מתני' בכל מערבין. עירובי תחומין אבל עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת שלימה בלבד:

ומשתתפין. שיתוף מבואות בין בפת בין בשאר אוכלין:

חוץ מן המים. בפני עצמו ומן המלח בפ"ע אבל אם עירב מים עם מלח נעשה כמורייס ומשתתפין ואמרינן התם בגמרא דהאי בכל לאו דוקא שאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ דהכא תנן בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ואיכא נמי כמהין ופטריות שאין מערבין. ומשתתפין בהן דלא חשיבי אוכלין:

והכל נלקח בכסף מעשר. כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך:

חוץ מן המים ומן המלח. לפי שאינן גידולי קרקע ואימעוט מפרט המפורש בתירה בבקר ובצאן ביין ובשכר שהן אוכל ופירי מפירי וגידולי קרקע שהבקר והצאן נזונין וגדילין מן הקרקע הן יצאו מים ומלח שאינן גידילי קרקע:

הנודר מן המזון. סתם מזון חמשת המינין הוא דנקרא דזייני וסעדי והכא מיירי באומר כל הזן עלי הלכך אסור בכל מיני דזייני לפי שעה חוץ מן המים ומן המלח דלא זייני כלל:

מערבין לנזיר ביין. דאע"ג דלדידיה לא חזי לאחריני מיהת חזי וכן לישראל בתרומה משום דחזי לכהן:

סומכוס אומר אף בחולין לכהן בבית הפרס. לפי נוסחא דהכא וכדקאמר הכא נמי בגמרא א"כ סומכוס מוסיף הוא אדברי ת"ק ולא פליג אהא דקאמר לישראל בתרומה אלא דמילתא אחריתא קאמר וקמ"ל דאפי' לכהן מערבין בבית הפרס והוא שדה שנחרש בה קבר ומדבריהם גזרו בה טומאה והקילו בה שיהא יכול ליכנס לשם ע"י ניפוח שמנפח לפני רגליו ליזהר שלא יגע בעצם כשעורה שאינו מטמא אלא במגע הלכך מותר להניח עירובו של תחומין שם שהרי יכול הוא ליכנס במקום עירובו והרי הוא ועירובו במקום אחד וחולין דנקט משום דתרומה אסור לכתחלה להכניסה שם ואפי' ע"י בדיקה כדתנן בפרק י"א דאהלות בודקין לעושי פסח ואין בודקין לתרומה אלמא דבתרומה החמירו בה. אבל בנוסחת הבבלי לא גריס הכי אלא גריס סומכוס אומר בחולין ופליג את"ק דקאמר לישראל בתרומה משום דסבירא ליה לסומכוס דמידי דחזי לדידיה בעינן והא דלא פליג אלנזיר ביין משום דאפשר דמיתשיל אנזירותיה ויהא יין ראוי לו אבל תרומה אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלה ואי אפשר לו לתקן בשבת ואפילו בין השמשות דאע"ג שאינו אלא משום שבות קסבר סומכוס דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות:

ולכהן בבית הפרס. מילתא אחריתא היא וסתמא דמתני' היא ולאו סומכוס קאמר לה וטעמא כדפרישית:

רבי יהודה אומר אפילו בין הקברות מפני שיכול לחוץ ולוכל. כלומר שיכול לילך שם ע"י מחיצה בינו לבין הקבר שלא יאהיל כגון שיכנס בשידה תיבה ומגדל דקסבר אוהל זרוק שמיה אוהל וחוצץ בפני הטומאה. ולמסקנא דהתם בפלוגתייהו דר' יהודה ורבנן מסיק הכי דכ"ע סברי אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו ואפי' במצות דרבנן והכא דטעמא דאין מניחין עירוב בבית הקברות משום דקניית עירוב כקניית בית הוא ובית הקברות אסור בהנאה הוא וכהן דנקט לאו דוקא אלא הוא הדין דבישראל פליגי ולהודיעך כחו דר' יהודה דאפילו בכהן שרי ובהא קמיפלגי דר' יהודה סבר דאע"ג דאסור להשתמש וליהנות בבית הקברות מותר להניח עירובו שם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואעפ"י שקניית עירוב בין השמשות הוא והעירוב משתמר שם כל יום השבת. וא"כ משתמש באיסור הנאה הוא שלא במקום מצוה שהרי כבר נעשית המצוה בין השמשות משום דקסבר ר' יהודה דלא איכפת ליה בהאי נטירותא ואינו חושש אם יאבד או יגנב העירוב לאחר שקנה לו בין השמשות הלכך לא מיקרי הנאה ורבנן סברי דניחא ליה בנטירותא שישתמר שם ומכיון שכבר נעשית המצוה בין השמשות נמצא נהנה הוא במה שמשתמר שם אח"כ והרי זה משתמש באיסורי הנאה שלא במקום מצוה ואין הלכה לא כסומכוס ולא כר' יהודה אלא כחכמים:

גמ' אמר ר' אחא דר' אליעזר היא. מתני' דקתני בכל מערבין כר"א הוא דאתיא דתנינן תמן לקמן בפ"ז בכל מערבין וכו' דברי ר"א ור' יהושע פליג התם ואמר ככר הוא עירוב:

א"ר יוסי. דלא היא אלא דברי הכל היא מתני' דידן:

מערבין בחצרות ומשתתפין בין בחצרות בין בתחומין. כלומר כל היכא דקתני מערבין בלחוד בתצירות הוא דמיתפרשא וכהאי דקתני התם לר' יהושע ככר באיסר והוא שלם מערבין בו והאי מערבין אעירובי חצרות הוא דקאי דקסבר ר' יהושע בחצרות פת הוא דבעינן:

ומשתתפין. כלומר וכל היכא דקתני משתתפין בהדי מערבין אתה יכול לפרש להא מערבין בין בחצרות בין בתחומין ולר"א אעירובי חצירות נמי קאי ולר' יהושע אעירובי תחומין הוא דקאי וא"כ אתה יכול לפרש מערבין דמתני' כד"ה:

מתני' דקתני בכל מערבין עירובי תחומין וכדפרישנה אליבא דר' יהושע כר"מ הוא דאתיא וכלו' דאף כר"מ מצית לאוקמא דתני כל דבר שהוא נאכל חי בפני עצמו כמות שהוא מערבין בו ואם אינו נאכל אלא עם הפת אין מערבין בו וזהו כר"מ כדמייתי מהאי עובדא דלקמן ומפרשינן לר"מ בכל מערבין על דבר שהוא נאכל חי בפני עצמו הוא דקאמר:

השום והבצלים וכו' דתני בתוספתא פ"ו והתם גריס להא דר' יודה בשם ר' שמעון בן אלעזר:

והושיבו ר"מ בד' אמות שלו. דקסבר אין עירובו עירוב לפי שהבצלים אין דרכן לאכלן חי כמות שהן אלא עם הפת:

אע"ג דר"מ אמר וכו'. סיומא דמילתא היא וכדפרישית דאע"ג דבכל מערבין אוקמינן כר"מ היינו בלבד שהוא נאכל כמות שהוא וזהו דמרבינן בהאי בכל אליבא דר"מ:

הלוף. מין קטניות והקולקוס מין ירק:

על דעתון דרבנן אין מערבין בהן. כלומר אפי' לרבנן אין מערבין בהן שאין דרך לאכלן חיין כלל ואפי' עם הפת:

תנינן תרין כללין במתני' ולא דמיין חד לחד. לא בפירושא דבכל ולא באוקימתא דתנאי וכדמסיים ואזיל בכל מערבין וכו'. נתהפך הגירסא כאן ומסורס הוא דגבי בכל מערבין צ"ל ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא וכדאוקימנא כר"מ ובהכל נלקח בכסף מעשר צ"ל בין בדבר שהוא נאכל חי כמות שהוא ובין בדבר שאינו נאכל כמות שהוא דגבי כסף מעשר לא שמעינן למאן דס"ל דצריך שיהא נאכל חי כמות שהוא:

בכל מערבין וכו' בין כר"ע בין כר' ישמעאל דפליגי לקמן בכסף מעשר הוא דאתיא אבל האי כללא דכסף מעשר לא אתיא אלא כר"ע ברם כר' ישמעאל הא שמעינן מיניה ומדרשא דידיה דהאי כללא לאו דוקא הוא דהכל משמע אפי' כמהין ופטריות ודגים וחגבים בכלל ולר' ישמעאל אין נלקחין הן בכסף מעשר והך פלוגתא עיקרה לעיל בפ"א דמעשר שני בהלכה ה' היא:

לומר מה הפרט מפורש דבר שהוא וולד וולדות הארץ וכו'. והשתא לדרשת רבי ישמעאל אימעוט דגים וחגבים וכמהין ופטריות כדאמר מה נפק מביניהן וכו' דלרבי ישמעאל צריך שיהא וולד ולדות הארץ שנבראו מן הארץ במעשה בראשי' ואימעוט דגים דממיא איברו וחגבים דג"כ לאו וולדות הארץ הן דמרקק נבראו וכמהין ופטריות אין גדילין בארץ ולרבי עקיבא דגים לא אימעוט דפרי מפרי נינהו וכן לר"ע איתרבו נמי חגבים שהן פרי מפרי ומכשירי פרי כלומר שמתקנין ואוכלין בהן איזה דבר וכן כמהין ופטריות שהן גדילין באלין ונקראין פרי מפרי ומכשירי פירי:

א"ר יוסי טעמא שאין מערבין במים ומלח לפי שאין הגוף ניזון מהם ואנן מידי דאוכל ומזון בעינן בעירוב:

שהן מין קללה. כלומר דאשכחן בהו קללה מים במבול שהיו לשחת הארץ ומלח כדכתיב גפרית ומלח שרפה כל ארצה:

עשאן מי מלח. שעירב המים עם המלח:

נלקחין בכסף מעשר. והוא הדין דמערבין בהן כדלקמן:

והוא שנתן לתוכו שמן ור' יוסי הקשה על זה דא"כ מעתה לא יערב בהן אלא לפי חשבון השמן שעירב בהן דאם אתה הולך אחר השמן דווקא הא בעינן שיעורא בשמן כדלקמן:

תמן תנינן. בפיאה פ"ח וגרסינן להאי סוגיא שם בהלכה ה' על המתני' אין פוחתין לענים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים וכו' חצי לוג יין ר"ע אומר רביעית רביעית שמן ר"ע אומר שמינית:

וכן לעירוב. באלו השיעורים:

הדא דתימר ביין. ר' חנינא ס"ל דביין דוקא שיעורו לערב בחצי לוג כשיעור במעשר עני אבל בשמן צריך שיהא כדי לאכול בו מזון שתי סעודות וכדתני בתוספתא פ"ו והכי תנינן שם היין כדי לשתות בו מזון שתי סעודות והשמן כדי לאכול בו מזון שתי סעודות והחומץ כדי לטבול בו מזון שתי סעודות. וחצי לוג יין היינו כדי לשתות בו מזון שתי סעודות רביעית לכל סעודה:

כדי לטבל. הא דקתני בחומץ מפרש משום דבהך ברייתא דמייתי הכא סתמא קתני בחומץ מזון שתי סעודות ובתוספתא שלפנינו מפורשת היא:

למי נצרכה. הא דר' ינאי שמערבין באפונין חיין לר"מ הוא דנצרכה. דס"ל לעיל דדבר שהוא נאכל חי כמות שהוא בעינן ושלא תאמר אפונין חיין הואיל והן מסריחין את הפה אין מערבין בהן קמ"ל:

בשר חי מערבין בו. שיש שאוכלין אותו חי כדתנינן במנחות פ' שתי הלחם חל יוה"כ להיות ע"ש שעיר של יה"כ והוא של מוסף שנאכל הוא לכהנים נאכל הוא לערב ואעפ"י שאין יכולין לבשלו לא בשבת ולא ביוה"כ הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה שאינם קצים לאכול בשר חי:

הדא בלבודא. ובפיאה גריס בלקורא והוא מין עשב ונקרא אובלא דדנא ואין דרך כל בני אדם לאכול אותו חי ומכיון דאמרת מערבין בבשר חי דאיכא אינשי דאכלי א"כ העשב הזה דאילין כיתאי דאכלין חי מיניה יהא ג"כ מותר לערב בו:

בעון קומוי היידן אילין אינון. כך הוא בפיאה שם ששאלו אותו מה הן אלו אינון דקאמרת:

אמר לון קקולי. כך קורין בלשון ארמי לפעפועין יודליש בלע"ז ולגודגדניות קורין הנדקוקי אליינדרא בלע"ז ולחלוגלוגות קורין פרפחינ"י פולפל"י בלע"ז:

תמן תנינן. ריש פ"ו דנדרים הנודר מן המבושל וכו' וגרסינן להסוגיא שם:

מתניתא אמרה שהשלוק קרוי מבושל. הא ממתניתא אחריתא שמעינן דקרוי הוא מבושל דתנינן פ"ו דנזיר היה מבשל את השלמים או שולקן ובקרא כתיב הזרוע בשלה אלמא דמתניתין קרא לשלוק מבושל:

וקריא אמר. ובמקרא מצינו שאף הצלוי קרוי מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח ואין תימר שלא כהלכה עשו הא ליתא דכמשפט כתיב התם כדאמר ר' יונה בוצרייה:

מתני' וכו'. כלומר והשתא דממתני' דנזיר שמעינן שהשלוק קרוי מבושל ומהמקרא שמענו שהצלי קרוי מבושל א"כ קשיא אהא דתנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק:

אמר ר' יוחנן. לא קשיא שהילכו בנדרים אחר לשון ב"א ואין דרך לקרות לצלי ושלוק מבושל:

ר' יאשיה. פליג אמתני' דנדרים דקסבר הלכו בנדרים אחר לשון תורה ואסור בצלי ובשלוק:

מה נפק ביניהון וכו'. דקס"ד דר' יאשיה ס"ל בין לקולא בין לחומרא הולכין בנדרים אחר לשון תורה והלכך הא נמי איכא בינייהו שאם אמר קונם יין שאני טועם בחג דלר' יוחנן אסור ביו"ט האחרון של חג דבלשון בני אדם בכלל חג הוא ולר' יאשיה מותר דבלשון התורה חג העצרת מיקרי ורגל בפני עצמו הוא. ודחי לה הש"ס שאף ר' יאשיה מודה בזה שאסור ולא אמר הולכין בנדרים אחר לשון תורה אלא לחומרא:

אכל חליטין. מיני חלוט ברותחין אמר שלא טעם מידי בהאי יומא א"נ פירות גינוסר היו ומתוקין הן כמיני חליטין בדבש:

והתנינן הנודר וכו'. ובכל מילי אסור הוא אלמא דאיקרו מזון:

פתר לה. ר' יוחנן להאי מתני' כר' יאשיה דהולכין אחר לשון תורה וכל מיני מזון מיקרו:

מה ת"ל מזון. דהא כתיב בר ולחם אלא מכאן שכל הדברים ואפי' פירות קרויין מזון:

נדר מן הככר. שאסר על עצמו בקונם מערבין בו כדמפרש טעמא שכן אחר ראוי לאוכלו אבל אם הקדישו אסור אכולי עלמא:

ר' אחא בעי. עלה וכי אין אדם נשאל על הקדישו והרי הוא כיין לנזיר דלכ"ע מערבין בו ואפי' לסומכוס ומשום דיכול לשאול עליו לחכם ויתיר לו:

ר' מיישא בעי. עלה בענין אחר תמן גבי תיקון מבוי אמר ר"ש וכו' אפי' עשה הלחי מע"ז כגון מעצי אשרה מתרת את המבוי ואע"ג דאסור בהנאה לכולי עלמא והכא את אמר הכין דהקדישו אין מערבין בו:

אמר ר' אלעזר. הא לא קשיא דתמן מכל מקום נסתם המבוי שהרי אין שיעור ללחי ברחבו ולא בעינן שיהא ראוי לו ליהנות ממנו אלא כשנסתם נסתם אבל הכא מה אית לך למימר הא בעינן שיהא ראוי לכל הפחות לאחרים:

מערבין לנזיר וכו'. וכדפרישית במתני':

ולכהן בבית הפרס מתני' דב"ש. בתמיה כלומר הא דבעינן דוקא בבית הפרס ולא בבית הקברות להת"ק לא אתיא אלא כב"ש דסברי אין מערבין לו לאדם אא"כ היה כלי תשמישו שם שיכול להלך ולהשתמש במקום עירובו והלכך דוקא בבית הפרס שיכול להלך שם על ידי נפוח:

סומכוס כב"ש וכו'. כלומר לאו מילתא היא דאמרת דודאי סומכוס הוא דכב"ש ס"ל לפיכך קאמר מערבין בחולין לכהן בבית הפרס מפני שצריך לילך לשם ולאכול ואי אפשר אלא בחולין שאינו יכול לאכול תרומה בבית הפרס אבל להת"ק איכא למימר דלא סבר לה כב"ש דלא קפדינן אלא בכדי שיכול לילך לשם ולקנות העירוב ואפי' בתרומה ואעפ"י שלא יכול להכניסה לבית הפרס אפשר הוא להכניסה בשידה תיבה ומגדל שחוצץ בפני הטומאה ולא תטמא:

ופריך הואיל וכך מעתה אפי' בין הקברות נמי ראוי הוא לעבור על השבות ולאכול שכן הוא ראוי ליכנס וכו' וכלומר דנהי דהא לא מצית אמרת דאיהו גופיה יכנס בשעת קנויות עירוב ע"י שידה תיבה ומגדל שהרי צריך להניח העירוב שם וזה אי אפשר שא"כ יטמא עצמו כשיוציא ידו להניחו מיהו מ"מ משכחת לה בכה"ג שישלח עירובו ע"י ישראל מבעוד יום ולהניחו שם וכשיעשה כך אז ראוי היא הכהן עצמו שהעירוב בשבילו וצריך שיכול לילך לשם דהוא ועירובו במקום אחד בעינן והרי יש לו תקנה להכנס שם בשידה תיבה ומגדל ואפי' לאכול שם בשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות וכיצד שיעשה לו חור פחות מטפח באותה השידה בכדי שלא יכנס הטומאה דפחות מטפח אינו מביא את הטומאה ויתחוב בכוש או בקיסם בהעירוב שמונח שם דרך החור ולהביאו אצלו ולאכול ואין כאן אלא משום שבות בטילטול הכוש והקיסם ויכול הוא לעבור על השבות דקיי"ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא משני מידי:

מתני' מערבין בדמאי. בככר שלקחה מעם הארץ ולא תיקנה משום דמאי משום דחזי לעניים כדתנן בפ"ג דדמאי:

שנטלה תרומתו. ואף על פי שלא הופרש ממנו תרומה גדולה וכגון שהקדים בן לוי ליטול המעשר בשבלים כדאמרינן לעיל בפ"ז דברכות ובפ' מפנין:

שנפדו. ואע"פ שלא נתן החומש שאין החומש מעכב:

והכהנים בחלה ובתרומה. והוא הדין ישראל וכת"ק דמתני' דלעיל דהלכתא כוותיה אלא אורחא דמילתא נקט לפי שהחלה והתרומה מצוין הן לכהנים:

אבל לא בטבל. אפי' בטבל דרבנן כגון שזרע בעציץ שאינו נקוב:

שלא נפדו כהלכתן. שפדה ההקדש ע"ג הקרקע ומעשר שני ע"ג אסימון:

השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן. להוליכו לסוף התחום או ביד מי שאינו מודה במצות עירוב כגון אלו הצדוקים אינו עירוב דהני לאו בני שלוחין נינהו:

אם אמר לאחר. שהוא כשר לקבל ממנו מזה הפסול ושיוליכנו לסוף אלפים הרי זה עירוב ובלבד שיהא עומד מרחיק ויראה שזה הפסול הגיע אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב ואפי' נתנו על הקוף ועל הפיל להוליכי לכשר שיוליכנו בסוף התחום ועומד ורואה הרי זה עירוב והא דקטן פסול הוא בעירוב דוקא בעירובי תחומין דאסמכנהו אקראי אבל בעירובי חצרות יכול הקטן לגבות מהבתי' שבחצר להניח הכל בבית א':

גמ' רבי יעקב דרומיא בעי. מי נימא דמתני' דהכא דקתני מערבין בדמאי דלא כבית שמאי:

דתנינן. בפרק לולב הגזול באתרוג של דמאי בית שמאי פוסלין לצאת בו וה"ה הכא בעירוב או דלמא בעירוב דמדרבנן אף בית שמאי מודו דמערבין בדמאי:

טבל שיש עליו תנאי וכו'. עיקרא דהאי מילתא גרסינן לה לעיל בפ"ז דדמאי בסוף הלכה ה' על המתני' דהתם היו לו תאנים של טבל והוא בבית המדרש או בשדה ואין לו פנאי לתקן ובע"ש מיירי אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו' וכדפרישית שם דלמסקנא דדינא צריך שיפריש הוא למחר קודם שיאכל שמכיון שהתנה וקרא שם מערב שבת מותר להפריש בשבת בין דמאי בין ודאי בכה"ג דמיירי התם שהודאי טבל ברשותו הוא. ועלה קאמר שם דש"מ מהא טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלו בשבת שהרי זה כשמפריש למחר מטלטל אותו בעודו טבל ומשום שכבר התנה עליו מערב שבת וקרא שם מותר לטלטלו:

כיצד הוא עושה. לאותו טבל של תנאי נותן עיניו במקצתו במה שאמר להפריש למחר וסומך על זה לתרומה ולמעשרות ואוכל את השאר. ומייתי להא נמי לעיל בפ' מפנין בהלכה א' ואיידי דאיירי הכא בענין עירוב בדמאי ובמעשר מייתי לה הכא:

ותני. אדלעיל קאי דקאמר לבית שמאי אין מערבין בדמאי. ותניא נמי במעשר שני בירושלים לבית שמאי אין מערבין בו:

הדא דאת אמר. לב"ש אין מערבין במעשר שני בעירובי חצרות וכלומר דר' ירמיה לא קסבר כהאי תנא דברייתא דבית שמאי אוסרין לערב במעשר שני בירושלים דמהיכי תיתי לאסור הרי ראוי לאכלו בירושלים והלכך קאמר דאי שמעת ליה לחלק במעשר שני הכי הוא דבעירובי חצרות אין מערבין במעשר שני והיינו בגבולין שאינו ראוי לאוכלו בגבולין אבל בעירובי תחומין משכחת לה דיכול לערב במעשר שני ותני הכי שנתן עירובו בירושלים ועירובו עירוב שהרי הוא יכול לעלות לירושלים ולאכול שם והאי אתיא כמאן דאמר הנותן עירובו בעיר אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה דאי לאו הכי הרי כל העיר נחשבת לו כארבע אמות:

שמואל אמר. הא דקתני במתני' ע"י קטן אין עירובו עירוב בפחות מבן תשע אבל כבן תשע כבן עשר עירובו עירוב:

הדא דתימר. ע"י קטן אין עירובו עירוב בעירובי תחומין דאקנויי שביתה הוא וקטן לאו בר מיקני הוא אבל בעירובי חצרות אפי' קטן גובה העירוב דעירוב רשות בעלמא הוא וממילא מיערב:

א"ר יהושע וכו'. וש"מ נמי מהאי מעשה דקטן גובה בעירובי חצרות:

דבובה. שנואה לחבירתה ושלחה עירובה ע"י בנה ולקחה אותו השכינה זו וגפפתיה וכו' ובא וסיפר לאמו ואמרה כל כך היא אהובה לי ולא ידעתי ומתוך כך עשו שלום הדא הוא דכתיב דרכיה של התורה דרכי נועם וכל נתיבותיה היוצאים מדרכיה והן דברי סופרים שהן נתיבות לדרכיה גורמים שלום:

השולח וכו'. ואם אמר לאחר לקבלו הרי זה עירוב. אמר ר' אלעזר וצריך לעמוד עמו ורואה שמביא ליד זה שמקבלה הימנו:

תמן. לעיל בפרק שני דמעשרות. וגרסינן להאי סוגיא נמי התם:

אמר ר' יוסי וכו' האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך. אני מתקן המעשרות בשבילך אין זה צריך לעמוד עמו ולראות אם הוא מעשר שמסתמא יעשה כדבריו:

והכא את אמר הכין. שצריך לעמוד עמו ואמאי נחמור בעירוב יותר מבמעשר:

כאן בגדול. התם מיירי בגדול וכאן בקטן איירינן. וחיישינן דילמא לא ממטי ליה לפיכך צריך לעמוד עמו ולראות שיגיע לזה:

ואפי' תימר. דבחד גוונא מיירי שניהן בגדול או בקטן נמי לא קשיא דתמן באומר לו זה בעצמו הריני מעשר על ידך הלכך אינו צריך לעמוד עמו שבודאי יעשה שליחותו ברם הכא מיירי שהמשלח אמר לזה האחר ערב על ידי ותקבל העירוב על ידי מי שאשלח לך והלכך צריך לעמוד עמו ורואה שזה מקבל ממנו:

הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא. כלומר דהשתא לפי האי אוקימתא מצינו דאלו הדינין שניהן למדין זה מזה. והכי גרסינן שם. הדא ילפא מן ההיא באומר לו אני מערב על ידיך שאינו צריך לעמוד עמו וההיא ילפא מן הדא באומר לו עשר על ידי שהוא צריך לעמוד עמו וגי' זו נכונה היא דהדא דעירוב ילפא מההיא דמעשר שאם אמר לו זה האחר אני מערב על ידיך אין זה צריך לעמוד עמו כמו דההיא דמעשר וההיא דמעשר ילפא מן הדא דעירוב שאם זה אמר לו עשר על ידי שצריך לעמוד עמו כמו הדא דעירוב:

מתני' נתנו באילן. באילן העומד ברה"ר עסקינן ויש בו ארבעה על ארבעה הלכך אם נתן העירוב למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב שהרי מסתמא נתכוין לקנות שביתה למטה והוא ברה"ר ועירובו ברה"י דכיון דרחב ד' וגבוה עשרה הרי הוא רה"י ולא מצי למישקל לעירובו אפי' בשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות דקא ממטי מרה"י לרה"ר ולא הוי עירוב אבל אם נתנו למטה מעשרה דשם לא הויא אלא כרמלית. דכל רחב ד' עד עשרה ולא עשרה בכלל כרמלית הויא ומכיון דאי בעי למישקל לעירוביה אין כאן אלא איסור שבות מכרמלית לרשות הרבים והוי עירוב ואתיא כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולפיכך נמי אע"ג דקא משתמש באילן כשנוטל העירוב ממנו אין בכך כלום דזה נמי לא הוי אלא משום שבות ולא גזרו אפי' על תרי שבות בין השמשות:

נתנו בבור. והבור רשות היחיד הוא ועומד בכרמלית כגון בבקעה והוא נתכוין לשבות למעלה על שפת הבור ומצי שקל ליה שאינו אלא משום שבות ולא גזרו עליו בין השמשות לפיכך אפי' עמוק מאה אמה ה"ז עירוב:

נתנו בראש הקנה או בראש הקונטס. פל"ו בלע"ז בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו וכו' הרי זה עירוב אבל במחובר לא הוי עירוב וטעמא דהואיל והקנה רך הוא חיישינן שמא יקטום וזה ודאי הוא דאיידי דרכיכא מיקטמא ולאו שבות הוא אלא מלאכה דמיחייב משום קוצר אבל באילן דקשה הוא ולשמא יעלה ויתלוש בידיו לא חיישינן דהא לא הוי אלא משום שבות ולא גזרו עליו בין השמשות:

נתנו במגדל. של עץ ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב ומוקי לה התם בגמרא כגון שהמנעל קשור בחבלים שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לפתחו אלא א"כ יחתוך החבלים בסכין דת"ק סבר דהואיל דאפשר ע"י חתיכת החבלים בסכין והסכין מותר לטלטלו ואין כאן אלא איסור שבות בחתיכת החבל דמקלקל הוא וכל המקלקלין פטורים ובשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות לא גזרו משום שבות הלכך הוי עירוב דמצי למיחתך החבל ולמישקל לעירוביה ור"א ס"ל כרבי נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו והסכין אין תשמישו אלא לאוכלין הלכך אסור לטלטל הסכין כדי לחתוך דבר אחר ומכיון דאיכא הכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבל אפי' אי אמרינן דדבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות בכה"ג דאיכא תרתי שבות גזרו ואין הלכה כר"א:

נתנו. להעירוב בתוך הכלכלה והכלכלה רחבה ד' והיא גבוהה עשרה דהכלכלה רשות היחיד בפני עצמה ותלאו באילן למעלה מי' וכו' וקשיא אם עירובו עירוב וכו' ומשני ר' אחא דהיינו טעמא הואיל וראוי הוא להופכה על צדה ומבטל רשית היחיד שבה שאין כאן גבוה עשרה והלכך עירובו עירוב דמטעמא דהואיל בין השמשות הוא דמותר הא כל היום אסור וכשתלאו למעלה מעשרה אין עירובו עירוב משום דלמעלה מעשרה האילן עצמו רה"י הוא ואפי' מהפך הכלכלה מ"מ העירוב ברה"י והוא ברה"ר:

גמ' הרי זה עירוב. ואסור לטלטלו בלמטה מעשרה דתנינן הרי זה עירוב אבל אסור לטלטלו דקא משתמש באילן ותוספתא היא בפ"ב ולקמן פריך עלה ומשני:

למטה משלשה. סמוך לארץ מותר לטלטלו דכל למטה משלשה כארעא סמיכתא היא:

וקשיא על האי דשנינו בתוספתא שאם עירובו עירוב וכו' הא בעינן שיהא ראוי לו בשעת קניית עירוב ומשני דראוי הוא לעבור על השבות וליטלו לאכול דמשתמש באילן אינו אלא משום שבות ולא גזרו על השבות בין השמשות וכי קאמרינן אסור לטלטלו בכל יום השבת שכבר קנה לו העירוב בין השמשות:

מעתה אפי' למעלה מעשרה. יהא עירובו עירוב דהרי אין כאן אלא משום שבות:

תיפתר שהיתה כורתו ארבעה. כורתו כמו קורתו והרבה כזה תמצא בכלאים ובשביעית כלומר שעץ קורה של האילן רחב ארבעה ועל כרחך דכך הוא דבעינן שיהא העירוב מונח על גבי מקום ארבעה דחשיב ואם כן למעלה מעשרה רשות היחיד הוא ואסור לטלטלו אפילו בין השמשות וכדמסיים ר' מנא דמיירי ברשות הרבים מקפתו מכל צד של האילן ובאומר שביתתי תחתיו ואי אפשר ליטלו דערובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבים:

תני. בתוספתא שם והתם גריס לה בדברי רבי דסבירא ליה הכי:

הדא אמרה ספסל שהוא נתון ברה"ר וכו'. הדא אמרה שאם נתן העירוב על הספסל עירובו עירוב ומותר לטלטלו בין השמשות מטעמא דהואיל וראוי להפכו על צדו ולבטל רה"י שבו ואע"ג דהיינו הך דכלכלה מיהו מכיון דלא מפרש בהדיא גבי כלכלה דגבוה עשרה הוא אלא דמוכרח הוא דמיירי בגבוה עשרה מדלא שרי לטלטלו אלא ביה"ש דהא קתני עירובו עירוב ואסור לטלטלו א"כ ע"כ דבגבוה עשרה מיירי וכדאמרן הלכך שפיר קאמר הדא אמרה ספסל וכו' דנמי הדין כן:

תמן תנינן. לקמן בפ"ב דסוכה וגרסינן לכולה הסוגיא נמי התם עד היא צדדי אילן:

שתים בידי אדם. שעשה שתי הדפנות על הארץ ואחד באילן שסמכן להאילן להיות האילן דופן שלישי או שתים מן האילן וכו' כשרה הסוכה לימי המועד ואין עולין לה ביו"ט דמשתמש באילן היא:

והכא את אמר עירובו עירוב ומותר לטלטלו. אף על גב דבברייתא אסור לטלטלי קאמר קס"ד השתא דמטעמא דקאמר ר' אחא לעיל דעירובו עירוב משום הואיל וראוי הוא להופכה. א"כ מהאי טעמא מותר לטלטלו בכל יום השבת ולאו בבין השמשות בלבד כדפרישית לעיל אלא דה"ק אסור לטלטלו אם לא הפכה דהוי מרה"י לרה"ר ואם הפכה מותר לטלטלו דאין כאן רה"י הלכך עירובו עירוב שהרי ראוי הוא להופכה וש"מ מיהת דמותר לטלטל כשהפכה ואע"פ שהיא תלויה באילן ולפיכך פריך מאי שנא גבי סוכה דאמרינן אם סמכה לאילן אין עולין לה ביו"ט והכא קאמר בשהפכה מותר לטלטלו והא עכ"פ משתמש באילן הוא:

כאן מלמעלן. גבי סוכה מיירי שסמך הדפנות לראש האילן ונמצא כשעולה לה ביו"ט משתמש הוא בעצמו של האילן ואסור וכאן בכלכלה מיירי שתלאה מן הצד של האילן דלא הוי אלא כמשתמש בצדדים וס"ל להאי תנא דברייתא צדדין מותרים:

הדא ילפא מן ההיא וכו'. כלומר ולפי האי אוקמתא דר' ירמיה מצינו למימר דחדא ילפא מאידך:

שאם היו שתי יתדות. יוצאות מן האילן וסמך אצליהן וסיכך על גביהן שהיא כשרה ועולין לה ביו"ט דהוו להו צדדין וצדדין מותרין וכן ילפינן ההיא דכלכלה מן הדא דסוכה:

שאם היה נתון הכלכלה באיבו של האילן. בראשו שעירובו עירוב מטעמא דבין השמשות ליכא משום שבות אבל אסור לטלטלה בכל היום דמשתמש באילן גופיה הוא וא"כ תנא דכלכלה ותנא דמתני' דסוכה חד תנא הוא:

אמר ר' יוסה. דלא היא דלא תוקמי הברייתא דכלכלה ומתני' דסוכה בתרי טעמי ואליבא דחד תנא אלא בין הכא ובין תמן בסוכה מן הצד הוא דמיירי:

מאי כדון. כלו' וכ"ת מ"ט השתא דהכא שמעינן דמותר והתם קאמר דאסור ל"ק דאתיא כהאי דאמר ר' יעקב וכו' דרשב"א היא הך ברייתא דכלכלה:

דתני רשב"א אומר מותר להשתמש בצדדי הבהמה בשבת. כדאמרינן אליביה לעיל בפ' במה בהמה בהלכה ב' וא"כ היא צדדי בהמה והיא צדדי אילן דחד טעמא וחד דינא אית להו דאינן אלא משום שבות וס"ל דצדדין מותרין והך מתניתין דסוכה אתיא כמ"ד צדדין אסורין דסתמא מיתניא ואפי' סמך הדפנות והסכך לצדדי האילן אין עולין לה ביו"ט:

איך אתה רואה עמוק כגבוה:

אנתן עירובו בבור פריך דקתני במתני' אפי' עמוק מאה אמה עירובו עירוב ומשוי ליה לדין דנתנו בראש הקנה דאפי' גבוה מאה אמה עירובו עירוב וקס"ד דקנה השבית' על שפת הבור ותרוייהו מיירי שהן בר"ה דומיא דאילן דרישא והשתא בשלמא גבי קנה דתלוש ונעוץ הוא ויכול לנטותו ולהגיע להעירוב וליטלו או שיעלה ליטלו ואין כאן לא משתמש באילן דלאו מחובר הוא ולא מרה"י לר"ה דאין הקנה רחב ד' אלא גבי בור הרי הוא בר"ה ועירובו ברה"י:

באומר שביתתי תחתיו. כלומר למטה בבור הוא דקנה שביתה והרי הוא ועירובו במקום אחד וקמ"ל דאפילו עמוק הרבה הוא והעירוב בתחתיתו מ"מ יכול היא להיותו מטפס ועולה ומטפס ויורד ולהגיע לעירובו הלכך עירובו עירוב:

נתנו בראש הקנה וכו'. כלומר דש"מ דאין הטעם דעירוב הוי אלא מפני שהוא תלוש ונעוץ הא אם אינו תלוש ונעוץ אלא מחובר אינו עירוב וא"כ לא קפדינן אלא שלא יהא מחובר והשתא וכי לית פליגא על הא דשמואל דלעיל דקאמר תיפתר בשהיתה קורתו ארבעה דבעינן שיהיה העירוב מינח ע"ג מקום חשוב ותיפוק לן דאפי' תלוש ונעוץ לא הוי עירוב לשמואל דאין הקנה רחב ד':

אמר ר' מנא. הא דמכשרינן בתלוש ונעוץ והוא שתהא טבלה רחבה ד' נתונה בראשו והניח העירוב ע"ג הטבלא:

תני. בתוספתא פ"ב גבי פלוגתא דר"א ורבנן בנתנו במגדל ואבד המפתח ר"א אומר אם בשדה אבד אין עירובו עירוב כדמפרש טעמא שאינו יכול להביאו דרך שביתה כלומר דרך המקום שקנה השביתה שלו והוא בתוך התחום ובשדה שהיא חוץ לתחומו איירי ואם בעיר אבד עירובו עירוב שאם ימצא אותו יכול להביאו דרך פטור כלומר דרך גגות וחצרות שהוא רשות אחד ודרך פטור הוא:

יאות אמר ר"א ומה טעמא דרבנן. וקאמר ר' בא דרבנן היינו ר"מ דקאמר בפ"ד דביצה גבי בית מלא פירות וסתום ונפחת ניטל ממקום הפחת ר"מ אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל וה"נ אע"ג שאבד המפתח יכול הוא לפחות את המגדל וליטול העירוב. ופריך כלום אמר ר' מאיר אלא ביו"ט דילמא בשבת בתמיה והכא בשבת אנן קיימין:

דר"א בן יעקב היא. דאמר לעיל פ' אלו קשרים קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא ולא מיקרי קשר של קיימא דלא מבטיל ליה וא"כ היא קשירה היא נעילה דין אחד להם וכלומר דמיירי נמי הכא שנעל המגדל בכעין קשר ופותחין הקשר במפתח שנעשה לכך ואעפ"י שאבד המפתח יכול הוא לחתוך הקשר שאין כאן קשר של קיימא:

הדא דתימר במגדל של אבן. שאי אפשר לסותרו משום סתירת האהל אבל במגדל של עץ דמסתמא לאו גדול ולאו אוהל מיקרי אלא כלי ואין בנין וסתירה בכלים הלכך נעשה כהאי דתנינן בפ' חבית שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות וה"נ יכול הוא לסתרו וליטול את העירוב:

מתני' נתגלגל. העירוב חוץ לתחום וכגון שנתגלגל שתי אמות חוץ לתחום לפי שכל אדם יש לו ד' אמות ממקום עירובו שתי אמות למזרח עירובו ושתי אמות למערב ומודדין לו אלפים משתי אמות ולהלן והואיל וכל היכא דקנה שביתה או בביתו או בעירובו לא מצי למיזל ולמשקליה אינו עירוב:

נפל עליו גל. וכגון דבעי מרא וחצינא לפנוייה דהוי מלאכה ולא שבות:

ונשרף. או שנשרף או אבד או תרומה ונטמאת:

מבעוד יום. דבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות לא חזי לאכילה אינו עירוב אבל משחשיכה הרי זה כבר קנה בין השמשות והוי עירוב. וגמרא התם עביד צריכותא דאי אשמועינן נתגלגל משום דליתיה גביה אבל נפל עליו גל דאיתיה גביה אימא ליהוי עירוב קמ"ל ואי אשמועינן נפל עליו גל דלא מצי למשקליה אלא במרא וחצינא והוי מלאכה אבל נתגלגל אפשר דנשיב זיקא ומהדר ליה לתוך התחום אימא ליהוי עירוב קמ"ל ותנא נשרף להודיעך כחו דר' יוסי דאע"ג דליתני' בעולם לא מיתסר משום ספק ותני תרומה ונטמאת להודיעך כחו דר' מאיר דאף דאיכא למימר העמידנה על חזקתה ובין השמשות טהורה הויא אפ"ה לא אמרי' חזקה לקול':

אם ספק. אי מבעוד יום אי משחשיכה אירע זה:

הרי זה חמר גמל. דומה זה כאדם המנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו והוא מנהיגו והגמל מאחוריו והוא מושכו ופונה הוא תמיד לפניו. ולאחריו כך הדבר הזה דהואיל ומספקא לן אי קנה לו העירוב והוי ביתו ויש לו אלפיים אמה לכל רוח ממקום עירובו והפסיד אלפים אמה שמצד ביתו ולהלן או שמא לא קנה לו עירובו ויש לו מביתו אלפיים אמה לכל רוח וממקום עירובו ולהלן אין לו כלום. הלכך אין לו אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירובו דממה נפשך מישתרי באלו אלפיים אבל מביתו ואילך וכן מעירובו ואילך אין לו כלום שמכח הספק נמשך הוא לכאן ולכאן כחמר גמל:

ר' יוסי ורבי שמעון אומרים ספק העירוב כשר. דאמרינן העמד דבר על חזקתו וכשהניחו היה בתוך התחום ולא היה עליו גל והיה טהור הלכך תלינן דביה"ש היה בחזקתו והוה עירוב וכן הלכה:

גמ' לא אמרו אלא ונטמאת וכו'. כלומר דוקא כשהיא עכשיו ודאי טמאה אלא שהספק הוא אימתי נטמאת אם מבעוד יום או משחשיכה בהא הוא דפליגי במתני' אבל אם הספק בטומאה הוא אם היא טמאה או טהורה מערבין בה לדברי הכל:

אחר חזקות הלכו. לפרושי פלוגתייהו דבמתני' קאמר דטעמא דר' יוסי ורבי שמעון לפי שהולכין אחר חזקה כדמסיים ואזיל שהשיבו רבי מאיר ור' יהודה לר' יוסי ורבי שמעון ומה אילו נאכל מבעוד יום שמא אינו אסור ואמרו להן ר' יוסי ורבי שמעון דהולכין אחר חזקתו שבתחלה. ולעולם הוא בהיתרו עד שיוודע לו בודאי שהוא אסור שאירע הדבר מבעוד יום ור"י ורבי שמעון השיבו לרבי מאיר ורבי יהודה איפכא אילו נאכל משחשיכה שמא אינו מותר ואמרו להן רבי מאיר ור' יהודה לעולם הוא באיסורו עד שיוודע לו בודאי שהוא מותר שלא אירע אלא משחשיכה דסבירא להו שאין הולכין אחר החזקה שבתחלה:

מהו ליתן לו אלפים אמה מעירובו ולביתו. ואף על גב דאלו אלפים יש לו ממ"נ אי קנה לו עירובו או לא הבעיא היא בכה"ג כגון שבני עירו עירבו לרוח אחר של העיר וממקום עירובן יש להן אלפים אמה לכל רוח ואותן אלפים שבין העירוב של זה שנולד לו הספק ובין העיר אין להן שהרי קנו שביתה בסוף אלפיים אמה שברוח אחרת של העיר והשתא הבעיא הוא אי אמרינן דמאחר שמכח הספק לא קנה לו עירובו לרבי מאיר ור' יהודה ואם כן נעשה כנעקר הוא ממקום עירובו ונמשך אחר בני עירו וממילא הפסיד ג"כ אלו אלפיים שבין עירו ובין מקום עירובו. או דלמא איפכא אמרינן שמכיון שדעתו היה לערב מרוח אחרת עקר רגליו מבני עירו ואין לו כלום ברוח אחרת השייך לבני עירו ואין כאן אלא הספק אם קנה לו מקום עירובו או לא וא"כ אלו האלפיים שמעירובו ולביתו יש לו ממה נפשך והשתא שייכא שפיר פלוגתייהו דאמוראי דאבתרה והא דרבי שמי דלקמיה:

רבי בא וכו' ור' שמואל פליגי בהא ואמר רבי שמי קומי ר' יוסי בשם רבי אחא דעד כאן לא פליגי ר' בא ור' שמואל אלא אליבא דר' מאיר אבל אליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי שנותנין לו אלו האלפים כדמסיק ואזיל:

ולא דמי חמר גמל דר"מ וכו'. כלומר אע"ג דבמתני' תרווייהו סבירא להו ה"ז חמר גמל מ"מ לא דמיא סברא דר"מ בדין חמר גמל דקאמר לסברא דר' יהודה בהא ופלוגתייהו דר"מ ור' יהודה בדין חמר גמל גופיה שנינו לקמן בפ' ד' במתני' מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה והחזירו חבירו היא מותר לילך וכל בני עירו אסורין דברי ר' יהודה ר"מ אומר כל שיכול לערב ולא עירב ה"ז חמר גמל ופליגי בהך סברא דר"מ ס"ל דאע"ג שיצא לילך בעיר שמערבין בה לרוח אחרת לא אמרינן שבודאי עקר רגליו מבני עירו וה"ז חמר גמל מספק ואין לו אלפים לכל רוח מעירו שמא שביתתו במקום שהיה הולך להוליך עירובו בסוף אלפים של בני עיר אחרת ושעקר עצמו מבני עירו או דילמא לא עקר עצמו מבני עירו מאחר שהחזירו חבירו והרי הוא כבני עירו ומספק אזלינן לחומרא. והיינו דקאמר הכא חמר וגמל דר"מ בעירובו אינו כלומר אין הולכין אחר מקום עירובו לפי שלא זכה לו עירובו לעקור את רגליו מבני עירו לגמרי מאחר שהחזירו חבירו והפסיד לכאן ולכאן והכי נמי כאן בגוונא דאמרן דלר"מ אין לו אפי' אלפיים שמביתו ולעירובו שמא עקר רגליו מבני עירו מאחר שרצה לקנות שביתה במקום עירובו או דילמא מכיון שלא זכה לו עירובו מספק שנולד לו לא עקר רגליו מבני עירו א"כ אין לו כלום אפילו באותן אלפים שמעירו ולעירובו שהרי בני עירו עירבו לסוף אלפים שמרוח אחרת אבל האי חמר וגמל דר' יהודה דהאי מתני' לא הוי דינא הכי דהא ס"ל התם דאמרינן שנתן דעתו בודאי לעקור רגליו מבני עירו וה"ה הכא בגוונא דהבעיא. וא"כ לעולם יש לו אלפים שמעירו ולעירובו ממה נפשך:

תמן תנינן. בפ"ב דמקואו' הטמא שירד לטביל ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל ספק יש בו ארבעים ספק אין בו שני מקואות אחד יש בו ארבעים ואחד אין בו טבל באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל ספיקו טמא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"י בין בר"ה טמאות במה דברים אמורים בטומאה חמורה שהיא מן התורה. אבל בטומאה קלה שהיא מדברי סופרים. כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין וכו' וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור ר' יוסי מטמא. ופליגי אמוראי ר' יונה ור' יוסי אליבא דר' יוסי דהאי מתני'. אמר ר' יונה לא טמא ר' יוסי אלא משום הוכח. כלומר הא דמחמיר ר' יוסי לטמא בספק אפי' בטומאה קלה אסיפא דמתני' הוא דפליג במקוה שנמדד ונמצא חסר דת"ק מטהר בספק גבי טומאה קלה ור' יוסי מטמא משום שיש כאן הוכחה לפנינו שהרי המקוה חסר לפניך והלכך מחמיר אפי' בטומאה קלה אבל ברישא ירד לטבול ספק טבל או לא ואפי' טבל ספק יש בו ארבעים סאה וכו' שאין כאן הוכח לפניך אלא הספק ממקום אחר הוא אם טבל או לא טבל מודה ר' יוסי דלא מחמירינן מספק בטומאה קלה:

אמר ר' יוסי ואפי' מקום אחר ר' יוסי מטמא. כצ"ל דר' יוסי בר פלוגתיה דר' יונה בכל מקום. דאפי' ברישא שהספק ממקום אחר הוא מטמא ר' יוסי אף בטומאה קלה:

מחלפא שיטתיה דר' יוסי. השתא פריך דר' יוסי דהתם אדר' יוסי דהכא:

דתנינן אמר ר' יוסי העיד אבטולס שספק עירוב כשר והכא. גבי ספק בטומאה קלה שהוא ג"כ ספק בדרבנן:

את אומר הכין להחמיר. בתמיה:

תמן. גבי טומאה בשם גרמיה ברם הכא לאו משמיה דנפשיה קאמר אלא שכך העיד אבטולס בשם חמשה זקנים:

הוון בעיי מימר וכו'. כלומר דקס"ד דבני הישיבה לומר דמ"ד דמיקל התם בספק ה"ה נמי הכא בספק עירוב מותר ומאן דמחמיר התם בספק ומטמא קסבר דה"נ בספק עירוב אסור ולפיכך בעינן לשנויי רומיא דר' יוסי אדר' יוסי דהא דידיה והא בשם חמשה זקנים:

ואפי' כמאן דאמר תמן טמא וכו'. ודחי לה הש"ס דלא היא אלא אפי' למאן דאמר דמחמי התם ומטמא מודה הוא הכא בעירוב שהוא מותר דשאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה אבל הכא בעירוב עיקר תחומין אינן אלא מדרבנן:

אמר רבי חיננא וכו'. כלומר דר' חיננא איפכא הוא דקאמר דכלום אינון פליגי תמן לא מדבריהן שהרי בטומאה קלה פליגי וספק דבריהן להקל אבל עירוב דבר תורה הוא וספק דבר תורה להחמיר הוא ומהאי טעמא נמי לא קשיא דרבי מאיר אדר"מ דהתם ר"מ מטהר דת"ק דמתני' רבי מאיר כדתני בתוספתא דטהרות בהדיא משום דקסבר ר"מ תחומין דאורייתא כדלקמן ורומיא דר' יוסי אדר' יוסי לא תשני כדשנית. דר' יוסי קסבר תחומין דרבנן וטומאה יש לה עיקר מן התורה אלא כדשנינן מעיקרא הא דידיה והא בשם חמשה זקנים:

ועירוב דבר תורה. בתמיה ומנא לן הא וקאמר אין ומדר' יונתן דאמר קומי ר' חייה רבה בשם ר' שמעון לוקין על תחומי שבת דבר תורה:

א"ל ר"ח רבה והלא אין בשבת אלא סקילה וכרת. האמורין במלאכה והיכן כתיב לאו גבי תחומין:

א"ל והא כתיב שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א"ל מה כתיב לא אל כתיב א"ל והכתיב אל תאכלו ממנו נא. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות והאי א"ל מה כתיב לא אל כתיב דבספר הדפוס על זה טעות סופר הוא ואגב שיטפא דאידך הוא. וכלומר שר' יונתן השיב לר"ח והכתיב לאו בתחומין אל יצא איש ממקומו והשיב לו ר"ח מי כתיב לא יצא אל יצא כתיב ואין לוקין על הלאו שבאל דלא דמי לשאר הלאוין והדר א"ל ר' יונתן לר"ח והכתיב אל תאכלו ממנו נא ולוקין עליו אלמא דלוקין על לאו שבאל:

אעפ"כ. אף שהשיב לו כך לא חזר בו אלא זה עומד בשמועתו וזה עומד בשמועתו שבתחלה:

עירוב עשו אותו כספק חרש. זהו בצק החרש דתנן בפ' אלו עוברין בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור ואם אין לו כיוצא בו לעמוד על כך אין אתה אוסרו מספק עד שישהא כדי הילוך מיל וה"ה בספק עירוב מותר ורבי שמואל בא ליתן טעם אפילו למאן דאמר עירוב דבר תורה:

עד כדון בקיים. באלו החלוקות דמתני' שהעירוב קיים כגון נתגלגל ונפל עליו גל תרומה ונטמאת ונולד הספק אם מבעוד יום או משחשיכה דמכיון דמיהת איתא בעיניה איכא למימר דמקילין בספק ועשו אותו כספק החרש:

ואפילו נשרף. בתמיה דהאי נשרף דמתני' מפני מה הקילו בו הא לא איתא ליה בעולם:

קיימתיה כהאי דאמר ר' הושעיא וכו'. כלומר אלא דהיינו טעמא דהגיעוך כאן ללמד דסוף הדין והעיקר של תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה אלא מדרבנן והקילו בספק דהם אמרו והם אמרו:

ר' מנא בעי. על האי טעמא דניחא אלפיים אמה שאינו מחוור מדבר תורה אלא ארבעת אלפים אמה שהוא ב' מיל זה מיהת מחוור מדבר תורה א"נ דבעיא בפני עצמה היא אי נימא דדוקא אלפים אינו מד"ת אבל ד' אלפים מחוור הוא מד"ת וכן משמע לקמן בפ"ה ה"ד ובא ר"ש בר כרסנא בשם ר' אחא וקאמר אין לך מחוור מכולם אלא י"ב מיל כמחנה ישראל שזה מד"ת:

מתני' מתנה אדם על עירובו. שמניח שני עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים למערב ביתו ואומר אם באו עכו"ם מן המזרח וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיה לי למערב ביתי ד' אלפים אמה ואע"ג דלא אתו עד למחר אמרינן יש ברירה בדבר שהוא מדרבנן וקני ליה האי עירוב בין השמשות:

הריני כבן עירי. ויש לי אלפים מעירי לכל רוח וא"צ להרויח לכאן ולהפסיד מכאן:

אם בא חכם מן המזרח. חוץ לתחום עירי ורוצה אני ללמוד מפיו ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן ע"י עירוב:

אם היה אחד מהן רבו. שבאו שנים אחד מכאן ואחד מכאן ואחד מהן היה רבו ילך אצל רבו ולא אצל האחר דמסתמא דעתו היה בין השמשות דליקני ליה האי עירוב שהוא יכול לילך לרבו. ואם היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך וקמ"ל שאפי' אחד מהן היה רבו מובהק ואין הלכה כר' יהודה דזימני דניחא ליה לאינש בחבריה טפי מרביה:

גמ' כיני מתני' על עירוביו. הא דקתני על עירובו לאו דוקא אלא ה"ק מתנה על עירוביו שצריך שיניח שני עירובין ויתנה עליהן כדפרי' במתני':

מאן תנא אם באו אם לא באו. שצריך לכפול בתנאו שאם לא יבואו כלל יהיה כבני עירו ולא יפסיד כלום לכל רוח:

היידין ר"מ. איזה הדין דר"מ:

ר"מ דקידושין. דס"ל שצריך לכפול בתנאו בכל מיני תנאי וגרסינן להאי סוגיא בפ' האומר בהל' ג':

דתני. בתוספתא דקידושין:

האומר לאשה וכו' עד שיכפול תנאו. שיאמר ואם לא ירדו גשמים אין את מקודשת לי:

לאחר שירדו גשמים. אף ר"מ מודה בכה"ג שא"צ לכפול התנאי דהא בהדיא אמר לאחר שירדו גשמים תהא מקודשת לי:

ר' יוסה אמר ר"מ דעירובין הוא. דר' יוסי מפרש דהאי אם באו אם לא באו לאו טעמא משום דתנאי כפול בעינן אלא דר"מ לטעמיה אזיל דמחמיר בספק עירוב כדתנינן במתני' דלעיל אם ספק וכו' ומתני' דידן דצריך לומר אם באו אם לא באו נמי מהאי טעמא הוא דהויא וכדמסיק ר' יוסי דלא אמר ר"מ אלא לחומרין:

ויאות. הוא דאזלינן לחומרא אם לא גילה דעתו לומר בפי' שאם לא יבואו העכו"ם שיהי' כבני עירו שהרי בעירובו אינו קונה שלא זכה לו עירובו שהרי אמר אם באו ולא באו:

וה"ג בקידושין שם כבני עירו שנתן דעתו לעקור את רגליו מבני עירו. כלומר וכן כבני עירו נמי לית ליה שהרי נתן דעתו ביה"ש לעקור את רגליו מבני עירו ולקנות במקום עירובו והלכך אי לאו דאמר בהדיא אם לא באו הריני כבני עירי ספק עירוב הוא וה"ז חמר גמל:

והכא. גבי קידושין הא דקאמר ר"מ צריך לומר ולכפול התנאי לא אמר אלא לחומרא וכגון שבא אחר וקידשה הלכך לראשון אינה מקודשת קידושין גמורים דאמרינן תנאה הוי והרי לא ירדו גשמים ולשני אינה מקודשת מפני שלא כפל הראשון תנאו ואמרינן דלא הוי תנאי ומקודשת לו אפי' לא ירדו גשמים וצריכה גט משניהם אבל אם לא קדשה אחר מודה ר"מ דתנאה הוה ואם לא ירדו יכולין לחזור בהן:

ר' חגיי בעא. הקשה לפני ר' יוסה ואדברי ר' חנינא בן גמליאל דמתני' דקידושין קאי דפליג אר"מ וס"ל דא"צ לכפול התנאי והא דאמר משה ואם לא יעברו ונאחזו אתכם בארץ כנען צריך היה הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו ועל זה הקשה ר' חגיי לפי הגי' שלפנינו:

ההן אם לא כי לא חד הוא. כלומר האי אם לא שאמר משה עם כי לא שאמרו בני גד ובני ראובן משמעות אחד הוא להן שהרי הם אמרו ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל וגו' כי לא ננחל אתם מעבר הירדן וגו' ועל זה צוה משה ואמר אם יעברו וגו' ואם לא יעברו והרי כך הוא ג"כ משמעות דבריהם ואנחנו נחלץ חושים ואז כי לא ננחל אתם וגו' וא"כ אם לא יעברו לפניהם אז ינחלו אתם בארץ כנען ולא ארץ הגלעד ושוב למה היה לו למשה לכפול ולומר ואם לא יעברו וגו' אלא לאו להשמיענו שצריך לכפול בתנאי וקשיא לרחב"ג:

שנייא היא. דטעמא אחרינא איכא הכא שהיה צריך הדבר לאומרו לפי שארץ הגלעד היתה כבר לפניהם והוא מבקש להוציאן מידן לפיכך היה צריך לחזק דבריו:

ירדו לסימפון בשיטת ר"מ דקידושין. סימפון הוא שטר קידושין שנכתב על תנאי כך וכך ומשום שאם לא נתקיים התנאי לא הוו קידושין קרי ליה סימפון על שם ששוברו בתוכו והוזכר שטר סימפון בפ"ז דגיטין בהל' ו' ובקידושין שם וקאמר דהא שתיקנו לכפול בתנאי בשטר סימפון כדלקמן בשיטת רבי מאיר היא:

חברה דרבנן בעא. הקשה על זה:

ולמה כרבי מאיר ואפילו כרבנן. דבברייתא דמייתי התם בקידושין לעיל דלא פליגי אלא באומר על מנת אבל בלא על מנת מודין לר"מ שצריך לכפול התנאי. ומשני וכי לית כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן שם סדר סימפון כך הוא וכו':

על מנת ליתן ליך מוקמת פלן. דבר מסויים פלוני ולכנוס אותך ביום פלוני וכו' והרי הוא בעל מנת ואע"פ כן כופל תנאו:

ויאמר על מנת שלא יכפול תנאו. סיומא דמילתא היא וכלומר הא על מנת קאמר ואמאי צריך לכפול תנאו אלא ודאי דאמרינן אלו לא כפל תנאו מי עקר קידושין שלו ואף על פי שאמר על מנת היו הקידושין קיימין אפי' לא נתקיים התנאי אלמא שצריך לכפול התנאי אפי' בעל מנת. ובשיטת רבי מאיר הוא:

בכל אתר אית ליה לר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן. כדאמר בסוף פ"ק דנדרים והכא לית ליה דקאמר שצריך לכפול התנאי:

חומר הוא בעריות. אבל בעלמא מודה שא"צ לכפול בתנאו:

לא התנה. שלא אמר אם לא באו מכאן ומכאן הריני כבני עירי ועירב סתם מהו שיהא כבני עירו אם לא באו:

נישמעינה מן הדא. ששנינו בתוספתא פ"ג הרי שעירב בין שני תחומין שטעה ודימה שמערבין לשתי רוחות. והכי תני בתוספתא בהדיא טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה לו שמותר בשתיהן מהלך בצפון בעירובו של זה בדרום ובדרום בעירובו של זה בצפון כלומר שמהלך לצפון מביתו כשיעור שמניח לו עירובו שבדרום ומהלך לדרום מביתו כשיעור שמניח לו עירובו שבצפון כגון שלא הוצרך ללכת אלא ג' אלפים לכאן וג' אלפים לכאן והניח עירובו בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן כי היכי דליהוי ליה אלפים ממקום עירובו א"כ מותר לו לילך מביתו אלף אמה לכאן ולכאן ולא יותר לפי שאלפים אמה שיש לו מעירובו שבדרום ביתו כלות הן בסוף אלף אמה לצפון ואלפים שיש לו מעירובו שבצפון כלות הן בסוף אלף אמה לדרום:

מוצע את התחום. שנתן העירוב בסוף אלפים אמה לכאן וכן העירוב השני בסוף אלפים לכאן דהשתא הוי ליה עירו באמצע ב' תחומין תחום שלם מכאן לעירובו ותחום שלם מכאן לעירובו הלכך אל יזוז ממקומו מביתו ואפי' כבני עירו אינו שהרי לא נתכוין לקנות שביתה אלא במקום עירובו ואינו יודע באיזה מהן קנה אזלינן בתרווייהו לחומרא ועירוב הדרום מפסידו אלפים של צפון ועירוב הצפון מפסידו אלפים של דרום והשתא בבעייא דילן שהניח עירוב למזרח ועירוב למערב ולא התנה נמי דינא הכי שאם הניח בסוף אלף למזרח ובסוף אלף למערב מהלך אלף לכאן ואלף לכאן ולא יותר ואם מיצע עליו את התחום אל יזוז ממקומו שהרי אינו כבני עירו מכיון שלא התנה בפירוש:

בהמה של שני שותפין וכו'. נמי בכה"ג מיתפרשא כדאמרן לפי שעירוב של זה מושך אותה לכאן ושל זה מושך אותה לכאן והבהמה כרגלי הבעלים ואינם יכולין להוליך אותה אלא כפי שעירובו של זה מניח להלך אותה לכאן ושל זה לכאן. ואם מוצעת התחים שכל אחד הניח בסוף תחום שלם לכאן וכן זה לכאן והיא באמצע הב' תחומין אל תזוז ממקומה כדלעיל:

שחטה. בהא פליגי רב אמר אברים יונקין זה מזה ואפי' שחטה יש בכל אברים שלה יניקה שינקה בחייה מזה ומזה ומושכת אותה לכאן ולכאן ועולא אמר מכיון ששחטה אין איברים יונקין זה מזה וזה נוטל חלקו למקום שהוא מותר לילך וכן השני:

מודה רב בחבית. יין של שני שותפין שכאו"א הוא חלקו משעה הראשונה שהחבית עומדת בתחלה לחלקה לשניהן וזה מוליך חלקו אצלו וזה מוליך חלקו אצלו:

כיני מתני' באו עכו"ם מכן ומכן וכו'. כלומר כך הוא צריך להתנות בפירוש גם בחלוקה השנייה לא באו עכו"ם לא מכאן וכו' ומפני דבמתני' לא תני בהדיא הכי בסיפא הלכך קאמר כן צריך לפרש המתני':

באו עכו"ם מן המזרח וכו' אית תניי תני במזרח. אם באו עכו"ם מן המזרח עירובי במזרח ומפרש דמאן דגריס עירובי במזרח באילין טקסיוטי כלומר באלו שנוהגין בעצמן טקסוסי מלכות ושררה והולך להקביל פניהם ולבקש מהם רצון ומאן דגריס עירובי במערב כדתני במתני' באילן רומאי שמבקשין עלילות וחומסין וטורפין ומסתמא בורח הוא מפניהם:

בא חכם מן המזרח עירובי למזרח אית תניי תני. עירובי במערב ומ"ד במזרח באילן חכימיא שהוא חכם גדול בחכמים ומסתמא הולך אצלו ללמוד ממנו ומאן דגריס עירובי למערב ברגיל הוא עמו ואינו חושש לילך אצלו שכבר הוא מכירו ונשמט ממנו:

מתני' ר' אליעזר אומר יו"ט שהוא סמוך לשבת וכו' מערב אדם שני עירובין. אם הוא צריך לכך שרוצה לילך ביום ראשון לרוח זה וביום השני לרוח אחרת מערב הוא בערב יום ראשון ואומר עירובי הראשון יקנה לי היום למחר לילך למזרח ועירובי השני יקנה לי ליום השני לילך למערב או איפכא הראשון למערב והשני למזרח כפי שהוא צריך משום דקסבר רבי אליעזר יום טוב ושבת הסמוכין זה לזה לאו כחד יומא אריכא אלא שתי קדושות הן ובין השמשות דקמא קני ליה לדידיה למחר ובין השמשות דאידך קני ליה ליום המחרת לשני:

עירובי. הראשון והשני כבני עירי. כלומר או אם לא היה צריך לילך אלא ביום אחד ואינו רוצה להפסיד ביום שני לא לכאן ולא לכאן יאמר עירובי בראשון ובשני הריני כבן עירי או איפכא:

וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת וכו' או מערב לשני ימים. היינו לרוח אחת דקאמרי והא תו למה לי אלא דהכא קאמר רבנן לרב אליעזר אי אתה מודה שביום אחד או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר שאינו יכול לערב חצי היום למזרח וחצי יום למערב וכך לשני ימים שהן שבת ויום טוב הסמוכין או מערב לרוח אחת לשני הימים או אינו מערב כל עיקר וטעמייהו דחכמים מפרש התם בגמרא משום דמספקא להו ביו"ט ושבת הסמוכין אי כחדא קדושה הוא וכיומא אריכא דמי או כשתי קדושות הן ואזלי לעולם לחומרא דלענין שאין יכול לערב לשתי רוחות אמרינן דילמא חדא קדושה היא ולענין אם נאכל עירובו בראשון אין עירוב לשני כדאמר לקמן משום דשמא שתי קדושות הן:

כיצד יעשה אם רוצה לערב בפת לרוח אחת לשני הימים מוליכו בראשון בערב יו"ט שהוא לפני השבת ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב ונוטלו ובא לו שמא יאבד ולא יהיה לו עירוב לשני שהמערב בפת ביום ראשון ורוצה לערב בפת ביום שני צריך שיערב באותו פת והלכך בשני מוליכו ומחשיך עליו ואוכלו מפני שהוא ליל שבת וא"א להביאו ואם השני ליל יו"ט מביאו:

נמצא משתכר בהליכתו. כלו' שבהליכה זו שמוליכו להעירוב משתכר הוא שקונה לו שביתה ליום המחר ומשתכר בעירובו שאוכלו ואם היא יו"ט אחר השבת מוליכו בראשון ואינו אוכלו וחוזר והולך בשני לראות אם קיים העירוב מחשיך עליו כדי שיקנה לו ואם רוצה יאכלנו או מביאו:

אמר להן ר"א מודים אתם לי שהן שתי קדושות. שהרי אתם מודים שאם נאכל בראשון אינו עירוב לשני ואי חדא קדושה היא הוי ליה כחד יומא אריכא ובין השמשות של הראשון היה קונה לשניהם ומכיון שכן יכול הוא ג"כ לערב לשני רוחות כדקאמינא אנא ורבנן טעמייהו דאזלי הכא לחומרא והכא לחומרא והלכה כר"א דשבת ויו"ט שתי קדושות הן ויכול לערב לשני הימים לשני רוחות ודוקא שיכול הוא להגיע ביום הראשון לכל אחד משני העירובין כגון שהניח בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף לכאן אבל אם הניח אחד מהן בסוף אלפים אמה למזרח והשני ברחוק איזה אמות למערב הרי אינו יכול להגיע אצל זה שמכיון שקנה שביתה בראשון באלפים למזרח שוב לא נשאר לו ברוח מערב כלום ואנן בעינן שיהא העירוב בסעודה הראויה מבעוד יום וה"ז אינו יכול להגיע אצלו מבעוד יום וכן הדין בשני יו"ט של גליות שהן שתי קדושות:

אמר להן ר"א וכו'. בתוספתא שם וכמפורש במתני':

גמ' כיני מתניתא או מערב לרוח אחת לשני ימים וכו'. משום דבמתני' אינו מפורש בהדיא מה שחכמים אומרי' או מערב לשני ימים והלכך קאמר כן צריך לפרש דלרוח אחת קאמרו כשם שליום אחד א"א כ"א לרוח אחת כדפרישית במתני' וכדמייתי הברייתא לקמיה:

מודה ר"א וכו'. תוספתא הוא בפ"ג:

חצי יום וכו' לבני עירו. כלומר שאינו יכול לומר ג"כ חצי יום יקנה לי שביתה לדרום או לצפון והחצי אחר כבני עירי לרוח אחרת:

ושוין שלא יתננו בסל. כשהביאו בראשון לביתו כדמפרש ר' בא טעמא שמא ישכח כשהוא בסל עם הפת אחרת ויאכלנו ואם נתנו בסל ולתערב עם פת אחרת מוליך את הסל עם כל הפת לשם ואם נאכל פת אחד מן הסל מבעוד יום ה"ז חמר גמל שמא עירובו הוא שנאכל ומכיון שספק הוא הפסיד בשני ממקום עירובו וכן מרוח אחרת דשמא עירובו קיים וה"ז כחמר גמל:

תמן תנינן. בפ"ד דטבול יום:

לגין שהוא טבול יום. כלי שנטמא וטבלו אותו והוא טבול יום ומלאוהו מהחבית שיש בו מעשר טבל שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר ואמר ה"ז תרומת מעשר משתחשך וכלומר שהתנה שלא תחול עליו תרומה עד שתחשך כדי שלא תהא נפסלת בכלי שהוא טבול יום דבריו קיימין:

אם אמר ה"ז עירוב לא אמר כלום. משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא שהרי אף לכהן אינה ראויה עד אחר הערב שמש:

מקשי. נימא הך מתני' דלא כר"א דמתני' דידן:

דר"א אמר מערבין לאדם משתחשך. כצ"ל ולפי גי' הדפוס יש לפרש בתמיה וכי ר"א ס"ל אין מערבין לאדם משתחשך הא איהו קאמר מערבין לשני ימים לשתי רוחות וביו"ט אחר השבת או איפכא קניית העירוב להשני משתחשך הוא:

דברי הכל היא תמן. שאי אפשר לו לערב קודם שתחשך שמחוסר הערב שמש ואין כאן סעודה הראויה מבעוד יום ברם הכא מבחול שהוא ערב שבת או ערב יו"ט קנה לו שביתה לשני ימים ביום זה לכאן וביום זה לכאן ואע"ג דר"א ס"ל שתי קדושות הן ולא קני ליה ביה"ש דקמא לאידך מ"מ הא איכא הכא סעודה הראויה מבעוד יום ובכה"ג לכ"ע יכול הוא לערב מע"ש אותן שני עירובין לשני הימים ואומר דליקני ליה כל בין השמשות ליומיה דהאי וכן לאידך וכי אמרינן אין מערבין משתחשך בגוונא שאי אפשר לו לערב קודם שתחשך כהאי דטבול יום:

היה עומד בחמישי בשבת ואמר תקנה לי שביתה. במקום העירוב בבין השמשות של שבת מי נימא דלדעתיה דר"א דס"ל דמערבין לשני ימים הוא דמהני נמי הכא וקנה העירוב אבל לדעתייהו דרבנן לא קנה:

אמר ר' יוסה. לאו מילתא היא דאמרת שהרי למה אין מערבין לאדם מיו"ט לשבת שכן מערבין מע"ש לשבת וכלומר שמע"ש שהוא חול הוא דמערבין שחול הוא מכין לשבת ואין יו"ט מכין לשבת ברם הכא הואיל וראוי הוא לערב מבע"ש שהוא חול א"כ מערב אפילו בחמישי בשבת ואפי' אליבא דרבנן שהרי זהו חול מכין לשבת:

אינון מתיבין ליה אי אתה מודה לנו שאין מערבין לאדם בתחלה ביו"ט. כלומר ביו"ט הסמוך לשבת אין מערבין לכתחלה בי"ט לשבת הוי משום דקדושה אחת היא:

מתני' ר' יהודה אומר ראש השנה שהי' ירא שמא תתעבר. שמא יעברו ב"ד הגדול לחודש אלול ויהיו שני ימים טובים ל' של אלול ויום ל"א שהוא א' של תשרי והוא צריך לילך בראשון לרוח זו ובשני לרוח אחרת:

מערב אדם שני עירובין לשתי הרוחות ואומר וכו'. כדלעיל בשבת ויו"ט הסמוכין:

ולא הודו לו חכמים. דקסברי קדושה אחת היא והלכה כחכמים בשני י"ט של ר"ה דלאו משום ספיקא בלחוד הוא אלא מכח התקנה שקודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי הוא דהוה שהתקינו שיהא נוהגין היום קדש ולמחר קודש כדאיתא בפ"ד דראש השנה וחדא קדושה אריכתא הוא:

ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה. פירות של טבל שיש לו מתנה ביו"ט ראשון של ר"ה ואומר אם היום חול תהא זו תרומה ומעשר על אלו ואם היום קדש אין בדברי כלום ולמחר אומר אם אתמול קודש והיום חול תהא זו תרומה ומעשר על אלו ואם היום קודש ואתמול חול כבר היא תרומה או מעשר מאתמול ואוכל הכלכלה המתוקנת ומשייר התרומה ולפי שאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט הלכך צריך להתנות:

ולא הודו לו חכמים. בשני י"ט של ר"ה דקדושה אחת הן אבל בשני י"ט של גליות שתי קדושות הן וכדפרישית במתני' דלעיל ומתנה:

גמ' דאיתפלגון וכו'. סוגיא זו כתובה לעיל בפ"ט דשביעית בהלכה א' אהא דקאמר התם מן קומי אילין תרתין מילייא נחת ליה ר' יוחנן מציפורין לטבירייא וכן גריס להא לקמן בפ"ק דביצה ומשום הא דלקמן מייתי לה נמי הכא:

שירי פתילה וכו' שכבו בשבת מהו להדליקן ביום טוב שלאחריו אם אסור משום הכנה כמו ביצה או לא:

אמר ר' מנא קומי ר' יודן וכו' א"ל מן מה דאנן חמיין רבנן מדמיי לה וכו'. הך מילתא דר' מנא ור' יודן שייכא בתר הא דרב חסדאי בעא וכו' כדהדר גריס לה לקמן והכא אגב גררא נסבא:

משום ארבעה זקנים אמרו הנאכל עירובו בראשון הרי הוא כבני עירו בשני. משום דשתי קדושות הן וכר' אליעזר במתני':

רב חסדאי בעא מחלפא שיטתיה דרב תמן עבד לה שתי קדושות. דהא קאמר הלכה כארבעה זקנים והכא גבי שירי פתילה איעבד לה קדושה אחת דאיתפלגון שירי פתילה וכו' רב ור' חנינא תריהון אמרין אסור וקס"ד משום דדמיא לביצה שנולדה בשבת אסורה ביום טוב שלאחריו ומטעמא דיו"ט ושבת הסמוכין חדא קדושה היא:

אמר ר' מנא קומי ר' יודן מכפלה פתילה לגבי ביצה. בתמיה מה ענין לכפול ולדמות דין פתילה לדין ביצה דשאני ביצה דנולד הוי אבל פתילה וכן אינך הן הן עצמן שהדליקן על השבת אלא שכבו ונשתיירו השיריים:

א"ל מן מה דאנן חמיין רבנן מדמיי לה. והן רב ור"א דאסרי בפתילה כמו בביצה:

הדא אמרה היא הדא היא הדא. דתרווייהו דין אחד להן אלא דמ"מ קשיא דרב אדרב:

ר' אחא אמר לה. להא דלקמיה מן אולפן שכך קיבל מרבו ורבי יוסי אמר לה מן דיעה דנפשיה דהא דאמרינן בשם ארבעה זקנים כר"א היא ומשום דשתי קדושות הן ואם נאכל עירובו בראשון הרי הוא כבני עירו בשני וקמ"ל דמהאי טעמא פסק רב כארבעה זקנים:

אמר ר' מנא קומי ר' יוסה. הקשה לו הא קיי"ל רבי מאיר ור' יהודה וכי אין הלכה כר' יהודה ובארבעה זקנים כר"א בתמי' ופלוגתא דר"מ ור' יהודה לקמן בפ"ד במתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירהו חבירו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר"י ר"מ אומר כל שהוא יכול לערב ולא עירב ה"ז חמר גמל. והשתא לר' יהודה ק"ו מה אם תמן שלא זכה לו עירובו שהרי החזירהו חבירו לא הייתי אומר שיעקור את רגליו מבני עירו בתמיה כלומר ודאי בדין הוא שלא לומר שיעקור את רגליו מבני עירו אלא שיהא כבני עירו שהרי הם שלחו אותו שיערב שם בשבילן כדאיירי התם. ואם הן אסורין אף הוא יהא אסור לילך כך היה בדין ואפ"ה חזינן דסבירא ליה לר' יהודה שעקר את רגליו מבני עירו והוא מותר וכל בני העיר אסורין:

כאן שזכה לו עירובו. מיהת בראשון לא כל שכן שנאמר בו שעקר את רגליו מבני עירו והיכי אמרת דהואיל דארבעה זקנים כר"א סבירא להו בהא דיום טוב ושבת כשני קדושות הן אמרינן נמי שאם נאכל עירובו בראשון שיהא בשני כבני עירו והרי סילק עצמו מהן בתחלה:

עירב בככר בראשון וכו'. וכן הדין בעירב ברגליו שהלך לקנות שביתה שם בראשון מערב ברגליו גם בשני אם הוא רוצה:

עירב ברגליו. בראשון מערב בככר בשני אם הוא רוצה:

אבל אם עירב בככר בראשון לא יערב ברגליו בשני. דככר עדיפא:

היך מה דאת אמר תמן. בפרק דלקמן זהו שאמרו העני מערב ברגליו וכו' ואם יכול לערב ברגליו לא יערב בככר ובעי אם אמרינן נמי דכוותה אם יכול לערב בככר לא יערב ברגליו וקאמר דלא היא דלא אמרינן התם שיערב ברגליו דוקא אלא להקל לעני שאין לו ככר ולעילם אם יש לו ככר מערב בככר:

היך מה דאת אמר תמן ברגליו וכו'. כלומר דהדר מפרש דכי היכי דאמרינן גבי עני דרגליו לאו דוקא אלא ה"ה בככר ה"נ בעשיר שלא אמרו מערבין בככר דוקא אלא להקל לעשיר שלא יצא ויערב ברגליו ואם רוצה לערב ברגליו מערב:

היך וכו'. הך היך מה דאת אמר בתרא מיותר ואגב שיטפא הוא:

ר' אבין וכו' עשו אותו כהולך לעירו. אמתנה על הכלכלה קאי ועשו אותו כאחד הולך לעירו ובדרך אינו יודע מתי יו"ט ואומר וכו' כדפרישית במתני':

וכן ביצה וכו' ולא הודו לו חכמים. בשני י"ט של ר"ה:

מחלפא שיטתיה דרבי יהודה. כצ"ל דתמן איעבד לה קדושה אחת גבי יו"ט ושבת הסמוכין דלא ס"ל לר' יהודה כארבעה זקנים כר"א כדאמרינן בהלכה דלעיל והכא איעבד לה שתי קדושות ומשני תמן קסבר שבת ויו"ט קדושה אחת ארוכה היא אבל הכא אחד קדש ואחד חול דמספק היא שמא עיברו לאלול:

מחלפא שטתיה דרבנן. דהא בהלכה דלעיל קסברי ב' קדושות הן והכא פליגי על ר' יהודה. ומשני תמן יו"ט אצל שבת כחול אצל שבת כלומר דלא שייך לומר קדושה אריכתא הוא ברם הכא בר"ה שני הימים שוין הן וקדושה אחת היא:

מודים חכמים לר' יהודה וכו'. כלומר אע"ג דקסברי ב' ימים של ר"ה קדושה אחת היא מיהת בזה מודים שאין זה אלא מתקנת נביאים הראשונים ולא היו נוהגין כן מקודם:

בני אמי נחרו בי וכו'. איידי דאיירי בהאי עניינא מייתי להך דרשא. דקרא שהן גרמו להוסיף יום אחד של יום טוב ומכל מקום אינן מקבלין שכר על ההוספה:

חוקים לא טובים. חוקים שהוסיפו עליהם לא טובים הן לקבל שכר על זה:

ואטעינון לולבין בשובתא. הצריכם לנהוג שיהו נוטלין לולב בשבת כמו שהיו עושין בזמן הבית ביום הראשון שחל בשבת:

שמע רבי מימר מן מי. כלומר כששמע רבי לזה אמר מן מי קיבל ר' אבהו כך:

יכול להון ר' אבהו בכל שתא. וכי יכול ר' אבהו להנהיג אותם כך בכל שנה ושנה כשיחול ראשון בשבת ומה זה שעשה בפעם אחת שאירע שבא אצלם:

ר' יוסי משלח כתיב להון. לבני גולה אע"פ וכו' וכשאתם יודעים ובקיאים בקביעא דירחא מכל מקום אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש לעשות ב' י"ט של גליות:

מתני' ר' דוסא בן הרכינס וכו' החליצנו. זרזנו והחליצנו כח כמו נחלץ חושים. א"נ הצילנו ומלטנו מכל רע כמו חלצני ה' מאדם רע:

אם היום אם מחר. אם היום הוא החליצנו היום ואם למחר הוא החליצנו מחר:

ולא הודו לו חכמים. לפי שא"צ להזכיר של ר"ח בר"ה ואומר החליצנו סתם בשני הימים והלכה כחכמים:

גמ' מפני וכו'. מאי טעמא לא הודו לו חכמים אם מפני שאמר אם היום אם אמש ואין זה דרך להסתפק ולומר כך או דהיינו טעמא ויבא הך כהאי דאמר ר' יעקב לקמן בסוף פ"ק דשבועות העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה אינו צריך להזכיר ר"ח כל עיקר:

ואוף הכא כן. דמה"ט לא הודו לו חכמים מפני שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן:

הדרן עלך בכל מערבין