מתני' המביא גט ממדינת הים. כל חוצה לארץ קרי מדינת מדינת הים:

צריך. השליח שיאמר בפ"נ ובפ"נ ובגמ' פליגי בה אמוראי חד אמר טעמא לפי שאין בני ח"ל בקיאין בדקדוקי גיטין וח"א שלא תהא יושבת עגונה לפי שאין השיירות מצויות משם לכאן ואם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו אין עדים מצוי' לקיימו להכיר חתימת העדים ולפיכך הוצרכו לומר בפ"נ ובפ"נ והאמינוהו רבנן לשליח כבי תרי ושוב לא יועיל עירעור הבעל:

רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר. בין קדש ובין ברד מתרגמינן בין רקם ובין חגרא ומפרש בבבלי דבהא פליגי דת"ק סבר רקם וחגר אע"פ שהן מח"ל אין צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ לפי שהן עיירות הסמוכות לא"י וכ"ש המביא מכפר לודים שהיא ח"ל ללוד שהיא מא"י וסמוכה לה וגם מובלעת בתחומה שאין צריך שיאמר משום דס"ל בין סמוכות בין מובלעות גמירי דלשמה בעי ושכיחי עדים לקיימו ואתא ר"ג לאיפלוגי דדוקא במובלעות כמו מכפר לודים ללוד גמירי ושכיחי אבל סמוכות לבד כגון רקם וחגר לא גמירי ולא שכיחי ואתא ר' אליעזר לומר אפי' מכפר לודים ללוד דאע"פ שהן גמירי ושכיחי צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ כדי שלא תחלוק במדינת הים:

מהגמוניא להגמוניא. שני הגמונים בעיר אחת ומקפידים זה על זה. והלכה כחכמים:

גמ' וקשיא. לן על מתני' אלו המביא שטר מתנה לחבירו ממדינת הים שמא חששו לומר בפ"נ ובפ"נ ומפני מה חששו חכמים בגיטין יותר מבשאר שטרות:

שנייא היא. בגיטין לפי שאין בני מדה"י בקיאין בדקדוקי גיטין ולפיכך הוצרכו להשליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם וממילא שיילינן ליה אם נכתב כתיקונו ולשמה:

ר' יוחנן אמר. היינו טעמא לפי שקל היקלי עליה כדפרישית במתני' וכדמסיק:

והיינו קל. בתמיה הא אינו אלא חומר שאילו כו' וקאמר ר' יוסי דחומר שהחמרת עליה בתחילה קל הוא לבסוף שאם יבא הבעל ויערער ערעורו בטל לפי שהאמינו חכמים לשליח כשאמר בפ"נ ובפ"נ:

ר' מנא סבר מימר. דדוקא בעירעור שהוא חוץ לגוף הגט הוא דלא מהימן הבעל כגון שיאמר תנאי היה עם הגט וכה"ג:

אבל בערר שבגופו. בלשון תמיה הוא כלו' בעירער שבגופו של גט שאומר לא כתבתיו ומזויף הוא ודאי מן הסברא הוא דיש להאמינו:

בערר שאין בו ממש. כלומר ואפילו את"ל בערער שבגופו נמי לא מהימן מן הסברא הוא דדוקא בערער שאין בו ממש בדבריו:

אפי' בערער שיש בו ממש. הוא ג"כ בלשון תמיה כלומר דמי מסתברא שאפי' בערער שרואין אנו שיש בו ממש שלא להאמינו אלא ודאי דמהימן:

אמר ר' יוסי בר בון. דלא היא אלא מכיון דהצריכו חכמים להשליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום חומר כו' להקל עליה שלא יהא הבעל מהימן אין חילוק בין ערר שחוץ לגופו ובין ערר שבגופו וכן בערער שאין בו ממש ליש בו ממש דהאמינו חכמים לשליח כבי תרי ותו לא מהימן מידי:

וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולין. כלומר הא אכתי איכא למיחש שיכוין הבעל לקלקלה לחתום הגט בעדים פסולין ומאי מהני בפני נכתב ובפני נחתם לחששא זו:

א"ר אבון אינו חשוד לקלקלה בידי שמים. כלומר להא ודאי לא חיישינן שיתכוין במזיד לקלקלה שתנשא שלא כדין דלא חשדינן ליה בהא אלא בב"ד הוא דחשוד לקלקלה לבא לפני הבית דין ולומר מזויף הוא שלא יתירוה לינשא:

שמתוך. כלומר אם כן אמור מעתה מתוך שהוא יודע שאם יבא ויערער אין בדבריו כלום אף הוא מחתמו בעדים כשרים שלא תתקלקל בידי שמים על ידו:

היה כתוב בו מתנה. בעיא היא אם כתב לה מתנה עם הגט ובא הבעל וערער מאי מי נימא הואיל והמתנה עם הגט כגט דמיא וערעורו בטל נמי אצל המתנה:

או מאחר שבטל כו'. כלומר אפילו שערעורו בטל הוא אצל הגט וטעמא משום שהאמינו לשליח דוקא בגט הקלו משום עיגונא אבל במתנה שעמו צריך קיום בחותמיו כשאר שטרות:

תנינן דבתרא. כלומר וכן נמי הא דתנינן לקמן אחד כו' ושיחרורי עבדים שוין במוליך ובמביא שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ והאמינו חכמים לשליח ושוב לא יכול האדון לערער ובעי נמי כה"ג אם כתוב בו מתנה מאי:

מאחר כו'. כלומר אפי' בטל הוא אצל הגט שיחרור מכל מקום אצל המתנה קיים הוא או לא:

או מאחר שערערו קיים כו'. כלומר אי נמי איפכא דמי אמרינן מאחר שהערער קיים אצל המתנה שעם הגט קיים הוא נמי לענין הגט:

כתב. וכן נמי איכא למיבעי בכה"ג אם כתב כל נכסיו לעבדו דקי"ל דהוא גיטו הוא מתנתו דזכה בנכסים וזכה לעצמו כדתנן פ"ג דפיאה הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין ומה את עבד לה לענין אם העבד עצמו הביא גיטו ומתנתו כאחד ולא נתקיים בחותמיו והאדון מערער:

כגט הוא. כלומר כגט שיחרור דיינין ליה ואם אמר בפ"נ ובפ"נ הואיל וא"צ לקיים לענין הגט והערער בטל בטל נמי אצל המתנה או דילמא איפכא הגט כמתנה הוא וערערו קיים אצל שניהם עד שיתקיים בחותמיו:

וייבא כהדא. וקאמר הש"ס דאתיא כהאי פלוגתא דפליגי בכותב כל נכסיו לשני בני אדם כו' וגרסינן לה בכתובת פ' אלמנה ושם פירשתי וע"ש וכלומר למ"ד שאם כתב בשטר אחד דנעשית כעדות אחת ובטלה מקצתה בטלה כולה וכן הכא נמי הואיל ובשטר א' הן והמתנה לאו כלים היא עד שיתקיים בחותמיו ה"נ גיטו לאו כלום הוא ולמ"ד כב' כיתי עדים הן ה"נ כן אע"פ שהן בשטר א' לא אמרינן מדבטל אצל זה בטל אצל זה ונכסים לא קנה אבל הוא עצמו קנה:

עד שיאמר. אמתני' קאי דצריך השליח שיאמר ג"כ שנכתב ונתחתם ביום כלומר שנחתם בו ביום שנכתב דהא תנן לקמן בפ"ב נכתב בלילה ונחתם בלילה כשר אלא באותו יום שנכתב קאמר ומשום מוקדם וכן צריך שיעיד בפירוש שנכתב ונחתם לשמה:

בעא קומי ר' יוחנן. אם צריך נמי שיהא מכיר שמותן של העדים בשעת חתימתן וכלומר אם אנו רואין עכשיו לפנינו שמות העדים כשמו' העכומ"ז אי ניחוש דילמא עכומ"ז נינהו וצריך שיכירן ולהעיד בפנינו או לא והאי בעיא בא"י קאי כדמוכח מדלקמן:

אמר לון עכומ"ז לוקין. כמו קלין ופסולין ודוגמתו אין עיקרא הוא דלקי מן דאשה בעשרה יוחסין הל' ד' כלומר עכומ"ז פסולין חתומין עליו שאנו רואין שמותן כשם העכומ"ז:

ואתם אמרין אכין. בתמיה שאתם מסופקים ורוצים להכשיר אע"פ שאינו מכירן ומאי קא מיבעיא לכו:

מתניתא. ברייתא מסייע לר' יוחנן דקתני כל הגיטין הבאין ממדינת הים כו' ולא מכשרינן אלא בחוצה לארץ כדקאמר טעמא דשכיחי ישראל בח"ל ששמותם כשם העכומ"יז ולא חיישינן שמא עכומ"ז הן אבל בא"י דלא שכיחי שיהו שמותן כשם עכומ"ז לא דמספקינן להו דילמא עכומ"ז הן יפסול:

מאי כדון. אכתיבת הגט קאי היאך נוהגין במקום כתיבתו דלא ליפוק חורבא מיניה:

במקום יהודאיקי. במקום מושב הדיינים. בב"ר ולוט ישב בשער סדום אותו היום מינוהו ארכי יודקי ראש הדייני'. וטעמא כדי לפרס' הדבר ולא אתי למיטעי נמי בשמות העדים:

אם אין שם. מקום קבוע למושב הדיינים כותבין בבית הכנסת:

מצרף עשרה בני אדם. כדי לפרסם הדבר:

נוח לו לקיימו בחותמיו. כלומר אי דמצרכת ליה לטרוח ולהביא עשרה בני אדם משום חששא ושיכירו שמות העדים נוח לו להתקיים בחותמיו ולא למיטרח למיכנף עשרה בני אדם:

מאי כדון. ומאי הוי עלה:

אפי' בחנותן של ישראל. שרי ולא חיישינן למידי:

ולא אמר כו'. בעיא היא אם לא אמר השליח בפ"נ ובפ"נ וביום ולשמה כדמצרכינן לעיל מהו:

נימר. ונשמע זה ממה דשאיל לאמורא קדמאה כעין בעיא זו:

ויידא. ואיזה הוא דאמר רבין כו' ושאל לר' יוחנן וא"ל שיטלוהו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ"נ ובפ"נ מפני שצריך לומר בשעת נתינה דוקא ואם כן ניפשוט נמי מינה שצריך ליטלו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר ג"כ שנכתב ונחתם ביום ולשמה דאפי' בדיעבד מעכב:

ור' יוחנן. וקאמר הש"ס הא דר' יוחנן כרשב"א אתייא דאמר לקמן פ' הזורק הלכה ב' גבי הא דתנן אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קורא' והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך וקאמר רשב"א עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בשעת המתנה הא גיטיך דנתינה הראשונה לאו כלום הוא:

דרבי יוחנן ייבא מן רשב"א. בתמיה כלומר דמתמה הש"ס שרוצה לדמות הא דר"י לדרשב"א דמי לא מודה רשב"א שאם אמר לה בשעת מתנה שהוא גיטיך דסגי בהא:

שאינו גט. בתמיה כלומר שמא אינו גט הוא הא ודאי גט הוא וטפי לא בעינן לר' שמעו בן אלעזר:

והכא לר' יוחנן הא קאמרת שאפי' אם אמר לה אחר כך בשעת מתנה הא גיטיך לאו כלום הוא עד שיאמר לה בפני שנים בפ"נ ובפ"נ:

אלא. ע"כ דלא דמי כלל להא דרשב"א דשאני התם דהבעל הוא בעצמו נותן לה והילכך בהא גיטיך סגי דהא נתן לה מתחילה בפני ב' עדים אלא שנתן לה בתורת שט"ח וכשאומר עכשיו זהו גיטיך שפיר אבל הכא גבי שליח היינו טעמא דר' יוחנן דמיסבר סבר שאין האשה נאמנת לומר התקבלתי גיטי מיד שליח בעלי ואם לא יאמר לה בפני שנים לא תהא נאמנת אח"כ להנשא בגט זה:

והא תנינן. לקמן פ"ב האשה עצמה מביאה גיטה ואמאי נאמנת ניחוש לומר שמא משליח הבעל קיבלה והא קאמרת שאינה נאמנת:

מאי כדון. ומ"ט דר"י וקאמר כדי להחזיקה גרושה בפני שנים והילכך צריך שיתן לה בפני שנים ולא משום חששא אחרינא:

לית צריך. ליטול הימנה ולחזור ליתנו לה בפני שנים. מקלפא שיטתיה דרבי יהושע בן לוי. דהא לעיל קאמר שאני היא בגיטין שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שאין בקיאין והכא קאמר שאינו צריך ליטלו אם לא אמר:

חברייא. קאמרי בשמיה הדא דאת אמר לעיל שצריך בראשונה היה שלא היו ת"ח מצויין בח"ל אבל הכא לאחר שלמדו מיירי ובקיאין הן:

והא תנינן והמוליך. מא"י למדינת הים ואי טעמא כשחירים מצויים תלינן לקולא א"כ קשה ואפ"ת בח"ל אין מצויין הא אנן חבירים מצויין בא"י ואמאי המוליך צריך ומשני שלא לחלוק בגיטין בח"ל וגזרינן המוליך אטו המביא:

מעתה. נימא איפכא שלא תחלוק בגיטי א"י שבקיאין הן והמביא ממדה"י לא יהא צריך:

ומשני מחמירין בקל מפני החמור. ואמרינן לחומרא שלא תחלוק משום גזירה אבל לקולא לא אמרינן שלא יהא צריך המביא אטו המוליך:

ר' יעקב בר אחא. מהדר לשנויי הא דרמי לעיל דריב"ל אדריב"ל דלא קשיא מה דאמר ריב"ל כאן דלית צריך ליטלו המינה לשעבר בדיעבד הוא דקאמר אבל לכתחילה הוא דקאמר לעיל דצריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ:

שנים שהביאו את הגט. אינן צריכין לומר דמה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני:

הוא עצמו אינו צריך ליתנו לה בפני שנים כדי להחזיקה. כלומר אינו צריך ליתנו לה בפני שנים משום להחזיקה גרושה דטעמא מאי אמרו רבנן כי היכי דלא ליתי הבעל לערער והכא כיון דהוא נקיט בידיה תו לא חיישינן לעירעוריה:

נתן לה גיטה. ברייתא הובאה בבבלי דף י"ט:

לא הכל ממנו לפסלה. לא כל הימנו כדמסיק:

הוא אינו פוסלה מי פוסלה. בתמיה וכי מי פוסל זה הגט אם לא הוא שיודע מה היה:

א"ל. ה"ט דמיירי שנתן לה לשם גט בפני ב' וכיון שהוחזקה גרושה בפני ב' אינו נאמן וכה"ג אמרינן בבבלי הנזקין דף נ"ה אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה אינו נאמן. ולא חיישינן דילמא בטליה לגיטא דאם איתא דבטליה לעדים הוי אמר להו:

אשכחוניה גט בפסול. מצאו אח"כ פסול בגט וכפוהו ליתן. לה גט אחר ובא מעשה לפני רבנין ואכשרוהו ואע"פ שבכפייה היה כדמפרש ואזיל:

ופריך ולא כן איתמר לא הכל ממנו לפסלה. ואמאי לא כפינן ליה התם ליתן גט אחר ומשני שאני התם דלא הוכח הפסול מתוכו וכיון שהוחזקה גרושה תו לא מהימן לפסלה אבל הכא מוכח הפסול מתוכו והילכך כפינן ליה ליתן גט אחר הואיל ומעיקרא מדעתו גירשה:

כהדא. אדלעיל קאי שאם הוחזקה גרושה חוששין לגט:

הוה מיסן. היה בשם המקום מיסן:

צווחת. ונכנס שכנותיה לקולה וחטפו ממנה ונתן לה נייר חלק:

וחשון. משום גט שנתן לה מתחילה:

ופריך ולא כן א"ר יסא. בסוף המגרש גבי יצא שמה בעיר מגורשת ה"ז מגורשת ואם נבדק השם שבדקו וחקרו אחר הקול ונמצא שמפי נשים ומפי קטנים יצא בטל הקול והכא נמי אמאי חוששין הרי מפי הנשים יצא הקול:

תמן לא הוזכר השם. של הגט בפירוש אלא אומרים סתם מגורשת היא אבל הכא הוזכר שם הגט בפירוש בפניהם ששמעו אומר לה הא גיטך:

ואית דבעי מימר אם אמר הגט כשר הי'. כלומר שצריך שידעו שמתחלה גט כשר היה ואז אינו כלום מה שחטפו ממנה ונתן לה נייר חלק אבל בלאו הכי אע"פ שאמר הא גיטך חושושין שמא היה בו איזה פסול:

ר' ירמיה בעי כתבו בא"י כו' ובא ומצאה בא"י. מאי כלומר דהבעיא היא מפני שנתנו לה בא"י ואע"ג שנחתם בח"ל מי אמרינן הואיל הנתינה בא"י היא א"צ שיאמר:

צריך. ופשיט לה דאעפ"כ צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ מפני שכתבו בארץ וחתמו בח"ל כלומר דהחתימה היא בח"ל ואין הולכין אחר מקום הנתינה אלא הכל הולך אחר מקום החתימה:

אבל נכתב בא"י ונחתם בא"י כו'. לאו דוקא שנכתב נמי בא"י אלא אפילו נחתם לחוד א"צ כיון שהנתינה היה בא"י והעיקר בא להשמיענו שאע"פ שהלך ליתנו בח"ל לא גזרינן אטו המוליך מא"י לח"ל שצריך. א"נ לדיוקא איצטריך טעמא שהחתימה היה ג"כ בא"י אבל אם נחתם בח"ל צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אע"ג דהכתיבה והנתינה היה בא"י שהכל הולך אחר החתימה:

נתן לה את גיטה ואח"כ אמרה תזכה לי חצירי שבעכו. האי נתן לה גיטה דקאמר אדבתרה קאי שנתן הגט בחצירה של עכו ואח"כ אמרה תזכה לי חצרי שבעכו הגט אשר שמה:

נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה. ותוכל להגיע לגיטה וכלומר דאשמועינן שאינה צריכה עומדת בצד חצירה אלא כיון דהחצר משתמרת לדעתה מגורשת:

אילו כו'. כלומר דקס"ד שא"צ בפ"נ ובפ"נ בכה"ג והילכך מתמה לא יהא אלא המוליך גט לשם שהוא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ומה בכך שרואין כמי שהיתה ידה ארוכה:

א"ר אבא מאן אמר דלא. צריך בפני נכתב ובפנו נחתם דודאי צריך אלא דעיקר הרבותא אתא ר"ח לאשמועינן דאינה צריכה עומדת בצד חצרה וזכתה לה חצרה:

היא אומרת זכיתי. כבר בגט זה והוא אומר לא זכיתה אלא שתפסת מידי מאי ומי מהימן:

תפלוגתא. אם בפלוגתא דר' ורשב"ג תליא דפליגי בשנים אוחזין:

יתקיים השטר בחותמיו. כדמפרש לה בבבלי שם דף ז' דר' סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וה"ק אי מקיים לי' המלוה פליג ואי לא לא פליג ורשב"ג סבר אין צריך לקיימו ואע"ג דלא מקיים ליה יחלוקו:

הכל הולך אחר התפוס בעדי'. כלומר דר"א מפרש דלא פליגי אם אחד מהן הוא תופס במקום העדים והשני בשאר מקום השטר שהכל הולך אחר התופס במקום עדים שהוא עיקר השטר:

כי פליגי כשכתבו לאורך. כלומר שהעדים חתמו לאורך השטר ושניהן תפוסין בשוה במקום העדים וה"נ נימא דבפלוגתא דר' ורשב"ג היא כדמוקי ר"א ואם הן חלוקין על הכתוב' שהיא אומרת זכיתי בגט ותן לי כתובתי והוא אומר לא זכית אם שניהן במקום עדים תופסין לרשב"ג יחלוקו ולר' צריכה היא לקיימו ואם א' מהן תפוס במקום העדים הכל הולך אחר מקום העדים:

א"ל. ר' מנא לא היא דד"ה הכא דשאני בגט אפי' כולה בידה כו' דונתן בידה משמע עד שיהא כולו בידה:

מתיב ר"א לרבנן. אר"א דמתני' קאי דאמר אפי' מכפר לידים ללוד צריך ומתיב תיובתא לרבנן דאמרי א"צ ומאי שנא מהמביא ממדינה למדינה במדה"י דסבירא לכו דצריך וכן אני אומר בהמביא ממדינה למדינה בא"י ואע"ג דכפר לודים לא היה מא"י אלא מובלעות הן בתחומה של א"י מ"מ צריך לטעמא דמדמי להו כמו ממדינה למדינה בח"ל שאע"פ שסמוכה מ"מ צריך שאין השיירות מצויות ואין העדי' מצויין לקיימו וכן נמי בסמוכות לא"י והוא ממדינה למדינה:

מלמינה של קסרין. למין הוא מחוז וחוף הים וקסרין מא"י היא:

אתא עובדא קימי רבי אבהו. ששאלו ממנו אם צריך:

א"ל אין. כן הוא שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם:

ואין למינה של קסרין כקסרין. בתמיה ואמאי צריך:

ספינה מפרשת בים. היתה ועליה הביא את הגט ובספינה אע"פ שמא"י הובא צריך לומר ותני כן המביא כו':

היתה הגמוניא אחת כו'. לרשב"ג דקאמר במתניתין אפילו מהגמיניא להגמוניא ועד שיהו שני הגמוניות משעת כתיבה עד שעת נתינה אבל אם היתה אחת בשעת הכתיבה ונעשית שתים או איפכא אינו צריך:

מתני' ר' יהודה אומר מרקם ולמזרח. מרקם ועד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים:

ורקם. עצמה נידונית כמזרח העולם ולא כא' והמביא מרקם צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וכן כולם רקם למזרחה של א"י וחוצה ואשקלון לדרומ' ועכו לצפונה אבל מערב של א"י אין צריך גבול שהים הגדול גבולה. כדכתי' וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגו' והלכה כר' יהודה:

גמ' לצפוריי'. לאנשי ציפורי אתון אמרין בשם רבי חנינא גרסינן וכן הוא ביבמות פ"ק הלכה ב':

אף המביא מבבל לכאן אינו צריך. דרבי חנינא סבר כרב דאמר לקמן בבל כארץ ישראל לגיטין:

ואני אומר שהוא צריך. כדמוכח ממתני' דר' יהודה אומר רקם כמזרח רישא דמילתא נקט וכן כולה וקתני מעכו לצפון ועכו כצפון ובבל בצפונה של א"י קיימא אלמא דצריך:

ואפילו תימר חלוקין על ר"י. דהרי ר"מ חולק במתני':

שאין רקם כמזרח. כמו וכו' הוא כלומר שאין עכו כצפון אלא כא"י:

שמא מבבל לכאן. בתמיה כלומר דאף ר"מ לא קאמר אלא על עכו דמקרבא שמא מבבל דמרחקא לכאן. ובבבלי דף ו' בעי ר' ירמיה כה"ג וקאמר הוא מותיב והוא מפרק לה לבר מבבל:

עשינו עצמינו כא"י לגיטין. רב היה מקובל כך הואיל וגמירי התם ובקיאין ושכיחי מתיבת' דאזלה ממקום למקום:

אפי' משכונה לשכונה. בבבל צריך לומר ולאו דוקא משכונה לשכונה אלא ממקום למקום קאמר כדקאמר טעמא התם דבני מתיבתא בגירסייהו טרידי:

בעא קימי מיחזור ביה. בעא רב לחזור בו והרשב"א ז"ל גריס בהדיא בעא רב מיחזור ביה. ומה נעשה.לנשים הראשונות שנישאו בגיטן ולא הצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ:

ומה בידך. את מה סבור דקאמרת ומה נעשה כלומר מה כוונתך אם דעתך לפסול אפילו בדיעבד במקום שצריך לומר ולא אמר וקאמר באמת כן הוא לכהנא:

דהוא סבר כהדא דרבי כו'. ובבבלי גריס ר"מ וכן הוא בהזורק:

תצא בשלשה עשר. דבר שמנו חכמים בפ' האשה שהלכה וכן בהזורק דלא נעשה כתיקון חכמים והיינו דקאמר מה נעשה לראשונות לדידך שאתה מוציא לעז לפסלן:

אבל חכמים לא הודו לדבר. אלא יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ"נ ובפ"נ:

הכל מודים שאם בא כו'. כלומר אפילו במקום שאינו צריך כגון בא"י ואם אמר בפ"נ ובפ"נ מהני מיהת שאם בא הבעל וערער עררו בטל:

עד כדון. לא שמענו דאין הבעל יכול לערער אלא משנישאת בגט זה ואין בדבריו כלום:

עירער עד שלא נשאת ונשאת. מאי אם אמרינן הואיל ובא לערער מקודם שנשאת לא נתכוין לקלקלה ודילמא קושטא קאמר:

נישמעינה. לזה מן הדא מעשה כו':

ואל יזזקק לעדים. כשתאמר בפ"נ ובפ"נ לא תיזקק לעדים אח"כ אם יבא ערעור:

שאם בא וערער עירעורו בטל. והיינו דקאמר שיצא בהיתר שלא יועיל עירעור הבעל והשתא מסיק למילתיה אילו המביא כו' דודאי אינו צריך וקאמר דמהני לבטל עירער הבעל והתם עד שלא נישאת הוה:

הוי. ש"מ דאין חילוק ואפילו עד שלא נשאת אין בערערו כלום:

הלכה כר"מ בגיטין. דאמר כל שלא נעשה כתיקון חכמים יוציא והולד ממזר:

והוה ר' זעירא מסתכל ביה. כמתמיה על דבריו:

למה את מסתכל בי. והשיב לו ר"ז דאיתמר הלכ' כמי שהוא מיקל בד"ס:

סברין מימרין כו'. כלומר ועוד כמוסיף תמה הוא דאנן סברין לומר דביחיד אצל יחיד הלכה כדברי המיקל בדברי סופרים אבל ביחיד אצל רבים אפי' בדרבנן לקולא לא והכא יחיד אצל חכמים הוא ואתה מחמיר כדברי היחיד:

המוכר עבדו לעכו יצא לחירות. כדין המוכר עבדו לח"ל דקי"ל בפ' השולח יצא בן חורין:

ואפילו מעכו לעכו. דאמרי' לקמן עכו חציו בא"י וחציו בח"ל ואם מכר מחצי של א"י לחציו של ח"ל אם נמי כמוכר לח"ל הוי או דילמא הואיל וסתמא קאמר המוכר לעכו יצא לחירות דמשמע אפי' לאותו צד שבא"י א"כ כולה כח"ל מחשבינן לה. א"נ י"ל דרבי ישמעאל דרך תמיה קאמר על ר' חייה אמאי קאמרת לעכו אפי' מעכו לעכו נמי דינא הכי:

ואתייא. הא דר' ישמעאל כהאי דאמר ר' יעקב במס' שביעית דעכו חציו בא"י וחציו בח"ל:

מן תרין עובדוי דרבי. דלקמן שפעם אחד חשיב לה כא"י ופעם כח"ל ש"מ דיש בה משתיהן:

חמתון. ראה אותם אוכלין פת נקיה ביותר ושאל להם במה אתם מלתתין החטין להיות פת יפה ונקיה כל כך ונתכוין לידע אם נשמרו מהכשר לקבל טומאה:

ואנן שלקין ביעין. ומלתתין במים שנתבשלו בהן:

סברין. ומפרש טעותם שהיו סוברין מה שאמר התלמוד מי ביצים מי שלק של ביצים קאמר והוא לא נתכוין אלא המשקה של הביצים עצמן שהוא החלבון דהוו כמי פירות ואינן מכשירין. ובבבלי פ"ק דסנהדרין דף ה' האי עובדא בנוסחא אחרת דקאמר ואינהו סביר מי בצעי' קאמר שטעו בין ביצים לבצעים:

שלא יהא תלמיד מורה הוריי'. אא"כ נטל רשות מרבו כדקאמר התם דכי יהיב ליה רביה רשות מידק דייק כלישני' שלא יטעו השומעין את דבריו וש"מ מהאי עובדא דעכו מא"י היא מדהקפיד על הטהרה ומעובדא דלקמן שמעינן דיש בה נמי מח"ל:

תלמיד שהירה הלכה כו'. וכן הוא בבבלי פ' הדר דף ס"ב:

שבתו. ושם גריס שנתו:

י"ב מיל כמחנה ישראל. דכתיב ויחנו וגו' וגמירי די"ב מיל הוה וכתיב ומשה יקח את האהל וגו' והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה ש"מ עד י"ב מיל אסור:

ייתי. יבא עלי אם ידעתי מזה שר' מנא בציפורי:

מכיפתא ולעיל. מן הגשר ולהלן שהיה עומד שם:

לית את. וכי אין אתה בנו של פלוני שהיה כהן ואתה עומד בארץ העמים וחכמים גזרו טומאה עליה ומהאי עובדא שמעינן דעכו יש בה מח"ל:

היו גבוהות. שהלך אחר עיניו ונשא אשה גרושה שאינה הוגנת לכהן וממנה נולדתי וחילל אותי. בבלי סנהדרין שם:

עיירות שבתחום ציפורין הסמוכות לעכו כו' מה את עבד לון. לענין גיטין אם כעכו נחשבין הואיל ובתחומה הן או כציפורי הואיל וסמוכין לה וכן איפכא וקאמר כעכו כציפורן תחום עכו כעכו וח"ל לענין גיטין הן ותחום ציפורי כציפורי וא"י הן:

מתני' המביא גט בא"י א"צ שיאמר. דגמירי' ושכיחי שיירות:

אם יש עליו עוררים. שהבעל מערער שהוא מזויף:

יתקיים בחותמיו. אם יעידו העדים על חתימת ידן או עדים אחרים יכירו חתימתן כשר:

. ואינו יכול שיאמר. כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש:

שוין במוליך ובמביא. שהמביא גט שיחרור צריך לומר בפ"נ ובפ"נ:

גמ' מי עירר. דקתני במתני' דמהני קיום אם יש עוררין:

הבעל עירר. אם הוא מערער מהני קיום אבל אם אחרים מערערין אפי' נתקיים לאו כלום הוא דאין עירעור פחות משנים ותרי ותרי נינהו ומאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דאוקי איתתא בחזקת נשואה. וכן קאמר בבבלי דף ט':

הלקוחות. אף הלקוחות יכולין לערער אם באת לטרוף מהן בשביל כתובתה וצריך קיום:

עד כדון. לאו אעירער דמתני' קאי דכיון דקתני יתקיים בחותמיו אפי' ערער שבגופו אינו כלום אלא הא דהצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ שלא יערער הבעל ובעי עד כאן דמהני שלא יערער הבעל בעירער שחוץ לגוף הגט כגון שאומר תנאי היה בינינו:

ערער שבגופו. של גט שאמר מזויף הוא או העדים פסולין אם מהני לזה כשאומר בפ"נ ובפ"נ וקאמר תפלוגתא כו':

לא שנייא הוא עירר שחוץ לגופו הוא עירר שבגופו. ובשניהם עירערו בטל. וחסר כאן בספרי הדפוס חסרון הניכר על דעתיה דר' יוחנן ערר שחוץ לגופו בטל כו' דסבר כרבי מנא לעיל בהלכה א':

דתני. אמתני' קאי דאמרי' המביא גט ממדה"י ואינו יכול כו' יתקיים בחותמיו ומייתי ראיה נמי מהתוספתא דסגי בקיום:

הרי זה מחזירו למקומו. לעשות קיום בב"ד ושוב אינו צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אלא יאמר שליח ב"ד אני דכיון שהוא מקיום סגי בזה:

מתני' כל גט שיש עליו עד כותי פסול. דחשידי אעדות שקר. חוץ מגיטי נשים. שאם יש עליו עד כותי אחד כשר כדמפרש בגמרא אבל שניהם כותים פוסל ת"ק אפי' בגיטי נשים ור"ג עשה מעשה והכשיר אפי' בשניהם כותים. והאידנא דגזרו על הכותים שיהיו כעכומ"ז לכל דבריהם לא שנא שאר שטרות ולא שנא גיטי נשים אפילו עד אחד כותי פסול:

העולין בערכאות. שלהן שהעידו העדים עדותן לפני השופט במקום מושב משפטיהם וידענו באותו השופט ובאותם עדים דלא מקבלי שוחדא כשירין ודוקא בשטרי הלואות ושטרי מקח וממכר שהעדים ראו בנתינת הממון ולא מרעי נפשייהו לאסהודי שקר' אבל שטרי הודאות וגטי נשים וכל דבר שהוא מעשה בית דין בערכאות שלהם הכל פסול דעדות' לאו כלום הוא:

לא הוזכרו. בבית המדרש לפסול אלא בזמן שנעשו בהדיוט ע"י הדיוטות שאינם דיינים ואין הלכה כר"ש:

גמ' על הממון נחשדו. הכותים ונפסלו לעדות בדבר שנחשדו אבל לא נחשדו על העריות והילכך בשאר שטרות עד כותי פסול ובגיטי נשים כשר:

ועדי נפשות כעדי עריות. שלא נחשדו על הנפשות והילכך לא פסלום חכמים לעדות נפשות:

מעתה. אם לא נחשדו אפי' שניהן עדים כותים יכשרו ומתני' קתני עד כותי ומשני שנייא היא בשנים לפי שאינן בקיאין בדקדוקי גיטין ובדינם ולא משום חשדא:

מעתה. אם טעמא לפי שאינם בקיאין אפי' כותי אחד יהי' פסול לגיטי נשים. תיפתר שחתם ישראל בסוף. אחר הכותי דאי לאו דהישראל ידע ביה דכותי חבר הוא ובקי בדיני גיטין לא הוי מחתים ליה מקמיה:

אמר ר' יוסי. הא דבעינן שחתם הישראל בסוף אתייא כמ"ד עדי הגט חותמין זה שלא כנגד זה ופלוגתא היא לקמן כלומר אפילו שלא במעמד אחד שאין חבירו עומד כנגדו בשעת חתימתו והילכך דוקא כשהעד השני הוא ישראל הוא דכשר דאמרינן כשראה זה הישראל חתימת עד הראשון הכותי וחתם תחתיו ש"מ שמכירו שהוא חבר ולא חיישינן שמא הישראל חתם מתחילה למטה ושבק רווחא למאן דקשיש מיניה ואח"כ חתם הכותי למעלה הימנו שלא מדעתו להא לא חיישינן לר' יוסי משום דמסתמא עד הראשון היא החותם מתחילה בסמוך להשטר:

ברם כמ"ד דאין עדי הגט חותמין אלא זה בפני זה אפי' חתם כותי לבסוף כשר. דאי לאו שהי' מכירו שהוא חבר לא היה חותם עמו ביחד. וגרסינן הכא הא דר' אילא ונעתק בספרי הדפוס בטעות ואח"כ גרסינן שטר שחתמו כו' ומילתא אחריתא היא:

ר' אילא בשם רבי ייסא. פליג על ר' יוסי דאדרבא איפכא מסתברא דאתייא כמ"ד שאין העדים חותמין אלא זה בפני זה הוא דכשר כשהישראל לבסוף דליכא למיחש למידי:

ברם כמ"ד דחותמין אפי' זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל בסוף פסול. דס"ל לר' אילא דחיישינן דרווחא שבק האי ישראל למאן דקשיש מיניה ולא ידע שיחתמו אח"כ הכותי למעלה הימנו:

שער שחתמו בארבעה עדים ונמצאו שנים הראשונים פסולין או קרובים כשר. דאמרינן לכבוד או למילוי החלק חתמו ותתקיים עדות השטר נשאר:

ויעשה. זה השטר כהרחק עדות כשטר שעדיו מרוחקין ממנו ב' שיטין שהוא פסול וה"נ דהרי אלו הפסולין לאו כלום הן:

לית יכיל. אין אתה יכול לפסלו מטעם זה משום דאנן תלינן שלא באו להכשירו לזה השער שמתחילה היו עדיו רחוקין מן הכתב ומלאהו בקרובין ובפסולין כדי שלא יוכל להזדייף וקי"ל מלאהו בקרובי' כשר:

כותים משום מה הן פסולין. לבא בקהל כדחשיב להו בריש עשרה יוחסין מפסולי קהל:

משים גירי אריות. שלח נתגיירו מתחילה אלא מחמת פחד ויראה כדכתיב וישלח ה' בהם את האריות וגו' הרי הן כעכומ"ז גמורים לכל דבר:

וקשיא. על זה אילו מי שלא נתגייר מתחילה לשם שמים כו' שמא אין מקבלין אותו וכן הכותים דמה בכך שמתחילה לא לשם שמים נתגיירו אם הם עכשיו מחזיקין בדת:

משום עכומ"ז ועבד. שמתחילה כשנטמעו בישראל נשאו להם בנות ישראל ור' יוחנן לטעמי' דסבר עכומ"ז ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכדקאמר רבי יוחנן בבבלי החולץ דף מ"ה:

והאמר ר"ע גירי צדק הן. כלומר ולר"ע דסבירא ליה דגרי אמת הן כדאמר בבבלי עשרה יוחסין דף ע"ה ולדידיה מפני מה אסרום שהרי מתחילה ישראלים גמורים היו:

על שם שהן מייבמין את הארוסו'. לבד ומוציאין את הנשואות ופוטרין אותן בלא חליצה כדמפרש התם דדרשי החוצה לאיש זר הך דיתבה חוצה והיא ארוסה לא תהיה לאיש זר אבל הנשואה דלא יתבה חוצה תהיה לאיש זר ור"ע לטעמיה דאמר יש ממזר מחייבי לאוין:

והא רבנן. ולרבנן דאמרי אין ממזר מיבמה כדאמרי' בפ"ק דיבמות מאי טעמא אסרום ומשום גירי אריות נמי ליכא למימר כדאקשינן לעיל:

על שם שאינן בקיאין בדקדוקי גיטין. ויש שאירע ספק אשת איש ביה וסברי דאינו כלום ונשאת לאחר:

הא ר"ג מכשיר בגיטיהן. ולר"ג דקאמר במתניתין אפי' עדיו עדי כותים כשר אלמא דסבירא ליה דבקיאין בדקדוקי גיטין מדמכשיר אפילו בשניהם כותים ולדידיה מ"ט אסרום בקהל:

על שנתערבו בהם כהני הבמות. כדכתיב שם ויעשו להם מקצותם כהני במות וכדדריש ר' אילא מן הקוצים והפסולים שבעם:

אמר ר' אחא. אמתני' קאי דקתני כל השטרות העולין בערכאות של עכומ"ז כשירין משום דקול יוצא בארכיים כלומר שטרות הנעשין בערכאות שלהם יש להן קול כמו שאר שטרות היוצאין ולפיכך כשירין הן וכדמסיק לקמן:

מעתה אפי' שניהן כותים. לר"ש הוא דבעי דר"ש מכשיר בערכאות אפילו בגיטי נשים אע"פ שחותמיהן עכומ"ז ומי נימא דפליג ר"ש נמי ארישא וס"ל כר"ג דמכשיר אפילו בשניהם כותים כדמסיק הבעיא לקמן:

שהיה הוא אומר. כלומר לא כי אלא ר"ש פוסל בשניהם כותים דס"ל שאינן בקיאין בדקדוקי גיטין ולא מכשיר אלא בחד וכטעמיה דת"ק דאי לאו דכותי חבר כו' כדלעיל:

ופריך והא ר"ש מכשיר בגיטיהן. של עכומ"ז החתומין עליהן ואע"פ שאינן בקיאין בדקדוקי גיטין ומי גרע כותים מעכומ"ז:

וקאמר ר' בא. דהיינו טעמיה דר"ש בסיפא דאתייא כר"א דאמר לקמן בפ' המגרש אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר כן ר"ש כו' כלומר דהכא נמי בעדי מסירה מיירי שנמסר לה בפני עדי ישראל והילכך מכשיר הוא בגיטי נשים אבל ברישא מודי הוא לת"ק דשני כותים פסולין בלא עדי מסירה:

מעתה. דבעדי מסירה מיירי א"כ אפילו נעשה בהדיוט ליתכשר לר' שמעון:

הוי. כלומר על כרחך דאכתי צריכא נמי לטעמא דאמר ר' יעקב בר אחא משום דקול יוצא בערכאות והילכך דוקא בערכאות הוא דמכשר ואע"ג דהאי טעמא לא שייכא בגט דהא אפי' נעשה כתיקון פסול הוא משום דלא שייכי בגיטין ועיקר טעמא הוא משום עדי מסירה ישראל וא"כ מה לי הדיוט מה לי ערכאות דאיכא למימר דגזרינן גיטי נשים אטו גיטי ממין ובגיטי ממון ודאי פסול בהדיוט אפי' בעדי מסירה משום שלא יבאו לטעות הואיל בערכאות כשר אף בלא עדי מסירה דאית להו קלא ויאמרו הכשירו בערכאות והכשירו בהדיוט מה בערכאות שלא בעדי מסירה אף בהדיוט שלא בעדי מסירה והילכך גזרו בהדיוט לעול' שלא לסמוך על עדי מסירה:

שטר. היה יוצא בבית שאן והיו עדיו עדי עכומ"ז בהדיוט:

ר' אבהו מפרש. מי הפוסל ומי המכשיר:

שלא להפסיד לישראל ממון. להמלוה:

ואפילו דלית מפסיד לדין מפסיד לדין. בתמיה וכי היכי שייך בדיני ממונות משום הפסד ממון ישראל שאם אין אתה מפסיד להמלוה מפסיד אתה להלוה:

אלא. היינו טעמא שלא לנעול את הדלת בפני הלווין כשאתה פוסל עדי עכומ"ז:

שלמחר הוא מבקש ללות והוא אינו מוצא. ללות דלפעמים לא ימצאו עדים אלא עכומ"ז ונמצא אתה נועל דלת בפני לוין:

מתני' אם רצה להחזיר בשניהן. קידם שיגיע ליד האשה והעבד:

יחזיר. ואין השליח יכול לזכות בהן לצרכן דחוב הוא להן:

וחכמים אומרים בגיטי נשים. יכול הוא לחזור שחוב הוא לה שמאבדת מזונותיה:

אבל לא בשחרורי עבדים. כדמפרשי טעמא שהרי אם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי שיכול הוא לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אלא חזור על הפתחים והילכך כי משחרר ליה לא מפסיד ליה מזוני אבל שלא לזון את אשתו אינו רשאי וכי מגרש לה מפסיד לה מזוני והל' כחכמי':

והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה. בגט זה ואם עבד ישראל הוא מפסידו בשפחה כנענית ואע"ג דמתירו בבת חורין עבדא בהפקירא הוא דניחא ליה וא"כ חובה הוא לו:

מפני שהוא קנינו. כלומר הא דאוכל בתרומה כשהוא עבד כהן אינו אלא מפני שהוא קניני של כהן ובלאו הכי יכול לפוסלו מן התרומה כדמפרש בגמרא והילכך כי משחרר לי' אע"פ שמפסידו מלאכול בתרומה אין זה קרוי חובה וכן בעבד ישראל כי משחרר ליה ומתירו בבת חורין עדיפא ליה דזכות של שיחרור גדול מהפקירא:

לא יינתנו לאחר מיתה. דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי לידה הא מית ואין גט לאחר מיתה וכן שטר שחרור כי מטא לידי' הא מית ופקע רשותיה מיניה:

תנו מנה יתנו לאחר מיתה. דדברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי ואע"ג דלא אמר מנה זה לא חיישינן שמא מנה קבור בקרקע יש לו וההוא דיהיב ליה:

גמ' כל אתר את אמר תן כהולך. כלומר דמקשה הש"ס הא בעלמא אמרינן תן כהולך הוא ולאו כזכי דמי כדאמרי' בשנים אוחזין דף י' גבי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ומשנתינו דתנן התם אמר תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה משום דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי וכן אמר שם בהאי תלמודא הלכה ב' אלמא תן לאו כזכי דמי:

והכא את אמר תן כזכה. דמפרש טעמא מפני שזכין לאדם שלא בפניו ומשני כיני מתניתא זכה גט זה לאשתי וכן זכה גט זה לעבדי דבאמת מיירי דאמר זכה והילכך לחכמים בשחרורי עבדים זכות הוא לו וקנה אבל אם אמר תן לאו כלום הוא:

לשון מתניתא אמרה כן. והכי מוכח מלישנא דמתני' דקתני לפי שזכין אלמא בלשון זכיה מיירי:

רבי מאיר אומר. השתא מפרש טעם פלוגתייהו במתני' דר"מ ס"ל חובה הוא בין לאשה בין לעבד והילכך בשניהם יחזיר ורבנין כו' כדפרישית במתני':

הגע עצמך. לרבנן דקאמרי לעולם זכות היא לעבד והגע עצמך אם היה עבדו של קצין ושר והרי חובה הוא לו דלא ניחא ליה ליפיק מיניה:

חברייא אמרי. דהכא נמי בעי ר' יוחנן על דקאמרי דחובה היא לאשה לעולם הגע עצמך אם היתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לה שתצא ממנו:

לית לך אלא כהדא. כלומר לא תימא דטעמייהו משום דזכות לעבד וחובה לאשה לחוד הוא דהא זימנין איפכא משכחת לה אלא ה"ק רבנן לר"מ דקאמר דחובה הוא לעבד שפוסלו מן התרומה וע"ז השיבו לו:

אילו המוכר את עבדו שלא מדעתו. שלא מידיעתו שמא אינו מכור הוא והילכך לא שייך ביה לקרות חובה משום שפוסלו מן התרומה דליבעי דעתו של עבד דהא אי בעי מוכרו לישראל בלא ידיעתו ופוסלו מן התרומה כל היכא דאיתיה:

והמגרש את אשתו שלא מדעתה. כלומר שלא בידיעתה דאע"ג דאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום ידיעתה בעינן שצריך שתדע שמגורשת ממנו:

שמא מגורשת היא. בתמיה דהא כל זמן שלא קיבלה גיטה ודאי אינה מגורשת והילכך אינו יכול לזכות לה גט בלא ידיעתה:

מפני שהוא קנינו א"ר אבין קנינו הוא כו'. כלומר דר' אבין מפרש ומסיים מילתייהו דרבנן דאכילתו בתרומה הוא מפני קנינו והרי יכול לפוסלו מן התרומה בלתי ידיעתו דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כדאמרן:

האומר טבי עבדי. לאו דוקא אלא איש פלוני עבדי ונקט לטבי שהוא מפורסם לעבד בש"ס וברייתא זו הובאה בבבלי השולח דף מ':

עשיתי בן חורין כו'. כלומר אם אמר באחד מן הלשונו' הללו זכה העבד:

ובלבד בשטר האי האומר דקתני כותב הוא שכותב לו אלו הלשונות בשטר ומוסר לו אבל באמירה בעלמא לא מהני:

יעשה בן חורין. משמע לשון עתיד ובבבלי התם גריס אעשנו ר' אומר זכה דהכי משמע אעשנו בן חורין עכשיו בשטר זה שאני מוסר לו:

וחכ"א לא זכה. שאין זה אלא הבטחה שמבטיחו לעשותו בן חורין לאחר זמן ובשטר אחר:

תנו שטר שיחרור זה לעבדי ומת ר' אומר לא זכה כו'. ובתוספתא גריס איפכא וכח"א לא זכה דאין שטר לאחר מיתה אבל כופין את היורשין לשחררו ולקיים דברי המת ולגי' האי תלמודא צ"ל דהא דקאמר כופין את היורשין אדברי רבי קאי:

בסתם חלוקין. כדמפרש ואזיל שלא אמר אלא תנו סתם דבמה אנן קיימין אם באומר בפי' שחררו אפילו רבי מודה דזכה ואם באומר כתבו ותנו אפי' רבנן מודו דלא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה:

אלא. ע"כ כן אנן קיימין באומ' תנו סתם ולר' כאומ' כתבו ותנו ולא כלום הוי ולרבנן האומ' תנו לא נתכוין בשטר אלא שחררו קאמר:

האומר ינתנו כל נכסיו לפלוני. ואותו פלוני הוא כהן:

אע"פ. שזה אמר אי איפשי בהן זכה והעבדים אוכלין בתרומה בשבילו:

זכו בהן היורשין. של הנותן:

בסתם חלוקין. שבתחילה שתק ולא נתברר לנו דעתו כדמפרש ואזיל דבמה אנן קיימין אם משקיבל הלה עליו משעה ראשונה כשנתן לו ונתרצה במתנה זו אף רשב"ג מודה דזכה בהן:

אם בשלא קיבל עליו. אלא צווח מעיקרא ואמר אי אפשי בהן אף רבנן מודו דשל יורשי הנותן הן:

אלא כן אנן קיימין בסתם. בשעה הראשונה שתק ולבסוף צווח:

רבי אומר לית בר נש. אין אדם יכול לומר אח"כ אי אפשי אלא מכיון שקיבל עליו שלו הן ושוב אינו יכול לחזור:

הוכיח סופו על תחלתו. שלא נתרצה משעה הראשונה במתנה והילכך שתק בתחילה:

האומר תן מנה זה לפלוני כו' לא יחזיר. דבמלוה ובפקדון בין שאמר תן בין שאמר הולך הוי כזכי וכשהגיע ליד השליח זכה בשביל המקבל ואין המשלח יכול לחזור ובפקדון דוקא כשהוחזק הנפקד כפרן דודאי ניחא לבעליו שיצא מתחת ידו אבל בלאו הכי לא דקי"ל יכול המפקיד לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ושמא לא ניחא ליה ולא זכה זה בשבילו והכי מסיק לה בבבלי דף י"ד:

וחייב האיש באחריותו. אע"פ שזכה השליח בשביל זה מכל מקום המשלח חייב באחריות עד שיקבל אותו האיש מי שנשתלח לו את שלו:

המתנה כחוב. דגם במתנה הוי הולך כזכי ואינו יכול לחזור:

הלך ומצאו שמת. זה שנשתלח לא יחזיר למשלח ואם מת יתן ליורשיו אבל אם אמר זכה או קבל כו' יתן ליורשיו של המקבל שכבר זכה בהן בשעת המתנה:

ואם לאחר מיתה זכה. שבשעת מתן מעות כבר מת זה יחזיר למשלח:

שאין אדם זוכה בכתב לאחר מיתה. אשטר מתנה קאי ולאו דוקא ובמנה נמי לא זכה כיון דליתיה למקבל בשעת מתן מעות:

מי שאמר מנה זה כו'. כולן כהולך הן וזכה ואם רצה לחזור לא יחזור:

והדין. מי שזכה בדבר בשביל חבירו לא יכול ג"כ לחזור וליתנו מידו:

דילמא. מעשה היה בר' דוסתאי בר' ינאי ור' יוסי בן כיפר שירדו לבבל לגבות חוב אחד בשביל חבירם של כאן ומסרום לידם:

ואיתאמרת עליהון. ושוב נאמר עליהן לשון הרע ורצו להוציא המעות מידם ולא רצו להחזיר ואמרו להם כבר זכינו בשביל חבירנו:

אמרין לון. בני אותה העיר אנחנו רוצים שתקבלו עליכם בטוב כלומר אחריות אם יאבדו ויאנסו מידכם ולא רצו ואמרו להם שומרי חנם אנחנו ואין אנו מתחייבין עצמינו בכלום:

אתון. באו אצל ר' דוסתאי ונתרצה להחזיר ואמר להם ההנו כולה הנה. כל המעות לפניכם:

נסבון. לקחוהו לר' יוסי שלא נתרצה בכך:

ופטרוי. כפתוהו ויסרו אותו והכוהו והוציאו ממנו בכח:

כד סלקון. כשעלו לכאן בא רבי יוסי אצל רבי ינאי לקבול על רבי דוסתאי וא"ל ראה מה עשה לי בנך:

אילו. הי' משוה בדעתו עמי לא היו מוציאין כלום מידינו:

א"ל. ר' ינאי מפני מה עשית כך וא"ל ראיתי אותן ב"ד שוה כלומר כולם שוין בדעתם ואין מוחה בידם והן בעלי אימה ומרי נפש כובעיהן כו' ומדברין מחצין כלומר קולן עבה ובכח ונראה הדיבור יוצא מטיבורן ויוסי אתי כפות והרצועה להלקותו עולה ויורדת ואמרתי שמא דוסתאי אחר יש לאבא שאמסור עצמי להריג' ולכך נתרציתי להם:

הדא דתימר בהוא דלא יכיל מיקמיה טבאות. כלומר דוקא בשאינו יכול לעמוד בטוב כנגדם והוי אונס כהאי עובדא שאז פטור השליח כשהחזיר אבל אם יכול לעמוד כנגדם פושע הוי אם החזיר:

מיפק לון. מוציאין מזה השליח ונותנין לזה שזכה בשבילו:

דין דמחל. המוחל שטר שיש לו על חבירו:

מחל. שמחילה א"צ קנין:

עד דמסר לי' שטרא. צריך שיחזור לו השט"ח שלו ואז הוי מחילה:

אין צריך לומר כו'. שאפילו לא אמר זכה או קבל אלא תן אין היורשין יכולין לעכב:

בשכיב מרע היא מתניתא. האי ברייתא מיירי בשכ"מ אבל במתנת בריא תן לאו כזכי הוא:

אם בשכ"מ בהדא כו'. כלומר ומ"ט בשכ"מ אין צריך לומר זכה או קבל ובתן סגי:

א"ר מנא קיימתיה. מה"ט דאמרי' דברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי והוי כבריא שכתב ונתן:

והוא שמת כו'. כמפורש לעיל בכתובות והילכך אין צריך לומר כו':

תנו מנה כו'. דקתני במתני' מוקי לה נמי ר' בא דבשכ"מ מיירי כדמוקי רב פפא בבבלי דף י"ג:

סליק פירקא בס"ד