הוא מאכילם הו"ל כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות וזה אסור:
גמ' האוכל פירותיו טבולין למעשר עני כצ"ל:
מה טעם דר"א. רב קאמר לה משום דר"א ס"ל האוכל טבל של מעשר עני חייב מיתה ומכיון שהוא יודע שהוא בעון מיתה מפריש ולא נחשד על כך והלכך הלוקח ממנו אין צריך לקרות שם:
מה טעם דרבנן בלא כך. כמו דלא כך כלומר דרבנן אעיקרא דמילתיה דר"א פליגי דקסבר טבל של מעשר עני במיתה ורבנן סברי לא כך הוא דאינו במיתה אלא בלאו הלכך אמרינן דנחשדו ע"ה על מעשר עני ומשו"ה קאמרי קורא שם וא"צ להפריש דהמוציא מחבירו עליו להביא ראיה כדפרישית במתני':
תני בתוספתא דמע"ש (פ"ג). והבאתי לעיל (בפ"ת דפאה בהלכה ב') וה"ג שם ראו אותו שהפריש מעשר שני נאמן על הראשון דברי ר"א. ותיבת תני בתרא וכו' ט"ס הוא כאן וכצ"ל נאמן לשני נאמן לראשון דברי ר"א וחכ"א הנאמן לראשון וכו' מפני שהראשון אינו שלו שצריך ליתנו ללוי אבל השני שלו הוא:
מה טעם דר"א. דס"ל נאמן לשני נאמן לראשון:
משום שאינו חשוד להקדים. שני לראשון דלכתחילה צריך להקדים מעשר ראשון להשני כדתנן (בפ"ד דתרומות) וכיון שהפריש השני מסתמא הקדים והפריש הראשון:
או משום שהפריש שני חזקה שהפריש ראשון. כלומר או דבלא"ה אמרינן דנאמן נמי על הראשון ואפי' לא היה צריך להקדימו משום דבחזקת שמפריש מעשרותיו הוא וכיון שהפריש זה הפריש ג"כ לאידך:
והתנינן ר"א אומר וכו'. כלומר דפריך אהאי טעמא בתרא דהיאך ס"ד לדמות הראשון לשני בחזקת מפריש הא לא דמי דהא תנינן ר"א אומר אין הלוקח מע"ה צריך להפריש מעשר עני של דמאי אם שנת מעשר עני הוא:
הא שני צריך. הא אם שנת מעשר שני היא צריך להפריש אף לר"א דלא אשכחן דפליג אלא במעשר עני אלמא דמודי ר"א דנחשדו עמי הארץ על מעשר שני והשתא מכ"ש דנחשדו על מעשר ראשון כדמסיק הק"ו:
מה אם שני שאין לרבו טובת הנייה. כלומר דלא שייך ביה למימר דיש להבעלים טובת הנאה ליתן לזה או לזה שהרי א"צ ליתנו לאחרים אלא שלו הוא ומעלהו לירושלים ואוכל בעצמו:
צריך להפריש. ואפ"ה אמרת דצריך להפריש דנחשדו על מעשר שני:
ראשון שיש לרבו טובת הנייה. כלו' שאינו שלו לגמרי אלא דטובת הנאה הוא דיש לו ומיהת צריך ליתנו לכ"ש דנחשדו ע"ה עליו והאיך מדמי לה חזקת הראשון לשני בגוונא דראינו שהפריש להשני:
הוציא להן. ברייתא אחריתא היא מי שהוציא מעשר שני מתוך ביתו ואמר להן פדוי הוא שפדיתיו נאמן הוא על כך שבודאי הפריש ופדה אותו וליכא למימר שמא לא הפרישו משום שאינו רוצה להטריח ולהעלותו לירושלם שהרי פדה אותו ומשום טרחא להעלות המעות לירושלם לא חיישינן דליכא בהו טרחא כולי האי אבל אם אמר להן פדו לי אתם או פדו לכם ותקחו אותו אינו נאמן שהפרישו דשמא חש על טרחתו:
מתניתא. הך ברייתא דר"א היא. דקס"ד דנאמן על הכל קאמר ואף על הראשון ור"א היא דס"ל הנאמן על השני נאמן על הראשון דאי לאו הכי מאי נאמן דקאמר הא משמע שהוא נאמן לאחרים הלוקחים ממנו והא איכא למיחש שמא לא הפריש הראשון:
א"ר יוסי דלא היא אלא הכא כד"ה אתיא ואפי' לרבנן דהתוספתא דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון וטעמא דהך ברייתא משום שכיון שזה אומר פדוי הוא עשו למע"ש הזה כתוספת בכורים דתנן לקמן בסוף בכורי' דנאכלת בטהרה מצד חומרא ופטורה מן הדמאי וה"נ דנאכלת בטהרה משום חשש מעשר שני אבל פטור הוא מן הראשון דמכיון דחזינן דרמי אנפשיה ופדאהו אמרינן מסתמא הפריש גם להראשון אבל לעולם אימא לך בעלמא דאינו נאמן על הראשון:
אתא ר' חנניא קאמר בשם ר' איסי דלא היא דאין חילוק בין הפריש להשני בלבד ובין אומר פדוי הוא דלחכמים אינו נאמן על הראשון ומחוורתא כדאמרי' מעיקרא דלא מיתוקמא הך ברייתא אלא כר"א:
גמ' כיני מתניתא לא יתנום בשבת. כלו' הא דקתני לא יטלום כן צריך לפרש שלא יטול כדי ליתנם לכהן או לעני בשבת:
כדתנינן תמן. (בפ"ק דביצה) בש"א אין מוליכין חלה שאע"פ שמותר להפריש חלה בי"ט משום תיקון עיסתו לא התירו להוליכה לכהן וכן המתנות הזרוע והלחיים והקיבה וב"ה מתירין באלו אבל בתרומה קתני התם במתני' דאף לב"ה אין מוליכין אותה לכהן בי"ט:
הדא ילפה מן ההיא. וקאמר הש"ס הדא מתני' דהכא ילפינן מההיא דהתם וההיא ילפא מן הדא דהכא:
הדא ילפא מן ההיא היא יו"ט היא שבת. כלומר אע"ג דלא קתני הכא אלא שבת ילפינן מהתם דה"ה ביו"ט לא יטלם כדי ליתנם וההיא דהתם ילפינן מן הדא דהכא בלמודין לאכול אצלו שמותרין לבא ולאכול:
אבל בשאינן למודין. הטעם דאסור אפי' אם יבאו לאכול בביתו משום דלא סלק על דעתיה דבר נש למיכל פיסתיה. חתיכת מאכלו בביתיה דחבריה ויאמרו העולם שזה תרם אותה ביו"ט או בשבת ולפיכך אוכלן בביתו והלכך לא התירו אלא בלמודין לאכול אצלו:
תני. תוספתא היא (בפ"ז דב"ק) והכי תנינן שם שבעה גנבים הן הראשון שבכולן גונב דעת הבריות והמסרב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו והמרבה לו בתקרובת ויודע שאינו מקבל והמפתח לו חבית שמכורות לחנווני מפני שהוא כטוענו טענת חנם וכו' והכי מייתי לה נמי בפ"ק דע"ז (בהלכה ג') כלומר שגונב דעתו שזה סבור שפותח לכבודו ואינו חושש אם תתקלקל כל החבית יין מחמת שפותח אותה וטענת חנם היא שהרי היא מכורה לחנווני ואינו מפסיד כלום בשביל שפותחה. ואיידי דאיירי הכא באורחים מייתי להאי ברייתא ולההיא דלקמן:
מהו בתקרובת. מאי לשון תקרובת דקאמר ולא קתני מתנות:
ידע דהוא רחיץ והוא מטרח עלוי. אף שהוא יודע שזה רחץ ידיו מטריח עליו ואומר לו לך רחוץ ידיך ושב בסעודה. ובע"ז גריס רחיץ בזווי אוחרי. וכלומר אם יש לו הרבה אורחים שזימן אותם בסעודה ואין מקום פנוי לזה אורח הבא ומסרב בו ואומר רחוץ ידיך ואני אתקן לך מקום בזוית אחרת שתשב שם וזהו גניבת דעת שזה יודע שאינו מבקש בזה:
ובירושלם. היה להם מנהג יפה דהוה מפיך פילכיה דשמאלא לימינאי. פילכיה מטפחתו מל' פליוס (בפ' כ"ט דכלים ובפ"ח דנדה) כלומר כשזימנו אורחים לסעודה והיה שם מפה פרוסה לסימן לידע שכל זמן שהיא פרוסה כהוגן היו האורחים נכנסין וכשמהפכין צד של שמאל לימין היו יודעין שככר נתמלאו המקומות ולא היו נכנסין וכדי שלא יתביישו המתאחרים לבוא ואין להם מקום לישב לפי כבודם. ובע"ז גריס הופך עוכליה דימינא לשמאלה. כמו עיקליה ומלשון צדו הסובב הוא. לעקל בית הבד:
אין מוליכין לבית האבל. לסעודת הבראה:
בכלי זכוכית צבועה. שאין לראות אם יש איזה דבר בתוכה ואם חסירה או מלאה:
מפני שהוא טוענו טענת חנם. כלומר בגניבת דעת:
תני. בתוספתא דגיטין (פרק ג') וגרסינן להא בפ' הנזקין (בהלכה ט') גבי דברים שאמרו מפני דרכי שלום:
הגביים. גובי הצדקה:
ומכניסין כליהם. שרואה שהולכין לאיבוד:
גירדאי אנשי המקום שנקרא כך:
יום משתה של עכו"ם. מהו לבקר אותן דאילו לשאת ולתת בהדיא תנן התם דבאותו האיש אסור:
והתני ר' חייא יום משתה של עכו"ם אסור. לבקרו דשמא מתוך כך יבא לישא וליתן עמו:
אילולא ר' בא. שהזכיר לנו ברייתא דר"ח כבר היינו באין חלילה להתיר ע"ז שלהן דחכמים אסרו משום דאזיל האי ומודי לע"ז דיליה וברוך המקום שריחקנו והבדילנו מהם ועלינו לעשות סייג וגדר להרחיק עצמנו מהם:
מתני' קח לי ממי שהוא נאמן. שלא לקח מעם הארץ:
ומי שהוא מעשר. שאף שלוקח מע"ה מעשר הוא דמאי:
אינו נאמן. לפי שזה סומך דעתו דאף שימצא שלקח ממי שאינו נאמן מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן אבל כי אמר ליה מאיש פלוני לא מצי לאשתמוטי דהא אינו רשאי ליקח מאדם אחר:
גמ' תני. בתוספת' (פ"ה) דר' יוסי פליג אסיפא דאפילו אמר לו מפלוני אינו נאמן דאכתי חיישינן שמא יעבור על דבריו ויקח מאחר כדמפרש לקמיה עד שיאמר לו קח מפלוני ואני נותן לו המעות דבהא ליכא למיחש שהרי זה צריך לבא אצלו בשביל המעות:
אני אומר אחד קרוב מצא. כלומר אדם אחד במקום קרוב פגעו ולקח ממנו. שלא רצה לטרוח ולילך אצל פלוני:
דתנינן תמן. וכהאי דתנינן תמן (בפ"ו דגיטין) ואיתא להאי סוגיא נמי שם:
התקבל לי גיטי במקום פלוני אוכלת בתרומה. אם היא אשת כהן עד שיגיע הגט לאותו מקום שכך אמרה לו אל תהא שלוחי אלא שם:
ר' אליעזר אוסר מיד. משפירש מאצלה כדמפ' טעמא לפי שאני אומר אחר הדלת מצא לבעלה וקיבל הגט ממנו:
אתיא דר"א כר יוסי ודר' יוסי כר"א. דתרוייהו בחדא שיטתא קיימי דחיישינן שמא מצאו במקום קרוב:
דר' יוסי ריבה מן דר"א. וקא דחי לה הש"ס דלא היא דודאי הא דר"א אתיא כר' יוסי אבל הא דר' יוסי עדיפא מן הא דר"א דמי לא מודה ר"א שאם אמרה לו. כצ"ל. אל תקבלהו לי אלא במקום פלוני שהיא אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לאותו מקום כדאמר התם לעיל בהדיא הכי לר"א דלא פליג אלא באומרת סתם התקבל לי גיטי במקום פלוני דס"ל מראה מקום היא לו אבל אם ייחדה לו מקום ואמרה אל תקבל אלא במקום פלוני מודה ר"א דקפידא הויא ואוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לאותו מקום שיחדה לו:
והכא. אבל הכא לר' יוסי אפי' אמר לו מפלוני כלומר שאפילו ייחד לו ואמר אל תקח לי אלא מפלוני אפ"ה אינו נאמן:
מ"ט דר' יוסי. כלומר דהא זיל בתר טעמא דר' יוסי דחייש שמא מצא אדם אחר במקום קרוב ולקח ממנו וא"כ אפילו א"ל בהדיא אל תקח אלא מפלוני חיישינן שמא עבר על דבריו עד שיאמר קח מפלוני ואני נותן מעות:
מתני' איש פלוני נאמן הרי זה נאמן ומפרש בגמרא דקל הוא שהקילו באכסנאי מפני חיי נפש ודוקא שאין מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה:
הלך ליקח הימנו אמר לו מי כאן מוכר ישן שהוא משובח משל חדש:
אף על פי שהן כגומלין זה את זה. אתה תעיד עלי ואני אעיד עליך הרי אלו נאמנין כדאמרן דבאכסנאי הקילו:
מתני' החמרים. המביאים תבואה ממקום הזול למקום היוקר:
אינן נאמנין. דהן גומלין זה את זה שמשבח של חבירו בזו העיר כדי שחבירו ישבח את שלו בעיר אחרת:
ר' יהודה אומר נאמנין. דס"ל בדמאי הקילו משום חייהן של בני העיר כדי שיהו מוכרי תבואה ופירות מצויין להביא להן כדמפרש בגמ' ואין הלכה כר' יהודה:
גמ' ועד אחד נאמן. בתמיה הא קי"ל דאין עד אחד נאמן במקום דאתחזק איסורא כגון טבל וכיוצא בו אלא א"כ בידו לתקנו והכא דמעיד על איש פלוני שנאמן על המעשרות אין בידו לתקן של אחרים ואמאי הוא נאמן:
קל הקילו וכו'. ומהאי טעמא הקילו גם בסיפא אע"פ שהן כגומלין זה את זה:
תני. בתוספתא (פ"ה):
הרי זה נשאל בין לחבר בין לע"ה. אע"ג דע"ה חשוד הוא על המעשרות כיון דעל של אחרים הוא מעיד לא חשדינן ליה דמשקר:
אין נשאלין על התרומה. כלומר אם היא מתוקנת בכל:
אתיא דרבי כר"מ ודרשב"ג כשיטתיה דתנינן תמן. (בפ"ה דבכורות) דפליגי בכה"ג:
כל המומין הראוין לבא בידי אדם. כגון נסמית עינו נקטעה ידו וכיוצא בזה שיש לומר אדם הטילו בו:
רועין כהנים אין נאמנין. לפי שחשודין להטיל מום בבכור:
רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו וכו'. ולפיכך ס"ל הכא נמי דכיון על של חבירו הוא מעיד נאמן ורבי ס"ל כר"מ דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואפי' על של אחרים ולפיכך קאמר הכא דאין נשאלין אלא לחבר בלבד:
מה פליגין ליקח. לא שנו דפליגי אלא ברוצה ליקח פירות ואינו יודע ומכיר מי הוא נאמן:
אבל לחלק. אם מחלקין בגורן תרומות ומעשרות ובא עני א' ליטול חלקו מעשר עני ושואל אם מתוקנין הן משאר מעשרות הקודמין אף רשב"ג מודה דאין נשאלין אלא לחבר בלבד ואין ע"ה נאמן לומר שכבר חילק זה המעשר ללוי:
קול יוצא לחילוק. המחלק מעשרותיו בגורן קול יוצא זה וזה מחלק היום וכיון שלא נודע ולא נתפרסם שזה פלוני חילק אין ע"ה נאמן להעיד עליו:
גמ' תני. בתוספתא פ"ה:
אם אמרו לו שהוא נאמן. כששאל לאחרים עליו שהרי מה שאמר אני נאמן לא כלום היא ואם אחרים מעידין עליו שהוא נאמן ה"ז נאמן:
אמרו לו שאינו נאמן. כששאל עליו:
בפניו. אם בפניו אמרו שאינו נאמן מסתמא לא משקרי ואינו נאמן:
שלא בפניו נאמן. שאם האמת אמרו מפני מה לא אמרו זה מיד בפניו:
א"ר יונה. הא דאמרו מצא סיעות של בנ"א אם בבן עיר מיירי צריך שיהא בסיעת חברים דלא האמינו לע"ה להעיד על חבירו כ"א באכסנאי מפני חיי נפש כדאמרינן בהלכה דלעיל:
וקשיא על דר' יונה. אם בסיעת חברים ואת אומר אינו נאמן אם אמרו בפניו בתמיה וכי מוציאין חבר מחזקתו:
מה טעם דר' יודה. במתני' מפני חייהן. של בני העיר שיהו התמרין מביאין להן:
מה טעמיהון דרבנן. קסברי מצוין הן להתפרנס מעיר אחרת כלומר מצוין הן החמרים שמביאין מעיר אחרת ולא יהו גומלין זה את זה:
הדרן עלך הלוקח פירות