מתני' הדר עם העכו"ם בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב. כגון כותי:

ה"ז אוסר עליו. לטלטל בחצר עד שישכור ממנו הרשית שיש לו בחצר:

ר"א בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שם שני ישראלים אוסרים זה על זה. ודכ"ע ס"ל דדירת עכו"ם לאו שמה דירה אלא הרי הוא כבהמה ומן הדין אינו אוסר אלא דרבנן גזרו שלא ידור עם העכו"ם שמא ילמד ממעשיו ובהא פליגי דת"ק סבר אע"ג דעכו"ם חשיד אשפיכות דמים ומהאי טעמא אמרינן בפ"ב דע"ז שאסור להתיחד עמו אפ"ה כיון דזימנין דמיקרי ודייר ישראל עם העכו"ם אמור רבנן אין עירוב מועיל במקום העכו"ם וכן אין ביטול רשות מועיל עד שישכיר העכו"ם את רשותו ועכו"ם חייש לכשפים ולא ישכיר ומתוך כך לא יבא ישראל לדור עם העכו"ם ולא ילמד ממעשיו ור"א בן יעקב ס"ל חד דבלאו הכי לא שכיח דדייר עם הנכרי דחשיד אשפיכות דמים לא גזרו ביה רבנן תרי דשכיחי דדיירו גזרו בהו רבנן והלכה כר' אליעזר בן יעקב ואם שני ישראלים ועכו"ם דרים בחצר אחת ועירבו הישראלים לעצמן לא הועילו כלום וכן אם בטלו רשותו להנכרי או הוא ביטל להן או שביטלו הישראלים זה לזה ונעשו כיחיד עם העכו"ם לא הועילו כלום ואין להן תקנה אלא שישכרו מן העכו"ם רשותו וישראל אחר ששכר מן הנכרי מערב הוא עם חבירו או עם ישראלים רבים השוכנים שם והותרו כולם ואין כל אחד צריך לשכור רשות מן הנכרי ושוכרין מן העכו"ם אפי' בפחות משוה פרוטה ואפי' בשבת שהשכירות רשות אינו כשאר שכירות ודאית אלא היכר בלבד והרי היא כביטול רשות וכשם שהישראל מבטל רשותו בשבת כך שוכרין מן העכו"ם בשבת:

גמ' חצר של עכו"ם הרי הוא כדיר של בהמה. תוספתא היא בפרק חמישי ומסיים התם ומותר להכניס ולהוציא מחצר לבתים ומבתים לחצר וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר היה ישראל אחד שרוי בתוכה ה"ז אוסר מפני שהוא כחצירו ר"א בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו ב' ישראלים אוסרים זה על זה והלכה כדבריו. ומשום דקשיא רישא לסיפא בדברי הת"ק דאם הוא כבהמה מפני מה אוסר כשהישראל שרוי בתוכה הלכך מפרש הש"ס דבהא פליגי וכך השיבו זה לזה דמתיבין רבנן לרבי אליעזר בן יעקב אלו ישראל ובהמה שהיו דרים בחצר וכלומר שהבהמה היא של ישראל אחר שיש לו רשות בחצר להעמיד בהמתו שם. שמא אין בבהמה אוסרת הא ודאי אוסרת היא וכלומר דמכח שזה העמיד בהמתו בחצר ויש לו רשות לכך גורם האיסור להישראל שבחצר ואם כן מיהת מצינו שלפעמים הבהמה אוסרת היא וכשם שהבהמה אוסרת כך הוא אוסר:

מתיב. והשיב להן ר' אליעזר בן יעקב מה זו ראייה ודמיון:

אלו ישראל ובהמה שהיו דרין בחצר מה הבהמה אוסרת. בתמיה מה את אומר וכי הבהמה עצמה גורמת האיסור הלא אפי' לדבריך אין האיסור אלא בשביל הישראל בעל הבהמה שיש לו רשות להעמיד בהמתו שם והשתא כשם שהבהמה עצמה אינה אוסרת כך העכו"ם אינו אוסר:

ר' יעקב וכו' הלכה כר' יוחנן בן נורי. מילתא דר"י בן נורי חנינא לה לעיל בפ"ד בהלכה ה' מי שישן בדרך וכו' ואיפסיקא התם הלכתא כוותיה דהלכה כדברי המיקל בעירובין וכדקאמר לקמן ומייתי לה הכא אמתני' משום הך דר' הושעיה בעי על זה דקאמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן הלכה פסוקה כר"י בן נורי אע"ג דרבים חלוקים עליו ומנא ליה הא:

מה צריכה כהדא דתני ר' אליעזר בן יעקב אומר. כמו וכו' היא לציין על התוספתא שהבאתי לעיל דסיים שם והלכה כדבריו וכלומר דאפי' בהך דר"א בן יעקב דאיפסיקא הלכתא כוותיה אכתי מספקא לן בהאי הלכתא לפי שאין למדין הלכה מפי התלמוד וזהו התוספתא:

ברם כרבנן חלוקין על ר"י בן נורי. כלומר אבל בההיא דר"י בן נורי הא רבנן פליגי עליה וס"ל לר' הושעיה דאע"ג דהלכה כדברי המיקל בעירובין היינו ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל רבים לא והיינו דקאמר בהאי דתני גבי ר' אליעזר בן יעקב והלכה כדבריו אפ"ה מספקא לן ואגב הא מייתי לה לכולה סוגיא דאיתמר לעיל בפ"ק על האי דר' יהודה דמבוי בריש מכילתין וכדגרסינן רבי אחא רבי חיננא בשם כהנא אין הלכה כר' יהודה וכדפרישית שם:

אמר ר"ג מעשה בצדוקי אחד. התם בגמרא פריך צדוקי מאן דכר שמיה וקאמר חסורי מיחסרא והכי קתני וצדוקי הרי הוא כנכרי ועד שישכיר רשותו ור"ג אומר אינו כעכו"ם ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו בירושלים בחצר שבמבוי ובטל רשותו ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי והחזיקו בו עד שלא יוציא הצדוקי כליו תחילה ויחזיר ויחזיק ברשותו מפני שהמבטל רשותו וחזר בו והוציא הרי זה אוסר וש"מ דאינו כעכו"ם דאי כעכו"ם ואגירו מיניה רשותו היכי מצי למיהדר ביה ואע"ג דמפיק לא אסר דהא נקט דמי:

ר' יהודה אומר בלשון אחרת. אמר להן וכלומר דר' יהודה קאמר דלעולם ר"ג ס"ל צדוקי הרי הוא כעכו"ם ומהך מעשה לאו ראייה היא דלא כך אמר להן אלא בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם מבע"י ולא עד שלא יוציא כליו אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם שהרי יכול הוא לחזור בו מביטול רשותו ושמא יחזור בו. ומסקנא דצדוקים בזמן הזה שהן משמרין שבת בפרהסיא ואין מחללין אלא בצנעא ואינם מודים בתורת עירוב אינם כעכו"ם ויכול הוא לבטל רשותו שדוקא המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו"ם ואין לו ביטול רשות אלא שוכרין ממנו כדרך ששוכרין מן הנכרי:

רבי ירמיה בשם רב חצר שיש לה שני פתחים. כלומר שהיא פנימית ויש עוד חצר החיצונה שלפניה והיינו שיש לה שני פתחים אחד שלה שהיא פתוחה להמבוי ופתח השני שהיא פתוחה להחיצונה וישראל ועכו"ם דרין בתוכה בהפנימית:

בישראל את מהלך אחר הרגיל. וזהו הפנימית שהוא קרויה רגיל לפי שיש לה דריסת הרגל על החיצונה ורגילין לצאת ממנה דרך החיצונה ושאינו רגיל קורא להחיצונה שאין לה דריסת הרגל על הפנימית וא"כ זה הישראל הדר בפנימי' מותר הוא להוציא מביתו לחצר דאצלו הולכין אחר הרגיל והיא הפנימית ואין העכו"ם אוסר עליו לפי שאין כאן אלא ישראל אחד עם העכו"ם וכר"א בן יעקב שבישראל אחד אינו אוסר:

בעכו"ם את מהלך אחר שאינו רגיל. וזהו החיצונה וכלומר שאם יש ישראל אחד בחיצונה אתה הולך אחריה לפי שיש להעכו"ם דריסת הרגל על החיצונה וכאילו העכו"ם דר בחיצונה והרי לישראל בן הפנימית יש לו ג"כ דריסת הרגל על החיצונה ונמצא שני ישראלים ועכו"ם שרויים בחיצונה ואוסר על בן החיצונה עד שישכיר העכו"ם רשותו:

היה ישראל מכאן וישראל מכאן ועכו"ם באמצע. שהיו ג' חצרות פתוחות זו לזו וישראל בפנימי' וישראל בחיצונה והעכו"ם באמצעים:

אחד ישראל וא' עכו"ם הולכין אחר הרגיל. לא שיהא העכו"ם אוסר על בן הפנימית קאמר שהרי אפילו אם העכו"ם דר בפנימית עם הישראל אינו אוסר עליו ומכ"ש כשאינו דר אלא באמצע וכן לא לענין איסור על בן החיצונה קאמר דודאי הוא אוסר דמאי שנא אם העכו"ם דר בפנימית או דר באמצע הרי יש להישראל בן הפנימית והעכו"ם לעולם דריסת הרגל על החיצונ' ונמצא ב' ישראלים ועכו"ם שרוים בחיצונה ואוסר אלא לענין הא דמסיק קאמר שאם ביטל רשותו הרגיל כלומר שישראל בן הפנימית ביטל רשותו לישראל בן החיצונה לא הועיל כלום לפי שעכשיו נעשה שאינו רגיל רגיל וכלומר שבאותו ביטול הרשות שביטל בן הפנימית לבן החיצונה הוי כאלו בן החיצונה שנקרא אינו רגיל כאלו הוא ג"כ רגיל ויש לו רשות בפנימית ומה מהני ליה זה להתירו בחיצונה הרי מכל מקום הוי כב' ישראלים ועכו"ם דרים בחיצונה שאין ביטול רשות מועיל במקום העכו"ם:

השכיר רשותו הרגיל. וכן אם השכיר העכו"ם רשותו לבן הפנימית והעכו"ם שהוא באמצע נקרא רגיל שיש לו דריסת הרגל על החיצונה נמי לא הועיל כלום להתיר לבן החיצונה:

נעשה שאינו רגיל רגיל. כלומר הרי זה לא יותר אלא שעכשיו העכו"ם שנקרא אינו רגיל לגבי הפנימית נעשה רגיל שהשכיר רשותו לבן הפנימית ומה מהני ליה לבן החיצונה לעולם הפנימי מותר הוא בפנימית ובן החיצונה אסור הוא בחיצונה שרגלי ב' ישראלים ועכו"ם מצויים בחיצונה ואין כאן תקנה עד שישכיר העכו"ם רשותו לבן החיצונה:

עירב שאינו רגיל. וכן אם עירב בן החיצונה עם בן הפנימית לא הותר הרגיל והוא בן הפנימית בהחיצונה לפי שאין עירוב מועיל במקו' העכו"ם וקמ"ל דלעולם אין תקנה אחרת להתיר בהחיצונה לא לבן הפנימי' ולא לבן החיצונ' עד שישכיר העכו"ם רשותו לבן החיצונה ואז אם עירבו בן החיצונה עם בן הפנימית מותרין הן וכן הפנימית בפנימית לעולם מותר היא וה"ה דהוה מצי לאשמועינן להא אף ברישא היכא שהישראל והעכו"ם דרים בפנימית שאין כאן תקנה אחרת להתיר לבן החיצונה עד שישכור הוא מהעכו"ם רשותו אלא רבותא קמ"ל בסיפא שאפי' העכו"ם דר באמצע וה"א הואיל ואין העכו"ם דר עם הפנימית בחצר אחד מהני במה שמשכיר רשותו לבן הפנימית שנמצא אין כאן אלא ב' ישראלים זה בפנימית וזה בחיצונה וכשעירבו מותרין זע"ז הלכך קמ"ל דלעולם לא מהני עד שישכיר העכו"ם רשותו לבן החיצונה וכדאמרן:

גר תושב ועבד תושב. שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז אבל מחללין הן השבת בפרהסיא וכן ישראל מומר לחלל שבת בגילוי פנים הרי הן כעכו"ם לכל דבר שאינו מועיל ביטול רשותן ועד שישכירו רשותן:

הקוסטר. הקסדור והוא אחד מפקידי המלך:

אוסר מיד. כשבא לחצר ישראל. ועכו"ם אכסניא לאחר ל' יום:

אית תניי הקוסטור אוסר וכו'. והכי תני בתוספתא פ"ה קסדור הבא לעיר עד ל' יום הרי זה אוסר מיד אימתי בזמן שיחדו לו בית דירה לא יחדו לו בית דירה או שאין עמהן דיורין בחצר אינו אוסר אכסנאי לעולם אינו אוסר:

מ"ד הקוסטור אוסר מיד מיירי ברגיל לבא לשם והוה כדר שם ואכסנאי לאחר ל' הוא אוסר בשאינו רגיל לבא ומ"מ כשבא בא ברשות:

ומ"ד הקוסטיר אוסר לאחר ל' באילין דעיילין ברשות. אבל אינו רגיל כל כך לבא ואכסנאי אינו אוסר לעולם באילין דעיילין שלא ברשות כלל:

ביטול רשות ביניהון. אפלוגתא דר"מ ור' יהודה אליבא דר"ג בצדוקי קאי דרב מאיר בברייתא כת"ק דמתני' ס"ל שאמר להן מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי ר"י אומר בל' אחרת אמר להן וכו' כדקאמר במתני' ומפרש ר' יעקב דביטול רשות ביניהן דר"מ סבר יש לו דין ביטול רשות להצדוקי ורבנן דפליגי סברי דאין לו ביטול רשות וכדמסיק ואזיל:

ר"מ אומר יש לו ביטול רשות ואת אמר מהרו. בתמיה אם כבר ביטל רשותו ויש לו דין ביטול רשות א"כ מפני מה אמר להן מהרו והוציאו למה להן למהר ומשני אע"ג דר"מ ס"ל יש לו ביטול רשות מודה הוא שזכו במבוי תחלה כלומר שצריך שיזכו ויחזיקו הן במבוי תחלה ואם החזיקו בתחלה מהני:

תני. בהדיא כן:

מפני שהוא מבטל רשותו כישראל דברי ר"מ בין בשוגג בין במזיד ה"ז אוסר. קושיא הוא הא תנן לקמן בפרקין לר"מ מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד ה"ז אוסר וא"כ מאי מהני דמפקי אינהו הא כי הדר מפיק איהו אוסר. ומשני כיני מתניתא כן צריך לגרוס במתני' שם אינו אוסר דברי ר"מ:

ר' אחא. קאמר דלענין שיש להצדוקי דין ביטול רשות כ"ע מודים שיש לו ומה פליגין אם יכול לחזור בו דר"מ סבר יכול הוא לחזור בו ורבנן סברי אינו יכול לחזור בו. ופריך לר"מ דיכול לחזור בו ואת אומר מהרו וכלומר אסוף דבריו הוא דפריך דקאמר מהרו והוציאו עד שלא יוציא ויאסר עליכם דמשמע אם יוציאו בתחלה שוב אין כאן חשש אם יוציא אח"כ הרי מיהת יכול הוא לחזור בו ומשני אע"ג וכו' מידה הוא בשזכו הן במבוי תחלה שוב אינו יכול לחזור בו ותני כן וכו' כדלעיל:

מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב. עמהן ה"ה אם לא עירב עמהן במזיד ואורחא דמילתא קתני דסתמא כל איש ישראל רוצה בעירוב:

ביתו אסור מלהכנים ולהוציא לו ולהם. אמרינן בגמרא כגון שביטל להם רשותו והמבטל רשותו סתם רשות חצרו ביטל רשות ביתו לא ביטל דדייר אינש בבית בלא חצר הלכך ביתו הוי רשותא דידיה וחצרו רשות דידהו ואין מוציאין מרשות לרשות:

ושלהם. בתים שלהן מותרים להוציא מהם לחצר לו ולהן שהרי הבתים שלהן עם החצר רשות אחת הוא והוא הוו ליה כאורח לגבייהו ואע"ג דלא עירב מטלטל הוא מבתיהם לחצר כאכסנאי שמטלטל ברשות הבע"ב שלו:

נתנו לו רשותן הוא מותר. להוציא מביתו לחצר שהרי הכל רשותו הוא:

והן אסורין. אפי' מביתו לחצר שלא נשאר להן רשות בחצר ולא אמרינן שיהו כאורחין אצלו דחד לגבי רבים הוי אורח ורבים לגבי יחיד לא הוו אורחים:

היו שנים. שלא עירבו ובני החצר ביטלו להם רשותם:

אוסרין זה על זה. ואין להן להוציא מבתיהן שהיא רשות המיוחדת לכל אחד לבדו להחצר שהיא רשות שניהם וקמ"ל דאע"ג דהדר חד מינייהו וביטל רשותיה לחבריה לא מהני הואיל ובשעה שביטלו בני חצר להם לא היה להם היתר בחצר ולא קני רשותא דידהו לשיהיו יכולים לבטל זה לזה שהרי לא קנו ואין להן מה לבטל ואם אותן שלא עירבו בטלו בתחלה רשותן לאותן שעירבו המערבין מותרין:

שאחד נותן רשות ונוטל רשות. בגמרא קאמר דמשום סיפא איצטריכא ליה ושנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות דמהו דתימא לגזור בשנים שלא יתנו רשות ליחיד דילמא אתו למימר דיחיד נמי נותן רשות לשנים קמ"ל ואין נוטלין רשות דהדר תני לאשמועינן דאע"ג דאמרו להו קמאי שבטלו להך קני על מנת להקנות והדר חד מינייהו וביטל לחבריה. דמהו דתימא דהוי כמאן דשליחא שויא ולישתרי האי בתרא קמ"ל דמכיון דאיהו לא קני לאישתרויי לא מצי לאקנויי לחבריה וכללו של דבר דאחד נותן רשות דקתני היינו אם לא עירב מבטל רשותו בין לאחד שעירב עם השלישי השרוי בחצר וכגון שזה הג' חוזר ומבטל רשותו גם כך לו ובין לשנים שעירבו אבל לא לשנים שלא עירבו ואם מבטל הוא לשנים שעירבו או להרבה בני חצר צריך לבטל בפירוש לכל אחד ואחד ויאמר רשותי מבוטלת לך ולך ולך:

גמ' שלהם מותרין לו ולהם. ומפרש שביטל רשותו מיירי והוי כאורח לגבייהו כדפרישי' במתני':

מהו שתחזור חלילה. אם אחד ביטל רשות לחבירו מהו שיחזור זה ויבטל להראשון שביטל לו:

מתניתא פליגא על שמואל. דאמר אין חוזרות חלילה שאין מבטלין וחוזרין ומבטלין והא קתני שלהם מותרין לו ולהם ואוקימנא שביטל רשותו להם ותנינן אבתרה נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין וקס"ד דארישא קאי שאחר שביטל רשותו להם חזרו ונתנו רשותן לו אלמא דמבטלין וחוזרין ומבטלין וקשיא לשמואל:

פתר לה. שמואל לצדדין היא מתניתא לאו דארישא קאי אלא רישא מילתא באנפי נפשה היא וסיפא באנפי נפשה היא וה"ק נתנו לו רשותן מעיקרא הוא מותר והן אסורין:

תני. בתוספת' פ"ה אחד שלא עירב נותן רשות לאחד שעירב ושנים שעירבו נותנין רשות לאחד שלא עירב ושנים שלא עירבו נותנין רשות לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב אבל אין אחד שעירב נותן רשות לאחד שלא עירב ולא שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו ולא שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. וגי' זו עיקרית וכאן הועתק בחסרון ובטעות:

הכל נותנין רשות ונוטלין רשות. בין יחיד שלא עירב ובין יחיד שעירב ובין שנים שעירבו חוץ משנים שלא עירבו שנותנין רשות בין לשנים שעירבו ובין ליחיד שלא עירב אבל הן אין נוטלין רשות שהרי לא עירבו וכשנוטלין רשות אוסרין זה על זה:

עשרה ישראל שהיו דרין בבית אחד. לאו דוקא אלא כלומר בחצר אחד ואם לא עירבו ורוצין לבטל רשותן לאחד כל אחד ואחד צריך לבטל רשותו:

עשרה עכו"ם וכו' בחצר אחד. כל אחד ואחד צריך להשכיר רשיתו:

אתא קומי ר' שמואל. המעשה ושרא שיכולה אשתו להשכיר שלא מדעת בעלה:

סברין מימר. דלאו דוקא אשתו אלא אפילו שמשו המשרת שלו או לקיטו הפועל שלו יכולין הן להשכיר רשותו:

הלכה. הוא בידינו שהישראל מבטל רשות ואין צריך להשכיר והעכו"ם משכיר דוקא אבל אינו יכול לבטל רשותו:

ויבטל הוא העכו"ם. ואמאי אין ביטול רשותו מועיל:

חזר הוא בו. חיישינן שמא יחזור בו:

מעתה אפי' משכיר. ניחוש שמא יחזור בו ומשני במשכיר לא חיישינן שהרי אם חוזר א"כ מכאן והילך בגזל הוא משתמש דהא נקיט דמי:

עד איכן. יהיה השכירות ובכמה וקאמר יבא זה כהאי דאמר ר' יסא וכו'. בפ"ק דקדושין בהלכה ה' שאין קרקע ניקנית בפחות משוה פרוטה וכך אין שכירות קרקע ניקנית בפחות משוה פריטה:

מילתיה דר' יעקב בר אחא אמר. ופליג אלא אפילו באגוז ואפי' בתמרה אחת שאין שוה פרוטה שוכר הרשות מהעכו"ם:

כד הוה נפק לאכסני'. והיה צריך לטלטל מבית לבית ולעשות תקנה כגון שהיו הרבה בני אדם וכל אחד השכיר לו בית דירה לעצמו ואוסרין זע"ז בחצר אם היה מוצא לעשות תקנה בעירוב היה עושה ואם לאו היה מפזר כליו ומלבושיו בהחדרים לכאן ולכאן שיהיה לו יד ורשות בכל אחד מהן:

הדא דתימר בשהיה הפונדקי עכו"ם. והיה חושש שמא יטלטל הפונדקי את מטלטליו להביאן לחדר אחד ולפיכך היה מפזרן שלא ימצא אותן יחד אבל פונדקי ישראל אינו חשוד הוא לטלטל בשבת ולא היה צריך לפזרן ולהטמינן:

מתני' מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרים מבעוד יום. אבל לא משתחשך דקסברי ביטול רשות מיקנא רשותא הוא ומיקנייא רשותא בשבתא אסור ובית הלל סברי ביטול רשות איסתלוקי רשותא בעלמא הוא ואיסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי:

מי שנתן רשותו והוציא. אח"כ ברשותו שביטל:

במזיד אוסר. שהרי לא עמד בביטולו ואם בשוגג הוציא עומד בביטולו הוא ואינו אוסר והלכה כר' יהודה ודווקא שאלו שביטל להן לא קדמו והחזיקו אבל אם קדמו הן והחזיקו והוציאו ואחר כך חזר הוא והוציא בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר עליהן:

גמ' מאימתי נותנין רשות כן היא מתני' מאימתי מבטלין רשות וכו'. כלומר דכך צריך לפרש דבביטול רשות עצמו פליגי אם מותר בשבת כדפרישית במתני' דלא תימא לפרש דבזמן נתינת רשות הוא דפליגי דלבית שמאי אם נותן רשותו מבעוד יום נמי מהני ולבית הלל דווקא משתחשך משום דבשעה שתהא חלה הנתינה בעינן וצריכה היא לכך וזהו משתחשך הלכך קמ"ל דבהתירא הוא דפליגי והיינו דמסיים הש"ס כיני מתניתא ב"ה אומרים משתחשך וכלומר דהשתא שפיר מיתפרשא המתני' דבית הלל אומרים משתחשך והיינו אף משתחשך דלא כן דאם תפרש דבזמן שתהא הנתינה חלה הוא דפליגי א"כ היא מתניתא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואמאי לא קחשיב לה בעדיות אלא כדאמרן:

מי שנתן רשותו והוציא כיני מתניתין מי שביטל רשותו וכו'. כלומר כל מקום שנשנה שנתן רשותו כן צריך לפרש שביטל רשותו ופליגי אימתי הויא חזרה מביטולו כשחזר והוציא אבל אם היה נותן רשותו בנתינה ממש לא היה יכול לחזור בו לעולם:

כיני מתניתא אינו אוסר. כן צריך לגרוס אליבא דר"מ דלעולם אינו איסר כדאמרינן לעיל סוף הלכה א':

תני. בתוספתא פ"ה והועתקה כאן בהיפך וה"ג שם שלשה שהיו שרויין בחצר ומת אחד מהן ונפלה ירושה לאחד מן השוק עד שלא חשיכה אינו אוסר משחשיכה הרי זה אוסר והיינו דקאמר עלה ר' אחא בשם ר' חיננא דבית שמאי היא דבית שמאי אומרים אין מבטלין רשות משתחשך וכו' והלכך כשמת משחשיכה הרי זה אוסר זה שנפלה לו הירושה ואינו יכול לבטל רשותו:

אמר ר' יוסי בר' בון. דלא היא דמכיון שזה מת אין ביטול רשות גדול מזה שהרי נסתלק רשותו ממילא ואפילו לבית שמאי כשמת משחשיכה אין כאן איסור דזה שמת עירב הוא וקנה עירובו בבין השמשות והלכך שוב אינו אוסר זה שנפלה לו הירושה שכבר הותר למקצת השבת:

הרי שהיה לאחד מבני השוק וכו'. סיפא דהתוספתא היא שם:

עד שלא חשיכה ה"ז אוסר משחשיכה איני אוסר עוד היא דבית שמאי וכו'. דקס"ד דהאי ש"ס דה"ק הרי זה אוסר עד שיבטל זה רשותו שנפלה לו בירושה והלכך אם מבעוד יום נפלה לו אוסר הוא עד שיבטל ואם משחשיכה מכיון שהוחר למקצת השבת. אינו אוסר אעפ"י שאינו יכול לבטל ולהכי קאמר דגם הסיפא כבית שמאי מיתוקמא דאלו לבית הלל אין חילוק בון מבעוד יום בין משחשיכה:

מהו לבטל רשות משתחשך. בכה"ג הוא דקא מיבעיא ליה שנפלה לו רשות במשתחשך ולבית הלל דס"ל בעלמא מבטלין רשות משתחשך הכא ביורש מאי מי אמרינן דמכיון דאי בעי לערובי מבעוד יום לא מצי מערב ביטולי נמי לא מצי מבטל או דילמא מכיון דבא מכח האי דמת והוה מצי לערובי ולא עירב מצי האי דאתי מכחו לבטל:

שאלין לר' חמא בר יוסף ושרא. ופליגי לקמן היאך הוה עובדא:

שמעון. להן ר' יוחנן כשסיפרו לו המעשה ואמר להן יפה עשיתן ור"ל אמר לא יפה עשיתם:

מה פליגין. אם פליגין הן ובמאי פליגי:

ר' זעירא אמר לא פליגין. לדינא אלא מ"ד יפה עשיתם ששכרתם כלו' דעובדא הכי הוה שהיה עכו"ם שרוי עמהן בחצר אבל לא היה בביתו מע"ש ונכרי כי ליתיה בביתיה לא אסר ובשבת בא ושכרו ממנו הרשות ואמר להן ר' יוחנן יפה עשיתם ששכרתם שמותר לשכור בשבת רשותו:

ומ"ד לא עשיתם יפה שטילטלתם. כלומר דלא סיימוה קמיה דר"ל ששכרו הרשות והיה סבור שטלטלו בלא שכירת רשות ואמר להן לא עשיתם יפה שטלטלתם כך והיה לכם לשכור רשותו ואם כן ר"י ור"ל לא פליגי לדינא דלד"ה שוכרין רשות בשבת והשתא איפשיטא נמי הבעיא דלעיל דאם שוכרין רשות בשבת אף על גב דלא מצי לעירובי ה"ה שמבטלין רשות בשבת אפילו היכא דאי בעי לעירובי לא מצי:

רבי בא אמר פליגי. רבי יוחנן ור"ל לדינא לר' יוחנן שוכרין רשות בשבת ואמר להן יפה עשיתם ששכרתם וטלטלתם ע"י כך ור"ל אמר לא עשיתם יפה לא למה ששכרתם לפי שאין שוכרין רשות בשבת ולא למה שטלטלתם ע"י כך דלא הועיל לכם זה כלום:

ר' בא בעי אף לענין מחיצות כן. אהא דלעיל קאי דאמרינן להאי מ"ד דמכיון שהותר למקצת השבת הותרה כולה אם אף לענין מחיצות כן דאמרינן שבת כיון שהותרה הותרה:

היך עבידא וכו'. הך בעיא גרסינן נמי לעיל בפ"ק בהל' ח' והתם שייכא האי לישנא דאמרינן שם אין שיירא פחות מג' ויש להן דין שיירא שחנתה בבקעה ומקיפין כמה שירצו וליחיד ולשנים אין ניתנין להן אלא עד בית סאתים ואם יהיו שנים בע"ש ועירבו עירוב אחד כלומ' שהקיפו בית סאתים אחד ועל שם שמותרין לטלטל בו וכדרך שמטלטלין ע"י עירוב קרי ליה עירוב:

ובא הנכרי. בשבת:

והוסיף. שהרחיב המחיצה יותר מבית סאתים מהו:

כבר כנסה שבת באיסור. מכיון שבשעת הכנסת שבת לא הותרה להן יותר מבית סאתים אין להן יותר:

היו ג' ועירבו שני עירובין. כלומר יותר משיעור בית סאתים ולאו דווקא שני עירובין אלא שיעור עירוב לכל אחד ואחד כדאמר התם לעיל לג' נותנין להן בית ו' ובא הנכרי בשבת ופיחת משיעור ההיתר שלהן וכגון שלא היה שם בית סאתים פנוי דכך הוא הדין בשיירא ובא הנכרי ופינה הכלים משם ונמצא שפיחת להן וגרם האיסור בלי קלקול המחיצה:

כבר נכנסה שבת בהיתר. ושבת הואיל והותרה הותרה מכיון דאיתנהו למחיצות:

חייליה דר' בא. דפשיטא ליה דשבת כיון שהותרה הותרה ולענין ביטול רשות ושכירת רשות אמרינן שאפי' בשבת מבטלין ושוכרין כדאוקי ר' בא לעיל למילתיה דר' יוחנן וסייעתיה מן הדא ברייתא:

כל שבת שנכנסה בהיתר מותר וכו' חוץ מן המבטל רשות. שאעפ"י שלא ביטל מקודם מבטל הוא בשבת ומ"ד וכו' ואיכא למ"ד חוץ מן המבטל והמשכיר ששתיהן מותר בשבת:

מהו לשכור רשות מן הפונדק. נכרי ומשום שסתם פונדק הבית משכיר הוא לנכרי אחר לטפל בו צרכי הפונדק ומהו לשכור רשות מן הפונדק והוא בעל הבית ואע"פ שעכשיו הרשות של נכרי השוכר ממנו:

ושרא. להן לשכור מן הנכרי בעל הפונדק:

שמע רשב"ל ואמר מאחר שהנכרי השוכר להפונדק בא ומוציאני שעכשיו הרשות הוא שלו א"כ לא עשינו כלום:

רבי יוחנן בעי. הקשה על סברת ר"ל שמעתה אין בתינו שלנו שהכל תחת רשותם הוא וא"כ לא יהיה לנו היתר בשבת ואפילו בעירוב מבית לבית שאנחנו דרין בהם מאחר שאין הבתים שלנו:

רבי יוסטי וכו'. כלו' דהאי לאו מילתא היא שאף על פי שאין בתינו שלנו לדור עמנו כלומר שיהא קבועות לדירה עמנו לכל זמן הוא שאין הבתים שלנו הא לצאת אין מוציאין אותנו כ"ז השכירו' ששכרנו מהם אבל בפונדק מוציאין אותנו זה שעכשיו יש לו רשות יכול להוציא אותנו ואף שיש לנו רשות מבעל הפונדק ול"ק על סברת ר"ל בהא:

מתני' בעל הבית שהיה שותף לשכנים. בשותפות של משא ומתן בסחורה אם היו שותפין לזה ולזה ביין אינן צריכין לערב והיינו בשיתוף מבואות דבכל משתתפין שתופי מבואות אבל בעירובי חצרות הא קיי"ל שאין מערבין אלא בפת ובשיתוף מבואות הוא שיכולין לסמוך על היין שיש להם בשותפות ודווקא שהמין שסומכין עליו הוא בכלי אחד ולפיכך דווקא לזה ביין ולזה ביין אבל לזה ביין ולזה בשמן שאין דרך לתת אותן בכלי אחד אין יכולין לסמוך עליהן לשיתוף מבוי וה"ה לזה בשמן ולזה בשמן וכיוצא בהן שדרך ליתן אותם בכלי אחד סומכין עליהן לשיתוף מבואות ואם השיתוף מבואות נעשה בפת סומכין על השיתוף הזה גם בשביל עירובי חצירות וא"צ שוב לערב בחצירות דקיי"ל סומכין על השיתוף במקום העירוב:

ר"ש אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב. ואע"פ שהן בשני כלים ואין הלכה בר' שמעון:

גמ' רבי בא בשם רבי יהודה בדרך הארץ שנו. כלומר לפי שכך הוא הסדר שעל היין אינן מקפידין על תערובתו לפיכך לזה ביין וכו' אין צריך לערב ואף על פי שאינו בכלי אחד לזה ביין ולזה בשמן כו':

בשם רב. דדוקא בנתונים בכלי אחד היא מתניתא אבל בשני כלים אפי' לזה ביין ולזה ביין צריכין לערב:

טעמא דרבי שמעון. שאפילו לזה ביין ולזה בשמן אין צריכין לערב שכן דרכן לשתותן ליין ושמן כשהן מעורבין והוא אניגרון:

תני. בתוספתא פרק ה':

בין כך ובין כך. אפי' לזה ביין ולזה ביין צריכין לערב ואין סומכין על השותפות שיש להם:

היידן ר' מאיר. איזהו דרבי מאיר:

ר' מאיר דהוא אמר על ידי עירוב על ידי שיתוף. כלומר שצריך שניהן עירובי חצרות ושיתופי מבואות ובתוספתא בפ"ו נשנה כך משתתפין במבוי ומערבין בחצרות שלא לשכח עיקר העירוב דברי רבי מאיר וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין ולרבי מאיר דסבירא ליה אין סומכין על העירוב במקום השיתוף וטעמא שלא לשכח עיקר העירוב וה"נ ס"ל לר"א בן תדאי דאף לזה ביין ולזה ביין צריכין שיערבו ואין סומכין על השותפות שלהן וכדי שלא לשכח עיקר העירוב:

אמר ר' יוסי בר' בון. האי ר"מ דהוא. אמר שאין מערבין לאדם אלא לדעתו וס"ל דאף בשיתוף מבואות הדין כן והכי אמר בהדיא בתוספתא שם אמר ר"מ מפני מה אמרו אין מערבין לאדם אלא לדעתו לפי שאין רוצה שישתתפו עמו אחרים בחלקו וה"ה הא דר"א בן תדאי דטעמא הויא שהעירוב הוא שלא לדעתו:

על דעתיה דר' מנא. שאומר דהאי ר"מ דס"ל ע"י עירוב ע"י שיתוף א"כ הוא כר' זעירא דלקמיה דאמר נהגו הכל כרבי מאיר בעירובין ולא דהלכה כן אלא שנהגו כך והכי אמר ר' זעירא עלה לקמן בהלכה ז':

על דעתיה דרב. דאמר הלכה כר"א בן תדאי. וא"כ אי ר"מ דר' מנא הא נהגו בלבד אמרינן אלא כר"מ כלומר כהאי ר"מ דקאמר ר' יוסי ברבי בון דטעמא הויא לפי שאין מערבין לאדם אלא לדעתו:

ר' זעירא בשם ר' יוחנן בעירובין. בהא דלעיל ובתענית ציבור בהאי דריש פ"ג דתעני' כדקאמר התם דיש נשיאות כפים במנחה בתעניות ובמעמדות כדגריס התם תני זו דברי ר' מאיר ובשתיהן נהגו כר"מ וגרסינן להא נמי שם וכן במגילה:

אף במגלת אסתר נהגו הכל כר"מ. כדתנן בפ"ב דמגילה מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו ר' מאיר אומר כולה ונהגו כר' מאיר:

מתני' חמש חבורות ששבתו בטריקלין אחד. טרקלין הוא בית ארוך ורחב כמושב המלכים וחלקוהו לחמשה חבורו' וכל אחת מהן יש להן פתח להחצר וצריכין לערב עם שאר בני החצר:

בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה. לפי שרשויות שלהן חלוקין הן והוו להו כחמשה בתים וצריך לכל חבורה ליתן פת לעירוב החצר וה"ה דלב"ש אם באו להוציא מרשות זו לזו צריכין עירוב ביניהן ורבותא קמ"ל שאפי' אם רוצין לערב עם שאר בני החצר להיות מותרין לטלטל בחצר צריך עירוב לכל חבורה וחבורה:

ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולן. וכגון שחלוקין הן במחיצות נמוכות שאינן מגיעות לתקרה דבהא פליגי בית הלל וקסברי שכאנשי בית אחד הן חשובין ואינן צריכין אלא עירוב אחד לכולן לערב עם בני החצר ואם היה העירוב בא אצלן אינן צריכין ליתן פת לעירוב כדין הבית שמניחין בו העירוב שא"צ ליתן את הפת:

ומודין. ב"ה שאם מקצתן שרוים בחדרים או בעליות. בגמרא פריך פשיטא אלא דה"ק ומודים שבזמן שהן חלוקין במחיצות המגיעות לתקרה דהוי כעין חדרים וכעין עליות דבהא כ"ע לא פליגי שצריך ליתן פת לכל חבורה וחבורה:

גמ' טריקלין לפניהם כחצר של בתים. כלומר דמיירי שהטרקלין הוא לפנים ופתוח הוא לכל אחד ואחד להחצר והרי הוא כחצר לבתים שהבתים פתוחין לחצר כך אלו ששובתים הן בטרקלין שלפני' וכדמסיים ואזיל שהיו שם פפיליונות והן נסרים שעושין לחלק בין כל חדר וחדר של הבית הגדול וכמי שהן בתים חלוקין לכל חבורה וחבורה שרויה בחדר בפני עצמו:

פפיליון. כך נקרא בלע"ז למחיצה המפסקת כעין אהל וברבה בפסוק ויהי ביום כלות משה אין כבודי לדבר עם בתי בפרהסיא אלא עשו לה פפיליון ואהא מדבר עמה מתוך פפיליון:

מה אנן קיימין. לאותן המחיצות המחלקין בין כל חבורה וחבורה:

אם בשהיו מגיעות עד הקורה כ"ע מודים שהן מערבין עירוב לכל חבורה וחבורה. וכלומר אפי' אין גבוהין עשרה שהרי כשרויין בחדרים ובעליות בפני עצמן הן ואם אינן מגיעות עד הקורה כ"ע מודים שכבית אחד הוא שהרי אין המחיצות גבוהות עשרה:

אלא כן אנן קיימין כשהיו פפיליונות גבוהות עשרה. כלומר ולא היו מגיעין עד התקרה דבה פליגי בית שמאי סברי מכיון שגבוהות עשרה חולקות הן והוי להו כרשויות חלוקין ובית הלל סברי הואיל ואינן מגיעות עד התקרה לאו כרשויות חלוקין חשיבי:

שוין. בית שמאי ובית הלל שאם היו שותפין בעיסה או בתבשיל שנחשבין כבית אחד והן מערבין עירוב אחד לכולן ור' שיין הקשה על זה מעתה נימא שאפי' מקצתן שרוים בחדרים או בעליות אם הן שותפין בעיסה או בתבשיל שאינן צריכין אלא עירוב אחד לכולן:

שני בתים זה לפנים מזה. והחיצון פתוח הוא לחצר ויש להפנימי דריסת הרגל דרך החיצון להחצר:

עירב הפנימי אין החיצון צריך לערב. לפי שהחיצון חשוב היא כבית שער להפנימי' והפנימי הוא שאוסר על בני החצר לפיכך הוא ניתן את עירובו ולא החיצון שאין בית שער אוסר ואם עירב החיצון לא כלום הוא וצריך הפנימי לערב דלא מהני עירובו של החיצון ולא מידי:

אמר רבי פנחס אף במצרים. מצרים מלשון גשרים בריש ביצה ואי איכא מצרא עברא ופי' הערוך גשר של נסר קטן:

חליפין. כלומ' אף לענין הגשר כך אלא שהדין הוא בחליפין מדין העירוב שאם נתן גשר של נסר על הפנימי והוא לסימן שמסלק עצמו מבני החצר אין סילוקו כלום לפי שיש לו דריסת הרגל על החיצון והחיצון פתוח הוא לחצר ואוסר עליהן והן עליו ואם נתן הגשר על החיצון וסילק עצמו מבני החצר אינו צריך ליתן על הפנימי שממילא מסולק הוא:

אפי' לא עירב הפנימי. והוא לא הותר אין החיצון צריך לערב וכדמפרש למה מפני שנעשה בית שער להפנימי והדר בבית שער אינו אוסר כדתנן לקמן בפ"ח הנותן עירובו בבית שער אינו עירוב והדר שם אינו אוסר:

מילתיה אמרה. ש"מ ממילתיה דר' יהושע דקסבר אין בית שער ליחיד כלומ' שאין לו דין בית שער לגמרי ולענין שאינו אוסר כלל אפילו על הבית הפנימי שלו דהא אפילו לא עירב הפנימי קאמר ומשמע דמיהת הפנימי צריך הוא לערב גם עם החיצון אלא שאין החיצון צריך לערב עם בני החצר וא"כ בית שער דיחיד לא שמיה בית שער לכל דבר:

מילתיה דרב אמרה. אבל ממילתיה דרב שמעינן שיש בית שער ליחיד לכל מילי דאמר ר' בא בשם רב לקמן בפ"ח על המתניתין הנותן עירובו בבית שער וכו' והדר שם אינו אוסר עליו הדא דתימר בבית שער של יחיד הוא דאינו אוסר עליו אבל בבית שער של רבים שיש הרבה בתים זה לפנים מזה והחיצון בית שער לכולם הנותן שם עירובו ה"ז עירוב והדר שם הרי זה אוסר עליו שמעינן מיהת דבית שער דיחיד שמיה בית שער לכל מילי:

ר' בא וכו'. מילתא באנפי נפשה היא דקאמר בשם רב יהודה דכך הוא הדין בשני ב"א שהן שרויין בבית אחד ולאחד יש לו רשות ולאחד אין לו רשות שם אלא שדר הוא בשכנות עמו ועירב זה שיש לו רשות בבית עם בני החצר הותר גם זה שאין לו רשות לטלטל בחצר אבל אם עירב זה שאין לו רשות ומשלו לאו כלום הוא ולא הותר זה שיש לו רשות וקמ"ל דלא אמרינן הואיל ושניהם דרים בבית אחד שליחותיה הוא דקא עביד:

מתני' האחין השותפין וכו'. ה"פ האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם. והשותפין שהן גם כן אוכלין משולחן אחד ובגמרא מוקי לה במקבלי פרס שנו כלומר לא כשהן סמוכין על שולחן אחד תמיד דא"כ לא היו צריכין עירוב לכל אחד ואחד דקיי"ל כמאן דאמר מקום פיתא גורם והרי הן כאנשי בית אחד אף על פי שישנין הן בבתיהם ויש לכל אחד ואחד בית בפני עצמו אלא דמיירי במקבלי פרס שהאחין נוטלין פרנסה מאביהן ואוכלין כל אחד ואחד בביתו וכן השותפין שהן עושין מלאכה בשותפות אצל בעל הבית ונוטלין פרנסתן והולכין כל אחד ואחד בביתו ואוכלין ולהכי קאמר וישנים בבתיהם דמסתמא כשיש לכל אחד ואחד בית בפני עצמו והולך לישן שם אוכל הוא גם כן שם ואף על פי שהן נוטלין משלחן אחד צריכין עירוב לכל אחד ואחד אם הן רוצין לערב עם בני החצר שלהן:

לפיכך. הואיל וצריכין מן הדין עירוב לכל אחד ואחד הלכך אם שכח אחד מהן ולא עירב מבטל הוא רשות שצריך ביטול רשותו:

אימתי בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחד. כלומר שיש כאן דיורין עמהן באותו חצר ומערבין הן ומוליכין העירוב למקום אחד. באחד מבתי בני החצר והואיל והוזקק לעירוב מכח הדיורין שבחצר שאוסרין על בית אביהן ובית אביהן אוסר על הדיורין והלכך צריכין עירוב לכל אחד ואחד מכיון שחלוקין הן ואינן אוכלין תמיד על שולחן אחד כדאמרן:

אבל אם היה עירוב בא אצלן. שהעירוב מבני החצר בא אל בית אביהן ולא הוזקק ליתן פת דקי"ל בית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן פת הלכך לענין זה חשיבין הן כמאותו בית עצמו דהרי מכל מקום נוטלין פרנסתן מאותו בעל הבית ומכיון שהבית הזה אינו זקוק ליתן פת אינם צריכין הן לערב:

או שאין עמהן דיורין בחצר. ולא הוזקק הבית הזה לעירוב ג"כ הן אינן צריכן לערב וכדאמרן דלענין זה לאו כחלוקין ממש הן ואם הן רוצין לערב עם חצר אחרת אינן צריכין עירוב לכל אחד ואחד אלא עירוב אחד לכולן:

גמ' עיקר דירה איכן הוא. איזה מקום ששוכן בו האדם נקרא מקום דירה:

במקום פיתן. במקום שהוא אוכל שם:

ולא ידעין. מי משניהם אמר כך ומי אמר כך:

מן מה דתני שמואל למעלה מעשרה שבות. כלומר דהא קיי"ל למעלה מעשרה רשות אחרת היא ומקום פטור בעלמא היא כדאמרינן לעיל בריש פ"ק דשבת ולשמואל כשם שלמעלה רשות אחרת לענין הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך למעלה מי' שאסור משום שבות כדאמר בריש הזורק כך היא למעלה מעשרה בכ"מ שאוכל רשות מיוחדת היא ונמצא דלדידיה לא שייך לומר דמקום דירה של אדם נקרא במקום שינה לפי שבכ"מ שהוא רשות אחת מיקריא ואין לנו לקרות מקום דירה אלא במקום שקובע עצמו לאכול שם הוא ביתו ודירתו הוי דהוא אמר במקום פיתן:

מתני' פליגא על שמואל האחין וכו'. ואע"פ שאוכלין על שולחן אביהן חשבינן להו חלוקין הואיל וישנים בבתיהן ש"מ מקום לינה גורם וקשיא לשמואל:

במקבלי פרס מאביהן היא מתניתא. ואוכלין הן כל אחד ואחד בביתו וכדפרישית במתני':

מכל מקום אינן שותפין במה שהן אוכלין. שאם הן מקבלי פרס וכי על כל פנים מה שניתן להן אביהן הרי הן כשותפין בו ואכתי לאו כחלוקין הן דהא אמרת מקים פיתן גורם ומה שהן אוכלין הכל כאחד הוא בשותפות:

אסברי ר' שמואל. הסביר לי הדבר והטעם לפי שאין אביהן זוכה להן אלא במה שהן אוכלין בלבד וכלומ' חלק של כל אחד ואחד מה שהוא אוכל מזכה לו לכל אחד ואחד בלבדו ולא הוו כשותפין באכילתן וחלוקין הן:

מעתה אפילו עירוב בא אצלן. כצ"ל ומפני מה כשהעירוב בא אצלן בבית אביהן א"צ לערב כדתנינן במתני'. ומשני עשו אותו כבית שמניחין בו את העירוב שא"צ כלום ליתן פת כדאמרינן לקמן ומכיון שאותו הבית אינו זקוק ליתן את הפת אף הן א"צ לערב:

שמואל אמר הוא ובניו ובני ביתו. כולם מערבין בככר אחד ופריך ומה ופליג על דידיה הוא דתמן לעיל הוא אמר מקים פיתן הוא גורס ופרכינן עליה ממתניתין ושנינן במקבלי פרס מאביהן מיירי וא"כ חלוקין הן והכא אמר הכין הוא ובניו מערבין בככר אחד בתמיה:

פתר לה בשהיו שנים שותפין בו. כלומ' שהיו שניהם שותפים הוא ובנו בככר א' ואתייא וכו' וכלו' ומאי קמ"ל הא קמ"ל דאתייא כהאי דאמר ר' אחא מערבין בחצי ככר ואקשינן עלה והתנינן בפרק דלקמן דר' יהושע ס"ל אפי' מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בו ואת אמר הכין דמערבין בחצי ככר. ושנינן פתר לה כשהיו שנים שותפין בו והיינו חצי ככר של כל אחד ואחד ולעולם הככר שלם הוא והא דשמואל נמי בהכי הוא דאיירי:

בית שמניחין בו את העירוב. פליגי בה אם צריך לערב או לא כדלקמן ואפסקיה בהאי עובדא משום דעלה מייתי הפלוגתא:

ר' יעקב בר אחא דמכת אימיה. נפטרה אמו לא היה יכול לערב בשבת זו ובית שמניחין בו העירוב היה ושאל כיצד יעשה ואמר רבי יסא לרבי אבהו תני לה אתה הברייתא דאשכחן פלוגתא בהא ומאליו יבין שאין צריך:

ותני לה בית שמאי אוסרין. בלא עירוב גם הוא וב"ה מתירין שא"צ לערב:

ר' המנונא וכו'. כלומר דרב המנונא נמי שמיע ליה האי ברייתא וכבית הלל וטעמא דהא קיימא לן עירוב משום דירה הוא ומכיון דמניחין את העירוב בבית א"צ בעל הבית ליתן את הפת משום דכולה כמאן דדיירו הכא ומכ"ש הבעל הבית שהוא דר ממש בתוכו:

רב חסדאי אמר נעשה כשותף. עם אלו שמניחין בביתו העירוב וצריך גם כן הוא ליתן את הפת דלא הוי אלא כשותפין עמו ולא שמיע ליה לרב חסדאי להאי ברייתא:

אמרי ליה. לרב חסדאי הא אמר רב המנונא עלך מיליהון דרבנן דלקמן לא שבקין לך למימר כי האי דאמרת שנעשה כשותף ע"י עירוב:

דאיתפלגון מבוי שצידו אחד. דר בו עכו"ם וצדו אחד ישראל כלומר שיש בו ישראל הדרין בו:

אם עירבו דרך פתחים. אם ישראלים הדרים באותו מבוי בבתים שבחצירות עירבו ביניהם דרך הפתחים העכו"ם אוסר עליהם משום שחצרו ג"כ פתוח הוא למבוי ודירת העכו"ם במקום שני ישראלים אוסר עליהן עד שישכיר רשותו ואף על פי שעירבו והעירוב משוי להו כחד היינו בעלמא אבל במקום העכו"ם לא אמרי' שרבים נעשים כיחיד על ידי עירוב וה"ה אם עירבו דרך החלונות הפתוחות מבית לבית נמי דינא הכי ורב דקאמר דרך פתחים לרבותא קאמר שאפי' עירבו דרך הפתחים כדין עירוב ולהתיר מן הבתים לחצרות אפ"ה לא משוי להו כחד במקום העכו"ם ואוסר עליהן עד שישכרו ממנו רשותו:

אבא בר בר חנה. הכי גריס לה לעיל פרק ב' בהלכה א'. קאמר בשם רבי יוחנן שאפילו עירבו דרך חלונות ולא עירבו דרך הפתחים אין העכו"ם אוסר עליהן משום דסבירא לי' דלעולם העירוב משוי להו כחד והוו להו כישראל אחד עם העכו"ם ואינו אוסר דקיי"ל כר"א בן יעקב דעכו"ם במקום חד ישראל לא אוסר:

אין תימר כשותף הוא ייסר השתא מסיק ליה למילתיה דמיליהון דרבנן אלו לא שבקין ליה לרב חסדאי דהא לכ"ע ס"ל הכא שהעירוב משוי להו לכילהו כחד ולא פליגי אלא במקום העכו"ם ולרב חסדאי דאמר בית שמניחין בו העירוב נעשה כשותף ולא משוי להו כחד אם כן יאסור העכו"ם עליהן לכ"ע אלא ודאי דכ"ע סבירא להו דלא כרב חסדאי:

בשני מקומות. שחלקו את העירוב ונתנוהו בשני מקומות:

אם מבלי מקום. שלא היה הכלי שמשימין אותו בו מחזיק את כולו וחלקוהו מותר ואם בשביל לחלוק עירובן אסור דהוי כמקפיד על עירובו ולחלקו כדי לשומרו והמקפיד על עירובו אינו עירוב דמה שמו עירוב שמו שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחבירו:

רבי יוסה מיקל לה הוא דאמר עיגול הוא דרב. כלומר היה מיקל ליטול מקצת מן ככר העירוב דאמר עיגול והוא הככר הרבה הוא ויש בו כדי שיעור העירוב אף אם יטול מקצת ממנו:

מברך עלוי בלילי שובתא. היה נוהג לברך המוציא עליו בלילי שבת לומר שמכיון שנעשה בו מצוה חדא ליתעביד ביה מצוה אחריתא:

תמן תנינן. בפ"ה דגיטין מערבין בבית ישן במקום שרגילין ליתן עירוב בבית אין משלין ליתן אותו בבית אחר מפני דרכי שלום לפי שאותו הבית שמניחין בו העירוב אין צריך ליתן את הפת וכשיתנוהו בבית אחר יהא צריך זה ליתן ומפני דרכי שלום של אותו בעל הבית ישן לא ישנו ליקח זכות זה אמנו:

בדיור ישן היא מתניתא כלומר דטעמא כדאמרן הלכך מאותה דירה הישנה לא ישנו מליטלו וליתן אותו בדירה אחרת אבל מחדר לחדר באותה דירה מותר דאין כאן מפני דרכי שלום:

מתני' חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. בגמרא קאמר דמאן דסבירא ליה אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהו ב' חצרות פתוחות לו ובתים פתוחים לכל חצר והכי קיימא לן לא תני במתני' פתוחות זו לזו דמכיון שפתוחות זו לזו ומעורבות יחד דרך פתחיהן נעשו כחצר אחת ולא תנינן אלא פתוחות למבוי:

עירבו בחצירות. כל אחת לעצמה ולא נשתתפו החצירות יחד במבוי:

מותרין בחצירות. כל בני חצר לעצמן ואסורין לטלטל במבוי מהחצירות. וקמ"ל שאין סומכין על העירוב שיהא במקום שיתוף:

ואם נשתתפו במבוי. כלומר שנשתתפו גם במבוי לאחר שעירבו בחצירות מותרין כאן וכאן וקמשמע לן בזה שאף על פי שבדין היה כשנשתתפו במבוי שלא יהא צריך לעירובי חצירות ושיהיו סומכין על השיתוף שהרי השיתוף עושה את הכל כאחד אלא כדי שלא ישתכח תורת עירוב מן התינוקות שאינם משגיחים אלא על עירובי חצירות שהוא בבתים לפיכך אמרו שאעפ"י שנשתתפו במבוי צריכין גם כן לעירובי חצרות והיינו דקתני מותרין כאן וכאן כלומר כשעשו העירוב והשיתוף אז מותרין כאן וכאן:

עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי ושכח אחד מבני החצר ולא עירב. עם בני חצרו אבל נשתתפו כל החצרות כולן במבוי:

מותרין כאן וכאן. שהרי עיקר הטעם שאין סומכין על השיתוף וצריך גם כן לערב בחצרות הוא כדאמרן שלא ישתכח תורת עירוב מן התינוקות וכאן שעירבו בחצרות אלא שאחד מהן שכח ולא עירב סומכין על השיתוף ומותרין הכל כאן וכאן:

מבני המבוי ולא נשתתף. ואם אחד מבני המבוי שכח ולא נשתתף עמהן ובחצרות עירבו כולן מותרין הן בחצרות ואסורין במבוי שזה שלא נשתתף אוסר עליהן עד שיבטל רשותו לפי שיש ביטול רשות במבוי כמו שיש ביטול רשות בחצר:

שהמבוי לחצירות כחצירות לבתים. כלומר ששוין הן שכשם שאסור להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצרות למבוי בלא שיתוף דלא תימא חצר יותר חשובה היא שהיא של רבים מבתים לפיכך צריך עירוב אבל מבוי וחצר שניהן של רבים הן ולא יהא צריך שיתוף קמ"ל:

גמ' מפני שהן פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. כלומר דמדייק הש"ס דהא דקתני ופתוחות למבוי משמע דמשום הני תרתי איצטריכא לי' להיתרא דחצרות ולאיסורא דמבוי היכא דעירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי כדקתני ומפני שהן פתוחות גם להמבוי הלכך הוא דמשכחת לה שיהו מותרין בחצרות ע"י העירוב ואסורין במבוי לפי שלא נשתתפו הא אם לא היו פתוחות להמבוי אלא שהן פתוחות זו לזו בלבד וא"כ אין להן דריסת הרגל לרשות הרבים אלא על ידי החצרות שפתוחות זו לזו והחיצונה היא פתוחה לרשות הרבים ובכה"ג אפי' עירבו החצרות זו עם זו אסורות הן ומאי טעמא הלא עירובן מתירן:

אמר רבי יסא דר"ע הוא דר' עקיבא אמר דריסת הרגל אוסרת. במתני' דלקמן בשתי חצרות זו לפנים מזו דקתני אם עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה ר"ע אוסר את החיצונה שדריסת הרגל אוסרתה לפי שיש לפנימית דריסת הרגל על החיצונה וקסבר ר"ע שאף שהיא רגל המותרת במקומה שהרי עירבה לעצמה אפ"ה אוסרת את החיצונה שיש לה דריסת הרגל עליה והיא לא עירבה עמה והשתא שפיר מיתרצא דיוקא דמתני' כדדייקינן דטעמא מפני שהן פתוחות גם להמבוי הלכך לעולם איכא היתרא בחצרות היכא דעירבו ואפילו עירבו זו לעצמה וזו לעצמה ומשום דכשהן פתוחות להמבוי אין להן הכרח להיות רגל דריסתן זו על זו ואפילו החיצונה מותרת לעצמה אבל אם לא היו פתוחין למבוי א"כ משכחת לה שלפעמים אפי' עירבו אסורין מיהת החיצונות והיינו כשעירבה זו לעצמה וזו לעצמה ולא עירבו כולן זו עם זו שלא הותרה אלא הפנימית לעצמה והא קמשמע לן כדר' עקיבא:

עירבו בחצרו' ולא נשתתפו במבוי אסורין במבוי מתני' דר"מ וכו'. שצריך לעירוב בחצרות ולשיתוף במבוי דר"מ אמר כו' בתוס' היא כדפרישית הכל לעיל בהלכה ד':

אע"ג דר"מ אמר יש לו ביטול רשות. כלומ' שאף במבוי שייך הוא ביטול רשות כדאמ' לעיל בהלכה א' גבי מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים וכו' וש"מ דיש ביטול רשות במבוי מודה הוא בדינא דסיפא דמתני' שאם עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי ושכח אחד מבני החצר ולא עירב מותרין כאן וכאן ואין צריך לבטל רשותו וטעמא לפי שהוא נסמך על שיתופו שהרי מיהת נשתתף עמהן במבוי:

מאן אית ליה וכו'. כלומר דפריך על ר' יעקב בר אחא דקאמר הכי בשם ר' יוחנן ור"א דמודה ר"מ בהא והא מאן אית ליה שצריך שתיהן עירוב ושיתוף לא ר"מ כדאמרינן לעיל והאיך יהיה מודה בזה שאם שכח ולא עירב שיהא נסמך על שיתופו:

א"ל. ר' יעקב בר אחא למאן דפריך ליה הכי:

ומה את משכח עלייהו הלכות עירובין. בתמיה וכי סבור אתה שר' יוחנן ור"א שכחו הלכות עירובין. ולא ידעי הא דר"מ הא בהדיא קאמרינן לעיל הכי לר"מ אלא דטעמא הכא הואיל וכיון דרובא עירבו לא משתכחא תורת עירוב בחצר כדפרישית במתני':

ר' אחא רבי אילא ייבא כחד מנהון. אסיפא דסיפא דמתני' קאי שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי. וקאמר דיבא זה כחד מנהון מבני בבל דאמר טעמא דהך מילתא שלא תאמר יסמוך כאן על העירוב דכמו דאמרינן אם שכח אחד מבני החצר ולא עירב סומך הוא על השיתוף ה"נ בלא נשתתף יסמוך על העירוב שהרי עירבו כולן דמאי שנא דלא הוא וטעמא משום דחוששין אנו שמא ילך לחצר שאינה צריכה שיתוף כדמפרש זו חצר רוגלת שהיא רגילה שלא לצאת דרך המבוי אלא דרך פתח שיש לה מצד אחר לר"ה והוא רואה אותן בני החצר שמערבין הן בחצר ולא משתתפין ואף הוא סבור לומר שמא עירוב מועיל בלא שיתוף בכל מקום ובאמת אין עירוב מועיל בלא שיתוף. כך אמר. חד מנהון ואידך אמר שמא ילך לחצר שכבר שיתף ויראה אותן משתתפין בשבת זו שסומכין על שכבר נשתתפו והשיתוף עדיין קיים הוא ואף הוא לא מערב ולא משתתף שיסבור שאין חיוב לא בזה ולא בזה:

פשיטא מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי. כלומ' פשיטא לן האי מילתא דעירובי חצרות שאמרו צריך שיהיה מונח בחצרות ובבית שבחצר ושיתופי מבואות במבוי הוא ואפי' באויר שבמבוי:

מערבין בחצרות אם רצו להשתתף במבוי אין משתתפין. הא נמי פשיטא ומסקנא דמילתא היא שעירובי חצירות אם רצה להשתתף במבוי כלו' אם רוצה להניח לעירובי חצרות במבוי כמו השיתוף של מבוי אין משתתפין כלומר אין עושין אותו כמו השיתוף ואין מניחין העירוב במבוי:

ואם נשתתפו במבוי אם רצו לערב. אלא הא מיבעיא לן אם השיתוף שנשתתפו במבוי רצו אותו לעשותו כמו העירוב ולהניחו בבית שבחצר מאי אם דווקא אמרו שיתוף מבואות במבוי או לא והדר פשיט לה שמערבין דלאו דווקא במבוי אמרו אלא אף במבוי ומכ"ש בבית שבחצר דטפי עדיף:

ותני. אדלעיל קאי דקאמר ר"מ אמר ע"י עירוב וע"י שיתוף והיכא שמעינן ליה לר"מ דקאמ' הכי ותני כן בתוספתא פ"ו והבאתי לעיל בהלכה ד':

כאחת. שצריך לשתיהן כאחת:

אם מערבין. אם עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואוסרין במבוי שאין סומכין על השיתוף במקום העירוב לד"ה וכלו' במקום שעירבו אין סומכין שיהא ג"כ לשיתוף ואם נשתתפו במבוי לבד מותר כאן וכאן דסבירא להו סומכין על העירוב במקום השיתוף:

אמר להן. ר"מ לחכמים אף אתם משכחין עלינו הלכות עירובין שאם לא יראו התינוקות שמערבין בחצרות ישתכח תורת העירוב מביניהן:

שהמבוי לחצרות וכו' כמה חצירות יהיו במבוי וכו'. גרסינן להא לעיל בפ"ק בהלכה א' עד מרבען ושם פירשתי:

עד דאנא תמן. בבבל שמעית קל דרב יהודה ששאל השאלות האלו לשמואל:

הפריש שקלו ומת. אם כמותר שקלים הוא דתנינן בפרק ב' דשקלים מותר שקלים חולין וגרסינן להא שם:

אמר ליה יפלו לנדבה. לנדבת הצבור ולא דמי למותר שקלים דהתם ניתותרו מן השקלים שכבר הביאו ועשו בהן לצורך נדבת הצבור:

מותר עשירית האיפה שלו. מהו דתנינן שם מותר עשירית האיפה נדבה והיינו מעשירית האיפה של כ"ג שהיה מקריב בכל יום והכא קא מיבעיא ליה ביחיד שהתנדב מנחה עשירית האיפה ומת וניתותר מה יעשו בה ופליגי בה ר' יוחנן אמר ילך לים המלח שאסור בהנאה ור' אלעזר אומר תמכר ויפלו הדמים לנדבה:

בעון קומוי. ועוד שאלו לפניו מהו לבטל רשות מחצר לחצר אם יכול בן חצר זו שלא עירב לבטל רשותו לחצר האחרת הסמוכה לה ואמר לון מבטלין רשות מחצר לחצר:

בעון קומי ר' יוסה. גרסינן להא לעיל פרק ר"א דמילה בהלכה א' עד כדי לעשות כל הרשויות כאחת ושם מפורש הכל:

פשיטא נסמכין על שיתופי המבוי. פשיטא לן האי מילתא שלפעמים נסמכין על שיתופי מבוי אפי' לא עירב בחצר וכדתנינן במתני' שכח אחד ולא עירב מותרין כאן וכאן מפני שסומך על השיתוף אלא הא קמיבעיא לן מהו לסמוך על שיתופי חצרות והיינו עירובי חצרות. אם שכחו ולא נשתתפו במבוי ואע"ג דהא נמי תנינן מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי. מ"מ מיבעיא ליה אם מצינו שלפעמים סומכין על העירוב שיהא במקום השיתוף:

נסמכין על שתופי חצרות בשבת הראשונה מדוחק. בשבת הראשונה ששכחו ולא נשתתפו במבוי נסמכין הן על עירובי חצרות שעירבו ואעפ"כ אין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק ושהיה להן צורך הרבה לטלטל במבוי:

כגון אנשי בר דלייה שאין מקפידין על פרוטתן. א"נ על פרוסתן. וכלומ' אם הן בני אדם שאינן מקפידין על פרוסת לחם שלהן ליהנות לאחרים וכגון אנשי בר דלייה שהיו מכירין בהן שאינן מקפידין ואם בני חצר הם מאותן שאין מקפידין על פרוסתן סומכין בני מבוי ששכחו ולא נשתתפו על עירובן בשבת הראשונה. ור' בא בשם רב יהודה קאמר ואפילו לא כאנשי בר דלייה וכו' וכלו' דלא בעינן שאינן מקפידין ואפילו מקפידין הן סומכין על עירובן דלא ס"ל לר' בא הא דאמרו המקפיד על עירובו אינו עירוב:

תני מעשה שהיו מסובין באויר חצר. בני מבוי היו מסובין באויר חצר אחד ולא נשתתפו באותו מבוי וקדשה עליהן השבת ואתא עובדא קומי שמואל כיצד יעשו שהרי צריכין הן להביא התבשילין מבתיהן לכאן ואמר מכיון שהתחילו בתבשיל לאכול מבעוד יום מותר לפי שיכולין לסמוך על הפת שעל השולחן כדמסיק ואזיל דשמעינן כמה מילי מהאי דשמואל:

הדא אמרה ואפי' מסובין באויר חצר. כהך עובדא וכלומר דבדיעבד מותר אפי' העירוב באויר החצר הוא:

והדא אמרה אפי' לא עירבו. בחצרות מקודם שאילו עירבו היה אומר להן יסמכו על העירוב:

והדא אמרה ואפי' לא כיוונו. להפת שעל השולחן שיהיה במקום עירוב שהרי לא אמר להן שיתכוונו לכך:

והדא אמרה נסמכין על שיתופי חצרות בשבת הראשונה מדוחק. שהרי המעשה היה שלא נשתתפו במבוי שאלו נשתתפו א"כ היה החצר והמבוי הכל רשות אחת ומאי הוה מספקא להו:

הדא אמרה שאין ב' רשויות משתמשות ברשות אחת. כלו' והא נמי שמעינן מהאי עובדא שבני אדם שהן משתי רשויות כגון הכא בני מבוי ובני החצר שלא נשתתפו והן שתי רשויות והיו כולן מסובין באויר חצר אחת שהיא רשות אחת ואע"פ כן הוצרכו לשאול מה יעשו ואם יכולין לגמור סעודתן שם שזה ג"כ היה בכלל השאלה אם צריכין הן לילך למקום שהתבשילין הן שם ולגמור סעודתן ומסתמא היו באחד מן הבתים שבאותו חצר ושמע מינה שאין ב' רשויות משתמשות ברשות אחת ואפי' הן עכשיו כולן ברשות אחת:

פשיטא עירוב צריך בית. שהעירוב משום דירה הוא דהוי כאלו כולן דרין בבית אחת וא"כ פשיטא לן (הן) שצריך להניחו באחד מן הבתים שבחצר אלא שיתוף מבואות מהו שיהא צריך להניח בבית וקאמר דפליגי בהא:

מילתיה דרב אמרה עירוב צריך בית. וא"כ שמעינן מדקאמר עירוב בדווקא אבל שיתוף א"צ בית ומילתיה דשמואל אמרה אף שיתוף צריך בית שלא התיר בהאי עובדא דלעיל אלא מדוחק והואיל וכבר התחילו בתבשיל מבעוד יום אבל לכתחלה לא:

מתניתא דשמואל. דתני איהו גופיה פליגא עלוי דהא תני שיתוף נותנו בבית שער שבחצר ולאו בית דירה הוא:

רבי בון. ור' אבהו בשם ר' יוחנן. אמרי נותנו לשיתוף בין באויר חצר ובין באויר מבוי ואין צריך בית:

מתני' שתי חצירות זו לפנים מזו. והפנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה פתוחה לרשות הרבים ואנשי הפנימית דריסת רגלן דרך החיצונה לצאת לרשות הרבים אם עירבה הפנימית בפני עצמה לטלטל בחצרה ולא עירבה החיצונה:

הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. משום דלקמן פליגי בסיפא להכי קתני הך בבא דבהא כ"ע מודים. ומשום שהפנימית יכולה היא לסגור פתחה ואין החיצונה יכולה לעכב עליה:

החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות. בהא נמי כ"ע מודים בין הת"ק ובין רבי עקיבה דהפנימית בעצמה אסורה שהרי לא עירבה והחיצונה אסורה מפני הפנימית שעוברת עליה והיא אסורה במקומה. ורגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה:

עירבה זו לעצמה וזו לעצמה. ולא עירבו זו עם זו זו מותרת בפני עצמה. לטלטל בחצרה:

וזו מותרת בפני עצמה. ואין הפנימית אוסרת על החיצונה ואף על פי שעוברת דרך עליה משום שהפנימית רגל המותרת במקומה היא ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה אבל מזו לזו אין מטלטלין:

רבי עקיבא אוסר את החיצונה שדריסת הרגל של הפנימית אוסרתה. דקסבר רבי עקיבא אפילו רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה מפני שהיא עוברת דרך עליה ולא עירבה עם החיצונה:

וחכמים אומרים אין דריסת הרגל אוסרת. ופליגי נמי את"ק שאפי' רגל האסורה במקומה כגון היכא שעירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית אינה אוסרת על החיצונה והכי מסיק התם בגמרא דג' מחלוקות בדבר ת"ק סבר רגל האוסרת במקומה היא שאוסרת שלא במקומה אבל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת ורבי עקיבא סבר אפי' רגל המותרת אוסרת שלא במקומה ורבנן בתראי סברי דלעולם אין דריסת הרגל אוסרת ואפילו רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה והלכה כת"ק:

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב. הוי כעירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה שזה שלא עירב אוסר על בני חצרו והפנימית מותרת שהיא בהיתרה עומדת והחיצונה אסורה ואם אחד מן הפנימית שכח ולא עירב הוה כעירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית שאותו שלא עירב אוסר על בני חצרו והן עוברין על החיצונה ולפיכך שתיהן אסורות:

נתנו עירובן במקום אחד. כגון שעשו שתיהן עירוב אחד והניחו העירוב בהחיצונה וקרי לה מקום אחד מפני ששתיהן משתמשות לה שהפנימית עוברת דרך עליה ושכח אחד מהן ולא עירב בין שהוא מן הפנימית ובין שהוא מן החיצונה שתיהן אסורות לפי שעכשיו אין הפנימית יכולה להסתלק עצמה ולהסגיר את פתחה ולטלטל בחצרה דהא ליתא לעירובה גבה. וא"כ היא אסורה לטלטל במקומה וכשהפנימית אסורה במקומה אסורה גם החיצונה. אבל אם היו נותנין העירוב בפנימית החיצונה הוא דמתסרא בשכחה של אחד מן הפנימית ואין הפנימית מיתסרא בשכחה של אחד מן החיצונה דהא הפנימית אחדא לדשא ומשתמשא:

ואם היו החצירות של יחידים. שאין דר בכל אחת אלא אחד א"צ לערב זע"ז וכדי שלא יאסור הפנימי על החיצון חבירו. אלא כל אחד משתמש בחצרו ואין הפנימי אוסר על החיצון אע"פ שיש לו דריסת הרגל עליו משום דרגל המותרת במקומה הויא וקא סתים לה הכא כהת"ק שרגל המותרת אינה אוסרת:

גמ' אמר ר' יוסה דר"ע היא. הא דקתני בבבא דסיפא דרישא שאם עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית שתיהן אסורות אליבא דר"ע היא דאיהו ס"ל דריסת הרגל שיש להפנימית על החיצונה אוסרת אותה ואפי' עירבה החיצונה נאסרת מחמת הפנימית שלא עירבה ודריסת רגלה עליה. ואע"ג דר"ע ס"ל אפי' רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה כדקתני עירבה זו לעצמה וכו' ס"ל לר' יוסה דמפרשינן הכל אליבא דר"ע ולא זו אף זו קאמר לא זו דרגל האסורה במקומה אוסרת אלא אף זו רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה:

אמר ר' לא בשם ר' ינאי דריסת הרגל אסורה ואוסרת. כלומר דר' אילא פליג על האי אוקימתא דר' יוסה אלא דהך בבא אף כהת"ק אתיא דלא פליג ת"ק אדר"ע אלא ברגל המותרת במקומה שאינה אוסרת אבל הכא מכיון שדריסת הרגל דאסורה היא שהפנימית אסורה במקומה ואוסרת על החיצונה אפי' להת"ק כדפרישית במתני':

שכח אחד מן החיצונה וכו'. וקתני בסיפא נתנו עירובן במקום אחד ושכח אחד בין מן הפנימית בין החיצונה שתיהן אסורות ומפרש לטעמא דהך בבא והדר מדייק עלה:

שכח אחד. כלומר שהרי אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב טעמא דשתיהן אסורות לפי שהחיצונה אסורה שלא עירבה נקראת שזה שלא עירב עמהן אוסר ונמצא שבטל העירוב והפנימית אסורה שנתנו עירובן במקום אסור והיינו בהחיצונה וכדפרישי' במתני' דמיירי שנתנו עירובן במקום א' והיא החיצונה והרי היא מקום האסור וא"א להפנימית לסגור פתחה ולהשתמש שאין עירובה אצלה:

והפנימית אסורה שנתנו עירובן במקום אסור. ולקמן מדייק עלה:

שכח אחד מן הפנימית וכו'. ואם שכח אחד מן הפנימית ולא עירב אם כן הפנימית אסורה שלא עירבה נקראת וחיצונה אסורה מחמת הפנימית שנתנו עירובן במקום אסור ושדריסת הרגל אוסרת וכלומר אף דבלאו הכי אסורה הפנימית שלא עירבה לטפויי למילתא נקט חדא דהפנימית אסורה מכח שנתנו עירובן במקום אסור ואין עירובה אצלה ודריסת הרגל שלה שאסורה במקומה אוסרת להחיצונ' ועוד שהרי לא עירבה וכדאמרן:

שכח. אמר מר שכח אחד מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות ומדייק ניחא שהחיצונה אסורה שהרי לא עירבה נקראת מחמת זה שלא עירב אלא הפנימית למה אסורה אם מפני שנתנו עירובן במקום אסור והיינו בחיצונה הרי לא נתנו עירובן במקום אסור דקס"ד דהואיל וכולן עירבו חוץ מאחד לאו מקום אסור מיקריא אלא שתאמר מפני שדריסת הרגל אוסרת הרי אין כאן בפנימית דריסת הרגל אוסרת ומ"ט אסורה הפנימית:

אמר ר' יוסה. היינו טעמא מכיון שנתנו במקום אחד נעשו כולן רשות אחת וכלומר לא תימא דטעמא שנתנו במקום אסור ומדייקת עלה כדסלקא דעתך אלא דהכא מכיון שנתנו עירובן בחיצונה נעשה הפנימית והחיצונה כולן רשות אחת וא"כ אי אפשר להפנימית לטלטל במקומה שהחיצונה אוסרת עליה אע"פ שאין להחיצונה דריסת רגל על הפנימית מ"מ מכיון שהכל רשות אחת ובחיצונה שכח אחד ולא עירב גם הפנימית אסורה:

אין תורת חצר לעכו"ם וכו'. כדמפר' ואזיל:

שאם היה שרוי בעליונה את מורידו לסור. כלומר שהעכו"ם דינו אם הוא דר בפנימית כרבים הוא ואוסר על החיצונה ואפי' יש בית ועליה באותו חצר והנכרי דר בעליה ויש לו דרך מהעליה לחוץ את מורידו רואה אתה כאילו הוא דר למטה ויש לו דריסת הרגל על החיצונה כדי לאסור על החיצונה:

אין תורת דקה לעכו"ם. שבישראל הדין הוא שאם א' עשה דקה והוא איצטבא לפני פתחו לסימן שסילק עצמו מן החיצונה ואין לו דריסת רגל עליה מהני כמו דין הדקה של בני המבוי אבל עכו"ם אין לו תורת דקה שאפי' עשה דקה לפני הפנימית שהוא שרוי בתוכה את מוציאו כדי לאסור על החיצונה ולפי שאין סילוקו של העכו"ם סילוק שהיום הוא מסתלק ולמחר חוזר בו עד שישכיר רשותו דבהא לא חיישינן שיחזור בו מכיון דנקט דמי:

יש תורת חצר לעכו"ם וכו'. כלומר דאף על גב דאמרינן אין תורת חצר לעכו"ם לענין שאם דר העכו"ם יחידי בפנימית כרבים מיחשב ואוסר על החיצונה היינו דוקא שיהיו שני ישראלים בחיצונה. אבל אם ישראל אחד דר בחיצונה אפי' אם היה ישראל ועכו"ם דרים בפנימית אינו אוסר על החיצון שהרי לעולם אינו אוסר העכו"ם עד שיהיו שניהן ישראל דקיי"ל כרבי אליעזר בן יעקב דריש פרקין וא"כ מאי מהני שהישראל דר עמו בפנימית הא בעינן שנים ישראל ולענין זה יש תורת חצר לעכו"ם שצריך שיהיו שני ישראלים דרים בחיצונה:

ר' בא בשם רב יהודה מי שיש לו דקה לפנים מביתו. כלומר שעשה דקה לפני ביתו גב ה עשרה טפחים בישראל אינו אוסר על בני החצר לפי שבזה סילק עצמו מהן. והוא הדין שאם א' דר בעליה ואחד דר למטה מהני הדקה לסלק עצמו ואין בעל העלייה אוסר עליו דלהכי נקט גבוה עשרה טפחים:

ובעכו"ם אוסר. שאין תורת דקה לעכו"ם כדאמרינן לעיל. והא דהדר נקט להא משום דרמי לדר' בא מדידיה אדידיה כדלקמן:

מיחלפא שיטתיה דר' בא. על הא דקאמר בישראל אינו אוסר פריך דהא תמן לקמן בפרק חלון בהלכה א' קאמר ר' בא בשם רב יהודה דקאמר משמיה דשמואל בכותל שבין שתי חצרות שהקיפוהו סולמות מכאן ומכאן כלומר אפי' הקיפוהו בסולמות משני צדדיו לחצר זו מכאן ולחצר זו מכאן לא אמרינן שע"י הסולמות שיכולין עכשיו לעלות ולירד מזו לזו נעשין החצרות כאחת ומערבין אחד אלא אפי' כן מערבין הן שנים כל חצר וחצר לעצמה ואין מערבין אחד אלמא דסולמות לא מהני ולא מידי ואמאי קאמר הכא דמהני דקה לסלק עצמו ואפי' מזה שדר עמו בעליה:

אמר ר' יוסי בר' בון. שאני היא דתמן על ידי הסולמות הן נידונין כפתחים. כלומר וכי הן נידונין כפתחים כדקאמ' ר' יוסי בר' בון גופיה לקמן שם דמיירי בשלא כיונו הסולמות זה נגד זה ומכיון שלא כיונו נעשו כפתחים בתמיה שאם היה הסולמות מכוונין זה כנגד זה והיה נוח לעלות ולירד מזי לזו היו נידונין כפתחי' שבכותל שהדין בזה שמערבין שנים ואם רצו מערבין אחד אבל מכיון שאינן מכוונים אינם כפתחים ומערבין שנים ואין מערבין אחד:

ברם הכא. בדקה דרך העליונים לירד למטה ואין דרך התחתונים לעלות למעלה וכלומר דהא בלאו הכי אין התחתון הדר למטה אוסר על הדר בעליה שאין דרך התחתונים לעלות למעלה אלא בעל העליה הוא שאוסר על הדר למטה לפי שדרך העליונים לירד למטן שכשרוצה לילך לרה"ר צריך לירד ולעביר דרך עליו ואיסר עליו והלכך כשעשה זה הדר למטה דקה גבוה עשרה מראה הוא בכך שאינו רוצה שיעבור דרך עליו ומסלק עצמו ממנו ולפיכך אין בעל העליה אוסר עליו:

הדרן עלך הדר עם הנכרי