מתני' כל גט שנכתב שלא לשם אשה. כלומר שלא נכתב לשמה של אשה דסתמא נמי פסול:

קול הסופרים מקרין. מקרין לתלמידיהם כשיבא גט לפניכם כתבו כך והזכירו שם איש ואשה בעלמא:

יותר מיכן. מפרש בגמרא מאי יתר דכולהו:

ונמלך. חזר בו מלגרש:

גדולה וקטנה. לאו דוקא:

כתוב לאי זה שארצה אגרש. הא קמ"ל דאין ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר שבשעת כתיבה היה דעתו לזו והרי נכתב לשמה:

גמ' מהו מקרין. למי מקרין:

מלמדי תינוקות. הסופרין שמלמדין לתלמידיהם לכתוב כך כך:

מהו יותר מכאן אמן. ברישא גבי מקרין לא נכתב לשום גט כלל אבל הכא נכתב לשום גט ויתר מכאן דמציעתא דהכא נכתב לשם האיש אלא שלא לשמה היא דנכתב ויתר מכאן דסיפא דהכא נכתב לשמו ונשמה כלומר שהרי אמר לאיזה שארצה ומהו דתימא דלשמה הוי דהובר' הדבר למפרע קמ"ל דלא שהרי לא היה כרות לשמה משעה הראשונה ואין ברירה:

כולהם אינן פסולין. כל הגיטין השנוים במשנתינו לפסול כולן אינם פוסלין מן הכהונה ואם בעלה כהן לא נפסלה משום גרושה:

חוץ מן האחרון שהוא פסול. ופוסל לכהונה דלחומרא אמרינן יש ברירה:

איסי אמר כולן פסולין. לכהונה דבכולן יש משום ריח הגט חוץ מן הראשון שלא נכתב לשם גירושין כלל:

כולן פסולין. לכהונה דקסבר אפילו הראשון יש בו ריח גט:

ה"ג מילתיה דר"ל אמר כולן אינן פוסלין כו'. ממילתיה דר"ל שמענו דס"ל לקמן גבי הכותב טופסי גיטין אם כתב לתורף עם הטופס פסול אלמא בעי כתיבה לשמה והכא במתני' כולן לא הוו גט כלל ואינן פוסלין בכהונה:

מילתיה דר' יוחנן אמר כולן פוסלין. דס"ל לקמן אפי' כתב תורף בטופס שהיה לו כבר ונזדמן לו שם האיש ושם האשה כשר וכר"מ דלא בעי כתיבה לשמה וה"נ כולן פוסלין לכהונה:

מילתיה דר' אלעזר. דלקמן שמעינן מינה דס"ל כולן אינן פוסלין לכהונה כדמפרש ואזיל:

כתב קידושין. שטר קידושין שכתבו שלא לשם אשה זו מהו שיתפסו בה קידושין מי אמרינן דבעינן לשמה כמו בגיטין או לא:

ה"ג מן מה דלא צריכין לה בגיטין שאינן פסולין. כלומר דהש"ס מסיק לה למילתא דע"כ ר"א סבר דאינן פוסלין לכהונה אם כתב בגיטין שלא לשמה דמדחזינן דלא מספקא ליה כלל בגיטין ולפיכך לא שאל ר"א אלא בקידושין:

אין תימר צריכין לה בגיטין. כלו' דאי לא תימא הכי אלא בגיטין גופה מספקא ליה אם הוי גט לענין לפוסלה לכהונה קשיא לא ישאול ר"ח בקידושין דודאי תפסו בה דק"ו הוא מגיטין:

מה אם גיטין. דצריך לשמה דכתיב וכתב לה לשמה. וכתב שלא לשמה לא נגעו בה גירושין. בתמיה כלומר מי לא נגעו בה גירושין לדידך דמספקא ליה גם בגיטין אם פוסלה מן הכהונה אם כתב שלא לשמה משום דלחומרא איכא למימר דהוי גט:

קידושין. דאין לנו דרש מפורש דצריך לכתחילה לשמה אם כתב שלא לשמה אינו דין דנלך להחמיר ויתפסו בה קידושין אלא ע"כ דפשיטא ליה לר"א דבגיטין לא הוי גט כלל שלא לשמה ולפיכך שאל בקידושין:

ותהא פשיטא ליה הא. א"כ ותיפשוט לר"א דתפסי בה קידושין הואיל דאין צריך לשמה בקידושין:

כן הוא פשיטא ליה. וקאמר הש"ס דבתר דבעי הדר פשטה והכי פשיטא ליה דלא תפסי בה קידושין דבקידושין בעי נמי לשמה:

הואיל ולא למדו. דאשה מתקדשת בשטר אלא מגירושין דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר ומה בגירושין אינה מגורשת שלא לשמה אף בקידושין אינה מקודשת:

הדא דתימר. זאת אומרת ממתני' דקתני כתוב לאיזה שארצה אגרש דפסול משום דגט אחד פסול בשתי נשים ששמותיהן שוות ואי אפשר לגרש לשום אחת מהן בזה הגט ובעי אם דכוותה והן שני גיטין שכתב גט לכל אחת ואינו ידוע איזו גט של זו ואיזו של זו אם נמי פסולין בשתי נשים ששמותיהן שוות:

אמר ליה וכיני גרסי'. כן הדבר דפסולין דמאי שנא וכן הוא בהמגרש:

א"ל והתנינן. בהמגרש שני גיטין ששילחו שנים ששמותיהן שוין ונתערבו כשירין ונותנין שניהן לזו ולזו:

תמן. שאני התם דמתחילה ניכרין וידועין היו זה הגט כרות לשמה וזה כרות לשמה אלא שלבסוף נתערבו ותערובת היא שגרמה לספיקא ונותן שניהן לזו ולזו וממ"נ מגורשת:

ברם הכא. שמתחילה בספק הוא ולא זו כרות לשמה ולא זו הילכך פסול:

מכיון. ופריך אמאי לא נימא מכיון שנתן לה תיגלי מילתא למפרע שזה הגט היה לשמה משעה ראשונה:

ומשני ר' יוסי דר"ש היא דלית ליה ברירה:

דתני. בתוספתא דכלים ובספרי הדפוס הועתק בטעות והגהתי כמו שהוא שם:

אמר לאומן עשה לי שני זוגין א' לקרקע. והיינו לדלת כדתני התם זוג של דלת טהור מפני שמחובר לקרקע ושל בהמה טמא ואם א' לאומן לעשותן ולא פירש איזה של דלת ואיזה של בהמה:

אחת לשכיבה ואחת לאהלים. דשל שכיבה מטמא משום משכב ומושב ושל אהלים טהור דמחצלות אינן ראוין לאהלים:

שני סדינין אחד לאהלים. ושל אהלים טמא:

וא' לצורות. דטהור הוא כדתנן פכ"ד דכלים:

הרי אלו טמאין. כולן שאינו ידוע איזה טהור ואיזה טמא:

עד שיפרישם בטהרה. כלומר שיפרש איזה זוג לדלת והוא טהור וכן כלן:

ר"ש מטהר. ששניהן בחזקת טהרה עד שעה שיפרש איזה הכלי הוא טמא וכמה דאמר ר"ש תמן דאזלינן אפי' לקולא ולא אמרינן לטמא טהרות שנעשו ע"ג למפרע משפי' כלי זה לדבר המקבל טומאה אלא עד שיהא כלי טמא משעה ראשונה וכן נמי הכא כך הוא אומר עד שיהא כרות לשמה משעה ראשונה:

ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע:

ר' חנניא כו'. קאמר דרבי היא מתני' דלית ליה ברירה:

ותני כן. תנ"ה לרבי:

כל התנאים פוסלין בגט. אם נכתבו בתוכו ואפילו כתב לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתקיים התנאי לפי שמשעה ראשונה לאו כרות גיטא הוא ואין אומרי' לכשנתקיים התנאי הוברר הדבר למפרע דאין ברירה:

את שהוא פוסל בפה. כדמפרש ואזיל אם אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני פוסל אפי' אמר לה בעל פה משום דהוי שיור בגט כדאמרי' בריש המגרש פוסל נמי בכתב אבל בעל מנת דאינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב:

אמר ר' יודן מה פליגין. כלומר דר' יודן דחי לה להא דמוקי מתני' כרבי ומטעמא דאין ברירה וקאמר דלא היא דלא נחלקו אלא בשביטל התנאי אבל אם נתקיים התנאי אף רבי מודה דאמרינן הוברר הדבר למפרע:

הרי הוא אומר כל התנאין כו'. סיומא דמילתי' דר' יודן היא כלו' ע"כ בשביטל תנאו פליגי דאלת"ה א"כ כל התנאים ששנינו בגיטין דלא כרבי בתמי' דקאמרת אפילו נתקיים התנאי לאו כלום הוא:

א"ר חיננא. לעולם לרבי אפילו נתקיים התנאי לאו כלום הוא דאין ברירה ולא קשיא מכל התנאים ששנינו דתמן כלומר בברייתא דרבי בכותב התנאי בגט על מנת כן אני מגרשך וכן במתני' על מנת שאיזו שארצה אגרש כיון ששמותיהן שוות כמי שנכתב התנאי בגט הוי ואינו כריתות:

ברם הכא. בכל תנאים שבעולם בנותן על מנת כן ואומר לה בע"פ הילכך כשנתקיים התנאי הוי גט וכן אם חזר וביטלו דכיון שלא כתבו בגט רוצה הוא שתהא כתיבת הגט כרות לגמרי:

הדא אמרה אין תופסין כרבי. לשון שאילה הוא כלומר לרבי דמכשיר בע"פ בנותן ע"מ כן ופוסל בכותב בתוך הגט אם נימא לדידיה דאפי' כתבו לאחר התורף נמי פסול וא"כ אין חילוק בין טופס לתורף ומי נימא נמי דסבר רבי שאין הסופר רשאי לכתוב הטופס שלא לשמה כמו שאינו רשאי בתורף דהא משוי תורף לטופס ולרבי אין כותבין טופס:

מן את בעי מרבי. ממי אתה רוצה מרבי אין הכא נמי דלית ליה טופסין דכר' יודה ס"ל דר' יודה פוסל בטופסין לקמן שעושה טופס כתורף:

ר"ל. פליג על ר' יוחנן ואמר כל התנאין פוסלין בגט לד"ה ולא פליגי רבי ורבנן בהא:

ועבד כר"ל. דחכמים פוסלין לכל התנאים:

שבקין ר' יוחנן ועבדין כריש לקיש. בתמיה:

והורייתא דר"ל לאו הורייה. וכי אין לסמוך על הוראתו של ר"ל אע"פ שתלמיד ר"י היה דודאי לא פליג אר"י רבו אלא כדאמר ר' יעקב לא דריש לקיש פליג אלא מתניתא אחריתא שמע דתני בה ד"ה פסול ועמד עליה לסמוך על הברייתא:

אמר ר' יוסי בר בון לא דר"ל כו'. טעמיה דר' ירמיה נמי מפרש דבשביל שהיה ר"ל פליג על ר"י לא היה מתריס לנגדו אלא בשביל לברר הלכה ומוצא הדין היה מפלפל כנגדו וכד שמע חדא ברייתא שהוא נגד ר"י הוה סמיך עלה ואם לאו היה מבטל דעתו נגד דעת ר' יוחנן רבו והכא על מתניתא סמיך:

מתני' הכותב טופסי גיטין. סופר שרוצה שיהיו מזומנים אצלו שפעמים אדם בא לשכרו והוא טרוד בשטרות אחרים:

צריך שיניח. אם רואה תגר ביניהם לא יאמר הריני כותב כל הגט אלא מניח מקום האיש כו' ובבבלי קאמר דאף מקום הרי את מותרת לכל אדם צריך שיניח שזהו נמי תורפו של גט:

שטרי מלוה. אם שמע שהיה רודף אחר חבירו להלותו מנה או ליקח ממנו שדה צריך שיניח כו' אע"ג דליכא למיחש למידי גזירה שטרות אטו גיטין:

מפני התקנה. מפני תקנת סופר שיהיו מזומנים לו התירו לכתוב טופסי גיטין ושטרות ובלבד שיניח התורף לכתבו לשמה:

ר' יהודה פוסל בכולן. דגזר טופס אטו תורף ושאר שטרות אטו גיטין:

חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה. וגזרינן טופס אטו תורף אבל שאר שטרות אטו גיטין לא גזיר והלכה כת"ק:

גמ' כתב תרפו בטופס. על הרי את מותרת לכל אדם קאי שזהו נמי תרפו של גט כדאמרינן בפ' בתרא גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ואם כתב זה התורף עם הטופס כשר:

פסול. שצריך שיניח גם מקום הרי את מותרת לכל אדם:

מתני' פליגא על ר"י. דקתני הכותב טופסי גיטין וקס"ד דטופסי דוקא קתני ולא שיכתוב ג"כ דבר מהתורף וקשיא על ר"י:

פתר לה. רבי יוחנן ותורפו עמו שכתב גם הרי את מותרת בטופס הגט וטיפא דוקא צריך שיניח מקום האיש כו' ותו לא:

בדא חכמים מכשירין. בתמיה מאי שנא משם האיש והאשה שהרי אף זה תורף הגט הוא:

ומשני ר' ירמיה מפסולו. של גט את למד הכשירו דמי לא מודית אילו כתב כל הגט לשמה ואף הרי את מותרת לכל אדם וכתב שם האיש ושם האשה שלא לשמה שמא אינו פסול הא ודאי מעכב אפילו בדיעבד:

ודכוותה. נמי בהכשירו אם כתב כולו שלא לשמה וגם הרי את מותרת אלא שכתב שם האיש והאשה לשמה כשר דהרי את מותרת אינו מעכב בדיעבד:

הגע עצמך שזיווג. כלומר אם יש כאן זיווג בשמות שנודע בעיר הזאת עוד שם איש אחר כשמו ושם האשה כשמה וכמו דאמרינן בשני יוסף בן שמעון בעיר אחת שאין אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב דא"ל אני לא לויתי ממך אלא חבירו ולפיכך שאל רבי יוסי אם חיישינן ה"נ לומר שמא לא זה כתבו אלא יוסף בן שמעון אחר כתבו לאשתו ונמלך ולא גירשה והשליכו לאיבוד מדעת ולקחתו זו שהיא רוצה להתגרש:

כן אמר לי ר"ז רבי מכיון שאינו מצוי לזיוג. דלא שכיחי שני יוסף בן שמעון:

אפילו זיוג כמי שלא זיוג. כלומר דלא חיישינן להכי ואפי' אתרמי שנמצא אח"כ עוד יוסף בן שמעון אחר אמרינן דזו שהגט בידה היא שנתגרשה מיוסף בן שמעון בעלה:

אם בשלא כתב בטופס תורפו. שלא כתב כלום מהתורף בטופס ואפילו הרי את מותרת בדא ר"י פוסל ואמאי:

ומשני ר' יוסי בר"ז לענין אחר עבד לה ר' יודה. דמדמי לה להאי דענין אחר דלקמיה:

ואתייא כהאי דאמר שמעון בר בא. בפ' גט פשוט דאמרי' שם הרחיק העדים מן השטר שני שיטין פסול משום דיכול להזדייף וקאמר עלה שמעון בר בא בשם ר"י דאפי' חלק ב' שיטין לענין אחר שכתב בה ענין אחר אפילו כל שהוא כלומר אפי' בכל מקום שהוא בכל השטר פסול והיינו נמי טעמא דר' יודא דפוסל בטופס משום שצריך שיניח מקום האיש כו' חלק וגזרינן אטו חלק בכל השטר דפסול שמא יזייף:

מהו מפני התקנה. דקתני במתניתין ואהיכא קאי:

מפני תקנת בנות ישראל. כלומר דמפרש דמפני התקנה אצריך שיניח קאי דס"ל כר"מ דלא בעי כתיבה לשמה ובדין היא דאפי' תורף נמי ליכתוב אלא מפני תקנת בנות ישראל שלא יהו מצויות להתגרש דזימנין דהוי ליה קטטה בהדה ואם יהיה הגט מזומן בידו עם השמות זריק לה גיטה ומגרש לה והילכך תיקנו שיניח מקום התורף דשמא בין כך ובין כך יתפייס:

שאל לר"ח בר בא. הקשה לו על מה דאמר ר' שבתי:

כשר ואת אמר אכין. כלומר הא מדקתני ר' יודה פוסל ש"מ דהאי מפני תקנה דקאמר ת"ק אכשר קאי וה"ק הכותב טופסי גיטין צריך שיניח ואם עשה כן כשר ור"י פוסל אלמא אהא דהכשירו לכתוב טופסין קאמר ת"ק ולא על מה שפסלו לכתוב תורף:

אין תימר פסול ויאות. מסקנת הקושיא היא כלומר אי הוי תני צריך שיניח ואם לא עשה כן פסול מפני התקנה שפיר הוי אתייא מפני תקנת בנות ישראל אבל השתא משמע דקאי אהכשר טופס:

מאי כדון. ושואל הש"ס ומפני התקנה דקאמר מאי היא:

מפני תקנת הליבלר. ואהכשר טופס קאי דס"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי וקרא דוכתב אכתיבה לשמה קאי ובדין הוא אפי' טופס נמי לא ליכתוב אלא מפני תקנת הסופר כדי שיהיה פרנסתו מצויה לו שיהו מזומנים בידו לכשיצטרך התירו חכמים לכתוב הטופס:

הלכה כר' יהודה בגיטין. דגזור טופס אטו תורף וכר"א בשטרות דכשר ולא גזרינן שטרות אטו גיטין:

נאמר הלכה כר"א. ונימא הלכה כר"א לחוד דהא היינו הך דר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים:

ר' בא בשם רב. לא תימא כדר' זעירא אלא ה"ק רב הלכה כר"א בגיטין דפסול וכר' יודה בשטרות דפסול:

נאמר הלכה כר' יהודה. ואכתי קשיא דנימא הלכה כר' יהודה לחוד דפוסל בכולן:

אלא. לעולם כדאמרינן מעיקרא ולא קשיא נימא הלכה כר"א דמשום הכי איצטריך למימר הלכה כר' יהודה בגיטין:

בגין דרב ושמואל תרווייהו אמרין. לקמן בפ' המגרש גבי הא דקאמר ר"א התם אע"פ שאין עליו עדים כשר שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וקאמרי רב ושמואל הלכה כר"א דעדי מסירה כרתי:

ולא תיסבור מימר אף הכא כן. כלומר אי הוי אמר הלכה כר"א לחוד הוי אמינא דרב כר"א ס"ל בכוליה דלר"א וכתב דקרא אכתיבה קאי ולשמה בעי אבל לא אחתימה דהא חתימת העדים מפני תיקון העולם הוא ולרב נמי חתימה לשמה לא בעינן:

צריך מימר הלכה כר"י בגיטין. לפיכך קמ"ל הלכה כר' יהודה בגיטין וכלומר מטעמיה דרבי יהודה הוא דפסול דלרבי יהודה כתיבה וחתימה לשמה בעינן כדאמר בפ"ב הלכה ד' עד שיהא כתיבתו ותתימתו בתלוש אלמא דמשוי חתימה לכתיבה ורב כוותיה ס"ל בהא ולא קאמרי התם הלכה כר"א אלא בהא דס"ל עדי מסירה עיקר על אתר. מיד ובגמ' מפרש איזהו על אתר:

מתני' ואם לאו פסול. ודוקא שאבד במקום שהשיירות מצויות דאיכא למימר מעוברי' ושבים נפל ואפי' לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות אפי' לאחר זמן מרובה כשר ואפי' אבד במקום שהשיירות מצויות אם יש לעדים סימן מובהק כגון שאומרים נקב יש בצד אות פלוני או שהשליח אומר כן קודם שראהו או שהעדים אומרים מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה בלבד כשר ואפי' לאחר זמן מרובה:

מצאו בתפיס' או בדלוסקמא. אמתחות שרגילין לתת בהן שטרות ויש בהן סימן שהם שלו:

אם מכירו. מילתא באפי נפשה היא ואו או קתני או שמכירו לגט אע"פ שמצאו בכל מקום כשר:

נותנו לה בחזקת שהוא קיים. ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו דאמרינן העמד דבר על חזקתו ודוקא הניחו זקן או חולה אבל הניחו גוסס לא דרוב גוססין למיתה. ואם נודע שמת קודם שהגיע הגט לידה הגט בטל דאין גט לאחר מיתה:

מקריבין אותה. ולא חיישינן שמא מתו בעליה וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא:

גמ' איזהו על אתר כו'. מפורש היטב בפ' בתרא דיבמות וע"ש:

אפי' הניחו בן מאה שנים כו'. כלומר דאין גבול וזמן לזה ולעולם בחזקת שהוא קיים חשבינן ליה:

ולא כן תני. אמתני' פריך דקתני אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים והתני האומר לאשתו כו' אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא דחיישינן למיתה:

תמן. שאני התם שמשעה ראשונה נתקלקלה מלאכול בתרומה שהרי מחיים אסרה שעה אחת וכל שעתא ושעתא חיישינן שמא ימות אחר שעה אבל הכא לכשימו' הוא דמתקלקלת ולשמא כבר מת לא חיישינן:

מתני' כרקום. תרגום מצור כרכומין:

ספינה המוטרפת. ועדיין לא טבעה:

היוצא לידון. בדיני נפשות:

בת ישראל לכהן. חומרי מתים ובת כהן לישראל חומרי חיים:

גמ' איזהו כרקום. מפורש בפ' האשה שנתאלמנה וע"ש:

ועוד שלשה הוסיפו עליהן. שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים לענין תרומה וכן לענין איסור אשת איש:

מתני' המביא גט בא"י. שאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ:

וחלה. בגמ' מפרש דוקא חלה:

ה"ז משלחו ביד אחר. ועושה שליח מאליו וא"צ ב"ד:

אם אמר לו. בעל לשליח:

טול לי ממנה חפץ פלוני. ותן לה גט זה:

גמ' מפני שחלה. דמהו דתימא אורחא דמילתא קתני קמ"ל דוקא חלה או שנאנס:

לית הדא פליגא על רבי יוחנן. בניחותא הא דקתני במתני' שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר וכר' יוחנן דאמר בפ"ק דקידושין שומר שמסר לשומר הראשון חייב שאין רצון הבעלים שיהא פקדונו ביד אחר:

משום תנאי גיטין. נגעו בה שהבעל מקפיד שיטול הראשו החפץ מתחילה ממנה ואז ליהוי גיטא ואפי' כמ"ד שומר שמסר לשומר פטור הכא שאני:

מה נפק מביניהון. מאי ביניהו לענין טעמא דמתני':

קידם הבעל ונטלה. להחפץ ממנה איכא בינייהו דאין תימר משום תנאי גיטין יאות כלומר שפיר עדיין הקפדת הבעל קיים דלא עשאו שליח בגט זה אלא כשהוא יטול החפץ ממנה:

אין תימר. מטעם שאין רצוני כו' הרי אין פקדונו ביד אחר שכבר נטלו הימנה ויכול לשלח הגט ביד אחר:

אף בקידושין כן. בעיא היא אם נתן רשות לשליח לקדש לו אשה מהו שיכול זה לעשות שליח אחר:

מה בין גיטין. כלומר דמתמה הש"ס מאי קא מיבעיא לך וכי מה בין גיטין לקידושין וקאמר דלא היא דשאני קידושין שאין ביד כל אדם מצוי לקדש שצריך שיפייסנה ולדבר על לבה אם תתרצה והילכך אפשר שלא היה דעתו לעשות שליח אלא להראשון בלבד שמכירו ויודע בטיבו של זה אבל גיטין יד כולן שוה בהן למסור לה הגט. ולא איפשיט':

מתני' עושה ב"ד. שליח ומשלחו:

שליח ב"ד אני. ומסתמא ב"ד עשו הדבר בהכשרו:

גמ' לכן צריכה והוא שבא לארץ ישראל. מתני' דקתני ואומר לפניהם בפ"נ ובפ"נ ומאי קמ"ל פשיטא אלא דלא תימא הואיל ועכשיו בא"י הוא ובא"י הוא עושה שליח שני יעשה כגיטי א"י וגיטי א"י כו' קמ"ל דצריך הואיל והראשון ממדה"י הביאו. א"נ על הא דצריך שליח השני לומר שליח ב"ד אני קאי דלא תימא הואיל ובא לא"י יעשה כגיטי א"י ואין צריך לומר כלום קמ"ל דאומר שליח ב"ד אני כדי שידעו שנעשה הדבר בהכשר:

חלה השליח. בעיא היא כלו' אם זה השליח השני חלה מהו אם יכול לעשות עוד שליח:

והורון ליה. ממתני' דקתני אין השליח האחרון ולא קתני שליח השני מכלל דשליח שליח משוי שליח:

וצריך למסור לו כל שליחותו. לשון שאילה הוא אם צריך הראשון למסור להשני כל השליחות שמסר לו הבעל וכגון שמסר לו הבעל שארי דברים בשליחותו:

מייתי לה דר' אבין בר כהנא מן הדא. כלומר שמביא ראיה לדבריו מדקתני אין השליח האחרון כו' אלא אומר שליח ב"ד אני ש"מ בהא סגי וא"צ לומר יותר דלא צריך לו למסור כל שליחותו:

חזר ביה ר' אבין בר כהנא מן הדא אין השליח צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ. כלומר דמעיקרא הוי דייק מסיפא אלא אומר שליח ב"ד אני וחזר בו דאדדייקת מסיפא דייק מרישא דקתני א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ ולא ממעט אלא הא אבל אם מסר לו הבעל שליחות שאר דברים צריך שימסור לו כל שליחותו:

מתני' להיות מפרי' עליהן מחלקן. כשיפרי' התרומה ימכרנה ויעכב הדמים לעצמו בשביל חובו שיש לו על הכהן וכן מעשר ראשון ומעשר עני בשביל החוב שיש לו על הלוי ועל העני והמעשרות יעכב ויאכל שהן מותרים לזרים מכיון שאין כאן גזל מתנות שכבר נתן דמיהן אלא שמפרי' ממעשר ראשון תרומת מעשר לכהן:

צריך ליטול רשות מן היורשים. שירשו מהם קרקע ועליהם מוטל לפרוע חוב אביהם צריך ליטול מהם רשות אם רוצים לפרוע חוב זה מתרומות ומעשרות הללו דשמא רוצים הם ליקח מתנותיהן ולפרוע חוב מורישם ממקום אחר:

אינו צריך ליטול רשות. דיש כח ביד ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה והלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה:

גמ' דר' יוסי היא. מתני' דקתני מפרי' עליהן ואע"ג דלא אתי לידי כהן ולא זכה עדיין בתרומה זו שיקבלנה זה בחובו כר' יוסי אתייא:

דתנינן תמן. בבכורות גבי רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים אחד לו ואחד לכהן וס"ל לרבי מאיר דשלו חייב במתנות ממ"נ אי בכור הוא כלו לכהן ואי לאו בכור הוא חייב במתנות ור' יוסי פוטר דהואיל וחליפיו ביד כהן עשו שאינו זוכה כזוכה והוי ליה כאלו זכה בו הכהן והגיע לידו וכשנפל בו מום נתנו. לישראל ונמצא פטור מן המתנות דכבא מיד כהן לישראל חשבינן ליה וה"נ הוי כמטא ליד הכהן וזכה בו הואיל וכבר קיבל המעות ונמצא זה מקבל עכשיו בחובו ויצא ידי נתינה:

כלום אמר יוסי לא בקיים. מי דמי להא דהתם לא אמר ר' יוסי אלא בדבר שבעין הוא ושייך שפיר דעשו כזוכה אבל הכא שעדיין בעי למיזר' התבואה והיאך זכה הכהן בדבר שלא בא לעולם שיזכה לזה שיקבלנו בחובו לצאת בו ידי נתינה:

במכירי כהונה ולויה היא מתני'. הכא במאי עסקינן שהם מכיריו ואוהביו ואינו רגיל לתת תרומותיו ומעשרותיו אלא להם ואסחי להו שאר כהני דעתייהו והוי כמאן דמטי לידייהו דהני:

והא תנינן עני ויש מכר לעני. בתמיה דבעני לא שייך מכירו ואוהבו אלא לכל עני שיזדמן נותן לו:

אתא עובדא כו'. שאלו לפני ר' אימי כה"ג מאי הרי שהיה כהן או לוי חייב מעות לישראל בתחילה ואח"כ אמר לו הפרש עליהן המתנות מחלקי אם מהני:

ולא תנינן. אנן לא תנינן אלא בהלוהו מתחילה ע"מ כן בהא אמרינן דהוי כמטא לידיה הא לא הלוהו ע"מ כן אלא שאח"כ אמר לו להפריש מחלקו ולגבות בחובו אינו כלום שלא זכה לו בשעת הלואה:

חילי' דר' זירא. ראייתו של ר"ז מהאי ברייתא דתני בתוספתא דדמאי:

וכן בן לוי. רישא דתוספתא הכי איתא ישראל שקבל שדה מכהן אמר לו על מנת שהמעשרות שלי ארבע או חמש שנים מותר לעולם אסור שאין כהן עושה כהן וכן בן לוי שהיה חייב מעות לישראל לא יהא גובה מאחרי' ומפריש עליו שאין לוי עושה לוי. כלומר שאין לוי זה יכול לעשותו לישראל כמו לוי ולהגבות מעשרות באחרים בשביל חובו:

שלא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש. לא אמרו אלא שלא יהא גובה מאחרים ומפרי' הא משלו מפרי' על החוב ואע"פ שלא הלוהו מתחילה ע"מ כן וכ"מ כר' זירא:

לית כאן אינו חושש. אהא דקתני במתני' אינו חושש שמא העשיר העני קאי וקאמר הש"ס דסמי מכאן הא דלא אמרו אינו חושש אלא שמא מת הכהן או הלוי דאף אם מתו יכול להפרי' עליהן בחזקת היורשין או בחזקת כל השבט שהקרוב להם ראוי ליורשן וכולן זוכין במתנות כהונה ולויה אבל במעשר עני חושש הוא שלא יעשיר העני ואז אינו יכול להפריש דשמא יורשיו לאו עניים הן כדלקמן:

ותני. בתוספתא כן המלוה מעות את העני להיות מפרי' עליו והעשיר אין מפרישין עליהן שאין מפרישין על האבוד שכיון שהעשיר העני כאבודין הן מעותיו שזה אינו יכול לגבות חובו ממנו מכיון שמתחילה הלוהו ע"מ שלא לפרוע וליטול מעשר עני אינו יכול והילכך צריך ליתן מעשר עני שלו לאחרי':

ביורשי כהונה ולוייה היא מתניתא. הא דקתני ואם מתו צריך ליטול רשות מן היורשין איורשי כהן ולוי קאי שצריך ליטול מהן רשות שמא יפרעו חוב אביהן ויעכבו המתנות לעצמן:

אבל ביורשי עני אין לעני נחלה. כלומר אין לעוני נחלה דלא שייך לומר ליטול רשות מן היורשין וכי נחלה לעוני שיהיו יורשיו ג"כ עניים וראוין למעשר עני דשמא עשירים הן:

לידי מדה זו. עניות וכהאי דאמר בפ' שואל לעולם יבקש אדם רחמים על עצמו שלא יבא לידי מדה זו כו' ואיידי דאיירי בהא מילתא מייתי להאי דבר קפרא א"נ דמייתי ראייה שאין עוני ירושה לדורות אלא גלגל הוא שחוזר בעולם:

הדא אמרה יכול הוא לחזור בו. כלומר ממתני' שמעינן דהלוה יכול לחזור בו אם ירצה לפרוע מעותיו מדקתני צריך ליטול רשות מן היורשין ואין המלוה יכול לומר לא נתתי מעותי מתחילה אלא ע"מ להפרי' עליהן. המלוה מהו שיחזור בו. אלא הא קא מיבעיא לן אם המלוה יכול לחזור בו ולומר תן לי מעותי ואיני רוצה להפרי' עליהן:

נישמעינה. לזה מן הברייתא דלעיל המלוה כו' וזכה העני שהעשיר עכשיו במה שבידו ואינו חייב לפרוע לו חובו שמתחלה ע"מ שלא לפרעו הלוהו וש"מ דאין המלוה יכול לחזור בו:

לית הדא פליגא על דרב. מתני' דקתני צריך ליטול רשות מן היורשין ואם נתנו רשות מהני וכי לא פליגא על רב היא דאמר ירושה כמשועבדין הויא כשם שאין מלוה בע"פ נגבית מן המשועבדין כך אינה נגבית מן היורשין ואם כן אין עליהן לפרוע חוב אביהן ורשות דידהו לא מהני מידי וקשיא מתני' לרב:

פתר לה. רב למתני' במלוה בשטר שהוא נגבית מן היורשין כשם שנגבית ממשועבדים:

רבי אבהו בשם רבי יוחנן. אפילו תימא במלוה בעדים ומשכחת לה שנגבית מן היורשין ובלבד שירשו קרקע דאז מוטל עליהן לפרוע חוב אביהן ומהני רשותא דידהו:

כהדא. מילתא באנפי נפשה היא כלו' מעשה כזה אירע אילו של בית ר' נחמיה הלוו מעות לציבור להפריש עליהן מעשר עני בשביל חלק העניים שבתוכן:

אתא עובדא קומי רבנן. ששאלו אם נחוש שמא העשירו כלן ואינם ראוין למעשר עני:

לית ציבור כוליה עתר כו'. כלומר כשם שאין הציבור כולו עניים דגמירי ציבורא לא מיעני כך אי איפשר שיהו כולם עשירים ואין אתם צריכין לחוש שמא אין כאן עני:

מתני' המניח פירות להיות מפריש עליהן כו'. סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו ואומר הרי תרומתי באותן פירות שהקציתי לכך:

ואם אבדו. הלך לבדקן ומצאן שאבדו:

ה"ז חושש. לאותן טבלים שתקן בהבטחתן של אלו ואם לא אכלן צריך להפרי' מהן שמא כשאמר הרי תרומה בעירות שהקצתי כבר היו אבודין:

מעת לעת. של בדיקה בשבדק ומצאן אבודין חושש שמא מאתמול בעת הזאת אבדו ואם עשאן מעשר תוך מעת לעת על פירות אחרי' צריך להפרי' עליהן מספק וטפי מהכי לא אחמור רבנן למיחש אלא סומכין אחזקה:

בג' פרקים בודקין את היין. שהניחו להיות מפרי' עליו צריך לבדקו שמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין:

בקדים של מוצאי החג. כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג:

ובהוצא' סמדר. כתום פרח וענביו נראין באשכול כסדרן:

ובשעת כניסת המים לבוסר. כשהן כפול הלבן נקראין בוסר וכשהלחלוחית נכנסה וגדילה בתוכו שיכול לעצור מהן כל שהוא היינו כניסת המים פי' אחר היו כותשין הענבים כשהן בוסר ונותני' לתוכן מים ועושים חומץ לטבול והלכה כר' יהודה:

גמ' זאת אומרת. מדקתני ה"ז חושש מעת לעת ולא קאמר עד מעת לעת דהוי משמע דחושש הוא כל הימים למפרע משעת בדיקה עד מעת לעת של הנחה שמע מינה שאין לך מקולקל מעת לעת אלא יום האחרון בלבד משעת בדיקה הוא דחוששין מעת לעת ותו לא:

ר' יוחנן אומר אין לך מתוקן מעת לעת אלא יום ראשון בלבד. משעת הנחה מעת לעת הוא דמחזקינן להו בחזקת קיימין ומכאן ואילך חוששין:

דתנינן תמן. כהא דתנינן במקואות מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות עד שיודע שטבל כראוי וה"נ כל הימים למפרע חוששין עד מעת לעת של הנחה:

זו להוציא מדברי ר' אלעזר. ממתניתין דמקואות לאו ראיה דלא אתיא כר"א דמתני' דהכא דהא קתני ה"ז חושש מעת לעת ונהי דמפרשת עד מעת לעת של הנחה קאמר והא התם לעולם חוששין ואפילו במעת לעת הראשון אלא ש"מ מתני' דמקואות כחכמים אתייא דחלוקין על דברי ר"א:

תמן תנינן. פ"ז דדמאי הלוקח יין מבין הכותים קודם שגזרו על יינן והכותים חשודים על הכל על התרומה ועל המעשרות והלוקח מהן צריך לעשר ודאי ואם הוא ע"ש בין השמשות שאי אפשר להפרי' דתנן ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי אומר שני לוגין שאני עתיד להפרי' הרי הן תרומה בתוכו עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני דעל קריאת השם בלבד לא גזרו בין השמשות ומיחל. מתחיל ושותה מיד ולאחר השבת יוציא מן הנוד ההוא כדי שיעור תרומה ומעשרות:

תני. ותני עלה בתוספתא שם רבי יוסי ור"ש אוסרין שמא תבקע הנוד כו':

והדא מתני'. דהכא דקתני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש לכלום דלא כר' יוסי ור"ש:

אמר ר"ז. שאני התם דלמפרע נתקלקלה שלא היתה לה חזקת תרומה שהרי לא הופרשה מעולם אבל הכא מכאן ואילך נתקלקלו ואפילו לרבנן דפליגי עלי' דר"א וסברי שאם מצא שאבדו למפרע חושש הוא על הכל מיהת מה שאכל בחזקת מתוקן הוא שהרי הובררה התרומה בשעה שהפרישה:

יין מגיתו. הוא תירוש ואם הניחו להיות מפריש עליו תרומה:

עד ארבעים יום. ומכאן ואילך חוששין שמא נתקלקל:

עד הפרק. של אחד מג' פרקים המוזכרים במשנה שבהן בודקין את היין:

אשכחת אמר. נמצאת למד קולא וחומרא לר"י וכן לרבנן. והגי' נשתבשה בכאן וה"ג קולא על ר' יודה שאם באו ארבעים יום ולא בא עד הפרק תורם וחומרת שאם בא הפרק ולא באו ארבעים יום אינו תורם קולא על דרבנין שאם בא הפרק ולא באו ארבעים יום תורם וחומרת שאם באו ארבעי' יום ולא בא הפרק אינו תורם. לרבנן בארבעים יום תלי' מילתא ומשעברו צריך לבדוק ולר"י בפרק תליא מילתא:

למפריעו הוא נעשה חומץ. וחוששין כל ג' ימים למפרע שמא חומץ היה או דילמא אין חוששין אלא מכאן ולהבא:

מה נפק ביניהון. כלומר דמפר' למאי נ"מ קא מיבעיא ליה לענין דיעבד שאם עבר ותרם באותן ג' ימים וה"ג אין תימר למפרע נעשה חומץ אין תרומתו תרומה אין תימר מכאן ולהבא תרומתו תרומה ולא איפשיטא:

בדק חבית להיות מפרי' עליה והולך. שסומך עליה לשתות משאר חביות ונותן עיניו בזו להפריש ממנה תרומה עליהן שהתרומה ניטלת במחשבה ולאחר זמן בא ומצאה חומץ:

ג' ימים הראשונים. לאחר בדיקה הראשונה שמצאה בחזקתה ודאי יין הויא ואם אמר הרי זו תרומה על אלו הסמוכין לה בחזקת מתוקנים הן:

ואחרונים. ג' ימים אחרונים שהם קודם בדיקה אחרונה שמצאה חומץ ודאי חומץ ואינה תרומה כלל:

והאמצעים. ימים שבנתיים ספק ותרומה היא ויחזור ויתרום:

אני שמעתיה מריב"ל. גם אני שמעתי כן ממנו אבל ר' יוחנן לא אמר כן אלא מג' ימים הראשונים ואילך ספק ואפי' ג' ימים אחרונים:

מה ופליג ספק. כלומר דהש"ס שואל אם פליגי בספק ובמאי פליגי ומפרש דלא פליגי:

מה דאמר ר' יוחנן בשמצאו חומץ דיהא. חלש ואינו חזק כ"כ והילכך ג' ימים אחרונים נמי בספק הן דשמא עכשיו החמיץ:

מה דאמר ר' יהושע בן לוי. שלשה ימים אחרונים ודאי חומץ בשמצאו חומץ ברור וחזק דמסתמא כבר עברו שלשה ימים משהחמיץ דבבציר משלשה ימים משהחמיץ לא היה נעשה חומץ חזק וברור:

ואתייא אילין פלוגתא. דרבי יהושע בן לוי ור"י כמו דפליגי במחט והיינו דיעה אחריתא דלא ס"ל לחלק כדמחלק לה סתמא דהש"ס:

דתנינן תמן. במסכת טהרות מחט שנמצאת חלוד' שמעכבת את התפירה. שחלודה נמי מטהרה מטומאתה כמו שבירתה:

טהורה. ולא חיישינן שמא כשהיתה שלימה נטמאת וכשיתקנוה תחזור לטומאתה הישנה כדין כלי מתכות שכל הטומאות כשעת מציאתן ואם טהורות טהורות:

תני. עלה הניח' שיפה חלקה ויפה ובא לאחר זמן ומצאה חלודה:

שלשה ימי' הראשוני'. אחר שהניחה שיפה ודאי טמאה וכל הטהרות שנעשו על גבה טמאות אחרוני' ודאי טהורה:

אמר רבי אבהו. כן אמר רבי יהושע בן לוי אבל ר"י כו' כדלעיל:

כל שנה ושנה הוא בודק. אותן ג' פרקים שאמרו בודקין את היין אם בכל שנה צריך לבדוק או אחת לשלש שנים ושיעור דג' שנים משום דלקמן נקט:

נישמעינה. לזה מהברייתא דקתני המוכר יין לחבירו סתם חייב באחריותו. המוכר חייב באחריות אם החמיץ עד החג ומייריי שמכרו לשנה וכן הוא בהדיא בהאי תלמודא פרק המוכר פירות ומשעבר החג שוב אינו חייב באחריות לפי שדרכו להחמיץ בקדים של מוצאי החג אלמא בכל שנה ושנה הוא צריך לבדוק:

אמר רבי יודה תיפתר. המתני' באילן בני גליל דאינון קטפין בתר קדמיתא דחג כלומר שהן מקטפין כרמיהן אחר קדים של מוצאי החג והילכך כשמוכר לו לשנה והיינו אחר החג חייב באחריותו עד החג ותו לא ולית ש"מ כלום מהכא ועדיין תיבעי אם בכל שנה הוא בודק או לא:

הכי גרסינן ויידא כו' כמו שהוא שם:

ויידא אמרה. ומהיכן שמענו זה מהאי מתני' דקתני התם המוכר יין ישן לחבירו נותן לו משל אשתקד ואם אמר לו מיושן נותן לו של ג' שנים:

נימר משום הדא מטעומיתה. כלומר דמסיק הפשיטות ומפרש דמשום הבדיקה זו אמרו שצריך לבדוק ולטעום בימות החג אם יפה הוא כדמסיק:

הדא אמרה דמתיישן חייב באחריותו שתי שנים. כלומר מדאמרו מיושן של שלש שנים ומשמע ג' שנים שלמות וכגון אם עמד בשנה שלישית בימות החג ואמר לו מיושן אני מוכר לך צריך להעמיד לו עד החג בשנה הבאה והיינו דקאמ' חייב באחריותו שתי שנים מפני שצריך לבדוק בחג הזה שהוא עומד בו ובכל השנה עד לאחר החג הבא:

הדא אמרה מתיישן חייב באחריותו עד החג. והיינו נמי דאמרן אם אמר מתיישן והיינו מיושן חייב באחריות עד החג שיבא וחג דנקט מפני שהוא זמן הבציר וש"מ מזה שבכל שנה ושנה הוא בודק והכא ליכא למידחי כדלעיל דהא בשל שלש שנים קאמר חייב באחריות עד החג:

כיצד היא בודק. אם יש לו כמה חביות אם צריך לבדוק ולטעום מכל אחת:

בודק חבית אחת. ואם היא יפה שוב אינו בודק:

וכולן תלויות בה. בתמיה שמא שארי החביות אינן יפות:

כל אחת ואחת הוא בודק. גרסינן וכן הוא שם כלומר אלא שבודק את כלן:

ואינן מחמיצות. וכי אינן מחמיצות אם פותח הוא כל החביות לבדקן:

אמר רבי שמי. יש בני אדם שמכין על החבית מבחוץ ומקול המכה מרגישין הן מה יש בה מבפנים אם היין יפה הוא וכך הוא בודק:

סליק פריקא בס"ד