מתני' המביא. בפני נכתב כ ו ל ו ובפני נכתב חציו. אחד מן העדים חתם בפני:

נכתב חציו כו' פסול. ודוקא חציו האחרון אבל בפני נכתב חציו הראשון שיש בו שם האיש ושם האשה והזמן שהוא עיקר הגט כשר וחציו הראשון נמי לא צריך שיראה הכתיבה עצמה אלא אם שמע קול הקולמוס עובר על הנייר בלבד תו לא צריך:

אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול. אם הגט יוצא מתחת יד אחד מהם דאצרכוהו רבנן לשליח המביא גט למימר תרווייהו אבל אם הגט יוצא מתחת יד שניהם כשר ששנים שהביאו גט אינם צריכים שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם:

שנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר. השלישי אומר בפני נחתם פסול בזמן שהגט יוצא מתחת יד אחד מהן:

ור' יהודה מכשיר. אפילו יוצא מתחת ידו של אחד מהן ואין הלכה כר' יהודה:

ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר. ואפילו יוצא מתחת יד אחד הואיל ונתקיים ע"י שנים המעידין על החתימה:

גמ' ניחא בפני נכתב אבל לא בפני נחתם. דפסיל שהחתימה היא העיקר אלא בפני נחתם אבל לא בפני נכתב אמאי פסיל כלום קיומו של הגט אלא בחותמיו והרי הוא מעיד על החתימה:

אלא כר'יודה. מתניתין כרבי יודה היא דפוסל בטופסי' לקמן בפ"ג הלכה ב' דת"ק מכשיר לכתוב הטופס שלא לשמה מפני תקנת הסופ' שיהו מזומנים לו ובלבד שיניח התורף מקום האיש והאשה ומקום הזמן ורבי יודה פוסל כדמפרש התם טעמא דקסבר כתיבה לשמה נמי בעינן וגזרינן טופס אטו תורף והילכך בפני נחתם אבל לא בפני נכתב נמי פסול דחיישינן שמא טופס הגט כבר כתוב היה שלא לשמה:

ודר' יודה בח"ל במגרשו בא"י. בתמיה כלומר דדחי לה הש"ס דהיכי מצית מוקמי' לה טעמא דמתני' אליבא דר' יודה דהא דהצריכו לומר נמי בפני נכתב גזירה משום טופס דא"כ מילתיה דר' יודה דוקא בנכתב בח"ל ומגרש בא"י כדקתני במתני' המביא גט ממדינת הים:

ויש טופסי גיטין בח"ל במגרש בח"ל. מסקנת הקושיא היא דלדידך היכא דנכתב בח"ל ומגרש בח"ל והיינו באותה מדינה שאז א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ בתמיה וכי סלקא אדעתך דבכה"ג ר' יהודה מכשיר בטופסי גיטין דלא חשו חכמים גם במגרש בח"ל באותה מדינה להצריך לומר בפ"נ ובפ"נ:

עד שידע שהוא גט אשה כו'. אלא דהיינו טעמא מפני שצריך לידע שהוא גט אשה ושהוא נעשה שליח לזה:

ולא היה יודע שהוא גט אשה. כלומר דחיישינן שמא לא ידע בשעת מעשה שהוא גט אשה ולפיכך הצריכו חכמים עד שיכתוב ויתחתם כולו בפניו והילכך צריך להעיד נמי על הכתיבה:

אם היה נכנס ויוצא. השליח אף על פי שלא היה שם במקום אחד מתחילת הכתיבה עד סופה מותר:

אלא נתייחד. שנתייחד הגט ברשות הבעלים בין כתיבה לחתימה מהו מי חיישינן שמא החליף הבעל ולא זהו הגט שנכתב בפניו:

נישמעינה. לזה מן הדא דקתני במתני' א' אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול וטעמא מפני שאחד כו' שאין כאן אלא א' המעיד על הכתיבה ואחד על החתימה אבל אם זה שאומר בפני נכתב אומר בפני נחתם אע"פ שהוא מעיד שנתייחד הגט ברשות הבעלים בין כתיבה לחתימה כשר דאל"כ לאשמועינן רבותא טפי:

חציו מתקנה וחציו מדבר תורה. כדמפרש ואזיל אמר בפני נכתב ובפני נחתם כו' כלומר דמכיון שנתייחד ברשות בעלים לא מקיימה תקנתא דרבנן דאיכא חששא שמא הוחלף הגט אלא דמן התורה אינו צריך לקיום ולא לומר כלום דעדים החתומין על השטר כמי שנחקר' עדותן בבית דין דמי והיינו נמי כעין בעיא דרבי יוסי ופשיט ליה ממתני' כדלעיל:

רבי אבין בעי. אבפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו דמתני' קאי דקתני פסול ואם הוא מעיד על חתימת עד אחד שחתם בפניו ושנים אחרים מעידין על חתימת עד השני שמכירין חתימתו מהו מי אמרינן דבעינן או כולו בתקנת חכמים שהוא עדות השליח שהאמינוהו חכמים כשנים או כולו בקיום הגט והיינו עדים שמעידין על החתימה והכא חציו בתקנת חכמים וחציו בקיום הגט ולאו כלום הוא או דילמא לא שנא:

בבלייא אין כשר אלא זה. אין לך יותר מובחר מזה דמי איכא מידי דאלו אמר חד כשר והיינו השליח דאילו מסיק ליה לכולא דיבורא ואמר נמי בפני נחתם עד השני כשר והשתא דאיכא תרי שמעידין על חתימת השני מיבעיא:

לא אמר כך לא כך היתה השאלה דודאי בכה"ג כשר הוא אלא כך שאלו אם הוא מעיד על חתימת האחד ואני העד השני מהו והשיב לו שהוא פסול משום דנעשה בנוגע בעדותו שנראה דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שתתקיים עדות חתימתו:

היה. הגט מחותם בארבעה עדים והשליח מעיד על השנים ועל השנים אחרים אומר איני מכירן ואיני יודע מה עסקיהון מהו אם הן מעכבין הואיל וחתומים על הגט וצריך לקיים חתימתן או דילמא בהני תרי שהעיד השליח עליהן סגי וקאמר הש"ס דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל:

ריש לקיש אמר כשר והשאר על תנאי. כלומר משום דאמרינן לא עשאן עדים לכולן אלא שנים משום עדים והשאר על תנאי בעלמא והילכך אינו מעכב עד שיחתמו כולן בו ביום אלא דהוי כמו תנאי אחר בגט ומשיחתומו מקצתן אפי' למחר נתקיים התנאי והכא נמי אין צריך השליח להעיד על כלן דהואיל ומעיד על שנים שהן משום עדים סגי:

ר"י אומר פסול עד שיחתמו בו ביום. כלן דס"ל דכולן משום עדים הן וה"נ צריך השליח להעיד על חתימת כולן:

מה פליגין ביוצא מתחת ידו. אפלוגתא דר' יודה וחכמים במתני' קאי שנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול ור' יודה מכשיר ומפרש ר' אמי דבמה פליגין בשהגט יוצא מתחת ידו של זה המעיד על החתימה לבדו ובהא פליגי דחכמים סברי אע"ג דהימנוהו רבנן לשליח כבי תרי אפ"ה הואיל והוא אינו מעיד נמי על הכתיבה פסול דגזרינן דילמא אתי לאחלופי בקיים שטרות דעלמא בע"א מכיון דיוצא מתחת יד המעיד על החתימה ומוכחא מילתא דלקיומי אתא ומאן דחזי קסבר כל שטרות נמי בעד אחד מקיימי ור' יהוד' סבר לא גזרינן:

אבל ביוצא מתחת ידי אחר. מעדי הכתיבה כלומר שיוצא נמי מיד האחר ששניהם הביאו אף רבנן מודו שהוא כשר דקסבר שנים שהביאו גט ממדה"י אינן צריכ' לומר בפ"נ ובפ"נ שהרי עדים מצויים לקיימו ושנים שהביאו מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו ביה רבנן:

ר' חנניה דר' אמי. אמר נמי כר' אמי:

א"ר זעירא. פליג דמפרש בשיוצא מיד שניהם פליגי ואפ"ה פסלי רבנן דקסברי טעמא דהצריכו בפני נכתב ובפני נחתם לפי שאין בקיאין לשמ' ושנים שהביאו גט ממדה"י נמי צריכין לומר והני לאו כלום קאמרי דמאן דמעיד על הכתיבה לא מעיד על החתימה כדמפרש רבי זעירא לקמן והילכך פסול ור' יודה סבר דטעמא הוא לפי שאין העדים מצויים לקיימו והילכך שנים שהביאו אינן צריכין לומר ולא איכפת לן כלום בעדותן דהני וכשר:

אבל ביוצא מתחת ידו. של זה המעיד על החתימה לבדו אף ר' יהודה מודה שהוא פסול הואיל ואין כאן אלא אחד שהביאו והוא אינו מעיד כ"א על החתימה:

מתיב ר' זעירא לר' אימי אם ביוצא מתחת ידו ר' יהודה מכשיר גרסינן אפילו בקמייתא. נמי ליפלוג ר' יהודה כלומר לדידך דרבי יודה מכשיר אפי' ביוצא מתחת ידו של המעיד על החתימה לבד אם כן ליפלוג נמי ברישא באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם דכשר לר' יודה בשלמא לדידי טעמא דרבי יודה דמכשיר הכא משום שיוצא מתחת יד שניהם וקסבר שניהם שהביאו א"צ לומר אלא לדידך דמכשיר ר' יהודהי אפי' ביוצא מתחת יד עד המעיד על החתימה קשיא מ"ט לא פליג ר"י נמי ברישא:

אייתי ר אמי לר' יונה חמיו ותנה ליה. חדא ברייתא דקתני הכי דר"י מכשיר אף ברישא:

לישן מתניתא. ל' התוספתא מסייעא לר' זעירא דלא פליג אלא בסיפא ביוצא מתחת יד שניהם הוא דמכשיר דקתני בתוספתא שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם רבי יהודה מכשיר בזה דמשמע דוקא בזה הוא דפליג ר"י אבל באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם מודה ר' יודה שהוא פסול:

וקשיא על דר' זעירא אם ביוצא מתחת ידי אחר. נמי פסלי רבנן בהדא לא עשו אותו כשנים בתמיה דהא הימנוהו חכמים לשליח כשנים והכא שנים שהביאו אמאי פסול. ומשני אימתי עשו אותו כשנים בזמן שהוא מעיד על הכתיבה ועל החתימה והיינו כדפרישית לעיל דבעינן שזה שהוא מעיד על הכתיבה הוא עצמו יעיד על החתימה והכא אותן השנים מעידין על הכתיבה ולא על החתימה והשלישי מעיד על החתימה ולא על הכתיבה והילכך לאו כלום הוא דקסברי שנים שהביאו גמי צריכין להעיד על הכתיבה ועל החתימה:

ר' יסא בשם ר' יוחנן וביוצא מתחת ידו. אסיפא דמתני' קאי א' אומר בפני נכתב ושנים אומרי' בפנינו נחתם כשר ודוקא ביוצא מתחת ידו של האחד המעיד על הכתיבה דהואיל וחכמים האמינוהו לשליח כשנים נעשה כשנים המעידין על הכתיבה ושנים על החתימה אבל אם יוצא מתחת ידי עדי החתימה פסול קסבר שנים שהביאו צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ והכא אין מעידין על הכתיבה:

והוה ר"ז מסתכל ביה. כמתמיה על דבריו:

למה את מסתכל בי. ואם אין דעתך כן אף אני חוזרני בי ואפי' יוצא מתחת ידי אחר של המעידין על החתימה כשר דשנים שהביאו א"צ לומר:

אתייא דר' יוסי כר' אימי. דמוקי למציעתא בשיוצא מתחת ידו של א' וה"נ לר' יוסי עד דלא יחזור ביה קודם שחזר מדבריו ומוקי להסיפא נמי בהאי גוונא:

א"ר מנא. דלא היא אלא אפי' משחזר בו ר' יוסי שפיר נמי אתייא כר' אימי ומוקי למציעתא כרבי אימי דבשיוצא מתחת ידו פליגי והכא ביוצא מתחת עדי החתימה נמי כשר דשאני לן בין כתיבה בשנים לחתימה בשנים דהכא בשנים מעידין על החתימה כחה מיופה דהוי כשאר קיום ששנים מעידין על החתימה ולית כאן חשש דאתי לאחלופי בשאר שטרות והילכך אפי' ביוצא מתחת ידי עדי החתימה כשר:

וכתיבה בשנים אין כחה מיופה. אבל מציעתא שנים אומרים בפנינו נכתב אין כחה מיופה כשאר קיום והילכך פסול לרבנן כשיוצא מתחת יד עד החתימה לבד משום דאתי לאחלופי בשאר שטרות בקיום עד אחד כר' אמי לעיל:

מתני' בלילה ונתחתם ביום כשר. שהיום הולך אחר הלילה ואין זה מוקדם:

ביום ונתחתם בלילה פסול. שהרי מוקדם הוא ותקנו חכמים זמן בגיטין גזירה שמא יהא נשוי לבת אחותו ותזנה עליו וחס עליה שלא תידון משום אשת איש ונותן לה גט בלא זמן וכשמעידים עליה בב"ד מוציאה גטה ואומרת גרושה הייתי ופנויה באותה שעה וכן אמר הכא לקמן פ' השולח הלכה ג' מפני מה תקנו זמן בגיטין מפני מעשה שאירע כו':

ור"ש מכשיר. דסבר ר"ש דחכמים תיקנו זמן בגיטין משום פירי כדאמר ר' יוחנן בגמרא שאם לא יהיה זמן בגט יהא הבעל מוכר והולך פירות נכסי מלוג של אשתו לאחר גירושין וכשתתבענו בדין יאמר קודם גרושין מכרתי ולהכי מכשיר ר"ש בנכתב ביום ונחתם בלילה אע"פ שהוא מוקדם דקסבר משנתן עיניו לגרשה אף על פי שלא גירש שוב אין לבעל פירות ואם תבא לטרוף מלקוחות הפירות משעת כתיבה שפיר טרפא דהא נתן עיניו לגרשה:

כל גיטין כו' פסולין. דאתי למיטרף לקוחות מיום כתיבה ושלא כדין:

חוץ מגיטי נשים. מטעמא דפרישית ואין הלכה כר' שמעון:

גמ' פסול מפני אכילת פירות. דקסבר ר' יוחנן מה שתקנו חכמים זמן בגיטין הוא מפני אכילת פירות כדי שתדע מתי תגבה פירות נכסי מלוג שלה אם ימכרם הבעל והילכך נכתב ביום ונחתם בלילה פסול דיסברו הדיינים שביום הכתיבה נחתם ותטרוף האשה הפירות מלקוחות משעת כתיבה עד שעת החתימה שלא כדין:

מעתה. הואיל ויש כאן חשש אכילת פירות תחוש ג"כ לגיטין הבאין ממדינת הים שמא לא נחתמו ביום כתיבתן:

א"ל זה זיופו בדבר אחר. כלומר בהא לא חיישינן דמשום זיוף הגט שפיר הוא דחוששין והצריכו חכמים לימר בפ"נ ובפ"נ לקיימו וסגי בהא אבל זה החשש שמא לא נחתם ביום כתיבתו לא הוי זיוף בגוף הגט אלא זיופו בדבר אחר הוא משום פירות ולא חשו חכמים לזה:

לא אמר ר"ש. במתני' דכשר אלא דוקא נכתב ביום ונחתם בלילה לאלתר אבל אם נחתם למחר אוף ר"ש מודה דפסול דחיישינן שמא בתוך כך פייס הבעל וביטל הגט:

לא שנויא. אין חילוק בין אותה לילה בין למחר או לאחר כמה ימים מכשיר ר"ש:

היידן הוא למחר. לר' יוחנן מפרש איזה למחר קאמר דחוששין:

חד אמר למחר. ממש ואפי' בזמן המועט הזה חוששין:

וחרנא אמר מחרא דמחר. אבל למחר הראשון אין חוששין:

ה"ג וקשיא דר' יוחנן דר"ש אדר"ש לא כן א"ר בא בשם ר' זעירא אתיא דר' שמעון כר' אלעזר כו'. כלומר לר' יוחנן דאמר דרבי שמעון מחלק בין לאלתר ובין לאחר זמן ומודה ר' שמעון דאם נחתם לאחר זמן פסול וא"כ לדידיה קשיא דר"ש אדר"ש דהא כן א"ר בא לעיל בפ"ק גבי הא דר"ש מכשיר בערכאות של עכומ"ז ואפי' בגיטי נשים ובעדי מסירה וקאמר התם דאתיא דרבי שמעון כר' אלעזר כמה דר"א אומר דלא צריך לחתום עדים בגט אלא מפני תיקון עולם כן ר"ש ס"ל מה"ט דערכאות כשירין בעדי מסיר' שאע"פ שאין עליו עדים כשר מדינא אלמא דר"ש סבר דאין עדי חתימה מעכבין בגט והכא קאמר ר' יוחנן לר"ש דפוסל בנחתם לאחר זמן הא אפי' אין עליו עדים כלל כשר:

אמר ר' שמואל. לא קשיא כאן ברוצה לחתמו אם רוצה לחתום עליו עדים בהא קאמר ר"ש דצריך כדין וכתיקון וכדאמרי' מודה ר"א במזויף מתוכו וכאן דמכשיר בלא עדי חתימה בשאינו רוצה לחתום עליו עדים כלל אלא בעדי מסירה בלבד ובערכאות דכשר טעמא משום דלא מכשרינן אלא בשמות מובהקין ולא מיקרי מזויף מתוכו דלא אתי למיטעי כדפרישית לעיל:

אמר לעשרה חתמו כו' מפורש לעיל הלכה א':

וכשרין וחשון. כלו' שחששו להכשיר לכתחילה משום דרבנן דפסלי בנחתם לאחר זמן ובהנהו דשוינהו עדים לכולהו צריך שיחתמו כולן בו ביום ואעפ"כ כשרין כר"ש דשעת הדחק היה שהלך הבעל לדרכו או שניסת כבר בגט זה וכדאמר בבבלי כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק:

הדא מסייע לר' יוחנן מן דרבנן ופליגא עלוי מן דר"ש. כלומר למאי דאמר לעיל אליבא דרבנן דפסול עד שיחתמו כולן בו ביום מסייע ליה דבשביל כך חששו בתחילה בהכשר גט זה אבל פליגא עליה למאי דאמר לעיל אליבא דר' שמעון דמודה הוא אם נחתם לאחר זמן דפסול דהא בהאי עובדא סמכי על דר"ש ואכשרון:

הדא מסייע לר' שמעון בן לקיש מן דר"ש. ולר"ל איפכא הוי דמסייע ליה למאי דאמר לעיל לר"ש דמכשיר אפילו בנחתם לאחר זמן אבל פליגא עליה למאי דאמר לעיל דכשר אליבא דרבנן אם מקצתן חתמו למחר דהשאר על תנאי דא"כ לא היו צריכין לחוש כאן כלל אפי' לכתחילה:

מתני' בסיקרא. צבע אדום:

בקומוס. שרף האילן:

ובקלקנתוס. ויריאול"ה בלע"ז וירוקה היא כזכוכית וכשמתקנים אותה לתת לתוך הדיו אז היא משחרת:

על העלה של זית. תלוש ודוקא עלה זית וכיוצא בו דמתקיים כגון עלה חרוב ודלעת אבל עלי ירקות שאינן מתקיימין פסול:

ונותנין לה את הפרה. שאינו יכול לקוצצו אחר כתיבה דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה:

ר' יוסי הגלילי כו'. טעמיה מפרש בגמרא ואין הלכה כר"י הגלילי:

גמ' וכתב. כתיב ודריש ולא חקק על הטבלא בסכין:

לא מטיף. שמטיף נקודות כצורת האות:

לא השופך. כדמפרש לקמן וטעמא דכולהו לאו כתיבה מיקרי:

אמר רב חסדא. לא פליגי דמ"ד לא חוקק בפולט מקום הכתב שהכתב הוא בולט מחמת שדוחק תוכות וצידי האותיות וע"י כן האותיות בולטין מאליהן:

כגון הדין דינרא. כמו שעושין חותם המטבע על הדינר שדוחק תוכות וסביבות הצורה והצורה נעשית מאליה והילכך פסול דהוי חק תוכות ולא כתב האותיות:

ומ"ד אפי' חוקק. כשר כגון הדין פנקסא כעין פנקס של סוחרים שחוקקים עליהם בעט ברזל וירכי האותיות בעצמן הן חוקקין:

כתב לא המטיף. כמו אמר מר:

שלא עירב את הנקודות. שלא משך אח"כ מנקודה לנקודה לערבן ולעשות מהן אות גמור הוא דפסול אבל אם עירבן אח"כ כשר:

וחרנה אמר אפי' עירב את הנקודות. וצרפן בדיו להיות אות גמור אפילו הכי פסול כיון שמתחילה לא כתב צורת האות ממש:

כתב לא השופך. ומפרש ר' חייה כגון אילן בני מזרח שהן בעלי ערמה ביותר וכשאחד רוצה לשלוח לחבירו בכתב דבר סוד וסתר כותבו במי מילין הן מים ששרה בהן עפצים שאין הכתב ניכר ע"ג קלפים שלהם שהיו מעופצים ואין מי מילין ע"ג מי מילין וזה שמקבל כתבו שופך עליו דיו שאין בו עפץ וקולט האותיות וניכר מקום הכתב וכגון זה פסול בגט:

עשה כן בשבת. ששפך הדיו ע"ג מי מילין שנכתבו כבר מהו שיהא חייב ופשיט ליה מדתנינן תמן פ' הבונה כתב כו' והוא שכתב דיו על גבי דיו לפי שאינו ניכר ולא הוי כתב:

אבל דיו ע"ג סיקרא חייב. וה"נ כדיו ע"ג סיקרא הוא:

חייב שתים. בדיו ע"ג סיקרא:

משום מוחק. שמוחק כתב התחתון ע"מ לכתובה עליון:

רושם לפניהן בדיו והן חותמין. עליו בסיקרא אי נמי בסיקרא והן חותמין בדיו משום דבכה"ג הוי כתב לענין שבת:

מפני שאנן עסוקין בהלכות שבת. וכי מפני שאנו מחמירין לקרותו כתב לענין שבת אנו מתירין אשת איש בתמיה שאתה מדמה נמי לסמוך על זה למעשה ולהקל בא"א:

ומקרע. מסרט לפניהן כעין צורת אותיות והן חותמין:

ולא כתב ידו של ראשון הוא. בתמיה דכשהן חותמין על רושם האותיות שנעשה בראשונה הוי כתב ע"ג כתב ולא כלום הוא:

אלא מרחיב לפניהן את הקרע. שעושה רושם האותיות בהרחבה פי' חלולין והן ממלאין דיו בתוך האותיות ולא על רושם הראשון:

ולמה לית אנן אמרין רושם לפניהן במים. והן חותמין דלא הוי כתב על גבי כתב:

אם בא ועירער עררו קיים. לפי גי' הספר אפשר לפרש דעל עירער הבעל קאי כלו' דאע"פ שרושם לפניהם במים בעלמא מ"מ לאו כתב הראשונים מיקרי ואינו יכול להתקיים בחותמיו א"נ דגרסינן אם בא ועידר עדרו קיים מלשון העדר וחסרון כלומר דמשני דמשום הכי לא מכשרינן ברושם לפניהם במים שאע"פ דלאו כתיבה מיקרי מ"מ אם בא לעדרו ולמחקו המחק קיים ורישומו ניכר לפי שעה והוי ככתב ע"ג כתב ואין תקנה אלא במקרע:

הקורע על העור. שחוקק ומסרט בו:

הרי זה גיטיך ע"מ שתתנהו לי. שיהא שלי פסול דלאו מידי קיהיב לה:

ולא דא היא קדמייתא. ולאו היינו רישא ומאי שנא בין שתחזירהו לי לבין שתתנהו לי:

לכשתדוני. לכשתדון ותבחין שיש הפרש ביניהם כדמפרש ר' יוסי בר בון דהא דקאמר שתחזירהו לי היינו לכשתזכה בו ובמצותו כלומר לאחר שתקנה להתגרש בו תחזירהו לי ולפיכך כשר דקרינן ביה שפיר ונתן בידה כדאשכחן באתרוג דמתנה בכה"ג שמה מתנה כהדא עובדא דמייתי:

תרונגא הוון מצפצפין תמן. היו נדחקין באתרוג בבבל ולא היה להם כ"א בצימצום. מל' עומדים צפופין וכן דוגמתו בפ' כל קרבנות הציבור פעם אחת נצטפצפו אנשי לודקיא בשמן כן היא גי' הערוך:

והוה ר"נ יהיב אתרוגא. לבריה במתנה ע"מ להחזיר לכשיזכה בו ובמצותו אלמא דמתנה מיקרי וזה יצא בו וה"נ ע"מ שתחזירהו לי כשר:

על כוס של זהב. אי נמי על טס של זהב גרסי':

ובין השיטים שלי. המקום של ביני שיטי יהא שלי מהו:

ויש כתב. בתמיה כלומר דמתמה הש"ס מאי קא מיבעיא ליה פשיטא דלאו כלום הוא דהרי אין כאן כתב עוד מאחר שמקום בין השיטים שלו דספר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים:

עור הנקרע הרי זה כשר. אם היה כבר נקרע וכתב עליו הגט כשר:

נתקרע. אח"כ בין כתיבה לנתינה ה"ז פסול:

בשלא נתקרע. הא דאמרינן הנקרע כשר בשלא נתקרע בקרע ב"ד שהוא בין הכתב לעדים אבל אם היה נקרע בקרע ב"ד פסול:

על העלה של זית. קתני במתני' דכשר ולא כמקורע הוא בתמיה דהרי אי אפשר לכתוב עליו כל לשון הגט:

תנא בונא בר שילא אפילו כותב אני פ' מגרש את אשתי פ' כשר. וזה יכול לכותבו על העלה של זית:

ואתייא כהאי דאמר רבי אילא. על קרע ב"ד קאי וכדאמר ר' אילא דדוקא אם פירש לגמרי או שנקרע שתי וערב דהוי כפירש אבל אם לא פי' שנקרע בשתי לבדו ועדיין מעורה במקצת כשר:

מתניתא. דקתני ונותנין לה את הפרה ואינו יכול לקצון את הקרן וליתן לה משום שמחוסר קציצה הוא כדפרישי' במתני' דוקא כשאמר לה הרי גיטיך לבד וצריך ליתן לה כל הפרה בשביל גיטה:

אבל אם אמר לה גיטיך. במה שכתוב על הקרן והשאר הפרה לכתובתיך נתקבלה כו':

אמר לה. כלומר נעשה כאמר לה הרי גיטיך וכתובתך כאחת:

מסר לה. הפרה במוסירה מהו שתתגרש בקבלת מוסירה:

מידת הדין. מי אמרינן כמו למידת הדין לענין ממון דאת אמר נקנה המקח כדקי"ל בפ"ק דקידושין בהמ' גסה ניקנית במוסיר':

והכא נמי את אמר הכין. דנתגרשה בקבלת מוסירה:

או. דילמא שנייא היא הכא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולה בידה ולא במוסירה ולא איפשיטא:

ומה טעמא דר' יוסי הגלילי. דקאמר במתני' אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלין דכתיב ספר מה ספר כו' ומ"ט דרבנן סברי קרא. איצטריך להא מה ספר שהוא דבר תלוש אף כל שהוא בתלוש ואפי' רוח חיים ואוכל:

על דעתיה דר"י הגלילי. מי נימא ידות האוכלין בזמן שהן מחוברין לאוכלין כאוכלין הן או לא:

נישמעינה מן הדא. דתניא כתבו על קרן צבי גדדו. קצצו וחתמו ונתנו לה כשר וטעמא מפני שקצצו ואח"כ חתמו הא אם קצצו אח"כ לא מפני שבשעת חתימ' מחוסר קציצה הוא וההיא אליבא דרבי יוסי הגלילי נישנית דאי לרבנן איכא תקנתא שיתן לה הקרן עם הצבי אלמא דשמעינן לר"י הגלילי דכל המחובר לרוח חיים כרוח חיים הוא וה"נ ידות האוכלין בזמן שהן מחוברין לאוכלין כאוכלין הן. אי נמי י"ל דהבעיא היא בידות האוכלין שנתלשו מן האוכל אם כאוכלין הן לר"י הגלילי ופשיט ליה דמכשיר בקרן צבי שקצצו אלמא דדוקא במחוב' לרוח חיים הוא דפוסל וה"נ בידות האוכלין דהא רוח חיים ואוכל מחד קרא נפקא לי' ושוין הן:

ומפני שגדדו כו'. מילתא אחריתא היא דמדייק הש"ס דוקא שקצצו כו' כדפרישית:

והוא שכתב על זכרותו. הוא הקרן הקטן הקבוע בראש הבהמה ונתחב בתוך הקרן:

על נרתיקו. הקרן שהוא חופה על הזכרות כפרוש ממנה הוא ולד"ה כשר:

אף להכשר זרעים כן. לר"י הגלילי דחשיב דבר שיש בו רוח חיים כמחוב' לענין גט ומי נימא דאף להכשר זרעים כמחוב' חשיב ליה משום דקי"ל מחשבה חשיבא לענין הכשר זרעים אם חשב שירדו גשמים לצורך שום דבר ואח"כ נפלו פירות לתוכן אע"פ שלא ידע כשהוכשרו ולא ניחא ליה בההוא הכשר הרי הן מוכשרין לקבל טומאה כדתנן בריש מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון הרי זה בכי יותן ודוקא כשחשב עליהן בירידתן לצורך דבר תלוש אבל אי אחשבינהו לצורך דבר מחובר לא מכשרי כדתני' בת"כ יכול אפי' חישב עליהם שירדו בבורות שיחין ומערות ת"ל בכל כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע כו' והשתא בעי אם חשב שירדו על הבהמה ונפלו מן הבהמה על האוכלי' מהו לר"י הגלילי:

תמן. מי נימא כמו דהתם לענין גט משוי ליה דבר שיש בו רוח חיים כמחוב' והכא נמי לענין הכשר זרעים הוא אומ' אכין:

או. דילמא שניא היא לענין הכשר זרעים דהתורה רבתה דכתיב וכל משקה:

ופריך אי דריבתה התורה מעתה אפי' חשב שירדו לבורות כו' נימא דהוי מחשבה להכשיר זרעים:

שנייא היא הכא דכתיב כלי. מה כלי דבר שהוא תלוש כו' אבל דבר שיש בו רוח חיים אכתי מיבעיא לן אי חשיב כמחובר לענין הכשר או לא:

מתני' אין כותבין במחובר לקרקע. מפני שמחוסר קציצה. כתבו במחובר. ה"ק כתבו לטופס הגט במחובר חוץ מהתורף שהוא מקום שם האיש והאשה והזמן ותלשו וחתמו כלו' שכתב התורף אחר שתלשו וחתמו כשר דכיון שנכתב התורף בתלוש אע"פ שהטופס נכתב במחובר כשר:

על הנייר המתוק. שהוא על המחק ועדיו על הנייר שיכול לחזור ולמחקו וליכתב עליו מה שירצה ולא מינכרא מילתא:

דיפתרא. דמליח וקמיח ולא עפיץ ואין המחק שלו ניכר:

וחכמים מכשירין. פלוגתייהו מפרש בגמ' והלכה כחכמים:

גמ' לית הא פליגא כו'. בניחותא כלומר הך מתני' לא פליגי על הא דר"י ור"ל דפליגי לקמן פ"ג הלכה ב' גבי הכותב טופסי גיטין דר' יוחנן אמר כתב תרפו בטופס כשר כלומר שכתב גם התורף עם הטופס כשר ולדידיה מיתפרשא משנתינו הא דקתני כתבו במחובר אתורף נמי קאי ורישא דקתני אין כותבין ה"ק אין כותבין לכתחילה לתורף גזירה שמא יחתום דלדידיה עיקר קפידא על החתימה דס"ל כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי דקרא דוכתב אחתימה קאי כתבו לתורף תלשו וחתמו ונתנו לה כשר:

ר"ל אמר כתב תרפו בטופס פסול. דבעינן דוקא ששייר מקו' התורף דס"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי וקרא דוכתב אכתיב' הגט והיינו התורף ואפי' בדיעבד פסול במחובר ולדידיה מתני' הכי מיתפרשא אין כותבין לטופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף וחתמו כשר כדפרישית במתני'. ובבבלי הגי' מהופכת דר' יוחנן מפרש לה התם והוא ששייר מקום התורף וכר"א דעדי מסירה כרתי. כתבו וחתמו בתלוש. נראה דה"ג כתבו בתלוש חיברו וחתמו ותלשו ונתנו לה מה אמר רבי יודה. ותלוש ולבסוף חיברו קא מיבעיא ליה לר' יודה דבעי כתיבתו וחתימתו בתלוש ואם חתמו בתלוש ולבסוף חיברו אי הוי כתלוש או כמחובר וכן לר"א דבעי הכי אליבא דרבנן ה"ג כתבו בתלוש חיברו חתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרי בה רבנן דלא קפדי אלא שיהא חתימה בתלוש וקא מיבעיא ליה בתלוש ולבסוף חבירו מי הוי כתלוש לענין גט או לא:

מה פליגין. פלוגתייהו דר' יודה בן בתירא וחכמים במתני' מפרש דלא פליגי אלא בגיטין דר' יודה מחמיר בגיטין ופוסל בכתבו בדבר שיכול להזדייף וטעמא דס"ל כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי ולא בעי עדי מסירה והילכך איכא למיחש לזיופא דמאן דסמיך אעדי חתימה אשה הבאה להנשא בגט אינה מביאה לפנינו עדים החתומים בו ואם יש איזה תנאי בגט והיא מזייפתו ליכא דידע וחכמים סברי כר"א דאמר עדי מסירה כרתי ואשה הבאה להנשא צריכה להביא עדים שנמס' לפניהם ואי איכא תנאה אינהו הוי ידעי כדמפרש טעמייהו לקמן:

אבל בשטרות אוף רבי יודה מודה. דכשר כדמפרש ואזיל:

די פתר לה. רבי אלעזר דמוקי לפלוגתייהו בגיטין דוקא פתר למתניתין דקתני על הניי' המחוק אעדים קאי שהשט' על הנייר החלק ועדים על המחק והילכך קאמר דבכה"ג אף רבי יודה מכשיר בשאר שטרות כדאמרינן בפרק גט פשוט דף קס"ד דשטר הבא על הנייר ועדיו על המחק כשר והיינו כדמסיק התם שכתבו בין סהדא לסהדא אנתנו עדים תתמנו על מחקא ושטרא על ניירא דאי לאו הכי איכא למיחש שמא ימחוק השטר וכתב מאי דבעי והוי ליה הוא ועדיו על המחק ויהיה כשר כדבעינן למימר לקמן:

ר"ל אמר לא שנייה היא. אין חילוק בין גיטין לשאר שטרות ובשניהם היא המחלוקת:

די פתר לה שטר על המחק ועדים על החלק גרסינן. כלומר ר"ל מפרש על הנייר המחוק דקתני על השטר קאי אבל עדיו על החלק דבכה"ג אינו מועיל שום תיקון שאף אם יכתבו בין עד לעד אנחנו סהדי חתמנו על ניירא ושטרא על מחקא סוף סוף חיישינן שמא יחזור וימחוק השטר ויזייף ויכתוב בו מה שירצה ואע"ג דקאמר לקמן דניכר בין נמחק פעם א' לנמחק ב' פעמים היינו דוקא אם יש אצלו מקום שנמחק פעם א' שאז יוכלו להבחין בין זה לזה אבל כאן שעדיו על הנייר אין מקום אצלו להבחין ולהכיר אם נמחק ב' פעמים או לאו והילכך פסול לר' יודה בן בתיר' אף בשאר שטרות:

וקשיא אמרו לה על דר' אלעזר. הקשו בני הישיבה על דמוקי רבי אלעזר בעדי' על המחק בדא חכמי' מכשירין בגיטין בתמיה דקס"ד דעדי החתימה עיקר ואמאי מכשרי רבנן אם העדים על המחק:

ומשני ר' זעירא חכמים שהן בשיטת רבי אליעזר. חכמים דמתני' בשיטת רבי אליעזר קאמרי דס"ל לקמן פרק המגרש דאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם ועדי המסירה הם העיקר והילכך מכשרי רבנן אפי' בדבר שיכול להזדייף שהרי צריכה להביא עדים שנמסך לפניהם והם יודעין הכל:

די פתר לה כו'. כמו אמר מר הוא ושמואל פליג ומפרש להמתני' דזה וזה על המחק איירי השטר והעדים שניהן על המחק והילכך ר' יודה פוסל דחיישינן שמא יחזור וימחוק השטר ויזייף עליו כל מה שירצה והיינו דפריך יאות אמר ר' יודה דפוסל ומ"ט דרבנן דמכשרי ומשני ר' אבא ניכר הוא אם נמחק פעם א' או ב' פעמים שהרי מקום העדים אינו נמחק אלא פעם א' והשטר ב' פעמים ויכולים להבחין בין מקום השטר למקום העדים והילכך לא חיישי רבנן לזיוף בכה"ג:

מתני' אפי' חש"ו. בגמ' מפרש דוקא בפיקח עומד על גביו ואומר לו כתוב לשם אשה פלונית דבעינן כתיבה לשמה והיינו דוקא טופס אבל התורף אינו כשר אלא שיכתבנו גדול ובן דעת והכי מסיק לה בבבלי אבל עכומ"ז ועבד אפי' גדול עומד על גביו לכתחילה לא יכתוב טופס הגט מפני שהם בני דעת ואדעתא דנפשייהו עבדי שאפילו הגדול אומר לו כתוב לשם פלו' הוא לדעת עצמו כותב אבל בדיעבד אם העכומ"ז והעבד כתבו טופס הגט וישראל בן דעת כתב התורף הגט כשר:

האשה כותבת את גיטה. ומקנתו לבעל וחוזר ומוסרו לה לגירושין:

שוברו. שובר פרעון של כתובה שהאשה היה לה לכתבו ולמוסרו לו להיות לו לראיה:

אלא בחותמיו. היינו עדי מסירה ומשום דרוב עדי מסירה הם החתומים בו נקט חותמיו:

חוץ מחרש שוטה וקטן. דלאו בני דעה נינהו:

סומא. דוקא בחוץ לארץ פסול מפני שאינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ אבל בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ או אפי' בח"ל אם הגט מקויים בחותמיו או להיות שליח של אשה לקבלה גיטה לכל אלו הסומא כשר:

ועכומ"ז. דליתיה בתורת גיטין וקידושין ובמידי דלנפשיה:

לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני:

גמ' והיא שהיה פקח עומד ע"ג. ומלמדו לכתוב:

ר' יוחנן אמר והכתיב כו'. כלומר דמקשהעל דמכשיר רב הונא בסתמא כשפיקח עומד ע"ג ומשמע אפי' תורף הגט ואמאי והא בעינן כתיבה לשמה מדאורייתא ובעינן שליחות לכתיבת הגט והני לאו בני שליחות נינהו:

שמואל אמר צריך שיניח תרפו של גט עמו. שמואל לתרץ דברי רב הונא קאמר וכלומר הא דמכשיר רב הונא בפיקח עומד ע"ג דוקא לטופס אבל התורף של גט צריך שיניח ויכתבנו הגדול ובן דעת והשתא לק"מ דהא דבעינן כתיבה לשמה מדאורייתא אתורף הגט הוא:

ואתייא כהאי דאמר ר"ש בן לקיש גרסינן כתב תרפו בטופס פסול. לקמן בפ"ג הל' ב' והובא לעיל הל' ד' גבי הכותב טופסי גיטין דקאמר ר"ל דוקא טופס לבד יכול לכתוב אבל אם כתב גם התורף פסול דבעינן לשמה מדאוריייתא וכן לענין מחובר כדפרישי' לעיל:

מתני' קיבל הקטן. הגט מיד הבעל והגדול קודם שמסרו לה:

פתוח שנסתמה וחזר ונתפתח. בבבלי מסיק לה דהה"ד אפילו לא חזר ונתפתח הואיל והיה פתוח בשעת קבלת הגט שפיר מצי למיהוי שליח דהא יכול לומר בפ"נ ובפ"נ אלא איידי דבעי למיתני סיפ' חזר ונשתפה שצריך שיהיה בן דעת בשעת נתינה תנא נמי רישא חזר ונתפתח ודייקינן הכי מדקתני זה כלל כל שתחלתו וסופו בדעת כשר ולא קתני תחלתו וסופו בכשרות:

גמ' בעבד שהביא את הגט כשר. כלו' רבי אימי פסק דכשר:

והתני ר"ח פסול. לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין:

אילולא ר' בא. שאמר לנו זה הברייתא דר"ח היינו נכשלין להתיר אשת איש בגט זה:

ואפי' תימר. כלומר דמתמה הש"ס על רב אסי דאפי' לא שמע הברייתא דר"ח וכי אפשר שלא שמע מיליהון דרבנן דלקמן דשמעינן מינייהו דאפי' בדיעבד אינו גט כדמסיק נישמעיניה כו':

נראין הדברים שיקבל העבד גט שיחרור. מיד רבו של חבירו לחבירו אבל לא מיד רבו אם שניהם של איש אחד דיד העבד כיד רבו ולא יצא הגט מרשות רבו אבל לעצמו מקבל דגטו וידו באין כאחד:

ואל יקבל גט אשה גרסינן. גט אשה מיד בעלה. וכן הוא בפ"ק דקידושין בדברי ר' זעירא:

סברין. בני הישיבה מימר לא אמרן אלא אל יקבל לכתחילה הא אם עבר וקיבל כשר לגרש בו וקאמר ר' יעקב מעשה היה בכהנת שקיבל עבד הגט ולא חשו לה אפי' משום ריח הגט לפסול לבעלה כהן:

מתני' חמותה כו'. אינן נאמנות לומר מת בעלה משום דסניין לה ומכוונין לקלקלה:

ובלבד שהיא צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ. ודוקא כשהתנה הבעל עמה בשעה שמסר לה הגט ואמר לה לא תתגרשי אלא בב"ד של פלו' ותאמרי בפ"נ ובפ"נ והב"ד לוקחין אותו מידה אחר שאמרה בפ"נ ובפ"נ וממנין שליח שיחזור ויתן אותו לה אבל אשה שגיטה יוצא מתחת ידה בכל מקום שהיא ה"ז מגורשת ואפי' אין הגט מקויים בחותמיו אינה צריכה שתאמר בפ"נ ובפ"נ:

גמ' ה"ג ולא מפיה אנו מאמינין אותה. ועל הא דקאמרת שהכתב מוכיח פריך וכה"ג איתא ביבמות פ' ט"ו ושם מפורש ע"ש:

הגע עצמך שעשת עשר שנים ברומי. על דקתני האשה עצמה כו' וצריכה לומר בפ"נ ובפ"נ פריך כלומר הגע עצמך שתלך למקום רחוק ותעשה שם זמן שתרצה ומותרת להנשא ע"פ גט שבידה דהא מכי מטא גיטא לידה איגרשה ואמאי צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ:

מתני' כשאמר לה אל תגרשי אלא במקום פלוני. והיינו כדפרישית במתני' דמשוי לה שליח להולכה עד דמטיא להתם ותאמר בפני ב"ד בפ"נ ובפ"נ וב"ד משוי שליח אחרינא כדי שתהא שליחותה חוזרת אצל הבעל ווהכי מסיק לה בבבלי:

סליק פירקא בס"ד