מתני' מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. דין המבוי כך הוא אם יש לו ג' מחיצות וראשו אחד פתוח לרה"ר וזהו נקרא מבוי סתום דינו ככרמלית שמותר מן התורה לטלטל בתוכו אפילו באלף אלא שמדברי סופרים אסור לטלטל בתוכו כי היכי דלא אתי לאחלופי בר"ה שאסור מן התורה לטלטל בתוכו אם רחב ט"ז אמה שדומה לדגלי המדבר דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן ואשכחן בעגלות של לוים שברוחב ט"ז אמה היו מהלכין והואיל אם היה מפולש משני ראשיו לרה"ר ורחב ט"ז אמה אסור לטלטולי ביה מדאורייתא גזור ביה רבנן אפי' בסתום ראשו א' אם ראש הב' פתוח לר"ה ואין מטלטלין בתוכו עד שיעשה לו תיקון או בלחי בצד ראש הפתוח או בקורה על גביו. וכן אם היה מפולש משני ראשיו והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה אלא שאינו רחב ט"ז אמה שרי לטלטולי ביה מן התורה שהרי דינו ככרמלית וחכמים אסרו לטלטל בתוכו עד שיעשה. לו תיקון ותיקונו של מבוי המפולש הוא שעושה לו צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן והשתא קאמר התנא שאם תיקן להמבוי בקורה ונותן להקורה גבוה מעשרים אמה ימעט שצריך הוא להשפיל את הקורה עד שתהיה למטה מעשרים או שיעשה למטה איצטבא ברחב טפח עד שיתמעט הגובה מעשרים עד הקורה וטעמא מפני שתיקון הקורה משום היכירא הוא ולמעלה מעשרים לא שלטא ביה עינא והלכך אם היה בהקורה אמלתרא והוא כמין כיור וציור עד שיהיה הכל מסתכלין בה אע"פ שהוא למעלה מעשרים אמה כשרה:

רבי יהודה אומר אינו צריך. דס"ל לרבי יהודה דטעמא דקורה משום מחיצה ואמרינן בה פי תקרה יורד וסותם ואע"פ שהוא למעלה מעשרים. ואין הלכה כר' יהודה דקיימא לן קורה משום היכירא ולחי הוא משום מחיצה ולפיכך נמי חלוק דין מבוי שהכשירו בקורה מדין מבוי שהכשירו בלחי לענין חיוב זריקה מרשות הרבים לתוכו או מתוכו לרשות הרבים לפי שהקורה משום היכר הוא לענין היתר טלטול בתוכו אפי' מדרבנן אם נשתתפו בו אבל לענין חיוב זריקה נשאר כמו שהיה שאין כאן אלא ג' מחיצות שלימות וג' מחיצות היכא שראשו פתוח לרשות הרבים דין כרמלית יש לו לכל מילי לענין טלטול שצריך תיקון מד"ס וכן לענין זריקה והלכך הזורק לתוכו פטור מן התורה כדין הזורק מר"ה לכרמלית אבל מבוי שהכשירו בלחי ולחי משום מחיצה הוא והרי יש כאן ד' מחיצות והוי רה"י גמור והזורק מר"ה לתוכו או מתוכו לר"ה חייב. ואין המבוי ניתר בלחי או בקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מד' אמות ולמעלה ויהיה ארכו יותר על רחבו אבל מבוי שארכו כרחבו הרי הוא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו וכל לחי במשהו או בפס רחב ד' טפחים מרוח אחת:

והרחב מעשר אמות ימעט. מפני ששיעור עשר אמות הוא רחב סתם פתחים וטפי מהכי לאו פתח מיקרי אלא פירצה ואנן פתח בעי' וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתו ולהעמידו על עשר או פחות:

ואם יש לו צורת הפתח. שהוא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם אף על פי שאינו נוגע בהם אין צריך למעט. וכל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים הוא אמה בת ששה טפחים וכל טפח ארבע אצבעות באגודל אלא שלפעמים משערין באמה בת ששה טפחים עוצבות ודחוקות זה לזה ופעמים משערין באמה בת ששה טפחים שוחקות ורווחות וזה וזה להחמיר כיצד משך המבוי בד' אמות שוחקות וגובהו עשרים אמה עוצבות רוחב הפרצה עשר אמות עוצבות וכן כל כיוצא בזה להחמיר וכיוצא בהם לענין סוכה וכלאים:

גמ' ר' יוסה אמר לה סתם. ולא בשם רב ורבי אחא קאמר לה בשם רב לפרש טעם פלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן במתני':

מפתחו של היכל. שהיה גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות כדתנן בריש פ"ד דמדות:

מפתח האולם. שהיה גבהו מ' אמה ורחבו עשרים אמה:

ופריך אם ר' יהודה. מפתח האולם גמר אם כן דיו להכשיר ארבעים אמה גובה בדוקא כדתנינן תמן במדות (שם) פתח האולם וכו' ואלמה תני ר"ח אליבא דרבי יהודה אפי' ארבעים וחמשים אמה כשר ובר קפרא תני אפי' מאה אמה:

אמר ר' אבין וכו'. כלומר אלא דלא רבנן ילפי מפתחו של היכל ולא רבי יהודה יליף משל אולם אלא לשיטתייהו הוא דאזלי כדתנינן תמן לקמן סוף פ"ט:

וכן גשרים וכו' דברי ר' יהודה. דס"ל ב' מחיצות דאורייתא ואמרי' פי תקרה יורד וסותם והלכך מכשיר ג"כ כאן אפי' גבוה ביותר דלדידיה דס"ל קורה משום מחיצה אמרינן פי תקרה יורד וסותם. ורבנן כדעתיהון דלא ס"ל התם פי תקרה יורד וסותם כדמפרשינן לקמן שם וה"נ במבוי לא שייך אליבייהו למימר פי תקרה והואיל וסבירא להו דקורה לאו משום מחיצה אלא להיכרא דלא ליתי לאחלופי בר"ה והלכך טפי מכ' אמה דליכא היכרא ימעט:

היך מה דתימר תמן וכו'. סיומא דמילתא אליבא דרבי יהודה היא. והגי' בריש סוכה יותר נוחה היא דגריס התם היך מה דאת אמר תמן את רואה את התקרה כאלו היא יורדת וסותמת כך את אמר הכא את רואה את המלתירה כאלו היא יורדת וסותמת. ובכאן נתהפכו התיבות בהעתקה. מלתירה היא הקורה של המבוי כפשטה ולאו דאית בה ציורי שאותה נקראת אמלתרא:

היא דעתיה דר' יודה בסוכה וכו'. כעין קושיא היא דמכדי חזינן דטעמיה דר"י ודרבנן בסוכה כמו במבוי דלרבנן משום היכרא ורבי יהודה לית ליה משום היכרא ואיפלוגי בתרתי למה לי. ויש לפרש נמי בניחותא דקאמר דטעמייהו בפלוגתא דסוכה כעין דפליגי במבוי וקאמר הש"ס עלה ולא דמיא וכו' כלומר דמ"מ לא דמיין להדדי דיני דסוכה לדיני דמבוי כדחשיב לקמיה:

דוקרנין כשרין בסוכה. אם נעץ ארבעה קונדסין בארץ וסיכך על גבן:

ופסולין במבוי. שאם נעץ שתי יתידות בשני כותלי מבוי מבחוץ והניח קורה על גביהן פסול דבעינן קורה ע"ג מבוי וליכא:

ותני. בברייתא כן הביא וכו':

הדא דתימר. דבמבוי פסול היינו דוקא בגבוהין הדוקרנין משלשה ולמעלה מכותלי המבוי אבל בפחות משלשה כשר דכל פחות מג' אמרינן לבוד והוי כמונח הקורה על גבי מבוי:

בשאין בהן רוחב ארבעה. בהא הוא דפסול בגבוהין שלשה מכותלי המבוי אבל אם יש בהן רוחב ארבעה הואיל ומקום חשוב הוא נחשבין כאלו הן מכותלי המבוי עצמו ואפילו גבוהין כמה כשר דהוי כאלו כותלי המבוי נגבהו ובלבד שיהיה תוך חלל עשרים:

דפנות. וכן יש בדפנות שהן כשרות בסוכה ופסולות במבוי כדמסיק ואזיל דתני בברייתא כן גבי סוכה שתים כהלכתן וכו' ובמבוי אינו כשר עד שיהא מגופף מארבע רוחותיו והיינו ג' מחיצות ולחי או קורה דהוי כמגופף מד' רוחותיו:

רחב וכו'. וכן ברוחב מי' אמות דבסוכה כשרה שהרי שלישית אפילו טפח אפי' הסוכה רחבה כמה ובמבוי אם הוא רחב מי' אמות פסול אם אין לו צורת הפתח:

הדלה עליה וכו'. ויש שבסוכה פסולה ובמבוי כשר כגון הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וסיכך על גבה פסולה כדתנן פ"ק דסוכה ואלו במבוי כשר כדתנינן בתוספתא דמכילתין פ"ק מבוי המקורה מרוח אחת והדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסם מרוח אחרת אין צריך כלום:

הדא דתימר על בית סאתים. כלומר והא דכשר במבוי בהדלה עליה את הגפן וכו' דוקא עד בית סאתים אבל אם הוא יותר מבית סאתים והדלה עליה את הדלעת ואת הקיסם נעשית כמחיצה של קרפף שהוקף לדירה. דמדינא מותר לטלטל בו אפי' ביותר מבית סאתים ואם נזרע רובו הזרעים מבטלין את הדירה ואין מטלטלין בו אלא בד' אמות וה"נ במבוי כן:

חמתה מרובה וכו'. דברים שבין סוכה למבוי קחשיב ואזיל:

לא סוף דבר מקורה. כולו אלא אפילו נתן מלתרא אחת ע"ג בשביל תקרה ויש בו רחב ד' טפחים מתרת את המבוי ואפילו גבוה כמה דהוי כמבוי מקורה וא"צ תיקון אחר:

ר' אחא רבי חיננא בשם כהנא אין הלכה כר' יודה. כצ"ל כדקאמר לקמן בהדיא. וכן הוא לקמן ריש פ"ו:

דלא כן מה אנן אמרין וכו'. כלומר דפריך הש"ס מאי קמ"ל וכי אי לאו דקאמר אין הלכה היינו אומרין תהא הלכה כר' יודא נגד חכמים החולקים עליו בתמיה:

אלא בגין דאמר רבי יעקב בשם ריב"ל הלכה כדברי המיקל בהלכות עירובין ואפילו ביחיד אצל רבים כדמסיק ואזיל:

ואמר רב נחמן בשם ריב"ל. לקמן בפרק מי שהוציאוהו הלכה כר' יוחנן בן נורי דקאמר במתני' שם מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות. ומקשינן עלה לא כן וכו' לא כן וכו'. כלומר מאי איצטריך ליה לריב"ל למימר. הלכה כר' יוחנן בן נורי הא כבר שמעינן ליה דקאמר הלכה כדברי המיקל בעירובין:

וקשיינן עלה. דמאי קישיא הא שפיר איצטריך משום דהוינן סברין מימר דוקא ביחיד אצל יחיד הא יחיד אצל חכמים לא הלכך אתא וכו' לאשמעינן דהלכה כר' יוחנן בן נורי ואפי' במקום החכמים החלוקין עליו:

וכא וכו'. השתא מסיק לשנויי הקושיא על כהנא משום דהכא נמי ה"א תהא הלכה כר' יהודה דמיקל בעירובין קמ"ל דאין הלכה כר' יהודה. א"נ האי וכא תהא הלכה כר' יהודה מסקנת הקושיא היא והכי פריך דאמאי לא תהא הלכה כר' יודה הא מסקינן התם גבי פלוגתא דרבי יוחנן בן נורי דהלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו ביחיד במקום רבים וא"כ ה"נ כן. והשתא שייכא שפיר הא דמייתי לשמואל דלקמיה:

שמואל אמר וכו'. וכן נמי אמר שמואל הלכה כדברי המיקל בעירוב וא"ל רב חייא בר אשי אם כגון הא דתנינן לקמן בסוף פ"ט וכן גשרים המפולשין וכו' נמי הלכה כר' יודה הוא ואהדר ליה שמואל וכי לא עירובין אמרתי לך אלא מחיצות בתמיה דהתם במחיצות פליגי וסבר כהנא נמי כהאי דשמואל לחלק בין עירובין למחיצות. ולפום כן צריך הוא מימר אין הלכה כר' יודה והאי מלתא גופא קא משמע לן נמי דטעמא דהכא אין הלכה כר' יודה משום דה"נ במתני' פלוגתייהו במחיצות הוא דהוה כדפרישית במתני':

לא אמר אלא למעלה וכו'. אמתני' הוא דמהדר דלא אמר אלא דוקא בשהקורה היא כולה למעלה מעשרים ממש. הא בסוף עשרים שהקורה כלתה בסוף גובה עשרים ואע"פ שמקצתה למעלה מעשרים כשר. ואתיא האי מילתא כרב דלקמיה:

דרב אמר סוף שיעורין להקל. כלומר סוף דבר בשיעורין של חכמים אזלינן לקולא:

רבי יוחנן. שמעינן ליה דס"ל סוף שיעורין להחמיר וכהאי דאמר רבי יוחנן מבוי שקורתו למעלה מעשרים אם בא למעט נותן קורה למטה הימנה בתוך עשרים וממעט החלל בתוך עשרים. ואמר ר' יוסי ענה והוא שיהא כל הכשר הקורה בתוך עשרים אלמא דסוף שיעורין להחמיר:

רבי חלקיה קאמר דההיא אפילו כרב אתיא שאף על פי דס"ל לרב סוף שיעורין להקל מודה הוא הכא בשהיתה הקורה כולה למעלה מעשרים ובא למעט שצריך שיהיה המיעוט כולו בתוך עשרים:

דרב אמר שחיטה וכו'. כלומר וכדאשכחן גבי שחיטה דסבירא ליה לרב מחצה על מחצה כשרה דמדינא מחצה על מחצה כרוב דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשייר רובא:

ולמה אמרו מחצה על מחצה פסולה מפני מראית העין. שלפעמים יטעה ויסבור ששחט רוב ולפיכך אמרו חכמים ברוב. וה"נ שאם תימר שיתן בתוך עשרים וכלומר שלא ידקדק בהמיעוט ויתן מקצתו בתוך עשרים אף הוא נותן למעלה מעשרים שיסבור שתיקנו ובאמת לא תיקן כלום. הלכך אמרו שידקדק שיהא כל הכשר קורה בתוך עשרים. אבל אם מתחלה לא נתן הקורה למעלה מעשרים אלא בסוף עשרים כשר:

ימעט. קתני במתני' ומפרש כיצד ימעט עושה איצטבא על פתח המבוי מלמטה תחת הקורה ומתיר את המבוי בכך:

כמה יהא בה. ברוחב האיצטבא לתוך אורך המבוי:

ארבעה טפחים כדי מקום. כצ"ל. ובספרי הדפוס טעות אגב שיטפא דלקמן. דארבעה טפחים מקום חשוב הוא בכל מקום:

טפח כדי קורה. כלומר היכר שלמטה כהיכר הקורה שלמעלה דשיעור הקורה רוחב טפח:

חברייא אמרין כל שהוא. סגי שהרי אין כאן עכשיו גובה עשרים על רוחב טפח שנתמעט בכל שהוא שלמטה:

צריך לחוק. בקרקע המבוי כדי להשלימו לעשרה:

כמה יחוק. משך החקק לתוך אורך המבוי:

כדי מבוי. שהכשר מבוי בארבע אמות:

ומתיר המבוי בין מבפנים בין מבחוץ. שהחריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי הוא כמחיצה ומתיר מבחוץ שנראה המבוי כסתום וכן מבפנים דעכשיו יש בו הכשר גובה. ועמוק עשרה דנקט משום התירו מבחוץ הוא:

בתוך שלשה לכותלי המבוי. דאז כלבוד דמי:

ואפי' כמ"ד תמן ארבעה. גבי שתי קורות דפליגי בתוספתא פ"ק היתה יוצאת זו מכותל זה וזו יוצאה מכותל זה או שהיתה יוצאה מכותל זה ואין מגעת בכותל אחר אם יש שלשה טפחים ה"ז צריך למעט. רשב"ג אומר ארבעה דס"ל פחות מארבעה הוי לבוד. והשתא קאמר דאף רשב"ג מודי הכא בשלשה דשאני תמן שהוא חוץ למבוי ברם הכא בתוך המבוי שהרי עיקר התיקון של החריץ להכשיר הגובה של תוך המבוי ולפיכך נמי צריך רחב ארבעה לתוך אורך המבוי. הלכך מודה הוא שצריך שיהא בתוך שלשה לכותלי המבוי:

עשה גדר וכו' מתיר המבוי. דהחריץ והגדר דין אחד להן:

היה שם גדר. כגון חומת אבנים שנפלה ונעשה גל משופע:

אם מתלקט הוא עשרה טפחים. גובה מתוך שלש אמות וקודם שיגיע לכדי הילוך שלש אמות במידת שיפועו עדיין אין בגבהו עשרה טפחים:

צריך קורה. להתיר המבוי:

ואם לאו. אלא שהוא מתלקט גובה עשרה קודם שיגיע לכדי הילוך שלש אמות הרי הוא כמחיצה ואין צריך קורה:

אית תניי תני מתוך ארבע. אמות ומפרש לה דמאן דמחמיר וקאמר מתוך שלש כרבנן ומאן דמיקל וקאמר מתוך ארבע רבי מאיר היא דשמעינן ליה דמיקל בכה"ג כדתנן לקמן בפרק כיצד מעברין גבי מדידת תחומין היה מודד והגיע לגיא או לגדר מבליעו וחוזר למידתו. ואם אינו יכול להבליעו בזו אמר רבי דוסתאי בר ינאי משום ר"מ שמעתי שמקדרין בהרים. וה"נ מאן דמיקל אליבא דר"מ הוא:

היה מונדרן באמצע המבוי. מדרון משופע ושיפועו הולך לצד פנים של המבוי:

לעליונים. הדרים במבוי ולפנים נידון השיפוע משום חריץ ומתיר ולתחתונים הדרים במבוי לצד חוץ ושם הוא גבהות של המדרון נידון להם משום גדר:

הרחב וכו' נותן מלתרא. קורה או פס אחד בפתח המבוי למעט רוחב הפתח ומתיר בזה כל המבוי:

לרוחב איתאמרית. על ואם יש לו צורת הפתח קאי דקתני במתני' גבי רחב מעשר אמות:

ורבנן עבדין לה. להך התירא אפי' בגבוה שאם יש לו צורת הפתח אפי' גבוה ביותר א"צ למעט:

ולא כפרוץ למלואו הוא. ואמאי תהני ליה צורת הפתח ברוחב ביותר הרי פרוץ במלואו הוא לר"ה ומשני נעשית כאכסדרה בבקעה שעומדת ע"ג עמודים ובין עמוד לעמוד פתוח הוא. ואע"פ שהיא כנפרצה במלואה ברוח אחת והוא יותר מעשר אמרינן פי תקרה יורד וסותם ומותר לטלטל בכולה:

רבי מתיר אכסדרה בבית שריי. וכך הורה רבי להתיר אכסדרה בבית שערים מקום שהיה רבי דר בו:

כמה עמודים היה בה. באותה אכסדרה שהתיר רבי:

ולא פליגי. רבי חייה ורבי יוסי אלא דמ"ד ששה לא מחשב אילין שנים החיצונים שעמהן היו שמנה. ומ"ד שמנה מפני שחושב גם שנים החיצונים:

לא סוף דבר ששה וכו'. כלומר אין הדבר תלוי בעמודים אלא אם היו רבים בוקעין בה דרך הפתח אפילו אין בה אלא שנים ופתוח פתח אחד ביניהם יהו אסורין דהואיל ורבים בוקעין דרך שם כפירצה היא. ואם אין הרבים בוקעין בה אפי' כמה עמודים ופתוחה בהרבה פתחים יהו מותרין לטלטל בה:

ומה דהוה עובדא הויא עובדא. כלומר המעשה שהיה כך היה שהיו שמונה עמודים באותה אכסדרה שהתיר רבי אבל אין הדבר תלוי בחשבון העמודים:

אכסדרה וכו'. כלומר ואשכחן פלוגתא בנפרצה למילואה לר"ה:

ולא מודי שמואל במבוי שהוא מקורה כולו ואפילו למעלה מעשרים שהוא כשר וכלומר ואפילו נמי פתוח יותר מעשר דאמרי' ביה פי תקרה והרי אכסדרה ג"כ מקורה היא:

אלא מיסבר סבר שמואל וכו'. כלומר אלא מי נימא דסבר שמואל דאפילו במבוי מקורה כולו בעינן ג"כ שיהא כל הכשר הקורה בתוך עשרים כמו במבוי דעלמא שתיקונו בקורה אחת בלבד. וא"כ כל דיני שאר מבוי יש לו ולהכי מחמיר שמואל נמי באכסדרה:

אתא וכו'. וכן אתא רבי אחא וקאמר בשם ר' הושעיה דאין ה"נ דלעולם בעי והוא שיהא הכשר הקורה בתוך עשרים:

אמר ר' יוסי ואפילו וכו'. כלומר דהדר קאמר ר' יוסי דלא היא דאפילו תימא דסבר שמואל במבוי המקורה שאפילו הקירוי למעלה מעשרים כשר ולא קשיא להא דסבר גבי אכסדרה דלא דמי מבוי לאכסדרה שהמבוי נעשה לתשמיש בתים השרויים בתוכו ומכיון שהוא מקורה כסתום הוא אבל אכסדרה לא נעשית אלא לתשמיש דבר בתמיה דסתם אכסדרה לא לתשמיש עבידא אלא להלוך ולטיול בעלמא:

אילו מבוי שאינו מקורה וכו'. כלומר תדע שהרי גבי מבוי שאינו מקורה ותיקונו בקורה אחת ונתונה בתוך עשרים שמא אינו כשר דודאי תיקונו בכך וכשר. ואלו אכסדרה שהיא פרוצה למעלה ודאי אינו מועיל בה תקנת קורה אחת דסתם אכסדרה לית לה מחיצות שלימות ולהכי נמי מחמיר בה שמואל. וס"ל דלא אמרינן בה פי תקרה:

היה רחב. המבוי בתוך כמו ט"ו אמה:

עושה פס של ג' אמות וכל שהוא. ומעמידו רחוק מן הכותל שתי אמות והוי ליה עומד מרובה על הפרוץ באותן ה אמות היתרין והאי כל שהוא כדמפרש ואזיל אותו וכל שהוא היותר על שלשה אמות נידון משום לחי אצל העשר אמות שנשארו שהן כפתח והשאר כלומר ואותן החמש האמות היתרין בהרוחב המבוי ניתרין באותן ג' אמות של הפס שצריך שיהו כך כדי שיהא העומד רבה על החלל כדאמרן:

ויעשה פס ד' טפחים ולא כן תני. בתוספתא פ"ק הרחב מעשר אמות מעמיד פס באמצע ונותן קורה על אחד מהם ודיו וסתם פס באמצע צריך שיהא ברחבו ד' טפחים. ואמאי נקט רב האי תקנתא ולא כדתני בתוספתא:

כדי להתיר שניהם בלא קורה. כלומר שאם מתקן הוא בפס ד"ט באמצע הוי ליה כמחלק המבוי לשנים וצריך מיהת קורה לצד אחד וכדתני בתוספתא נותן קורה על אחד מהן והיינו על אחד מהצדדים הלכך נקט רב האי תקנתא דפס ג' אמות וכל שהוא ומעמידו ב' אמות רחוק מהכותל כדי להתיר שני הצדדין בלא קורה. ומשום שאותו כל שהוא נידון משום לחי לכאן ולכאן ויש כאן היתר בלא קורה:

אית תניי תני מעמיד קנה ודוקרן. אם המבוי רחב מעשר אמות מעמיד קנים ודוקרנין והן יתדות כדי למעט ברוחב:

נותן קורה באחד מהן ומתיר. את כולו:

והוא שהעמיד קנה ודוקרן. כדי למעט הרוחב דאז צריך שתהיה הקורה על כל פני רוחב המבוי ולא סגי בפתח אחד מהן אבל אם מיעט הרוחב בפס ד' טפחים באמצע בהא הלכה כרשב"ג שא"צ קורה אלא באחד מהן כדתני בסתם תוספתא וכדלעיל:

ותני. נמי בברייתא אחריתא כן:

והוא שנתן על האמצעי. כלומר במקום דשייך אמצעי שיש כמה פתחים ואחד מהן אמצעי בתוכן דכשהוא נותן הקורה על האמצעי מתיר אותו הפתח שמצד הזה בעומד מרובה על הפרוץ וכן אותו הפתח שמצדו השני:

אבל אם נתן. הקורה על פתח החיצון א"כ ניחא דמתיר הפתח שבצידו וסמוך לו שהעומד שבכאן והוא הפתח שהקורה נתון עליו מתיר פרצה שבכאן שנקרא פרוץ שהרי אין הקורה עליו ומ"מ ניתר מחמת העומד שבצדו אבל מי מתיר הפרצה שלהלן שאינו סמוך לו והלכך לא משכחת לה אלא בשלשה פתחים ונתן הקורה על פתח האמצעי ולא כדקתני ארבעה פתחים:

תפתר כרשב"ג. דמתיר בנתן קורה באחד מהן סתם ומשמע אפילו יש לו כמה פתחים דיו בנתן באחד מהן:

ולית את ש"מ כלום. לדייק בהאי ברייתא כדבעית למידק אלא כרשב"ג הוא דאתיא:

מבוי עקום ומפולש. כגון שעשוי כמין חי"ת ומפולש הוא משני צדדין כזה דאם עשוי כמין כי יונית שהוא כעין דלית לא איירי ביה עד לקמן:

רבי יוחנן אומר נותן לחי וקורה מכאן. בראשי הפילוש ועושה צורת הפתח מכאן בעקמימיותיו מפני ששתי העקמומיות שלו כמפולש לחבירו הוא ודין מבוי המפולש שצריך לחי או קורה מכאן וצורת הפתח מכאן הלכך במבוי עקום כזה צריך צורת הפתח לכל אחת מהעקמומיות שלו:

ר"ל אמר נותן לחי או קורה. לראשי הפילוש ומתיר את המבוי וא"צ שום תיקון בעקמומיותיו דס"ל שתורתו כמבוי סתום:

על דעתיה דריש לקיש. בעיא היא מי נימא דאליבא דר"ל דס"ל שהעקמומיות כסתום מיחשבא:

בקשו לעשות להם תקנה וכו'. כלומר אם מבקשין הן כל אחד ואחד מאותן שתי צדדי המבוי לעשות להן תקנה בפני עצמן כגון שצד בני מבוי זה עירבו לעצמן וצד בני המבוי השני גם כן עירבו לעצמן:

אלו משתמשין עד מקום הכותל וכו'. אם מותרין בני מבוי אלו להשתמש עד מקום הכותל האמצעי וכן בני מבוי אלו ולא יאסרו אלו על אלו:

ולא נמצאו וכו'. כלומר דמהדר הש"ס דודאי אין להם היתר להשתמש עד מקום הכותל האמצעי שהרי כשעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן שתי רשויות הן וכשמשתמשין שתיהן עד מקום הכותל האמצעי שהוא רשות בפני עצמה נמצאו שתי רשויות משתמשין ברשות אחת ואיסרין זה על זה:

אלא אלו משתמשין דרך עקמומיות וכו'. סיומא דמלתא ובלשון תמיה מתפרשא וכלומר אלא דתימא נמי שבני מבוי אלו ישתמשו דרך העקמומיות בצד מבוי השני וכן בני מבוי אלו שבצד השני ישתמשו דרך העקמומיות בצד מבוי הזה בתמיה הא ודאי לא ס"ד שהרי שתי רשויות הן ונמצאו שתי רשויות משתמשין ברשות האסורה להן. ומכיון שמחמת שכל צד וצד כרשות בפני עצמה מכת העירוב הוא. אם כן אסורין גם כן שתיהן להשתמש עד מקום הכותל האמצעי עד שיערבו כולן עירוב ושיתוף אחד כדין כל מבוי דעלמא:

רב ושמואל. פליגי ג"כ במבוי עקום ורב סבירא ליה כרבי יוחנן ושמואל כריש לקיש:

הוון שריין בשקקה דרבי יצחק. במבוי שלו היו שרוין בשבת ומבוי עקום הוה והיה מתוקן בלחי או בקורה. ור"ל טילטל בו כדעתיה ורבי יוחנן לא אסר להן והוא לא טילטל בו:

א"ר יוחנן הניחו לבני מבוי. אלו ולא נאסר להן דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:

מה. ושואל הש"ס מה עביד לה רבי יוחנן וממ"נ קשיא עליה אם טילטל או לא טילטל. אם טילטל אם כן מחלפה שיטתיה שהרי הוא אוסר בלא תיקון צורת הפתח ואם לא טילטל א"כ יאסר לכל בני המבוי לטלטל בו שהרי הוא עצמו שרוי בתוכו ובודאי לא עירב עמהן שלדעתו המבוי הזה אינו מתוקן הוא ולא מהני עירוב לדידיה ואע"ג שלא רצה לאסור להן בפירוש מכל מקום אסורין הן מחמת רשותו האוסר עליהן. ומשני ר' יוחנן ביטל רשותו לבני המבוי שלא יאסור עליהן:

כף ר"ל לרבי יוחנן. כפה אותו בדברים עד שנתרצה וטילטל הוא ג"כ:

אמר רבי מתניא ויאות. שפיר קאמר ר' אחא שכך הוה המעשה שכפה ר"ל לר' יוחנן שיטלטל גם הוא ולא סגי בביטול רשותו דאי לאו הכי קשיא כדמפרש ואזיל:

מה טעמא דר"מ וכו'. פלוגתא דר"מ ורבנן לקמן פרק הדר גבי הא דקאמר ר"ג מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם. ומפרש לה התם דר"ג את"ק קאי דס"ל צדוקי הרי הוא כנכרי ולא מהני ביטול רשותו עד שישכיר את רשותו. ור"ג ס"ל צדוקי אינו כנכרי ובביטול רשותו מהני דברי ר"מ אליבא דר"ג שכך אמר להם מהרו והוציאו אתם עד שלא יוציא התועב הזה ויאסר עליכם. שאף שביטל רשותו יכול לחזור בו. ואי כנכרי הוא והיה צריך שישכיר רשותו האיך יכול הוא לחזור בו. ור' יהודה פליג התם וס"ל דאף ר"ג ס"ל צדוקי אינו כנכרי ובלשון אחרת אמר להם מהרו ועשו צרכיכם מבעוד יום עד שלא יוציא היום ויאסר עליכם. ופריך התם אליבא דר"מ וכי מפקי אינהו והדר מפיק איהו לא אסר והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי ר"מ ומשני אימא אינו אופר וכן קאמר הכא לקמן ריש פ' הדר כיני מתניתא אינו אוסר והיינו דקאמר כאן טעמא עשו אותו כשוגג אצל מזיד כלומר אע"ג דבמזיד הוציא עשו אותו כשוגג שאינו אוסר משום שאחר שביטל רשותו שוב אינו יכול להחזיק בו ולא חיישינן למידי ורבנן דפליגי אדר"מ סבירא להו מתוך שחשודין הן הצדוקים לטלטל שאינם חוששין על איסור דרבנן כמזידין הם לעולם ואפילו הוציא בשוגג חוזר ואוסר על בני המבוי:

אמרין ליה אין כיני וכו'. מסקנת דברי ר' מתניה הן כלומר דעל כרחך שאף ר' יוחנן בעצמו טילטל אחר שכפה אותו ריש לקיש דאי לאו הכי לא הוה מהני להו לבני מבוי במה שביטל ר' יוחנן רשותו משום דהוה אמרין ליה אם כך שבטלת רשותך מאי אהנת לן מידי דחוששין אנו:

יעשו שונאים של רבי יוחנן כצדוקי. ודרך כבוד הוא כלפי ר' יוחנן וכלומר שמא תוציא אח"כ בשוגג ואזדא ליה ביטול רשות שלך ויאסור לכל בני המבוי אלא ודאי חזר בו ר' יוחנן וטלטל גם כן הוא כדי שלא יבואו כל בני המבוי לידי מכשול:

אמר רבי יוסי ברבי בון. לרבי מתניה ומה את מדמה האי מילתא להאי דצדוקי שאני צדוקי דחשוד הוא לטלטל לפיכך החמירו בו חכמים שאפילו בשוגג כמזיד הוא וחוזר מביטול רשותו אבל הכא מה אית לך למימר וכי ר' יוחנן חשוד הוא לטלטל לשניחוש שמא יוציא בשוגג אלא לעולם בביטול רשותו סגי ולא כדר' אחא שאף הוא בעצמו חזר וטילטל:

מאי נפיק מביניהן. מאי איכא עוד נפקותא מפלוגתייהו דר"י ור"ל במבוי עקום דלעיל. וקאמר היה המבוי עשוי כמין כ"י יונית שהוא כמין דלית כזה ג"כ בינייהו דלר"י לחי או קורה מכאן בצדדי הפילוש וצ"ה בהעקמימות:

ריש לקיש אמר אפי' כמה קורות אינן מתירין אותו. בתמיה לדידך דאמרת דאף להעקמימות צריך תיקון דהוי כמפולש לגמרי. א"כ אפי' כמה קורות לא יתירו אותו. ודרך גוזמא בעלמא הוא. אלא לדידי כסתום הוא ואלו עושין לפתחן לחי או קורה וכן אלו לפתחן:

מבוי שנפרץ מכנגדו. במחיצה הפנימית שהוא כנגד הפתח הויא פירצה בארבעה. א"נ מכנגדו היינו מראשו שהיה ראשו סתום בצד אחד ונפרך שם ומכנגדו דקאמר מפני שראש המבוי הוא כנגד כותל האמצעי. ואם מן הצד אם היא יותר מעשר הויא פירצה הא בעשר פיתחא הוא:

הוין בעיי מימר. בני הישיבה דלא פליגי רב ירמיה וחברייא אליבא דרב אלא מ"ד דמן הצד יותר מעשר הוא דהויא פירצה הא בעשר מותר:

בשיש שם רוחב ארבעה. כלומר שלא נפרץ לגמרי עד קרקעית המבוי אלא שנשארו למטה גידודי ברוחב ארבעה. ומ"ד דאף מן הצד מיחשבא פירצה בארבעה בשלא נשארו שם גידודי ברוחב ארבעה:

לא כן סברינן מימר כר' יוחנן. כלומר דפריך היכי מצית אמרת כלל אליבא דרב דמן הצד ביותר מעשר דוקא הוא דהוי פירצה הא אמרינן לעיל גבי מבוי עקום ומפולש דרב כרבי יוחנן ס"ל דצריך לחי או קורה מכאן וצורת הפתח מכאן. ומכיון דאתה מתירו בצורת הפתח אליבא דרב על כרחך בשאין בפתחו אלא עשר. וכן לא בעקמומיתו שהוא הפירצה שמן הצד אלא עשר דהא רב פליג לקמן אמתני' דקתני אם יש לו צורת הפתח אעפ"י שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט. וס"ל דצריך למעט דלדידיה לא מהני צורת הפתח ביותר מעשר. ואם כן שמעת מינה דלרב אפי' בעשר פירצה מקריא וצריך צורת הפתח. והיכי אמרת בשמיה דרב דמן הצד יותר מעשר דוקא הוא דהויא פרצה:

אמר ר' יוסי בר' בון. אי משום הא לא קשיא דלעולם רב ס"ל דבעשר פתחא הויא ולא מיקריא פירצה מן הצד אלא ביותר מעשר והא דבעי רב לעיל במבוי עקום צורת הפתח מכאן לא תידוק מינה דבכל מקום בעשר נמי פירצה הויא לרב אלא שאני התם משום דאיכא למימר דמיירי שהעקמימות והיא הפרצה מן הצד עשר היא דוקא וכן פתח הפילוש אינו אלא עשר ולא תקשי דאי הכי צורת הפתח למה לי תיסגי ליה בלחי או קורה מכאן ומכאן היינו טעמיה דרב דס"ל במבוי עקום צורת הפתח בעינן:

כדי לעשות כל הרשות כאחת. דמכיון דעקום ומפולש הוא נראה מתחלתו כשני מבואות וכשתי רשויות. וכדי לעשות שתיהן כרשות אחת שהיו יכולין כולן לערב ביחד ולהתיר שני הצדדין הלכך צריך צורת הפתח אע"פ שאין בפתח הפילוש אלא עשר כדי שלא יהא נראה זה כמפולש וכרשות אחרת אבל במבוי דעלמא שכבר נתקן כדינו ונפרץ בו מן הצד לעולם אימא לך דגם רב מודה דלא הויא פרצה אלא ביותר מעשר דוקא:

מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו. סמוך להקורה והימנה ולפנים. ומיירי הכא שהפירצה יותר מעשר הוא כדמוכח מדלקמיה:

אם יש שם עומד ארבעה. שנשתייר שם עדיין עומד כלפי ראשו ברחב ארבעה:

צריך קורה. כלומר קורה אחר על הפירצה דמכיון דאיכא עדיין עומד רחב ד' עד ראשו א"כ קורה החיצונה שנעשית לתיקון המבוי בשביל העומד ארבעה היא נחשבת דמקום חשוב הוא ואין קורה זו מתיר את הפרצה הואיל ויותר מעשר היא. הלכך צריך קורה אחרת להתיר הפרצה:

ואי לא. שאין שם עומד ארבעה לאו מקום חשוב הוא וקורה הראשונה מתרת הפרצה ולא צריך קורה אחרת:

מה בינו למבוי שיש לו שני פתחים וכו'. הא אמרינן לעיל שנותן קורה על אחד מהן ומתיר והכא נמי נימא דהואיל והפרצה כלפי ראשו היא כפתחא מיחשבא ואע"ג דכל יותר מעשר לאו פתח הוא ופרצה מקריא משום דקס"ד דהואיל דקאמר אם יש שם עומד ארבעה צריך קורה. ומכיון דהקורה זו מתרת אותה א"כ ע"כ דס"ל דהיכי אמרינן דביותר מעשר פירצה הויא היינו כשאין הפרצה כלפי ראשו. אבל כלפי ראשו כפיתחא משוינן לה הלכך פריך דאי הכי דכפתחא משוית לה אמאי צריך תורה אחרת לא יהא אלא כמבוי שיש לו שני פתחים דבקורה אחת סגי:

אמר רב אחא בר יעקב. דלא דמי שהרי מבוי שיש לו שני פתחים אין דרך בני אדם ליכנס בפתח הזה ולצאת בזה. בתמיה דודאי כך הוא הדרך שלפעמים נכנס בזה ויוצא בזה הילכך הואיל ומתחילה היו לו שני פתחים מניח הקורה על אחד מהן ודי בכך דקורה משום הכירא היא ובדאיכא היכרא באחד מהן מותר ברם הכא וכי דרך בני אדם ליכנס בפתח זו ולצאת בפרצה בתמיה. ומכיון שאין דרך לצאת בפרצה והפרצה יותר מעשר היא. אם נשתייר שם עומד ארבעה צריך קורה אחרת מטעמא דאמרן:

קורה אחת מהו שתתיר שני מבואות. כגון שתי מבואות זה בצד זה ונתן הקורה ע"ג אחד מהן והיא ארוכה ומגעת עד המבוי השני וכותלי המבוי השני הם נמוכין מכותלי המבוי הזה שאלו הם שוים בגובה והקורה מגעת על פני שניהן לא הוה מיבעיא לן שהרי ההיכר על פני שני המבואות בשוה הוא. אלא בגוונא דאמרן הוא דקא מיבעיא להו דמי נימא דמהני גם למבוי השני או דילמא מכיון שאין הקורה מגעת על כותלי המבוי השני בשוה כמו על כותלי המבוי הראשון לא מהני ליה:

מ"ד אסור וכו'. כלומר דלא פליגי אלא מאן דאסר בנותנין את הקורה למעלה משלשה לכותלי המבוי השני כדאמרן. מאן דמתיר מיירי בשנתונה למטה משלשה בכותלי המבוי השני דכלבוד דמיא והוה כמונחת על גבי כותלים וקמ"ל דאע"ג דאין הקורה מונחת בשוה ע"ג כותלי שני המבואות אפ"ה מתרת שניהן מטעמא דלבוד:

רבי זעירא בעי חצר. שנפרצה במלואה במה היא ניתרת:

אשכחן. ברייתא דתני פלוגתא דרבי ורבנן בהיתר החצר:

ר' יוסה בשם ר' יוחנן. אמר דגם כן קאמר ההלכה כדברי האומר בשני פסין ואני אומר בפס אחד נמי סגי:

ובלבד פס של ארבעה טפחים מכאן וכו'. זה הכל מדברי ר' יוסה הן וכלומר והא דקאמר ר' ירמיה בשם ר' חייה ובלבד פס של ד' טפחים מכאן ושל ד' טפחים מכאן לא כן אמר ר' חייה אלא אין כאן מדברי ר' חייה אלא כך פס של שלשה טפחים מכאן ושל ג' טפחים מכאן:

הוי דהוא אמר בשם ר' יוחנן פס וכל שהוא מכאן וכו'. כלומר דש"מ מזה דהא דקאמר ר' יוסה בשם ר' יוחנן הלכה כדברי האומר בשני פסין היינו בפס של כל שהוא מכאן ושל כל שהוא מכאן דהא איהו פליג על האי דקאמר ר' ירמיה בשם ר' חייה דד' טפחים בעי אלא בשל שלשה סגי אף לרבי חייא א"כ הא דקאמר ר' יוחנן דפליג על ר' חייה והצריך שני פסין אפילו של שלשה לא בעי אלא בשני פסין של כל שהוא סגי:

מבוי שארכו ורחבו שוין. אין לו דין מבוי אלא דין חצר ואינו ניתר בלחי וכו':

ולעתה בתריה. החזיר הדבר לגורסו ארבעין זימני שלא ישתכח ממנו:

לא אמרין כן. ששמואל שמע מרב הונא בשם רב כך אלא הוא גופיה שאיל לרב וכך הוא ששאלו כמה צריך שיהא ארכן של מבואות יותר על רחבן שיהא להן דין מבוי והשיב רב וא"ל אפילו כל שהוא וזהו שחזר וגרסה ארבעין זימנין ומשום שלאחר זמן את צריך לרב ולא תמצא אותו ללמוד ממנו. ולכך גרסה הרבה פעמים שיהא לו לזכרון שכ"כ הוטב הדבר בעיניו:

תמן תנינן. לקמן בפ"ו וגרסינן להאי סוגיא נמי התם:

שהמבוי לחצירות כחצירות לבתים. כשם שאסור להוציא מן הבתים לחצירות בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שיתוף:

כמה חצירות יהיה במבוי. ויהא לו דין מבוי שיהא ניתר בלחי או בקורה:

אפילו חצר אחת מכאן וכו'. לא צריך שיהו סמוכות זו לזו אלא אפילו חצר אחת מכאן בראש המבוי והשנית בסופו:

אפילו חצר מכאן ובית. בלא חצר מכאן או בית מכאן וחנות מכאן:

רב נחמן בר יעקב. פליג אהני לישני אלא כך אמר ר' יוחנן:

מבוי אין פחות משני חצרות. פתוחות לתוכו ובכל חצר וחצר לא פחות משני בתים:

שמואל שאל וכו'. כדלעיל:

ההין דיירא בארעא מרבען. ובפרק הדר גריס הכין דרייא וכו' כלומר וכך עושים הדרים בא"י שמודדין במדת רבוע לכוין שיהא אורך יותר על הרוחב בכל שהוא:

חמשה מבואות פתוחין למבוי. הכתוב כאן בספרים ט"ס ואגב שיטפא דלקמן פ' הדר הוא דגריס להא על המתני' חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי וכו'. ונראה דה"ג חמש חצרות פתוחות למבוי ואמתני' דפרק הדר קאי ואיידי דמייתי להא דלעיל גריס להא. וזהו כדמסיק התם רב לא תני פתוחות זו לזו אלא פתוחות למבוי לפי שאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו כדלעיל:

עומד מרובה על הפרוץ וכו'. אמבוי דעלמא קאי שאם נסתם המבוי בראשו ויש בו פרצות בין שנשאר עומד מרובה על הפרוץ בין שהפרוץ מרובה א"צ קורה להתירו כל זמן שאין כאן פירצה ביותר כדלקמיה:

אם יש ביניהם ארבע אמות הופלג. אעומד מרובה על הפרוץ קאי דאע"ג דהעומד מרובה מ"מ מכיון שיש בין העומד לבין חברו פרוץ ד' אמות הופלג הריחוק לפי ששיעור משך המבוי ד' אמות וצריך תיקון:

פתחים פתוחים לר"ה. אם המבוי מפולש בפתחים זה כנגד זה לר"ה. וס"ל לרבי הושעיא שצריך תיקון בדלת מכאן ודלת מכאן וכל זמן שהם נפתחים נעשה מקומן רשות הרבים. ננעלים נעשה מקומן רשות היחיד הלכך כשהוא יוצא ונכנס נועל:

מבואות המפולשות לים כמפולשין לבקעה. ששניהם כרמלית הן וקא משמע לן שאין סומכין על מחיצות הים דחיישינן שמא יעלה הים שירטון של חול ואבנים אצל שפתו ויתבטלו המחיצות:

וההן שקקה דרבי חנן. והאי מבוי שדר בו רבי חנן לא צריך צורת הפתח ואף על פי שרחבו יותר מעשר אמות מפני שהוא כמתלקט עשרה טפחים גובה מתוך שלש אמות אצל פתחו ואפילו במתלקט עשרה מתוך ארבע אמות אין צריך תיקון:

תקנה תיקנו בו. כלומר מן הדין לא היה צריך כלום ואף על פי כן עשו לו מפני התקנה כדי להתיר בתים שלמטן מן התל המתלקט ולפנים ורחוקין ממנו שלא יהא נראה כמטלטלין במבוי בלא תיקון:

אם יש לו צורת הפתח. וכו' פסקא דמתניתין הוא:

הוה יתיב. ומתני לחייה בריה דרב כדתנינן במתני' אין צריך למעט והציץ רב והוציא ראשו מהחלון ואמר לו לית כן הדין אלא שצריך למעט אפילו יש לו צורת הפתח. וא"ל חנניה בר שלמיה לרב א"כ לא נתנייה כן לברך כדתני במתני' וא"ל רב דתניתיה. תני ליה כדתני במתני' ואודעיה ליה בע"פ דלית כן הדין:

וגמייא על גביהון. אפי' חבל של גמי על גביהן נמי סגי:

ציר ובן ציר. בן ציר הוא חור שסובב בו ציר הדלת כלומר דס"ל שצריך שיהא בו היכר ציר ולא יהא מחוסר אלא דלת ממש:

כיצד מתירין ר"ה. מבואות המפולשין לרשות הרבים:

ומה בידך. כלומר לא כלום היא מה שאמרת. דהא ר' אילא בשם ר' יוחנן צורת הפתח וכו' ולא צריך היכר ציר:

רבנן דתמן. של בבל דאינון מקילין בצורת הפתח ואמרין קנה מכאן וכו' ולפיכך אינון אמרין לית כן הדין ברחב מעשר אמות דמתני' דתיהני ליה צורת הפתח כדקאמר רב לעיל ורבנן דהכא רבי ינאי ור"ל והסוברים כותייהו דצריך שיהא לו היכר ציר לפיכך אינון אומרין דאית כן הדין דמכיון שיש כאן היכר ציר מהני ברחב מעשר אמות:

חנניה בן אחי ר' יהושע וכו'. על מבואות המפולשין לר"ה דלעיל קאי:

ולא דא היא קדמייתא. הא כבר תני לה רבי הושעיה לעיל נפתחים וכו' ננעלים וכו' אלמא שצריך דלת ומאי קמ"ל שמואל בהא דאמר הלכה כחנניה ואליבא דב"ה:

אמר רבי בא. הא קמ"ל שע"י דלת הוא ננעל דאי מדר' הושעיה לא ידעינן ע"י דלת דהא ננעלים סתמא קאמר:

הורי רבי אחא. בהאי דעביד צורת הפתח לתיקון המבוי שהוא צריך לעשות לפנים מד' אמות מפתח המבוי:

רבי אייבון הורי. ג"כ כההן דאמר רבי אחא:

והן. ודוקא שיהו בתוך שלשה לכותלי מבוי. דאז הוי כמונחת ע"ג מבוי דאמרינן לבוד:

תרין אמוראין. פליגי באלו יתדות מעמידי הקורה אם צריכין שיהו בריאות כ"כ כדי לקבל את הקורה ואריחיה או לא:

ר' זעירא בעי. הוקשה לו על היתירא דקורה הרי תחת הקורה אסור להשתמש דמיחשב כמן המבוי ולחוץ ותמה על עצמך היאך הקורה עצמה מתרת המבוי:

אמר רבי אחא בר עילא ולמה לא אמרו ליה. לרבי זעירא מאי תיבעי לך וכי לא אשכחן כן לדשמואל דאמר הכי בהדיא שאע"פ שהיא מתרת את המבוי אסור להשתמש תחת הקורה:

נידון כאסקופה. ובעי ר"ז כהי אסקופה קאמר אי לקולא וכאסקופה מותרת שהיא מקום פטור או כאסורה שהיא כרה"י:

עד דאנא תמן. בעוד שהייתי בבבל היה לי הספק הזה וכשעליתי לכאן לא"י שמעתי לר' יסא דאמר משמיה דר"י כזאת האסקופה וכו' דכיון שאינה רחבה ד' הוי מקום פטור לבני רה"י ולבני ר"ה להשתמש עליה ובלבד שלא יחליף חפץ של זה לזה דלא ליחזי כמוציא מרה"י לרה"ר להדיא:

חמי מה אמר. ראה ותדקדק היאך אמר רבי יוחנן דלא אמר אלא בשאין שם רחב ד' דאי ברחב ד' אסורה דהוי רשות בפני עצמה מכיון דגבוה י' ורחבה ד' וה"ה לקורה אם רחבה ד' אסור להשתמש תחתיה:

א"ל והדא היא אמלתרא. כלומר ומאי מדמית לה תחת הקורה לאיסקופה ולא תהא אלא כאמלתרא ושמא אינה מותרת להשתמש תחתיה:

מבוי העשוי לחיים. שרצפו בלחיים מראשו ולפנים:

ארבעה טפחים. דאז לכ"ע לא אמרי' לבוד:

מטלטלין עד החיצון. משום דאין מקום לצרפן ולמחשבינהו כמבוי בפ"ע שיהא צריך לחי אחר להתירו ואם לאו רואין אותו כמצורף והוי כמבוי אחר ואין מטלטלין אלא עד הפנימי:

בשאין החיצון עודף. על הלחיים האחרים אבל אם הוא עודף אזלינן בתריה ולעולם מטלטלין עד החיצון שהוא העיקר וניכר שהוא נעשה להיתר המבוי:

מתני' הכשר מבוי. הכנתו והזמנתו שיהיה מותר להשתמש בו אחר שנשתתפו:

לחי וקורה. דקסברי ב"ש ד' מחיצות בעינן לענין היתר טלטול מדרבנן לפיכך הצריכו לחי וקורה שיהיה נחשב כמחיצה רביעית ומבוי דהאי מתני' במבוי סתום איירי שיש לו ג' מחיצות שלימות ואינו פתוח אלא מצד רביעית:

וב"ה אומרים או לחי או קורה. דכיון דמדאורייתא מותר לטלטל בתוכו דג' מחיצות וראש אחד פתוח לר"ה ככרמלית מיחשבא. ורבנן הוא דתקון לעשות היכר דלא ליתי לאיחלופי בר"ה הלכך די או בלחי או בקורה ושאר חילוקי דיני מבוי פירשתי במתניתין דלעיל:

ר"א אומר לחיים. צריך לחי מכאן ולחי מכאן ואין הלכה כמותו:

משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא. כל מקום שאתה מוצא כך אינו אלא ר"מ ששימש את ר' ישמעאל ואת ר"ע:

שהוא פחות מארבע אמות. ברחב פתחו:

אמר ר"ע על זה ועל זה נחלקו. התם בגמרא פריך היינו ת"ק איכא בינייהו הא דקאמר ר' אחלי שם עד ארבעה טפחים ובפחות מזה א"צ תיקון דחד מינייהו אית ליה הא דרב אחלי ולא נחלקו ב"ש וב"ה אלא במבוי שהוא מארבעה טפחים ולמעלה וחד מינייהו לית ליה הא דרב אחלי ולא מסיימי:

גמ' מה לחיים. דקאמר ר' אליעזר אי כבית שמאי סבירא להו דצריך גם כן קורה או דבהא סבירא להו כבית הלל דלא בעי קורה ואינו מוסיף על בית הלל אלא בחד לחי:

שלשה כר' יוסי. והא נמי מיבעיא לן אליבא דר"א אי ס"ל בשיעור רוחב הלחיים כר' יוסי לקמן בפרקין שצריך שיהא ברוחב הלחי שלשה טפחים או כרבנן דמכשרי ברוחב כל שהוא:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא ריש מכלתין:

לאובלין. שם מקום:

וכי מה ראיה רשות לשבת לבוא לכאן. כלומר ומה זה שאת אומר לי אם אני אומר לך לסותמו יסתם ומה בכך ומה איכפת זה לענין רשות לשבת:

הדא אמרה שלשה כר' יוסי. כלומר נהי דבעיא ראשונה לא אפשיטא דאיכא למימר דלעולם לא בעי קורה וה"ק וכי לסותמו בלחיים צריך מ"מ בעיא שניה הוא דאיפשיטא דכר' יוסי ס"ל דבעי רוחב שלשה טפחים:

דאין תימר כל שהוא כרבנן. וכי כל שהוא סותם בתמיה ולא הוי ליה למימר לסותמו ואפילו בלחיים של כל שהוא:

תני והלכה כדברי התלמיד. שאמר לא נחלקו ב"ש על פחות מד' אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה. ופריך הש"ס ומאי קמ"ל בהאי הלכה דלא כן מה אנן אמרין כב"ש. בתמיה וכי יש הלכה כב"ש והרי לב"ה לעולם א"צ אלא לחי או קורה ומאי נפקא לן מידי בהא דקאמר הלכה כדברי התלמיד:

אלא בגין דתני. בתוספתא שם רשב"ג אומר וכו' ושם גריס כל מבוי שפחות מעשר אמות ה"ז א"צ כלום. ולגי' התוספתא מיתפרשא כפשטא דהשתא קמ"ל האי ברייתא הלכה כדברי התלמיד לאפוקי מהך דרשב"ג אלמא דמד' אמות ועד עשר פליגי. ולב"ה צריך מיהת לחי או קורה. ולגי' דהכא ה"פ אלא בגין דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים א"צ תיקון ומשמע דלכ"ע קאמר רשב"ג הכי הלכך קמ"ל הלכה כדברי התלמיד דלא נחלקו במבוי שהוא פחות מד"א שתיקונו בלחי או בקורה. ומיהת לכ"ע צריך תיקון בפחות מד"א ופחות מד"ט גם כן בכלל ולאפוקי מרשב"ג:

דברי חכמים. כלומר הא דאמרן זו דברי רשב"ג דקאמר דבפחות מד' טפחים א"צ כלום אבל דברי חכמים כהאי דאמר רב הונא בשם רב מבוי שהוא פחות מד"א א"צ כלום:

מתני' קורה שאמרו. צריכה שתהיה רחבה כדי לקבל אריח וכדמפרש ואזיל שהאריח הוא חצי לבנה של שלשה טפחים. ואם כן האריח הוא טפח ומחצה ודייה לקורה שתהא רחבה טפח ואותו חצי טפח שהאריח רחב ביותר ממרח בטיט אצבע מכאן להקורה ואצבע מכאן ועכשיו יכולה לקבל אריח לרחבו. כך היא הגירסא בהמשנה דבבלי. ולגי' דהכא לקבל אריח לארכו כלומר שאפי' אין ברחבה אלא טפח. אפשר הוא שיתקיים עליה אריח שיהיה על אורך הקורה:

גמ' אמר רבי בא. לפרש הא דקתני לקבל אריח לארכו היינו כדי לקבל עליו דימוס שורה של אריחין לארכו ולקמיה מפרש לה אם לארכו של הקורה או של האריח:

תני רשב"ג אומר וכו' לרחבו. ומפרש מה ביניהן ומאי האי דמר קאמר לארכו ומר קאמר לרחבו:

אמר רבי שיין. כך שמו:

בריות ביניהן. כלומר איכא בינייהו כמה צריך הקורה שתהא בריאה לקבל האריחין. וה"ג על דעתיהן דרבנן עשרים ארחין על דעתיה דרשב"ג ארבעין ארחין בספרי הדפוס נתחלפו התיבות. וה"פ לפי שסתם לבנה היא שלשה טפחים על שלשה טפחים ואם כן כשנתחלקה לחצאין יהיה כל חלק שלשה טפחים אורך על טפח ומחצה רוחב. וכך הוא אריח. והשתא לכ"ע מסדרין האריחין על כל פני אורך הקורה. וזהו דקאמרי דימוס של אריחין והיינו שורה על כל אורך הקורה וכלומר שיעור בריאות הקורה משערין בערך אם היו מסדרין שורה של אריחין על גבה וסתם מבוי רחבו עשר אמות ונמצא הקורה שמונחת מכותל אל כותל ארכה עשר אמות וכל אמה בת ששה טפחים ואם כן אורך הקורה ששה טפחים. והשתא לרבנן דקאמרי לארכו כדמפרש רבי בא היינו שמסדרין האריחין לארכן על כל אורך הקורה. ואם כן יהיה עשרים אריחין שכל אריח ואריח ארכו שלשה טפחים. ולרבן שמעון בן גמליאל מסדרין האריחין לרחבן על כל אורך הקורה וכל אריח ואריח רחבו טפח ומחצה א"כ יהיו ארבעים אריחין והיינו דאיכא בינייהו הבריאות של הקורה דלמר אינה צריכה בריאות אלא כדי לקבל עשרים אריחין ולמר צריכה שתהא בריאה כדי לקבל ארבעים:

כמה יהא ביניהם. אם נתנן רחוקים זו מזו עד כמה יהא הריוח ביניהם ותחשב לקורה אחת וכשיעורה לקבל אריח:

חצי טפח. לפי שבין הכל הוא טפח ומחצה. ויכול ליתן האריח עליה לרחבו במשך האורך של הקורה:

מה בין חצי טפח מכאן וכו'. כלומר דמפרש ואזיל לטעמא דסגי בריוח חצי טפח בין שתיהן שהרי אם קורה אחת היא כשנותן האריח עליה לרוחבו ולאורך הקורה מסתמא נותן האריח עליה באמצעו שלא יפול הנה והנה. וא"כ משער כחצי טפח מכאן כלומר לצד רוחב הקורה ולחוץ מעט וכן מכאן וחצי טפח באמצע כלומר החצי טפח של אמצע האריח מונח על פני הקורה ממש והשאר מעט מכאן ממנה ולחוץ וכן מכאן א"כ גבי שתי קורות של חצי טפח אם הריוח ביניהן חצי טפח ג"כ סגי:

תני ר' הושעיה טפח. צריך שיהא ריוח בין שתי הקורות. א"נ אפילו בריוח טפח ביניהם מכשיר ר' הושעיה שהרי יכול להניח האריח עליה כשם שהוא מניח על קורה אחת שרחבה טפח ומעט מחצי טפח מכאן על קורה זו וכן על קורה זו מכאן:

בזו שליש וכל שהו. של טפח ומחצה וכן בזו וביניהן פחות משליש ריוח:

יבוא. הדין הזה כהאי דאמר ר' יוחנן לעיל בשבת פ' הזורק גבי חוליות הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבע. שהעומד והחלל מצטרפין הן לרוחב ארבעה ובלבד שיהא העומד רבה על החלל כדפרישית שם. והכא נמי הואיל והעומדין רבו על החלל שביניהן מצטרפין לטפח ומחצה כדי רוחב האריח:

קורה שהיא יוצאה מכותל זה וכו'. פלוגתא דת"ק ורשב"ג היא בתוספתא פ"ק דרשב"ג ס"ל בכל מקום בפחות מארבעה הוי לבוד:

מאן דאמר שלשה. טעם פלוגתייהו מפרש דמאן דאמר עד שלשה הוי לבוד ולא ביותר מפני שהוא משער כדי עבירת אדם. בשלשה טפחים ריוח יכול האדם לצמצם עצמו ולעבור דרך שם. הלכך דוקא בפחות משלשה שאין בו כדי עבירת אדם הוא דהוי כלבוד. ומ"ד עד ארבעה מפני שבד' הוא כדי מקום חשוב בכל מקום הלכך בפחות מכאן הוי לבוד:

קורה שראשה אחד למעלה מעשרים אמה וכו'. כגון שהיא נתונה בשיפוע:

רואין שאלו יגוד וכו'. כלומר רואין כאלו ראשה שהיא למעלה מכ' עבה ואלו יגוד הימנה בתוך שלשה והיא נראית בשוה עם ראשה השני בתוך עשרים מותר ואם לאו אלא שנראית גבוה מראשה השני שלשה אסור:

קורה שראשה א' למעלה מעשרה טפחים וכו' שאלו יגוד בתוך שלשה והיא נראית למעלה מעשרה טפחים מותר. כצ"ל שגובה המבוי תחת הקורה אינו פחות מעשרה טפחים:

שתי קירות זו למעלה מזו וכו'. תוספתא שם:

אשכח תני. נמצאת אומר מהא דתני אליבא דרבי יוסי בר' יהודה שהוא בשיטת אביו בחדא וחלוק עליו בחדא כדמפרש ואזיל בשיטת אביו הוא דקאי בהא דאית ליה רואין וזה כרבי יהודה דמתני' היתה של קש וקנים רואין אותה כשל מתכת וחלוק עליו בחדא דהוא אמר ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים:

ואין תימר בשיטת אביו אפילו למעלה מכמה. מכשיר ר' יהודה בריש פרקין:

בשם רב. דפליג על הא דקאמר ובלבד שלא תהא למעלה מעשרים וכו' דמשמע דבתוך שיעור זה אע"ג דמופלג טובא אלא והוא שתהא העליונה בתוך שלשה טפחים לתחתונה דאז הוא דאמרינן רואין את העליונה כאלו היא למטה והתחתונה כאלו היא למעלה דזה שיעור לבוד:

רחבה לקבל וכו'. שתהא ג"כ חזקה ובריאה שתסבול משא האריח:

ר' יהודה אומר וכו'. ואין הלכה כרבי יהודה:

תני רבי שמעון אומר בריאה וכו'. דקפיד על בריאה כדי לקבל אריח ואפי' אינה רחבה כשיעור לקבל אריח:

הלכה כר"מ. דהוא ת"ק דמתני' בר פלוגתיה דרבי יהודה:

מכיון דתימר וכו'. הואיל ואיכא דפסק כהאי תנא ואיכא כהאי תנא אם כן מאן דעביד כהאי לית חשש ומאן דעביד כהאי לית חשש:

א"ר מנא. דלא היא דמכיון דאיתמר הלכה כרבנן והיא ת"ק דמתני' דסתם רבי כותיה. ולא תני דברי ר"מ ש"מ דרבנן כוותיה ס"ל שבקין ליחיד ועבדין הלכתא כרבנן:

חמא חד מבוי שריתיה בליחיא. שהיה התירו בקורה אחת דקה מאוד כלוח הזה ונתן עליה הכאה במקל והפילה וא"ל רב הונא דיקלא קאים שהיה שם אילן דקל אחד עומד בראש המבוי ויכולין לסמוך עליו משום לחי:

עינוי דרב הונא גבה ועינוי דרב לא גבה. וכי לא יש לי עינים גבוהות לראות כמותך גם אני רואה את הדקל אלא הריני אוסר להן שבת זו לטלטל משום קורה שסמכו עליה ולאו קורה היא דבריאה בעינן. ולשבת הבאה אני מתיר להן משום לחי בשביל הדקל הזה שצריך שיסמכו עליו מע"ש ושיהיו יודעין שאם ינטל הדקל הזה שאסור לטלטל:

ואית דבעי מימר. שכך אמר רב דלא יהוון סברין כר' יהודה דלדידיה א"צ שתהיה הקורה בריאה לכך אני אוסר להם שבת זו לטלטל ואע"פ שיש כאן לחי לפי שלאחר זמן יעשו עוד קורה כזו ויסמכו על דר' יהודה:

ורבי חיננא לא אמר כן. דלא כך היה המעשה שהיתה קורה שם ואינה בריאה אלא כך היה שמצא שניטל קורתו וכו':

אית דבעי מימר דלא יהוון סברין כרבי יהודה. אע"ג דלהאי לישנא מבוי שניטל קורתו הוא שמצא רב אפשר שהכיר שלא היתה הקורה בריאה ולפיכך החמיר עליהן ועוד שלא יהיו נגררין אחר דברי ר' יהודה לסמוך עליו להקל. ולהכי מייתי נמי הא דלקמיה דאשכחן דרבי יהודה מיקל בתקנת איסור טלטול:

דתנינן תמן. בפ"ד דביצה איזהו קרפף וכו' ועיקרא דהאי מילתא איתא התם וכן לקמן בפ"ב על הא דרבי יהודה בן בבא הגינה והקרפף שהוא שבעים אמה ושיריים וכו' מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר ר' יהודה אומר אפי' אין בה אלא בור ושיח ומערה מטלטלין בתוכה וקס"ד דרבי יהודה פליג אסמוכה לעיר הלכך פריך מההיא דביצה דקאמר ר' יהודה דכל שהוא סמוך לעיר יש לו דין קרפף והכא הוא אמר הכין בתמיה דמצריך שיהא בו בור ושיח ומערה. ומשני ר' מנא לא דרבי יהודה פליג אחלוקה או שהיא סמוכה לעיר אלא הא דקאמר בור וכו' לפי שכבית דירה עביד לה ר' יהודה. כלומר אהאי חלוקה בלחוד הוא דפליג דקאמר הת"ק שתהא בו שומירה או בית דירה ועלה קאמר דאם יש בו אחד מאלו נמי כבית דירה דמיא. אבל בסמוך לעיר לא פליג וכהאי דס"ל בביצה ושמעינן מיהת דר' יהודה מיקל בתקנתא דאיסור טלטול ולא רצה רב שיהו סומכין עליו בכל הני גווני לפיכך החמיר עליהם:

היתה של קש. דברי ר' יהודה הן שאפילו היא של קש או של קנים רואין אותה כאלו היא של מתכות וקמ"ל בזה שאע"פ שהיא ממין שאין בריאה אפ"ה אמרינן רואין ואינה הלכה:

עקומה. ועקמימותה נוטה חוץ למבוי אפ"ה כשרה שרואין אותה כאלו היא פשוטה:

עגולה וכו'. כלומר זה הוא הכלל אם יש בהקיפה שלשה טפחים שצריך חוט של שלשה טפחים להקיפה סביב מסתמא יש בו רוחב טפח שכן מצינו בים של שלמה דכתיב עשר באמה משפתו עד שפתו עגול סביב וכתיב וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב ש"מ שלכל רוחב באמה בעגול יש שלש אמות בהיקף:

למי נצרכה לרבי יהודה. כלומר האי היתרא דרואין לדברי ר' יהודה קאי דאיהו הוא דס"ל רחבה אע"פ שאינה בריאה:

עקומה וכו'. פליגי בה אליבא דרבי זעירא דמר קאמר דר"ז מפרש להאי בבא נמי כר' יהודה ומר קאמר דר"ז אליבא דד"ה מפרש לה:

והיא שתהא העקמומית מן הצד עקמומית וכו'. כלומר דודאי בעקמומית מן הצד מיירי והיינו חוץ למבוי דאם לא כן מאי קמ"ל והלכך קאמר דוקא בשעקמומית שהיא מן הצד היא עקמומית שאינה מעכבת את המבוי כדמפרש ואזיל דכל שיגוד העקמומית ואין בין זו לזו שלשה וכלומר שאם העקמומית נוטה לצד חוץ יותר משלשה טפחים ממקום הפשטות של הקורה אז מעכבת היא לתיקון המבוי שמקום העקמומית אינו נחשב להקורה מכיון שיצאה חוץ מתורת לבוד:

עגולה וכו' עוד היא דרבי יודה. האי בבא נמי דרבי יהודה וכהאי לישנא קמא אליבא דרבי זעירא לעיל:

מן הים למדו. מים שעשה שלמה למדו לומר דכל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש ברחבו טפח:

עשר באמה משפתו ועד שפתו עגול סביב וחמש באמה קומתו אפשר לומר עגול שכבר נאמר מרובע. לאו דווקא דלא מצינו כתוב בהדיא מרובע אלא דקראי מוכחי שהיה מרובע באמות התחתונות כדלקמן דכתיב אלפים בת יכיל והבת הוא שלשה סאין שנאמר מעשר הבת מן הכור וכור הוא שלשים סאין נמצא אלפים בת הוי ששה אלפים סאין שהן עולין למאה וחמשים ידות טהרה כלומר מקואות של מקום טהרה ששיעור מקוה ארבעים סאה וא"כ ד' אלפים סאין והן ארבעים מאות סאין מאה מקואות של ארבעים סאה ושני אלפים סאין חמשים מקואות וזה לא תמצא בים שהיה עשר על עשר ברום חמש אמות אם לא שתאמר ששלש אמות התחתונות מרובעות היו ושתי אמות העליונות עגולות היו כדמסיק ואזיל:

אין תימר עגול. היה כל הים:

נמצאת אומר מאה וששים ידות טהרה הוא מחזיק. נתחלפו התיבות כאן בספרי הדפוס וכצ"ל אין תימר מרובע נמצאת אומר מאה וששים וכו' ואין תימר עגול מאה ועשרים ושתי ידות טהרה (ומ"מ אין החשבון דכאן מכוון כדלקמן) שכך הוא החשבון של מקום מרובע עשר על עשר ברום ה' אמות שכשתחלוק אותם לרצועות של עשר תמצא בכל רצועה עשר אמות אורך ברוחב אמה וברום חמשה תחלקם לחתיכות של אמה על אמה תמצא מאה חתיכות וכל אחת אמה על אמה ברום חמש אמות שים אותן זה על זה הרי כאן חמש מאות אמה ושיעור מקוה של מ' סאה הוא אמה על אמה ברום שלש א"כ למאה מקואות צריך שלש מאות אמות ולחמשים מאה וחמשים אמות ונשתיירו עוד חמשים אמות הרי כאן שליש של חמשים מקואות יותר על ק"נ מקואות. ומה שכתוב כאן במרובע (וכמו שהגהתי) מאה וששים אין החשבון כך לפי שהן יותר ומיהת אין אתה מקיים הכתוב של אלפים בת שהן ק"נ מקואות מכוון וא"כ אי אתה יכול לומר שהיה הים כולו מרובע:

אין תימר עגול נמצאת אומר מאה ועשרים ושתי ידות טהרה. גם זה אינו מכוון אלא כצ"ל מאה ועשרים וחמשה שכך הוא החשבון של מקום עגול עשר על עשר ברום חמש שהרי העיגול חסר רביע מן המרובע א"כ למאה מקואות צריך ארבע מאות אמה ומאה אמות הנותרים הן כ"ה מקואות הרי דגם כולו עגול היה לא תוכל לומר ואמור מעתה שתי אמות העליונות עגולות היו והן חמשים מקואות שאלו הוו מרובעות היה בה מאתים אמות עכשיו שהן עגולות נתמעט הרביע ואינן אלא מאה וחמשים אמות שהן חמשים מקואות:

ושלש אמות התחתונות מרובעות היו. ויש בהן עשר על עשר שהן מאה אמה על אמה ברום שלש אמות והן מאה מקואות ובין הכל היה ק"נ מקואות:

כתוב אחד אומר אלפים בת יכיל. במלכים ובד"ה כתיב מחזיק בתים שלשת אלפי' הא כיצד כתוב אלפים מיירי במדת לא ושלשת אלפים הן במדת יבש דגודשא תלתא יתר היא:

מכאן למדו חכמים לומר מ' סאין בלח שהן כוריים ביבש כמו ששנינו בפ' ט"ו דכלים:

מתני' לחיים שאמרו. התם בגמרא מפרש הא דקתני לחיים ולא קתני לחי כדקתני הקורה משום דאמחלוקת ר"א וחכמים דלעיל קאי וה"ק אותן לחיים שנחלקו בהן ר"א וחכמים גבהן עשרה טפחים כשיעור הכשר גובה המבוי ואם היה המבוי גבוה הרבה אפ"ה די בלחי גבוה עשרה טפחים אבל רחבן ועוביין כל שהוא סגי:

ר' יוסי וכו'. ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' מתניתין דפליגי בשיעור רוחב הלחי במשוכין מן הכותל והיינו בפחות משלשה דאיכא לבוד. ובכה"ג ס"ל לרבי יוסי דמיהת רחבו שלשה בעינן שיהא נראה וניכר שהעמידו משום לחי אבל אם היה סמוך לכותל אוף רבי יוסי מודה דברוחב כל שהוא סגי שזה ניכר הוא משום לחי:

ותני כן. שהלחי הנמשך מן הכותל פחות משלשה טפחים מותר:

שלשה. ואם הוא מופלג שלשה טפחים מן הכותל בכי הא והוא שיהא העומד רבה על החלל דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא וליבטליה:

אבני בנין וכו'. תוספתא היא בפ"ק ויש שם ט"ס:

קרן זוית יוצא מכאן וכו'. כבליטה בקרן זוית שבראש הכותל:

נידון כלחיים. אליבא דר"א דס"ל שני לחיים בעינן:

כותל הנכנס. שכנס ומיעט לעובי הכותל מבפנים ונראה כפס בראשו להעומדי' מבפני'. ושוה הוא מבחוץ או שמיעטו מעוביו מבחוץ ושוה הוא מבפנים נידון משום לחי:

היה משוך. שלא מיעט בעוביו כלום אלא שמשך את הכותל מעט לרוחב המבוי ונראה הוא מבפנים ושוה הוא מבחוץ כזה או שמשכו לצד חוץ ושוה הוא מבפנים כזה:

רואין אותו כאלו הוא כנוס. ונידון הוא משום לחי:

והתנינן. לקמן בפרק כל גגות:

חצר גדולה שנפרצה לקטנה הגדולה מותרת. מפני שנשתיירו בה גפופין מכאן ומכאן והך פירצה כפיתחא היא והקטנה אסורה שהרי נפרצה במלואה היא ואם איתא דמשוך ככנוס הוא אמאי קטנה אסורה. ונימא דיעשו כותלי הגדולה שנשארו מכאן ומכאן כלחיים אצל הקטנה והותרה הקטנה בהן שאע"פ שאותן הגיפופין של הגדולה אינם נראין מבפנים להעומדים בקטנה מ"מ הרי נראין הן להעומדים בגדולה. וא"כ תהא הקטנה ניתרת משום שוה בפנים ונראה בחוץ:

תפתר במשוכין יותר מעשר. כלומר שנמשכין כותלי הגדולה הרבה מכותלי הקטנה וכותלי הקטנה נכנסין לתוך הגדולה דהשתא אי אתה יכול להתירה משום שוה מבפנים ונראה מבחוץ מכיון דהגיפופין של הגדולה ניכרות הן שאינן מכותלי הקטנה שהרי כותלי הקטנה נכנסין הן לתוכה ולבוד נמי ליכא למימר ושיהא נחשבין כותלי הקטנה הנכנסין בהגדולה כאלו הן מחוברין לצדדי כותלי הגדולה ואכתי תשתרי משום נראה מבחוץ דאין כאן לבוד הואיל וכותלי הגדולה רחוקין הרבה מכניסת כותלי קטנה הלכך הקטנה אסורה:

תני ר' שיין קומי רבי אחא. ברייתא חדא דמפרשא למתני' דמיירי בשהגדולה אחת עשרה אמה והקטנה עשרה והשתא תיקשי דשפיר משכחת לה הכא תורת לבוד שהרי מכיון שאין הגדולה עודפת על הקטנה אלא אמה אחת שהיא שפה טפחים וא"כ ג' טפחים לכאן וג' טפחים לכאן ועל כרחך עובי כניסת הכתלים ממעטין את השלש מכאן ומכאן ואיכא לבוד. ולקמן מפרש ומשני לה:

איתבעת מתניתא ולא אישתכחת. כלומר היו מבקשים ומחזרין אחר ברייתא זו דרבי שיין אם נשנית היא בבית המדרש פעם אחת ולא נמצאת שנשנית וא"ל ר' אחא לרבי שיין דתני הך ברייתא קמיה כן א"ר שמעון בן לקיש כל משנה שלא נכנסה לחבורה בבית המדרש אין סומכין עליה כלום:

א"ר יוסה אתיא כמ"ד חצר ניתרת בשני פסין וכו'. כלומר דרבי יוסה בא לתרץ שאף לאותה ברייתא דתני רבי שיין נמי לא תקשי דאתיא כהאי מ"ד לעיל בהלכה א' גבי הא דבעי ר' זעירא חצר במה היא דניתרת דמייתי פלוגתא דתנאי ואיכא מ"ד דס"ל דבעינן שני פסין אחד מכאן ואחד מכאן וכל פס ופס של ד' טפחים והשתא תוקמי להך ברייתא דקתני הגדולה באחת עשרה והקטנה בעשר' דמיירי במופלגין כותלי קטנה מכותלי גדולה שני טפחים מכאן וארבעה טפחים מכאן והשתא אע"ג דאיכא הכא תורת לבוד מיהת מרוח אחת מ"מ הואיל ובעינן פס ד' מכאן ופס ד' מכאן וליכא הלכך אין כאן צד היתר לחצר הקטנה:

אמר רבי יוסי בר' בון ואפילו תימר כן אתיא כמ"ד וכו'. כלומר דרבי יוסי ב"ר בון נמי ה"ק דאפילו תימר כן ותוקמי כהך מ"ד דבעינן שני פסין של ארבע טפחים מכאן ומכאן נמי שפיר מיתרצא כדאמרן אלא דלא צריכין להך אוקמתא דבלאו הכי לא קשה ולא מידי דרב עוקבא בשם רבנן דתמן קאמר דהיינו טעמא שאין הקטנה ניתרת בהגפופין של הגדולה לפי שלהגדולה הן נידונית ולגבה הוא דשייכי אותן הגיפופי ואין נידונית כלל להקטנה ואע"ג שיש כאן שוה מבפנים ונראה מבחוץ סברי רבנן דתמן דבכה"ג אינו נידון משום לחי:

כותל. של מבוי שצדו אחד יוצא להלן וצידו אחד שכנגדו כנוס וקצר הוא:

נותן את הקורה. באלכסון ומשמש הוא תחתיה באלכסון בארוך כנגד הארוך ובקצר כנגד הקצר:

ובלבד שלא תהא הקורה משוכה יותר מעשר. כגון שאין האלכסון אלא עשר דיותר מעשר לא הוי פתח:

ומדרבי יוסי קיימא רבי אבדימי נחיתה וכו'. כלומר וכך קיבל ג"כ רבי אבדימי נחיתה מדרבי יוסי שצריך שלא יהיה האלכסון יותר מעשר ועל שם שהיה רבי אבדימי רגיל לירד לבבל קרי ליה נחיתה:

ר' אחא בשם ר"ל. קאמר ובלבד שלא יהא הכותל הקצר משוך מחבירו הארוך יותר מארבע אמות ולקמן מפרש בהי גוונא הוא דאיירי:

אשכחת אמר. נמצאת אומר דמה דצריכה להן כלומר מאי דמספקא ליה להך מ"ד פשיטא להן לאידך דמר לא מכשר אלא אם אינו משוך זה מזה יותר מארבע אמות ומשום דביותר מזה מספקא ליה ואידך מכשר עד עשר:

אמר ר' עולא. דכך אנן קיימינן להך מתניתא דכהנא דקאמר ובלבד שלא תהא הקורה משוכה יותר מעשר דבמשוך הכותל באורך זה מזה משלש אמות ועד ארבע הוא כדמסיק ואזיל:

פחות משלש. אמות זה מזה אפי' הקורה נתונה באלכסון יותר מעשר מותר וכגון שהמבוי רחב ביותר באופן שבפחות משלש אורך המשך זה מזה עושה אלכסון יותר מעשר ואפ"ה מותר מכיון שאין במשך השוה מכותל זה לחבירו ג' אמות ואם יש במשך השוה ד"א מה שזה ארוך מזה אפילו האלכסון הוא פחות מעשר כגון במבוי שהוא קצר ברחבו אפי' כן אסור. אלא כן אנן קיימין בהא דקאמר יותר מעשר הוא דאסור הא עשר מותר כגון משלש אמות ועד ארבע במשך האורך זה מזה בכי האי גוונא דוקא הוא דמכשיר האלכסון עד עשר. והשתא הני לישני דר' אחא בשם כהנא ובשם ר"ש בן לקיש לא פליגי:

מתני' בכל עושים לחיים אפי' בדבר שיש בו רוח חיים. בין באדם אם הוא שלא לדעת ובין בבהמה חיה ועוף והוא שיהיו כפותים כדי שלא ינודו:

רבי מאיר אוסר. דס"ל כל מחיצה העומדת ברוח חיים אינה מחיצה:

ומטמא משום גולל. אם עשאו לגולל שהוא כיסוי הקבר והגולל הוא מטמא לעולם אפילו ניטל משם דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה ודרשינן לרבות גולל ודופק:

ור"מ מטהר. דס"ל לאו מחיצה היא:

ורבי יוסי הגלילי פוסל. דכתיב וכתב לה ספר מה ספר אין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים ורבנן אי כתב בספר כדקאמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא והלכה כת"ק בכולה מתני':

גמ' עושין אותו דופן. לסוכה ואין עושין אותו לחי למבוי:

חד תנא הוא וכו'. לא כדגריס בברייתא להת"ק דמחלק בין דופן ללחי אלא דמאן דשרי לדופן שרי נמי ללחי ומאן דאסר ללחי אסר נמי לדופן וזהו נמי לא כדגריס בברייתא אליבא דחכמים. ודקאמר חד תנא הוא היינו כדאמרן וכלומר דלא מחלקינן אליבא דחד מהני תנאי בין דופן ללחי אלא דחד תנא מתיר בשניהן וחד תנא אוסר בשניהן ומשום דלר' אחא אין סברא לחלק ביניהן אליבא דחד תנא אלא או להתיר בשניהן או לאסור בשניהן ומיהו ס"ל לר' אחא נמי דתנאי פליגי בעיקרא דדינא בשניהן וכדמפרש לקמן:

אמר רבי יוסה תרין תנאין אינון. כדגריס בברייתא וכלו' דבהאי סברא גופה בענין החילוק בין דופן ללחי פליגי דלמר עדיפא ליה להתיר בדופן ולמר עדיפא ליה להתיר בלחי כדמפרש ואזיל:

ולמה עושה אותו דופן. להת"ק לפי שאלו ישמט אינו מרגיש כלומר אינו עושה רגש ורעש ומלשון נהלך ברגש הוא שהרי סוכה ליחיד עשויה ואם זה הבעל חי שעשאו לדופן יהיה נשמט ממקומו ואין כאן דופן יראה זה לתקן סוכתו דהואיל וליחיד הוא לא חיישינן למידי דרמי האי אנפשיה ומדכר לתקוני אבל ללחי אין עושין אותו לפי שהמבוי לרבים הוא ואלו ישמט הבעל חי ממקומו ואין כאן לחי מרגיש הוא שעושה רגש ורעש לרבים וכל חד וחד סמיך אחבריה לתקוני וכהאי קדירא דבי שותפי וחיישינן שיבואו לידי מכשול ולטלטולי בלא לחי הלכך אין עושין אותו לחי:

קם ר' יושע דרומיא עם תלמידי דר' אחא. נתועד ועמד עמהן ור' יושע מתלמידי דרבי יוסי היה:

אמרו לו. תלמידי דרב אחא אמרין אתם להאי דבתריה להסיפא וזהו דברי חכמים דהברייתא לפי הגירסא כדשנה רבי יוסי ותראו דהיא פליגא על רבכון ר' יוסי למאי דקאמר טעמא דהת"ק לחלק בין דופן ללחי דאי הכי קשיא מ"ט דחכמים דקאמרי אין עושין אותו דופן אבל עושין אותו לחי הא לדידיה ק"ו הוא מה אם בסוכה שבשעה שאלו ישמט אינו מרגיש את אמר אסור. כצ"ל. כאן בלחי שאילו ישמט הוא מרגיש לא כ"ש שיהא אסור:

הוי תרי תנאין אינון על דר' אחא הי כמה דתימר תמן וכו'. כלומר שמעינן מיהת דגם לדברי רבי אחא תרי תנאי פליגי בעיקרא דמילתא וכמו דאת אמר התם אליבא דרבי יוסי דתנאי נינהו בענין החילוק שבין דופן ללחי ה"נ לרבי אחא מיהת תנאי פליגי בהא דחד מתיר בשניהן וחד אוסר בשניהן ושלא תטעה לומר דחד תנא הוא דקאמר רבי אחא היינו דלא פליגי תנאי כלל בהך התירא הלכך קמ"ל דגם לדידיה מיהת תנאי פליגי בעיקרא דהיתרא וכדאמרן:

שלשתן אמרו דבר אחד. דכל דבר שאינו קבוע לא חשיב מידי לא לענין טומאת אוהל ולא לצאת ידי חובתו בסוכה כדקחשיב ואזיל:

ר"מ דמתני'. דהכא דלחיים דמטהר משום גולל:

ורבי יוסי דאהילות. כדתנן בפ"ח דאהלות רבי יוסי אומר הבית שבספינה דלאו מידי דקביעא הוא שאינו יכול לעמוד ברוח אפילו האהיל על המת ועל הכלים שבספינה אינו מביא את הטומאה דלא חשיב אהל:

ר' אלעזר בן עזריה דתני וכו'. כדגרסינן להא לקמן בפ"ב דסוכה בהלכה ד':

מ"ט דרבי יוסי הגלילי. במתני' דפוסל לכתוב עליו גיטי נשים וגרסינן להא לקמן בפ"ב דגיטין בהלכה ג':

אף כל שאינו אוכל. כדפליג התם אף על האוכלין:

אף כל דבר שהוא בתלוש. ואפילו רוח חיים ואוכל:

על דעתיה דרבי יוסי הגלילי. מי נימא ידות האוכלין בזמן שהם מחוברין לאוכלין כאוכלין הן או לא:

נישמעינה מן הדא. דתניא:

כתבו על קרן הצבי וגדדו. שקצצו ממנו וחתמו ונתנו לה כשר וטעמא מפני שקצצו ואח"כ חתמו הא אם קצצו אחר שחתמו לא מהני שבשעת חתימה מחוסר קציצה היא והאי ברייתא רבי יוסי הגלילי היא דאי לרבנן איכא תקנתא שיתן לה הקרן עם הצבי אלמא דשמעינן אליבא דר' יוסי הגלילי שכל המחובר לרוח חיים כרוח חיים היא. וה"נ ידות האוכלין המחוברין לאוכלין כאוכלין הן. א"נ יש לפרש דאיבעיא היא בידות האוכלין שנתלשו מן האוכלין אם כאוכלין הן לר' יוסי הגלילי ופשיט לה מהברייתא דאתיא אליביה דמכשיר בקרן צבי שקצצו אלמא דדוקא בשמחובר לרוח חיים הוא דפוסל וה"נ בידות האוכלין דהא רוח חיים ואוכל מחד קרא נפקי לה ושוין הן. והך מפני שגדדו מילתא באנפי נפשה היא דמדייק הש"ס דוקא שקצצו ואח"כ חתמו וכו' וכדפרישית:

והוא שכתב על זכרותו של קרן. הוא הקרן הקטן הקבוע בראש הבהמה ונתחב בתוך הקרן ובהא הוא דפליג ר' יוסי הגלילי במתני' התם אבל אם כתב על נרתיקו הוא הקרן שחופה על הזכרות כפרוש הוא ממנה ולד"ה כשר:

רבי יונה בעי. אם אף לענין הכשר זרעים כן לר"י הגלילי דמחשיב דבר שיש בו רוח חיים כמחובר לענין גט מי נימא דאף לענין הכשר זרעים כמחובר משוי ליה כדמפרש ואזיל היך עבידא כגון שחישב עליהן שירדו על הבהמה וכו' משום דקי"ל מחשבה חשיבא לענין הכשר זרעים שאם חשב שירדו גשמים לצורך איזה דבר ואח"כ נפלו פירות בתוכן אע"פ שלא ידע כשהוכשרו ולא ניחא ליה בהאי הכשר אפ"ה מוכשרין הן לקבל טומאה וכדתנן בריש מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון הרי זה בכי יותן והיינו דוקא כשחישב עליהן בתחלה לצורך דבר תלוש אבל אי אחשבינהו לצורך דבר מחובר לא מכשרי כדתניא בת"כ יכול אפי' חישב עליהן שירדו בבורות שיחין ומערות ת"ל בכל כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע וכו' והשתא הבעיא היא אם חישב שירדו על הבהמה ונפלו מן הבהמה על האוכלין מהו אליבא דר"י הגלילי:

תמן אמר ר"י הגלילי. כלומר מי נימא כמו דהתם לענין גט משוי ליה דבר שיש בו רוח חיים כמחובר ואוף הכא לענין הכשר זרעים כן או דילמא שניא היא לענין הכשר זרעים דהתורה ריבתה דכתיב וכל משקה וגו' ופריך אי דרבתה התורה מעתה נימא נמי אפי' חישב שירדו לבורות דגם כן הוי מחשבה:

שניא היא הכא. לענין מחובר דכתיב כלי וכדדרשינן מה כלי שהוא דבר תלוש וכו' ומיהו לענין דבר שיש בו רוח חיים אכתי איבעיא לן אליבא דרבי יוסי הגלילי אי משוי ליה כמחובר לענין הכשר ולא איפשיטא לר' יוסי הגלילי:

מתני' שיירא שחנתה בבקעה. אין שיירא פחותה משלשה בני אדם ואם חנו בבקעה שהיא כרמלית והקיפוה סביב בכלי בהמה כגון מרדעת ואוכפין אע"פ שיש חלל בין אוכף ואוכף הוי מחיצה ומטלטלין בתוכה אפי' היא כמה מילין ודוקא שלא ישאר מן המחיצה שהקיפו בית סאתים בלא כלים אבל אם נשאר בית סאתים פנוי בלא כלים ואין צריכין לו אין מטלטלין בכל המחיצה אלא בד' אמות:

ובלבד שיהא גדר. שעשו למחיצה גבוה עשרה טפחים דבפחות מעשרה לאו מחיצה היא:

ולא יהא פירצות יתרות על הבנין. ואפי' הן פרצות פחותות מעשר אמות כל שהפרוץ מרובה על העומד לאו מחיצה היא ואף כנגד העומד אסור:

כל פירצה שהיא כעשר אמות מותרות. בשאין הפרוץ מרובה על העומד ואפילו הפרוץ כעומד ג"כ מותר כל זמן שאין כאן פירצה אלא כעשר אמות מפני שהיא כפתח:

יותר מכאן. אפילו פרצה אחת שהיא יותר מעשר אוסרת כל המחיצה ואפילו בעומד מרובה דכל יותר מעשר לאו פתחא היא ואם עשה לה צורת הפתח מותר ואפי' היא יותר מעשר. ובלבד שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד במחיצה זו:

גמ' ר' אחא בשם רבי חסדיי למי נצרכה לר' יוסי בר' יהודה וכו'. משום דקשיא ליה מאי קמ"ל פשיטא אם יש כאן מחיצה גבוה עשרה ואין הפרוץ מרובה על העומד דהוי מחיצה. הלכך קאמר לא צריכא אלא לר' יוסי בר' יהודה דאמר מחיצה של שתי וערב הוא דהויא מחיצה וקמ"ל דמודה הוא הכא דאפי' המחיצה היא של כלי הבהמה עומדין ואינה אלא של שתי בלבד הויא מחיצה מפני שבשיירא התירו:

ותני כן. בתוספתא ריש פ"ב דבמחיצה של שתי בלבד אמרו בכל עושין מחיצות וכו' בשיירא שחנתה בבקעה:

ובלבד שלא יהא עומד כנגד עומד וכו'. דכשהפרוץ הוא כנגד הפרוץ שכנגדו נראה הוא כפרצה פתוחה משני הצדדין זה כנגד זה:

נמצאת אומר לענין כלאים כו'. חלוקי דינים אלו שנויים בתוספתא דכלאים פ"ד אלא שנשתנית כאן הנוסחא במקצת. משום דקיי"ל המחיצה מפסקת לענין כלאים ומותר לסמוך שני מיני זרעים זה בצד זה להגדר וזה מצד השני וכן מותר לסמוך גפנים מצד זה וזרעים מצד זה כדתנן בפרק ב' דכלאים ובפ"ד ושם נשנו דיני העומד ופרוץ. וגרסינן לכל הא דהכא והא דבהלכה דלקמן בכלאים בפ"ד בהלכה ד':

כל הפחות משלשה. פרוץ כסתום הוא בכל מקום:

משלשה ועד ארבעה. ולא ארבעה בכלל:

אם העומד רבה על הפרוץ מותר. אף כנגד הפרוץ:

ואם הפרוץ רבה על העומד אסור. כנגד הפרוץ אבל כנגד העומד מותר:

מארבעה ועד עשר. ועשר בכלל:

אם הפרוץ רבה וכו'. לפי גירסא זו אין חילוק בין מג' ועד ארבעה ובין מארבעה ועד עשר אבל בתוספתא גריס גבי מג' ועד ארבעה אם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור:

יותר מעשר וכו' כנגד העומד מותר. דכל שהוא כנגד העומד מותר גבי כלאים דהוי הפסק ומשום סיפא נקט נמי להא וקמ"ל דכנגד הפרוץ אסור אע"פ שהעומד מרובה משום דהפרצה יותר מעשר היא:

אבל לענין שבת וכו'. אין חילוק בין שהפירצה מג' ועד ארבעה ובין מארבעה ועד עשר כל שהפרוץ מרובה על העומד אסור אף כנגד העומד משום דכשהפרוץ מרובה נתבטלה המחיצה. ולענין שבת לא שייך להתיר כנגד העומד וכן כשהפירצה יותר מעשר היא אין כאן מחיצה כלל ואע"פ שהעומד מרובה על הפרוץ אסור:

לית כאן משלשה ועד ארבעה. כלומר סמי מכאן חלוקה זו דמג' ועד ארבעה גבי כלאים ולא מצינן למיתניה לבבא זו דהא קתני אם העומד רבה על הפרוץ מותר ואם כן כשהפירצות הן שלשה שלשה והעומד הוא יותר משלשה מותר ואע"פ שאין בעומד רוחב ארבעה. ואמאי הרי יש כאן פירצה שלשה ואין כאן מקום ארבעה להעומד ולא הוי מקום חשוב להתיר בכה"ג משום עומד מרובה על הפרוץ אלא דלא תנינן להאי בבא כלל:

התיב ר' מנא. על הא דקאמר ר' חנניה בשם ר' יוחנן דבעומד מרובה מקום ארבעה בעינן והתנינן לקמן בפרקין מקיפין המחיצה בקנים וכי קנה יש לו מקום חשוב והלא פחות מארבעה הוא ואע"פ כן מותר להקיף בקנים:

א"ל לא תתיבני פחות משלשה. אל תשיבני מהא מתני' דקנים שהפירצה פחות משלשה דהא קתני התם בהדיא ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים וכל הפחות משלשה כסתום הוא וכי קאמינא על האי חלוקה מג' ועד ד' דקתני שהפירצה שלשה היא וקתני להיתרא בעומד מרובה בלבד ואפילו אינו ארבעה והא אנן מקום חשוב בעינן:

ר' יוסי ברבי בון בשם רב. פליג אדרבי חנניה בשם רבי יוחנן וס"ל דמכל מקום אע"פ שאינו מקום חשוב מכיון שהעומד מרובה על הפרוץ מותר:

מתני' מקיפין שלשה חבלים. אשיירא דלעיל קאי וכר' יהודה במתני' דלקמן:

זה למעלה מזה. על גבי יתדות סביב סביב:

ובלבד שלא יהא בין חבל לחברו שלשה טפחים. וכן מן החבל להתחתון פחות משלשה לקרקע וממנו לחבל האמצעי פחות משלשה ומהאמצעי להעליון פחות משלשה וכל פחות משלשה כסתום דמי הרי כאן תשעה טפחים עומד באלו שלשה האוירין פחות שלשה משהויין ושיעור החבלים עוביין בין הכל יותר על טפח שלשה משהויין כדי שיהא הכל עשרה טפחים:

גמ' אמר רבי זעירא לא אמרו אלא בעשר וביותר מעשר וכו'. כלומר הא דקתני כדי שיהא הכל עשרה טפחים הוא הדין ביותר מעשר כגון שהחבל העליון לבדו עוביו טפח והרי כאן יותר מעשר ולא אתי לאפוקי אלא הא פחות מכאן לא דפחות מגבוה עשרה טפחים לא הוי מחיצה:

ותני. בברייתא כן דעל גובה עשרה הוא דקפדינן ואם הביא דופן של שבעה טפחים והגביהו מן הארץ פחות משלשה מותר דכלבוד הוא ויש כאן בין הכל גבוה עשרה:

תמן את אמר כל פחות משלשה כסתום וכו'. כלומר דמתמה הש"ס ומאי קמ"ל פשיטא דמאי שנא ממתני' דאמרינן התם כל פחות משלשה כסתום והכא נמי ודאי את אומר כן דכל פחות משלשה כסתום וכל כי האי לא איצטריך תו למיתני. והיותר נראה דט"ס הוא כאן ולקמן בפ' חלון בהלכה א' גרסינן לה והכי גריס תמן את אמר כל פחות משלשה כסתום וכא את אמר כל פחות מארבעה כסתום ואדאמר התם לעיל קאי בכותל שבין שתי חצרות שאם העמיד סולם אצלו ממעט מגובה עשרה וקאמר עלה וצריך שתהא משוכה מן הכותל ארבעה טפחים כדי מקום ועלה הוא דפריך הא בכל מקום אמרינן פחות משלשה כסתום והכא את אמר פחות מארבעה כסתום ואיידי הא דלעיל ודלקמיה מייתי לה הכא וכן נמי מייתי לכולא מילתא התם כדרך הש"ס הזה:

אין את בעי מקשייא הכין קשי. כלומר אלא אם אתה רוצה לישאל ולפלפל בדין חדש בענין זה הכין צריך אתה להקשות ולשאול אם הביא דופן של שבעה טפחים וכל שהוא והגביהו מן הארץ שני טפחים חסר כל שהוא וכגון שהעמוד את הדופן ברחוק טפח מן החבל שעל גביו שאע"פ שיש ג"כ כאן עשרה טפחים בין הכל. מ"מ איכא לספוקי הכא אי אמרינן לבוד משתי רוחות. מכיון שיש כאן חלל למעלה מן הדופן ולמטה ממנו או לא ומהו:

ייבא. הדין הזה כהאי דאמר ר' יוחנן לעיל פ' הזורק גבי חולית הבור והסלע והובא זה ג"כ לעיל בהלכה ב' שהעומד והחלל מצטרפין הן לארבעה טפחים ואפילו בשני חללים מכאן ומכאן ובלבד שיהא העומד מרובה על החלל וה"נ אפילו משתי רוחות אמרינן לבוד:

נעץ ארבעה קנים בארבע זויות הכרם וכו'. לכל האי סוגיא עד סוף הלכה גרסינן לה לעיל בפ"ד דכלאים בהלכה ד' וגי' דהכא עיקרית היא:

מציל משום פיאה. משום צורת הפתח ועל שם שקולעין הגמי מלמעלה מהקנה לקנה קרי ליה פיאה מלשון פיאה נכרית וכלומר דמציל והוי כמחיצה סביב הכרם ומותר לסמוך זרעים מבחוץ:

כמחיצת שבת. מה שנקרא מחיצה בשבת לענין היתר לטלטל בתוכה כן הוא למחיצת כלאים שמחיצה כזו הוי הפסק בין הכלאים:

לנגנגד. שם מקום:

ובית חברתה היתה נקראת. על שם שהיו זורעים ממינים אחרים בשדה שבצדה וסמוכה ומחוברת לזו והיו סומכין עצמן על הגדר שהיה מפסיק ביניהן והיה שם בהגדר פירצות יותר מעשר אמות והיה נוטל עצים ודוקרנין משופים כמין דקר וסותם עד שמיעטן לפחות מעשר. ואמר כזה מהני נמי לענין מחיצת שבת לסתום הפירצה יותר מעשר ואפילו באלו עצים דקין כל שהן:

מודה רבי שמעון בן לקיש לענין שבת. אף על גב דקאמר לעיל גבי כלאים שהפיאה מצלת וסתמא קאמר דמשמע אפילו ביותר מעשר מצלת מ"מ לענין שבת מודה הוא דאינה מצלת שאין צורת הפתח מתיר בפרצה שהיא יותר מעשר:

אמר רבי חגיי מתניתא אמרה כן. ממתניתין דהכא שמעינן כן דקתני מקיפין שלשה חבלים וכו' ואם את אומר שצורת הפתח מתיר אף ביותר מעשר למה לי שלשה חבלים והא כמו כן בחבל אחד סגי שיקשור אותו בקנים שמכאן ומכאן ויהא ניתרת כל אורך המחיצה בצורת הפתח. אלא לאו ש"מ דאין צורת הפתח מתיר בפרצה יותר מעשר:

רב אושעיא בעי הדא פיאה מה את אמר. כך הוא בכלאים ובסוכה. כלומר מה דינה של הפיאה והיכן הוא נותן את הפיאה אם מלמעלן על הקנים והיתדות או אם מן הצד של הקנים העומדים הוא דמהני והוי צורת הפתח:

אין תימר מלמעלן. מהני צורת הפתח אם כן ממילא שמעינן דכ"ש מן הצד דמהני לפי שהחבל יותר סמוך לקרקע הוא ונראית כבנין המחיצה. אבל אין תימר מן הצד א"כ איכא למימר הא מלמעלן לא מהני משום שאינו נראה כל כך כמו מחיצה ומשום שהרוח פתוח הוא עד למטה:

אין תימר מלמעלן. מהני צורת הפתח בעלמא א"כ יאות אמר רבי חגיי דממתני' שמעינן דאינו מתיר ביותר מעשר מדלא קתני דבחבל אחד סגי ויקשרנו למעלה על היתדות שמכאן ומכאן אבל אי אמרינן דדוקא מן הצד הוא דמהני בעלמא אם כן לא אמר ר' חגיי כלום דלא שמעינן מידי ממתני' כדמסיק לקמן:

מה נפשך. ומתמה הש"ס דמאי שנא הא ממה נפשך מוכחא ממתני' דאי מלמעלן נמי מהני הרי מלמעלן יכול הוא לעשות ואי מן הצד הוא דמהני הרי מן הצד מיהת יכול הוא לעשות ועל כרחך דאינו מתיר ביותר מעשר. ואמאי אמרת דאין תימר מן הצד לא אמר ר' חגיי כלום:

תיפתר בשעשויין כמון דקרן. שהיתידות שמקיפין עליהן החבלים עשויין כמין הדקר הזה שהוא רחב מלמעלה והולך ומשפע עד שהוא דק ביותר. והיינו דאמרינן דאי אמרת צורת הפתח שאמרו דוקא מן הצד א"כ לא שמעינן מידי ממתני' דאינו מתיר ביותר מעשר משום דבכה"ג אי אפשר לעשותו הואיל ומן הצד היתדות דקין הן מאוד ואין החבל נקשר ועומד עליהן לפי שמשפעין והולכין הן והחבל נופל מהם עד למטה בארץ ולעולם אימא לך דבעלמא מתיר צורת הפתח אפילו ביותר מעשר:

לגובה. מתיר צורת הפתח אפילו עד מאה אמה:

הדא דתימר לענין כלאים. מהני אף בגובה ביותר:

אבל לענין שבת לא תהא פיאה גדולה מן הקורה. כך הוא בכלאים. שהרי במבוי אין הקורה מתיר אלא עד עשרים אמה:

אמר ר' יוסי אמר ר'. דלאו מילתא היא אלא דהיא כלאים היא שבת וחדא דינא אית להו לענין גובה בצורת הפתח:

על דעתיה דרבי. א"כ מה בין קורה מה בין פיאה לענין שבת וקאמר דהך מילתא איכא בינייהו שהפיאה אינה מצלת מרוח אחת וכלומר אם כל הרוח הוא פתוח מלמעלה עד לארץ אין צורת הפתח מתיר עד שתהא המחיצה מגופפת מד' רוחותיה. וכלומר שנשתיירו שם גיפופין הסמוכין לקרקע אלא שאין גבהן עשרה להיות נחשבין מחיצה בהא הוא דמהני צורת הפתח שמלמעלה אבל קורה מצלת אף על פי שפתוח לגמרי מרוח אחת כדין המבוי והאי מילתא הוא דאיכא בינייהו בשבת בענין גובה:

ואתייא האי מילתא כהאי דאמר ר"ז וכו'. דס"ל שאין צורת הפתח מתיר אם הרוח פתוח לגמרי:

טטרפיליות שבכרמים. ובסוכה גריס שבכרכים והן הגזוזטראות היוצאין מכותלי הבתים אסור לטלטל תחתיהן מפני שהן סוף תקרה ולא נעשו משום היתר קורה. א"נ אקורה עצמה קאי היוצא משני צדדיה אסור לטלטל תחתיהן מפני שהן סוף תקרה:

ואין סוף תקרה מציל משום פיאה. בתמיה דנהי דלא נעשו לשם קורה הא מיהת ליהני משום צורת הפתח כשמגיעין סוף תקרה של זה לסוף תקרה של זה וכדאמר ר' פנחס אתא עובדא וכו' בד' עמודים ועליהן ד' פיסטליאות כמו פסי קורה. והתיר לטלטל תחתיהן משום צורת הפתח. או משום פיאות התקרה דאמרי' פי תקרה יורד וסותם. וה"נ כן:

פיאה מהו שתציל בסוכה. אי מהני צורת הפתח להיות נחשב דופן לסוכה ואמר להן שמצלת:

סוף סכך. היוצא מן הסוכה ולהלן מהו שיציל ויתיר גם מבחוץ משום סוכה:

זה. כלומר צורת הפתח נעשה לכך להיות דופן לסוכה אבל סוף סכך לא נעשה לכאן למבחוץ לסוכה:

כל אילין מילייא. דאמרן לעיל בסוף תקרה לענין שבת לא אמרו אלא דרך משא ומתן בדבר אבל להורות להיתר למעשה אסור דק"ו מה אם סוכה הקלה את אומר סוף סכך אסור שבת החמורה לא כ"ש:

מאן תנא פיאה מצלת. בכלאים לא ר' יוחנן בן נורי הוא דאמר הכי לעיל:

הדא תנה. כלומר אין דהדא תנא הוא דס"ל הכי ויחידאה הוא:

מתני' מקיפין בקנים. במתני' דלעיל אשמעינן בחבלים שהיא מחיצה של ערב והכא אשמעינן במחיצה של קנים נעוצים ועומדים שהיא של שתי:

ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים. משום דלהצטרף להיות נקראת מחיצה כמו בקנים או בחבלים צריך שלא יהא שום חלל של שלשה טפחים ביניהם מפני שכל שהמחיצה עצמה נעשית משל פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי דקירת הגדי בבת אחת שלא תבטל המחיצה:

בשיירא דברו. חכמים להקל עליהן שאינן צריכין אלא מחיצה של שתי או של ערב אבל ביחיד לא הקילו אפילו הוא בדרך עד שיעשה מחיצה של שתי וערב:

לא דברו בשיירא אלא בהווה. שכן דרך של הולכי דרכים להלך בחבורה והוא הדין ליחיד כשהוא בדרך:

כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב וכו'. רבי יוסי בר' יהודה פליג עליה דאבוה בהא וסבירא ליה דאפילו בשיירא בעינן שתי וערב:

וחכמים אומרים אחד משני דברים. או של שתי או של ערב ורבנן בתראי לטפויי להיתרא קאתו דאלו לרבנן קמאי לא שרי ליחיד אלא בדרך דאז יש לו דין דשיירא. אבל לא כשהוא בישוב שהרי יכול הוא לעשות מחיצה הוגנת ורבנן בתראי אמילתא דר' יוסי בר' יהודה קא מהדרי דקאמר איהו איינה מחיצה לא בדרך ולא בישוב ואמרי ליה רבנן אחד משני דברים או שתי או ערב מחיצה היא בין ליחיד בין לרבים בין בדרך בין בישוב והלכה כרבנן בתראי והחילוק שבין שיירא ליחיד זהו דשיירא שהיא מג' בני אדם ולמעלה יכולה לעשות מחיצה אפי' של כמה מילין ובלבד שלא ישאר בית סאתים פנוי בלא כלים כדפרישית לעיל אבל יחיד או אפילו שנים אינן יכולין לעשות מחיצה אם שבתו בבקעה אלא עד בית סאתים בלבד שהיא כשיעור מאה אמה אורך על רוחב חמשים כחצר המשכן ואם היה יותר על בית סאתים אין מטלטלין בתוכו אלא בד' אמות:

במחנה. ליוצאים למלחמה ואפילו למלחמת הרשות:

מביאין עצים מכל מקום. ואין חוששין משום גזל ואפילו מצאן תלושין ויבישין אין מקפידים על כך:

ופטורין מרחיצת ידים. שלפני הסעודה אבל מים אחרונים חייבין שהן חובה מפני הסכנה:

ומדמאי. שאינן צריכין לתקן בתבואה של עם הארץ משום דמאי אלא אוכלין בלא תיקון דמאי:

ומלערב. בעירובי חצרות אם הקיפו כל המחנה במחיצה של עשרה טפחים מטלטלין מאהל לאהל בלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין הואיל דנפקא מאסמכתא דקראי חייבין הן לערב וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין הן בחזירתן:

גמ' מקיפין בקנה בשיירא דברי רבי יהודה וכו' והא ר' יודא מהשנא בין יחיד לשיירא. כלומר הא הוא דאשכחן דר' יהודה מחלק בין יחיד לשיירא כדקתני במתני' לענין מחיצה של שתי או של ערב:

ורבנן לא מהשנאי בין יחיד לשיירא. לרבנן דס"ל יחיד כשיירא לענין זה ושואל הש"ס אם לא מחלקי רבנן כלל בין יחיד לשיירא ובכל דבר שוין הן:

נשמעינה מן הדא. ברייתא וממה דמפרשי לה אמוראי דאע"ג דבענין המחיצה גופה אין חילוק בין יחיד לשיירא אליבא דרבנן. מיהת במלתא אחריתא איכא לחלק בינייהו אפילו אליבא דרבנן כדלקמן:

שיירא שחנת בתל וכו'. תוספתא היא בפ"ב. וה"ג שם שיירא ששרתה בתל גבוה עשרה בנקט עמוק עשרה ובגינה מוקפת גדר גבוה עשרה מטלטלין בתוכה ובלבד שימלאו את כולה ולא שיירו בה בית סאתים אם אין בכולה בית סאתים מטלטלין בתוכה אע"פ שלא ימלאו את כולה. ולפי גי' התוספתא יש לפרש הא דהכא ג"כ כעין זה. מטלטלין בה אפי' כור או כוריים מטלטלין בה עד בית סאתים ובלבד שלא ישיירו וכו'. כלומר דמפרש הא דקתני מטלטלין בה היינו בכולה אפילו היא כור או כוריים בזמן שימלאו את כולה. עד בית סאתים ובלבד וכו'. כלומר עד בית סאתים היא דצריך שימלאו את כולה ולא ישיירו בה בית סאתים פנוי אבל אם היא מבית סאתים ולמטה אין צריך שימלאו את כולה כדקתני בתוספתא:

אפילו אוכפות. כלומר לאו דוקא במחיצה גמורה אלא אפילו הקיפוה באוכפות ובעביטין. אי נמי לפרש בית סאתים פנוי הוא דקאי דר' אחא מפרש הא דקאמר פנוי שפנוי מכלים הוא אבל אם ממלאין את כולה אפי' באוכפות או בעביטין של גמלים לא מיקריא פנוי וזה עיקר דשייך שפיר הא דבתריה:

מילתא דרב הונא אמרה ובלבד אדם. כלומר וממילתא דרב הונא דלקמיה שמעינן דמפרש שלא יהא בית סאתים פנוי מאדם ולא מכלים דאמר ר' בא בשם ר' הונא אם הוא אחד או שנים נותנין להם בית סאתים דשנים כיחיד הן לענין זה ואם הן שלשה נותנין להן מקום בית ששת סאין. דג' הוו שיירא ולכל אחד ואחד בית סאתים מכאן והילך אם הם יותר הכל לפי חשבון והיינו דקתני ובלבד שלא ישיירו בית סאתים פנוי מאדם שאם הן שלשה לא יקיפו אלא בית שש סאין או שבע ובלבד שלא יקיפו בית שמונה סאין שלא יהא בית סאתים פנוי בלא בעלים וכיוצא בזה הכל לפי חשבון. והשתא שמעינן נמי מה שיש חילוק בין יחיד לשיירא לרבנן כדמפרש רב הונא לסתמא דהתוספתא דאתיא כדברי הכל:

אין שיירא פחות משלשה. ישראלים ואין העכו"ם משלים לשיירא דלאו בר חיובא הוא:

קטן מהו שישלים לשיירא. מכיון שבא לכלל חיוב או לא ולא נפשטה הבעיא:

היך עבידא. מילתא באנפי נפשה וכעין בעיא הוא כלומר למאי דאמרינן דאין העכו"ם מצטרף להשיירא ושואל הש"ס ובכה"ג היך עבידא כגון שהיו שנים בע"ש ועירבו עירוב אחד והיינו בית סאתים אחד ומשום דמותר לטלטל בו קרי ליה עירוב. כלומר כדרך שמותר לטלטל ע"י עירוב ומשמעות לשון עירוב עצמו הוא כן שע"י כך מעורבין הן יחד בהיתר טלטול:

ובא העכו"ם. בשבת:

והוסיף. שהרחיב המחיצה יותר מבית סאתים היאך הדין:

כבר נכנסה שבת באיסור. שבשעת הכנסת שבת לא היה להן היתר יותר מב' סאתים ואין להן יותר:

היו שלשה ועירבו שנים עירובין. כלומר יותר משיעור בית סאתים שאינו אלא שיעור עירוב אחד ולאו דוקא שנים עירובין אלא שיעור עירוב אחד לכל אחד ואחד כדלעיל ובא העכו"ם בשבת ופיחת מכשיעור ההיתר שלהן וכגון שלא היה שם בית סאתים פנוי ובא העכו"ם ופינה הכלים משם שעכשיו גרם איסור כדין בית סאתים פנוי וגרם האיסור הוא בלי קלקול המחינה:

כבר נכנסה שבת בהיתר. ושבת הואיל והותרה הותרה מכיון דאיתנהו למחיצות:

מהו ליתן להם שלשה ראשי תורין. ראש תור הוא באלכסון שראש תור הזה נכנס בשל זה והבעיא היא בשנים שמן הדין אין לכל אחד יותר מבית סאתים. ומי נימא דהואיל ונכנס ראש בית סאתים של זה בזה כזה מותרין הן לטלטל אפילו ביותר משני בית סאתים ולא איפשיטא:

אתיא דרבי יוסי בר' יודה בשיטת אביו. בחדא וחלוק על אביו בחדא כדמפרש ואזיל:

בשיטת אביו. ביחיד יתר מבית סאתים דבענין זה שוין הן דאין נותנין ליחיד יותר מבית סאתים כדתני בתוספתא בהדיא בפ"ב ר' יהודה אומר לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים והיינו במחיצה או של שתי או של ערב וביותר מבית סאתים צריך שתי וערב כדמייתי ראיה לקמיה דהכי ס"ל לר' יהודה ביתר מבית סאתים ובזה שוין הן דהא ר' יוסי בר' יודה קאמר במתני' כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה וא"כ מיהת ביחיד יתר מבית סאתים בחדא שיטתא קיימי דצריך שתי וערב:

וחולק על אביו בשיירא פחות מבית סאתים. כלומר בשיירא ובפחות מבית סאתים אפילו ליחיד דלר' יוסי בר' יהודה לא התירו כלל למחיצה של שתי או של ערב בלבד דקאמר כל מחיצה וכו' לא ליחיד עד בית סאתים ולא לשיירא ואלו לרבי יהודה סגי במחיצה של אחת מהן לשיירא וכן ליחיד עד בית סאתים:

והן אשכחן. והיכן מצינו דס"ל לר' יהודה בהדיא דביחיד יותר מבית סאתים צריך שתי וערב. וכלומר דמיהת שתי וערב. מהני לדידיה ביחיד יתר מבית סאתים דילמא הא דקתני בתוספתא לרבי יהודה לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים היינו דיותר מבית סאתים כלל כלל לא ואפילו במחיצה של שתי וערב:

נשמעינה מן הדא וכו'. דמהכא שמעינן לר' יהודה דשתי וערב מהני ליחיד ביתר מבית סאתים דהא רב ששת קאמר כשם שחלוקין ר' יהודה ורבנן כאן כך הם חלוקין בכלאים וכלאים לא אפי' היא בית רובע בתמיה כלומר דלענין מאי מדמה פלוגתייהו דהכא לענין דינא דכלאים דליכא למימר כי היכי דפליגי בענין כמה נותנין ליחיד בשבת אם בית סאתים או יותר ה"נ פליגי לענין הרחק גבי כלאים הא ודאי לא מצית אמרת דהא גבי כלאים לכל היותר לא בעינן אלא בית רובע סאה כדתנן בפ"ב דכלאים תבואה בתבואה בית רובע וכו' ולא אשכחן פלוגתא בהא אלא ודאי לענין מחיצות הפסק גבי כלאים הוא דקאמר דבמקום מחיצה א"צ להרחיק בכלאים אלא זורע מין זה מכאן ומין אחר מכאן ועלה הוא דקאמר רב ששת כשם שחלוקין כאן וכו' דלר' יהודה צריך מחיצה של שתי וערב בכלאים כשם דס"ל גבי שבת. והשתא ש"מ מיהת דלר' יהודה ביחיד יתר מבית סאתים צריך שתי וערב ומהני נמי דאילו עד בית סאתים הא בהדיא קאמר דאפילו של שתי או של ערב מהני עד בית סאתים:

כמה היא מחנה. שיהו פטורין בארבעה דברים דתנינן במתני':

מאה. דכתיב ויבא גדעון וגו' וקרי למאה איש מחנה:

ר' אבינה בעי. על הא דרבי חנניה דהיאך נרמז בהאי קרא דמאה איש הוו מחנה דאלו אמר מחנה ואנשים אשר אתו מאה יאות קאמרת דמחנה קאי על המאה אשר אתו השתא דכתיב ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה על מחנה מדין הוא דקאי שהיו הרבה והרבה:

עשרה. דכתיב גבי דוד וישלח דוד עשרה נערים וגו' ויבואו נערי דוד וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו ומלת וינוחו מיותר אלא לרמז שנעשו מחנה כדכתיב גבי מחנה ישראל לתור להם מנוחה וכאן עשרה היו:

רבי יודה בן פזי אמר. מהכא מוכח דעשרה נקראו מחנה דכתיב בד"ה גבי דוד בלכתו אל ציקלג נפלו עליו ממנשה וגו' כי לעת יום ביום יבואו על דוד לעזרו עד למחנה גדול כמחנה אלהים ועשרה נקראו מחנה אלהים דשכינתא שריא בי עשרה:

י"ב אלף כמחנה ישראל. על מדין וכתיב התם מחנה:

היוצאים למלחמת הרשות וכו'. ובתוספתא פ"ב גריס גבי למלחמת הרשות מותרין לגזול עצים יבישין:

אם היו עשויין חבילה אסור. הואיל והטריחו בעלים את עצמן לקשרן ולעשות חבילה לא הפקירו החכמים אותן אצל מחנה:

עד כדון בשאינן סמוכין. המחנה להחורש ליטול מן החורש עצים ואפילו סמוכין להחורש אע"פ כן יכולין ליטול עצים שהניחו הבעלים ליבשן:

עד כדון בשאינן סמוכין למעיי'. אפטורא מרחיצת ידים קאי ואפילו הן סמוכין למעיין לא הטריחו אותן חכמים:

נכנסו עמהם לעיר כבר נפטרו. אפטורין מדמאי קאי דשאר אנשים שאינם עכשיו מן המחנה ונתחלקו מהן אע"פ כן כשנכנסו עם אנשי המחנה לעיר כבר נפטרו מן הדמאי ואינם צריכין לתקן אבל אם יצאו מן העיר עמהן ויש אצלם דמאי כבר נתחייבו בשעה שהיו בתוך העיר וצריכין לתקן. א"נ אאנשי המחנה גופן קאי דמה שנכנסו מהתבואות דמאי עמהם בבואן לעיר מהמלחמה כבר נפטרו בהיותם במחנה והיוצאים עמה מעיר בתחלה כבר נתחייבו בדמאי מקודם וצריכין לתקן:

דמיי תיקן לא תיקן. איידי דאיירי בדמאי מייתי להא כדגרסינן בסוף מעשר שני למה נקרא דמאי מפני שספק הוא דא מאי אם תיקן אם לא תיקן:

ויש חצרות במחנה. בתמיה וקאמר אין להתיר אוהלים שבמחנה וכו' כצ"ל:

שלא תאמר יעשו כהרוגי פולמוסיות. החיילים מאומות שאינן מקפידין על כך:

אסור לפנותן. אח"כ:

במכונסין. הרבה במקום אחד מותר לפנותן ולקברן במקום אחר שזהו כבודן:

שמע לה מן הדא. שאף בחזירתן מהמלחמה פטורין הן מד' דברים אלו דכתיב גבי גדעון מי ירא וגו' ויצפור ולשון השכמה הוא בצפרא ולמה הן חוזרין בצפרא מפני השונאין שמתייראין מהם שלא יראו וירגישו בהן וא"כ גם בחזירה צריכין לזרז עצמן כמו בהליכה הלכך פטורין מכל אלו וכן ר' יוסי בר' בון אמר בהדיא בשם רב דאף בחזירתן פטורין הן מארבעה דברים:

הדרן עלך פרק מבוי