מתני' עושין פסין לביראות. שהן ברשות הרבים והביראות עצמן רה"י הן שעמוקין עשרה ורחבין ארבעה ואינו יכול למלאות מהן ולהוציא לר"ה עושין פסין שיהו הפסין הללו עושין לסביבות הבור רה"י וימלא ויוציא מן הבור ויניח שם ותכנס בהמתו ראשה ורובה וישקנה ופליגי ר' יהודה ור"מ היאך עושין:

ארבעה דיומדין נראין כשמונה. דיומדין כלומר ד' עמודין שכל אחד מחלו ארבעה נראה כשנים ומעמידין אותן בארבע זויות סביבות הבור נמצא כל אחד מהן נוטה לכאן ולכאן והרי לכל רוח ורוח שני אמות דופן אמה כנגד אמה ואע"פ שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח התירו לפסי ביראות בכך הואיל והד' זויות עומדות הן וחשוב כמחיצה:

רמ"א שמנה נראין כשנים עשר וכו'. לפי שצריך ארבעה פשוטין באמצע לכל רוח ודוקא כשיש פרוץ לכל רוח יותר מעשר אמות בהא הוא דקאמר ר"מ שצריך פשוטין באמצע אבל אם אין הפרוץ שבון דיומד לדיומד אלא עשר מודה ר"מ דבארבעה דיומדין סגי ור' יהודה מתיר אפילו בפרוץ יותר מעשר ביניהן עד י"ג אמה ושליש כדמפרש לקמן במתני'. וביותר מי"ג אמה ושליש מודה רבי יהודה שצריך פשוטין למעט הפרוץ והלכה כר' יהודה:

גובהן. של פסי דיומדין הללו צריך שיהו עשרה טפחים ורחבן ששה לכל צד מהן ועובין כל שהוא:

וביניהן. השתא מפרש לפלוגתייהו במה שנחלקו דלר"מ צריך שלא יהא הפרוץ ביניהן אלא כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר לפי שכל בקר ובקר שיעור רחבו אמתים פחות שליש ונמצא רוחב של ששה בקר עשר אמות ואם יש ביניהן יותר מזה אז צריך פשוטין ולר' יהודה השיעור בין דיומד לדיומד כשתי רבקות של ארבע ארבע בקר והן שלשה עשרה אמות ושליש וביותר מזה הוא שצריך פשוטין:

רבקות. הוא מרבק הבקר להכניסן בעול מלשון עגל מרבק:

קשורות ולא מותרות. שיעור כל מרבק הבקר כשהן קשורות זא"ז ולא תימא כעין קשורות אלא קשורות ממש ולהכי תני ולא מותרות וזו היא חומרא למעט הריוח שבין בקר לבקר:

אחת נכנסת ואחת יוצאת. כלומר אבל בהרבקות לא בעינן שיהא שם בצמצום בכדי שיהיו שתיהן נכסות ויוצאות כאחת אלא בכדי שתהא רבקה אחת נכנסת ואתת יוצאת וזו קולא היא שבכדי שיעור זה יש מעט רחב יותר לפי שעשר אמות לר"מ וי"ג ושליש לר' יהודה לא בעי' מצומצמות כל כך אלא אפי' שוחקות אבל בין בקר לבקר לא מקילינן לשער בכדי שיהא ריוח ביניהן דא"כ יתרבה הריוח ביותר לפיכך צריך שיהיו קשורות:

גמ' לפי שהפרוץ רבה על העומד וכו'. טעמא שלא התירו אלא בדיומדין הוא מפרש לפי שכאן הפרוץ מרובה על העומד הלכך צריך לעשות דיומדין לכל זוית וזוית שיהא נראה אמה אחת לכאן ואמה אחת לכאן:

אבל לא פשוטין וכו'. כלומר אבל לא סגי בארבעה פשוטין של שתי אמות לכל זוית וזוית שא"כ אין כאן בהיקף סביב לכל רוח ורוח הלכך הוא עושה דיומדין שאף הוא מוכיח על עצמו בכך משום הולכת הבאר וכלומר משום הלכות הבאר שבעשיית הדיומדין הוא שהתירו לפרוץ מרובה על העומד ודוקא בהלכות הבאר:

הגיעוך סוף תחומי שבת עד איכן הן. כלומר כאן הגיעוך ללמוד עד היכן הן סוף דיני גבולי שבת לענין טלטול וזריקה שאם עשה כן במקום אחר בר"ה שהקיף איזה מקום בדיומדין בד' זויות כעין פסי ביראות וחזר אח"כ וזרק ארבע אמות בר"ה בתוך ההיקף שעשה חייב דהוי כזורק ד' אמות בר"ה וקמ"ל דדוקא בפסי ביראות הוא שאמרו שבהיקף הד' דיומדין בהד' זויות נעשה כרה"י לכל מילי לענין שמותר למלאות מהבאר ולהוציא לתוך ההיקף וכן לענין הזורק מתוכו לר"ה או מר"ה לתוכו חייב אבל אם עשה כן במקום אחר בר"ה לא נעשה כרה"י והזורק בו חייב:

אמר רבי יוסה לפי שבכל מקום וכו'. טעמא שהצריכו שיהא הפס רחב ששה טפחים לכאן ולכאן הוא מפרש לפי שכאן היקלת להתיר אף בפרוץ מרובה על העומד מד' רוחותיו לפיכך החמרת עניו בדבר אחר שצריך פס של ששה טפחים לכל רוח ורוח:

ר' אבין. ורבי ירמיה פליגי בהא דקאמר רב שלא התירו אלא לעולי רגלים דלמר בשעת עליית הרגל בלבד הוא שהתירו ולמר מפני עולי רגלים התירו ולאו דוקא בשעת עלייתן בלבד אלא כשהתירו כך לעולי רגלים הותר אף בזמן הזה:

מתניתא אמרה כן. תנינן בחדא ברייתא בהדיא כר' ירמיה בשם ר' שמואל עושין פסין לביראות אף בזמן הזה:

והא תנינן. לקמן בשלהי מכילתין ממלאין וכו' ומבאר הקר בי"ט ומפרשינן התם מפני מה אמרו להתיר למלאות בגלגל מבאר הקר בי"ט ולא גזרינן משום עובדא דחול או שמא ירבה למלאות ולהשקות את גינתו אלא כשעלו ישראל מן הגולה בימי עזרא וחנו על אותו הבאר שהיו בו מים חיים ולכך נקרא באר הקר. והתנו עמהן הנביאים שהיו ביניהם להתיר לעולם שיהיו ממלאין מבאר הקר הזה בגלגל בי"ט ואמרינן התם עלה לא כל בארות הקר התירו אלא אותו הבאר שחנו שם בלבד. והשתא כמה דאת אמר תמן מה שהותר הותר ולא במקום אחר והכא נמי מה שהותר הותר לעולי הרגלים בלבד ולא כהאי ברייתא דתני עושין פסין לביראות אף בזמן הזה:

הורי בחיפא. וכן רבי ירמיה הורה בחליף כהאי ברייתא להתיר פסי ביראות בזמן הזה:

הוון בעיי מימר. בני הישיבה דר"מ יודה לר' יהודה וכו' כדמפרש לקמיה. ומתמה הש"ס מאי האי דקאמרת ר"מ יודה לר' יהודה הא ר"מ אית ליה דיומדין ופשוטין בעינן ואת אמר הכין בתמיה:

מתוך שאתה עושה וכו'. כלומר דמשני דלעולם איכא למימר דר"מ יודה לרבי יהודה דמדינא בדיומדין לחוד סגי והא דקאמר ר"מ במתני' דיומדין ופשוטין לא קאמר אלא משום חומרא בעלמא דגזרינן מתוך שאתה אומר לו לעשות דיומדין ולא פשוטין יסבור שמחיצה מעלייתא היא אף בעלמא וילך ויעשה כן במקום אחר בר"ה ויהא מתחייב עלה דלא התירו דיומדין בפרוץ מרובה על העומד אלא לפסי ביראות בלבד לפיכך מחמיר ר"מ אף בפסי ביראות שצריך דיומדין ופשוטין שלא תצא תקלה מתוך כך למקום אחר:

לא דין מודה לדין וכו'. לא זה מודה לזה וכו' שר"מ מדינא קאמר שבפסי ביראות צריך דיומדין ופשוטין. א"נ דה"ק הוון בעי מימר ר"מ יודה לר' יהודה דאם יש כאן נפיש משיעורא דר"מ והיינו שיש בין פס לפס טפי מעשר אמות דלדידיה צריך פשוטין כדפרישית במתני' ומודה ר"מ שאם האריך בדיומדין עד שלא יהא ביניהן יותר מעשר אמות דבכה"ג א"צ פשוטין אבל ר' יהודה לא יודה לר"מ שאם יש כאן יותר מי"ג אמות ושליש דזהו שיעורא דר' יהודה וצריך למעט הפרוץ אינו מודה לר"מ שימעט בפשוטין אלא דוקא בהארכת הדיומדין עד שלא יהא שם פרוץ יתר מי"ג ושליש הוא דבעינן. וזה עיקר והשתא שייך שפיר כל הא דבתרה:

ר"מ יודה לר' יהודה וכו'. כלומר דפריך היכי מצית אמרת דבכה"ג מודה ר"מ דסגי בהארכת דיומדין הא ר"מ אית ליה דיומדין ופשוטין ומשמע דוקא בפשוטין הוא דאית ליה למעט עד כשיעור לדידיה כדמסיק הקושיא ואזיל:

מתוך שאתה עושה דיומדין וכו'. כלומר וכ"ת מאי רבותא דפשוטין הרי אם ממעט הפרוץ עד כשיעור מה איכפת לן אם ממעטו בהארכת הדיומדין או בפשוטין הלכך קאמר דהא ליתא שאם אתה מתירו בדיומדין לחוד אבל לא בפשוטין אף הוא סבור לומר דמחיצות שבת מעלייתא היא ואף שיש כאן פרוץ מרובה ויסמוך על זה לעשות כן במקום אחר בר"ה ויהא מתחייב שלא התירו זה אלא בפסי ביראות בלבד הלכך מסתברא דאף ר"מ לא יודה לר' יהודה אלא דס"ל דבכל גוונא דווקא פשוטין בעינן כי היכי דליהוי היכרא ולא סגי בהארכת דיומדין:

ר' אחא וכו'. כלומר וכן אמר רב אחא בהדיא דלא זה מודה לזה ולא זה לזה וכדאמרן:

אמר ר' מנא וכו'. ר' מנא תלמידו של ר' יוסה היה והוה רגיל לומר על דבר ששמע מאחר ולא שמע בפירוש מרבו כך ואמר אע"ג דלא אמר ר' יוסה רבי הדה מילתא בהדיא דפליגי ר"מ ור' יהודה בכל גווני בהא מ"מ אמרה דכוותה דש"מ מינה דדעתו כך כדלקמן. וכן תמצא בהרבה מקומות בש"ס הזה מדברי רבי מנא על ר' יוסה:

רבי בא ור' בון בעון וכו'. כצ"ל:

כמה יהא דיומד ארוך ולא יהא צריך פשוט. לר' יהודה דס"ל עדי"ג אמות ושליש לא בעינן פשוטין ואם הוא יותר מזה כמה צריך להאריך ברוחב הדיומד ושלא יצטרך פשוטין:

א"ל פחות משלשה כסתום וכו'. כלומר אם מאריך הוא בדיומד שמכאן ומכאן עד שלא יהא אויר ביניהן אלא פחות משלשה ודאי כסתום הוא. דבכל מקום אמרינן לבוד בפחות משלשה ואם הוא יותר מששה אויר ביניהן הופלג השיעור הפרוץ. דס"ל דאע"ג לר' יהודה מותר הפרוץ עד י"ג אמה ושליש. היינו דוקא בתחלה אבל הכא מכיון שהוא יותר מי"ג ושליש דצריך אתה למעט הפרוץ לא סגי בהארכת דיומדין אם יש כאן פרוץ ששה ביניהן ולאו דוקא ששה אלא מכיון שהוא יותר מארבעה דהוי מקום חשוב בכל מקום מיקרי פרוץ בכה"ג שהיה בתחלה יותר מכשיעור וכדמסיק וצריך פשוט אפילו לרבי יהודה:

אלא כן אנן קיימין משלשה ועד ארבעה. כלומר אלא בהי גוונא משכחת לה אליבא דרבי יהודה דסגי בהארכת דיומד ביותר משיעורא דידיה ולא צריך פשוט בהאי גוונא דווקא שאם מאריך הוא בדיומדין לא יהיה ביניהן ארבעה שהוא מקום חשוב בכל מקום:

אין תימר ר"מ יודה לר' יהודה ויעשה וכו'. השתא קאמר דש"מ מיהת דלר"מ לעולם צריך פשוטין דאם תאמר ר"מ נמי מודה לר' יודה דבהארכת דיומדין סגי כדאמרן לר' יהודה א"כ קשיא לר"מ למה לי פשוטין בכל גווני ויעשה דיומד רחב וארוך יותר עד שלא יהא צריך פשוט אלא לאו ש"מ דר"מ אינו מודה בהארכת דיומדין כלל. אלא דלעולם בעינן פשוטין לדידיה:

אמר רבי בא בר ממל לא נצרך ר"מ וכו'. כלומר דרבי בא בר ממל בא לומר דאי מהא לא איריא דלעולם איכא למימר דאף לר"מ אם האריך בדיומדין סגי ולא צריך פשוט וכי קאמר ר"מ דצריך פשוט לא נצרך אלא לשיטת ר' יהודה וכלומר דלמאי דקאמר ר' יהודה דיומדין ולא בעי פשוטין פליג ר"מ וקאמר דלשיעורא דידך שהוא י"ג ושליש לא סגי בדיומדין לחוד וצריך ג"כ פשוטין למעט הפרוץ עד עשר אמות ולעולם אמינא לך שאם האריך בדיומדין סגי אפי' לר"מ:

אמר ר' יוסה ואפי' משיטתיה מכל מקום וכו' צריך פשוט. בתמיה וכלומר דר' יוסה מדחה להא דר' בא בר ממל וקאמר לאו מילתא היא דקאמרת דלא אמר ר"מ פשוטין אלא בשיטת רבי יהודה ולדידיה ס"ל דבאמת בהארכת דיומדין נמי סגי הא ליתא דאפילו משיטתיה דר"מ גופיה למדין אנו דלא ס"ל כלל למעט בהארכת דיומדין דאי לא תימא הכי ירחיב הדיומדין עד בכדי שלא יהא כאן הפרוץ אלא פחות מהעומד ומכיון שיהיה העומד רבה על הפרוץ וכי צריך כאן פשוט והדרא קושיא לדוכתא למה לו לר"מ להזכיר כלל מפשוטין אלא מדנקט ר"מ להתקנתא בפשוטין ש"מ דדוקא בפשוטין קאמר וטעמא כדאמרן. שאם אתה מתירו בדיומדין בלא פשוטין אף הוא סבור לומר שמא מחיצות שבת כך הוא אפי' במקום אחר והיינו דקאמר ר' מנא לעיל אע"ג דלא אמר ר' יוסה רבי הדא מילתא אמרה דכוותה לפי שלמדנו מדבריו דכאן דג"כ ס"ל דלא מודה ר"מ לר' יהודה בהארכת דיומדין כלל:

היתה אבן אחת גדולה וכו'. תוספתא הוא בפ"ק:

אית תניי תני שאם תחקק. ותחלק ויש בה אמה לכאן ולכאן נידון משום דיומד:

הוון. בני הישיבה בעו מימר דבהא פליגי דמ"ד שאם תיחקק ס"ל מודד מבפנים וכלומר דתרוייהו באבן מרובע איירי והאי מ"ד ס"ל שמשערין את האבן מבפנים שבתוכה אם יש כדי אמה לכאן [ולכאן] ומ"ד שאם תיחלק המדידה הוא מבחוץ ולא צריך חקיקה. ולפי גי' הספר מאי האי דפריך רבי יוסי ולא עוד וכו' ומסיק דכ"ע ס"ל המדידה מבפנים היא לכן נראה דנתחלפו התיבות וכצ"ל מאן דאמר שאם תיחלק מודד מבפנים ומאן דאמר שאם תיחקק מודד מבחוץ דהאי מאן דאמר סבירא ליה שאין צריך לשער אם תיחקק לפי שהמדידה מבפנים היא וכשמחלק אותה ויש אמה לכאן ואמה לכאן סגי ואף על פי שאם תמדוד מבחוץ לא תמצא השיעור ומפני שהאבן יותר עבה בפנים הוא ומאן דאמר שאם תיחקק סבירא ליה שהמדידה מבחוץ היא וכשיש מבחוץ אמה לכאן ולכאן אז נידון משום דיומד והלכך קאמר שאם תיחקק מה שבפנים וישאר עדיין ממה שהוא בחוץ אמה לכאן ולכאן בכה"ג דוקא הוא שנידון משום דיומד והשתא שפיר קאמר ר' יוסי על הא דס"ד דבני הישיבה לומר דלחד מאן דאמר צריך שתהיה המדידה מבחוץ דוקא והלכך קאמר שאם תיחקק א"כ לדידך:

ולא עוד כקליפת השום החיצונה אתה עתיד להעמידה. וכלומר שיהא צריך לחקוק כל מה שמבפנים עד שאתה עתיד להעמידה דקה כקליפת השום החיצונה בתמיה אלא הווי דלא שניא וכו' דלכ"ע במדידה שמבפנים סגי ומשערין בה וא"צ שתהא שיעור המדידה מבחוץ והא הוא דאיכא בינייהו בין הני תנאי דמאן דאמר שאם תיחקק בעגולה הוא דקאמר שאם האבן עגולה היא מחוסרת חקיקה ורואין שאם תיחקק בליטת העגול ויהא בה אמה לכאן ולכאן ומאן דאמר שאם תיחלק באבן מרובעת הוא דקאמר שאינה מחוסרת אלא חליקה:

תדע לך שהוא כן וכו'. שכך השיב התנא דקאמר שאם תיחלק לחבירו דקאמר שאם תיחקק אין בין דברי לדבריך וכו':

לא סוף דבר חריץ וכו'. כלומר לאו דוקא שהשיעור כולו הוא בחריץ אלא אפילו גבשושית מקצתו חריץ וכו' כגון שהוא גבוה מצד אחד ונמוך מצד השני ונעשה כחריץ משערין בגבשושית עם החריץ אם יש בו ששה לכאן ולכאן:

היו חמשה קנים וכו'. לפי שכל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה ואז נחשב כאלו הכל אחד דאמרינן לבוד ואם יש בהן ששה לכאן ולכאן נידון משום דיומד:

שלשה. אם יש בין זה לזה שלשה דבכה"ג לא מיחשב כחד אלא שהלך וקשר גמי מלמעלן ועשאן כצורת הפתח מהו שיציל משום פיאה וכלו' אם מהני גבי פסי ביראות צורת הפתח או לא:

כלום פיאה מצלת עד שתהא מוכחת מכל צדדיה. בתמיה דהאיך ס"ד דתהני כאן צורת הפתח וכי צורת הפתח מהני במקום שפרוץ מד' רוחות הא אמרינן בפרק דלעיל שאין הפיאה מצלת והיא צורת הפתח עד שתהא מגופפת מד' רוחותיה וכדפרישית שם בהלכה ז' ומה תיבעי לך:

אלא בהין דעגלין כסתום הוא היך מה דאת אמר תמן וכו'. כלומר אלא כי קא מיבעיא לן כאן בענין הקנים לאו משום צורת הפתח אלא בכה"ג הוא דקא מיבעיא לן כגון שהקנים שהן רחוקים זה מזה שלשה עגונין הן ואם אתה מודד מבליטת העגול יש בין זה לזה שלשה והואיל כסתום הוא והבעיא כך היא אי אמרינן. דרואין שאם תיחלק ויהא נמשך לכאן ולכאן לא יהא שלשה ביניהן והיך דאת אמר תמן לעיל גבי אבן רואים שאם תיחלק וכו' נידון משום דיומד ואמור אוף הכא כן. ומהדר הש"ס דלא דמיא:

תמן עד כקליפת השום החיצונה את עתיד להעמידה וכא מה אית לך. כלומר שאני התם שיש באבן השיעור אלא שנראית סתום והלכך אמרינן רואין אם יש בה כדי שתיחלק וכו' ולא בעינן עד שתיחקק דכי כקליפת השום החיצונה אתה עתיד להעמידה וכהאי דמתמה ר' יוסי לעיל אבל הכא מאי אית לך למימר וכי אתה רואה לכל קנה וקנה עגול לשער אם יש בו כדי שיחלק וכו' בתמיה:

אם את אומר כן ביטלת הלכות פיאה. כלומר ועוד. דאם תאמר כך דבכל מקום שיש לומר רואין אמרינן א"כ בטלת הלכות צורת הפתח דאמרינן לעיל דלא מהני במקום פרוץ מד' רוחות ולדבריך אם היה כאן פרוץ מד' רוחות ונתן קנה עגולה ועבה מכאן ומכאן וקנה על גביהן תאמר ג"כ רואין שאם תיחלק לכאן ולכאן לא יהיה כאן פרוץ לגמרי בתמיה אלא דלא אמרינן כאן נידון משום דיומד אלא דוקא אם אין בין זה לזה שלשה:

הכותל והאילן ואישות קנים. היינו מחיצת הקנים והכי איתא בתוספתא שם:

לחציה עשה. פסין:

לחציה שעשה מותר. ואע"ג דאין הבאר כולו בתוך היקף הפסין:

היו שתים. וכגון שלאחד עשה לחציה בלבד ולבור השני שאצלו עשה ג"כ כך והשתא אותו החצי שעשה להראשון הוא אמצעי בין שני החציין שלא עשה להן פסין וקא מיבעיא ליה מהו שאותו האמצעי ידון לכאן ולכאן לחומרא דהואיל שהוא בין שני החצאין האסורין אסור ג"כ למלאות מהחצי האמצעי שנמשך לכאן ולכאן לאיסור או לא וכדמפרש ואזיל בהי גוונא הוא דקמיבעיא ליה:

מה צריכה ליה כשהיו שנים ממלין. כלומר והיכי דמי דמספקא לן אם נידון לכאן ולכאן לאיסור כשהבורות לשני בני אדם הן וזה עשה לחצייה בלבד וכן השני שאצלו ונמצא אותו החצי האחד שיש לו פסין הוא אמצעי בין שני החצאין האסורין ומכיון שהן של שנים הממלאים זה ממלא מבורו וזה ממלא מבורו איכא למימר דכל אחד ואחד נידון בפני עצמו וזה למה שעשה מותר לו למלאות וכן להשני או דילמא אותו החצי האמצעי נידון לכאן ולכאן לאיסורא ואע"פ שהן של שני בני אדם:

אבל אם היה אחד ממלא. כלומר ששני הבורות של אדם אחד הוא בהא לא מספקא לן שאותו חצי האמצעי נידון לכאן ולכאן לאיסור דהואיל וברשות אחד הן ושני הצדדים שאצל האמצעי אסורין הן מטילין אותו לחומרא:

חצר שהיא פתוחה לפסים וכו'. תוספתא היא בסוף פ"ק וגריס שם מותר לטלטל מחצר לפסין ומפסין לחצר וט"ס היא כאן:

היו שתים אסור. שהיו שתי חצרות זו אצל זו ומחיצה ביניהם ושתיהן ראשן בין הפסין ואוסרות זו על זו. לא סוף דבר שתי חצרות ופתוחות לבין הפסין אלא אפילו חצר אחת ובה שני בתים אוסרין זה על זה וכדמסיים ואזיל דסברין מימר בשלא עירבו החצרות ביניהן מיירי וא"כ אף בחצר אחת ובה שני בתים ולא ערבו אוסרין זה על זה לטלטל אף בין הפסין הא אם עירבו מותרין אף בשתי חצרות:

רב הונא. אמר אפי' עירבו החצרות אסורין שאין עירוב עושה אותן אחת לענין טלטול לבין הפסין:

רב הונא כדעתיה. מי נימא דרב הונא לשיטתיה הוא דאזיל:

דאיתפלגון. לקמן בפ"ו במבוי שצדו אחד דר בו עכו"ם וצדו אחד ישראל וכלומר שיש בו ישראל הדרין בו:

אם עירבו דרך פתחים. אם ישראלים הדרים בבתים שבחצרות עירבו דרך הפתחים העכו"ם אוסר עליהם משום שחצירו ג"כ פתוח להמבוי ודירת העכו"ם אוסר עד שישכיר רשותו ואם עירבו דרך החלונות הפתוחות מבית לבית בהא ס"ל לרב הונא בשם רב דמכ"ש דאוסר עליהן בחצר שאע"פ שהן מותרין להוציא מבית לבית דרך החלונות שהרי עירבו מ"מ דרך הפתחים הן אסורין:

אבא בר בר חנה בשם ר' יוחנן. קאמר אפילו עירבו דרך חלונות ולא עירבו דרך הפתחים אין העכו"ם אוסר עליהן דקסבר דירת עכו"ם לא שמה דירה לאסור לטלטל בחצר ומכיון שהם מותרין מבית לבית שהעירוב עושה אותן אחד מותרין לטלטל בחצר ואע"פ שחצירו של העכו"ם ג"כ פתוח להמבוי אין העכו"ם אוסר עליהן וטעמא משום דקי"ל כר"א בן יעקב דאין העכו"ם אוסר אלא בשיש שם שני ישראלים ומכיון שעירבו אפי' דרך חלונות הוי להו כלהו כחד ואין העכו"ם אוסר במקום חד ישראל. ורב הונא בשם רב ס"ל שאין רבים נעשים ע"י עירוב כיחיד במקום עכו"ם ושמעינן מיהת דרב הונא מחמיר בעירוב וה"ה הכא וא"כ רב הונא כדעתי':

ואפי' דיסבור וכו'. ודחי לה הש"ס דלא היא דאפי' אם יסבור רב הונא כר' יוחנן דתמן דמותר הוא מודה הוא הכא דמטעמא אחרינא אוסר הוא הכא כדמסיק ואזיל:

תמן. כלומר בדין חצר שנכנסת לבין הפסין היינו טעמא דאוסר אפילו עירבו דשמא למחר תחרב הבאר קודם השבת וחיישינן שמא יהא סבור לומר דעירוב מועיל בפסי ביראות ויטלטל שם על סמך העירוב ובאמת אין העירוב מועיל בפסי ביראות אלא כל זמן שהמים בבאר התירו למלאות בין הפסין:

לא התירו פסי ביראות. לטלטל בהן אלא למלאות בהן מים בלבד ולהשקות שם בהמתו:

באו מים בשבת כבר נכנסה שבת באיסור. שלא היה שם מים מקודם ואסור דקסבר מחיצה הנעשית בשבת לאו שמה מחיצה:

חרבה הבאר. שיבשו המים בשבת כבר נכנסה שבת בהיתר ושבת הואיל והותרה הותרה:

רבי נסא שאל. מה דפשיטא ליה לר' יוסי בי ר' בון מספקא ליה:

מהו לטלטל בין הפסין. מי נימא הואיל והותר למלאות הותר נמי לטלטל ביניהן:

נימר. דכך הוא אם יש בין הפסין ארבעה טפחים בין זה לזה וכלומר שיש ביניהן פרוץ הרבה עד ארבעה טפחים שהוא מקום חשוב:

כאסקופה אסורה היא. שאע"פ שלמלאות מים מותר לר"מ עד עשר אמות ולר' יהודה עד י"ג ושליש לענין טלטול אסור:

ואם לאו. שאין ביניהן ארבעה שהאריך הפסין עד שאין ביניהן ד' כאיסקופה מותרת היא שדינה מותר לכאן וכו' כדאמרינן בפ"ק סוף הלכה א' וה"נ מותר לטלטל ביניהן:

תני ישנן כעשר אמות דברי ר"מ וכו'. כך הוא שנוי בתוספתא פרק קמא ומפרש האי וכארבע עשרה לר' יהודה פרא אמה מחצה ואמה בנין וכלומר דלאו דוקא ארבע עשרה אלא אותה האמה הי"ד היא פחותה ואין כאן אמה שיש בה איזה בניין ואיזה חצוייה לפי ששתי רבקות של ד' ד' הן י"ג אמות ושליש כדפרישית במתני':

מותר להקריב. הפסין לבאר ולעשות היקף קצר ביניהן ובלבד שיהא שם ריוח בכדי שתהא פרה ראשה ורובה בפנים מן הפסין ושותה אבל בציר מהכי לא דחיישינן שמא ימשך אחריה ויוציא הדלי מחוץ לפסין:

ומותר להרחיק. הפסין כל שהוא רוצה לעשות ההיקף גדול:

ובלבד שירבה בפסין. פשוטין בכל רוח ורוח בכדי שלא יהא בין פס לחבירו יותר מי"ג אמה ושליש לר' יהודה שהלכה כמותו וכן לר"מ למאי דאית ליה:

מותר להקריב וכו' והוא שיעורא כשיעור הזה. כלומר ואם יש כאן השיעור הזה שהוא כדי שתהא פרה רובה בפנים ושותה מותר אפילו לגמל שהוא כולו מבחוץ ואינו יכול להכנס ואם פחות מכשיעור הזה אסור אפילו לגדי שיכול להכנס שם כולו דלא פלוג רבנן בשיעור:

מלא גמל וגמלו. אם מכניס שם גמל צריך שיהא כל כך כמלא גמל עם הגמל שלו שהוא האדם ההולך אחריו ומאכילו ומשקה אותו:

מה ופליג. כלומר ומה ס"ל לרשב"א אם פליג אשיעורא דמתני':

כל מה שהפרה פושטת וכו'. סיומא דמילתא היא וכלומר דמשום הכי פליג לפי שבשיעור שהפרה יכולה לפשוט צוארה והוא כדי שתכנס ראשה ורובה שם הגמל עוקם צוארו שצוארו ארוך ולפיכך ס"ל דהכל לפי הבהמה שהיא:

מה את בעי. כלומר דמתמה הש"ס ומה את רוצה בזה דיהבת האי טעמא לרשב"א בגמל וכי אין הפרה עומדת ברה"ר ואוכלת כלומר שותה ברה"י שהרי כשאין שם אלא כדי שתכנס ראשה ורובה בלבד סגי ואע"פ שעומדת היא בר"ה אפ"ה לא גזרו שמא ימשך אחר פרתו ויוציא הכלי למקום שהיא עומדת ואם כן מה בכך שהגמל עוקם צוארו לחוץ לא יהא אלא כפרה זו שגם כן עומדת בר"ה:

א"ר יוסי בהוא דמפסיק ליה. כמו דמספק ליה וכלומר דר' יוסי קאמר דלא דמיא כלל דהתם בדברי רשב"א גבי גמל מיירי בהגמל שלו והוא האדם הוא שמספק ונותן לו לשתות והלכך שפיר גזרינן שלא יוציא הכלי וצריך שיהא כמלא גמל וגמלו אבל הכא גבי פרה מיירי באוכלת ושותה מאליה ואם יש כדי ראשה ורובה תו ליכא למגזר מידי והשתא דאתית להכי איכא למימר דרשב"א לא פליג אשיעורא דמתני':

על דעתיה דר"מ וכו'. כלומר דקמ"ל דר"מ אינו מודה לר' יהודה ולא ר' יהודה לר"מ בכל מקום כדאמרינן לעיל דלר"מ אם יש כאן יותר מי' אמות בין הפסין צריך פשוטין ולא סגי בהארכת הדיומדין ולר' יהודה לעולם דיומדין אבל לא פשוטין שאם יש כאן יותר מי"ג אמה ושליש מתקנו בהארכת דיומדין ולא בפשוטין:

גמ' על דעתיה דר' יהודה. דס"ל לא התירו בפסי ביראות אלא עד סאתים כדקתני במתני' דלקמן באר עצמה מהו שתעלה ממדת סאתים או דנימא סאתים סביב הבאר ואין הבאר בכלל:

מתני' רבי יהודה אומר עד בית סאתים. יכול הוא לעשות ההיקף סביב הבאר ולא יותר:

לא אמרו בית סאתים. דוקא אלא בגינה ובקרפף שאין הקיפן לדירה:

קרפף. הוא היקף גדול חוץ לעיר להכניס שם עצים לאוצר:

דיר. הוא של בהמות שעושין בשדות היום כאן ולמחר כאן כדי לזבל בגללי הבהמות:

סהר. הוא היקף מחיצות לבהמות העיר:

מוקצה. רחבה שאחורי הבתים וחצר הוא המקום שלפני הבתים וכל אלו הקיפן לדירה:

ואפילו בית חמשת כורין וכו'. וכן הני פסי ביראות הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם תשמיש דירה מעלייתא הן:

ובלבד שירבה בפסין. פשוטין וכן הלכה:

נישמעינה מן הדא. דתני בתוספתא פ"ק על דברי ר' יהודה. רשב"א אומר באר שיש בה מידת סאתים אין מותר להרחיק ממנה וכו'. כך היא הגירסא בתוספתא וא"כ ש"מ שהבאר עצמה עולה ממידת סאתים:

מתני' ר' יהודה אומר אם היתה דרך הרבי' מפסקת. שהיה דרך שרבים בוקעי' בה מפסקת בין הפסים:

יסלקנה. להדרך לצדדין חוץ מן הפסין דס"ל בקיעת הרבי' מבטלי מחיצתא. וחכ"א א"צ והל' כחכמי':

אחד באר הרבי'. באר הוא מים חיים דלא פסקי ובור הוא מן המים המכונסין ועיקר היתר פסי ביראות בשביל המים הוא שיהיו מצויין לבהמו' עולי רגלים. וכל זמן שאין שם מים אין לפסין תורת מחיצה ומכיון דשל רבים הן התירו אף בבור מים המכונסין דעבידי דפסקי הואיל ומדכרי אהדדי ובאר היחיד נמי שרי דלא פסקו מיא אבל לבור היחיד לא התירו פסין וצריך לעשות לו מחיצה גבוה י' טפחים:

אין עושין פסין אלא לבאר הרבי' בלבד. דאיכא תרתי למעליותא וכן הלכה ולא התירו פסי ביראות אלא לעולי הרגלים ובא"י דוקא ולהשקות בהמתן אבל אדם צריך שירד לבאר וישתה או יעשה לו מחיצה גבוה י' טפחים סביב ויעמוד בתוכה וידלה וישתה ואם היה הבאר רחב הרבה שאינו יכול להיות מטפס ועולה מטפס ויורד בו מותר לו לדלות ולשתות בין הפסין:

גמ' א"ר יוחנן מחלפה שיטתיה דרבי יהודה. קשיא דידיה אדידיה:

דתנינן תמן. סוף פרק כל גגות וכן גשרים המפולשין וכו' אלמא לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא. וה"ה דקשיא דרבנן אדרבנן דהתם אוסרין והכא קאמרי א"צ וא"כ מחולפת השיטה היא:

א"ר אלעזר אינה מוחלפת. כדמפרש ר' ירמיה דר"א סבר כהאי דמחלק רב יהודה אליבא דרבי יהודה דאמר הדא דתימר דמתיר ר' יהודה בגשרים המפולשין דוקא במפולשין לבקעה שהיא כרמלית. הואיל ואין כאן איסור דאורייתא אבל אם היו מפולשין לר"ה אסור ואכתי דרבנן אדרבנן לא מתרצא לר' אלעזר אלא דעדיפא מינה פריך ר' יוסי לקמן:

בכל אתר ר' אלעזר סמיך לר' חייא רובא. כלומר שהוא סומך על דבריו בכל מקום ותני ר' חייה כיצד מתירין רשות הרבים וכו' אלמא דר' יהודה ס"ל אפילו בר"ה סגי בב' מחיצות מדאורייתא ולחי או קורה מדרבנן בעלמא הוא והכא אמר הכין בתמיה דר' יהודה אוסר במפולשין לר"ה:

כאן בעשר. גבי הא דתני ר' חייה בשאין במפולש אלא בעשר מיירי וכאן בפסי ביראות בשלש עשרה כדס"ל לר' יהודה במתני' דלעיל הלכך אוסר אם דרך הרבים מפסיקתן:

מיליהון דרבנן. דלקמן פליגי על הא דקאמר לחלק במבוי המפולש לר"ה בין עשר לשלש עשרה דר' אחא אמר וכו' כמה תהא פירצת המבוי על דעתיה דר' יהודה בשנפרץ לר"ה והשיב לו משלש עשרה כדשמעינן אליביה גבי פסי ביראות והכא אמר הכין לחלק כדלעיל א"כ פליגי הני רבנן ר' אחא ואבוה שהשיב כן לר' הושעיה:

דרבנן דקסרין אמרין. כלומר והכי נמי שמעינן מרבנן דקסרין דלא ס"ל לחלק גבי מבוי בין עשר לשלש עשרה אליבא דר' יהודה והא דקשיא מהאי דתני ר"ח אמתני' ואליבא דר' יהודה הכי הוא דשנינן:

תמן. גבי מבוי עומד רבה על הפרוץ שהרי יש לו שתי מחיצות מעלייתא ברם הכא בפסי ביראות פרוץ רבה על העומד והשתא ליתא נמי הא דרמינן דר' יהודה אדר' יהודה לעיל מההיא דפרק כל גגות דשאני התם דעומד מרובה הוא דאיכא שתי מחיצות מעלייתא ודרבנן אדרבנן נמי ל"ק דהכא בפסי ביראות מיהת איכא שם ארבע מחיצות:

פיסקא. אחד באר הרבים וכו'. מה בין בור הרבים וכו' בור הרבים יש לו קול. אם נפסקו המים ומדכרי אהדדי שלא לסמוך על הפסין אבל של יחיד אין לו קול ואתי לידי תקלה:

מעתה אפילו לבארו. של יחיד נמי ליחוש:

אלא בור הרבים אין מימיו מצויין לכלות בור היחיד מימיו מצויין לכלות. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות. כלומר רבים משגיחין על זה שיהא שם תמיד מים אבל היחיד אינו משגיח ושמא יפסקו המים והשתא ל"ק מבאר היחיד דמים חיים לא שכיחי דפסקי:

מתני' אמרה כן. דקתני עושין פסין לביראות משמע אבל לא לבורות אפי' הן של רבים:

והא תנן אבל לבור היחיד וכו' דברי ר"ע. כלומר והרי בבור היחיד לא פליגי ר"ע ור' יהודה בן בבא דלכולי עלמא במחיצה דוקא וקא סלקא דעתין דמדמדייק לביראות דלא מיירי אלא בבארות אם כן אבאר לחוד הוא דקפיד ואפי' הוא של יחיד ניתר בפסין. והשתא מנא לך דמתני' כר' יהודה בן בבא הא אפי' באר היחיד נמי בכלל:

אלא כן אנן קיימין לבור הרבים. כלומר אבור הרבים דקאמר ר' יהודה בן בבא דאינו ניתר בפסין הוא דמדייקינן וה"ק ודכוותה עושין פסין לביראות דקתני במתני' היינו לבאר הרבים בדוקא אבל לבאר היחיד לא. וא"כ מתני' כר' יהודה בן בבא מיתוקמא:

מתני' ועוד אמר ר' יהודה בן בבא. משום דשמעינן מיניה לעיל גבי פסין חדא לחומרא שאין עושין אותן אלא לבאר הרבים קתני הכא ועוד דאמר נמי מילתא אחריתא לחומרא דס"ל בגינה וקרפף אפילו מוקפין לדירה הן לא שרי אלא כשיעור בית סאתים שהן שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ומעט פחות מבית סאתים כדמפרש בגמרא:

שומירה. סוכת שומרים או בית דירה ואפ"ה בית סאתים היא דשרי טפי לא. וזהו לחומרא:

גמ' רבי שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן מחצר המשכן למדו. הא דאמרו להתיר בית סאתים על בית סאתים גבי שבת ילפינן מדכתיב בחצר המשכן אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים והאי בחמשים מיותר אלא ה"ק קרא טול חמשים וסבב חמשים לשער בהן הלכות שבת והולך וחושב הש"ס כמה הוא החשבון אם אתה חושב לשער כשיעור בית סאתים על בית סאתים וממנו תדע כמה שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים פחות מעט מזה כדלקמן:

וחמשין זימנין מן מאה הא חמשה אלפין. חשבון של בית סאתים על בית סאתים כשתסבב בחמשים המאה ותאמר חמשה פעמים מאה הן עולין לחמשה אלפים:

שובעין מן שובעין הא חמשה אלפין פרא מאה. כלומר וכשתחשוב השבעים על שבעים בתחלה תמצא ד' אלפים תת"ק שהן מאה פחות מחמשה אלפים שכך הוא החשבון בהכאה כשתכפול ותאמר שבעים פעמים שבעים:

ותנינן שבעים ושיריים ותני שמואל אמה ושני שלישי אמה שנו. כלומר הא דתנינן שבעים אמה ושיריים מפרש שמואל דכל אמה ואמה יש בה אמה ושני שלישי אמה והיינו שיריים. וא"כ צרוך אתה לחשוב ג"כ השני שלישין מכל אמה כמה הן:

שובעין זימנין מן תרין תלתותין ושובעין זימנין וכו'. כלומר מתחלה צריך אתה לחשוב שני פעמים שבעים פעמים על שני שלישים לפי שיש כאן שבעים באורך ושבעים ברוחב ואח"כ נחלקן לד' רוחות וא"כ חשוב שבעים פעמים שני שלישים הן עושין מאה וארבעים שלישים ועוד שבעים פעמים שני שלישים והן מאה וארבעי' תצרפם והן מאתים ושמוני' שלישים שהן עושין תשעי' אמה ושלש אמה ושליש שהרי כשתחלק התשעים אמה לשלישים הן מאתים ושבעים שכך הוא החשבון של שלשה פעמי' תשעי' ושלש אמה ושליש שהן עשרה שלישין הרי מאתים ושמונים תצרפם עם החשבון של האמות שהן הכל ביחד ד' אלפים תתקצ"ג אבל עדיין צריך אתה לחלקם לתשעיות כדי שתדע אם האמות כולן מכוונות תו יש איזה חלקי תשעיות יותר כמו שיבוא:

צא מהן ארבעה תשועין לד' רוחות. תשועין היינו מחלקי תשעיות שצריך אתה לחלקן להשלישיות כולן כדי שנדע החשבון מכוון וכיצד בתחלה צריך אתה לחלק לכל השבעים אמה עם השיריים לשלישים ושבעים אמה לשלישים עושין מאתים ועשרה שלישים שכך הוא החשבון של שלשה פעמים שבעים ותצרף השיריים שהן שני שלישי אמה א"כ הם רי"ב שלישים ועכשיו צריך אתה לחשוב לפי חשבון הכפול באלו הרי"ב שהרי בכל אמה ואמה יש שיריים שני שלישים א"כ חשוב רי"ב פעמים רי"ב ותמצא מ"ד אלפים ותשעה מאות וארבעים וארבעה שלישים וזה פשוט וידוע ועכשיו תרצה לידע כמה אמות שלימות הן ואם יש עוד איזה דבר יותר מהאמות השלימות צריך אתה בתחלה ליקח חשבון תשעה מפני שבכל שליש ושליש יש שלשה תשעיות וג' שלישים שהן אמה שלימה יש בה ג' על ג' שהן תשעה תשעיות ועכשיו קח תשעה וחשוב לפי דרך חשבון החילוק הידוע בחכמת המספר ואמור כמה פעמים חלקי תשעה תמצא בסך המ"ד אלפים ותשעה מאות וארבעים וארבעה ותמצא ד' אלפים ותתקצ"ג אמות שלימות שהן כל אחד וא' תשעה תשעיות כמוזכר ועוד נוסף ז' חלקי תשעיות יותר מסך אלו השלימות צא וחשוב ותמצא כך. והיינו דקאמר צא מהן ארבעה תשועין לד' רוחות. שאע"פ שהיה יכול לחלוק הרפ"ה שלישים בעצמן לד' רוחות של השבעים שכך צריך לחלקן לפי שהן שבעים על שבעים וא"כ גם השיריים והן השלישים צריך אתה לחלקן ולסבבן בד' רוחות של השבעים וד' פעמים שבעים הן הן ר"פ מכל מקום צריך אתה לחלק הכל לשלישים ולחשוב כמה מהשלמים יש בכל שבעים ושיריים על שבעים ושיריים כדי שתמצא החשבון מכוון ומה שיש יותר מהשלימים והן השבעה תשעיות שאמרנו וא"כ אלו הצ"ג ושליש וז' תשעיות והן נקראין תשועין כלומר שנתחשבו לחלקי תשיעיות כאמור כשתחלק אותם לד' רוחות השבעים נשלם החשבון של שבעים ושיריים על שבעים ושיריים:

נשתייר שם תשעה עשר תלתולין חסר תשוע. השתא מסיים ומפרש כמה החשבון החסר דבר מועט של שבעים ושיריים על שבעים ושיריים במה שהוא פחות מסאתים על סאתים והן י"ט שלישים חסר תשוע שהרי אמרנו שחשבון שבעים ושיריים על שבעים ושיריים עולין ד' אלפים ותתקצ"ג שלימות ועוד שבע תשיעיות ובלתי השבע תשעיות היו פחותין שבעה מחמשה אלפים שהן סאתים על סאתים ושבעה הן כ"א שלישים. עכשיו תצרף השבע תשעיות עליהן ששה תשעיות הן שני שלישים ועוד חלק תשיעי וצא וחשוב שהחשבון מכוון שחסר מה' אלפים תשעה עשר שלישים חסר חלק תשיעי אחד:

כהדא דתני וכו'. והיינו דתנינן שיש כאן דבר קל בשבעים ושיריים על שבעים ושיריים במה שהוא פחות מסאתים על סאתים ולא יכלו חכמים לעמוד עליו ולהשלים לאלו הי"ט שלישים חסר תשוע עד שיחלק להד' רוחות שהן דבר מועט ביותר:

קרפף שיש בו מידת סאתים וכו'. אם לא הוקף לדירה והאי אזלא כר' יהודה בן בבא דמתני' דבעי מוקף לדירה אפי' אין בו אלא בית סאתים והלכך אין מטלטלין בו אלא בד' אמות:

היו שנים בזה בית סאה כו'. וכגון שנפרצו זה לתוך זה:

מטלטלין בשני תשלומין לראשון. כלומר דמכיון שנפרצו זה לתוך זה הוי כקרפף אחד שאין בו בית סאתים שהרי השני בית סאה חסר אמה אחת ואפי' הוא משלים לראשון אין כאן שיעור בית סאתים הלכך מותר לטלטל מזה לזה בכולו ור' אילא בשם ר' יוחנן קאמר אין מטלטלין בשני תשלומין לראשון דהואיל וכל אחד ואחד בפ"ע הוא אע"פ שנפרצו זה לתוך זה לא אמרינן דליהוי השני משלים לראשון ולטלטל מזה לזה וחסר אמה אחת לרבותא אליבא דרבי אילא בשם רבי יוחנן נקט שאפי' אם תצרף אותם להיות שניהן כאחד אין כאן שיעור בית סאתים מ"מ מכיון שבתחלה הוקף כל אחד בפני עצמו אין זה משלים לזה להיות מותר לטלטל מזה לזה:

מודה רבי לא שאם היו שלשה בזה בית סאה וכו'. כלומר דאע"ג דבשנים זה אצל זה פליג ר' אילא מ"מ אשכחן גוונא שאפי' בשלשה מותר לטלטל מזה לזה עד תשלום השיעור בית סאתים וכגון שהיו שנים זה אצל זה והשלישי עומד כנגד שניהן כחצובה זו שיש לה ג' רגלים ופתוח הוא לשניהן נמצא השלישי הוא לכל אחד כשני להשלים השיעור בית סאתים ומותר לטלטל מהראשון שבצד זה להשני שהוא אצלו וכנגדו והוא שלישי בחשבון וכן מן זה שבצד זה להשלישי ולפי שהוא לכל אחד מהצדדים כשני משלים לראשון נקרא שני תשלומין לראשון:

הואיל והוא ראוי להתיר על ידי שיירא. כלומר הואיל והוא נעשה רה"י בשיירא שהתירו בה כדתנן בפ"ק גבי שיירא שחנתה בבקעה הלכך יש לו דין רה"י גמור והזורק מר"ה לתוכו חייב:

בעי. הקשה על זה לכשייתרצו שיירא. כלומר והאיך אתה משוה אותו רה"י משום הואיל ומותר בשיירא הרי אין כאן שיירא ולכשיתרצו לעשות כאן שיירא אז הוא דהוי כרה"י:

לאסור אסור וכו'. כלומר אלא לאו מילתא היא דלאסור לזרוק ולהוציא מר"ה לתוכו הוא דאסור מדרבנן הא חיוב חטאת אין כאן כדמסיים ואזיל:

מעתה מבוי וכו'. ול"ג כאן משלש עשרה ואגב שיטפא דלקמיה היא כלומר דלדידך תאמר גם במבוי שקורתו למעלה מכ' שהוא כשר לדעתיה דר' יהודה בריש מכלתין שאם זרק מר"ה לתוכו שהוא חייב בתמיה דלא אמר ר' יהודה אלא שלמעלה מכ' נמי כשר והרי הוא כשאר מבוי שתיקונו בקורה והזורק מר"ה לתוכו פטור כדאמרינן בפ"ק וכן במבוי שנפרץ דלדעתיה דר' יהודה פירצה יותר מעשר כשר עד שיהא נפרץ משלש עשרה כדאמרינן לעיל בהלכה ב' אליבא דר' יהודה ואם זרק מר"ה לתוכו חייב בתמיה אלא דהא ליתא:

חצר שהיא פתוחה לקרפף וכו'. כגון שהקרפף נפרץ במילואו לחצר ונשתיירו גיפופי בחצר מכאן ומכאן:

מהו לטלטל מקרפף לקרפף דרך חצר. שהחצר היא באמצע בין ב' קרפיפים:

אלא בור וכו'. כלומר אחד מהן כבית דירה חשיבא:

ר"ע אומר אפי' אין בה וכו'. ולא הוקף לדירה שרי עד בית סאתים אבל בהוקף לדירה אפילו טובא נמי שרי ות"ק דאמרו לו במתני' דלעיל נמי כוותיה ס"ל בהוקף לדירה אלא בשלא הוקף לדירה דת"ק שרי בית סאתים ור"ע לא שרי אלא שבעים ושיריים על שבעים ושיריים ואיכא בינייהו דבר מועט מה ששבעים ושיריים וכו' פחות הוא מבית סאתים והלכה כת"ק בהא דעד בית סאתים שרי בשלא הוקף לדירה דמחצר המשכן ילפינן כדמפרשינן בגמ':

מחלפא שיטתיה דר' יהודה. על הא דקאמר ר' יהודה במתני' אפילו אין בה אלא בור וכו' קאי דקס"ד דר' יהודה פליג נמי אסמוכה לעיר דמתיר ר' יהודה בן בבא וקאמר איהו דבור או שיח וכו' מתירין את הגינה והקרפף אבל לא סמוך לעיר והא תמן לקמן בפ"ד דביצה קאמר איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר והכא הוא אמר הכין בתמיה:

כבית דירה עביד לה ר' יהודה. לא דפליג על סמוך לעיר אלא למאי דקאמר ר' יהודה בן בבא ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה עלה הוא דקאמר בור ושיח וכו' נמי סגי דעביד לה כבית דירה:

ר"א אומר אם היה אורכה וכו'. דס"ל דדוקא במרובע הוא דשרו רבנן בית סאתים בשלא הוקף לדירה ור' יוסי ס"ל אפילו אורכה כשנים ברחבה שרי כשהיא בשיעור בית סאתים על בית סאתים ולא בעינן מרובעת ארכה כרחבה דוקא והלכה כר' יוסי. אבל אם היה ארכה יתר על שנים כרחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בה אלא בד' אמות דבית סאתים שלא הוקף לדירה שמותר לטלטל בכולו מחצר המשכן ילפינן ולא היה אלא ארכו כשנים ברחבו:

פיסקא ר' אליעזר אומר וכו'. תני ר"א אומר וכו' והדא פליגא על דר' יונתן. כלומר למאי דס"ל לר"א א"כ פליג הוא על הא דרבי יונתן דקאמר לעיל מחצר המשכן למדו:

ור' יוסי וכו' הדא מסייעא לר' יונתן. דחצר המשכן ארכו כשנים ברחבו:

והא תני. בניחותא תניא בכלאים נמי הכי ותוספתא היא בכלאים פ"ב כמה היא מידת בית רובע שאמרו בכלאים עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת ר' יוסי אומר אפילו ארכה כשנים ברחבה:

מתני' א"ר אילעאי שמעתי מר"א. בגינה וקרפף דלעיל אפי' היא כבית כור:

וכן שמעתי ממני אנשי חצר וכו'. וביטל רשות חצרו להן וקסבר המבטל רשות חצרו רשות ביתו נמי ביטל והרי הוא כאורח אצלם והלכך להם מותר אף רשות ביתו אבל לו אסור להכניס ולהוציא מביתו ואע"ג דהוי כאורח לגבייהו מפרש בגמרא הכא דמשום קנס הוא:

בעקרבנין בפסח. משום מרור והוא סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה ובו טעם מרור:

ובקשתי לי חבר. אם שמע איזה מהן לג' דברים הללו ולא מצאתי ואין הלכה בכל אלו ג' דברים דגבי גינה וקרפף שלא הוקף לדירה לא שרי טפי מבית סאתים ובאנשי חצר אסור ביתו אף להם וערקבנין לאו מרור הוא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח:

גמ' ר' אבהו בשם ר' אלעזר במתלקטת סאתים מבית כור הוא מתניתא. כלומר דלאו בית כור ממש התיר אלא במתלקט מקום בית סאתים מתוך בית כור שהיה הבית כור כמדרון ומתלקט מתוכה כשיעור בית סאתים בפ"ע מקום מישור:

ביתו אסור וכו' תמן רבנן. כלומר דהא דתנינן לקמן בפ"ו שאסור ביתו להן רבנן היא דקסברי המבטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו ברם הכא אליבא דר"א הוא דאמרינן ומפרש טעם פלוגתייהו:

רבנן אמרי אדם מבטל רשות ביתו וכו'. כלומר אם ביטל רשות ביתו בפירוש ביטל אבל אין אדם מבטל רשות חצירו להיות גם רשות ביתו בטל דמה שביטל ביטל ומה שלא ביטל לא ביטל ור"א ס"ל כשם וכו' כך מבטל רשות חצירו להיות בטל גם רשות ביתו דבביטל רשות חצירו את הכל ביטל:

על דעתיה דר"א. דמבטל הוא רשות ביתו א"כ יעשה כאכסנאי ויהא מותר מביתו שהרי עכשיו ביתו כבתיהם:

קנס קנסו ר"א. מפני ששכח ולא עירב:

ר' שמי בעי. הקשה על האי טעמא עיקר עירוב דבר מדבריהם הוא וקונסין לו בשוגג לר"א שהרי שכח הוא:

אמר הריני מבטל רשות ביתי. אם אוף רבנן מודי. או דילמא לאו כל כמיניה לסלק נפשיה מביתיה וכן לר"א אם אמר בפירוש הריני מבטל רשות חצרי בלבד אי אמרינן לאו כל כמיניה משום דביתן בלא חצר לא עבידי אינשי דדיירי:

הויין סברי מימר בערקבנין. בלחוד הוא דקאמר בקשתי לי חבר ולא מצאתי והדר אשכחן ברייתא דתני על כולהון מהני ג' דברים הוא דקאמר:

הדרן עלך עושין פסין