מתני' כיצד משתתפין בתחומין. אם רבים רוצים להשתתף כאחד בעירובי תחומין משתתפין:

מניח את החבית וכו'. וכלומר ואם אחד מערב על ידי כולן מניח את החבית ומזכה להן על ידי אחר ואומר הרי זה לכל בני עירי:

לכל מי שילך לבית האבל וכו'. קמ"ל דלכתחלה אין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לבית האבל או לבית המשתה של נשואין או להקביל פני רבו או חברו שבא מן הדרך וכיוצא בזה או מפני היראה שרוצה לברוח מפני העכו"ם או הליסטים וכיוצא בזה ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדבר הרשות ה"ז עירוב:

וכל מי שקיבל עליו מבעוד יום וכו'. מפרש בגמרא דהודיעוהו קתני שאם הודיעוהו מבעוד יום ואע"פ שלא קבל עליו אלא משחשיכה הוא שנתרצה בזה העירוב מותר דיש ברירה בדבר שהוא מדרבנן אבל אם לא הודיעוהו עד שחשיכה אינו יוצא בו שאין מערבין משתחשך ובלא מדעתו לא קנה שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדעתו כדתנן סוף פרק לעיל:

גמ' ולא תניתה מזכין. ולא תנינן בתחומין שצריך לזכות להן העירוב אם עירב להן משלו ולמה באמת לא תנינן הכא מזכן וקאמר שמואל דהואיל וכן אשמעינן תנא דמתני' דבדוקא קתני דתמן גבי משתתפין במבוי בפרק דלעיל תנינן מזכה אותן וקמ"ל דצריך לזכות ברם הכא דלא תנינן מזכן א"כ קמ"ל שאינו צריך לזכות בתחומין:

ר' יוחנן אמר. דלאו מילתא היא אלא קל וחומר איכא בדבר והתנא סמך עצמו על הק"ו דמה עירובי חצרות ומבואות שהן מדבריהן ואת אומר מזכן עירובי תחומין שהן מדברי תורה דמיהת יש סמך מן התורה על עירובי תחומין כדכתיב אל יצא איש ממקומו לכ"ש שצריך לזכות להן ובלאו הכי לא מהני:

אתיא דרב כר"י. הא דרב דלעיל בפרק הדר בהלכה ז' דפליג התם עם ר' יוחנן בדין כלים ששבתו במבוי דר' יוחנן ס"ל מטלטלין אותן במבוי אע"פ שלא נשתתפו במבוי משום דקורה מתרת בלא שיתוף לאותן כלים ששבתו במבוי. ורב ס"ל דאין מטלטלין אותן אלא בד' אמות משום דלדעתיה דרב אין קורה מתרת בלא שיתוף. ופרכינן התם על דעתיה דר' יוחנן לאיזה דבר משתתף בכל המבוי וקאמר ר' יוסי בר' בון כדי לעשות כל הרשויות כאחת שיהו מותרין לטלטל אף מן החצרות להמבוי והשתא קאמר הש"ס הכא דאף על גב דפליגי התם בדין כלים ששבתו במבוי מ"מ שמעינן מיהת דשיטתיה דרב אתיא כר' יוחנן דהכא בענין שצריך לזכות בעירובי תחומין שהרי מן הסברא הוא שבכ"מ דאסרי עליה בני המבוי לא יהא צריך לזכות להן דכמו דאינהו אסירי אסור הוא ג"כ ובודאי גמר ומקני להו השיתוף ואפ"ה אמרי' גבי שיתוף שצריך לזכות להן ע"י אחר א"כ מכ"ש בעירובי תחומין דלא אסרי עליה מידי ולא גמר ומקני שצריך הוא לזכות להן ע"י אחר:

אמר ר' יוסי בר' בון וכו'. סיומא דמילתא הוא להכריח דרב כר' יוחנן דהכא וכלומר ואמר ר' יוסי בר' בון לעיל אליבא דר' יוחנן דעיקר השיתוף הוא כדי לעשות כל הרשויות כאחת ואם לר' יוחנן ס"ל הכא דצריך לזכות בעירובי תחומין כמו בעירובי חצירות ומבואות א"כ פשיטא היא דלרב דס"ל לעיל דאפי' במבוי גופיה אסורין לטלטל בלא שיתוף ואפ"ה צריך לזכות דק"ו הוא שבעירובי תחומין ג"כ צריך לזכות כדאמרן והיינו דקאמר אתיא דרב כר' יוחנן בהא:

מתני' כמה הוא שיעורו מזון ב' סעודות לכל אחד ואחד. אם היה גוף העירוב דבר מאכל ואם היה לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות לכל א' וא' ומשום שב' סעודות הוא כדי אכילה בכל יום ויום אחת ביום ואחת בלילה והקונה שביתה צריך מיהת כדי אכילה ליומו:

אלו ואלו מתכונין להקל. כדמפרש בגמרא דר"מ סבר בשבת אכיל אינש פת טפי מכיון שיש לו הרבה מאכלים ורווחא לבסומא שכיח לפיכך משער במזונו לחול ורבי יהודה סבר בחול הוא אוכל פת הרבה מכיון שאין לו הרבה משאר מאכלים ובשבת שיש לו שאר מאכלים מעדנים ממעט הוא מאכילת פת ולפיכך משער בשל שבת:

מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע. בשיעור הככר הלקות בפונדיון כשהחטין נמכרין ד' סאין בסלע וד' סאין הן כ"ד קבין שהסאה ששה קבין והסלע הוא ד' דינרין והדינר ששה מעין א"כ הסלע כ"ד מעין הרי קב לכל מעה ומעה והמעה שני פונדיון וא"כ ככר הנמכר מהחנווני בפונדיון היה שיעורו חצי קב אלא דהתם מסיק בגמרא צא מהן מחצה לחנווני בשביל שכר הטחינה והאפיה לוקח הוא החצי לשכרו ונמצא ככר הלקוח בפונדיון מהחנווני הוא רובע הקב שהוא ששה ביצים שהקב הוא ד' לוגין וכל לוג ששה ביצים וככר כזה הוא שיעור עירוב והוא מזון ב' סעודות לדברי רבי יוחנן בן ברוקה והלכה כמותו:

רבי שמעון אומר משתי ידות לככר. ר"ש ממעט בהשיעור וס"ל שדי לעירוב שיהא שתי ידות מככר משלש ככרות לקב והככר השלם הוא שלישית הקב שהוא שמנה ביצים ושני חלקים מככר כזה הוא השיעור לעירוב שהן חמשה ביצים ויותר וזהו מזון שתי סעודות לר"ש:

חצייה לבית המנוגע. סתם מתני' קאמר לה וכלומר דככר העירוב בין למר ובין למר משערין בחציה של זה הככר לדין הנכנס לבית המנוגע כדתנן בפ' י"ג דנגעים מי שנכנס לבית המנוגע והיה לבוש בכליו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס והוא חצי ככר של עירוב וא"כ לר' יוחנן בן ברוקה הככר הוא רובע הקב שהוא ששה ביצים הפרס המוזכר בכ"מ הוא שלשה ביצים ולרבי שמעון דאמר הככר הוא שלישית הקב שהוא שמונה ביצים הפרס שהוזכר בכ"מ הוא ד' ביצים ואף על גב דלר' שמעון לענין עירוב דקאמר שתי ידות לככר א"כ יש בככר שלם שלש סעודות התם הוא דבשיעור העירוב נתכוונו להקל אבל שיעור הסעודה קים ליה דהכי הוא ובעינן שישהא בכדי אכילת פרס שהוא חצי ככר הזה:

וחצי חצייה לפסול את הגוייה. האוכל אוכלין טמאין כחצי פרס גזרו רבנן שתהא נפסל גוייתו מלאכול בתרומה ולר' יוחנן בן ברוקה החצי פרס הוא ביצה ומחצה ולרבי שמעון שתי ביצים:

גמ' ר"מ אומר בחולא דלית ליה מה לוכל וכו'. כלומר בחול שאין לו כל כך מאכלים הרבה לאכול הפת עמהן אוכל הוא מן הפת מעט ובשבת שיש לו מאכלים הרבה ועם כל אחד אוכל הוא הפת נמצא אוכל פת הרבה בשבת ורבי יהודה סבר איפכא דמכיון שבחול אין לו שאר מאכלים הרבה אוכל הוא עת הרבה כדי שביעה ובשבת שיש לו מה לאכול משאר מאכלים כדי שביעה אוכל הוא מן הפת דבר מועט:

ותני כן. על דברי ר' יוחנן בן ברוקה ודברי ר"ש דמתני' קאי ותני בברייתא כן וקרובים דבריהם להיות שוין:

איתא חמי. בתמיה בא וראה מאי קאמר:

אהן עביד עיגולא תרי עשר ביעין. לרבי יוחנן עושה הככר י"ב ביצים שהוא חצי קב ואהן רבי שמעון עושה הככר שמנה ביצים ותימר הכין שקרובין דבריהם להיות שוים:

צא מהן שליש. ליציאה להוצאת הטחינה ושכר האפיה לחנווני אליבא דר"י בן ברוקה ונשאר שמנה ביצים:

נפיק לי' לאילין נחתומייא. המוכרים ככרות חישב להן שיעור ההוצאה דנפקי כהדא דרב הונא בשליש ובלבד שיזהרו בזה השיעור ולא ירויחו יותר:

מתני' אנשי חצר ואנשי מרפסת. מרפסת הוא הבנין שעושין סביבות הבתים בחצר והיא גבוה וארוכה והעליו' פתוחות לתוכה ויוצאין בסולם אחד דרך המרפסת להחצר ומהחצר לר"ה ונקראו הדרים בעלייה אנשי מרפסת לפי שהולכים ויוצאים דרך עלייה:

ששכחו ולא עירבו. אלו עם אלו אבל עירבו אנשי חצר לעצמן ואנשי מרפסת לעצמן:

כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת. כלומר כל מקום גבוה עשרה שיש בחצר כגון תל או עמוד גבוה עשרה נותנין אותו למרפס' ונחשב להן מכיון דהמרפס' גבוה וניחא תשמישייהו ומותרין הן להוציא כליהן מן הבתים שלהן לאותו מקום גבוה אבל לא לבני החצר:

פחות מכאן. שאינו גבוה עשרה:

לחצר. כלומר אף לחצר לפי שכשאינו גבוה עשרה הרי תשמישן שוה ושתיהן שולטות בו ומכיון שלא עירבו אלו עם אלו שתיהן אסורין להוציא שם כלים שבבתי':

חולית הבור והסלע. שפת הבור וכן הסלע שבחצר וגבוהין עשרה נחשבין למרפסת שרשותן שולטות בו דניחא תשמושייהו פחות מכאן אף לחצר וכדלעיל ודין הבור בעצמו נמי כך הוא שאם היה מלא בדבר שאינו ניטל בשבת כגון פירות של טבל וכיוצא בהן הרי הוא כחולייתו ואם הוא גבוה עשרה נחשב למרפסת ולא לחצר אבל אם הוא מלא מים או שאר דברים הניטלין בשבת ואיכא למיחש דלמא חסרו מעשרה כשיטלו מהן ה"ז נחשב למרפסת ולחצר ושניהן אסורין בו עד שיערבו:

בד"א. שכל שהוא גבוה עשרה רשות מרפסת שולטת בו בסמוכה להן:

אבל במופלגת. ד' טפחים מהן וא"כ לא ניחא תשמישייהו אלא בזריקה וזה יכולין ג"כ בני החצר להשתמש כך לפיכך שניהן אסורין להוציא כליהן מן הבתים לשם עד שיערבו:

גמ' ולא של תחתונים הוא. בתמיה. ואמאי כל שגבוה עשרה למרפסת הא מ"מ בחצר הוא ולבני החצר הוא דשייכא:

א"ר יודן זאת אומרת וכו'. כלומר ש"מ ממתני' שאם לאחד תשמישו בנחת היא יותר מלחבירו אף על פי שהדבר הוא של חבירו וכגון חורבה שהיא של ראובן ועומדת בתוך חצר שמעון ושמעון משתמש בה כלו' שתשמישו של שמעון בה יותר בנחת הוא לו משל ראובן מכיון שעומדת בתוך חצירו וסמוכה לו ולראובן הוא רחוקה הרי היא כמי [שהיא] שלו לשמעון לענין שתהא רשותו שולטת בה בשבת והיינו נמי טעמא דמתני' דכל שגבוה עשרה למרפסת לפי שתשמישן בו יותר בנחת היא משל בני החצר:

פשיטא הדא מילתא אם לזה בפתח ולזה בפתח. כגון רשות אחת שהיא בין שתי חצירות ולשתיהן נוח להשתמש בה כמו אם היה פתח לזה ופתח לזה לתוך אותה הרשות כך תשמיש שניהם שוה בה זה פשיטא ששתיהן אסורות להשתמש בו מן הבתים שלהן וכן מן הבתים שבו באותו רשות עד שיערבו יחד החצירות וכי קא מיבעיא לן בשתי חצירות ורשות אחת ביניהן לזה בזריקה ולזה בשילשול כגון שיש איזה תל וכיוצא בו ביניהן וחצר אחת היא גבוה ממנו עשרה ותשמיש שלה על ידי שלשול הוא והחצר האחרת היא נמוכה ממנו עשרה וא"כ תשמיש שלה בו על ידי זריקה הוא מאי מי אמרינן דתשמיש שילשול יותר בנחת הוא מתשמיש ע"י זריקה למעלה ונותנין הרשות לזה שתשמישו בשילשול או דילמא מכיון שמיהת אין תשמיש שתיהן בנחת ממש הוי כמי שלזה בקשה ולזה בקשה ורשות שתיהן שולטות בו מפני שזהו כללו של דבר כל שתשמישן שוה הוא לזה בנחת ולזה בנחת או לזה בקשה ולזה בקשה שניהן אסורין בו עד שיערבו ומהו וקאמר דפלוגתא דרב ושמואל היא דלשמואל נותנין אותו לזה שבשילשול שהוא יותר תשמיש כדרכה מלזה שע"י זריקה ורב אמר לא עשה כלום דהוי כמי שלשניהן בקשה הוא ושניהן אסורין בו עד שיערבו זה עם זה:

מתניתא פליגא על רב. דהא קתני כל שגבוה עשרה למרפסת וקס"ד שאפילו אותו התל או עמוד הוא עשרה מהמרפסת אלא שגבוה עשרה מן החצר וכי לא לזה בזריקה ולזה בשילשול היא מתני' ואפ"ה נותנין אותו להמרפסת וקשיא לרב:

בתוך שלשה טפחים לעליונה וכו'. כלומר לא כדס"ד אלא דהמתניתא מיירי שגבוה עשרה והוא מגיע בתוך שלשה לבני העליונה שהן בני המרפסת ותשמישן בנחת הוא והוא למעלה מעשרה מבני חצר התחתונה ואין תשמישן בו אלא על ידי זריקה ולפיכך נותנין אותו להמרפסת:

מה פליגין רב ושמואל בשוה. כלומר וכי פליגי כשהוא שוה בעשרה לשניהן לזה הוא גבוה עשרה ולזה הוא נמוך עשרה וכדאמרן דהוי לזה בשילשול ולזה בזריקה:

היה שם חורבה. בין שתי החצירות:

נותן החורבה לבעליה. למי שהחורבה שלו ומיירי שהוא יכול להשתמש בה בנחת ולא פליג על הא דר' יודן דלעיל דהתם איירי שאין לראובן תשמיש בנחת בה כמו לשמעון שעומדת בתוך חצירו אבל הכא מכיון שהיא בין שתי החצירות ונוח להבעלים להשתמש בה נותנין אותה לבעליה אף על פי שחבירו ג"כ יכול להשתמש בה דאי לא מאי קמ"ל:

עד כדון במשתמש. בעליה דרך פתחו שפתוח להחורבה אבל אם לא היה לו פתח שפתוח לתוכה אלא שהיה משתמש בה דרך חלון ביתו מאי וקאמר ר' אחא שאפי' כן נותן חורבה לבעליה שהרי מיהת משתמש בה ורשות שלו היא:

היו שלש. חורבות ביניהן זה משתמש בחורבה הסמוכה לו דרך פתחו וזה משתמש דרך פתחו בחורבה הסמוכה לו דלכל אחד ואחד החורבה הסמוכה לו תשמישה יותר בנחת היא לו ולפיכך אינן אוסרין זה על זה אבל האמצעית שתשמישה הוא שלא בנחת לשניהן אסורה היא לשניהן וכדלעיל:

אימתי בזמן שהאמצעית של שניהן. היא דמכיון שהיא של שניהם ותשמיש שניהן שוין בה אוסרין זה על זה אבל אם היתה האמצעית לאחד מן השוק:

זה משתמש. באחת וכו'. כלומר כל א' וא' משתמש באחת הסמוכה לו ובשנית שהיא האמצעית דכיון שאין רשות שניהן שולטין בה אינן אוסרין זה על זה וזה אחד מן השוק אינו אוסר עליהן מכיון דלא דייר בה:

אמר ר' יוחנן העומד והחלל וכו'. גרסינן להא לעיל בשבת פרק הזורק בהלכה ב'. ועיקרא דמילתא הכא היא דשייכא והתם איידי דאיירי בחולית הבור והסלע הוא דמייתי לה כדפרישית שם בלשון הב' והוא העיקר:

העומד וכו'. על הא דקתני במתני' במופלגת ארבעה היא דקאי שהעומד והוא החוליא מצטרף עמו החלל של הבור לארבעה שיהא נקרא מופלגת מן המרפסת ונחשבת להחצר:

והוא שיהא העומד. של החוליא רבה על החלל שאז מצטרף עמו החלל להשלימו לד':

ר' זעירא בעי. מהו עד שיהא העומד רבה דקאמר ר' יוחנן אי בעינן עד שיהא העומד שמכאן ומכאן בשני צדדי הבור רבה על החלל וכדמפרש לה לקמיה להבעיא דר' זעירא:

א"ר יוסי פשיטא ליה לר' זעירא וכו' פשיטא ליה שאין עומד מצד אחד רבה. כצ"ל וכך היא בשבת שם כלומר דר' יוסי מתמה על דר' זעירא דמאי האי דקמבעיא ליה וכי פשיטא ליה להא שאין העומד מצד אחד מצטרף כלומר דלא מהני מצד אחד ולמימר עד שיהא עומד מכאן ומכאן וכ"ת דס"ל דאפשר דבעי' דוקא עד שיהא עומד מכאן ומכאן אכתי קשיא וכי פשיטא ליה שאין העומד מצד אחד רבה בתמיה וכלומר דלא תהני אם הוא רבה מצד אחד בלבד ואמאי לא דמכיון שהיא רבה היא רבה ומהיכי תיתי לומר עד שיהא העומד רבה משני הצדדין:

לא צריכה דלא אפי' העומד השני. כלומר לא כדס"ד בפירושא דהבעיא דר' זעירא דלא צריכה ליה למיבעיא אלא בכה"ג אם אפי' העומד השני מהני אם הוא רבה וכגון שלא היה בתחלה אלא עומד מצד אחד ולא היה רבה על החלל דאילו היה רבה תו לא בעינן טפי אלא שלא היה רבה ואח"כ בא לו עומד השני שעשה לו מצד אחר והכי הוא דקמבעיא ליה מי אמרינן עד שיהא העומד שמכאן או שמכאן רבה בתחילה שאז מצטרף הוא עם החלל ולאפוקי אם לא היה רבה מאיזה צד בתחלה ושוב עשה אח"כ לצד השני דלא מהני אפי' הוא רבה ומטעמא דכיון שבתחילה לא היה בו שיעור צירוף תו לא מהני מה שמוסיף בו אח"כ או שעשאו מצד השני או דילמא מכיון דמיהת השתא איכא עומד שהוא רבה מצטרף הוא עם החלל:

משלשה ועד ארבעה היא מתניתא. מילתא באנפי נפשה היא ואדקתני איזו היא סמוכה כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים קאי דמפרש לה היינו שהוא יותר מג' ועד ארבעה שאם היא סמוכה למרפסת פחות מג' אפי' הוא יותר מעשר במשך הגובה מן המרפסת מותר בני המרפסת להשתמש בה דכל פחות מג' כלבוד דמי וכאילו דבוק למרפסת ורשות אחת היא ואם רחוקה ארבעה אפי' המרפסת פחות מעשר במשך הגובה ממנה אסור דמופלגת היא אלא כן אנן קיימין שהיא סמוכה מיותר (או) מג' ועד ד' ולא ד' בכלל:

בשאין שם תקרה. שאין כיסוי מתקרה על פי הבור אבל אם יש מכסה על פני הבור אפי' גבוה כמה מהחצר של תחתיני' בני החצר היא ולא למרפסת משום שבני החצר יכולין להשתמש בו ע"י שיפתחו ויסירו הכיסוי אבל בני המרפסת אין יכולין להשתמש מלמעלה מפני שהוא מכוסה וצריכין הן לירד ולפתוח והוי להו תשמישן בקשה:

בשאין שם נקב. והא דאמרן שאם תקרה על גביו של תחתונים היא בשאין שם נקב בהתקרה אבל אם יש שם נקב יכולין בני המרפסת להשתמש למעלה דרך הנקב בבור והדר דינא אם היא גבוה עשרה וסמוכה הרי היא למרפסת:

מתני' הנותן את עירובו בבית שער. עירובי חצירות שנתנו בבית שער והוא מקום סמוך לשער החצר ולפני הבתים שיושב שם השומר למנוע רגלי הרבים מחצר או נתנו באכסדרא או במרפסת שלפני הבתים דכל אלו אינן מקום דירה לפיכך אינו עירוב דעירוב במקום דירה בעי':

והדר שם אינו אוסר עליו. אינו אוסר על בני החצר ובבית שער אם הוא של רבים אינו אוסר דכיון שרבים דורסין בו אינו מקום מיוחד ולאו דירה היא אבל אם הוא בית שער של יחיד כגון שני בתים זה לפנים מזה בחצר דהחיצון הוא בית שער של יחיד הואיל ואין רבים דורסין בו אלא יחיד אוסר עליו עד שיתן עירובו אבל לענין הנחת העירוב אפילו בבית שער של יחיד אינו עירוב משום דמיהת יש להיחיד דריסה עליו ובהנחת העירוב מקום מיוחד לרשותו בלבד הוא דבעינן:

בבית התבן וכו'. שהשאיל לו בעל החצר מקום לאלו ה"ז עירוב וכו':

אם יש שם תפיסת יד של בעה"ב. שהניח הבעה"ב לעצמו מקום שם להניח כליו להצניען אינו אוסר עליו זה שהוא דר שם לפי שכשיש להבעה"ב תפיסת יד שם חשיבו הני כאורחים לגביה דבעה"ב ואינם אוסרין על הבעה"ב ודוקא שהניח שם הבעה"ב דבר שאסור לטלטל בשבת כגון טבל ועששיות וכיוצא בהן אבל אם הן מדברים הנטלין בשבת הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר שם תפיסת יד הרי אלו אוסרין עליו עד שיערבו וכן הלכה:

גמ' הדא דאת אמר בבית שער של יחיד וכו'. כדקאמר לעיל פרק הדר בהלכה ה':

אפילו. הניח הבעל הבית שם יתד לתלות בה מנעלו נמי מיקרי תפיסת יד:

אפי' נשתות. כסויי הכלים ודוגמתו בפרק טרף בקלפי בכל יום לא היה לו נשתוק והוא הכיסוי ואפי' טבלא אחת מיקרי תפיסת יד א"נ על בית התבן ובית העצים קאי שאם השאיל לו בעל החצר להניח שם תבן או עצים ה"ז כמקום דירה ואוסר עליו ועלה תאמר אפי' השאיל לו מקום לתקוע יתד וכו' ואפי' נשתות ואפי' טבלא. והשתא שייך שפיר הא דרב אמר והוא שיהא דבר הניטל בשבת ויכול זה להשתמש בו היום והוי כדר שם:

אתא עובדא קומי רב. אם זה הוי כמו יש לו רשות לבא בשבת אע"פ שעכשיו נכנס שלא ברשות ואמר להן מכיון שהוא זקוק ליכנס שם וליתן מים לפני התרנגולים כמו שהוא דבר הניטל בשבת והרי רשות לו שם ואוסר על הבעל הבית עד שיערבו:

לעכבר. שם מקום:

וסמכין על הדא דר' ינאי. דלקמן:

לא אמר כן. שסמכו עליו בלבד להוראת שעה בהא דפוסק כר יהודה אלא כך היו דר"ח וכו' סלקין לעכברי ושמעו מדבית רבי ינאי שקבעו להלכה כר' יהודה דמתני':

מתני' המניח את ביתו. אחד מבני חצר שהניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת:

ה"ז אוסר דברי ר"מ. דקסבר דירה בלא בעלים שמה דירה ורבי יהודה ס"ל לאו שמה דירה:

נכרי אוסר. שמא יבא בשבת והלכה כרבי יוסי. רבי שמעון מוסיף וס"ל שאפילו הלך לשבות באותה העיר אצל בתו וסמוך לחצירו אם הסיע את לבו מביתו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת ה"ז אין אוסר עליהן וכשהולך לשבות אצל בתו מסתמא הוא כך להכי נקט שכבר הסיע מלבו והלכה כר"ש:

גמ' הדא היא דר"מ דר"מ אומר בית הנעול אוסר. כלומר היינו הא דאמרינן בפ' דלעיל בסוף הלכה ד' ודלא כר"מ דאמר בית הנעול אוסר והדא היא דאשכחן דס"ל לר"מ הכי דקסבר דירה אף בלא בעלים שמה דירה ואפילו נעל את ביתו והלך לו אוסר:

יכול לבא ע"י עירובו ועבר ובא. טעמיה דרבי מאיר מפרש דס"ל אף ישראל אוסר וקס"ד משום דס"ל בית נעול אוסר וכדבעי למימר מעיקרא הדא היא דרבי מאיר וכו' וקאמר לא היא דלא תיפשיט מיניה מידי דאיכא למימר דהיינו טעמיה שאפשר שיכול לבא ע"י עירוב שהניח מאתמול א"נ עבר ובא בשבת והלכך אפילו ישראל אוסר ולעולם אף ר"מ ס"ל דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה:

מתני' בור שבין שתי חצירות. תחת עובי הכותל המפסיק בין החצירות והבור חציו בזו וחציו בזו:

אין ממלאין הימנו בשבת. לפי שכל אחד ממלא מרשות חבירו והן לא עירבו זה עם זה:

אא"כ עשו לו. לבור מחיצה גבוה י':

בין מלמטה בין מתוך אוגנו. מתוך אוגנו היינו מלמעלה והוא שהיו תשעה טפחים של המחיצה למעלה מן המים וטפח אחד יורד בתוך המים ובין מלמטה שהיתה המחיצה בתוך המים וטפח אחד יוצא למעלה מן המים כדי שתהא ניכרת רשות זו מובדלת מרשות זו:

לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהן. שמפסיק בין החצירות על פני הבור ואע"פ שאינו נכנס לתוך אוגנו ואין הלכה כרבי יהודה:

גמ' מיליהון דרבנן פליגין. כלומר אשכחן דפליגין בפירושא דמחיצה דמתני' ובהיתירה והן ריב"ל ורב דלקמן דלריב"ל צריך שתהא המחיצה משוקעת במים כמלא דלי ומשלשל הדלי למלאות במקום המחיצה:

ופריך ולא נמצאו שתי רשויות משתמשות ברשות אחת. שהרי א"א שלא ילך הדלי תחת המחיצה ולצד חצר האחרת ואכתי משתמש ברשות חבירו ומשני שיערו חכמים לומר שאין הדלי מהלך ממקום שממלא בו יותר מארבעה טפחים וכשהמחיצה רחבה ד' טפחים תו לא חיישינן למידי:

ר' טבלאי בשם רב אין חורבה למים. כלומר דרב הוא דפליג אדריב"ל וס"ל שא"צ שתהא המחיצה משוקעת במים אלא אף על פי שהיא תלויה ונראית כחורבה ואינה שלימה שאינה נוגעת במים מותר לפי שקל הוא שהקילו חכמים במים א"נ אין חורבה למים אין דין חורבה גבי מים לפי שבחורבה לא התירו לטלטל ע"י מחיצה תלויה ובמים התירו והיינו הך ומפני שאיסור טילטול במים אינן אלא מדבריהם הקילו בהן:

היה שם תקרה. על פני המים רואין אותה כאילו יורדת וסותמת וכן אם היה שם אמלתרא והוא דף מצוייר ואף על פי שאינו רחב כמו התקרה:

מיחלף שיטת רבי יהודה תמן אמר. בפ"ה דביצה גבי האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן רבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש וקס"ד השתא דטעמא דר"י התם לאו משום דבליעי בעיסה ובטולי מיבטלי אלא דה"ק מים אין בהן ממש בכל מקום לפי שהן נדין והולכין ולא שייך קניית שביתה אצליהן אלא כל אדם מותר להוליכן לרגלי מקום שהוא הולך ומכיון דס"ל כן לענין קניית שביתה ה"ה דנימא נמי הכא דהואיל דניידי ואזלו לא תהני המחיצה דמ"מ עריבי מיא תחתיה והוי כממלא מרשות חבירו וקשיא על הא דקאמר רבי יהודה במתני' לא תהא וכו' דמשמע שאפילו הכותל שביניהן סגי למיחשב הפסק בין הרשויות ואמאי הא לדידיה מים אין בהן ממש למיחשבינהו כקביעי ומופסקין מחמת המחיצה:

אמר רב הונא וכו' כלומר דלר' יהודה נמי בהכי הוא דמיירי שהכותל שביניהן בולטת לתוך חלל הבור עד למטה ומכיון דמיהת בתוך תלל הבור איכא הפסק במיא סגי בהכי:

מתני' אמת המים שהיא עוברת בחצר. והמים לעולם כרמלית הן אפילו עוברין ברה"י מפני שהן נמשכין ובאין מן הנהר שהיא כרמלית:

אא"כ עשה לה מחיצה גבוה י'. בתוך אוגניה על פני רחבה במקום הכניסה שהיא נכנסת להחצר וביציאה שיהא ניכר שבשביל המים נעשית ומחיצת החצר התלויה ועוברת על גבה אינה מועלת לה ואע"ג דמחיצה תלויה מתרת במים ה"מ היכא דנראית שנעשית המחיצה בשביל המים כגון מחיצה שבתוך הבור וכן גזוזטרא דלקמן:

באמה של אבל. שם העיר והיתה עוברת בתוך החצירות והיו ממלאין ממנה ע"פ זקנים בשבת בלא תיקון מחיצה:

אמרו לו מפני שלא הה בה כשיעור. שאין אמת המים העוברת ברה"י נחשבת ככרמלית אלא דווקא אם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ואם אין בעומקה עשרה או שאינה רחבה ארבעה ממלאין ממנה בלא מחיצה:

גמ' מתניתא. דקתני שצריך מחיצה בכניסה וביציאה באמת המים שהיא עמוקה עשרה ורחבה ד' אז נחשבת כרשות בפני עצמה והויא כרמלית ובפרוצה האי מילתא באנפי נפשה הוה כלומר ואם נפרצה החצר מכאן ומכאן כך הוא שאם לא היה נפרצה אלא מרוח א' וכו':

ופריך מדנקיט תיקון לחי או קורה אלמא בשיש עוד חצר אצלה עסקינן וכדין המבוי שאין ניתר בלחי וקירה עד שיהיו שתי חצירות פתוחות לתוכו ואמת המים עוברת בתוך שתי החצירות וכשעושה התיקון מכאן ומכאן והב' חצירות באמצע א"כ לא נמצאו כשהן ממלאין מים מן האמה שתי רשויות משתמשת ברשות אחת הן:

תיפתר שהיו בתים מצד א'. כלומר שלא היו בתים שדרכן למלאות מים לצרכן אלא מצד אחד מהחצירות ובחצר האחרת לא היה בה דיורין שצריכין למלאות מים:

פשיטא הדא מילתא. שאם היא עמוקה עשרה ואינה רחבה ארבעה מותר לטלטל בה ומותר למלאות ממנה שהרי אין בה כשיעור וכל שאין בה כשיעור שאמרו לא נחשבה ככרמלית מאחר שהיא עוברת ברה"י וכשאינה רחבה ארבעה ניכרת לכל שאין בה השיעור והלכך פשיטא לן דבכה"ג מותר בין לטלטל בין למלאות:

רחבה ארבעה ואינה עמוקה עשרה. בהא לענין היתר טלטול נמי פשיטא לן דמותר דהא מיהת ליכא שיעורא דכרמלית כי קמבעיא לן מהו למלאות ממנה מי נימא דמכיון דרחבה ארבעה וזה הוא נראה לכל ועומקה אינה נראה ואיכא אינשי דטעו ואם ימלאו ממנה יחשבו שמותר למלאות מן האמה אף על פי שיש בה כשיעור שאין הכל יודעין שאין בעמקה עשרה או דילמא דלא חיישינן כל כך במידי דרבנן. והא דפשיטא לן לענין היתר טלטול משום שאין דרך לטלטל במים אלא בספינה עוברת עליהן או אם אחד רוצה לעבור במים ולילך וכשיעברו באותה האמה ירגישו שאין בעומקה עשרה וליכא למיחש למידי אבל למלאות ממנה אין מרגישין בהעומק והלכך לא מבעיא ליה אלא מהו למלאות:

מתניתין פליגא על ר' מנא. דקתני מפני שלא היה בה כשיעור ומשמע דכל שהיא פחותה מהשיעור בין בעומק בין ברוחב מותר דהא סתמא קתני לא היה בה כשיעור. ומשני אליבא דר' מנא דהא ליתא דאיכא למימר שלא היתה לא עמוקה עשרה ולא רחבה ארבעה ולא היה כשיעור כלל קאמר:

אבל אם לא היתה עמוקה עשרה ורחבה ארבעה אסור. כצ"ל וסיומא דמילתא אליבא דר' מנא היא:

ואפילו רחבה ארבעה וכו'. הש"ס קאמר לה דאפי' תפרש הכי שלא היתה לא בעומק ולא ברוחב כשיעור אפ"ה מהכא ליכא למיפשט בעלמא דאימא לך דלעולם אפילו ברחבה ארבעה אלא שאינה עמוקה עשרה נמי מותר מכיון דחסר אחד מן צדדי השיעור ומדיוקא דמתני' וכדמפרש לה ר' מנא דלא היו בה לא זה ולא זה ליכא למילף מידי דמה דהוה עובדא הוה עובדא שכך היה המעשה שם שלא היה בה לא זה ולא זה:

מתני' כצוצרה שהיא למעלה מן הים. שהוא דף היוצא מכותל רה"י ובולט על גבי המים ויש בו נקב שממלאין מים דרך אותו הנקב:

אין ממלאין ממנה בשבת. דהוי מכרמלית לרה"י:

אא"כ עשו לה מחיצה גבוה י"ט. ע"ג המים כנגד הנקב שבכצוצרה וסביב הנקב כעין כוורת דאמריגן גוד אסיק מחיצתא או שיעשה המחיצה בכצוצרה עצמה סביב הנקב כנגד המים ואמרינן גוד אחית כאלו המחיצה יורדת ונוגעת עד המים וזהו בין מלמעלן בין מלמטן:

וכן שתי כצוצריות זו למעלה מזו. כלומר וכן הדין בשתי כצוצרות שהן זו למעלה מזו צריך כל אחת ואחת שתעשה לה מחיצה עשרה ומותרות שתיהן למלאות ודוקא שיש בין העליונה לבין התחתונה יותר מעשרה טפחים דאז נחשבו כשתים וכל אחת ואחת מותרת בתקנה שהיא עושה לעצמה אבל אם היו שתיהן בתוך עשרה טפחים בין זו לזו נחשבות ככצוצרה אחת ואוסרת זו על זו עד שיערבו שתיהן עירוב אחד:

עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה. כלומר ששתיהן נשתתפו בעשיית המחיצה של העליונה ולהכי קתני עשו והואיל שאין מחיצה לבני התחתונה והן שותפין במחיצת העליונה אוסרין עליהן עד שיערבו עירוב אחד וזהו נמי דנקט התנא בהאי גוונא שיש להעליונה מחיצה ואפ"ה היא ג"כ אסורה מכיון שיש שותפות לבני התחתונה במחיצה זו והן אין להן מחיצה כלל אוסרין עליהן דאלו אם אין להעליונה מחיצה ולתחתונ' יש לה מחיצה לעולם אוסרת העליונה על התחתונה ואע"פ שאין לעליונה שותפת במחיצת התחתונה מפני שהדלי של העליונה עובר דרך התחתונה ואוסרין עליה עד שיערבו כאחד ואם עשתה העליונה מחיצה לעצמה והתחתונ' לא עשתה לה מחיצה אז העליונה מותרת למלאות והתחתונה אסורה:

גמ' והוא שתהא המחיצה משוקעת במים כמלא דלי. דקסבר דכמו דאמרי' לעיל בהלכה ו' גבי בור שבין שתי חצירות שצריך שתהא המחיצה משוקעת וכו' כדפרישית שם ה"נ הכא ומפני שהדלי הולך למקום שאין מחיצה עליו ואם המחיצה משוקעת במים כמלא הדלי תו לא חיישינן שיעבור תחת המחיצה במים להצד שחוץ להמחיצה לפי שאין הדלי עובר כל כך:

ולא נמצאו ב' רשויות משתמשות ברשות אחת. אבבא דשתי כצוצרות הוא דפריך דמדקתני וכן משמע שאם עשו מחיצה לזו ולזו שתיהן מותרות למלאות דרך הנקבים שבכצוצריות ואמאי והא העליונ' ממלאת דרך התחתונה וא"כ ב' רשויות משמשות ברשות אחת הן:

אמר רב הונא והוא שתהא מחיצה בתוך שלשה טפחים לכצוצרה. כלומר דרב הונא בא לתרץ הקושיא ודלא תימא לפרש כדקס"ד שהן מכוונות זו כנגד זו ומש"ה קשיא לך הרי ב' רשויות משתמשות ברשות אחת אלא הב"ע שאינן מכוונות זו כנגד זו וכל אחת ואחת ממלאת לעצמה ואי קשיא פשיטא ומאי קמ"ל היינו בבא דרישא דמ"ש בכצוצרה אחת שממלאת ע"י מחיצה שלה ומ"ש בשתי כצוצריות נמי כל אחת ואחת ממלאת דרך מחיצתה בכצוצרה שלה ל"ק דהכא מיירי שהמחיצה אינה תחת הכצוצרה אלא שעשאה סמוך להכצוצרה בתוך שלשה דכמדובקת לה דמי והיינו דקאמר והוא שתהא המחיצה וכו' כלומר דע"כ דאם אינה תחתיה צריך שתהא סמוכה לה בתוך שלשה דכלבוד היא והשתא נמי לא קשיא הא דפרכת ואלא נמצאו וכו' משום שכל אחת ואחת משתמשת ע"י מחיצה שלה זו בהסמוכה לה בתוך ג' מכאן וזו בהסמוכה לה בתוך שלשה מצד האחר והא קמ"ל שאע"פ שהמחיצות הן בתוך ג' לזו ובתוך ג' לזה לא אמרינן דהויא כרשות אחת ויאסרו זו על זו עד שיערבו אלא דמכיון דמיהת כל אחת ואחת ממלאת דרך המחיצה שלה אינן אוסרין זה על זה:

תני. בתוספתא סוף פ"ו:

פוחת את המעזיבה. כלו' נוקבה והכי קתני בתוספתא בהדיא ומשלשל הדלי דרך הנקב לממלא ממנה בשבת:

והוא שיש בנקב ארבעה טפחים והוא שיש בו רוחב ארבעה. כלומר שיהא בו ארבעה באורך וברוחב ד':

והוא שיהא מחיצות גבוהות עשרה. כלומר שצריך שיהא בהכצוצרה ד' אמות על ד' אמות דכשהוא עושה בתוכה נקב ד' טפחים על ד' טפחים נשתיירו עשרה טפחים מכל רוח ורוח ואמרי' בהו כוף וגוד אחית כאלו שכפוף הוא מכל רוח ורוח ויש כאן מחיצות גבוהות עשרה וביניהן חלל ד' על ד' שאין מחיצה פחותה מעשרה ואין מחיצה פחותה מארבעה טפחים חלל שביניהן:

תמן. בבבל אמרי אפי' אין מחיצות גבוהות עשרה נעשית כמסמרת חד כלומר כמו שהיא מסומרת ומדובקת על פני המים כאחת דמכיון שהתירו מחיצה תלויה במים אפי' בשאינה גבוה עשרה התירו לר' חנניה בן עקביה ובכולא מילתא פליג אמתני' דלא בעינן שיעשה מחיצה ממש ולא בעי' שתהא גבוה עשרה:

מותר למלאות ואסור לשפוך. אסתם כצוצרה דמתני' קאי דלמלאית הוא שהתירו דרך הנקב אבל לא לשפוך מימיו דרך שם דהוי כשופך לתוך הכרמלית:

אמר ליה. רבי חייה לרב אידי כד נמנה חכמים לסומכן נמנה לך עמהן ופליגי בהא דר' מנא קאמר מגהר או מגחך הוה עמיה דרך שחוק אמר לו כן לפי שלא היטב זה בעיני ר' חייא דמ"ש אם התירן למלאות על ידי המחיצה למה לא נתיר נמי לשפוך:

אמר ר' יוסי בר בון מילא אמר ליה. מילתא בטעמא א"ל והוטב בעיני ר"ח ולשבח אמר ליה כשנמנה חכמים נמנה לך עמהם לפי שיפה אמרת מותר למלאות מפני שממלא דרך מחיצתו אבל אסור הוא לשפוך ששופך חוץ למחיצתו וכלומר שמסתמא כששיפך מימיו אינו מקפיד לשפוך דרך המחיצה ושופך הוא חוץ למחיצתו והוי כשופך מרה"י לכרמלית להדיא:

לא אמר ר' חנניה בן עקביה. להא דלעיל אלא בים של טבריה שההרים מקיפין אותה וכבין המחיצות הוא אבל בשאר מימות מודה הוא שצריך מחיצה ממש:

ר' אלעזר שאל לר' יוחנן ההן פיוסרוס. הוא דרך עקמימות שהוא סובב בין ההרים אם זרק מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה מהו לפי שמחמת שזה הדרך בין ההרים אינו נידון כרה"ר:

פיוסרוס. דוגמתו לעיל בפרק הרואה בהלכה א' גבי מעשה בר"ג שראה נכרית אחת נאה וכו' זו דרכו של ר"ג להסתכל בנשים אלא דרך עקמומית היתה כגון ההן פיפסדוס ובפ"ק דע"ז גריס פווסרוס והביט בה שלא בטובתו:

א"ל על דעתך אין ר"ה לעולם. דנימא נמי ירושלים הרים סביב לה ואינה ר"ה וכן כל א"י דמקיף לה סולמא דצור מהך גיסא ומחתנא דגדר מהך גיסא:

לעולם אין ר"ה. להתחייב עליה:

עד שתהא מפולשת מסוף העולם ועד סופו. כלומר עד שיודע לך שאינה כלה למקום שיש הרים וגבעות:

מחלף שיטתיה דר"ל. דמהכא משמע דמיהת איכא ר"ה בעולם הזה והא בעלמא אמר אין ר"ה גמורה כלל בעולם הזה מחמת הרים וגבעות אלא לעתיד לבא שנאמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור וגו':

מתניתא פליגא על ר"ל. דאשכחן בהדיא דקחשיב התנא למקום שבילי בית גלגול שבא"י לר"ה כדתנן פ"ו דטהרות איזוהי רה"י וכו' ר"ה לטומאה:

אמר ר' יוחנן לא אמר ר' יוסי אלא לענין סוכה. הך מילתא בפ"ק דסוכה היא והתם גריס לה על המתני' המשלשל בדפנות וכו' ר' יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה י' טפחים כך מלמעלה למטה עשרה טפחים ומפרש ר' יוחנן דלא אמר להכשיר מחיצת תלויה י' טפחים למעלה מהארץ אלא לענין סוכה אבל לענין שבת דחמירא אף ר' יוסי מודה דלא הוי מחיצה אם גבוה מהארץ ג' טפחים ואיידי דלקמן מייתי לה הכא:

שלטון בא לציפורין. והיו צריכין לטלטל ולהביא לו מה שצריך:

ותלו לו קיטיות. סדינין ובגדים למחיצה מזה ומזה והתיר רבי ישמעאל בר' יוסי לטלטל תחתיהן וכשיטת אביו שאף על פי שהיו תלויין גבוהין מן הארץ וכר' יוסי אלמא דר' יוסי סבר אף לענין שבת כן:

ותרויהון פליגא על שיטת ר' יוחנן. ואליבא דר' יוסי דקאמר דדוקא לענין סוכה הוא דס"ל לר' יוסי כן:

דאמר ר' יוסי בר חנינא ר' יודן כו' כצ"ל:

שלשתן אמרו דבר אחד. להקל בטלטול ע"י מחיצות ואע"פ שאינן מחיצות גמורות:

ר' יודה דגשרים המפולשין. לקמן בסוף פ' כל גגות:

ר' יוסי הא דסוכה. וכר' חנינא דאמר אף לענין שבת:

התיר כצוצרה. הא דלעיל:

ועצה שבים. כך היא לעיל בפ' כירה ובפ"ק דסוכה:

עצה שבים. פסולות שבקטניות שבאו עליהן מים שלא במתכוין לכך ולא ניחא ליה והתיר שלא יוכשרו לקבל טומאה:

והבאת אלונטית. ואע"פ שעשרה בני אדם נסתפגו בו ולא חייש לסחיטה כדאמרי' לעיל בפ' חבית:

הדא דאת אמר במשתמשות דרך הנקב. אסיפא דמתני' קאי עשו לעליונה וכו' דוקא במשתמשות בני העליונה בתחתונה דרך הנקב שבכצוצרה הוא דאוסרין עליהן אבל אם משתמשות לחוץ שממלאו' הן מבחוץ מותר:

ותני כן. בתוספתא פ"ט וה"ג שם שלש דיוטאות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו עליונה ותחתונה של א' ואמצעית של א' לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך האמצעית שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות אבל משלשל הוא מן העליונה לתחתונ' שלא בדרך האמצעית והיינו דקאמר הכא מחצר לגג לפי שהן רשות אחת ומותר להשתמש דרך עליהן וסייעתא להא דר' אבהו דש"מ שלא בדרך רשות אחרת מותר:

אמר ר' שמואל בר' יצחק וכו'. ע"כ גי' זו מסורסת ומשובשת היא דהא ודאי מבחוץ קיל טפי כדלעיל וכמשמעות התוספתא וכן האי שכתוב לפנינו ר' זעירא אמר בין מבחוץ בין מבפנים אסור א"כ במאי מוקי לה ר"ז להך תוספתא דקתני שלא בדרך האמצעית מותר ונראה דכצ"ל דר' שמיאל קאמר הדא דאת אמר מבחוץ אבל מבפנים אסור ור"ז אמר בין וכו' מותר וה"פ דר' שמואל מפרש דהא דקתני משלשל הוא מן העליונה לתחתונ' שלא בדרך האמצעית דוקא כשהוא עומד מבחוץ ומשלשל מכצוצרה העליונה לתחתונה שלא בדרך האמצעית אבל אם הוא מבפנים בבית אפילו משלשל שלא בדרך האמצעית אסור מפני שזה כמרשו' לרשות היא ור"ז אמר דלעולם מותר הואיל ואין משתמש דרך רשות אחרת:

מתניתא פליגא על רב שמואל בר רב יצחק. כצ"ל וכדאמר בהדיא לקמן מה עביד לה רב שמואל:

מתניתא. בריית' דהתוספתא שם בתר ההיא דלעיל וה"ג שם משלשל אדם קדירה של בשר ונותנה ע"ג הזיז שרוחב ד' טפחים היתה חלון באמצע שהוא ארבעה על ארבעה טפחים אסור שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות קתני מיהת משלשל קדירה של בשר ונותנה על גבי הזיז והרי קדירה של בשר מסתמא מן הבית הוא משלשל כדי להצטנן או כיוצא בזה וקשיא לר' שמואל דקאמר מבפנים אסור:

מה עביד רבי שמואל בר רב יצחק. להך ברייתא. ומשני פתר לה בשוה דמיירי שאותו הזיז הוא שוה להמקום שמוציא ממנו הקדירה של בשר ומשלשל שאינו לא גבוה ממנו ולא נמוך ממנו ולפיכך מותר שאינו נראה כמרשות לרשות וכי קאמינא לפרש בהאי ברייתא דלעיל בשנמוך הזיז ממנו כמשמעות ההיא ברייתא דלעיל:

מתני' חצר שהיא פתוחה מד' אמות. שאין בה השיעור של ארבע אמות על ארבע אמות:

אין שופכין לתוכה מים בשבת. לפי שהן יוצאין מיד לרשות הרבים אבל אם יש בה ארבע אמות על ארבע אמות המים נבלעין הן בתוכה ואינן יוצאין לרשות הרבים:

אא"כ עשו לה עוקה. גומא אחת שתהא מחזקת סאתיים לפי שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום:

מן הנקב מלמטן. כלומר שיהא חלל של העוקה מחזיק סאתים מלבד מקום הנקב שבשפתו שמשם מקלחין המים לרשות הרבים:

בין מבפנים. בין שיעשו העוקה מבפנים בחצר בין שיעשו אותה ברשות הרבים בצד החצר שיהו המים נקבצין בתוכה אלא כשהוא עושה מבחוץ צריך הוא לקמור לכסותה שעושה עליה כמין כיפה כדי שלא תתראה ברשות הרבים ואם עושה אותה מבפנים בחצר א"צ לקמור:

רבי אלעזר בן יעקב אומר ביב. הוא חריץ שמים שבחצר יורדין לתוכו ומקלחין לרשות הרבים אם הוא קמור ד' אמות בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת משום דבד' אמות תיימו מיא ואין יוצאין לר"ה לחוץ מהמקום הקמור:

אפי' גג או חצר מאה אמה. כלומר אפי' בצינור שעושין על הגג שהמים נשפכין לתוכו ומקלחין ויוצאין לחוץ או החצר שהביב בתוכה ארוכה הרבה לא ישפוך להדיא על פי הביב או על פי הצינור מפני שהמים יוצאין מכחו לרשות הרבים:

אבל שופך הוא על הגג. או על הצד שחוץ להביב והמים יורדין לביב. ודוקא בימות החמה אבל בימות הגשמים שסתם חצירות מקולקלות הן. והצינורות מקלחין בלאו הכי ואינן מקפידין שיצאו לחוץ שופך ושונה ואינו נמנע:

החצר והאכסדרה. אם יש אכסדרה בחצר אע"פ שאין בחצר ארבע אמות אלא בצירוף האכסדרה מצטרפין הן וא"צ לעשות עוקה בחצר:

שתי דיוטות. עליות זו כנגד זו וחצר אחת תחתיהן ששופכין לתוכה המים אם מקצתו בני דיוטא אחת עשו עוקה בחצר לשפוך מימיהן לתוכה ומקצתן לא עשו עוקה את שעשו עוקה מותרין לשפוך המים לתוכה ואת שלא עשו עוקה אסורין לשפוך להחצר עד שיערבו אלו עם אלו וקמ"ל דאע"ג שלא עירבו ואסור להן לשפוך מים להחצר דדילמא אתי לאפוקי מאני דהבתים להחצר אפ"ה אלו שעשו עוקה מותרין הן לשפוך לתוך העוקה שלהן דליכא למיגזר מידי וה"ה אם עשו אלו ואלו עוקה כל אחת משתיהן שופכין להעוקה שלהן אף על פי שלא עירבו:

גמ' שיערו. מקום תשמיש לאדם סאתים. מים בכל יום וארבע אמות מבליעות הן סאתים מים. לפיכך כשהחצר היא ארבע אמות א"צ לעוקה:

ניקבה העוקה. פליגי בה אית תני צריך לפוק שפוקק וסותם הנקב שלא יצאו המים לרשות הרבים ושיהיו נבלעין בהעוקה ואית תני אין צריך לפקוק הנקב:

נתמלאה העוקה. מים ואין עוד מקום לשפוך לתוכה:

אית תני צריך לשפוך. צריך הוא לחסר המים ממנה ולשפוך לתוך החצר שאם לא יחסרנה כשישפוך השופכין לתוכה יצאו מיד לר"ה והוי כשופך להדיא לרשות הרבים:

אית תני א"צ. לשפוך ממנה כלום אלא אפי' היא מליאה שופך לתוכה ואין נמנע ואם יצאו לר"ה יצאו דלא מחשבינן ליה כשופך להדיא לר"ה:

חד תנא הוא. כלומר הני תנאי דפליגי בהני תרתי מילי שייכי אהדדי וחד תנא הוא מאן דמיקל בתרוייהו וכן חד תנא הוא מאן דמחמיר בתרוייהו וכדמסיק ואזיל דמ"ד בניקבה צריך הוא לפקוק הנקב שלא יהא נראה כשופך להדיא לר"ה איהו נמי אוסר לשפוך לתוכה בשנתמלאה עד שישפוך ממנה בתחלה שלא תהא מליאה וכשישפוך לתוכה הוי כאלו שופך לר"ה להדיא ומ"ד אין צריך לפוק דלא חייש למידי איהו נמי מתיר כשנתמלאה לשפוך לתוכה וא"צ לשפוך בתחלה ממנה ולחסרה:

א"ל ר' חייא. לר' מנא:

בר מרייה הכי אמר ר' יונה אביך. ומשום שר' חייא הזה היה תלמודו של ר' יונה קרא לר' מנא שהי' בנו של ר' יונה בר מרייה והכי אמר אביך שצריך לסיים להאי אוקימתא בההיא דניקבה העוקה הכי שאם הוה בר קטפרס והוא כמו מקום דרך מדרון מגבוה לנמוך כהאי דתנן בסוף פ"ח דטהרות הניצוק והקטפרס וכו' ואם העוקה היתה כעין קטפרס אם מבפנים לתוך החצר יורד המדרון שלה אפי' הנקב יותר מעשר מותר מפני שהמים אינן יוצאין לצד חוץ לר"ה אלא לצד פנים דרך המדרון ולכ"ע א"צ לפקוק הנקב:

מבחוץ אפי' פחות מעשר אסור. כצ"ל ואם דרך המדרון פונה למבחוץ ה"ז נראה כשופך מים לר"ה שמיד הן יוצאין לשם דרך המדרון ואפי' הנקב פחות מעשר אמות אסור וכ"ע צריך לפקוק אלא כן אני קיימין בשוה שלא היה מקום קטפרס אלא מקום שוה ובהא פליגי כדלעיל:

מתני' פליגא על ר' יוחנן. דפליגי ר' יוחנן ור"ל אם אכסדרה שרובה פרוץ משלמת לכשיעור ולר' יוחנן אינה משלמת והתנן החצר והאכסדרה מצטרפין לד' אמות:

פתר לה. ר' יוחנן בשוה שב' אמות הן מהחצר וב' אמות מהאכסדרה ובכה"ג מודה:

מתני'. בריית' דהתוספת' פ"ו פליגא על ר"ל דס"ל דאכסדרה משלמת והגג אינו משלים לחצר והתני בתוס' שם המרפסת והגג והחצר מצטרפין הן בד"א:

עוד היא בשוה. ה"נ בשוה היא דמצטרפין לכ"ע כדלעיל ודע לך שהיא כן:

דתני. בריי' אחריתא שם בתר המרפסת וכו':

הבית והעליה והחצר והגג אין מצטרפין. כצ"ל וכן הוא בתוספת' שם:

קשיין אהדדי. אלא לאו כאן בשאינן שוין אין מצטרפין ובשוין מצטרפין:

ראב"י דמתני' וכו':

ור"מ. דהתוס' שניהן אמרו דבר אחד:

כדתני. פ' הנזכר:

סילונות שבכרכין. שהן גדולים ומחזיקין סאתים:

אע"פ שנקובין וכו' דברי ר"מ. ולא חייש למימר דנראה כשופך להדיא לר"ה והיינו כר"א בן יעקב:

ותני כן. אדברי חכמים דמתניתין קאי דתני בתוספתא שם נמי כן. שלא ישפך ע"פ הביב אבל שופך הוא על הגג ויורד לביב והכי תני שם אין עושין לה צינור אבל עושין לה מזחילה שלא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת ובמזחילה מותר מפני שהיא על כל פני הכותל ואינה מקלחת לר"ה אלא לחצר וכן אם עונת גשמים היא מותר דבלאו הכי מקלחין הן:

צינורות וכו'. כמו תניא אידך צינורות המקלחין מים לר"ה בשבת אסור ותני בר קפרא עלה אם היה מקום צנוע שאינו נראה לרבים מותר מפני שעיקרו של האיסור אינו אלא מפני מראית העין:

הדא פליגא על רב ולית ליה קיום. עיקרא דהאי מילתא לעיל בכלאים פ"ט בהלכה א' דקאמר רב כל שאסור משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור ומקשה שם עליה מכמה משניות וברייתות בהש"ס ומהכא ומסיק דהדא דרב לית ליה קיום דכל הני פליגי עליה דבמקום צנוע מותר:

הדרן עלך פרק כיצד משתתפין