מתני' המקבל שדה מן העכו"ם מן הכותי חולק לפניהן. מקבל. זה שמקבל השדה למחצה ולשליש ולרביע ובו לא חילקו חכמים בין שמקבל מישראל או מן העכו"ם וכותי שא"צ לא לתרום ולא לעשר חלק בעל השדה אלא חולק שכר הקרקע שלהם ונותן לפניהם כשהוא טבל ומפרש בגמרא הטעם תיקנו במקבל שלא תבור א"י שאם יתחייב לעשר חלקו של בעל השדה ימנעו מלקבל השדה באריסות ותהיה א"י בורה:

החוכר. זה שמקבל שדה. בדבר קצוב בכך וכך מדות לשנה ליתן לבעל השדה בין עשתה הרבה בין עשתה מועט נקרא חוכר ואם מישראל קבלה תורם התרומה ונותן לו לפי שאי אפשר לגורן שתעקר אא"כ נתרמה התרומה אבל לא מעשר לפי שהחוכר על מנת כן יורד לשדה שיתן לו חכירתו מפירות טבל ובעל השדה מעשר לעצמו:

אימתי בזמן שנותן לו. חכירותו מאותה השדה ומאותו המין דאז פטור הוא מלעשר חלק של בעל השדה אבל אם נתן לו משדה אחרת אפי' הוא מאותו המין של שדה זו או שנותן לו מין אחר אפי' הוא מאותה שדה וכגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו בזה חייב אף לעשר לפי שאין דעת המחכיר לקבל פירות טבל אלא דוקא כשפורע לו מאותה השדה ומאותו המין:

מתני' החוכר שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לו. בגמר' פליגי בה בטעמא ואיכא דס"ל דמשום קנס הוא שקנסו חכמים לחוכר מן העכו"ם שיהא מעשר מה שנותן לו כדי שימנעו ישראל לחכור ממנו ותשאר בורה בידו ומתוך כך יצטרך למוכרה לישראל ובמקבל בקבלנות מן העכו"ם לא קנסוהו לפי שיותר חפץ העכו"ם בחכירות מבקבלנות:

אף המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם. בגמרא מוקי לה שגזלה עכו"ם מאבותיו וקנסוהו שיצטרך לעשר כדי שידחוק עצמו ויפדנה מיד העכו"ם לפי שמתוך שהיא חביבה עליו שהיא של אבותיו יקפוץ ויקבלה ממנו ביותר מן הראוי לה אבל כשיכבד עליו המעשר יפדנה מידו או שימנע מלקבלה בשביל כך ויצטרך העכו"ם למוכרה לישראל בדמים מועטים וכן הלכה:

גמ' זו דברי רשב"ג. דלא מחלק במקבל בין מישראל בין מן העכו"ם אבל דברי חכמים מחלקין מישראל חולק ונותן לפניו ומעכו"ם תורם ונותן לו דס"ל דקנסו במקבל מן העכו"ם כמו דקנסו בחוכר ממנו כדתנן במתני' דלקמן:

ותני כן וה"ג שם המקבל שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לו ארשב"ג מה אם ירצה העכו"ם הזה שלא לעשר פירותיו אלא חולק ונותן לו בפניו ומה שכתוב כאן בדפוס החוכר ט"ס הוא דלא פליג רשב"ג בחוכר כדתנן לקמן ולא מצינו פלוגתא בתוספתא בחוכר מן העכו"ם כ"א או מעשר לחד מ"ד או תורם לחד מ"ד וכדמייתי לה בהלכה דלקמן:

ר' זעירא וכו' גרסי' להא לקמן בפ"ק דתרומות (בהלכה א') והואיל ומותיב לקמן מהאי ברייתא דרשב"ג מייתי לה הכא:

אף שלוחכם בני ברית. ולפיכך תנינן שם עכו"ם שתרם את של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה:

ואין העכו"ם עושה שליח. ומכאן למדנו דאין שליחות לעכו"ם. ר' יסא סבר מימר אין העכו"ם עושה שליח ביד עכו"ם אחר חבירו הא לישראל עושה העכו"ם אותו שליח:

א"ר זעירא ומינה. גופה למדנו דלא כן הוא:

אתם עושין שליח. כצ"ל וכן הוא שם כלומר דהרי דריש קרא דאתם וכי לא בישראל קיימינן וא"כ ודכותה דממעטינן עכו"ם מלעשות שליח אפי' לישראל אינו יכול הוא לעשות שליח:

התיב ר' הושעי' והא מתניתא. ברייתא דלעיל מסייעא לר' יוחנן כלומר לסתמא דדברי ר' יוחנן וכדמדייק ר' יסא דדוקא לעכו"ם חבירו אינו עושה שליח הא לישראל עושה דהא קתני ארשב"ג וכו' שלא לתרום אינו תורם. ומשמע הא אם רצה העכו"ם תורם הישראל בשבילו וכן גרים בתרומות בהדיא אלמא דעכו"ם עושה לישראל שליח:

א"ר בא. דלא הוא דהכא לאו בשליחות עסקינן אלא במאמין העכו"ם ומסכים על ידו של ישראל ושפיר דייקינן הא אם רצה העכו"ם להסכים מה שישראל עושה ותרם פירותיו תרומה היא:

החוכר בפירות וכו'. סיפא דהתוספתא מייתי הכא והתם קתני ברישא השוכר ממנו שדה מעשר ונותן מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות כלומר לענין דינא חדא הוא אלא אם התנה לתת לו מעות בעד השדה כפי אשר קצב עמו לשנה נקרא שוכר ואם ליתן לו פירות כך וכך לשנה נקרא חוכר והמקבל זהו שמקבל למחצה מה שתעשה השדה או לשליש או לרביע ואינו מתנה בדבר קצוב:

עד כדון עכו"ם. דשמעינן במתני' דמחלקינן בין המקבל ובין החוכר:

כותי. מהו אם מחמירין בו בחוכר כמו בעכו"ם:

נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא (פ"ז) בישראל הנותן בקבלה לעכו"ם ולכותי וכו' דדין הכותי כמו בעכו"ם וברייתא זו בחוכר מיירי דהא קתני עד שלא באו לעונות המעשרות וכו' וא"כ כבר גדלו הפירות בהשדה ואין דרך להמקבל למחצה לשליש או לרביע כ"א בתחלה דמתנה עמו לפי הערך אשר תעשה וכאן דנודע מה שעשתה אין זה כ"א שמתנה עמו בדבר קצוב שיטפל בקצירתה ובגמר מלאכתה ומדעכו"ם וכותי דינם שוה אם קבלו מהישראל בחכירות ה"ה נמי בישראל החוכר מהן דינם שוה ומעשר ונותן לו:

עד כדון במקום שישראל מצוין. אדינא דהאי ברייתא קאי דבמקום שישראל מצוין לחכור להם והוא חוכר לעכו"ם וכותי לפיכך בדין הוא דמשבא לעונת המעשרות שצריך לעשר על ידיהן דהיה לו לחכור לישראל והחוכר היה מעשר מחלקו:

במקום שאין ישראל מצוין. מאי ואם יחכור לעכו"ם מהו הדין:

נשמעינה מן הדא דר' סימון וכו'. וגרסינן להא בפ"ק דע"ז (בהלכה ט') ונוסחא דהכא יותר מבוארת היא:

א"ל יובירו ואל תשכירם לעכו"ם. ואם אין ישראל מצוי לחכור לו מוטב שיבירו:

סבר ריב"ל מקום שאין ישראל מצוין. מותר כהדא סוריא כמו שהתירו בסוריא להשכיר להם שדות וכדר' יוסי דהתם במתני' וכיון דשעת הדחק הוא דאין ישראל מצוין מותר אף בשאר מקומות בא"י כמו שמותר בסוריא:

דהדא סוריא. כלומר וסוריא גופא מהו אם הלכה כר' יוסי או כר"מ דפליג התם דאין משכירין להם שדות:

נשמעינה מן הדא עובדא:

לחמץ. שם מקום ומסוריא היה:

אלין דבר עשתור. משפחה זו באו לר' חגיי ושאלו אותו בשביל שאין כאן שוכרין ישראל מצוין ומוכרחין אנו להשכיר לעכו"ם אם צריכין אנחנו לעשר על ידיהן. כדין החוכר מן העכו"ם וכאן שהן החוכרין אם צריך לעשר ואח"כ ליתן חלקן:

מינה את שמע להשכיר כר' יוסי ש"מ דמותר להשכיר להם שדות בסוריא כר' יוסי דמתני' דהתם ולפיכך הורי ר' אימי שא"צ לעשר על ידיהן:

ועוד מן הדא וכו'. שכולן פסקו לענין להשכיר כר' יוסי ולעשר א"צ לעשר על ידיהן:

קיבל ממנו שדה. זה לשון התוספתא (בפ"ו) ישראל שקיבל מחבירו שדה לקצור שבלין כרמו לבצור בענבים זיתיו למסוק בזיתים נותן לו כמות שהן שדהו לקצור בחטים כרמו לבצור ביין זיתיו למסוק בשמן מעשר ונותן לו. והש"ס מייתי לסיפא דהתוספתא בתחלה ומפרש לה והדר מייתי הרישא דמינה שמעינן מאי שנא רישא ומ"ש סיפא כדלקמן:

איתא חמי. ומתמה בא וראה עד שלא זרע תורם כדתנן במתני' דהחוכר שדה מישראל תורם ונותן לו אבל אינו מעשר והרי החוכר הזה קיבל השדה בלתי זרועה והוא זורע אותה וברשותו גדלו הפירות ואפ"ה לא החמירו בו כ"א שיהא תורם בלבד והכא דמשזרע בעל השדה הוא וברשותו גדלו ואינו מקבל ממנו כ"א לקצור בחטים ואת אמרת מעשר בתמיה. הא איפכא מסתברא דכאן שלא גדלו ברשותו מכל שכן שלא יהא חיוב המעשר עליו וקא סלקא דעת' דבמקבל בקבלנות פשיטא היא דלא מתוקמא האי ברייתא דהא במקבל אנן תנן דפטור מכלום אלא חולק ונותן לפניו וע"כ בחוכר מיירי והלכך פריך אמאי הכא מעשר ונותן לו:

א"ר חנינא תיקנו במקבל שלא תבור א"י ברם הכא זרועה היא. כלומר דר' חנינא משני וקאמר דלעולם האי ברייתא במקבל בקבלנות מיתוקמא וממתני' לא קשיא מידי דהא טעמא דתיקנו במקבל שיהא פטור מכלום אלא חילק ונותן לו משום שלא תבור א"י דאי מחייבת ליה שמעשר או אפי' בתרומ' על חלקו של בעל השדה אתי למנועי ולא יהו מקבלין שדות באריסות ותהיה א"י בורה לפי שהמקבל יאמר אני צריך לזורעה ולטפל בה עד יתבשלו פירותיה ויהו מוכנים לקצור ואם אני צריך עוד לעשר או לתרום חלקו של בעל השדה למה לי זה וימנע עצמו מאותה קבלנות ולפיכך אמרו חכמים שא"צ לא לתרום ולא לעשר חלקו של בעל השדה אלא חולק ונותן לפניו כמות שהוא טבל אבל הכא במקבל שדה לקצור בחטים כבר זרועה היא וכבר נגמרו השבלים וכן בכרם הענבים וכן באילן הזיתים וא"צ לטפל ולטרוח כ"א לעשות ולדוש החטים ומן הענבים יין ומן הזיתים שמן ולא ימנע עצמו שהרי הוא נוטל חלקו בשביל כך והלכך אמרו בזה מעשר ונותן לו דבטרחא קלה כזו והוא משתכר בחלקו לא ימנע עצמו בשביל המעשר והשתא נתבאר לן גם טעמא דרישא דהתוספתא דאם קיבל השדה לקצור שבלין והיינו שהוא יטפל בה עד שיגיעו השיבלים לקצור וכן בכרם עד שיהא בו ענבים לבצור ובאילן עד שיהא בו זיתים למסוק נותן לו כמות שהן טבל דאי אטרחית עליו המעשר או התרומה אתי לאמנועי ודמיא לרישא דמתני' והיינו נמי דמייתי הש"ס הרישא בתר הסיפא דכד מיתרצא לן הסיפא ממילא נתגלה לן נמי טעמא דהרישא:

קיבל ממנו השדה לקצור בשבלין. כצ"ל וזהו הרישא דהתוספתא וכדפרישית:

הא מאותו המין וכו'. אדברי ר' יהודה דמתניתין קאי דאנן תנינן א"ר יהודה אימתי בזמן שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין וכו' דמשמע דתרוייהו בעינן הא אם נותן לו מאותו המין אלא שהוא לא מאותה השדה או מאותה השדה והוא לא מאותו המין וכדפרישית במתני' בזה מעשר ונותן לו לדברי המתני' דקאמר רבי יהודה אימתי וכו' וזה אינו אלא לפרש ולא כחולק וא"כ אף לחכמים הדין כן:

תני ר' חייא. אבל לדברי ר' חייא בתוספתא שם גריס אדברי ר' יהודה דחכמים פליגי עליה דקתני התם וחכ"א אם מאותה השדה נתן לו וכו' כדמייתי הכא א"כ באותה השדה דוקא תליא מילתא ומפרש הש"ס דחכמים דמתני' וחכמים דתוספתא כתנאי אתיא:

מתני' כרשב"ג. מה דתני ר' חייא כחכמים. ופליגא הך פלוגתא דרשב"ג וחכמים בפ"ט דב"מ מיתניא ועלה קאי הכא דתנינן התם המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים לפי שהחטין מכחישין את הקרקע יותר מן השעורים ומוקמינן לה התם דבחכירות איירי דאי בקבלנות אמרינן תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה והרי הוא נהנה בשנוי של זה חטים יזרענה שעורין ורשב"ג אוסר דס"ל דלעולם אין להחוכר לשנות דעתו של בעל השדה והשתא קאמר הש"ס דמתני' דשמעינן דלד"ה אפי' נותן לו מאותה השדה צריך שיתן לו גם מאותו המין כרשב"ג דהתם הוא דאתיא דס"ל דלעולם קפיד בעל השדה על אותו המין שזה קיבל עליו לזרעה ואם נותן לו מאותה השדה ומאותו המין שקבל עליו היה מתרצה בעל השדה שיתן לו זה בלתי מעושר והוא יהיה מפריש המעשר דאדעתא דהכי הורידו אבל אם נותן לו ממין אחר ממה שקיבל עליו לזרוע בהשדה צריך הוא שיעשר ונותן לו דאדעתא דהכא לא הורידו בעל השדה:

מה דתני ר' חייא. דחכמים פליגי אדר' יהודה וס"ל דהכל הולך אחר אותה השדה וליכא קפידא באותו המין כחכמים דהתם הוא דאתיא דאית להו שלפעמים מתרצה בעל השדה כשזה זורעה מין אחר כגון שא"ל לזורעה חטים וזרעה שעורים דלא איכפת ליה לבעל השדה ואדרבה נהנה בזה שאינם מכחישים את הקרקע:

ופליגא. מתניתן וברייתא בפלוגתא דתנאי דאמרן:

אית אנן מיתני. איכא דתני לה דלא היא דל"פ אלא מתני' מיירי במקום פלוני והיה ידוע להם שבאותו מקום לא נהגו לעשות השעורים כפלים כחטין והלכך איכא קפידא באותו המין לפי שבעל השדה אומר לו לא היה לך לשנות מהמין אשר קבלת עליך ומה איכפת לי בהכחשת הקרקע ועכשיו אני מפסיד חלקי בחטין. והלכך מעשר ונותן לו ומה דתני ר' חייא מיירי במקום שנהגו לעשות שעורים כפלים דמכיון שהקרקע אינה מכחשת ומשובחת היא ועושה שעורים כפלים נמצא זה לא הפסיד והלכך לא קפיד אלא שיתן לו מאותה השדה ואפילו הוא נותן לו שעורין שזרעה כיון דנותן לו כפלים כחטין הוי כאלו היה נותן לו חטין ומשום הכי ס"ל לחכמים דא"צ לעשר:

גמ' הכא את אמר תורם ונותן לו. במתני' דלעיל בחוכר שדה מישראל והכא את אמר מעשר ונותן לו ומ"ט:

קנסו חכמים בחוכר מן העכו"ם. כלומר לאו מן הדין הוא דמדינא אף החוכר א"צ לעשר כ"א תורם הוא ונותן לו אלא הכא משום קנס הוא כדי שלא יהנה לעכו"ם לקבל ממנו בחכירות וע"י כך ימנע ותשאר השדה בורה ועל כרחו ימכרנה העכו"ם לישראל אבל בתרומה צריך הוא שיתרום דכמו דאמרינן דניחא ליה טפי לבעל השדה בחכירות מבקבלנות לפי שיש לו דבר קצוב ידוע כך ניחא ליה טפי למקבל בחכירות לפי שכשנותן לבעלים דבר קצוב השאר הכל הוא שלו ועל הרוב משתכר הוא יותר ולפיכך לכ"ע החוכר צריך שיתרום מדינא:

ולא קנסו בחוכר מישראל. ואוקמוהו אדינא דכל היכא דליכא קפידא שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין אין צריך לעשר כדאמרינן בהלכה דלעיל:

ר' לא בשם ר' יוחנן תפשה מדת הדין וכו'. כלומר דר' אילא סבר דלאו משום קנס הוא אלא דמתני' דהכא מדינא אמרה שעל החוכר חל הוא חיוב המעשרות ובחוכר מן העכו"ם תפשה בו מדת הדין ובמתני' דלעיל בחוכר מישראל לא רצו חכמים לפסוק ולתפוס בו לפי מדה"ד אלא כל שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין א"צ לעשר ובמקום דאיכא קפידא כגון שנותן לו משדה אחרת וממין אחר בהא הוא דאמרו חכמים שצריך לעשר וכהך לישנא קמא בסוף הלכה דלעיל דמוקי למתני' כרשב"ג דפ' המקבל בב"מ דכל ששינה המקבל וזרעה מין אחר קפיד בעל השדה וצריך המקבל שיעשר ואח"כ יתן לו חלקו שקצב עמו:

מתניתא מסייעה לדין וכו'. תניא כוותיה דחברייא ותניא כוותיה דר' לא:

ה"ג מתניתא מסייעה לר' לא החוכר שדה מן העכו"ם תורם ונותן לו וכו'. הא רבנין אמרין וכו' ובספרי הדפוס נתחלפו הני מסייעא ובברייתא בתרייתא גרסינן מתניתא מסייע לחבריא החוכר וכו' מעשר וכו' והכי פירושא כלומר הא ודאי לא מצית אמרת דברייתא מתפרשא מטעמא דקנס וקסברי רבנן דמשום קנסא הוא דאמרינן תורם ונותן לו ור"מ קניס אף במעשר וא"כ לרבנן בחוכר מן העכו"ם הוא דקנסו להיות תורם ונותן לו ולא קנסו חכמים בחוכר מישראל:

ויש קנס בישראל בתמי'. כלומר דאי הכי קשיא הא אנן תנן במתני' דלעיל דהחוכר מישראל גם כן תורם ונותן לו וכי יש קנס בחוכר מישראל ולדידך דבעי' לפרושי דטעמא דרבנן בחוכר מן העכו"ם דמיחייב בתרומה משום קנסא הוא א"כ הא לא קנסו אף בתרומה בחוכר מישראל והאיך תפרש למתני' דלעיל:

אלא הא הכני. כלומר אלא הא מכריחני לפרש הכין דלאו משום קנסא מיתפרשא הך ברייתא אלא מדינא קאמרה ובהא הוא דפליגי ר"מ ורבנן:

רבנן אמרי תפשה מדת הדין בחוכר מישראל. כלומר דמן הדין הוא דאמרינן שהחוכר מן העכו"ם צריך לתרום וכן נמי בחוכר מישראל תפסה בו ג"כ מדת הדין ולפיכך תנן גם בחוכר מישראל תורם ונותן לו דמדינא הוא כן בחוכר לעולם בין מישראל ובין מן העכו"ם ור"מ סבר דלא תפשה בו מדת הדין בחוכר מישראל וכלומר דלר"מ מן הדין הוא בחוכר שצריך לעשר ובעכו"ם תפשה בו מדת הדין אבל לא בישראל ולפיכך הוא דאמרו בחוכר מישראל שא"צ לעשר כ"א תורם ונותן לו והשתא דמוכחא דפלוגתייהו מדינא הוא דרבנן סברי דבחוכר מהעכו"ם מן הדין הוא דתורם בלבד ולא מעשר ור"מ ס"ל דמן הדין הוא דמעשר א"כ ש"מ הא דתנינן במתני' בחוכר מן העכו"ם שצריך לעשר לאו משום קנסא הוא אלא מדינא ולא מתוקמא אלא כר"מ דהא לרבנן לא שמעינן דאית להו קנסא כלל וכר"מ שפיר אתיא ומדינא כדאמרן והיינו כר' לא בפירושא דמתני':

מתניתא מסייעא לחברייא החוכר שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לו וכו'. הך ברייתא בתוספתא היא בריש פ"ו דפליגי ר"ש ורבנן בחוכר מן העכו"ם ומפרש לה הש"ס במאי עסקינן פלוגתייהו:

הא רבנין אמרי וכו'. כעין דפרישנא לעיל בברייתא קמייתא והכא איפכא הוא דמכריח במאי איירי פלוגתייהו וכלומר דהא ודאי לא מצית אמרת דמדינא איירי ולרבנן אמרינן דתפשה מדה"ד בחוכר מן העכו"ם וצריך לעשר מדינא ולא תפשה מדה"ד בחוכר מן הישראל דלא אוקמיה רבנן אדינא כדלעיל וא"כ ניחא הא דתנן במתני' דלעיל החוכר מישראל תורם ונותן לו וא"צ לעשר אלא דהא קשיא דא"כ ר"ש דקאמר תורם ונותן לו משום דס"ל לא תפשה מדה"ד בחוכר מן העכו"ם אית בר נש דיימר הדא מלתא בתמי' וכי יש מקום לומר כן דמן הדין הוא בחוכר שצריך לעשר ובחוכר מן העכו"ם לא אקמוהו אדינא ולא שייך נמי לומר דבגופא דדינא פליגי דלרבנן הדין הוא בחוכר דמעשר ולר"ש הדין הוא דתורם דהא ליתא דאם מן הדין הוא לרבנן בחוכר שיעשר הוה להו לאסוקי מילתייהו בברייתא כדתנן במתני' והול"ל אבל החוכר מישראל תורם ונותן לו ואינו מעשר ולאשמעינן דלא תפשה בו מדת הדין:

אלא הא כיני. כלומר אלא ודאי ע"כ לומר דהך ברייתא לא מיירי כלל מדינא אלא מקנסא ורבנן ס"ל דקנסו חכמים בחוכר מן העכו"ם ולא קנסו בחוכר מישראל ור"ש סבר דלת קנסו חכמים אף בחוכר מן העכו"ם והשתא ל"ק דהול"ל בהדיא כן דלא קנסו בישראל דהא לא אצטריך דמהיכי תיתי לימר דקנסו בישראל וכי יש קנס בחוכר מישראל ושמעינן מיהת דטעמייהו דרבנן בחוכר מן העכו"ם משום קנסא הוא והיינו כחברייא ומיתוקמא מתני' אליבא דרבנן דר"ש:

לפיכך אם חזר העכו"ם וכו'. סיומא דהך ברייתא בתוספתא היא לדברי ר' שמעון דקאמר תורם ונותן לו לפיכך אם חזר העכו"ם ונתגייר או שמכרה לישראל אחר מעשר כצ"ל וכן הוא בתוספתא ומה דגריס שם מעשר ונותן לו. גם זה ט"ס הוא אלא דהכי קאמר הואיל וזה החוכר אינו אלא תורם ונותן לו לפיכך אם נתגייר העכו"ם או שמכרן לישראל מעשר הוא שהרי לא הופרשו המעשרות והשתא האי גברא בר חיובא הוא:

מאן דאמר תפשה ניחא. אדברי ר"י דמתני' קאי דקאמר אף המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם מעשר ונותן לו ומדייק הש"ס דבשלמא למ"ד דטעמא דמתני' בחוכר מן העכו"ם דתפשה בו מדת הדין ניחא נמי הא דר' יהודה דמכיון דבחוכר שדה של העכו"ם אמרו שמדינא הוא שצריך לעשר א"כ ר"י נמי מדינא קאמר דהא אף המקבל שדה אבותיו קתני ומשמע דאף זה הוא כן דמכיון דשדה אבותיו הוא הוא מחזר אחריה לקבלה באריסות ולפיכך אפי' במקבל בקבלנות אמרו בזה שהדין ג"כ בו כך אלא למ"ד דטעמא ברישא דמתני' משום קנסא הוא קשיא הא דר' יהודה בידו בתמיה וכי בידו הוא ואמאי ליקנסיה ומאי הו"ל למיעבד הלא היא ביד העכו"ם ואיהו ניחא ליה לטפל בשדה אבותיו ומאי קנסא שייך ביה. א"ר יוחנן. אין דהכא נמי שייך האי טעמא דמן המסיקין שנו ששדה זו נטלוהו מסיקין וגזלו מאבותיו ולפיכך היא חביבה עליו וקופץ לקבלה באריסות ומתוך שאת אומר לו כן שצריך לעשר גם חלקו של העכו"ם אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה שלא תשאר ביד העכו"ם ויצטרך לעשר אף חלקו:

מתני' כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה. כשבא הישראל ליטול חלקו מחצה ושליש ורביע ממה שעשתה השדה כך נוטל מחצה ושליש ורביע מן התרומה והמעשרות שמגיעין משדה זו ונותן הוא לכל כהן ולוי שירצה:

אף המעשרות שלהן. אם כהן הוא המקבל כל התרומה שלו ואם לוי הוא כל המעשר שלו שעל מנת כן באו וירדו לקבל שדה זו באריסות ואין הלכה כר"א וכמו דהקשו בגמ' עליו שאע"פ שעל מנת כן באו במה קנו:

גמ' מתיבין רבנן לר' אליעזר. לדידך דאמרת שעל מנת כן באו ובמה קנו להיות המעשרות שלהן:

אמר להן אין אתם מודין לי שאם התנו לו ביניהן. מתחילה בשעה שירדו לתוכה שיהו הן חולקין במעשרות כלומר שהחלוקה תהיה ביניהן בתנאי שהמעשרות יהיו שלהן ולא יהו נחשבין בחשבון החלוקה ובזה אתם מודים שהמעשרות הן שלהן וא"כ לדידכו נמי קשיא אפילו התנו במה קנו אלא ודאי דטעמא הוה דסתמו נעשה כאומר להן בעל השדה תלוש מן הקרקע הזה על מנת שתקנה לך מעשרותיו ולדידי נמי טעמא משום הכי הוא דהויא:

א"ל רבנן לר"א אופנא לית לון. כלומר אין כאן אופן ותנאי ולא איירינן הכא בשעשו תנאי על אופן זה:

אופנא לית לסתמא. סיומא דמילתא היא וכלומר הלא בסתמא עסקינן ולא דמי אופנא לסתמא. נעשה כאומר תלוש וכו'. כלומר ודאי בתנאי שעשו בפירוש על האי אופנא שפיר הוא דאמרינן נעשה כאומר תלוש מן הקרקע הזה שיקנה לך המעשר שבה אבל בסתמא שלא היה תנאי ביניהן ולא שייך לומר נעשה שהרי בעל השדה לא ידע מכלום ואע"פ שהן ירדו על מנת כן מ"מ במה קני:

תני. בתוספתא (ריש פ"ז) ישראל שקבל שדה מישראל וכהן מכהן ולוי מלוי חולקין ביניהן הכל:

למי נצרכה. הא דקתני כהן מכהן וכו' לר"א הוא דאצטריך דאע"ג דר"א פליג בכהן ולוי שקבלו מישראל מודי הוא הכא הואיל ושניהם כהנים או לוים שהן חולקין במעשרות דלא שייך כאן לומר שעל מנת כן באו ואיידי דנקט כהן מכהן ולוי מלוי נקט נמי ישראל מישראל:

ישראל שקיבל שדה מכהן. בתוספתא שם:

אמר לו על מנת שהמעשרות שלי על מנת שהמעשרות שלך על מנת שהמעשרות שלי ושלך. כלומר בין שהכהן בעל השדה התנה כן או שהישראל המקבל א"ל ע"מ שהמעשר שלך או שלי ושלך שהתנו שיהו חולקין גם במעשרות:

מותר. והתם גריס אסור וגי' דהכא עיקרית דמאי חששא איכא הכא בשהכהן הוא בעל השדה:

כהן שקבל שדה מישראל. בזה יש חילוק אם הכהן המקבל א"ל ע"מ שהמעשרות שלי מותר ואין כאן איסור ותנאו קיים כדאמרינן לעיל דהכל מודים שאם היה תנאי מפורש ביניהם שיהיה המעשר לכהן המקבל או ללוי התנאי קיים:

שלך אסור. שאם אמר הכהן המקבל לישראל ע"מ שהמעשר יהיה שלך ותוכל ליתן לכל מי שתרצה זה אסור ומפני שהוא ככהן המסייע בבית הגרנות דמוחל הוא חלקו מן המעשר ע"מ שיתן לו זה השדה בקבלנות וכדאמרי' לקמן שאסור לכהן להיות מסייע בבית הגרנות:

שלי ושלך אסור. כדמפרש ואזיל שאם קיבלה ממנו כדרך המקבלין שכל המקבלין נוהגין כן מותר ואם לאו אסור ופריך עלה ואמאי אסור ולמה הן התנאי וכי בלא כך אין המעשרות שלהן לחלוק בשוה כדתנן במתני' כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ומעשר:

אלא הא כיני. אלא כך צריך לפרש שאמר לו הישראל בעל השדה שלי שלי החלק מהמעשר שהוא שלי יהיה שלי ושלך שלי ושלך החלק השני שהוא מגיע לך יהיה שלי ושלך בזה הוא דמחלקינן שפיר אם קיבלה ממנו כדרך המקבלין כלומר אם כך הוא המנהג שם שאם המקבל כהן או לוי נותן לבעל השדה החצי מחלק המעשר שלו והוא יתננו לכל מי שירצה מותר ואם לאו אסור לפי שזה הכהן המקבל שמתרצה בכך הוי ככהן המסייע בבית הגרנות:

ישראל שקיבל שדה מכהן. כנ"ל כמו שהיא בתוספתא וגי' דהכא לא מיתפרשא למאי דקאמר לקמן:

על מנת שיהו המעשרות של זה שאטיל את המעשר ואתנם לפלוני אסור שאטלם אני ואתה ואתנם לפלוני מותר. ופריך ולא דא היא קדמייתא ומ"ש רישא ומ"ש סיפא:

א"ר אחא אם תירצה ביניהן. כלו' היינו דיש חילוק ביניהן דהסיפא מיירי שא"ל שנחלק בינינו ואם תרצה ניתנם לפלוני הכהן או הלוי מותר דכיון שתלה בדעתו והוה ליה כמקבל חלקו ואחר כך נותנם לפלוני אין כאן איסור אבל ברישא שהיה התנאי על מנת כן שיהיה המעשר לפלוני וכיון שזה כהן הוא הוה ליה ככהן המסייע שאינו מקבל חלקו ממעשר כדי שזה יקבל ממנו השדה באריסות:

א"ר יוסי. דלאו בהכי תליא התירא אלא הדא דתימר בסיפא מותר מיירי בשקיבלה כדרך המקבלין שהמנהג הוא בכך שיכול המקבל הזה ליתן חלקו מהמעשר לכל מי שירצה:

והן דאת אמר ברישא אסור בשלא קיבלה ממנו כדרך המקבלין. כלומר שאין המנהג הזה ידוע שם וכיון דבכה"ג סומכין על הדין ואנן תנן במתני' דלקמן ישראל שקיבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים והכא דמתנה עמו שיהא המקבל נוטל חלקו ונותנו לכהן או ללוי פלוני נמצא זה הכהן שמתרצה בכך הוי ככהן המסייע ואסור:

אתיא דר' יוסי כר' יוחנן ודר' אחא כדר' יוסי בר' חנינא. דפליגי לקמן בטובת הנאה גבי מעשר. וגרסי' להא דלקמן בפ' י"א דנדרים ובסוף פ' האיש מקדש:

אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה. יכול אדם ליקח דבר מה בשביל טובת הנאה שנותן לזה מעשרותיו דס"ל טובת הנאה ממון הוא והלכך יכול הוא ג"כ ליקח איזה דבר בשביל טובת הנאה כדדריש ליה לקמיה מקרא דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו משמע שיש לו ג"כ הנאה מקדשיו:

ור' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה. שאינו רשאי ליקח שום דבר בשביל זה וטובת הנאה שזה מחזיק לו טובה בשביל שנתן לו לא הוי ממון וכדמפרש לה דר' יוחנן דריש לו יהיה שהרשות בידו ליתנם לכל מי שירצה אבל צריך ליתן לו בחנם והיינו דקאמר אתיא דר' יוסי כר' יוחנן דר' יוסי דלא תלי טעמא דהתירא בסיפא באומר אם תרצה וכלו' שיסכים זה לתנאו ע"מ שיתן אח"כ לפלוני משום דבלא"ה איסורא איכא להתנות שיהא דוקא לפלוני דזה הוי כמו שקיבל איזה דבר מפלוני בשביל טובת הנאה שלו ליתן לו המעשר ואין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה כדר' יוחנן והלכך תלי טעמא בדרך המקבלין ור' אחא דלא קפיד אהא משום דס"ל כר' יוסי בר' חנינא דמותר לאדם שיתן מעשרותיו בטובת הנאה:

מתני' פליגא. השתא מסיק להסוגיא כמו שהיא שנויה שם אפלוגתייהו דר' יוסי בן חנינא ור' יוחנן כדרך הש"ס דאגב מייתי לה לבולא דהסוגיא:

קונם כהנים ולוים וכו'. מתני' היא בנדרים שם אם אמר קונם ומדיר לכהנים ולוים מנכסיו באים ונוטלים מתנותיהם ממנו בע"כ לפי שאינו יכול לאסור זה עליהם והאי פליגא על ר' יוסי ב"ח דאי אמרת טובת הנאה ממון וכדפרישית דמה"ט ס"ל נמי דיכול הוא ליתנם בטובת הנאה א"כ אלו נהנין ממנו שהרי היו צריכין ליתן לו איזה דבר בשביל טובת הנאה וקשיא אמאי יטלו הרי אסורין הן בהנאתו:

פתר לה ר' יוסי ב"ח. דמתני' מיירי שאינו רוצה ליתן מתנות כהונה ולויה כל עיקר והשתא לא שייכא ביה טובת הנאה והרי אי אפשר לו לעכבם לעצמו ולפיכך שקלי מיניה בעל כרחו:

תדע לך שהוא כן. דע"כ דטעמא משום הכי הואי דהא קתני התם בסיפא אם אמר קונם כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים אבל להני מצי מעכב דלא שקלי אלמא טובת הנאה ממון הוי והשתא ע"כ טעמא דרישא משום דאסר להו אכלהו כהנים ולוים ולעכב לעצמו אי אפשר לו והוי כאלו אינם שלו:

מתניתא. האי ברייתא דלקמיה פליגא על ר' יוחנן דהא קתני אומר הוא ישראל לחבירו הילך סלע זה ותן בכור זה לבן בתי כהן אלמא דרשאי ליקח בשביל טובת הנאה שיש לו בו וקשיא לר' יוחנן:

פתר לה. דהאי ברייתא מיירי שהיה רוצה ליתן לשנים כהנים וזה בן בתו אחד מהן ונותן לו סלע שיהא כולו לבן בתו ולפיכך מותר הואיל ובלא"ה היה רוצה ליתן לו אלא שנוטל סלע שיתן כולו לזה:

בעון. בני ישיבה קומי ר' זירא כהדא כהן לישראל מהו אם בהיתר הזה שייך ג"כ בכהן לישראל או דוקא נקט אומר ישראל לישראל הילך סלע זה וכו' אבל כהן לישראל לא:

ומה דר' יוסי אמר בדבר זה. כלומר אליבא דר' יוסי ב"ח בעו הכי דלדידיה הברייתא בפשיטות מתפרשא שמותר לישראל לומר כן לישראל חבירו ואם כהן לישראל יכול ג"כ לומר כן הילך סלע זה ותן לי:

לא אגיבון. ולא השיב להם ר"ז כלום על שאלה זו דלא חש להשיבם דהא ודאי לדעתיה דר"י ב"ח אפי' בכהן לישראל מותר כדדריש לי' מקרא:

ר' חזקיה אמר הכין אמר לון. כך השיבם ר"ז ע"ד דר' יוסי ב"ח כהן לישראל למה הוא אסור כלומר ומאיזה טעם עלה על דעתכם שיהא כהן לישראל אסור לר' יוסי ב"ח הרי הוא מתיר ליקח בשביל טובת הנאה:

לא מפני מראית העין. כלומר ע"כ לדידכו ליכא טעמא אחרינא אליביה דר"י ב"ח לאסור בכהן לישראל כ"א מפני מראית העין שנראה הוא ככהן המסייע בגרנות:

אוף ר' יוחנן אית ליה ישראל לישראל אסור מפני מראית העין. בתמיה כלומר לדבריכם א"כ במאי פליג ר' יוחנן עליה דר' יוסי ב"ח ע"כ הוא שאוסר אף בישראל לישראל וכי שייך גביה מפני מראית העין וכ"ת דגזר אטו כהן לישראל הא לא מצית אמרת דכהן גופיה אינו אלא גזירה משום מראית העין אלא ודאי ריב"ח מתיר אפי' בכהן לישראל ולית ליה גזירה משום מראית העין ור' יוחנן הוא דאוסר בכהן לישראל מפני מראית העין:

א"ר יוסי ברבי בון וכו'. כלו' דמתמה על הא דקאמר מפני מראית העין הלא חילול קדשים יש כאן בכהן לישראל והיאך אתה אומר מפני מראית העין ועוד מן הדא שמעינן דחילול קדשים יש ועובר בלא יחלל דתני וכו' תוספתא היא (בפ"ה דמכילתין):

והן מחללין אותן יותר. שנותנין להמסייעין:

ראשיה בשחד ישפטו. וסיפי' דקרא וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו:

שלש פורעניות. כנגד אותן ג' עבירות:

מתניתא פליגא וכו'. בסוף האיש מקדש דקתני ה"ז מקודשת ואפילו הוא ישראל אלמא טובת הנאה ממון הויא דאי לאו הכי במאי מיקדשא אי לאו בטובת הנאה שיש לו בה:

פתר לה ר' יותנן בתרומה שנפלה לו משל אבי אמו כהן שכל התרומה היא שלו ובידה למכרה לכל כהן שירצה:

כהן שמכר שדה לישראל וכו'. בתוספתא (פ"ו):

המעשרות שלו. דכיון דאמר על מנת נעשה כמי ששייר מקום המעשר:

מהו שימכרם לכהן. המעשרות של השדה:

נישמעינה מן הדא וכו'. הך דר' אבהו בשם ר"ל גרסי' לה בפ"ק דקידושין בהלכה ד' ובכולהו טעמא דלא עשה כלום משום דהוי מקנה דבר שלא בא לעולם:

אויר חורבתו. טעמא משום דדבר שאין בו ממש הוא ועל מה יחול הקנין:

אלא מוכר לו שדה וכו'. דכיון שהוא משייר לעצמו הוי כמי ששייר המקום למעשר וכן בולדות ועוברות ואוירה של חורבה דלעצמו הוי שיור בדבר שלא בא לעולם ושאין בו ממש:

והיך אפשר וכו' וכי היכי תמצא שאפשר לו למכור האויר ומאי איצטריך ליה למימר לא עשה כלום:

תיפתר באומר לו תלוש מן החורבה הזו. כלומר תקח דבר מה מהחורבה כדי שיהיה המקום פנוי ויתרחב אוירה שיכול להוציא לשם זיזין וגזוזטראות:

וכא. והכא נמי במעשר שהיה קרקע לפניו ואומר לו תלוש מן הקרקע הזה ע"מ שתקנה לך אחד מעשר שבה:

כהן שמכר שדה לישראל וכו'. שם בתוספתא:

מת אין לבניו במעשרות. והרי הם כשאר הכהנים שאם הוא רוצה נותן להם:

עד כדון ביורשין שהן מדבר תורה. אם עד כאן לא אמרו אלא ביורשיו מד"ת דוקא ופשט ליה שאפילו ביורשין שאינן מד"ת כגון שמכר לאשה והבעל הוא יורש אותה ואין ירושתו אלא מדבריהם דדרשת לשארו אסמכתא בעלמא היא כדאמרי' בפ' י"נ:

שיהו כל המעשרות שלי וכו'. סיפא תוספתא שם אם א"ל שיהו כל המעשרות שלי כל זמן שהשדה לפניך המעשרות שלו כתנאו:

מכרה זה הישראל לאחר אין לזה במעשרות כלום שאין השדה לפני הלוקח הראשון שהתנה עמו:

חזר. הלוקח הראשון ולקחה מהשני בהא פלוגתא היא:

תני ר' חייא. בתוספתא שם שאין להמוכר במעשרות כדקתני התם מכרה לאחר אע"פ שחזר ולקחה ממנו אין לו במעשרות כלום:

תני ר' הושעיא יש לו במעשרות. דס"ל כיון שהראשון חזר ולקחה והרי היא לפניו תנאו הראשון קיים ויש לכהן המוכר במעשרות:

אתיין אלין פלוגוותא כאילן פלוגוותא דתנינן תמן. בכתובות (סוף פ"ט) דאם הוציאה ב' כתובות וגט ושתיהן קודמות להגט או כתובה וב' גטין שכתב לה כתובה בנשואין הראשונים וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזרה וגירשה אין לה אלא כתובה אחת שהמגרש את האשה והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה ותני עלה התם ר' חנין קומי ר' אילא דפליגי בה תרין אמוראין במה שאין לה אלא אחת בנשואין השניים:

חד אמר לכתובה. הוא דאין לה אלא אחת אבל לא לתנאים של כתובה כגון תוספת ושארי תנאי כתובה דזה יש לה גם בשהחזירה דכיון שחזרה לו על תנאי הראשון חזרה ואידך אמר דבין לכתובה בין לתנאי כתובה אין לה אלא אחת מתנאי הראשון דמכיון שהחזירה ולא חזר והתנה עמה כבראשונה אין לה עכשיו בתנאי כתובה כלום:

מ"ד לכתובה. השתא מפרש לה דאתיא האי פלוגתא דהכא כפלוגתא דהתם דמ"ד לכתובה אבל לא לתנאין דלא קאי הא דקתני אין לה אלא אחת אלא אכתובה בלבד אבל לתנאין יש לה גם בנשואין השניים שעל התנאי הראשון החזירה א"כ ה"נ כן כשחזר ולקח את השדה על תנאי הראשון לקחה שיהא לכהן שמכרה לו המעשרות כמו שהתנה עמו בראשונה ומ"ד דבין לכתובה בין לתנאים אין לה עכשיו מחדש מכיון שלא חזר והתנה עמה בשנייה וה"נ כן שאין לו להכהן המוכר במעשרות אע"פ שחזר ולקחה:

והתני קבל שדה מכהנת המעשרות שלה. כלומר התרומה שלה והכי איתא בתוספתא שם קבל שדה מבת כהן תרומה לבת כהן נשאת לישראל חולקין ביניהן נתאלמנה או נתגרשה חזרה לתחלתה. וכן כל מה ששנינו כאן מעשרות גבי בעלים כהן על התרומה מיתפרשא:

תרומה לבת כהן. דכיון שהיא אוכלת בתרומה מקום התרומה שיורי שיירה לעצמה:

נשאת לישראל. ואינה אוכלת בתרומה והרי זה כמו ישראל שקבל שדה מישראל שחולקין במעשרות וכ"א נותן חלקו למי שירצה וה"ה כאן חולקין ביניהן:

נתארמלה או נתגרשה. ואין לה זרע מישראל וחוזרת ואוכלת בתרומה חזרה לתחילתה ותרומה מהשדה שלה אלמא דחוזר לתנאי הראשון וקשיא להא דר' חייא דלעיל דקתני אע"פ שחזרה ולקחה ממנו אין להמוכר במעשרות:

כאן שמכר כאן שקבל. כלומר לא דמי האי דינא לדינא דלעיל דהתם כהן שמכר שדה לישראל קתני ובמוכר הדין הוא שצריך שיתנה עם הלוקח ע"מ שהמעשרות שלי וכיון שהלוקח הזה מכרה אחר כך לאחר הלך לו התנאי שהתנה עמו שאין השדה ברשותו ולפיכך אע"פ שחזר ולקחה ממנו לא אמרינן דהתנאי הראשון הוא קיים שהרי יצאת השדה מרשות הלוקח כשמכרה ובטל תנאו אבל הכא בבת כהן שקבל קתני וכיון דהדין הוא דישראל שקבל שדה מכהן או לוי המעשרות לבעלים וא"צ שום תנאי כדתנן במתני' דלקמן והלכך כשנתארמלה או נתגרשה חזרה לתחלתה שהרי היא עכשיו הבעלים מן התרומה כבראשונה והיא לא מכרה השדה לאחר שנאמר בה שאבדה זכותה מן המעשרות אלא שנשאת בינתים לישראל ואז היתה אסורה בתרומה ולפיכך היה הדין שיחלוקו ביניהם וכשנתאלמנה או נתגרשה חזרה כבתחילה:

והתני ר' חייא מכרה. האי דר' חייא היא לעיל בתוספתא שם דקתני ישראל שקיבל שדה מכהן תרומה לכהן מכרה לישראל חולקין ביניהן וקס"ד דהאי דינא דמיא היא לדינא דכהן שמכר שדה לישראל דאנן קיימין בה ושקלי וטרי עלה דהא כאן בשזה הכהן מכרה לישראל אמרינן דהמקבל עם הלוקח חולקין ביניהן במעשרות וה"ז דומה ממש לההיא דקבל שדה מבת כהן ונשאת לישראל דהוי כמו שמכרה לישראל דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי וג"כ דחולקין עם המקבל במעשרות והשתא כמו בההיא דבת כהן כשנתאלמנה או נתגרשה חזרה לתחלתה והתרומה שלה. ה"נ בהאי שקיבל שדה מכהן דהתרומה לכהן וכשמכרה לישראל חולקין ביניהן אם חזר זה הכהן ולקחה מהישראל שמכרה לו חזרה לו כבתחילה וכל התרומה שלו וכיון שכן הדרינן קושיא לדוכתא אמאי בכהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשרות שלי כל זמן שהשדה לפניך דאמרת דכשמכרה לאחר אף על פי שחזר ולקחה ממנו אין להכהן במעשרות כלום והא הכא אע"ג שמכרה לישראל אמרינן דאם חזר ולקח הכהן ממנו חזר לבתחילה:

אמר רבי שמואל בר אבדימא. דלא היא דלא דמיא כלל הך דינא לדינא דקיימינן בה דתמן בישראל שלקח שדה מכהן ומכרה לישראל אחר יצאת מרשות שניהם מרשות הכהן המוכר שהוא הבעלים הראשונים ומרשות הלוקח ממנו כשמכרה לאחר והלכך אע"פ שחזר הלוקח הראשון ולקחה מהשני כבר בטל התנאי שהתנה עם הכהן המוכר לו דבשעה שיצאת השדה מרשותו אין לו כלום עליה ואף שחזר ולקח' הוי כלוקח מן הישראל ואין לכהן המוכר הראשון כלום במעשר:

ברם הכא. בישראל שקבל שדה מכהן והכהן מכרה לישראל אע"פ שיצאת השדה מרשות מוכר. הרי לא יצאת מרשות לוקח שזה לא מכרה לאחר וכן בבת כהן שנשאת לישראל לא יצאת השדה מרשות בעלה לאחר ולפיכך הדין באלו שאם נתאלמנה ונתגרשה וכן אם חזר הכהן המוכר ולקחה מהישראל שמכרה לו שחזר הדין בשניהם כבתחיל' והמעשרות לבעלים הראשונים:

כהן שמכר שדה לישראל וכו'. תוספתא שם בסוף הפרק והתם גריס שלא לזורעה חטים וט"ס הוא וגי' דהכא עיקרית שאינו רשאי לזורעה אסטיס שאינו אוכל ופטור ממעשרות כדתנן בריש מסכת מעשרות וכן שלא לעשותה שדה קנים ליטע קנים בתוכה דלאו בני מעשר הן וכן יכול למחות בידם שלא ליטע כרם בה דאע"ג דכרם מיחייב במעשרות מ"מ ניחא ליה במעשר של תבואה יותר מבשל כרם:

שלי לעולם אינו יכול למחות בידו וכו'. וטעמא דבהתנה עמו על המעשרות בד' וה' שנים ולא יותר אינו בדין שזה יפקע ויפחות ממנו המעשר בשנים האלו כיון שהתנה עמו על מנת כן ויכול הוא לקיים תנאו ואח"כ יעשה בהשדה כפי אשר חפץ בה אבל אם התנה עמו ע"מ שהמעשרות שלו לעולם אינו בדין שזה יהא תלוי בתנאו לעולם ולא יעשה בשדהו שלקחה ממנו מה שירצה לעשות בה:

אתא עובדא קומי רב אחא בר עולא. עובדא כי האי שהתנה עמו על המעשרות לעולם והלך זה ועשאה לשדה קנים וחייבו ליתן לו א' מעשרה קנים ואף שאינם חייבים במעשר מתורת קנס נגע בו ומשום דלא ס"ל כהך ברייתא דפליגא היא על ברייתא דלעיל כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו המעשרות שלי לעולם המעשר שלו לעולם אלמא דתנאו קיים ואין זה יכול להפקיע השדה מהמעשרות:

ישראל שמכר שדה לכהן וכו'. שם בתוספתא לעיל מן ההוא ברייתא והתם גריס ישראל שקבל שדה מכהן:

מותר. דרשאי הישראל להתנות עמו על כמה שנים שיהו המעשרות שלו והוא יתנם למי שירצה אבל אם א"ל שיהו המעשרות שלו לעולם אסר שאין כהן עושה כהן אחר דזה הוי כמו שעושה להישראל כהן שהמעשרות יהו שלו לעולם:

כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו הכהן לישראל ע"מ שיהו המעשרות שלך ד' או ה' שנים אסור. וכדמפרש ואזיל דמאי שנא הכא את אמר מותר בישראל שמכר שדה לכהן והכא בכהן שמכר שדה לישראל את אמר אסור וקאמר דה"ט דכאן בישראל שמכר לכהן דעכשיו השדה היא ברשות הכהן וא"כ זיכהו בדבר שהוא ברשותו ויכול הוא לזכות אותו על איזו שנים אבל בכהן שמכר לישראל הרי השדה ברשות ישראל והמעשרות אינם שלו ואינם ברשות כהן ואין יכול לזכות אותו בדבר שאינו ברשותו:

מתני' ישראל שקבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים. בהא כ"ע מודו ואפילו לרבנן דפליגי עלי' דר"א במתני' דלעיל דכיון דהשדה שלהם מקום מעשר שיורי שייריה:

הקרתני. מל' קריה הוא היושב בקריה ובכפר שקבל שדה מירושלמי שכן דרך בני הכפרים לקבל שדה מן בני הכרכים:

יכול הוא הקרתני לעלות וכו' ולפיכך כל אחד נופל חלקו במעשר שני כמו בשאר המעשרות והלכה כחכמים:

גמ' ופריך הש"ס על דעתי' דר' ישמעאל. דס"ל מעשר שני של הירושלמי מפני שראוי הוא לו ומעתה אילו כהן טמא שהיה שותף עם כהן טהור שמא אין חולקין במעשרות בתמיה. דתימא גם כן הואיל והטמא אינו ראוי בתרומה ובמעשר שני לא יכול חלקו בהן:

תמן וכו'. כלומר לא דמי דבכהן טמא יכול הוא למכור חלקו לכהן טהור אחר אבל הכא מה יכול הוא לעשות עם מעשר שני שהרי אין מוכרין אותו כ"א שיכול הוא לעלות ולאכלו בירושלם וס"ל לר' ישמעאל דאדעתא דהכי לא קיבל בתחילה דמסתמא אינו רוצה בטרחא זו להעלותו לירושלם ולפיכך הוא דפליג בקרתני:

מתני' המקבל זתים לשמן. שיטפל בהן להוציא השמן ובין ישראל מכהן ולוי או כהן ולוי שקבלו מישראל:

כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה. כדמפרש בגמ' דרבנן לא עבדי זיתים כקרקע אלא דהואיל דהשמן חשוב הוא מתבואה של קרקע אדעתא דהכי נחית המקבל שיחלוק את הכל עם בעל הזיתים:

ר' יהודה פליג בישראל שקבל מכהן ולוי משום דס"ל דין זיתים כדין קרקע וכשם שהמעשרות לבעלים בקרקע כך הוא בזיתים ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' ר' יודה עביד זיתים כקרקע וכו'. ולפיכך הוא דפליג בישראל שקבל מכהן ולוי ולרבנן זיתים חשובין מקרקע וכדפרישית במתני':

מעתה אין יסבור ר' יודה כר' אליעזר צ"ל. וכלומר דמפרש הש"ס דלמאי דאמרי' דר"י ס"ל דין זיתים כדין קרקע א"כ אם יסבור כר"א דפליג לעיל בהלכה ג' וס"ל בכהן ולוי שקבלו שדה מישראל שהמעשרות שלהם שעל מנת כן באו מעתה ה"ה הכא נמי בזיתים פליג ר' יודה דלדידיה אף בכהן ולוי שקבלו מישראל יהיו המעשרות שלהן כמו בשדה לר"א:

שקבלו שדה. דכתוב הכא טעות הוא ואגב שיטפא בההיא דר"א היא:

פרתו של כהן וכו'. תוספתא היא (בפ"ו):

שהיתה שומא אצל ישראל. שקיבל בשומא ממנו בכך וכך להיות מטפל בה והשכר והולדות לאמצע כהאי דתנן בפ' איזהו נשך שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל לאמצע:

הבכור לכהן דברי ר' יהודה. דס"ל דמסתמא על מנת כן נתן לו שיהא הבכור שלו:

חכמים אומרים אין הבכור אלא לשניהן. דחולקין כמו בשאר ולדות והישראל יכול ליתן חלקו לאיזה כהן שירצה א"נ אם הכהן נוטל את הבכור יתן לו כנגד חלקו של ישראל או דמים או משאר ולדות:

במעשרות שדהו שהוא שלו. כדתנן במתני' דלעיל בישראל שקבל שדה מכהן ולוי:

והפרה גופה לשניהן. שהרי ישראל המקבל בשומא יש לו בגוף הפרה בענין שכרה והולדות שממנה וכן היא באחריות שניהן כדמסיק:

ותני כן השם באחריות שניהן והמקבל באחריות הנותן. כצ"ל וכמו דתנינן באיזהו נשך דהמקבל בשומא מותר מפני שאחריות על שניהן וא"צ ליתן לו שכרו מפני שהוא דבר שעושה ואוכל וחולקין ג"כ בריוח לשניהן. אבל המקבל צריך שיהיה כל אחריות על הנותן דאם המקבל קיבל כל אחריות עליו זה לעולם אסור ואפי' הוא נותן לו שכר עמלו דזהו נקרא צאן ברזל ואם האחריות על שניהן צריך שיתן לו שכר עמלו ואם כל האחריות על הנותן מותר וה"ה בדינא דשדה דהכא:

כהן שנתן מעות לישראל וכו'. בתוספתא שם ישראל שקבל מעות מכהן ליקח בהן פירות למחצית שכר א"ל פחתו או הותירו הרי הן שלי מעשרות שלך אסור. וגי' זו קשה היא דכיון דכהן הנותן מקבל כל האחריות עליו מאי איסורא איכא הכא בשהתנה עמו שיהו המעשרות של ישראל המקבל ולגי' דהכא מותר יש לומר דאגב דהסיפא נקנו לה דישראל שנתן מעות לכהן וקבל הישראל האחריות עליו ובין שפחתו או הותירו הרי הן שלו והמעשרות יהו של הכהן דזה נראה ככהן המסייע בבית הגרנות שמטפל במעות ליקח בהן פירות כדי שיקבל המעשרות והלכך אם נותן לו שכרו בעד טרחתו מותר ואם לאו אסור:

ישראל שהיה מוכר זיתים וכו'. תוספתא היא (בפ"ה) והכי תנינן התם ישראל שמוכר את זיתיו בששים לוג טבלים ואמר לו כהן תנם לי בששים לוג מתוקנים ומעשרות שלי מעשרות שלו ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום רבית ולא משום מחלל קדשים. כלומר אינו חושש משום שביעית מפני שהכהנים חשודים הן על השביעית כדאמרי' בפ' זה בורר קמ"ל הכא דאין הישראל חושש שמא אלו מתוקנים שנותן לו הכהן מפירות שביעית הן ולא משום רבית דאע"ג דכשהכהן נותן לו ששי' לוג מתוקנים תחת אלו ששים לוג טבל שמקבל ממנו נראה כרבית הוא שהרי אם הישראל היה מתקן טבלו יפחתו לו מששים ועכשיו הוא מקבל ששים לוג שלמים מתוקנים בשביל אלו הטבלים מ"מ הואיל ואינו מרויח לו הזמן בשביל כך וכדמוקי לה לקמן דהך רישא מיירי בשאינו מרויח לו זמן אלא אומר לו סתם תנם לי אלו הטבלים ואני נותן לך כנגדם מתוקנים לא מיחזי כשכר המתנת החוב וגם הכהן אינו מפסיד כלום שהרי המעשרות שיפריש מן הטבלים שלו הן וששים לוג נותן לו וששי' לוג נוטל ממנו ולא משום מחלל קדשים דנימא דזהו ככהן המסייע בבית הגרנות שיתנו לו המעשר וזה נקרא מחלל קדשים כדאמרינן לעיל (בהלכה ג') דכאן לא הוי ככהן המסייע מכיון שאינו כמוותר הכהן להישראל משלו כלום שנותן לו זה הסך בעצמו כפי אשר נטל ממנו:

ששים לוג טבולין אבל אם אמר לו אני אתן לך תחתיהן ששים לוג טבלים אחרים ואני ואתה יהו חולקין את המעשרות שנתקן לאלו הטבלים שלך אסור:

ומתמה הש"ס כדי יהב ליה כוליה מותר כדי יהיב ליה פלגא אסור. דהא ברישא מקבל הישראל ששים מתוקנים כולם ואפ"ה מותר וכאן אין לו כ"א חצי המעשר שהוא שלו למכרו ולתנו לכל מי שירצה ואת אמרת אסור:

א"ר יוסי כאן במרויח לו. סיפא מיירי בשמרויח לו זמן בפירוש שאומר לו תנם לי עכשיו אלו הטבלים ואני אתן לאחר זמן כך וכך כפי אותן הטבלים ואתן לך חצי חלק המעשר לפיכך הוא אסור:

ותני כן. בהדיא אם היה מרויח לו הזמן אסור משום רבית דמה שנותן לו חצי חלק המעשר מיחזי כשכר המתנה בשביל שהישראל מקדים לו אלו הששים טבלים ומשום בזיון קדשים דמה שמוחל לו חצי המעשר הוי ככהן המסייע כדי שיתן לו חצי מעשר האחר ולא לזולתו:

מתני' בש"א לא ימכור אדם את זתיו אלא לחבר. בזיתים שנתלשו ולא הוכשרו לקבל טומאה מיירי. וכגון שעדיין לא הזיעו זיעת המעטן והוא הכלי שנותנין בו הזיתים שיתחממו ויהיו ראויים להוציא שמן ומלשון עטיניו מלאו חלב הוא והכי ס"ל לב"ש (בריש פ"ט דטהרות) דאז הוכשרו לקבל טומאה וב"ה סברי התם משיתחברו שלשה זה לזה כשהן שוהין במעטן וקסברי ב"ש הכא שלא ימכרם אלא לחבר המוחזק בטהרה ולא ימכרם לשאינו חבר שלא ידרך אותם בטומאה:

ובה"א אף למעשר. אף למי שלא קיבל אלא לעשר פירותיו אבל לא קבל עליו להיות מוחזק בטהרות יכול הוא ג"כ למכרם דכיון דאכתי לא הוכשרו אימר יאכלם קודם שיזיעו ויוכשרו וכדאמ' בגמ' דבעילה כל דהו דמצינן למתלי תלינן. והרמב"ם בפי' המשנה מוקי פלוגתייהו דב"ש סברי אסור לגרום טומאה לחולין של א"י וב"ה סברי מותר ובמשנה אחרונה דפ"ד דע"ז מסקינן שמותר לגרום טומאה לחולין של א"י:

וצנועי. הכשרים והותיקין המדקדקים במצות שהיו בבית הלל:

מתני' שנים שבצרו כרמיהן לתוך גת אחת. כלומר לאחר שבצרו והפריש המעשר את חלקו ונתנו אח"כ לתוך גת אחד לדרוך אותם ונתערב הכל ואחד מהן הוא מפריש מעשרותיו ואחד אינו מעשר ומתקן פירותיו:

המעשר מעשר את שלו וחלקו בכל מקום שהוא. כלומר אע"פ שהמעשר עישר את שלו מן הענבים לאחר שבצרן מ"מ הואיל ונתערבו אח"כ בתוך גת אחת עם החלק של זה שאינו מעשר וכשנותן המעשר אח"כ את חלקו מן היין אמרינן שמא בא לידו חלק חבירו שאינו מעשר ובזה לכ"ע אין ברירה לפיכך צריך הוא עוד לעשר חלקו בתורת דמאי וזהו וחלקו בכל מקום שהוא. כלומר בכל מקום שהוא חיישינן לדמאי ומעשר דמאי משלו על חצי חלק חבירו שבידו הכי מסקינן בגמרא לפירושא דמתני':

גמ' טעמא דב"ה דרך בנ"א לאכול זיתיהן עטונין. בתמיה כלומר מ"ט דב"ה וכי דרך בנ"א לאכול הזיתים כשהן עטונין בתוך המעטן וקודם שיזיעו אלא מה שהתירו ע"י עילה התירו דאע"ג שאין דרך בני אדם לאכלן קודם שיזיעו ויומתקו לאכול מ"מ תלינן ע"י עילה כל דהו ואמרינן שמא לאכילה לקח אותם ולא ימתין עד שיזיעו כדי להוציא השמן:

בית הלל כדעתין. דאזלי לטעמייהו כהאי דתנינן לקמן (בפ"ה דשביעית) בש"א לא ימכור לו למי שהוא חשוד על השביעית פרה חורשת דחיישינן שמא יחרוש בה בשביעית וב"ה מתירין מפני שיכול לשוחט' והתם נמי וכי אורחיה דבר נש מיכוס תורא דרדיא. כצ"ל וכן היא בשביעית שם והלא אין דרך לשחוט לשור שהוא עומד לחרישה:

ע"י עילה. כלומר אלא ודאי ע"י איזו עילה שמצאו להתיר התירו וה"נ כן:

שוין. הן ב"ש וב"ה שהוא מוכר לו שבלין. לעשות מהן קמח לעיסתו ואע"פ שיודע שאינו עושה בטהרה וטעמא דאין שבלין מוכשרין לקבל טומא' עד שיבוא עליהן מים ממקום אחר ויוכשרו אבל הזיתים המשקה היוצא מהן עצמן מכשירין אותן והואיל והן עלולין ביותר להכשר חיישו בהו ב"ש טפי:

תני. בתוספתא דמעשרות (פ"ג) אמר רשב"ג מודין ב"ש וב"ה שלא ימכור אדם גדיש של תבואה ועבט של ענבים וכו' אלא לחבר ולעושה בטהרה וטעמא דהכל שוין הן שאין מוכרין למי שאינו מוחזק בטהרה גדיש של חטין דאע"ג דשבלין לעיסתו מוכר לו כדקתני לה נמי התם דכיון שדבר מועט הוא אמרינן בהו אפשר שלא הוכשרו אבל בגדיש אי אפשר שלא נפלו עליו מים אף במקצת ממנו וכיון דלא ידע ונזהר חיישינן שמא הוכשרו ואסור לו למכרו למי שאינו עושה בטהרה:

ועבט של ענבים. הוא הכלי הגדול שצוברין בו הענבים כדי שיתחממו ויוציאו יינם יפה ושל זיתים קרוי מעטן ואלו מתוך שהן מתחממין מזיעין ויוצא משקין מהן והרי הן מוכשרין ולפיכך אסור למכרן אלא לחבר ולמי שהוא יודע שהוא עושה אותן בטהרה כלומר ואפי' הוא עם הארץ אלא שקבל עליו דברי חבירות ולהיות מוחזק בטהרה כדתנן לעיל (בפ"ב):

ועבט של ענבים לא תורה היא. אתחלתא דקושיא היא על ר' יוחנן כדלקמיה וכלומר וכי לא שמעינן מהך ברייתא דאסרו למכור עבט של ענבים למי שאינו עושה בטהרה דטעמא הואי משום דעבט של ענבים לא תורה היא בתמיה הא מן התורה מכשרו שהיוצא מהן משקה הוא וה"ה למעטן של זתים אלא דנקט לקמייתא וה"ה לאידך וכמסקנת הקושיא לקמן והשתא קשה לית הדא פליגא על ר' יוחנן כדמפרש ואזיל:

דר' יוחנן אמר כשם שאמר קטן חומרין כך אמר מעטן של זיתים חומרין. הך מלתא דר"י על מתני' דריש פ"ט דטהרות איתמר והאי כשם שאמרו קטן חומרין על מתני' דרפ"ג דטבול יום קאי דתנינן התם גבי חבורי אוכלין לענין טומאה אוכל שנפרס ומעורה מקצת רמ"א אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עמו הרי הוא כמוהו ועלה קאמר ר' יוחנן דמאן דמחמיר בחיבור אוכלין וס"ל דאף אם אוחז בחלק הגדול בזה אוכל שנפרס ומקצתו מחובר הוא וחלק הקטן עולה עמו הרי זה כמוהו ואם נגע טמא בגדול נטמא הקטן עמו האי מ"ד מחמיר הוא ג"כ במעטן של זיתים לענין הכשר טומאה דנמי אמרינן דהוי כולו חבור ואף אם הזיע מקצת המעטן כל הזיתים שבתוכו מוכשרין לקבל טומאה כדתנן בריש פ"ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן והיינו דקאמר כשם שאמר קטן חומרין כך אמר מעטן של זיתים חומרין שמעינן מיהת ממילתי' דדין מעטן של זיתים שאמרו לענין הכשר מצד חומרא בעלמא שהחמירו בו חכמים הוא וקשיא עליה מהך ברייתא דהחמירו למכור עבט של ענבים ומעטן של זיתים למי שאינו עושה בטהרה ומטעמא דחיישינן שמא הוכשרו וזה כ"ע מודים בה ואף לב"ה אלמא דהכשר מדבר תורה הוא דאי מחומרא בעלמא מדבריהן האיך היו מחמירין למכור מחשש שמא הוכשרו הא הכשירן גופה אינו אלא מדרבנן:

ר' חזקיה וכו'. כלומר דר' חזקיה אמר לפני ר' יונה בשם ר' ירמיה דפליג על ר' יוחנן וס"ל דלא מדמינן דין הכשר במעטן של זיתים מדין חבורי אוכלין:

מה פליגין בחיבורין. כלומר ע"כ ל"פ ר"מ ור"י התם אלא לענין חיבורין לפי שבכל מקום נשוך חיבור מעוך אינו חיבור. כלומר אוכלין הנוגעין זה בזה וכשאתה מפרידן נושך אחד מחבירו ועולה עמו וכעין האי דתנן בריש טבול יום המכנס חלות על מנת להפריש ונשכו וכו' דפליגי שם ב"ש וב"ה אם הן חיבור לענין נגיעת טבול יום אבל מודים הן בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות דהוי חבור בנשוך אבל מעוך ואינו נושך אחד מחבירו כשמפרידן אינו חיבור ולפיכך פליגי באוכל שנפרס ומעורה במקצת דלמר לא חשיב ליה חיבור עד שאם יאחז בקטן והגדול עולה עמו דאז ודאי אם היה מפרידן היו נושכין זה מזה ומר ס"ל שאף אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו נמי הוי חיבור דג"כ אמרינן דמסתמא הן נושכין זה מזה כשמפרידן:

וכא. אבל הכא במעטן של זיתים אפי' מעוך ואינם נושכין זה מזה כשנוטל קצתן מן המעטן מ"מ הוי חיבור משום דהמשקה היוצא מהן מחברן:

הא הכשירן תורה. כלומר הא שמעת מיניה דס"ל דהכשרן בעבט של ענבים ובמעטן של זיתים מן התורה היא ודלא כר' יוחנן:

קם ר' יונה עם ר' ירמיה. לבתר דשמע מר' חזקיה דקאמר משמיה הכי קם הוא בעצמו עם ר' ירמיה ושאלו וא"ל את אמרת הדא מילתא כמו ששמעתי אומרים בשמך. א"ל אין מני. אם ממני אתה רוצה לידע זה אנא סבירא לי שאפי' הכשירן והן חומרין וכהאי דר' יוחנן דגם הכשר של מעטן של זיתים מצד חומרת דבריהם בעלמא הוא דהרי אין כאן שמן שיכשיר את הזיתים והמשקה היוצא מהן מחמת הזיעה לא הוי משקה ודלא כרבי חזקיה שאמר משמי:

והתני שוין וכו'. השתא מהדר הש"ס להקושיא דהקשה מעיקרא על ר' יוחנן וקשיא נמי לר' ירמיה מהך ברייתא דשמעינן מינה דעבט של ענבים ודכוותה מעטן של זיתים הכשרן מדבר תורה הוא דאי לאו הכי לא היו אוסרין למכרן למי שאינו עושה בטהרה מחששא דשמא הוכשרו וכדלעיל:

מאי כדון. והשתא היכי מתרצינן להך ברייתא אליבא דר' יוחנן ור' ירמיה כדהשיב לר' יונה:

תיפתר. להך ברייתא כר"מ דר"מ אמר המוהל כמשקה בפ"ו דמכשירין תנינן להא (במשנה ה') והמוהל כשמן שאין המוהל יוצא מידי שמן דברי ר"ש דס"ל המוהל גופו היוצא מן הזיתים לא הוי כמשקה ומ"מ מכשיר הוא מפני שיורי שמן שבו שא"א למוהל בלא מקצת שמן רמ"א אע"פ שאין עמו שמן דס"ל המוהל בעצמו חשיב משקה ומכשיר והשתא ברייתא דלעיל דשמעינן מינה דהני הכשרן מד"ת הן כר"מ מיתוקמא דאע"פ שעדיין לא יצא מהן שמן המוהל היוצא מהן מחמת שנתחממו במעטן כשמן הוא לענין הכשר וכן אתה אומר בעבט של ענבים לר"מ:

טעמא דב"ש. במתני' דלחבר מתירין הן למכור ומשום דידיה ודאי ליכא למיחש מידי והא דלא חיישי שמא אותו החבר ימכור לעם הארץ וכגון שזה קבל עליו לעשות בטהרה ואעפ"כ איכא למיחש שמא אינו מעשר וכדאמרינן לעיל (בפ"ב) דהא דתנינן הנאמן על הטהרות נאמן הוא על המעשרות במתארח אצלו דוקא הוא וטעמייהו דב"ש הכא לפי שאין דרך חבר להיות מוכר זיתים אלא למעשר. א"נ דר"ז בעי לשנויי מ"ט דלא אמרי ב"ש להדיא לא ימכור אדם זיתיו אלא למעשר ולחבר ולאפוקי לזה שמקבל עליו לעשות בטהרה ולא קבל ברבים למעשרות וכדאמרן והלכך קאמר דלהא לא איצטריך דבלא"ה אין דרך חבר למכור אלא למעשר ובמתני' לא באו ב"ש להשמיענו אלא טעמא דחששא דהכשר:

מהו צנועי. דקתני וצנועי בית הלל וקאמר כשירי:

א"ר חסדא כך שנינו (בפ"ב דנדה) והצנועות מתקנות להן שלישי וכו' שכל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע:

גמ' אר"א דר"מ היא. המתני' דאיהו דאמר לעיל (בפ"ב) ומהתוספתא הוא דגריס שם (בפ"ג) לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד והוא המוכר הרבה ביחד אבל בעה"ב בין כך ובין וכך צריך לעשר כלומר בין שמוכר במדה דקה בין במדה גסה וחכ"א אחד סיטון ואחד בעה"ב מותר למכור ולשלוח לחבירו במתנה והיינו במדה גסה כדתנינן שם והשתא מפרש ר' אלעזר למתני' דהכא דכר"מ היא דאתיא דס"ל לר"א דטעמא דמתני' משום דכשנתערבו חלקיהם בגת אחת ובא כאו"א ליטול חלקו הוו כמחליפין זה עם זה שהרי אינו ידוע ומבורר חלק של כל אחד והוי כמוכר כל אחד חלקו לחבירו בשביל חלקו שנוטל הוא ולפי סברת ר"מ דלבעה"ב לא התירו למכור את הדמאי עד שיעשר לפיכך אמרו כאן שיעשר דמאי על חלק חבירו של זה שאינו מעשר כדמסיים ואזיל:

הוא פתר לה המעשר מעשר את שלו ודאי וחלקו בכ"מ שהוא דמאי. כלומר משום דר"א מפרש להמתני' דה"ק זה המעשר מעשר את חלק שלו ודאי ומה שאמרו וחלקו בכל מקום שהוא היינו מחלק חבירו צריך שיעשר דמאי ומפני שאינו ידוע ומבורר החלק דשמא שלו הוא הלכך קרי ליה חלקו בכל מקום שהוא וטעמא שצריך לעשר דמאי מחלק חבירו משום דהוי כמוכר לו כדאמרן ולפיכך מוקי להמתניתן כר"מ:

ר' יונה בעי. על הא דר' אלעזר דלדידך דמוקמת לה כר"מ ומטעמא דכמוכר הוה א"כ קשיא מוכר ודאי ומתקן דמאי בתמיה דהרי כאן שחבירו זה ידוע הוא שאינו מעשר פירותיו וחלקו טבל ודאי הוא ואם כמוכר ליה מחשבית ליה לזה המעשר א"כ אמאי קאמרת דאינו מעשר חלק חבירו כ"א דמאי הא בתורת ודאי בעי לתקוני ליה ולא אמרו דהמוכר צריך לעשר דמאי במקום שלא התירו לו למכור עד שיעשר אלא דוקא בפירות שאין עליהן אלא תורת דמאי כגון שלקח פירות מעם הארץ וספק הוא אם מעושרין הן או לאו בהא הוא דאמרו דהמוכר צריך שיפריש תרומת מעשר ומעשר שני כדין דמאי ואח"כ ימכרם אבל הכא הרי חלקו של אינו מעשר הוא ודאי טבל והיה צריך שיתקן ודאי לא דמאי:

לית לך אלא כההיא דא"ר יוחנן ד"ה היא. אלא אין לך לפרש המתני' דטעמא דכמוכר הוי ולא שייכא כלל לפלגתא דר"מ וחכמים וכד"ה היא מתני' וכדמפרש ר' יוחנן דה"ק:

המעשר מעשר את שלו ודאי. וכדפרישית במתני' וכלומר דזהו פשוט דאת שלו מעשר הוא ודאי ואנן הכי קאמרינן דאף שהוא מעשר חלק שלו ודאי מ"מ צריך ג"כ לעשר דמאי כדמסיק ואזיל וחלקו בכל מקום שהוא דמאי וחצי חלקו שביד חבירו משלו דמאי. וכלומר אי שמיע לך דמפרשי למתני' דקתני וחלקו בכל מקום שהוא היינו דמאי הכי הוא דמפרשי דכנגד חצי חלקו שביד חבירו מפריש הוא משלו דמאי והיינו נמי על חצי חלק שלו שהרי נתערבו אחר שכא"וא נתן חלקו בגת ואין ברירה וכשנוטל זה חלקו מן הגת וזה חלקו אמרינן דשמא בכל חלק וחלק שנטל כ"א יש בו חצי חלק של חבירו ולפיכך אע"פ שזה המעשר הפריש ודאי על חלקו אפ"ה חיישינן עכשיו שיש בחלקו חצי חלק חבירו כמו שיש חצי חלקו ביד חבירו וזה שאמרו חלקו בכ"מ שהוא יש בו דמאי והיינו חצי חלק חבירו שבחלקו צריך להפריש עליו דמאי:

מתני' שנים שקבלו את השדה באריסות וכו'. כשבאין לחלוק יכול האחד לומר לחבירו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים וכו'. דכיון שממין אחד הן לא הוו כמחליפין זה עם זה דהוי כמכר ואסור למכור טבל כדתנן בפ' דלעיל אבל הכא לאו מכר הוא:

אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים וכו'. דכיון שהן שני מינין ומחליפין זה עם זה הוי כמוכר לו החטים בעד השעורים שנוטל כנגדם ואסור למכור טבל:

מתני' חבר וע"ה שירשו את אביהן ע"ה. ופירותיו דמאי הן:

יכול הוא החבר לומר לע"ה טול אתה חטים וכו'. דכיון דמין א' הן לא הוו כחליפין ומכר אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים וכו' דכיון ששני מינין הן הוי כמחליפין זה עם זה והרי זה כמוכר דמאי לעם הארץ ואסור:

גמ' תני. בתוספתא דתרומו' (בפ"ב):

בסוריא. שחיוב תרומות ומעשרות שם מדבריהם הוא:

הרי הוא כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה. דחלקו של ישראל טבל הוא וחלקו של עכו"ם פטור ממעשרות והא דקאמר וכמעשר כלומר כמעושר שהוא חולין והרי כאן טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי דס"ל אין ברירה לומר שזהו חלק העכו"ם וזהו חלק ישראל:

רשב"ג אומר וכו'. דס"ל יש ברירה ולאחר שחלקו חלק של ישראל טבל גמור הוא וחייב במעשרות ושל עכו"ם פטור:

מה פליגין. עד כאן לא פליגי אלא בשחלקו השדה בעודה בקמתה דבהא קסבר רשב"ג דהוברר הדבר שזהו חלקו של ישראל וזהו חלקו של עכו"ם אבל אם חלקו אחר שקצרו ועשו גדיש ואז נטל כ"א חלקו אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא שהרי נתערבו השבלין זה בזה ובכה"ג אפילו לרשב"ג אין ברירה והרי טבל וחולין מעורבין הן:

על דעתיה דר' יונה מה בין גדיש מה בין עמרים דקס"ד דר' יונה עמרים בדוקא קאמר דבהא מודה רשב"ג לרבי אבל אם חלקו גדיש ס"ל דפליגי והלכך פריך וכי מה בין חלקו בעמרים לבין חלקו בגדיש ואם כשנתערב בעודן עמרים קאמר דרשב"ג מודה ומהיכי תיתי לומר דאם חלקו אחר שעשו גדיש מן העמרים פליג רשב"ג:

בקוצר כל שהוא ומניח לפניו. כלומר דמשני לא כדס"ד דר' יונה קאמר דבגדיש פליג רשב"ג אלא ר' יונה מוסיף הוא על הא דר' חנינא דקאמר בחלקו גדיש הוא דמודה רשב"ג לרבי ועלה קאמר ר' יונה דאפילו לא עשו גדיש אלא קוצר ומניח העמרים לפניו נמי מודה רשב"ג דהואיל ולא חלקו אלא אחר שנתערבו בעמרים הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה:

הדא דתימא דפליג רבי ארשב"ג דוקא בשקנו בתחלה ע"מ שלא לחלוק בהשדה אלא שיהא נשאר ביניהן בשותפות כל מה שילקטו מהשדה בהא הוא דס"ל לרבי דאף אם חלקו אח"כ אין ברירה והרי חלקן מעורבין הן אבל אם בתחלה קנו השדה על מנת לחלוק בתבואתה אף רבי מודה דאמרי' יש ברירה וזהו חלקו של כאו"א מגיע לו משעה ראשונה ושל ישראל חייב ושל עכו"ם פטור:

מיליהון דרבנן. דלקמן ר' אבהו ור' יוחנן דקאמר משמיה פליגין על ר' הושעיא:

השותפין מחלוקת רבי ורשב"ג. ישראל ועכו"ם השותפין תליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג דלדברי רבי דס"ל אין ברירה לעולם טבל וחולין מעורבין הן ולרשב"ג חלקו של ישראל חייב במעשרות:

האחין השותפין לא לחלוק הן. כלו' והא משכחת לה נמי דין דישראל ועכו"ם בשותפות והן אחין וכגון גר ועכו"ם שירשו את אביהן כעין האי דלקמן במתני' ובאחין השותפין וכי לא לחלוק בירושת אביהן מתחלה הן עומדין ואפ"ה קאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן שאם ירשו שדה בשותפות מחלוקת דרבי ורשב"ג היא בשחלקו השדה בקמתה כדלעיל וא"כ פליגא על הא דר' הושעיא:

גר ועכו"ם שירשו את אביהן עכו"ם יכול הוא לומר לו טול אתה ע"ג וכו'. ואע"ג דחליפי ע"ג ויין נסך הוא ואסורין בהנאה הכא טעמא משום דירושת גר את אביו אינו מן התורה אלא מד"ס כדאמרינן בפ"ק דקידושין שמא יחזור לסורו וכל זמן שלא בא לידו לא קנה הלכך לא הוי כחליפי ע"ג ויי"נ ולא דמי לרישא חבר וע"ה דאפילו קודם שבאו לידו אסור לומר לו טול חטים ואני שעורים דהתם דירושה דאורייתא היא הוי כאלו בא לידו:

ואם משבאו לרשות הגר אסור. משום חליפי ע"ג ויי"נ:

מתני' המוכר פירות בסוריא. היא ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן ולפי שכבש דוד ארצות האלו קודם שנכבשה כל א"י לפיכך לא קדשו בקדושת הארץ ממש אלא במקצת דינים היא כא"י ובמקצת דינים היא כח"ל והקונה פירות בסוריא אינו חייב להפריש דמאי אא"כ ידוע שפירותיהן מקרקע ישראל וזה במוכר פירות בשוק ואומר משל א"י הן חייב הלוקח לעשר:

מעושרין הן נאמן שהפה שאסר. כשאמר משל א"י הן אי לאו דאמר היה הלוקח פטור מלעשר שהרי לא גזרו דמאי על פירות שבשוק בסוריא כדאמרן והלכך הוא האוסר והוא הפה שהתיר ונאמן לומר עשרתי פירות הללו:

משלי הן. משדה שלי שיש לי כאן בסוריא חייב הלוקח לעשר דבפירות של קרקע ישראל גזרו דמאי שסוריא:

ואם ידוע הוא שיש לו שדה בסוריא. וא"כ אין כאן הפה שאוסר וכדמוקי לה בגמרא שרוב מכירות פירותיו הן משדהו וליכא מגו דאי בעי הוה שתיק דמסתמא משדה שלו הן והלכך אינו נאמן לומר מעושרין הן והלוקח חייב לעשר:

גמ' ישראל ועכו"ם וכו'. תוספתא (בפ"ו):

לא יאמר לו וכו' כדמסיק טעמא לקמן:

לא סוף דבר יין נסך וע"ג ומעות. כלומר לאו דוקא יי"נ וע"ג ממש קתני דאז אסור הוא בחליפיהן שנוטל את המעות תחת יי"נ וע"ג אלא אפילו לא היה שם ע"ג ממש אלא שהיו שם שני צלמים ואחד עשוי כמין דלופקי וזהו כמין כלי שמניחין כוסות ואשישות של אוכלין ומשקין עליו וממנו נוטלין ומשימין על השלחן כעין ששנינו בפ' בתרא דע"ז מה שעל הדלופקי וכו' ואותן הצלמים שעשויין כמין כלים הללו אין בהן חשש ע"ג כדאמרינן בהאי תלמודא בפ' כל הצלמים (בהלכה ב') על המתני' המוצא שברי כלים והן עשוין כצלמים הרי אלו מותרין ומפרש ר' יותנן התם מפני שרובן באין מן הדלופקיות מן מיני כלים שהוזכרו:

ואחד שאינו עשוי כמין דלופקי. ואותו הצלם יש בו חשש ע"ג ואע"ג דאינו אסור אלא משום ספק שמא עבדו לו כדאמרינן במתני' דכל הצלמים דאיסורן משום ספיקא הוא דהואי אפ"ה אסור לומר לו טול אתה אותו שאינו עשוי כמין דלופקי וכו' דנראה כחליפי ע"ג:

ויאות. א"ר יוחנן דאפי' בספק ע"ג חיישינן משום חליפין וכדשמעינן רישא דמתני' חבר ועם הארץ וכו' והיו שם פירות מוכשרין וזהו לח ופירות שאינן מוכשרין יבש שמא אומר לו טול וכו' הא ודאי אסור כדקתני בהדיא לא יאמר לו טול אתה הלח ואני היבש ואע"ג דהכא ג"כ אינו אלא משום חששא דשמא נטמאו הואיל ומוכשרין הן וה"ה ה"נ כאן:

והא מתני' פליגא. על האי ברייתא דהא קתני דמותר לומר לו טול אתה ע"ג ואני מעות וכו' ומשני אמור סיפא ואשכחת לה דלית היא פליגא דהא קתני דוקא קודם שבאו לידו הוא ואם משבאו לרשות הגר אסור והכא בברייתא קנו קתני:

מכיון שקנה כמי שנכנסה לרשותו. וכלומר דקמ"ל בברייתא דכאן אע"פ שלא נכנסה לרשותו ממש מכיון שקנה בדרכי הקניה מן העכו"ם אסור לו להחליפן עם העכו"ם שותפו כ"א יוליך הנאתם לים המלח:

עקילס הגר וכו'. סיפא דהתוספתא היא:

והחמיר על עצמו וכו'. אע"פ שעדיין לא באו לרשותו והיה רשאי להחליפן עם אחיו:

תלתא אמורין. פליגי בהא:

חד אמר דמי ע"ג. כולה הוליך לים המלח ואידך אמר דמי חלקו בלבד ואידך אמר הוליך הע"ז עצמה לים המלח ולא שהיה החיוב בדבר אלא בשביל לעקור ע"ג מבית אבא שלו:

מתני' ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק. מתני' מיירי כגון שהלך אצל המוכר שהוא ג"כ חבר והמוכר יודע מהשליחות ששלח ע"ה את החבר הזה לקנות לו ואמר השליח החבר להמוכר תן לי אגודת ירק אחת או גלוסקין אחד סתם ולא הודיעוהו בפירוש בשעת הקנייה שבשביל ע"ה הוא לוקח אפ"ה פטור השליח הזה מלעשר דמכיון שידע המוכר החבר מהשליחות ששלח ע"ה לזה אמרינן דמסתמא היה דעת המוכר שבשביל ע"ה לוקח הוא זה ותיקן את מה שנתן לו לפי שאסור למכור לע"ה דבר שאינו מתוקן והלכך פטור השליח החבר מלעשר מפני שכבר תיקנו המוכר החבר:

ואם אמר השליח החבר להמוכר שלי זה וזה של חבירי כלומר שלקח אחת ג"כ בשביל עצמו ואמר זהו בשבילי וזה יהיה בשביל חברי ע"ה ששלחני ונתערבו אח"כ חייב זה השליח החבר לעשר את שתיהן לפי שמה שנתן לו המוכר בשבילו מסתמא לא תיקנו שהרי המוכר לחבר א"צ לעשרו שיודע הוא שהחבר בעצמו יתקן לו ונמצא שנתערב הבלתי מעושר עם אותו שלקח בשביל ע"ה והוא מעושר ולפיכך צריך הוא עכשיו לתקן הכל:

ואפי' הן מאה. אותן של ע"ה כשנתערב בהן אחת שלו והוא בלתי מעושר חייב לעשר את הכל דמאי והכי מוכח פירושא דהמתני' בגמרא:

גמ' תמן תנינן. לעיל בפ"ח דפא' (ה"ב):

והכא את אמר הכן. בתמיה ואסיפא דמתני' הוא דפריך דבידוע שיש לו שדה אחת בסוריא אינו נאמן לומר מעושרין הן והא התם תנינן דנאמנין לומר זה של לקט ושכחה ופאה כשהוא בשעתן ופטורין ממעשרות ואע"ג דהתם נמי ספק הוא אם הוא משל חיוב או לא סומכין עליו:

תמן שתיקנו פטור. לא דמי דהתם שתיקנו פטור כלומר שתיקה שלו כשאינו אומר כלום פטור הוא שהרי לקט שכחה ופאה פטורין הן ממעשרות ובשעתן תלינן דמה שהוא ביד עניים מסתמא ממתנותיהן היא הלכך לא עליו בלבד אנו סומכין אלא דסמכינן אחזקה וחזקת פיטורן מסייע לדיבורא דידיה:

ברם הכא שתיקונו חייב. אם שותק הוא מחייב דהא אי לאו דיבורא דידיה חייבין הן הפירות לתקנן מכיון שידוע שיש לו שדה והלכך לא סמכינן אדיבורא דידיה ואינו נאמן לומר מעושרין הן היכא דליכא מיגו דאי בעי הוי שתק:

ותני כן. בתוספתא דמייתי לקמיה דאת שתיקונו פטור נאמן הוא להחמיר כלומר והכא נמי אלו היה אומר זה לאו משל לקט שכחה ופאה הוא היה נאמן בזה להחמיר ולחייבו במעשרות:

ברם הכא. אמתני' דפאה קאי דמסיק ואזיל למילתיה וכלומר אבל השתא שאומר זה של פיטורא הוא ואין כאן אלא פירושו להקל דבלאו הכי בחזקת פטור הוא והוא פירש ואומר זהו של לקט או של שכחה ופאה הלכך הוא נאמן:

תני. בתוספתא (פ"ה):

באו וטלו לכם ממני פירות עזק הן. כן הוא שם. עזק שם מקום שבא"י ופירותיו משובחים או שאומר של ערלה ושל נטע רבעי הן ומשובחין הן מפירות אילן זקן אינו נאמן מפני שהוא כמשביח מקחו אבל אם אמר מעכו"ם פלוני הבאתים למכור וידוע הוא שפירותיו של פלוני של ערלה הן וכיוצא בהן נאמן הוא להחמיר אם אומר של איסור הן דברי רבי והיינו הא דקאמר לעיל ותני כן דמה שתיקונו פטור וכלומר אם שותק הוא לא היינו חוששין שפירות הללו של איסור ואם אומר שהן של איסור ואין כאן להשביח מקחו נאמן הוא להחמיר אליבא דרבי:

היה צווח לפי תומו. שלא אמר באו וקחו ממני אלא לפי תומו היה אומר פירות אלו של איסור מהו שיהא נאמן:

ר' יודן בעי מן מאי דתימא כותי כעכו"ם. כלומר דהש"ס מפרש דלא תקשי מאי קא מיבעיא ליה לר' יודן הא אנן תנן בשילהי האשה בתרא בעכו"ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות ומשמע אבל מסל"ת נאמן וכדאמרינן התם בהדיא והלכך קאמר דלאו על עכו"ם ממש בעא ר' יודן אלא למ"ד דס"ל כותי כעכו"ם הוא דקמבעי' ליה אם בהא נמי דיניה כעכו"ם הוא לענין מסל"ת:

דאיתפלגון. וכו' פלוגתייהו בתוספתא דתרומות (פ"ד) והובא לעיל (בפ"ג) ובכמה מקומות:

והוא שיהא רוב מכנסו משלו. על הא דתנן במתניתן דאם ידוע שיש לו שדה בסוריא אינו נאמן לומר מעושרין הן והוא שידוע ג"כ שרוב מכנס של אוצרו והוא מוכר ממנו משלו הוא דבהא אמרינן דמסתמא משדהו הביאו:

אני אומר מן השוק לקח. ונאמן הוא דבפירות מן השוק לא גזרו דמאי בסוריא והלכך כאן אף שיש שדה לזה שהוריד אריס לתוכה כשזה אומר מעושרין הן תלינן דמן השוק הוא שלקח ומה שאומר מעושרין הן היינו כאלו אומר שפטורין הן:

והוא שיהא אותו המין מצוי וכו' וכדמסיק דאע"פ שאותו המין ג"כ הוא בתוך שדהו מ"מ אם מצוי הוא בשוק תלינן להקל ומותר:

גמ' מתני' דר' יוסי דתני הלוקח סתם א"צ לעשר. כצ"ל והכי איתא בתוספתא (ריש פ"ח) ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחד גלוסקין אחד ר' יוסי אומר א"צ לעשר ר' יהודה אומר צריך לעשר ובלוקח סתם מיתוקמא פליגתייהו כדמפרש ואזיל:

מה אנן קיימין דבמאי עסקינן לפלוגתייהו:

אם בשאמר לו צא ולקח לי. שא"ל ע"ה להחבר כן כלומר דמיירי בשהגיד השליח ג"כ להמוכר בשעה שבא לקנות ממנו כך אמר לי פלוני ע"ה צא ולקח לי א"כ שלוחו הוא ואדעתא דהמשלחו נתן לו. ואמאי פליג ר' יהודא וס"ל דצריך לעשר הא מכיון שהמוכר החבר מסר לידו בשביל ע"ה המשלחו ודאי מן דבר המתוקן מסר לו דאין מוכרין דבר שאינו מתוקן לע"ה:

צא ולקח לך. ואם בשאמר לו ע"ה לחבר צא וקח לך במעות האלו וכך א"ל להמוכר החבר א"כ שלו הוא וכן המוכר אדעתא דידיה להוי יהיב ליה ואמאי קא"ר יוסי דא"צ לעשר הא כיון דחבר הוא לא נתן לו מדבר המתוקן דסמיך המוכר עליה דאיהו מתקן ליה:

אלא כי אנן קיימין בסתם. כלומר אלא ודאי בשזה השליח לקח סתם מהמוכר ולא אמר לו כלום בשביל מי הוא לוקח עכשיו ובהא פליגי דר' יודה סבר לא נתכוין המוכר לזכות אלא להלוקח וכיון שהלוקח חבר הוא נתן לו מדבר שאינו מתוקן ע"מ שהוא יתקננו והלכך צריך לעשר ור' יוסי ס"ל כיון דמיהת ידע המוכר מהשליחות אע"פ שלקת בסתם לא נתכוין המוכר הזה לזכות אלא לבעל המעות הע"ה וא"כ לא מסר לידו כי אם דבר המתוקן והלכך אין השליח החבר צריך לעשר:

לפיכך אם נתן אחת יתירה וכו'. סיפא דהתוספתא שם לקמן היא נתן לו אחת יתירה רבי יהודה אומר לשליח ר' יוסי אומר לאמצע:

ופריך הש"ס מחלפא שיטתיה דר' יוסי וקשיא דידיה אדידיה דהא תמן ברישא הוא אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות והכא את. אומר הכין דאם נתן המוכר אחת יתירה על המקח שניהן חולקין בו ואמאי הרי הכל לבעל המעות הוא כיון דאדעתא דדידיה זכי ליה:

כאן ומשני דה"ט דסיפא דכאן ע"י מעותיו של זה המשלח וע"י רגליו של זה השליח שהטריח עצמו לילך ולקנות דעת המוכר היה באחת יתירה שהוסיף שיהיה של שניהן ולפיכך שניהן חולקין אבל ברישא דמיירי בגוף המקח ודאי לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות:

תני. בתוספתא שם. רשב"ג אומר אם החליף. השליח הזה את המעה שנתן לו המשלח ולקח בעד המעה שלו צריך הוא לעשר וטעמא דכיון ששלח בו יד נתחייב הוא באחריותו כדמסיים ר' יוסי אמורא לקמיה והוי כמי שלוקח בשביל עצמו ואפי' אליבא דר יוסי בברייתא דלעיל דס"ל דבסתמא אמרינן דדעת המוכר היה לזכות לבעל המעות וא"כ הרי המוכר כבר תיקן מה שנתן לו ואמאי צריך זה השליח לעשר הא ליתא דר' יוסי לא אמר שבודאי תיקן המוכר מה שנתן לו אלא דבלוקח סתם תלינין לקולא ואמרינן דהואיל והמוכר ידע מהשליחות והמשלח עם הארץ הוא מסתמא לא מסר להשליח דבר שאינו מתוקן בשביל ע"ה המשלחו והלכך כאן שהחליף זה השליח את המעה ולקח בשלו לא תלינן לקולא אלא דהוי כמי שהחבר לוקח מהחבר ונותן לו דבר שאינו מתוקן מפני שסומך עליו שהוא יתקן אותו וה"נ כן דהא לא ידעינן בבירור שזה המוכר נתן לו דבר המתוקן כדאמרן והלכך הואיל והוי כמי שלקח לעצמו אסור לו להוציא מידו דבר שאינו מתוקן וצריך לעשר ואח"כ יתננו לע"ה המשלחו:

אמר רבי יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן וכו' כצ"ל וכדפרישית:

שמואל אמר במחלק בידיו. אסיפא דמתני' קאי ואם אמר זו שלי וזו של חבירי ונתערבו חייב לעשר ומשמע אבל כל זמן שלא נתערבו אינו חייב לעשר אלא את שלו וע"ז קאמר שמואל במחלק בידיו בשעה שהוא לוקח ונותן לחלק שלו בפ"ע וחלק של ע"ה בפ"ע והואיל וניכר כל חלק וחלק אמרינן דחלק של ע"ה נתן המוכר מדבר המתוקן וחלקו של השליח נתן מדבר שאינו מתוקן מכיון שחבר הוא ואינו מעשר אלא על שלו:

אמר רבי אלעזר והוא שנטל חלקו בסוף. וכדמפרש ר' יונה צורכה לדין וצורכה לדין וכלומר דלא פליגי שמואל ור' אלעזר הדדי אלא דלפעמים הוא כך ולפעמים הוא כך ותרוייהו איצטריכו לזה ולזה כדמסיק ואזיל:

חילק בידו ונטל חלקו בתחלה וכו'. כלומר מה דאמר שמואל דבחילק בידו תליא מלתא היינו דבכה"ג אין הפרש בין נטל חלקו בתחלה או לבסוף אלא אפילו נטל חלקו בתחילה א"צ לעשר אלא על שלו דכיון שהבדיל ונתן חלקו בפני עצמו יודע הוא המוכר דמה שלוקח אח"כ הוא בשביל ע"ה ונותן לו מדבר המתוקן:

לא. חילק בידו. כלומר ומה דא"ר אלעזר והוא שנטל חלקו בסוף היינו אם לא חילק בידיו להבדיל כל חלק וחלק בפ"ע אלא אמר להמוכר תן אגודה אחת או כך וכך בשבילי ובשביל חבירי ע"ה בזה אמרי' דאפשר בתחלה נתן המוכר מדבר שאינו מתוקן בשביל חלקו של השליח ואח"כ נתן בשביל חלק ע"ה ומדבר המתוקן ואפשר נמי איפכא והואיל ואינו ידוע היה צריך לעשר על הכל דהוי כמי שנתערבו ועד שיטול חלקו בסוף והיינו אחר שאמר להמוכר תן כך וכך בשביל פלוני ע"ה ונתן לו אמר תן ג"כ בשבילי דבהא ליכא למיחש למידי ובכה"ג אינו מעשר אלא על שלו כל זמן שלא נתערבו:

תני. בתוספתא (פ"ה) וגרסי' להא נמי בפ"ב דקידושין (בהלכה א'):

ואינו חושש על שכרו לא משום שביעית. שמא יקח בו פירות שביעית מן החשוד למוכרן:

ולא משום מעשרות. שמא יקח את שאינו מעושר והוי כמאכילו דבר האסור דהא איהו לא ספי ליה מידי דאיסורא אלא דמים הוא נותן לו:

ולא משום יין נסך. אם זה הפועל עכו"ם הוא ולוקח לו יין לא הוי כנהנה זה מיי"נ דהא איהו לא יהיב ליה מידי:

אבל אם אמר לו צא ולקח לך וכו' מן החנוני ואני נותן לך דמים אח"כ לפרוע חוששין. וכו' דהוי כמו שהוא לוקח האיסור ומאכילו וכדמפרש טעמא ופליגי בה ר"ז ור' הילא:

נעשה החנוני שלוחו של בעה"ב. כלומר שזהו כמו שנעשה החנווני שלוחו של בעה"ב לזכות להפועל דבר האסור דהא עד דלא יהיב דמי לא סליק נפשי' ור' הילא קאמר משום דהוי כמי שהפועל זוכה לבעה"ב דבר האסור משל חנווני כדי לזכות אח"כ לעצמו:

מה נפק מביניהון. בין הני טעמי:

היה החנווני חרש. איכא בינייהו דלדעתיה דר' זירא דהחנווני כשלוחו של בעה"ב הוא אין כאן חשש על בעה"ב שהרי אין שליחות לחרש וכאלו נתן לו מעצמו הוא אבל לדעתיה דר' הילא דהפועל הוא דהמזכה לבעה"ב מהחנווני חושש אפילו בחנווני חרש. ובקדושין שם מוסיף עוד דגריס היה הפועל חרש דאיכא בינייהו איפכא על דעתיה דר' הילא לא חשש שאין זכיות לחרש ועל דעתיה דר' זעירא חשש כלומר לפי שאחרים אין יכולין לזכות לחרש דלא שייכא זכייה לחרש וא"כ לר' הילא אין חשש שאין החנווני יכול לזכות להפועל ולר"ז יש כאן חשש לפי שהחנווני הוא עושה שליחותו של בעה"ב ולא מיקרי זכות מאחרים ואף בשביל החרש יכול לעשות שליחותו ונמצא דהוי כאלו הבעה"ב מאכילו:

לא יאמר אדם לחבירו. ע"ה הילך מאתים דינר ושקול על ידי לאוצר המלך שהיו נותנין מתבואותיהן מס לאוצר המלך מפני שזה נותן דבר שאינו מתוקן והוי כשלוחו ונמצא זה פורע חובו מן הטבל אבל אומר לו הא לך כך וכך ופרשני מן האוצר מלטני ממנו דאפשר ליה לסלוקי במעות וכן לאומנות המלך הדין כן:

הדרן עלך המקבל שדה