מתני' הלוקח מן הנחתום. שהוא ע"ה ופירותיו דמאי והלוקח הוא שצריך להפריש והא דתנן לעיל (בפ"ב בהל' ד') שהנחתומים חייבים להפריש כדי שיעור תרומת מעשר וחלה התם בנחתום חבר מתוקמא שלוקח תבואה מעם הארץ ולא חייבוהו חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה ולא מעשר שני כדפרישית התם והלוקח הוא מפריש מעשר שני אבל כאן בלוקח מנחתום ע"ה הלוקח צריך שיפריש את הכל כדין דמאי ומפרש לה כיצד הוא מעשר. לפי שבדמאי אין צריך להפריש מעשר ראשון כ"א תרומת מעשר וחלה ומעשר שני כדאמרינן בריש מכילתין אבל האיך יפריש תרומת מעשר אם לא קבע מקום למעשר הלכך קתני כיצד הוא עושה:

נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. שיעור תרומת מעשר הוא אחד ממאה ושיעור חלה אחד ממ"ח ונוטל שיעור תרומת מעשר בפני עצמו והיינו א' ממאה חוץ מן הראוי לשיעור חלה לפי שא"צ להפריש תרומת מעשר על השיעור חלה בדמאי והכי מסיק בגמרא:

ואומר אחד ממאה שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר. כלומר הרי הוא מעשר עם מה שבצד זה כדמסיים ושאר מעשר כלומר עוד תשעה שהן למעשר סמוך לו והרי קבע מקום למעשר וזה שעשיתי מעשר כלומר שהתחלתי ממנו ואמרתי הרי הוא מעשר הרי הוא עשוי תרומת מעשר על זה המעשר ונמצא קבע כאחת המעשר והתרומת מעשר שהוא צריך להפרישה:

והשאר. שהוא יותר על א' ממאה שהפרשתי הרי הוא חלה:

ומעשר שני בצפונו או בדרומו. קובע לו מקום ואח"כ מחללו על המעות ונמצא מתוקן הכל ואוכל:

גמ' אף על החלה. קתני במתני' שחיוב דמאי עליה ומתמה הש"ס וכי חלה חייבת בדמאי ולא כן תנינן לעיל (בפ"ק) חלת עם הארץ וכו' פטורין מן הדמאי ומפרש לה ר' יוחנן התם דבין חלת ע"ה שהפריש הוא ונתנה לכהן א"צ הכהן להפריש דמאי עליה ובין חבר שלקח עיסה מע"ה והפריש הוא חלה פטור מדמאי על שיעור החלה משום דלא גזרו דמאי על הדברים שנשנו שם ואמאי קתני הכא נוטל תרומת מעשר וחלה וקס"ד דאף על שיעור החלה צריך להפריש דמאי מדקאמר אחד ממאה שיש כאן וכו' משמע דשיעור חלה ג"כ בכלל מה שהוא מתקן דמאי:

דב"ש היא. המתני' דמחייבי לחלה בדמאי:

ותני כן. בתוספתא (פ"ק) והכי תנינן התם מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות ותוספות הביכורים ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין. וקס"ד השתא מדפליגי בשירי מנחות פליגי נמי בחלת ע"ה מדקתני להו במתני' בחדא בבא והיינו דקאמר חלה ב"ש מחייבין ואע"ג דלא קתני בתוספתא דפליגי בחלה אלא כדאמרן והיינו דפריך לקמיה על האי אוקמתא:

כלום אמרו ב"ש אלא דבר שהוא לזריעה. בתמיה כלומר לדידך דבעית למימר הואיל ופליגי ב"ש באלו שנשנו בתוספתא ומדקחשיב נמי לשירי מנחות פליגי נמי בחלת ע"ה דקחשיב במתניתן בהדי שירי מנחות אלא מעתה תימא נמי דבדבר שהוא לזריעה כלומר שהוא לוקח לזרוע פליגי ג"כ ב"ש דהא קחשיב לזה נמי בהאי מתניתין וכדמסיק הקושיא אילו הלוקח לזרע ולבהמה וכו' שמא אינו פטור מדמאי לדברי הכל דלא אשכחן שום פלוגתא בהא וא"כ ודאי לא מצית אמרת דפליגי ב"ש ארישא דהתם וה"נ לא פליגי ב"ש על חלת עם הארץ הנשנה בסיפא ומה דקחשיב בתוספתא דאיכא למ"ד דפליגי קחשיב ומה דלא קחשיב לא פליגי:

אלא במגבל עיסתו במי פירות. והכי פירושא דהאי מלתא משום דתנן לקמן (בפ"ב דחלה) עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה והלכך בעי לשנויי דהכא במתניתן מיירי בנחתום שמגבל עיסתו במי פירות וכלומר דהיינו טעמא דקא מחייב הלוקח ממנו להפריש חלה כדי שלא יאמרו עיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה והשתא מהאי טעמא גופיה חייבוהו חכמים לתקן דמאי אף על השיעור חלה דאי לא מתקן לה אכתי יאמרו דאין חיוב חלה לעיסה שנילושה במי פירות מדינא דהרי אין חוששין לתקן החלה כמו חלה דעלמא שצריכה שתהי' מתוקנת מן המעשרות ואתו למטעי גם בשאר עיסה שנילושה במי פירות והלכך חששו חכמים והחמירו בהפרשת חלה זו לתקנה מדמאי ולעולם שאר חלת עם הארץ או החבר שלקח עיסה מעם הארץ והפריש חלתה פטורה מדמאי דלא גזרו דמאי בדברים הללו שנשנו בפ"ק:

לא כן א"ר יוסי בן חנינא. ופריך אעיקרא דדינא דעיסה שנילושה במי פירות דכי לא כן א"ר יוסי בן חנינא התם על האי דמתניתן דחלה (בהלכה ב') דהא דקתני דחייבת בחלה דר"א בן יהודה איש ברתותא היא דתנינן תמן ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא וכו' מתניתין הוא (בפ"ג דטבול יום) עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום ר' אליעזר בן יהודה איש ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולה דס"ל דאף דמי פירות אינן מכשירין מ"מ עיסה זו שהוכשרה במשקה והמי פירות מחברין אותה והלכך אפי' אם נגע בה טבול יום במקצתה פסל את כולה ומדס"ל דמי פירות עושין חיבור לטומאה ה"ה דעושין חיבור לחיוב חלה והיינו דמוקי למתניתן דהתם דקתני דחייבת בחלה כר"א בן יהודה איש ברתותא משום ר' יהושע:

הא כרבנן לא. אבל לרבנן דפליגי עליה דר"א בן יהודה וכדקתני במתני' דטבול יום ר' עקיבא אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו אלמא דאין עושין חיבור לטומאה וא"כ אין עושין ג"כ חיבור לחלה ועיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה והשתא היכי מצית לאוקמי מתני' דהכא במגבלה במי פירות דחייבת בחלה דהא רבנן פליגי עלה בעיקרא דדינא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי קתני הכא דחלת ע"ה חייבת בדמאי ובפ"ק שנינו דפטורה מדמאי:

אלא כר' יוחנן. מלתא דר' יוחנן אתמר לעיל (בפ"ב בהלכה ד') דקתני התם הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה ורמי לה התם האי מתניתין דקתני הנחתום מפריש אמתניתן דהכא דקתני הלוקח ממנו הוא שמפריש ומשני לה ר' יוחנן כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה כדפרישית שם דר' יותנן מוקי להני מתני' אידי ואידי בנחתום ע"ה מיירי ומתניתן דלעיל בעושה בטהרה שנותן לגבל חבר לתקן לו עיסתו שיפריש החלה בטהרה ומדזהיר כולי האי מהימנינין ליה וסמכי' עליה נמי שהוא יתקן ויפריש גם תרו"מ ומתני' דהכא מיירי בשאינו חושש לטהרה כ"א עושה הכל בטומאה והלכך לא סמכינן עליה והלוקח ממנו הוא צריך שיפריש הכי משני לה שם והשתא קאמר הש"ס דלר' יוחנן לא קשיא נמי הא דרמינן מתניתן דהכא אמתניתן דפ"ק דמכיון דהכא מיירי בסתם ע"ה שאינו חושש לכלום ועושה הכל בטומאה ולפיכך הלוקח ממנו הוא צריך שיפריש ויתקן הכל דמאי ומתניתן דפ"ק דתנינן תלת ע"ה פטורה מדמאי איכא למימר דג"כ בע"ה החושש לטהרה מיירי ולהכי לא גזרו דמאי על חלתו. והוי מצי לאקשויי הא ר' יוחנן איהו דקאמר בפרק קמא דאף בחבר שלקח עסה מעם הארץ והפריש חלה פטורה החלה מדמאי והיכי מצינן לאוקמי אליבי' מתני' דפ"ק גם כן בעושה בטהרה הא משמע דלדידיה לעולם לא גזרו דמאי על החלה וכן מתניתן דהכי דקאמר הואיל ועושה בטומאה הלוקח הוא שיפריש ניחא על הפרשת החלה ותרומת מעשר כדשני ר' יוחנן בפ"ב והא שפיר מיתרצא אלא דהקושיא דהכא ממתניתן דפ"ק א"א לשנויי בכה"ג. דהא עיקר הקושיא דמקשי הכא אמאי צריך להפריש דמאי אף על החלה ובפ"ק תנינן דלא גזרו דמאי בחלה כדא"ר יוחנן גופיה. אלא משום דבלאו הכי פריך עלה ולא קאי המסקנא בפירושא דמלתא דמתני' דמתקן דמאי לשיעור החלה אלא דחלה פטורה מדמאי כדלקמן:

אלא ר' אלעזר וכו'. כלומר דפריך אף לדידך דבעית לשנויי הכי הניחא לר' יוחנן אלא לר"א דמשני לעיל (בפ"ב) לרומיא דמתני' דהתם אדהכא דכאן וכאן בעושה בטהרה אלא דכאן במדה דקה וכאן במדה גסה וכדפרישית שם דר"א מוקי להני מתני' אידי ואידי בנחתום חבר הלוקח פירות מעם הארץ וכאן דקתני הלוקח הוא שמפריש במוכר במדה גסה איירי דלדידי' התירו למכור דמאי כדתנינן שם והלוקח ממנו הוא שמפריש ומתני' דפ"ב במוכר במדה דקה מיירי ואסור למכור את הדמאי והלכך הנחתום המוכר הוא צריך שיתקן והשתא אליבא דר"א מאי איכא למימר בקושיין דהא קתני מיהת הכא דצריך לתקן דמאי אף על החלה ובפ"ק דתנינן דלא גזרו כלל דמאי על החלה ואף בחבר שלקח עיסה מע"ה והפריש הוא החלה פטורה מן הדמאי וכר' יוחנן דפ"ק בהא:

אלא במתארח אצלו. כלומר אלא הכי בעינן לשנויי דמתני' דפ"ק מיירי במתארח אצל ע"ה דא"צ להפריש מחלתו דמאי והכא בלוקח מנחתום ע"ה מיירי וכדאשכחן דמחלקינן בין מתארח אצלו ובין מוכר לרבים כדמסיק ואזיל:

לא כן תני. דמי לא תנינן כה"ג כדמייתי לה לעיל (בפ"ב בהלכה ב') הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות ור' ינאי תני לה בדבי ר' ישמעאל והוא אמרה דהדא דתימ' במתארת אצלו אבל לרבים כלומר שיהא נאמן לרבים ולומר זה מתוקן הוא ושיסמכו עליו אע"פ שהוא עצמו אינו אוכל עמהן אינו נאמן עד שיקבל עליו להיות נאמן לרבים כדתנינן שם המקבל עליו להיות נאמן וכו' אלמא דיש חילוק בין המתארח אצלו לבין שהוא מוכר לרבים:

וכא ברבי' אנן קיימי. וה"נ מחלקינן בזה בין המתארח אצלו דפטור מחלת דמאי ובין המוכר לרבים כדאיירי מתניתין דהכא וצריך. הלוקח ממנו להפריש דמאי אף על החלה:

שמע לה מן דבתרא. כלומר דר' אבין בשם ר' אחא שמע לה לשנויי הקושיא דהוי קשיא לן ממתניתן דפ"ק אדהכא ומן המתני' דבתרה למד דמעיקרא לא קשיא מידי דלא כדס"ד דצריך להפריש דמאי אף על החלה דהא ליתא דהא לקמן תנינן כעין האי לישנא דקתני הכא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת וכו' וכי ס"ד דהא דמפריש שם מעשר ותרומת מעשר שמפריש ג"כ על שיעור התרומה הא ודאי לא וא"כ כמה דתימר תמן דמה שצריך להפריש מעשר ותרומת מעשר הוא חוץ מן הראוי ליקדש לשם תרומה גדולה והכא נמי הא דקתני א' ממאה שיש כאן וכו' לאו על הכל קאי ואף על החלה אלא חוץ מן הראוי ליקדש לשם חלה הוא דצריך לתקן דמאי אבל חלה שהוא צריך להפריש כדין הלוקח מן הנחתום ע"ה אינו צריך להפריש על החלה דמאי דלא גזרו דמאי כלל על החלה וכהאי דשנינו בפ"ק:

תנינן חלה בין ראשון לשני. קתני במתני' נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו' אלמא שמפריש חלה בין מעשר ראשון ובין השני כדקתני דאח"כ קובע מקום למע"ש ופליגי ר' יונה ור' יוסי אליבא דר' זעירא אי מתני' דוקא או לאו דוקא:

זאת אומרת חלה אין בה משום בל תאחר. כלומר דאף דבגוונא דמתני' דלוקח מהנחתום והוא צריך שיתקן את הכל כדתנן וא"כ היה לו להפריש בתחלה להחלה שהיא נקראת תרומה ואח"כ להמעשרות שהרי כאן כבר נתחייב בחלה אלא ש"מ דאין קפידא בחלה ואין בה משום בל תאחר אם מקדים למעשר הראשון בתחלה ור' יוסי קאמר דאין משנה אמורה על סדר וכך צריך לשנות נוטל כדי תלה ותרומת מעשר:

ופריך הש"ס ולא בדמאי אנן קיימין במתני' וכי לא כן אמר ר' בא בשם רבי יוחנן. לעיל (פ"ק) דבדמאי הוא דהקילו אבל בודאי לא דקאמר התם בהל' ד' דאפילו לכתחלה מותר להקדים מעשר שני לראשון בדמאי כ"א בודאי הוא דאסור לכתחלה לשנות בסדר הקדימה. והא הכא בדמאי אנן קיימין והאיך שמעינן מהכא לבעלמא דאין בחלה משום בל תאחר דהא אין סדר קדימה בדמאי כלל. תני ר' חייא אף בודאי וקאמר הש"ס דאשכחן ברייתא דר' חייא דתני להא דמתני' אף בודאי כן והיא בתוספתא פ"ד גבי דינא דמתני' דלקמן דגריס שם הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחד נוטל כדי תרומה ותרומת מעשר וחלה וכו' ומייתי לה לקמן על המתני' וא"כ אף בודאי טבל כדאיירי המתני' דלקמן תני נמי שמפריש מעשר ראשון ותרומת מעשר שממנו קודם החלה:

עליה ר' יונה בשם ר' זעירא וכו'. כלומר עליה דהאי ברייתא הוא דאיתמר פלוגתייהו דר' יונה ור' יוסי דמהתם שפיר הוא דדייק ר' יונה דאין בחלה משום בל תאחר. ור' יוסי קאמר דאין משנת ר"ח על הסדר אלא תקדים חלה למעשר ראשון:

מעתה. ופריך הואיל והחלה היא קודמת למעשר ראשון אם כן מעתה תהא חלה חייבת במעשרות כלומר ניחא דהחלה שחייבת במעשרות שפיר הוא שצריך שתהא החלה מן המתוקן ממעשרות אלא המעשרות לא יהו חייבין בחלה שאם הקדים והפריש המעשר לא יהא צריך להפריש החלה ממנו שהרי זה הכלל הוא שכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו וכלומר חבירו הוא שמתחייב בהקודמו אבל הקודמו אינו מתחייב בחבירו שלאחריו כמו ששנינו זה לעיל (בפ"ק דפאה בהלכה ה') שהביכורים קודמין לתרומה והתרומה היא מתחייבת בביכורים שצריך להפריש הביכורים אף מחלק התרומה וכגון שלא הפריש הביכורים במחובר לקרקע שדינן להפרישן מן התלוש ואפי' מהכרי ממורח שכבר נגמרה מלאכתו לחיוב תרומה ומעשרות ומפריש הביכורים שהוא חלק ששים מדרבנן מכל הכרי אבל א"צ להפריש חלק תרומה מן הביכורים וה"נ כך ואם כן לא יתחייבו המעשרות בחלה בתמיה:

ותני כן. כלומר דמשני דהא לא קשיא דהא תנינן בהדיא כן בתוספתא דתרומות (פ"ג) העושה עיסה מן הטבל וכו' מה שעשה עשוי ואע"פ שלא היה לו להקדים החלה לתרומ' אעפ"כ מה שעשה עשוי וצריך להפריש מן החלה שיעור תרומה ממנה וכן התרומה אם הפרישה בתחלה לא תאכל עד שיפריש עליה החלה אלמא דמחייבת בשתיהן ואע"פ שדין התרומה שתקדים לחלה וטעמא כיון דטבל גמור הוא להתחייב בתרומה ועכשיו עשה עיסה וגלגול העיסה מחייב בחלה לא יצאת מידי חיוב בשתיהן וה"ה הכא שחל חיוב שתיהן עליו ואע"פ שמן הראוי היה שתקדים חלה לראשון:

ולמה קדמה ראשון למ"ד דעל הסדר נשנית קמהדר וטעמא מאי שקדמה הראשון לחלה הלא חלה תרומה קרויה וקאמר מפני שקדמה הראשון לחלה לגורן שחיוב המעשרות בגורן הוא ואין חיוב חלה עד לאחר גילגול העיסה ולפיכך אפילו במקום שחלו כאחת כדינא דמתני' דלקמן מפריש הראשון קודם להחלה לפי שכבר קדמה חיובו בגורן:

והרי שני. ג"כ קדמו לחלה לגורן ואמאי מפריש חלה קודם למעשר שני בגוונא דאמרן:

א"ר מתניה. היינו טעמא דבדין היה שתקדים חלה לכל ואפי' לראשון לפי שהיא קרויה תרומה ולמה אמרו שקדמה ראשון מפני שיש בזה שני טעמים. שקדמה לחלה לגורן ועוד מפני שכתוב בו ראשית כלומר שיש בו תרומת מעשר ותרומה קרויה ראשית אבל שני אע"פ שקדמו לחלה בגורן אין כתוב בו ראשית וחלה אף על גב דכתוב בה ראשית עריסותיכם מ"מ היא אינה מתחייבת אלא בשעתא דקרינא בה עריסותיכם:

מתני' הרוצה להפריש תרומ' ותרומת מעשר כאחד. מתני' בודאי איירי מדקתני תרומה גדולה ואבא אליעזר בן גמלא היא דאמר בסוף פ' כל הגט ונחשב לכם תרומתכם כתיב בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שיש לו רשות לבעה"ב לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לתרום תרומת מעשר ונותן תרומת מעשר לכהן ואת המעשר ללוי והלכך קאמר התנא שאם רוצה להפרישן כאחת ושלא יטריח בהפרשתן זו אחר זו כיצד הוא עושה:

נוטל אחד משלשים ושלשה ושליש. כגון שיש בכרי מאה סאין וא' מל"ג ושליש הוא ג' סאין ויהיו שני סאין לתרומה גדולה וסאה א' לתרומת מעשר שהיא א' ממאה:

ואומר א' ממאה שיש כאן ה"ז בצד זה חולין. כלומר על אותו חלק שנטל שהוא ג' סאין ויש בו אחד ממאה שהיא סאה אחת שהיא א' ממאה מן כל הכרי ה"ז ישאר חולין בצד זה שהן עוד השתי סאין שבאותו החלק וחולין שאומר היינו שאינו קורא לו עדיין שם לתרומת מעשר לפי שאסור להקדים מעשר ותרומת מעשר קודם לתרומה גדולה לפיכך אומר שישאר כמו שהיה בלא קריאת שם עד שיפריש התרומה:

ושאר. אותן שתי סאין שבאותו החלק יהיו תרומה על הכל שהוא תרי ממאה:

ומאה חולין שיש כאן. כלומר אותה סאה שהיא א' ממאה שאמרתי עליה שתשאר חולין עד שאפריש התרומה אני קורא עכשיו לה שם ויהיה זה בצד זה הב' סאין של תרומה והרי זה מעשר ושאר מעשר הראוי להכרי הזה אחר שנפרשה התרומה גדולה יהיה סמוך לו לזה א' ממאה וזה שעשיתי אותו מעשר בתחלה יהיה עשוי תרומת מעשר עליו:

ושאר חלה. כלומר אם לא תיקן טבלו עד שעשה עיסה ונתחייב ג"כ בחלה כדאמר בסוף הלכה דלעיל או אם הוא רוצה להפריש הכל כאחת וגם להחלה כדמייתי בגמרא להתוספתא:

ומעשר שני. יהיה קבוע בצפונו או בדרומו של הכרי ואח"כ מחללו על המעות ונמצא מתוקן הכל:

גמ' תני. בתוספתא (פ"ה):

וכמה הן. בין הכל שצריך להפריש:

א' מעשרים. במאה שהוא חמשה וכך הוא מפריש גם להחלה שני סאין ממאה לתרומה ואחת לתרומת מעשר ושתים לחלה שהיא אחת ממ"ח והרי הן שתים לצ"ו אחר שהוא נוטל השתים לתרומה ואחת לתרומת מעשר ואף שנשארו צ"ז ולא דק באלו שתים לחלה שהן מעט יותר:

ואומר א' ממאה וכו'. כדפרישית במתני':

חולין טבל. כלומר לאו חולין ממש קאמר אלא חולין בלא קריאת שם וטבל כשהיה כדפרישית טעמא במתני':

ומהחולין שיש בו. מפרש ואזיל כלומר וזה שעשיתי חולין טבל יהיה עשוי וכו' כבמתני':

חמש ברכות. לתרומה ולמעשר ולתרומת מעשר ולחלה ולמעשר שני:

כוללן בברכה אחת. מאחר שהוא מפרישן כאחת לא יברך על כל אחו"א בפני עצמו אלא כוללן בברכה אחת:

עד כדון כהן לוי. ופריך אהא דתנינן במתני' ובתוספתא שמפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת עד כאן מצינן לאוקמי האי מילתא אלא בכהן ולוי לפי שהכהנים והלוים מצווין להפריש תרומות ומעשרות משלהן כדדריש בספרי פ' קרח לפי שנאמר ואל הלוים תדבר וגו' ישראל נותנים ללוים ואין הכהנים נותנים מעשר ללוים. הואיל ואין נותנים מעשר ללוים שומע אני יהו אוכלים אותו בטבלו ת"ל כן תרימו גם אתם וא"כ שפיר משכחת לה שהכהן מפריש התרומה ותרו"מ כאחת שהרי אינו צריך אלא לתקן טבלו והכל הוא שלו וכן הלוי שהוא מפריש התרומה ותרומת מעשר לכהן והמעשר הוא שלו ונמצא שיכול הוא להפריש גם תרומת מעשר עם התרומה כאחת:

וישראל. בתמיה כלומר אבל בישראל היכי משכחת לה וכיצד יפרישן כאחת:

אין יאמר תרומת מעשר. אם יאמר לקרות שם ולהפריש תרומת מעשר עם התרומה נמצא מפריש הוא על דבר שאינו שלו שהרי המעשר של לוי הוא והאיך הוא מפריש תרומת מעשר עליו אם לא נתן המעשר ללוי:

מעשר ואחר כך תרומה. כלומר ואם תאמר שהוא מפריש המעשר ללוי בתחלה חוץ מחלק תרומת מעשר שבו ואחר כך מפריש תרומת מעשר עליו אם כן מפריש התרומה גדולה גם כן אחר המעשר שהרי הוא מפריש התרומה ותרומת מעשר כאחת ונמצא מקדים הוא המעשר לתרומה גדולה ואסור להקדים כדתנן בפ"ג דתרומות תרומה ואח"כ מעשר. ואם תאמר דהא באמת אינו מפריש המעשר אלא אחר התרומה שהרי כך שנינו א' ממאה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין טבל עד שיפריש התרומה ואח"כ אומר זה שעשיתי כו' מיהו אכתי קושיא נמצא או פוחת ממעשרותיו הוא או מוסיף הוא לפי שעכשיו כשמפריש גם התרומה כאחת הרי אינו יכול לכוין המעשר כראוי אם נוטל עשרה מן הכרי למעשר הרי מוסיף הוא שהרי פיחתו שתי סאין שנטלן לתרומה ואינו מגיע המעשר לעשרה סאין ואם יטול פחות מעשרה שמא יפחות מן השיעור הראוי למעשר וזו עיקר הקושיא דמקשה על האי דינא והא דקאמר אין יאמר וכו' אינו אלא כמו דאמר הא ודאי לא מצית אמרת וכן הא נמי לא עד דאתי לעיקר הפירכא וכן דרך הש"ס:

כהדא דתני. מסקנת הקושיא דהא תנינן בתוספתא (פ"ח) ושם היא שנויה בהפך ובטעות וגי' דהכא נכונה היא:

הפוחת ממעשרותיו. שאינו מפריש אלא תשעה או פחות:

מעשרותיו מתוקנין. מה שהפריש חל מעשר עליו:

אבל פירותיו. של הטבל מקולקלין. שלא תיקנן כראוי:

והמעדיף על מעשרותיו. שנוטל ארבעה קבין לחולין והחמישי למעשר מעשרותיו מקולקלין. לפי שטבל ומעשר מעורבין דחצי קב החמישי מעשר הוא וחציו טבל הוא ושאר פירותיו מתוקנין הן אלמא דאסור לפחות ולהוסיף על המעשר משום שהתורה נתנה בו שיעור ולא דמיא לתרומה שהתורם יכול לתרום בעין יפה או כפי מה שהוא:

אמר רבי יוסי בסמוך לתנאי ב"ד הוא. כלומר דסומך הוא על תנאי בית דין וכדמפרש מהו תנאי ב"ד ועד כמה יפריש:

עד מקום שהדעת טועה. כלומר מפריש הוא לפי האומד והדעת עד מקו' שדעתו נוטה שהוא המעש' ועד שהדעת טועה ולא בכדי שאין הדעת יכול לטעות ולומר זה יהיה שיעור המעשר:

מהו תניי בית דין. ומהו עוד תנאי בית דין:

כדי שיהא קובע וכו'. כלומר דאיכא עוד תקנה מתנאי בית דין שיקבע המעשר ראשון בצפונו ולהשני לדרומו ולתרומת מעשר בצפון צפוני והיינו שיקבע לראשון במקום זה ולהשני בצד אחר של הכרי ובמקום שהוקבע מעשר ראשון קובע לתרומת מעשר לחלק עשירי ממנו ונמצא שבזה אין כאן חשש שיהא מוסיף או פוחת במעשר דהא בקביעת מקום סגי לקובען עם התרומה ואחר כך כשיפריש התרומה יפריש המעשרות והתרומת מעשר לפי ערך מה שנשאר בכרי אחר שהפריש התרומה:

מהו תנאי בית דין. ומהו עוד תנאי בית דין:

לכשיפדה מעשר. שני שבעודף פדוי. כלומר ועוד מתנאי ב"ד שאם הוסיף במעשר שני בכדי שהדעת טועה ופודה אותו חל הפדיון גם על העודף. א"נ דה"ק שאם פדה להעודף בלבד חל הפדיון עליו וצריך להעלות אותן דמי העודף לירושלים ולהוציאן בקדושת מעשר שני ולא אמרינן כיון דעודף הוא לא יהא חל עליו תורת פדיון דהא יש כאן שיעור מעשר שני מלבד זה העודף דתנאי ב"ד הוא שאף העודף יש לו דין מעשר שני:

עד כדון ביבש. הא דאמרת דתנאי ב"ד הוא שיהא מפריש כאן המעשר עד בכדי שהדעת טועה עד כאן שייכא להא ביבש כלומר בדבר הבלול והוא יבש שניטל במידה הוא כגון מיני תבואה או גרוגרות יבשים שדרכן למדוד אותן במדה ואם אינו יכול לכוין המעשר סומך על תנאי ב"ד כדאמרן והכא ליכא האי חששא דלקמן שמא יעשה התרומת מעשר מן העודף והוא חולין ואסור לעשות תרומת מעשר מן החולין משום דכיון שהוא דבר הנבלל ואין אותו העודף ניכר בפ"ע והרי הוא מעורב עם המעשר הראוי אין זה כעושה תרומת מעשר מן החולין:

בלח. כלומר אלא בדבר הלח ואין דרכו למוד אותו במדה כ"א במנין והרי כאו"א ניכר בפ"ע הוא כגון תאנים הלחין בהא קשיא לן כיצד הוא עושה כדמסיק ואזיל להקושיא:

הוה לי' מאה תאנים. כגון שהיו לו ק' תאנים וחמשים מהן גדולות וחמשים קטנות:

אין יסב מן רברביא. ואם יפריש המעשר מן הגדולות היה שיעור המעשר הראוי והצריך תשע שתשע הגדולות הן שיעור הראוי למעשר לאלו המאה שיש בהן חמשים קטנות. ותשע דקאמר לדוגמא בעלמא היא וכלומר שבודאי עשרה מהגדולות יש בהן יותר מהמעשר ונאמר כאן דרך משל שהיה די בתשע:

מן דקיקתא. ואם היה נוטל המעשר מן הקטנות היה צריך ליטול אחת עשרה מפני החמשים הגדולות שיש כאן:

נסב עשרה מן רברביא. ועכשיו נטל עשרה מן הגדולות ומפני שלא היה יכול לכוין כראוי אם ליקח תשע מאלו או י"א מאלו והפריש עשרה מהגדולות והרי יש שם העשירי עודף והוא חולין והוא ניכר בפ"ע והשתא איכא חששא דחש לומר שמא אותה החולין יעשה אותה לתרומת מעשר לזה או למקום אחר וכתיב תרומת ה' מעשר מן המעשר שצריך שתהיה תרומת מעשר מן המעשר או מן הטבול למעשר אבל לא חולין מן המעשר כלומר אבל לא מן החולין המתוקנין ליקח מהן לתרומת מעשר כמו אם היה מפריש מן המעשר א"נ שלא יקח חולין ויקרא להן שם שיהו מן המעשר וממילא א"א לעשות חולין לתרומת מעשר:

א"ר בון בר כהנא. דאיכא תקנתא להאי חששא שמתנה ואומר. המעשר הזה שהפירות הללו חייבות הן הרי הוא קבוע בתחלת כל עוקץ ועוקץ כלו' שמתחיל במקצת כל אחת ואחת והולך עד שהוא מגיע בכל עשר והיינו עד שיתפשט בכולן לפי שיעורו הראוי לחלק מעשר:

מיסב אית בהון חדא תרומת מעשר וכל שהוא חולין. כלומר נמצא כשנוטל ועושה א' מהן לתרומת מעשר אין בו אלא חולין כל שהוא שהרי המעשר מגיע בכל או"א עד כל שהוא ממנו ומכיון שאין בו אלא כל שהוא חולין לא חיישינן מידי הואיל וממש רובו ככולו מעשר הוא:

עד כדון. עד כאן שפיר מיתרצא להא אם היה דבר מרובה שהמעשר הוא לערך עשר תאנים מן הכל וניחא הוא דכל עשר השלמות יש בהן המעשר חוץ מכלשהו שבהן ולא חשיב ובטל במיעוטו אלא אם היה דבר מועט מאי איכא למימר וכדמסיים ואזיל שאם היה לו עשר תאנים חמש מהן גדולות וחמש קטנות:

אין. אם יטול למעשר מן הגדולו' היה צריך ליטול חדא פרא ציבחר. אחת פחות דבר מועט שהאחת השלימה היא יותר משיעור המעשר ואם היה נוטל מן הקטנות היה צריך ליטול אחת שלימה ועוד דבר מועט:

נסב חד מן רברבתא. ועכשיו נטל אחת שלימה מן הגדולות ויש בה כל שהוא מן החולין וא"כ בזה יש חשש לומר אם יפריש אח"כ לתרומת מעשר והיינו חלק עשירית מן האחת ושמא אותו החולין הכל שהוא שבה עושה אותו לתרו"מ וכתיב וכו' והרי אין כאן אלא החולין הכל שהוא וזה ודאי אסור לעשותו לתרו"מ:

א"ר אבא קרתיגנייא. מצינו גם בכה"ג לתקנתא שמתנה ואומר המעשר הזה שהפירות הללו חייבות לא יהא קבוע בכל התאנה עשירית שאני נוטל אלא הרי הוא קבוע בתחלת העוקץ ומסיים עד כאן הולך המעשר לפי ערך שמתפשט המעשר בהאחת הגדולה על כל עשר תאנים הללו שיש בהן חמש קטנות:

ואומר לכהן עד כאן סיימתי. למעשר ועכשיו טול לך חלק העשירי ממקום שסיימתי לתרומת מעשר ונמצא מפריש הוא תרומת מעשר מן המעשר ולא מן החולין:

הרי. אמר מר ה"ה בצד זה חולין טבל ומפרש טעמא מאי שהצריכו לכך ויאמר מיד ה"ה בצד זה מעשר וקאמר דא"א שאם יאמר כך נמצא מקדים מעשר לתרומה גדולה ואסור להקדים כדפרישית לעיל:

ויאמר ה"ה בצד זה תרומה. וא"כ יפריש מיד התרומה גדולה בתחלה ויאמר על מה שהוא ראוי לתרומה הרי הוא בצד זה הנשאר מחלק שלקחתי תרומה גדולה:

נמצא או פוחת על התרומה. או מוסיף על התרומה. האי תרומה דנקט הכא אי אפשר לפרשו על תרומה גדולה דמה בכך אם פוחת או מוסיף הוא הרי אין לתרומה שיעור וחכמים שאמרו הכל לפי שהוא אדם אם עין יפה או עין רעה או בינונית ובהדיא תנינן (בפ"ד דתרומות) דמותר להרבות בתרומה ועוד מאי חששא דפוחת או מוסיף אית בה כשמפרישה בתחלה ואומר כל מה שהוא ראוי לשיעור תרומה מן הכרי הזה יהא לתרומה בצד זה ועל כרחך דעל תרומת מעשר קאי והכי פירושא שאם יפריש מיד בתחלה לתרומה גדולה נמצא או פוחת על התרומה של מעשר או מוסיף עליה שהרי כשקובע או מפריש לשיעור תרומה גדולה שוב אינו יכול לומר אחד ממאה שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר והשאר וכו' וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו לפי שנפחת הכרי מכדי שיעור תרומה גדולה וצריך הוא שישער באומד לתרו"מ ואין תרו"מ ניטל באומד ובמחשבה שהתורה קבעה בו שיעור ואע"ג דאמרינן לעיל שהוא סומך על תנאי ב"ד עד בכדי שהדעת טועה היינו למעשר דשפיר איכא למימר ביה תנאי ב"ד ומצד הפקר ב"ד הפקר הואיל ואין בו איסור לזרים וכדשנינן לעיל אבל בתרומת מעשר דיש בה עון מיתה לזרים ודאי לא שייך ביה הפקר ב"ד אם פיחת מכשיעור או אם הוסיף הרי קרא שם לתרומת מעשר לפיכך הוא צריך שיאמר בתחלה א' ממאה שיש כאן הר"ז בצד זה חולין טבל ומטעמא דאמרן לעיל שלא יקדימו לתרומה ומ"מ האחד ממאה שאמר יהיה אח"כ לתרומת מעשר אחר הפרשת תרומה גדולה והקביעות מעשר הסמוך לו כדתנינן:

מתוך שהוא אומר וכו'. סיומא דמילתא היא כדאמרן כלומר מה שאין כן עכשיו מתוך שהוא אומר בתחלה אחד ממאה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין טבל שוב לא איכפת לן או פוחת מן התרומה או מוסיף על התרומה והיינו תרומה גדולה שאומר והשאר תרומה על הכל והרי נפחת השיעור א' ממאה חולין טבל שאמר ונמצא עכשיו א"א לכוין התרומה גדולה אלא או פוחת או מוסיף עליה אבל אין בכך כלום שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה והכל לפי מה שהוא אדם:

מתני' הלוקח מן הנחתום. וצריך לעשר דמאי מעשר מן החמה על צוננת ומן הצוננת על החמה ואע"ג דמן הצוננת על החמה מן הרע על היפה הוא ואין תורמין ומעשרין מן הרע על היפה לכתחילה כדתנן (בסוף פ"ב דתרומות) הדמאי הקילו:

ואפי' מתפוסין הרבה. שהן מינין הרבה מהלחם בדפוסים משתנים זה מזה ולא חיישינן שמא אמש קנה הנחתום תבואה ממי שהוא מעשר והיום ממי שאינו מעשר ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב. משום דנחתום מחד גברא זבין ואע"פ שהוא עושה מדפוסים הרבה:

ר' יהודה אוסר. אפי' אם היה הכל מדפוס אחד לפי שאני אומר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום היו משל אחר והצוננת היא משל אמש והחמה היא של היום אבל כששניהם של אמש או של היום מודה ר' יהודה דאפילו מדפוסים הרבה שרי דלא חיישינן לדפוסים שהנחתום הוא שעושה אותן והלכה כר' יהודה:

ר"ש אוסר בתרומת מעשר. ואפי' שניהם של אמש או של היום מכיון דבשני דפוסים הן אמרינן מתרי גברי זבין את התבואה ולפיכך משנה בדפוסים שיהיה לו לסימן מאיזו תבואה הוא הלחם הזה ומאיזו זה ושמא האחד מעשר והאחד אינו מעשר:

ומתיר בחלה. כלו' בחלה מודה הוא שאפילו בשל אמש בשל היום ואפי' בשני דפוסים דבהא כ"ע לא פליגי דאי נמי מתרי גברי זבין לא חיישינן שהרי אצל הנחתום מתחייב בחלה שהוא גלגל את העיסה ומותר להפריש חלה מזה על זה:

גמ' עד היכן. שרי ר"מ לעשר מזה על זה. עד שלשים יום. וכדמפרש ואזיל:

היך עבידא. היכי דמי הני שלשים יום. לקח ממנו בתחלת שלשים ובאמצע ובסוף. אין אומרים דמעשר משל תחלת שלשים על של סוף או איפכא אלא ראשון ע"ג שני מין אחד הוא. כצ"ל ובדפוסים ט"ס הוא:

ראשון ע"ג שלישי שני מינין הן. ואין מעשרין מראשון על השלישי ולא משל שלישי על הראשון דבזמן כזה אף ר"מ מודה דחיישינן שמא מתרי גברי זבין וא' מעשר וא' אינו מעשר:

ומתיר בחלה. ופריך מדקתני ר"ש מתיר בחלה מכלל דר' יודה פליג גם בחלה ואוסר ואמאי ולא אצלו היא נטבלת בתמיה הרי אין העיסה טבל לחלה עד שתגלגל ואצל הנחתום היא שנטבלת לחלה ומאי חששא איכא הכא שלא להפריש חלה מחדא על אידך הרי שתיהן לא נתחייבו בחלה עד שגלגל הנחתום את העיסה:

אלא בשואל שאור טמא לעשות עיסתו. כלומר דמיירי שהנחתום שואל שאור מחבירו ע"ה לעשות עיסתו ולהכי קרי שאור טמא דסתם ע"ה אינו נזהר לעשות בטהרה והשתא איכא מיחש שמא זה מעשר וזה אינו מעשר לפיכך אוסר בחלה והיינו דמתמה עלה דמה ענין שאלת שאור לחיוב חלה הרי אפילו כן וכי לא אצלו נטבלת אתר שגלגל את העיסה ומאי איכא למיחש בהפרשת חלה מחדא על אידך:

אלא בשואל ככר טמא למלאות תנורו. כלומר בשואל ככר מחבירו ע"ה שכבר הוא עשוי ומבקש ממנו שיתן לו לאפות בתנורו כדי למלאות התנור לפי שכשהתנור נתמלא בככרות הפת נאפית יפה וא"כ הככר הזה כבר נתחייב בחלה אצל חבירו וחיישינן שמא זה הפריש החלה וזה איננו מפריש ולפיכך אוסר להפריש חלה מזה על זה:

ואם בשואל ככר טמא למלאות תנורו. אמאי פליגי כלל ואפילו במעשר יהא צריך לעשר מכל ככר וככר לכ"ע דהא אנחנו יודעין שיש כאן ככרות מתרי גברי ושמא חד מעשר ואידך לא מעשר ואין לעשר מככר על ככר:

אלא כר' יוחנן. דאמר לעיל (בפ"ב בהלכה ד') על הא דרמי מתני' דריש פרקין דקתני הלוקח מן הנחתום צריך להפריש על מתני' דהתם דקתני הנחתומים צריכין להפריש ומשני ר' יוחנן שם כאן בעושה בטהרה וכדפרישית התם דס"ל לר' יוחנן דתרווייהו הני מתני' בנחתום עם הארץ מיירי ומתני' דפרק ב' בע"ה העושה בטהרה שנותן לגבל חבר לתקן עיסתו בטהרה ומכיון דהוא נזהר כל כך מהמנינן ליה נמי שהוא תקן הכל והפריש מעשרותיו כראוי והלכך הלוקח ממנו אינו צריך להפריש כלום ומתני' דריש פרקין בסתם ע"ה מיירי שעושה בטומאה ולא מהמנינן ליה. והלוקח ממנו צריך להפריש כדין דמאי והשתא לר' יוחנן מיתרצא נמי אליבא דר' יהודה אי אמרינן דפליג ואוסר בחלה דכמו דמוקי ר' יוחנן בנחתום העושה חלתו בטהרה מהמנינן ליה שתיקן את הכל ה"ה הכא בדינא דמתני' דאע"ג דהכא בלוקח מסתם נחתום מיירי ואקשינן מאי איכא למיחש בחלה בלוקח ממנו שלא להפריש מזה על זה הלא אצלו היא נטבלת ואם תיקן לזה תיקן ג"כ לזה ואם לא הפריש מזה לא הפריש ג"כ מזה דאיכא לשנויי לך דהיינו חששא דאיכא למימר שמא עיסה אחת עשה בטהרה ונתן לחבר לתקנה ואותה מסתמא הפרי' החלה וכסבר' ר' יוחנן דכיון דמיזהר זהיר להדר בה אטהרה מסתמא תקוני נמי מתקנה ועיסה אחרת לא נזהר בה אלא עשה אותה בטומאה וחיישינן נמי דלמא לא הפריש החלה ממנה ולפיכך אין להפריש מחדא על אידך דשמא אחת פטורה ואחת חייבת:

אלא כר"א. קושיא היא וכעין דפרישית לעיל בהלכה א' כלומר הניחא לר' יוחנן דלדידיה תלינן נאמנות בעם הארץ במקום שנזהר ליתן לחבר לעשות בטהרה אמרינן נמי דתקוני מתקן ליה ושפיר משנינן נמי אליבי' הא דר' יודה אוסר בחלה להפריש מזה על זה כדאמרן אלא לר' אלעזר דלעיל בפ"ב דמשני לרומיא דמתני' דהתם אמתני' דריש פרקין דכאן וכאן בעושה בטהרה וכאן במדה דקה וכאן במדה גסה וכדפרישית שם. דר"א מוקי להני תרתי מתני' דפ"ב ודריש פרקין אידי ואידי בנחתום חבר מיירי והיינו דקאמר בעושה בטהרה דסתם חבר עושה בטהרה הוא ומתני' דפ"ב במוכר במדה דקה דלא התירו לו למכור את הדמאי כדתנן התם בסוף הפרק והלכך הנחתום צריך להפריש ומתני' דר"פ במוכר במדה גסה והתירו לו למכור דמאי והלוקח ממנו צריך שיפריש והשתא אליבא דר' אליעזר לא אשכחן דתלינן נאמנות לע"ה לענין תיקון פירותיו ועיסתו בהא דחזינן שמהדר אחר הטהרה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה הכא דמ"ט דרבי יהודה אוסר בחלה להפריש מזה על זה הרי אצלו היא נטבלת ומאי חששא הוא דאיכא בחלה:

אמר ר' יודן אבוי דר' מתניה בעושה בטומאה קיימינן וכו'. כלומר לא כדאמרינן מעיקרא דר' יודה פליג בחלה ואוסר אלא לעולם בסתם ע"ה קיימינן שמסתמא עושה בטומאה ואצלו היא נטבלת ואין כאן חשש כלל בחלה ובאמת אוף ר' יודה מודה בה ותני בהדיא בברייתא כן דר' יודה נמי מתיר בחלה כר"ש:

ופריך הא ר' יודה אוסר וכו'. כלומר וא"כ מאי בינייהו במתני' דהא בין לר' יודה ובין לר' שמעון תרוייהו ס"ל דבתרומת מעשר אסור להפריש מזה על זה ובחלה מותר ואמאי תני במתני' בתר דברי ר' יודה ר"ש אוסר וכו' דמשמע דאיכא פלוגתא בהא בינייהו. ומשני דאין הכי נמי דאיכא בינייהו בחד צד בתרומת מעשר:

על דעתיה דר' יודה. דלר' יהודה דמפרש טעמיה במתני' שאני אומר וכו' וא"כ אינו מפריש לא משל היום על של אמש ולא משל אמש על של היום כלומר בסתם דלא ידעינן אם לקח הכל היום מגברא חדא בהא הוא דסבר ר' יהודה שאינו מפריש מזה על זה לפי שאני אומר חטים של אמש היו משל אחד והוא מעשר והיום משל אחר ואינו מעשר:

מפריש מן התנור. כלומר על התנור אבל אם לקח היום הרבה ועשה לחם שיש בו לאפות בשני תנורים. בהא אין חושש ר' יהודה למידי דאמרינן מחד גברא הוא דזבין ואפי' הן מדפוסים משתנים כדרך שנוהגין לעשות כשאופין בב' תנורים זא"ז לסימן בהא לא חיישינן כלל אבל על דעתיה דר"ש דלא תלי טעמ' בשל אמש ובשל היום אפי' מן התנור על התנור אינו מפריש דמכיון שלקח הרבה וצריך הוא לאפות בב' תנורים אפי' הוא הכל משל היום חיישינן שמא מתרי גברי זבין שלא מצא לקנות כ"כ הרבה מאדם אחד וגם כשאופה בב' תנורים עושה דפוסים משתנים ור"ש חייש לדפוסים דשמא זבין מחד דהוא מעשר ומאידך דאינו מעשר והיינו דקתני ר"ש אוסר בתרומת מעשר ואע"ג דר' יהודה גם כן אוסר אלא משום דר"ש לטפויי קאתי ולעולם אוסר בתרומת מעשר ואפילו מתנור לתנור וכדאמרן אבל בחלה כ"ע ל"פ דליכא בה חששא שאצלו היא נטבלת ומתיר בחלה דקאמר כלומר לא אשכחן היתרא אלא בחלה אבל בתרומת מעשר לעולם הוא אוסר להפריש מזה על זה:

מתני' הלוקח מן הפלטר. פלטר הוא שלוקח מן הנחתום ככרות הרבה בבת אחת ומוכרן בשוק אחד אחד:

מעשר מכל טפוס וטפוס דברי ר"מ. טעמיה דר"מ דס"ל דאע"ג דבנחתום לא חיישינן לדפוסי' משתנים כדמיקל ר"מ במתני' דלעיל התם טעמא דאמרינן נחתום מחד גברא הוא דזבין התבואה והלכך לא חיישינן לדפוסים ולא לחמה וצוננת אבל הכא בפלטר מחמיר ר"מ משום דאמרינן פלטר מתרי ותלתא נחתומין זבין והלכך חייש כאן לדפוסים משתנים דאמרינן דפוס זה מנחתום א' ודפוס זה מנחתום אחר ושמא זה מעשר וזה אינו מעשר והלכך צריך לעשר מכל דפוס ודפוס בפני עצמו:

ר' יהודה אומר מאחת על הכל. טעמיה דר' יהודה דמחמיר לעיל בנחתום ומיקל כאן בפלטר משום דר"י ס"ל דודאי לדפוסים הרבה לא חיישינן כלל אלא דלעיל בנחתום שיש כאן חמה וצוננת חיישינן דא' של אמש והיא הצוננת והחמה הרי היא של היום ואני אומר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום היו משל אחר ולפיכך לדידיה לא תלינן כלל בדפוסים דאפילו אם היו מדפוס אחד חיישינן בחמה וצוננת כדפרישית במתני' דלעיל וכן להיפך אם אנו יודעין שלקח הכל היום לא חיישינן למידי ולא לדפוסים הרבה וכדאמר בהדיא בגמר' בסוף הלכה דלעיל דמן התנור על התנור מפריש מזה על זה לר' יהודה כדפרישית שם ולפיכך הוא דס"ל כאן בפלטר דמפריש מאחד על הכל דלדפוסים לא חיישינן ואמרינן פלטר מחד נחתום זבין ואע"פ שהן דפוסים משתנים כולן מנחתום א' הן וחמה וצוננת לא שייך בפלטר לפי שהוא מוכר בשוק א' א' ומסתמא כולן שוין הן ומכיון דאין כאן חששא לחומרא מפריש מא' על הכל:

ומודה ר' יהודה בלוקח מן המנפול. מנפול הוא שלוקח מהרבה נחתומין ומוכרן לאחרים ובדידיה חיישינן לדפוסין לדברי הכל דאמרינן דפוס זה מנחתום זה ודפוס זה מנחתום אחר וצריך לעשר מכאו"א:

גמ' רמ"א נחתום עושה טפוס א' וכו'. טעם פלוגתייהו מפרש במאי דפליגי דר"מ סבר כל נחתום עושה דפוס א' לעצמו מאיזה סימן מה שמצייר על הלחם וכיוצא בו ופלטר משתמש בכמה נחתומין שלוקח מכמה נחתומין למכרן אחד אחד והלכך מעשר מכל דפוס ודפוס שכל דפוס הוא מנחתום אחד והדפוסים משתנים שאין דפוס של זה כשל זה:

ר' יודה אומר וכו'. ור"י ס"ל דאין דפוסים המשתנים ראי' דיש נחתום שעושה כמה דפוסים משונים זה מזה ופלטר משתמש בנחתום אחד ואינו הולך לנחתום אחר אלא תמיד הוא לוקח ככרות הרבה מנחתום אחד שהוא רגיל אצלו והלכך מעשר מא' על הכל:

איזה מנפול. דתנינן דר' יהודה מודה בו:

תשעה פלטרין וכו'. כלומר דבי ר' ינאי מפרשי פלטר שהוא בידוע שלוקח משני נחתומין זהו הנקרא מנפול וכגון הכא שיש כאן תשעה פלטרין ועשרה נחתומין:

תמניא מן תמניא וחד מן דתריי. כלומר אפי' אי אמרת דנוכל לתלו' שמונה מהפלטרין לקחו משמונה הנחתומין וכל אחד מהן לקח מנחתום א' מ"מ הרי כאן יש עוד פלטר א' ושני נחתומין ומכיון דכל הלחם מן הנחתומין נמכר הוא ואין אצל הנחתומין כלום כל אחד ביד הפלטרין הכל הוא וא"כ אחד מהן ודאי הוא שלקח מב' הנחתומין וכגון זה הוא הנקרא מנפול שבידוע הוא שלקח משני נחתומין והואיל דכאן לא נודע מי הוא זה שלקח משנים נקראו כולן מנפולין דעל כל פלטר ופלטר איכא למיחש שמא זה הוא שלקח מהשני נחתומין והקונה מאחד מאלו הפלטרין צריך לעשר מכל ככר וככר:

ר' יונה בעי היו לפניו שני תפוסין. כלומר הא ודאי פשיטא לי שאם הוא רואה אצל המנפול שני ככרות משני תפוסים המשונים זה מזה א"כ הוכיחו על עצמן שהן שנים שבאין משני נחתומין לפי שדרך המנפול שלוקח מכמה נחתומין ובכאן נראה שהן משנים ואין ספק שמעשר מכל ככר וככר כי קמיבעיא לי אם הושוו הנחתומין כולן לעשות דפוס אחד מהו מי אמרינן דהואיל ודפוס אחד הן תלינן הככרות בנחתום א' או דלמא הואיל וכולן עושין זה הדפוס עצמו ודרך המנפול ליקח משנים לא תלינן בנחתום א':

מעשר מכל ככר וככר. כלומר דפשיט ליה הש"ס דצריך לעשר מכל ככר בפ"ע דהרי דרכו לקנות מכמה נחתומין ולא תלינן לקולא:

ר' יונה בעי כמה דתימא תשעה פלטרין וכו'. דבגוונא דהנחתומין הן יותר מהפלטרין הא אמרינן דמכיון שיש כאן פלטר אחד שלקח מן השני נחתומין תלינן בכאו"א מהפלטרין לחומרא והשתא מבעיא לי אם דכוותה נמי אמרינן לקולא וכגון בשיש כאן תשעה נחתומין ועשרה פלטרין:

תמניא מן דתמניא וחד מן דתריי. כלו' השמונה נחתומין שדינן להו לשמונה הפלטרין שכל א' משמונה הפלטרין לקת מאחד מהשמונה נחתומין והתשיעי מהנחתומין שדינן ליה לאלו שני הפלטרין הנשארים ואמרינן דאלו שנים הפלטרין לקחו מהנחתום התשיעי ונמצא שאין כאן אחד מן הפלטרין שלקח משני נחתומין דכל השמונה מחד חד לקחו והשנים מנחתום האחד והשתא הלוקח מן פלטרין האלו א"צ לעשר מכל ככר וככר דאצל כל אחד מנחתום אחד הוא:

או דלמא לא תלינן לקולא אלא אמרינן תשעה מן דתשעה לקחו וחד הפלטר העשירי מן כולהין. כלומר מקצת מזה ומקצת מזה מכולן התשעה שהרי אין כאן עוד נחתום שנוכל לתלות בזה הפלטר וא"כ ליכא לספוקי שמא לקח מזה ומזה וכמו כן מכל התשעה נחתומין והשתא איכא חד מנהון דאיכא למיחש ביה משני נחתומין והואיל ולא ידעינן מאן הוא חיישינן בכולן שלקח והלוקח מאחד מהפלטרין צריך לעשר מכאו"א:

מעשר מכל ככר וככר. ופשיט ליה דלא תלינן לקולא אלא כדאמרן וצריך לעשר מכל ככר וככר בפ"ע:

מתני' הלוקח מן העני. מה שנותנין לו:

וכן העני. כלומר וכן הדין בעני עצמו שניתנו לו פרוסות פת ופלחי דבילה מעשר מכל או"א משום שאלו אין נבללים זה עם זה:

ובתמרים וגרוגרות בולל ונוטל. שהן נבללים זה עם זה וכדמפרש בגמ':

אימתי בזמן שהמתנה מרובה. תולין שמא עישר זה הנותן וכיון דספק הוא בוללן ומעשרן דמאי אבל במתנה מועטת אין תולין שעישר הנותן ולא יערבן דשמא יש כאן דמאי וזו המתנה מועטת ודאי ואין מעשרין מן הדמאי על הודאי אלא מעשר מכאו"א ואית דמפרשי בזמן שמתנה מרובה שהכל נתנו לו מתנה מרובה וכל המתנות שוות הן דאז מועיל בילה אבל אם מתנה אחת מהן מועטת היא אינו מועיל בילה ובגמרא מפרשינן לה:

מתני' **הלוקח מן הסיטון.**הוא סוחר הלוקח תבואה ויין ושמן מהרבה בעלי בתים ביחד ומוכר לאחרי' במדה גסה ולא התירו למכור את הדמאי כדתני לעיל (בפ"ב):

לא יעשר מזה על זה. דשמא לקח זה שמכר תחלה מעם הארץ שפירותיו דמאי ומה שלקח ממנו בשנייה הוא מחבר שמכרן לו והן מתוקנין ואתי לאפרושי מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב:

אפי' מאותו הסוג. מאותה קופה ודוגמתו (במס' כלים) הסוגנינים הגדולים ואפי' הוא מאותו המין בעצמו שלקח ממנו בראשונה:

נאמן הסיטון לומר משל אחד הן. בגמ' מפרשינן לה מאי קמ"ל:

גמ' אין בלילה אלא ליין ולשמן בלבד. לענין חדש וישן דאין מתעשרין זה על זה ואם עירב יין או שמן חדש בישן תורם ומעשר ממנו אם יש בשניהם כפי החשבון לפי שדבר הלח נבלל יפה אבל דבר יבש אין סומכין בו על הבילה:

ר' יוחנן אמר. יש בילה אף ליבש ועד כזיתין הנבללין וכלומר שאם כותש אותו עד שיהא כזיתים והן נבלל זה עם זה דאז מהני בילה:

מתני' פליגא על ר' יוחנן. דקאמר עד שיהא כזיתים והא תנינן בתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל אלמא דבדבר דשייך בו בילה אפילו הוא יותר מכזית מהני:

פתר לה להא דקתני בולל ונוטל שדורסן עד שיהו כזיתים ואז בולל ונוטל:

בדמאי התירו. כלומר לא צריכין להאי אוקמתא דקאמרת דממתני' בלאו הכי לא קשיא דבדמאי הקילו והתירו ואע"ג דבעלמא אין בילה בכה"ג:

כר' יודה דתנינן וכו'. וכלומר וכן שמעינן נמי מהא דר' יודה דמחלק בין מתנה מרובה למועטת ואי מדינא שרי מ"ש מועטת ממרובה אלא ש"מ דקולא היא שהקילו בדמאי ולא אמרו אלא במתנה מרובה:

בשעת הגורן שנו. לפרושי מלתא דר' יהודה קאמרי דבשעת הגורן שמחלקין מתנות לעניים מיירי שדרך שהיו הכל נותנין מתנה כפי שנותנין ממאה סאה ובמתנות שוות יכול לעשר מזה על זה:

היו הכל נותנין לו. כפי אשר נותנין ממאה סאה ואחד היה נותן לו כפי אשר נותנים מחמשים סאה:

מעשר מחמשים. כלומר שמעשר מאותה מתנה מרובה לפי ערך מתנה זו שהיא מחמשים וכך יעשר נגד זו שיהו שתיהן שוות ומעשר מזו על זו וכן כולם אם היו הכל נותנין מחמשים וכו' ואם א' מא' אינו יכול לעשר מאותן של אחרים נגד זה כ"א אחד והלכך מעשר מכאו"א:

גמ' ר' ירמיה בעי. אפילו השביח לו מקחו. אסיפא דמתני' קאי דקתני נאמן הסיטון לומר משל אחד הן אם אפילו זה הלוקח השביח לו מקחו שלקח ממנו בראשונה כדי לנסותו וכדמפרש ואזיל שאמר לו אינון חטייא דזבנית מינך אתמול טבין הויין יותר מאלו אינון שלקחתי ממך היום והלה אומר לו של אחד הן אי אמרינן דאפילו בכה"ג נאמן הוא ולא איפשטא הבעיא:

תני בתוספתא (פ"ה) ושם היא שנויה בהיפך הא אם אינו מכיר אותה החבית לא בדא. אמרינן שיעשר מפעם ראשונה על השניה או איפכא:

הדא דתימר באלין אידיתיקרימה. מל' יין הקרים כלומר ולא שנו אלא באלו החבית שהיין קרום על פיהם ואין דרך שיריקו היין כזה מחבית אל חבית שלא יתקלקל היין שבחבית אחרת:

כרם באילין שפייא. שהחביות הן מלאיי מיין שפוי ויפה:

אורחא מפנתון אלין לגוא אלין. הדרך הוא שמפנין ומריקין היין מאלו לתוך אלו לאחר שנחסרו שופכין מחבית זו אל חבית אחרת כדי למלאות אותה ואפילו אינה אותה החבית שלקח בראשונה אני אומר שהוריקו אותו היין בעצמו לתוך חבית אחרת:

מתני' הלוקח מבעל הבית וחזר ולקח ממנו שנייה מעשר מזה על זה. לפי שחזקתו שאינו מוכר אלא משלו ואפילו הן משתי קופות ואפילו משתי עיירות תלינן שהכל משלו הוא:

בעל הבית שהיה מוכר ירק בשוק. ודרך הירק שמקבצין אותו מגנות הרבה למוכרו:

בזמן שמביאין לו מגנותיו מעשר מאחת על הכל. שכולן שלו הן וליכא למיחש למידי:

ומגנות אחרות. ולקח ממנו וחזר ולקח בשניה מעשר מכל אחד ואחד דשמא א' מהן עישר וא' לא עישר והלכך אינו יכול לעשר מזה על זה:

גמ' ר' יונה בעי וכר"מ. אם אליבא דר"מ צריך שיהא מעשר מכל קלח וקלח כשמביאין לו מגנות אחרות ומפרש הי ר"מ:

דתנינן תמן. (בפ"ו דמכשירין) תנן בדין הלוקח אגודות ירק מהשוק כל אגודות של בית השוקים טמאין לפי שהמוכרים רגילין לזלף עליהן מים כדי ללחלחן והן מוכשרין לקבל טומאה ומפני שיד הכל ממשמשין בהן לפיכך הן בחזקת טומאה ר' יהודה מטהר בלחין שאין דרך להתיז עליהן מים שלחין מעצמן הן אר"מ וכי מפני מה טמאו אלא מפני משקה הפה כלומר אע"פ שאין מזלפין עליהן מים כשהן לחין מ"מ רגילין לתת עליהן משקה היוצא מן הפה כדי להסיר האבק מעליהן ובו הן מוכשרין הכי תנינן התם לענין טומאה והשתא בעי הכא לר"מ דס"ל התם דרגילין לתת עליהם משקה הפה וא"כ דרכן להתיר האגודות כדי להסיר האבק מכל קלח וקלח ואיכא למיחש נמי לענין מעשר דשמא כשמתיר האגודה מעשרו ושמא קלח זה עישר וקלח זה לא עישר ומעתה אי נימא דלר' מאיר צריך לעשר מכל קלח וקלח ולא מזה על זה כמה דתימר תמן דרך אגודה להתיר וה"נ ניחוש לענין מעשר וכדאמרן:

וקאמר הש"ס דלא היא תמן. והיא קשורה בפיו. כלומר אפילו התם לא אמרינן דדרך אגודה להתיר אותה כדי שיתן עליה משקה שבפיו אלא מניחה לאגודה כשהיא קשורה ובפיו מתיז עליה משקה להסיר האבק מעליה ואינו מטריח עצמו בשביל כך להתיר האגודה ולחזור ולקשרה:

ברם הכא דרך אגודה ליתור. הכי קאמר כלומר והכא בלאו הכי וכי דרך האגודה להתיר את מה שאגדה ודאי לא:

והוא נותן מה שבפנים בחוץ ומה שבחוץ בפנים. כלומר והלא דרך כשאוגדין הירק רואין לתת היפה מבחוץ והשאר מבפנים כדי שתהא נראית כל האגודה יפה וא"כ אם יתיר אותה חושש שמא לא יכוין כבתחלה והוא נותן מה שבפנים בחוץ ומה שבחוץ בפנים והלכך אינו מתיר את האגודה ואין כאן חשש על כל קלח וקלח אלא על האגודות בלבד שמא אגודה זו ממי שהוא מעשר וזו ממי שאינו מעשר ומכל אגודה ואגודה של גינות אחרות צריך הוא לעשר אבל לא מכל קלח וקלח:

לא סוף דבר מגינותיו. לאו דוקא מגנותיו קתני במתני' דמעשר מאחת על הכל אלא דלפעמים מצינו אפי' הן מגינות אחרות אם מעשרין הן לדעתו כלומר לדעת בעל הבית הזה המוכר והוא יודע אימתי הן מעשרין ואימתי אינן מעשרין דבזה ליכא חששא או הן כולן מעושרין או כולן אין מעושרין ומעשר זה הלוקח ממנו מזה על זה:

ואם לאו. שאין הבעה"ב המוכר בעצמו יודע אם מעשרין או לא לא מעשר זה על זה ובהכי מיירי סתמא דמתני':

מתני' הלוקח טבל משני מקומות. ששניהם המוכרים הודיעו לו שהוא טבל מעשר מזה על זה דאין כאן חשש:

אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל. לכתחלה שלא יוציא מידו דבר שאינו מתוקן מ"מ אם אירע שמכרו לו קאמרינן:

אלא לצורך. כגון שנתערב לחבירו טבל בחולין דאין לו תקנה עד שיעשר עליו ממקום אחר וכדמפרש בגמ':

גמ' כיני מתנית'. כן צריך להוסיף על המתני' אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך ובלבד לחבר אבל לא לעם הארץ שאין למסור לו טבל והוא אינו נאמן על המעשרות:

מעתה עם הארץ שנתערב טבלו בחולין. ואפי' הטבל הוא מעט ונתערב בחולין מרובין הא מיהת מדרבנן לא בטיל דדשיל"מ הוא ומעתה אין לו תקנה:

כיצד הוא עושה הולך אצל חבר והוא לוקח לו טבל ומעשר לו על אלו חולין המעורבין:

מתני' מעשרין משל ישראל על של עכו"ם. בגמ' מוקי לה כר"מ דס"ל אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשר והלכך מחיוב על החיוב הוא והלכה דאם נגמר מלאכתן של הפירות ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורין מתרומה ומעשרות אבל אם לקחן ישראל ממנו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן הישראל חייבין בכל מן התורה דבזה אין קנין לעכו"ם להפקיע מן המעשרות והכי מסקינן בגמ':

משל ישראל על של כותים. משום דהכותים כשהן אוכלין פירותיהן עשורי מעשרי אבל כשמוכרין מוכרין טבל ודאי דלא חיישי אדרשה דלפני עור לא תתן מכשול ומחיוב על החיוב הוא:

ר"א אוסר משל כותים על של כותים. משום דזמנין מעשר לנפשיה ונמלך ומוכרו ושמא האחד מעושר והאחד אינו מעושר ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב והאידנא הכותים כעכו"ם גמורים לכל דבר:

מתני' עציץ נקיב. כלי נקוב שמשימין בתוכו עפר וזורעין בתוכו אם נקוב הוא כדי שורש קטן והוא מעט פחות מכזית הרי הוא כארץ ופירותיו טבל גמור מדאורייתא:

תרם מן הארץ וכו'. אפי' לכתחלה נמי מצי לתרום ומשום סיפא נקט ל' דיעבד:

ומשאינו נקוב על הנקוב. דהוי מן הפטור על החיוב ואין תורמין ואם תרם אין תרומתו תרומה כדתנן לקמן (בפ"ק דתרומות) אלא דמ"מ הדא הוא גבי מן הפטור על החיוב דהואיל וקרא עליה שם תרומה נותנה לכהן כי היכי דלא ליזלזלו בתרומה ואינו מחויב להוציא עליה תרומות ומעשרות דהא מדאורייתא לאו טבל הוא:

ויחזור ויתרום. על הנקוב דתרומה ראשונה לאו כלום היא:

מן הנקוב על שאינו נקוב. וזה הוי מן החיוב על הפטור והלכך תרומה זו הויא טבל מדאורייתא ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות:

תרם מן הדמאי על הדמאי. וזה ספק דשמא זה עישר וזה לא עישר, והלכך תרומה הויא וא"צ לתקן אותה מכיון דספק הוא ורוב עמי הארץ מעשרין הן וכן מדמאי על הודאי ויחזור ויתרום מכאו"א בפ"ע:

מן הודאי על הדמאי. ה"ז מן החיוב על הפטור וכמו מן הנקוב על שאינו נקוב שאם הדמאי מעושר הוא נמצאת התרומה טבל גמור היא והלכך תרומה אבל לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר:

גמ' מתני' דר"מ וכו' כדפרישית במתני' וגרסי' להאי סוגיא בגיטין (סוף פ"ד) עד ויביא ביכורים דבר תורה:

טעמא דר"מ. דכתיב בעבדים כנעני' והתנחלת' אותם וגו' הקיש אכילה לעבדים לדין עבדים מה עבדים אתם קונים מהן מהעכו"ם והן אין קונים מכם שישראל הנמכר לעכו"ם אין גופו קנוי לו אלא לעבודה אף (אין) אחוזה אין להם קנין מכם אלא לפירות כדלקמן ולא להפקיע קדושתה:

ודא. האי קרא מסייע ליה לר"מ לדרשא דהקישא דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות ומתרגמינן לחולטנית שלא תהא נמכרת לחלוטין:

א"ל אדרבה כל גרמא אמר. כל עצמו של המקרא אומר דמסייע ליה לר"ש דמדהזהיר הכתוב לא תמכר לחלוטין והיינו שלא תמכר לעכו"ם כ"א לישראל וביובל יצא א"כ ש"מ הא אם נמכרה לעכו"ם מכורה לחלוטין היא:

כהדא דר"ש. דיש קנין וישראל הקונה פירות ממנו פטור מן המעשרות:

מודה הוא דיש לו קנין נכסים. כדמפרש ר' בא אכילת פירות שאם הפירות נגמרו ביד העכו"ם וכן ישראל שמכר הקרקע לעכו"ם לאכילת פירות יש לו בהן קנין שאם נגמרו מלאכתן למעשרות בידו והיינו שמרחן העכו"ם פטורין מן המעשרות דלא אמר רבי מאיר אין קנין אלא לענין הקרקע דבקדושתה קיימא ואם ישראל חזר ולקחה ממנו הרי היא בקדושתה וכן אם הישראל לקח ממנו הפירות ונגמרו ביד ישראל חייבין במעשרות אבל אם נגמרו ונתמרחו ביד העכו"ם לכולי עלמא יש לו קנין בהן דנהי דקרקע לא קני פירות מיהא קני:

והתנינן. התם קמהדר דמוקי להמתני' כר"מ דקתני שם מכר שדהו לעכו"ם וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם שידעו שאין לעכו"ם קנין גמור וישתדלו בפדיונה מידו כדי שתשאר בקדושתה ופריך אמאי קתני מפני תיקון העולם ויביא ביכורים מדבר תורה הא לר"מ דאין קנין לעכו"ם אם כן מדבר תורה חייב ישראל הלוקח ממנו להביא ביכורים:

הלוקח פירות תלושין מן העכו"ם מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה. מדבריהם וזהו כר"ש וכדאמרינן לעיל (בפ"ה) דמודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה. ונותן לשבט ונוטל דמים מן השבט. כצ"ל שהכהן צריך לשלם לו דמי' בעד התרומות מעשר כדדריש לקמיה מקרא:

הלוקח פירות מחוברין מן העכ"ום וכו'. דכיון שהישראל תלשן ואצלו הוא שנתחייבו לפיכך נותן לכהן ואינו נופל דמים ממנו:

מה טעם. אפירות תלושין קאי ומ"ט צריך הכהן ליתן לו דמים דכתיב גבי תרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר:

מאת בני ישראל את מוציא ואין את מוציא מיד העכו"ם. כצ"ל כאן והדר גרסי' ואתייא כיי דמר ר' לעזר מבני ישראל את מוציא ואין את מוציא מיד מכירי כהונה ולויה ובדפוס נתחלף בטעות:

ואין את מוציא מיד העכו"ם. כלומר שהרי פירות האלו באו מתחת יד העכו"ם וממנו לא היה יכול ליטול כלום והלכך עכשיו שהן ביד ישראל לכהן צריך הוא שיתן וצריך הכהן ליתן הדמים בשביל תרומת מעשר:

ועלה קאמר ואתיא כהאי דאמר ר' אליעזר שאין מוציאין מיד מכירי כהונה ולויה. כדאמרינן (בפ"ג דגיטין) גבי המלוה מעות את הכהן ואת הלוי וכו' ומוקי לה התם במכירי כהונה ולויה שרגילין הבעלים תמיד ליתן תרומות ומעשרות שלהם לאלו כהנים ולוים ואין אחרים יכולין להוציא מידם ולפיכך מפריש עליהן והמעש' שלו ותרומה ותרומת מעשר נותן לכהן שירצה והכהן נותן לו דמים וה"נ כן הוא דאלו המעש' מעכבן והן שלו שהרי באו מכח העכו"ם ויכול לומר לכהן וללוי אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום אלא שהתרומת מעשר מוכרן הוא לכהן וצריך הכהן ליתן לו הדמים:

בקשו להמנות על הר המלך. שבארץ יהודה לפוטרו מן המעשרות שהיה להם חשש שאינו מארץ שהחזיקו בה עולי בבל:

אמרו יבוא ר' הושעיא למנות עמנו ולא הספיק לבוא עד שנטרפה השעה. ונתבטל אותו המנין והדבר:

הלכה כר"ש. דאמר יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשרות:

דלא כן מה אנן אמרין. כלומר דפריך ומאי איצטריך למימר הלכה כר"ש וכי בלאו הכי מה היינו אומרים הלא ר"מ בר פלוגתי' הוא וכי ר"מ ור"ש אין הלכה כר"ש. אלא משום הכי איצטריך ליה לר' הושעיא למימר בהדיא הלכה כר"ש:

בגין דתני. בתוספתא (פ"ה) א"ר שמעון שזורי וכו' ואמר לי צא ולוקחם מן העכו"ם ועשר עליה אלמא קסבר דאין קנין לעכו"ם ופירותיו ודאי טבל הן מדאמר לו לעשר מהן על פירות טבל שנתערבו:

ותני עלי' ר' יהודה ור"ש וכו'. והשתא דלא תסבור מימר תריי כל קבל תריי אינון שהרי ר"ט כר"מ הוא דס"ל וא"כ תרי נגד תרי הן ולא נודע הלכה כמי משנים האלו לפום כן צריך לומר הלכה כר"ש:

ועוד מן הדא. שמעינן נמי דהלכה כר"ש:

אבא אנטולי. כך שמו:

אתא לגביה דר' יודה בן לוי. ושאלו אם הפירות חייבין במעשר ושלח ליה למנחם בריה דיתקן ליה אלו הפירות ויהב ליה מעשריה לפי שהיה לוי:

מי אתא. כשחזר מנחם ובא קם עמיה ריב"ל וא"ל מאן יעביד דא אלא אבוך הוא הורה לזה שחייבין במעשר ואין הדבר כן אלמא כר"ש סבירא לן דיש קנין לעכו"ם לפטור ממעשרות:

ופריך הש"ס מחלפה שיטתי' דריב"ל דתמן הוא אומר וכו'. לעיל דמיהת מדרבנן מיחייבו להפריש המעשר אלא שנותן התרומות לכהן ונוטל ממנו דמים והכא הוא אומר הכין דפטורין לגמרי הן דקאמר ליה מאן יעביד דא אלא אבוך ומשמע דלא הסכים על התיקון שצוה ר' יודה אחיו לתקן את הפירות:

א"ר אבא בר זמינא לפני ר"ז ר' סימון לא אמר כן דריב"ל אמר מאן יעביד דא אלא אבוך כ"א כך היה הדבר דכשבא מנחם והביא המעשר שנתן לו אבא אנטולי להביאו לאביו קם עמיה ריב"ל וא"ל לית אלין דאבוך אינם שלו שאין הלוי יכול להוציא המעשר מיד הקונה אלא של הקונה הוא כדלעיל ואיקפד ריב"ל על זה שלקח ממנו המעשר אבל לא על עיקר התיקון שתיקן לו הפירות לפי שמדבריהם צריכין תיקון:

ר' זעירא וכו'. כלומר שאמרו בשם ריב"ל דלא כר' סימון דאמר לעיל בשמיה דהלוקח פירות תלושין מן העכום מפריש וכו' ולכך הוצרך ר' סימון לתרץ כאן הא דר' יהושע בן לוי בהאי עובדא דאבא אנטולי דלא אמר כן וכו' אבל אלו אמרו דלא ס"ל לריב"ל כלל כדא"ר סימון וכדמסיק ר' זעירא לקמן:

ג' הן שהן מעשרין שלא ברשות. חכמים לפי שמן הדין פטורין הן מן המעשרות:

זה שאמרנו הלוקח פירות תלושין מן העכו"ם ושנתערב טבלו בחולין. הרבה וס"ל דהטבל המועט בטל ברוב הוא:

וזה שהוא לוקח מפסקיה. שם מקום אחד ושל כותים הוא וס"ל דלא נחשדו כותים שבאותו מקום על המעשרות:

א"ר זעירא השתא מסיק זאת אומרת דס"ל לריב"ל שאינו נוטל דמים מן השבט שאם תרם ונתן התרומה לכהן אין הכהן מחויב ליתן לו דמים ודלא כר' סימון דאמר בשם ריב"ל שמפריש ונוטל דמים מן השבט שאם אומר אתה שנוטל דמים מן השבט א"כ הרי ברשות תרם דאי לאו ברשות חכמים הוא אין תרומתו תרומה ואם אפילו כן רוצה ליתן להכהן אין הכהן צריך לקבל ממנו על מנת ליתן לו דמיה שאומר לי אי אפשי בתרומתך ואי אפשי ליתן לך דמיה אלא ש"מ דהאי מימרא בשם ריב"ל פליגא על הא דקאמר ר' סימון בשמיה:

טעמא דר"א במתני'. דאוסר משל כותים על של כותים כדמפרש בתוספתא (פ"ה) וה"ג שם כשם שעשו פירות ישראל דמאי אחר רובן ואין מעשרין מזה על זה כך וכו'. פירות ישראל דמאי אחר רובן זהו כדשנינו בתוספתא לעיל (בפ"ד) פירות לא הלכו בהן חכמים לא אחר הטעם ולא אחר הריח ולא אחר המראה ולא אחר הדמים אלא אחר הרוב בלבד. שאם במקום אשר לקח הפירות רוב מא"י הן שמביאין לשם חייב בדמאי ואם רוב מח"ל הן שמביאין שם פטור מן הדמאי וכמו שהלכו אחר הרוב בפירות ישראל לחייבן בדמאי אבל אין תורמין ומעשרין מזה על זה דהא ספק הוא שמא זה שלקח ממנו מעשר הוא וזה שלקח ממנו אינו מתקן פירותיו:

כך עשו פירות כותים ודאי אחר רובן. שהלוקח פירות מן הכותים ודאי טבל מחשבינן להו לפי שרוב הכותים כשמוכרין פירותיהן טבל הן מוכרין דלא חיישי אלפני עור והלכך נמי אין תורמין ומעשרין מזה על זה דשמא היום לקח מן המיעו' וזה עישר פירותיו קודם שמכרן והאחד לא עישר כשם שחוששין בדמאי:

גמ' ר' בון בר חייא בשם ר' זעירא עציץ עשו אותו ספק. על עציץ שאינו נקוב קאי דאלו עציץ נקוב אי אפשר לומר בו ספק דהא קתני מן הארץ על עציץ נקוב וכו' תרומתו תרומה אלא אשאינו נקוב קאי דעשו אותו כספק אם חייב במעשר דאפ"ה יש לו איזה יניקה מן הקרקע או לא והלכך משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום כמו מן הדמאי על הודאי:

והתנינן. לקמן (סוף פ"ז דכלאים) עציץ נקוב מקדש בכרם אם הניחו בכרם מקדש הוא דהוי כאלו נזרע בארץ ושאינו נקוב אינו מקדש בכרם אלמא שאינו נקוב לאו כנזרע בקרקע כלל מחשבינן ליה דאי לאו הכי אמאי אינו מקדש דקס"ד משום חומרא דכלאי הכרם אף אם הוא ספק מקדש הוא:

מספק. כלומר דמשני דלא היא דמספק אמרינן אף בכלאי הכרם שאינו מקדש. א"נ דהכי קאמר מספק כלומר אה"נ דמקדש הוא מספק דהא דקתני התם אינו מקדש היינו מדאורייתא אבל מדבריהם מקדש הוא מספק כמו בתרומה דמשום ספק הויא תרומה אלא דיחזור ויתרום דלמא לאו כקרקע היא:

כמה דתימר מן הודאי על הדמאי לא תאכל וכו' ואימר מן הדמאי על הדמאי כן. ואמאי לא חששו נמי בדמאי על דמאי וכן בדמאי על הודאי ולימא ביה ג"כ דלא תאכל התרומה עד שיתקן אותה דשמא טבל גמור הוא:

זאת אומרת ספק דימוע כספק תרומת מעשר של דמאי פטור מן הודאי. כלומר דין אחד להם שהרי הדמאי הוא כספק דימוע כמו אם יש כאן ספק אם נפל בו תרומת מעשר או לא וכך הוא בדמאי שהספק הוא אם אין בו התרומת מעשר שכבר הופרש ממנו או לא ויש בו עדיין התרומת מעשר שלו והרי הוא כספק דימוע ופטור הוא מלהפריש עליו ודאי כמו הספק דימוע אלא דמספק חששו חכמים ותקנו להפריש מן הדמאי תרומת מעשר וא"כ אין כאן מקום לומר בו דהתרומה לא תאכל עד שיתקן אותה שהרי אינה באה מודאי טבל אלא מספק והלכך לא אמרו בו אלא תרומה ויחזור ויתרום:

הדרן עלך הלוקח מן הנחתום