מתני' חלון שבין שתי חצרות. והוא רחב ארבעה על ארבעה ובתוך עשרה טפחים מלמטה ומפרש בגמ' דלאו דוקא שכולו בתוך עשרה אלא אפי' כולו למעלה מי' ומקצתו בתוך י' דמדהדר תני בסיפא פחות מד' על ד' או למעלה מי' וכו' הא ממילא ידעינן לה מהרישא אלא הא קמ"ל דברישא אפילו מקצתו בתוך עשרה הוא:

מערבין שנים. זו לעצמה וזו לעצמה וכל אחת בפני עצמה היא שמותרת:

ואם רצו. לערב עירוב אחד שיהיו מותרין לטלטל מזו לזו מערבין דהואיל שהחלון שביניהן מקצתו בתוך י' והוא רחב ד' על ד' ניחא תשמישתא דידהו אהדדי:

פחות מד' על ד'. לאו כפתח הוא שאינו כמקום חשוב או שהיא כולו למעלה מי' הואיל ואין מהחלל כלום בתוך העשרה לאו פתח הוא ומערבין שנים שאפי' לא יהיה כל גובה הכותל יותר מי' מחיצה מעלייתא היא ואין מערבין אחד ואסורות זע"ז להשתמש דרך ראש הכותל ודרך אותו חלון ודרך חורין וסדקין וכל זה דוקא בחלון שבין ב' חצרות אבל בחלון שבין ב' בתים אפי' היה למעלה מעשרה אם רצו מערבין א' דביתא כמאן דמליא דמי והוא שיהיה בו ד' על ד' וכן בחלון שבין בית לעלייה ואף על פי שאין ביניהם סולם ויש בו ד' על ד' אם רצו מערבין עירוב אחד:

גמ' הסריגים. שעושין לפני החלונות כעין מחיצה שתי וערב:

ממעטין בה. לענין שבת שאם היה רחב ד' על ד' ועשה סריגין אפי' במקצתו ממעטין מכשיעור ומערבין שנים ואין מערבין אחד:

אבל לא לענין חזקות. שאם החזיק בחלון שבכותלו לפני חצר חבירו וכדתנן בפ' חזקת הבתים שלחלון הצורות וזהו שראשו של אדם יכול ליכנס בתוכו יש לו חזקה ואין בעל החצר יכול לבנות כנגד החלון ואם עשה סריגים לפניו אין ממעטין מכשיעור ומפני שיכול הוא להסיר הסריגים משם בכל עת שירצה וא"נ מפני שיכול לראות לחצר חבירו דרך הסריגים. ומשהחזיק בזה הוי חזקה אבל לענין שבת ממעטין שאין יכול להסירם בשבת ולא ניחא תשמישתא:

קש ותבן. שנתנו לפני החלון אין ממעטין בה דסתם תבן אינו מבטלו ועתיד להסירו משם ואפי' בשבת יכול הוא להסירו אם ראוי הוא ואינו מוקצה אבל עפר וצרורות מסתמא מבטלו ואינו מסירו וממעטין בו:

עלו בה עשבים. לפני החלון אין ממעטין בה:

היך מה דאת אמר בחלון שבין ב' חצרות. אם דכותה הדין הוא גם בחלון שבין ב' בתים וכן אם דכותה בחלון שבין ב' גגים ומערבין דרך הגגים והשיב להם אין שכך הוא הדין:

מהו לערב דרך לולים. אם לול פתוח מן הבית לגג אם יכול לערב דרך הלול עם הבית שבצדו:

מחלוקת רב ושמואל. כלו' ענין הבעיא זו תליא במחלוקת דרב ושמואל דפליגי לקמן בריש פרק כל גגות דתנינן כל גגות העיר רשות אחת ולשמואל דאמר עד בית סאתים הוא דמטלטלין מגג לגג ולא יותר. וא"כ משכחת לה שמה שהוא יותר מבית סאתים שאין מטלטלין בו. וצריך עיירוב ומערב דרך הלול שבגג עם הבתים. אבל לרב דס"ל שמטלטלין בהן אפי' כור או כוריים והכל רשות אחת היא. אינו יכול לערב דרך הגגין שהן רשות אחת וחכ"א כל אחד רשות לעצמו רב אמר אין מטלטלין אלא בארבע אמות ושמואל אמר מטלטלין בכולו. וה"פ רב אמר אין מטלטלין לרבנן בגג הסמוך לחבירו אלא בארבע אמות דכיון דכל אחד רשות לעצמו והן פרוצין זה לזה ה"ל רשות הפרוץ במלואו למקום האסור לו דאסור ושמואל סובר שמחיצת הדיורי' שמבדילות למטה אמרינן בהו גוד אסיק למעלה ומפרידים ביניהן וה"ה כאן לרב אין מערבין ולשמואל מערבין דכי היכי דאמרינן גוד אסיק ה"נ אמרינן גוד אחית כנ"ל וכן הוא בבבלי פרק כל גגות:

לא סוף דבר. לאו דוקא שצריך שיהא כל החלון בתוך עשרה:

מקצת. אפילו משהו:

צ"ו טפחים. שכן ההיקף ממרובע של ארבע אמות עולה שכל צד מחזיק כ"ד טפחים הרי לכל צד כ"ד טפחים שכל אמה ששה טפחים:

ה"ג היתה עגולה והיה בו היקף יותר מצ"ו ממעטין בכלים. את החלון כדי שיהו מערבין שנים ועירבה כל אחד לעצמה:

אין ממעטין בכלים. כדמפרש טעמא לקמיה שמא ישכח ויטלטלנו בשבת דקיי"ל כל הכלים נטלין. וכשהוא נוטלן נעשה הכל כרשות אחת ואוסרין זה על זה:

הורי ר' יוחנן בר מרייה למיכבוש עלוי כוף. כמו כופת של אבנים ואי אפשר לטלטלן בשבת:

תני. בתוספתא פ"ז:

והוא שקבעו. להסולם דאז הוי מיעוט:

הא תני והוא שקבעו. והאיך פליג על סתמא דברייתא:

ר' בא והוא שייחדו לכן. כלומר ר' בא מפרש דהא דתני והוא שקבעו לאו קבעו ממש אלא שיחדו מתחלה לכך דאז לא חיישינן שמא יטלנו משם:

הורי ר' לא. והוא ר' אילא כהדין תניא דברייתא והוא שקבעו וכל הני מיעוטין דהתוספתא מגיבה עשרה הוא דאיירי שאם החלין למעלה מעשרה ומיעט הגובה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד:

צריך שיהא בין שליבה לשליבה פחות משלשה. הא דאמרינן שהסולם ממעט ובשיש לו ד' שליבות דאז הוא ממעט וצריך שיהא בין שליבה לשליבה פחות מג' שבכך הוא נוח לעלות עליו וכן שיהא רחב ד' טפחים דפחות מכאן לא חשיב והעמודים שהן עצי הסולם מצדדיו משלימין הן לרוחב ארבעה:

כופת שהדריגו. שעשה כעין מדרגות בין העמודים מכיפת של אבנים ממעט הוא מגובה י' ופריך מכל מקום וכי אין העמודין שהן בולטין למעלה מן המדרגות משלימין לעשרה ואכתי גובה י' בין שתיהן ומשני נעשית כשליבה עבה וגבוה ואפי' העמודים יוצאין למעלה הן הכל נחשב כמן השליבה והואיל שע"י השליבות והמדרגו' נוח לעלות ולירד ממעט ואין משגיחין על העמודים לענין הגובה:

צריך שיהא. הסולם משוך מן הכותל למטה ארבעה טפחים שהוא כדי מקום חשוב דאי לאו הכי הרי הוא נחשב כבליטת הכותל עצמו:

ר' יעקב דרומייא בעי. הקשה על הא דאמר צריך שתהא משוכה מן הכותל ארבעה טפחים הא פחות נחשב כסתום ודבוק לכותל והא אמרינן לעיל בפ"ק בהלכה ז' גבי מקיפין ג' חבלים וכו' שצריך שתהא המחיצה גבוה עשרה ואם הביא דופן של שבעה טפחים והגביהו מן הארץ פחות מג' מותר דהוי מחיצה עשרה א"כ תמן את אמר כל פחות מג' כסתום והכא את אמר כל הפחות מארבעה כסתום. והאי ומחצה הכתוב כאן מיותר הוא וכן לא גריס להא דלעיל:

אין את בעי מקשיא הכין קשי. כלומר דמהדר הש"ס דהא דמקשית לק"מ דכאן לאו טעמא משום לבוד הוא אלא משום דמקום חשוב בעינן שאז הוא ממעט ואם את רוצה להקשות ולפלפל באותו ענין בעצמו בהאי דדופן דלעיל בפ"ק כן אתה צריך להקשות וה"ג לעיל הביא דופן של ז' טפחים וכל שהוא והגביהו מן הארץ ב' טפחים חסר כל שהוא וכגון שהעמיד את הדופן ברחוק טפח מן החבל שעל גביו שאע"פ שיש כאן י' טפחים בין הכל מ"מ איכא למיבעי אם אמרינן לבוד משתי רוחות מכיון שיש כאן חלל למעלה ולמטה ומהו. וקאמר דיבוא הדין הזה כהאי דאמר ר' יוחנן לעיל בפ' הזורק גבי חולית הבור והסלע שהעומד והחלל מצטרפין הן לרוחב ד' טפחים ואפי' בשני חללים מכאן ומכאן ובלבד שיהא העומד מרובה על החלל וה"נ כן שאפי' משתי רוחות אמרינן לבוד:

מתני' כותל שבין ב' חצרות גבוה י' ורחב ארבעה. בגמ' קאמר דהאי רחב ד' דקתני לאו משום הך דרישא קתני שאפי' אינו רחב ד' הוי מחיצה בגובה עשרה ומפסיק בין שתי החצרות אלא משום הסיפא נקט לה היו בראשו פירות וכו' ובלבד שלא יורידו למטה דחשיב לי' רשותא באנפי נפשה ואינו בטל לא לגבי זה ולא לגבי זה מכיון דרחב ארבעה. אבל אם לא היה רחב ד' הוי מקום פטור ומותר לכאן ולכאן להוריד למטה להבתים:

ובלבד שלא יורידו למטה. היינו להוריד ולהביא להבתים דהכותל הזה כגג הוא וגגים ובתים שתי רשויות הן אבל להוריד לחצר שרי דגגות וחצרות רשות אחת הן:

מפני שהוא כפתח. שבין ב' חצרות לפיכך אם רצו מערבין אחד. יותר מכאן הוי כפרצה ונעשו כרשות אחת ומערבין אחד ואין מערבין שנים כל אחת לעצמה דמכיון דכרשות אחת הן אוסרין אלו על אלו:

גמ' ולמה לי רחב ארבעה וכו' אלא בגין מתני' הדא דבתרא. שדוקא אלו עולין וכו' ולהכי צריך רחב ד' כדפרישית במתני'. לא היה רחב ארבעה. מהו להוריד לכאן ולכאן:

אסור לכאן ולכאן. דהוי כאויר ששתי רשויות שולטות בו ולא יזיז בו אפילו מלא נימא שאוסרין זה על זה לטלטל ואפילו בראשו ור' זעירא קאמר בשם רב מותר לכאן ולכאן דהוי מקום פטור ובטל לכאן ולכאן להיתירא:

מחלפא שיטתיה דרבי בא תמן אמר. גבי כותל בר"ה גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ומוקף הוא לכרמלית וזרק ונחה על ראשי מחיצות חייב אלמא הוי רשותא באנפי נפשה ולמיחייבא עליה:

והכא אמר הכין. בתמיה שאסור לכאן ולכאן ששתי רשויות שולטות בו ומשני תמן שהקיפו לכרמלית ואת רואה אותה כאלו מלא עפר וצרורות כלומר דכמאן דמליא דמי הלכך מחייב בזורק ונחה על גביו אבל הכא במפסיק בין שתי חצרות מה אית לך למימר:

תדע לך דאמר ר' אחא ור' חנינא בשם ר' יוחנן וכו' שהן גבוהין עשרה ואינן רחבין ארבעה מותר לכאן וכו'. כצ"ל דזה הוי מקום פטור:

ובלבד שלא יחליף. המשא של רה"ר לרה"י והשתא לר' יוחנן נהי דפליג עליה דרב בהא דס"ל דמכיון שאין רחב ד' בטל הוא לכאן [ולכאן] הא מיהת קשיא מהאי דכותל בר"ה ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית דהזורק ונח על גביו חייב גם לר' יוחנן אלא ע"כ דשאני התם שאת רואה למקום המיקף כאלו מלא עפר וצרורות:

ר' חנן בעי. גרסינן מתלפא שיטתיה דר' בא תמן אמר וכו'. כלומר דאכתי היא גופה קשיא דכמו דהתם אמרינן את רואה אותו כאלו מלא עפר ואוף הכא בכותל שבין ב' חצרות נימא נמי כן:

שמענו מחיצות ברשות היחיד. בתמיה שמענו מחיצות ברשות הרבים כלומר דבכותל העומד ברשות הרבים גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה כדאיירי התם שפיר הוא דמכיון שעושה מחיצה לאחרים שהכרמלית שמוקף מאותו הכותל נעשה רשות היחיד ואם כן לעצמו לא כל שכן דכמחיצה הוא ואף על פי שאינו רחב ארבעה אבל הכא שהכותל הוא בין החצרות ושתיהן רשות היחיד הן וכי הכותל הזה גורם לרשות היחיד דנימא כמאן דמליא דמי:

כותל שהקיפוהו סולמות מכאן ומכאן וכו'. וכדמפרש ר' יוסי בר בון דמיירי שאין הסולמות מכוונין זה כנגד זה ומכיון שלא כיוונו נעשו כפתחים בתמיה שאם היו מכוונין הרי הן כפתחים והיה בדין שמערבין שנים ואם רצו מערבין אחד אבל מכיון שאין להן דין פתח מערבין שנים ואין מערבין אחד:

תני כל כובשי כבשים. כל כבשים שהיו במקדש והן המעלות שהיו שם בין הגדולים ובין הקטנים היו בזה החשבון שבמשך ג' אמות היה מתלקט אמה גובה וזהו עלה אמה וכנס שלש:

חוץ מכבשו של מזבח. שהיה ל"ב אורך ועולה החשבון כמתלקט עשרה טפחים מתוך שלש ושליש אצבע לפי שהמזבח עשר אמות גבהו עם הקרנית וכיבושו ל"ב אמות ואיידי דאיירי בסולמות ומעלות מייתי לה הכא:

עשה מסתווה על פני כל הכותל. במשך הגובה עשה איצטבא ואיצטבא על גבי איצטבא ועל פני כולו ואפי' יש בו רוחב ד' טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד דכה"ג לא הוי מיעוט משום שזהו כעושה כותל אצל הכותל:

ארבע אמות אם לא הוה על כל פני הכותל אלא במשך ד' אמות מהרוחב שלו הוי מיעוט ומערבין אחד ואין מערבין שנים:

הדא דאת אמר. באיצטבא גדולה:

אבל בקטנה ברובה. אם היא על פני רוב הכותל הוי מיעוט ומפרש איזו היא וכו' כל שרובה יותר מעשר בעשר כלומר כל שרוב האיצטבא מחזקת במשך הכותל יותר מעשר או בעשר זה גדולה וכל שהוא פחות מעשר קטנה היא ונידונית ברובה:

באמצע. אם עשאה באמצע הכותל אבל אם העמידה מן הצד לא בדא אמרו כן. ואיזהו צד ואיזהו אמצע:

נימר. דכך הוא אם יש שם עומד ארבעה שנשתייר מקום ארבעה בכותל פנוי זהו אמצע דלא באמצע ממש בעינן. ואם לאו שהעמיד האצטבא לצד אחד עד שלא נשתייר שם עומד ארבעה פנוי והיינו מן הצד:

מתני' חריץ. ארוך שעובר בין שתי חצרות ומפסיק על פני כולו ביניהן והוא עמוק י' ורחב ארבעה דאלו פחות מארבעה נוח לפסעו משפתו אל שפתו:

אפילו מלא קש או תבן. דסתם תבן לא בטיל ועתיד הוא ליטלו. ובתבן שניטל בשבת איירי שאינו מוקצה:

מלא עפר או צרורות. וסתמן מבוטלין הן הלכך ממעטין ומערבין אחד ואין מערבין שנים:

גמ' הא תבן לבטלו לא ביטל מתני' דלא דר' יוסי. כלומר דמדייק הש"ס מדלא מחלק במתני' אלא בין תבן לעפר ולא מחלק בתבן גופיה דלפעמים אפילו לא ביטלו בפירוש אפ"ה מבוטל הוא וכגון שאין עתיד לפנותו לאיזה זמן והיינו תבן לבטלו דקאמ' הש"ס כלומ' שנתן שם לשלא יפנה אותו לזמן ומדלא מחלק הכי ש"מ דס"ל לתנא דמתני' שאם נתן שם תבן לבטלו לאחר זמן לא ביטל עד שיבטלנו בפי' א"כ מתני' דלא כר"י דתוספתא דאהלות בפ' ט"ז ומייתי לה לקמן דס"ל תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כעפר סתם ובטל ואדינא דמתני' דפ' ט"ו דאהלות תני עלה דתנינן שם בית שמלאוהו עפר או צרורות וביטלו ויש שם טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת לפי שטומאה רציצה היא שאין לה חלל טפח וס"ל להאי תנא דאפי' עפר צריך שיבטלנו בפירוש ומכ"ש תבן וכהאי תנא דמתני' גבי תבן ור' יוסי פליג עליה בברייתא וס"ל תבן ואין עתיד לפנותו ועפר סתם שוין הן ומבוטלין וא"כ נהי דסיפא דמתני' בעפר מצית לאוקמיה כר' יוסי רישא דמתני' דלא כר' יוסי:

דברי הכל היא. הרישא דתבן שעד שיבטלנו בפירוש בעינן ומה דאמר ר' יוסי התם בתבן שבללו בעפר איירי והרי זה אינו ראוי כלל לא משום תבן לחוד ולא משום עפר לחוד ואינו ראוי אלא לטיט כשיצטרך לכך ובהא הוא דקאמר ר' יוסי דסתמו בטל הוא:

יש תבן שהוא כעפר וכו'. תוספתא הוא שם ודברי ר' יוסי הן:

חיפהו מחצליות. להחריץ ביטל ומתמה הש"ס איתא חמי בא וראה מאי האי דקאמרי הרי אפי' מלאוהו מחצלות לא ביטל דכי גרע מחצלות מתבן וחיפהו מחצלות בטל בתמיה אלא דלאו מילתא הוא:

מלאוהו חריות של דקל צריכה. הא ודאי צריכה למיבעי דאיכא למימר שנתן אותם שם כדי לסתום החריץ ואיכא למימר נמי שעתיד לפנות וליטלן לעצים ועד שיבטל אותן בפירוש:

ואפי' רוק. ולקמן בפ' כיצד צולין דאיתא נמי להא גריס ואפי' רק ובפ"ט דנזיר בהלכה ב' גריס ואפי' ריק והיינו הך ולישנא קלילא הוא וכמו רקיק חררה דקה ורכה ואהתם קאי דקאמ' שם לענין טומאה בבית ויש חלון בין בית לבית ובו פותח טפח שמביא את הטומאה לבית האחר ואם נתן בחלון דבר המבטלו בטל וממעט בפותח טפח וס"ל לר"ל דרקיק שנתנו בחלון ג"כ ממעט דמתוך שהוא דק נרקב הוא מלחות שבחלון ונמאס ומסתמא מבטל ליה:

נתן עליו נסר. כעין גשר משפתו לשפתו והוא רחב ד' הוי כפתח:

וכן שתי כצוצריות. הבולטין מן החצרות ויוצאות לרה"ר והן זו כנגד זו ונתן נסר רחב ד' מזו לזו:

פחות מכאן. מרוחב ד' שאינו נוח לעבור עליו מערבין שנים ואין מערבין אחד:

אית תני מערבין שנים ואין מערבין אחד. אפחות מכאן דגבי נסר קאי דאית תני כדתנינן במתני' ואיכא דתני איפכא מערבין אחד ואין מערבין שנים וקאמר דמ"ד מערבין שנים וכו' מפרש לפחות מכאן דקתני בנסר הוא שאם הנסר פחות מרחב ד' כדפרישית במתני' ומאן דתני איפכא האי פחות מכאן לדידיה אחלל הוא דקאי שאם רוחב החלל של החריץ פחות הוא מד' ונוח הוא לפסעו מערבין אחד ואין מערבין שנים:

מתני' מתבן. מקום גדיש של תבן מפסיק על כל פני רוחב החצרות וגבוה י' טפחים הוי כמחיצה:

אלו מאכילין. שמעמידין את בהמתן סמוך לגדיש מכאן לאכול מן התבן ואלו מכאן ולא חיישינן דילמא יתמעט התבן מעשרה טפחים והוי ליה חדא רשותא ואסרי אהדדי ואינהו לא מסקי אדעתיהו ומטלטלי בחצר משום שאפי' אימעוט לא הוי מיעוט לדונם כרשות אחת עד שיתמעט יותר מעשר דעד עשר פתחא הוה ואין הבהמה ממעטת באכילתה כל כך בשבת אחת ודוקא שיעמיד את הבהמה שתהא אוכלת מעצמה אבל להאכילה בידים לא שאפי' לא יתמעט ביותר מעשר אמות אין לו ליטול ממקום שנתמעט שהרי נוטל תבן מרשות חצרו של חבירו:

נתמעט התבן מעשרה טפחים. בגובה על כל פני אורך החצר או במשך אורך יותר מעשר אמות מערבין אחד אם נתמעט בחול שהרי הכל נחשב כפרוץ ואין מערבין שנים:

גמ' כיני מתני' אלו ממלאין קופתם וכו'. כלומ' דר' אלעזר מפרש למאכילין דמתני' שאפי' בידים ממלאין הן קופתם ומאכילין לבהמתן דס"ל דלא חיישינן למידי:

כד הוינן יתבין קומי מנחם. ללמוד הימנו הוינן אמרי' דלא כר' אלעזר שאסור ליטול בידים וליתן לתוך קופתו דהוי כסותר אוהל וכדמסיים ואזיל שלא תאמר אין זה כסותר אוהל אלא כסומך אהל שלא יפול ושאם היה התבן מרודד ויוצא מן צדדי המתבן שהוא כסומכו לצדדי הקופה. כלומר שבנטילתו להקופה סומכו בצדדיה שלא יתפזר התבן יותר וה"ז אינו כסותר קמ"ל:

עשאו לסדין. כמו לצדין כלומר שעשה להצדדין וסמכו לכסא שנתן בצדי המתבן שלא יפול מהו:

נאמר כאן לשעה. מותר דלא הוי כמעמיד ועושה המחיצה וכאן לשהות שיתקיים כך אסור:

תני וכו'. בתוספתא פ"ו:

נתמעט התבן מעשרה טפחים. בחול שניהם אסורין עד שיערבו כאחת:

חריץ שבין שתי חצרות. כלומר וכן אתה אומר בחריץ שבין ב' חצרות ובגוונא שצריכין לערב (אחד) אם רצה אחד לבטל רשותו הוא אסור וחבירו מותר:

הדא אמרה שאין מבטלין מחצר לחצר. דהא קתני לסתום את פתחו ולבטל רשותו דמשמע דמחמת שהוא סותם פתחו מבטל הוא רשותו הא לאו הכי לא דקסבר האי תנא אין ביטול רשות מחצר לחצר:

הדא אמרה אפי' לא עירבו. יש תקנה לכך ומשום דלקמיה נקט לה:

הדא אמרה אפילו שלא כיוונו. מתחלה לכך יכול היא לבטל רשותו בשבת:

והדא אמרה שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת. דהאי מתבן כרשות בפני עצמה הוא ואין שתי החצרות משתמשות בו לפי שרשות שתיהן שולטות בו:

הדא אמרה לזה בפתח. מכאן ולזה בפתח מכאן ורשות אחד ביניהן שתיהן אסורות בו כדאמרינן בריש פ"ח עד שיסתום אחד את פתחו וכן אתה אומר הדין בבית שבין ב' חצרות ששתיהן אסורות בו:

ודלא כר"מ דאמר בית הנעול אסור. ר"מ דלקמן פ' כיצד משתתפין בהלכה ה' דתנינן המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד עכו"ם ואחד ישראל ה"ז אוסר דברי ר"מ דס"ל אפי' בית נעול אוסר על בני חצר דדירה בלא בעלים שמה דירה והכא דאמרינן אם רצה אחד מהן לסתום את פתחו הוא אסור וחבירו מותר דלא כרבי מאיר:

מתני' כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית. משלו אם ירצה וא"צ לגבות מכל אחד ואחד ואומר הרי זו לכל בני המבוי אלא כשהוא משלו צריך לזכות להן בו ע"י אחר:

ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים כדקתני סיפא מפני שידן כידו ולא הוי זכיה על ידי אחר וכשמזכה צריך הזוכה להגביהו טפח מן הקרקע דאי לאו הכי כל היכא דמנחא ברשותא דהמזכה לא הוי זכיה:

וע"י עבדו ושפחתו העברים. ושפחה עברית לא משכחת לה אלא בקטנה דאלו גדולה כבר יצאה בסימנים ומפני שהקטן שאינו בנו יש לו זכיה לאחרים בדבר שהוא מד"ס:

גמ' תני אין מזכה להן בחבית שבמרתף. ולא טעמו שמא ישכח וישתנה אח"כ מהטעם ולא ידע:

מה אנן קיימין. לשפחה העברית דקתני במתני'. והכי פריך נמי לעיל בפ"ד דמע"ש בהלכה ד' דגרסינן התם לכולה הסוגיא. דקתני התם אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים ולעבדו ולשפחתו העברים הילך מעות אלו ופדה לך מעשר שני זה. וכדי שלא יצטרך להוסיף חומש ומה אנן קיימין לשפחה העברית אם בגדולה זכה עצמה בסימנין וברשותי' מאי בעיא ואם בקטנה הקטן זוכה בתמיה וכי יש זכיה לקטן:

תיפתר. למתני' דמעשר שני כמ"ד בפ"ק דתרומו' הקטן תורם משהגיע לעונת נדרים ומכיון שישנו בתרומה ומעשרות יכול הוא לפדות מעשר שני וכאחר דמי:

א"ל. ר' יוסי:

ואפי' כמ"ד קטן תורם. כצ"ל וכך הוא שם:

קטן זכה. בתמיה דמה ענין זכיה לתרומה:

על דעתיה דרבנן דתמן. בבבל ניחא כדלקמן דסבירא להו דמצינו שיש להקטן זכיה לעצמו ואיכא למ"ד אף לאחרים. דתמן בפ"ה דגיטין בהלכה ט' אמרו בשם רב נחמן בר יעקב שלש מידות אלו בקטן:

כל שנותנין לו אגוז ומשליכו וכו' המוציא בידו. שמוציא איזה דבר ומוסרו לידו כמוציא לאשפה דמי שזה אין לו דעת כלל:

אגוז ונוטלו וכו' גזילו. הגוזל ממנו גזל הוא מפני דרכי שלום שלא יהא כל אחד ואחד חוטפו ממנו:

אגוז וצרור ונוטלו ומצניעו וכו'. שיש לו הבחנה לברור ולהצניע האגוז ולהביא לאחר זמן כשיצטרך:

גזילו גזל גמור. מדבריהם וזיכה הוא לעצמו אם נתן לו אדם איזה דבר אבל אם זיכה אחד דבר לאחרים ע"י אותו קטן לא זכה ואם בא הנותן לחזור בו חוזר:

רב הונא. פליג ואמר כשם וכו' ולרב הונא ניחא:

הכל מודים שאין מתנתו מתנה. מה בנותן הוא משלו לאחרים ויכול לחזור בו דכתיב כי יתן איש ולא קטן:

דברי חכמים. כלומר ולדברי חכמים בגיטין שם דפליגי אדר' יוסי דהתם ולדידהו כדקאמר ר' יודה בן פזי בשם ר' יוחנן שלעולם אין גזילה שגוזלין ממנו מחוור לקרות גזל עד שיביא שתי שערות:

הדא דאת אמר. אדר' יוסי דהתם קאי דסבירא ליה מציאת חש"ו יש בהן גזל גמור. והני מילי להוציא מזה הגוזל ממנו בדין אבל לענין קרבן ולשבועה כדין הגוזל ונשבע ואח"כ הודה לכולי עלמא אין הגוזל ממנו מתחייב עד שיביא הקטן שתי שערות והוא גזל ממנו:

ברם כרבנן דהכא. השתא מסיק להקושיא דלעיל דלרבנן דתמן ניחא הוא וכדאמרן. אבל לרבנן דהכא בא"י דסבירא להו דאף לעצמו אין לו זכיה הדרא קושיא לדוכתיה וכדר' יוסי בעי וכו' וקאמר ר' יוסי בר' בון דירדו לה בשיטת הפיוטות כלומר דמיירי הכא בקטנה כה"ג כהאי דתנינן בגיטין בפ' הנזכר:

הפעוטות מקחן מקח וכו'. והוא כבן שבעה וכבן שמונה דתקינו ליה רבנן משום כדי חייו לפי שהוא יודע בטיב משא ומתן וקטן כזה יש לו זכיה לעצמו מהאי טעמא:

והתנינן. במתני' אבל אינו מזכה וכו'. ולרב הונא פריך דקאמר כשם שזוכה לעצמו כך הוא זוכה לאחרים:

כאן. הא דרב הונא מיירי בתינוק שיש בו דעת כההיא דגיטין:

תמן תנינן. בפ' השואל:

ושילחה לו ביד עבדו בנו ביד וכו'. וקתני התם שאם אמר לו השואל שלח לי ביד עבדך ושילחה לו ומתה בדרך חייב השואל:

לית הדא אמרה וכו'. דגרסינן להא נמי בפ"ק דקידושין בהלכה ג' ואיבעיא להו התם אם העבד יכול לזכות מרבו לאחר והשתא וכי לית הדא אמרה מהאי מתני' דהשואל שהעבד זוכה מרבו לאחר והוי כאלו בא ליד השואל דאי לא אמאי חייב הא יד עבד כיד רבו והויא כאלו מתה ברשות המשאיל:

תיפתר בעבד עברי. מיירי ולא מוכחא מידי להבעיא:

ואפילו תימר בעבד כנעני. ואפ"ה לא תפשוט מידי מהתם דתיפתר באומר לו השואל פתח לה הפתח להדרך והיא באה מאיליה שמיד כשיצאת מרשות המשאיל עומדת היא ברשות השואל:

ותני. בבריי' כן הנהיג' השואל או המשיכ' או שקרא לה ובאת אחריו נתחייב עליה באונסין כדין השואל:

רבי זעירא שמע לה. שאין העבד זוכה מרבו לאחר ממתני' דהכא אבל אין מזכה וכו' ולא ע"י עבדו וכו' מפני שידן כידו וש"מ שאין העבד זוכה כלום מרבו לאחר:

תיפתר כר"מ. מהכא נמי לא תפשוט שאינו זוכה דהאי כר"מ אתיא דאיהו הוא דס"ל יד העבד כיד רבו לעולם:

והתני אשתו. שמזכה הוא ע"י אשתו והשתא וכי אית לך מימר דר"מ היא המתני' הא ר"מ עביד נמי יד אשה כיד בעלה:

תיפתר כהן תנייא. כלומר הא לא קשיא דתיפתר כהאי תנא ואליבא דר"מ דמחלק בין עבד לאשה כדאשכחן דפליגי תנאי אליבא דר"מ אם יד אשה כיד בעלה או לא כדתניא בתוספתא דמעשר שני פ"ג:

אשתו אינה פודה לו מעשר שני. בלא הוספת חומש דיד האשה כיד בעלה והבעלים צריכין להוסיף חומש:

ורבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ אשתו פודה לו מעשר שני. בלא חומש דכאחר חשיבא:

כהן תנייא וכו'. והשתא מצית לאוקמה להמתני' דהכא כהן תנייא דהוא רשב"א בשם ר"מ דס"ל ר"מ עבד יד עבד כיד רבו אבל לא יד אשה כיד בעלה:

נתמעט האוכל. לאח"כ מן השיעור המפורש במתני' דלקמן מוסיף עליו ומזכה ואינו צריך להודיע לבני החצר או לבני המבוי שעירב והוסיף בשבילן לפי שזכות הוא להן וזכין לאדם שלא בפניו:

ואם נתוספו עליהן דיורין מוסיף ומזכה להן וצריך להודיע וכגון שיש בחצר ב' פתחים לב' מבואות דדילמא ניחא להו בהאי ולא בהאי אבל אם אין להחצר אלא פתח אחד להמבוי שנשתתפו בו אינו צריך להודיע להן לעולם:

מהו מודיע הכלה לית הדא אמרה וכו'. דקתני נתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע וקס"ד דהאי נתמעט היינו שכלה לגמרי ומודיע להן שהוא כלה וקתני שאם לא נתוספו עליהן דיורין מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע וא"כ ש"מ מהא שאינו מזכה להן בגופו של אוכל שנשתתפו בו. מתחלה דהרי מכיון שכלה לגמרי ומוסיף ומזכה באוכל אחר הוא מזכה. ומי נימא דמוכחא מהכא שמזכה הוא אפילו כשאינו מגוף האוכל שנשתתפו בו בתחלה ואינו צריך להודיע:

תפתר שגררוהו העכברים. לא שכלה לגמרי אלא שגררו העכברים מקצת ממנו ומכיון שנשתייר מגופו של האוכל מוסיף ומזכה וא"צ להודיע:

מתני' כמה הוא שיעורו. של האוכל שמשתתפין בו:

בזמן שהן מרובין. שהן מי"ח בנ"א ולמעלה שיעורו מזון ב' סעודות לכולם. ומזון ב' סעודות היינו י"ח גרוגרות לפי שהן כששה ביצים בינונית וכל ביצה נחשבת ג' גרוגרות ומי"ח בנ"א ולמעלה אפילו הן למאות ולאלפים השיעור הוא מזון שתי סעודות:

ובזמן שהן מועטין. שהן י"ח או פחות השיעור הוא כגרוגרת לכל א' וא' ולפי שהגרוגרת הוא שיעור לחיוב הוצאה בשבת שיערו בו:

גמ' רב אמר מרובין שבעה עשר. בני אדם פחות מכאן הרי הן מועטין:

כל שאלו יחלקו. להם השתי סעודות ויהיה כגרוגרת לכל אחד ואחד נקראין מרובין. וכלומר מי"ח בני אדם ולמעלה כדפרישית במתני' ופחות מכאן הרי הן מועטין:

הוון. בני הישיבה בעיי מימר דרב ור' יוחנן לא פליגי. אליבא דנפשייהו אלא מה דאמר רב כר"מ הוא דקאמר בפרק דלקמן ששיעור מזון שתי סעודות שאמרו הוא כדי מזונו לחול ולא לשבת דקסבר בחול אכיל אינש בציר משבת ולהקל וה"ה לר' יהודה כדקתני התם וזה וזה להקל אלא דמכיון דת"ק הוא ר"מ נקט אליביה ולאפוקי מדר' יוחנן בן ברוקה ועוד דע"כ בהא נמי מודה ר' יוחנן דבשבת אכיל אינש טפי כדלקמן ולפיכך נקט כר"מ בענין השיעור שתי סעודות לרב וא"כ כשהן שבעה עשר בני אדם אפי' אינו כשיעור שתי סעודות של שבת שהן י"ח גרוגרות. שלעולם משערינן בגרוגרת ושבעה עשר גרוגרות אינן אלא כשיעור שתי סעודות של חול ובהא סגי ומה דאמר ר' יוחנן דבשתי סעודות של שבת משערינן דאכיל אינש טפי והן י"ח גרוגרות כר' יוחנן בן ברוקה כדקאמר שם. דמשערינן בככר הלקוח בפונדיון מהחנויני כשד' סאין בסלע שיהיה שיעור הככר רובע הקב שהוא לוג והוא ששה ביצים שהן י"ח גרוגרות:

כמה הן שירי עירוב. אליבא דר' יוסי דקאמר שירי עירוב כל שהוא מפרש וכמה הוא אם כל שהוא ממש או שיש איזה שיעור לאותו כל שהוא וקאמר דכהאי דאמר ר' יוסי בשם ר' הושעיה על הא דתנינן בפרק י"א דפרה אזוב שהזה בו כשר לטהרת מצורע ותני שם מצות אזוב שלשה קלחים מתחלה לר' יוסי ושיריו שנים וזהו מכאן ואילך דהכא שאם אין בו כמתחלה נקרא שירים. ואוף הכא כן שכל שאין בו כבתחלה נקרא שירי עירוב. ונ"מ לרבנן דפליגי אר' יוסי צריך להוסיף כסתמא דמתני' דלעיל נתמעט האוכל מוסיף ומזכה:

במה דברים אמורים. שצריך שיעור בתחלת עירוב אבל בשירי העירוב שנתמעט משיעורו אפי' נשתייר כל שהוא שפיר דמי שלא אמרו לערב בחצרות אחר שנשתתפו במבוי אלא כדי שלא לשכח את התינוקת מתורת עירובי חצרות שהן אינן משגיחין על השיתוף מבואות ומכיון שכן מקילינן בשירי עירוב בין בעירובי חצרות בין בשיתוף מבואות ואין הלכה כר' יוסי:

מפני מה מערבין בחצרות וכו'. כדפרישית להא לעיל בפ' בכל מערבין בהלכה ב':

מתני' בכל מערבין ומשתתפין וכו'. כדפרישית לעיל בריש פרק בכל מערבין ולר"א מערבין בכל בין עירובי חצרות ובין עירובי תחומין ואם מערב עירובי חצרות בפת א"צ ככר שלימה:

ר' יהושע אומר ככר. שלם הוא עירוב לעירובי חצרות:

אפי' מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה וככר אפילו כאיסר והוא שלם מערבין בו. וטעמא משום שלא יבואו בני החצר לידי מחלוקת אני נותן שלימה והוא נותן פרוס' והל' כר' יהושע ומודה בשיתופי מבואות ובעירובי תחומין שמערבין בכל כדפרי' בפ"ג:

נותן אדם מעיו לחנוני או לנחתום. המוכרין ככרות והן דרים עמו בחצר ואומר לו זכה לי בעירוב כשיבואו בני החצר לקנות ממך ככר לעירוב או יין לשיתוף לבני המבוי תזכה לי באותו מעה שיהא לי חלק בו:

וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו. לפי שאין מעות קונות עד שימשוך ומכיון שלא אמר לו ערב עלי במעה זו לא נתכוין שזה יהא כשלוחו לערב בשבילו אלא שיקנה לו חלקו בעירוב במעה והרי לא קנה שאין מעות קונות ונמצא שזה כמערב במעה אבל אם אמר לו ערב עלי במעה זו הרי נתכוין לעשות שלוחו ולוקח בה פת ומערב עליו והלכה כחכמים:

ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו. שאם אמר לבעל בית אחד הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך ולקח פת וזיכה לו שקנה זה עירוב דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוין זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב עלי:

שאין מערבין לאדם אלא לדעתו. הלכך עד שיהא כעושה אותו שליח לערב בשבילו:

אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בעירובי תחומין. הוא שצריך לדעתו לפי שמפסיד לו העירוב לרוח אחרת ושמא אינו נוח לו אבל בעירובי חצרות מערבין לו אף שלא מדעתו שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו:

גמ' זאת אומרת שאין המעות קונות דבר תורה. אדברי ר"א קאי דדייק ר' אבהו מדנקט רבי אליעזר לחנווני משמע לחנווני דווקא וטעמא משום שהחנוני זה מוכר ככרות לעירוב לכל בני החצר והלכך יכול הוא לזכות לזה שיזכה לחלקו בעירוב בתוך שאר בני החצר הא לאו הכי אלא שנותן מעה לאחד שיזכה לו ע"י מעה זו בעירוב לא עשה כלום שאין המעות קונות והוי ליה כמערב במעה:

מעתה אפילו בא לו אצל החנוני. ולמה לי שנותן לו מעה עכשיו אפילו בא לו אצל החנוני ואמר לו כשיבואו לקנות ממך לעירוב תתן גם כן חלקי ותזכה לי בעירוב אלא לאו דטעמא דר"א שהמעה שנותן לו הוא שקונה לו ונהי דלא מצית לדייק אליבא דר"א דס"ל בעלמא שהמעות קונות ומשום דאיכא למימר דשאני בעירוב שהקילו לו מפני כבוד השבת מיהו מדדייקת הואיל דנקט חנוני א"כ ש"מ דסבירא ליה בעלמא אין המעות קונות והלכך חנוני דווקא א"כ מאי איריא שנתן לו מעה אפי' בא אצלו ואמר לו כך ואני אתן לך המעה אח"כ נמי יזכה לו העירוב אגב שאר בני החצר:

שנייא היא שמא ישכח ויוציאנה. כלומר דהא לא קשיא דאין הכי נמי אפילו בא לו אצל החנוני ג"כ מהני והא דנקט נותן לו מעה משום שכן דרך הוא שזה רוצה שיקבל ממנו עכשיו המעה דחייש שמא ישכח ויוציאנה להמעה להוצאת ביתו ולא יהיה מצוי בידו לשלם לו אח"כ:

לא אמר כן. לדייק הכי מדר"א אלא מדברי חכמים ואיפכא הוא דדייקינן דחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו בחנוני ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו וא"כ זאת אומרת שהמעות קונות דבר תורה והלכך בשאר כל אדם זכו לו מעותיו:

שכן חנוני וכו'. כלו' ואם תאמר א"כ חנוני נמי היינו טעמא דחכמים שאין מודים בחנוני שכן חנוני זה שמוכר לעירוב לשאר בני החצר דרכו להיות מזכה להן ע"י אחר לפי שהוא טרוד ואין לו פנאי לכך וזה שנתן לו המעה שיזכה הוא בעצמו לו לעירוב לא מהני שדעתו היה שהוא יזכה לו ולא ע"י אחר:

שאין מערבין וכו' מתניתא דר"מ. דסבירא ליה על ידי עירוב בחצרות וע"י שיתוף במבואות דצריך דווקא לשתיהן כדאמר לעיל פרק הדר בהלכה ד' וס"ל התם דבין בעירוב ובין בשיתוף צריך שיהא לדעתו בדוקא:

ר' זעירא בשם ר' יוחנן וכו'. גריס להא נמי שם וכדפרישית ע"ש:

מערבין לאדם על כרחו. אם אינו רוצה. לערב נכנסין לביתו ומערבין לו בע"כ. וגרסינן להא בסוף פ"ק דב"ב:

ותני כן. בתוספתא דב"מ פ' י"א כופין בני מבוי זה את זה וכו' וה"ה לעירוב ושיתוף דאי לאו הכי מה מהני להו הלחי והקורה אם א' לא ישתתף עמהם יאסר עליהן:

והתני הרי שאמרו לו לערב והוא אינו ממאן. נכנסין לביתו ומערבין לו בעל כרחו וטעמא מפני שאינו ממאן שלא אמר בהדיא איני רוצה בעירוב הא ממאן כופין בתמיה והכי גריס בהדיא בב"ב שם מפני שאין ממאן. אבל אם היה ממאן לא וקס"ד דהא דר' יצחק אפילו בממאן קאמר:

מתני'. הך ברייתא דמשמע דבממאן לא דר"מ הוא דסבירא ליה אין מערבין לאדם אלא לדעתו:

אמר רבי יוסי בר' בון. דלא היא אלא תיפתר הברייתא כד"ה ואפי' לר' יהודה דס"ל מערבין בחצרות ובמבואות שלא לדעתו וממאן שאני דחוששין אנו שמא הוא צדוקי שאינו מודה בעירוב ולא מהני עירובו שיערבו בעל כרחו:

והתני השוכח ולא עירבו וכו'. ואמאי מזיד אוסר הא מערבין לו בעל כרחו וכלומ' הרי ודאי היו יודעין שבמזיד הוא והיה להן לערב בעל כרחו מע"ש:

אלא משום קנס. ופריך אי משום קנס מעתה יהיה הוא אסור וחבירו מותר ואמאי קתני אוסר ומשני מכיון שיכולין לערב בעל כרחו מאתמול ולא כפו אותו לערב קונסין אותו לחבירו זה ג"כ בשביל כך והא קמ"ל דקתני אוסר:

ולית ליה לר"מ זכין לאדם וכו'. בתמי' ואמאי אוסר במתני' אף בעירובי חצרות שלא לדעתו הא זכות הוא לו:

סבר ר"מ לית הדא זכו. שאם היה רוצה היה לו לערב אלא דלא בעי בר נש דייעול חבריה לביתיה בר מדעתיה שאם יערב עמהן יבואו לביתו והוא אינו רוצה בכך והלכך אין זה זכות לו וביקש לאסור דס"ל בעינן עירוב לדעתו:

א"ל ר' חייה כך שמעתי מאביך. ר' יוסי:

כל מה שאתה יכול להקל בעירובין הקל. וכיון שעירבה עירבה:

הדרן עלך פרק חלון