מתני' השולח גט לאשתו והגיע בשליח. שלא היה מתכוין לרדוף אחריו להשיגו אלא שנשתהא השליח בדרך והי' לו לזה דרך לשם וראהו וביטל הגט אפ"ה בטל ולא אמרינן לצעורא בעלמא מכוין שאם בדעתו לבטלו היה רודף אחריו:

או ששלח אחריו שליח. מהו דתימא לא אלימא שליחותי' דבתרי' משליחותא דקמא דליבטליה קמ"ל:

קדם אצל אשתו. קמ"ל אפי' לדידה נמי לא אמרי' לצעורא בעלמא קא מכוין ואפי' לשליח דלא איפכת ליה כי טרח לא אמרי' לצעורה מכוון:

אינו יכול לבטלו. הא קמ"ל דאע"ג דחזינן דמהדר עלי' מעיקרא לבטוליה לא אמרי' אגלאי מילתא למפרע דבטולי בטלי':

גמ' הדא פליגא על ר' יוחנן. מתני' דקתני הגיע בשליח כו' דמשמע דוקא לשליחות הוא דיכול לבטל בדיבו' זה אבל הגט גופיה לא בטיל ואם חזר ונמלך ורוצה לגרש חוזר ומגרש בו פליגא על ר' יוחנן:

דר' יוחנן אמר. בפ' עשרה יוחסין גבי האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקידש' את עצמה. וכדמפרשינן התם שאע"פ שלא קידשה את עצמה יכולה לחזור בה דאדם מבטל שליחותו בדברים דאתי דיבור ומבטל דיבור ולדידיה גט גופיה נמי יהא בטל:

פתר לה. ר"י היינו טעמא דמתני' דהגט אינו בטל משום חומר הוא בעריות ואע"ג דבקידושין בטל התם דיבור ודיבור הוא אבל הכא בגט חשיב מעש' ולא אתי דיבור ומבטל מעשה:

ואין השליח עולה משום שנים. דבעינן שנים מלבד השליח כדי שיהו עם השליח שלשה דבקיום שטרות ב"ד של ג' בעי והשליח מצטרף לב"ד:

הלך השליח. שליח השני של הבעל ששלח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים:

והשליח עולה משם שנים. דבביטול הגט אין צריך לישא וליתן בדבר ובשנים סגי להו:

הלך. הבעל לבטל את הגט:

ואשכחי' באיסטרט'. מצאו להשליח על הדרך וא"ל ההוא גיטא דיהבת לה אם נתת לה כבר את הגט והשיב השליח יכילי לה לשון הגעה כלומר שכבר הגעתי לה הגט א"נ יבילי לה:

מי מישתעי שמע נפל מיניה. ובעוד שהוא מדבר עמו שמע שהגט נפל ממנו וא"ל לא כך אמרת לי נתתי לה הגט והשיב השלי' כן הוא שכבר נתתי לידה והיא החזירה לידי ואמרה יהא לפקדון בידך:

מה. ובעי הש"ס בכה"ג מאי מי נימא מאח' שהיה ביד השליח לגרש נאמן הוא במה שאומר ושוב אין הבעל יכול לבטל דהגיע הגט לידה או דילמא מאחר שנמצא הגט עכשיו בידו אינו נאמן לומר שכבר נתן לה והוא החזירה לידו ויכול לבטל השליחית ולא איפשיטא:

חלה השליח. זה השליח ששלחו הבעל לבטל הגט חלה מהו אם יכול לעשות שליח אחר או לא:

מה את עבד ליה כגיטין כקידושין. למאי תדמי ליה אם לשליח הגט דתנן בפרק דלעיל חלה ה"ז משלחו ביד אחר וכדמפרש התם טעמ' דביד כל אדם מצוי לגרש וה"נ שליח השני נמי יכול לבטל או דילמא כקידושין מדמינן לה וכדאמרינן שם שאין שליח קידושין יכול לעשות שליח אחר לפי שאין ביד כל אדם מצוי לקד' וה"נ לא יכול לעשות שליח אחר דשמא הבעל הקפיד לעשותו שליח שהוא יכול לפייסה שתחזור בה ויבטל הגט ולא לאחר ולא איפשיטא:

מתני' בראשונה. לא היה מבטלו לא בפני השליח ולא בפני האשה אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני שלשה:

מפני תיקון העולם. שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נשאת בו:

בראשונה היה משנה שמו ושמה. כשהיו לו שני שמות א' כאן וא' במדינת הים היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם:

מפני תיקון העולם. שלא יוציאו לעז על בניה מן השני לומר לא גירשה בעלה שאין זה שמו:

גמ' לית הדא פליגא. וכי לא פליגא המתני' דקתני היה מבטל להגט על ר"ל דפליג על ר' יוחנן ואמר דאין אדם מבטל שליחותו בדברים דלא אתי דיבור ומבטל דיבור:

פתר לה. ר"ל שאני מתני' דבב"ד מיירי שכחן מרובה ולפיכך היה יכול לבטלו:

שלא תבא לידי ממזירות. שאינה יודעת שביטלו ונישאת בגט זה ונמצאו בניה ממזרין:

ואמרין. ואית דאמרין בשם ר"ל דהיינו מפני תיקון העולם שלא תהא יושבת עגונה ומפרש ואזיל:

סבורה שביטל. דהיא תחוש שמא ביטל הגט ובאמת לא ביטל ונמצאת יושבת עגונה:

ומ"ד כו'. שלפעמים תסבור שהוא ביטל כו':

סבורה שביטל והוא לא ביטל ובא כו'. כמו א"נ הוא כלומר דלפעמים משכחת לה גם בסבורה שביטל שתבא לידי ממזרות כגון אם בא אחר וקידשה שתופסין בה קידושין שהרי לא ביטל והיא סבורה שביטל ולא תפסו בה קידושין והיא ממתנת עד שימות בעלה והולכת ונשאת לאחר:

סלקית לשיירא. לחבורה של בני אדם:

אפי' כמ"ד כו'. כלומר שלא תטעה לפרש דמ"ד מפני תקנת עגונה ס"ל דמבטלו בפני ג' והילכך ליכא חשש ממזרות דאית להו קלא אלא דס"ל נמי דמבטלו בפני שנים לית להו קלא ואיכא נמי חשש ממזרות אלא דאיהו קאמר דלפעמים איכא נמי מפני תקנת עגונות דשמא תסבור שביטל:

עבר וביטלו. לאחר תקנת ר"ג מאי:

נשמעינה. לזה דפלוגתא דתנאי היא כדתני בתוספתא:

ולא להוסיף על תנאו. אם היה בו איזה תנאי:

יאות אמר רשב"ג. דא"כ מה כח ב"ד של ר"ג יפה ומ"ט דרבי:

דבר תורה הוא שיבטל. מן התורה ודאי ביטולו ביטול אלא שהן אמרו שלכתחילה לא יבטל שלא בפניו ודבריהן עוקרין ד"ת בתמיה והילכך קאמר רבי דבדיעבד מוקמינן אדאוריית' דמשום מה כח ב"ד יפה לא שרינן אשת איש לעלמא:

וכי זיתים על שמן וענבים על היין לא תורה הוא שיתרום. שהרי מן התורה ודאי תרומה היא ואפי' מן הרע על היפה אמרינן דמדאורייתא תרומתו תרומה כדר' אילעי בפ' האשה רבה:

והן אמרו שלא יתרום מפני גזל השבט. אלא שחכמים אמרו שלא יתרום כדתנן בפ"א דתרומות אין תורמין זיתים על השמן כו' מפני שגוזל לכהן ולא עוד אלא שאמרו אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומ' כדאמרי ב"ה התם אלמא דדבריהן עוקרין דברי תורה:

באגדה דסבך מאי דייק לן. בהגדת דבריו של זקנך רבי שהוא זקנו של רבי יהודה נשיאה מי מדייק לני להגיד טעם דבריו:

הגע עצמך. טעמא דמתני' מפרש שאם אינו כותב וכל שם שיש לי הגע עצמך שהיה שמו ראובן במקום אחד ואפיק שמיה שמעון במקום אחר והיאך יכול לגרש שם לפיכך צריך לכתוב אני פלוני וכל שם שיש לי:

יותר מכאן אמרו היו לו כו'. וכתב זה השם שביהודה לגרש אשתו שבגליל אינה מגורשת אף על פי שהכתיבה היה ביהודה הואיל והנתינה בגליל וצריך להזכיר שם מקום הנתינה והיינו יותר מכאן ממתני' דלא שמענו אלא בכותב במקום שיש לו שם אחר:

מתניתא. האי תוספתא שהוזכרה דוקא שהיה מיהודה וכתב כאן לגרש אשתו שבגליל או איפכא אבל אם כתב לגרש באותו מקום שהוא שם אע"פ שיש לו שם אחר במקום אחר ה"ז מגורשת הואיל והכתיבה והנתינה במקום אחד:

ר' אילי אומר. אף על פי כן לכתחילה צריך לכתוב אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל הואיל והוחזק כאן בשני שמות צריך להזכיר גם שם מקום הנתינה:

אם היה שרוי במקום אחר. שלא ביהודה ולא בגליל:

מגרש לאיזה שירצה. באיזה שם שירצה מכיון דלא הוחזק שם בשני שמות:

הדא דאת אמר. דבמקום שלא הוחזק מגרש באיזה שם שירצה:

לשעבר. בדיעבד כשר הוא אבל לכתחילה צריך למיעבד כהדא דר' אילי ולכתוב עם כל שם שיש לי ביהודה ובגליל:

אם יצא לו שם במקום אחר. שם שלישי צריך להזכיר שלשתן וקמ"ל. שאע"פ שהוא עכשיו במקום שלא הוחזק אלא באותו שם ע"מ לכתחילה צריך להזכיר כל שמות שיש לו אע"ג דלא הוחזק שם באלו:

תמן תנינן. בפ' גט פשוט:

צריך שיהא מכיר את שניהן. כלומר דמפרש הא דקתני ובלבד שיהא מכירן לא תימא דאגט לאיש ואשובר לאשה קאי אלא אף בגט צריך שיכיר שניהן האיש והאשה וכן בשובר ושיהא מכירן אתרווייהו קאי:

ר' לא. פליג צריך שיהא מכיר כו' כלו' לא צריך שיהא מכיר אלא האיש בגט שלא יבא לרמות ולשנות שמו כדי להגבו' לשום אשה כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אבל האשה בגט לא צריך וכן בשוב' אינו צריך להכיר אלא האשה שלא תרמה לשנות שמה וליתן לאיש שגירש את אשתו ותפסיד כתובתה על ידה:

הגע עצמך. לר' לא פריך דאין צריך שיכיר האשה בגט וא"כ ניחוש שמא הביא אשה אחרת וגירש אותה והיא תלך ותנשא בגט זה:

א"ל. להא לא חיישינן דכשתבא האשה להנשא בגט זה שיילינן לעדים ואינה נשאת אלא לכשיבאו העדים ויעידו ששם האיש הנכתב בגט זהו בעלה שגירשה ואם העדים אומרים אין זה בעלה לא תנשא:

ולא כן אמר ר"ל עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ושוב אינם נאמנים לחזור מעדותן ולמה נאמין להם כשיאמרו לא זהו בעלה:

תמן. ומשני היכא אמר ר"ל כשרוצין להכחי' עדותן ואומרים לא חתמנו כל עיקר בהא אינם נאמנים דכמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי אבל הכא שמעידין על זה חתמנו וע"ז לא בהא ודאי נאמנין הן:

מתני' פליגא על ר' אבא. דאמר צריך שיכיר שניהן והא קתני בראשונה כו' ואם במכירה גם לאשה בזה צריך לשנות את שמותם כלומר בזה היאך יכולין לשנות שמותיהן והא מכירן ואמאי חששו לתקן שיהיו כותבין וכל שם:

אית בר נש. כלומר הא לא קשיא שיש הרבה בני אדם שמכירים אותם בפניהם כשרואין אותם ולא נודע שמותם ומשום זה עדיין יכולין לשנות שמותן:

מתני' פליגא על ר' אילי. דהוא ר' לא דאמר אין צריך שיכיר האשה בגט ואמאי קתני במתני' התקין כו' אשה פלונית וכל שם שיש לה אלמא דחששו גם לאשה:

מתני' במגרש בעל כורחו. כלומר בעל כרחה וחששו שלא תשנה שמה בשם אחרת ולא בשבילה נכתב הגט ומה דאמר ר' אילי מרצונה ואין חוששין שתשנה. א"נ בעל כורחו ממש ובהני גיטין שכופין אותו וחששו שלא ישנה הוא שמה:

ואית דבעי מימר. דהכי משנינן מתני' במגרש במקומות אחרים והילכך צריך שיכירו שניהן והא דר' אילי במגרש במקומה ואין חוששין אבל האיש צריך שיכירו כדלעיל:

כהדא. אהא דמייתי לעיל והבעל נותן שכר קאי:

דושו. שם האיש אחיו של דודו היה מגרש את אשתו יאמרו חכמים היא תתן שכר הסופר:

במוחלת לו כתובתה. הא דתנינן הבעל נותן שכר במוחלת לו הכתובה וכולה הנאה דידיה הוא ולפיכך הוא נותן שכר:

מתני' אין אלמנה נפרעת. כתובתה מנכסי יתומים אלא בשבועה שלא נתקבלה כלום כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים דהוא בשבועה:

נמנעו מלהשביעה. שמפני שהיא טורחת לפני היתומים מורה התירא לעצמה לישבע שלא לקחה כלום ואע"פ שלקחה דבר מועט סבורה שבשכר שטרחה נוטלתו ואינו מפרעון כתובתה ולפיכך נמנעו מלהשביע' והיתה מפסדת כתובת':

התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כגון קונם מיני מזונות אלו עלי אם נהניתי מכתובתי ולא חשודה לעבור על נדרה ואפי' תעבור אין ענשן של נדרים חמור כ"כ כענשן של שבועות שנפרעין ממנו ומן כל העולם:

וגובה כתובתה. ואם נשאת לאחר קודם שהדירוה היתומים על כתובתה ואם ידירוה אחר שנשאת חיישינן שמא יפר לה בעלה כיצד יעשו משביעין אותה חוץ לב"ד שבועה דרבנן שאין ענשה מרובה ונוטלת כתובתה אחר שנשאת וכשבאת לגבות כתובתה קודם שתנשא לאחר הרשות ביד היתומים רצו משביעין אותה חוץ לב"ד או מדירים אותה בב"ד:

והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם. אתרווייהו קאי גבי אלמנה שתהא נודרת ליורשים כל מה שירצו מפני תיקון העולם שיהיו הנשים נשאות לבעליהן ולא תדאגנה להפסיד כתובתן וגבי העדי' חותמין על הגט מפני תיקון העולם דהואיל ועדי מסירה כרתי שהעדים שנמסר בפניהם הגט לאשה הם עיקר הגירושין לא היה צריך שיחתמו העדים בגט אלא מפני תיקון העולם דחיישינן שמא ימות אחד מן העדים שנמסר הגט בפניהם ונמצא הגט שבידה בלא עדים כחספא בעלמא:

הלל התקין פרוזבול. כשראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל עמד והתקין פרוזבול וזה גופו של פרוזבול מוסר אני לכם פ' ופ' דיינים שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה ואז אינו משמט:

גמ' וקוברות את בניהם דכתיב לשוא הכיתי את בניכם. על עסקי שוא והילכך התקינו שתהא נודרת:

ועוד שאימת נדרים עליהן יותר מן השבועות. מפני שאוסרת דבר מה עליה ואע"פ שבאמת שבועו' חמורין יותר:

אם נשבעה נשבעה. וגובה כתובתה:

אפילו קלוסיתה דעל רישך. כיפה שעל ראשך שלי היא דקסבר רב אלמנה שמין כל מה שעליה לפרעון כתובתה:

זכת בכלים שעליה. ואין שמין לה בכתובתה:

מתני'. דערכין מסייע ליה לשמואל דקתני התם אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסו' אשתו אלמא בגדיה שלה הן. והתם מסיק דאפ"ה הלכתא כרב דלא אקני לה אלא כל זמן שהיא תחתיו:

מפני מה התקינו זמן בגט. כדתנן בפ"ב הלכה ב' ושם מבואר וע"ש ואיידי דאיירי במילי דרב הונא נקט לה הכא:

קשיתא קימי רב יעקב. אהא דתנן הלל התקין פרוזבול קאי הניח' כמ"ד מעשרות מדבריהן בזמן בית שני ופלוגתא היא בשביעית פ"ו דלחד מ"ד מעשרות מדבריהן ושמיט' ויובל נמי מדבריהן וחד מ"ד ס"ל דשניהן מד"ת ואיכא למ"ד שאינם תלוין זה בזה כדלקמן ולמ"ד התם מעשרות ושמיטה ויובל בבית שני מד"ת קשיא והיאך הילל מתקין על דבר תורה שהוא היה בבית שני ואם מן התורה שביעת משמט וכי אתא הילל ותיקן לעבור על ד"ת:

אמר רבי יוסי וכי כו'. כלומר דרבי יוסי מתמה על הא דאמר למ"ד מעשרות מדבריהן ניחא וכי מה שייך שמיטת כספים למעשרות שהרי משגלו לבבל לא נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ ואם אח"כ כשחזרו קיבלו מאליהן המעשרות הרי מדבריהן הוא אבל השמטת כספים שהיא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בח"ל ולעולם מן התורה הן:

חזר רבי יוסי ואמר דלא הוא דאין השמטת כספים נוהגת בחוצה לארץ מדברי תורה אלא בזמן שהשמטת קרקע נוהגת בארץ מדברי תורה דכתיב וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר השמטת קרקע והשמטת כספים:

בשעה שהשמיט'. השמטת קרקע נוהגת בארץ כו' וא"כ למ"ד דבבית שני קיבלו מאליהן כל שהוא חובת הקרקע ולאו מד"ת השמטת כספים אינה נוהגת ג"כ אלא מדבריהן:

תמן. מן תמן קמא עד תמן בתרא ל"ג ויתור ל' הוא וכן ליתא להא בשביעית שם:

תמן. בבבל אמרין שאפי' למ"ד מעשרו' בבית שני מד"ת מודה בשמיט' שהיא מדבריהן שאינו נוהג אלא בשעה שהיובל נוהג כדדריש רבי וזה דבר השמיט' כו':

אימתי פסקו היובלות. וקאמר דכתיב לכל יושביה בזמן שיושבין עליה ישראל ולא בזמן שגלו מתוכה:

היו עליה והיו מעורבבין כו' ת"ל יושביה. בזמן שהן מיושבין כתקנן ולא בזמן שהן מעורבבין ואינם ניכרין כל שבט ושבט בפני עצמו:

לכל יושביה. מלכל דרשינן בזמן שכל יושביה עליה ולא מקצתן נמצאת אומר משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה שבעבר הירדן בטלו היובלות שאין כל יושביה עליה ואפי' בבית ראשון לא היה היובל נוהג משגלו אלו השבטים:

מתני' עבד. כנעני שנשבה ופדאוהו ישראלים אחרים:

ישתעבד. מפרש בגמרא:

אפותיקי. פה תהא קאי מזה תגבה חובך וכגון שעשאו אפותיקי מפור' שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי באפותיקי סתם היאך שייך לומר בדברי רשב"ג המשחרר כותב למה ליה דליכתוב השתא הא כתוב וקאי דהא משתעבדי ליה כולהו נכסי:

ושיחררו. בגמרא מפרש מי שחררו. וכולה מתני' מפרשינן בגמרא לפי המסקנא:

גמ' בדין היה שאפי' לשם עבד לא ישתעבד. ה"פ דהאי סוגיא דר' אבהו ור' אילא לא פליגי באוקמתא דמתני' אלא בפירושא ותרווייהו מוקי למתני' בלפני יאוש שעדיין לא נתייאש רבו הראשון ממנו ור' אבהו מפרש ישתעבד דקאמר לרבו שני הוא כדמפרש ואזיל:

בדין היה. שאפי' אם פדאו לשם עבד לא ישתעבד לו דהא לפני יאוש הוה:

שלא יהא העבד מבריח עצמו מן שבויין. כלומר שלא יפיל עצמו לגייסי' ויצפה שיבריח עצמו אח"כ מן השבויין ויפקיע עצמו מיד רבו לפי שהוא יודע שרבו לא יפדה אותו מחמת חסרון דמים או מטעם אחר ואם יארע שבין כך עד שלא יוכל להבריח יפדהו אחרים שוב לא ישתעבד ולפיכך אמרו חכמים ישתעבד לשני:

מתניתא אמרה כן. מברייתא דתני בתוספתא שמעינן כן דלפני יאוש מיירי וישתעב' לרבו שני:

רבו נותן את דמיו. הכי קתני התם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן דמיו:

ומשחררו. ל"ג התם ולפי גי' הספר ה"ק אם רוצה אח"כ לשחרר משחררו שהרי היא נותן דמיו לשני וחוזר לו:

לא אמר אלא רבו. מדקאמר רבו נותן דמיו משמע אבל אחר לא יכול ליתן דמיו לזה ולהחזיקו לעבדו וש"מ דלפני יאוש מיירי וישתעבד לשני עד שיחזיר לו ראשון את דמיו:

ר' אילא. מוקי נמי למתני' בלפני יאוש אלא דמפרש ישתעבד לרבו ראשון הוא דהא אכתי לא מייאש מניה בדין היה שאפי' אם פדאו זה לשם בן חורין ישתעבד לראשון:

שלא להוציא לוזה על בני חורין. דכיון שפדאו זה לשם בן חורין ויצא עליו קול בן חורין ואתה מוציא לעז עליו שישתעבד לראשון תו מימנעי ולא פרקי:

א"ר יוסי א"כ. בניחותא כלומר לפי דבריך היינו נמי דמסיים בתוספתא רשב"ג אומר בין כך כו' שכשם שישראל מצווין כו' דס"ל לעולם ישתעבד לראשון ולא חיישינן דילמא ממנעי ולא פרקי לפי שמצוה לפדות את העבדים כשם שהוא מצוה לפדות בן חורין:

אהן תנייא קדמייא. והאי ת"ק דמחלק בין פדאו לשם עבד או לשם ב"ח משום דסבר אין מצוה לפדות את העבדים והילכך חייש דאתי למימנע למיפרק והיינו כרבי אילא דכולה מתני' מיתפרשא לרבו ראשון בין אליבא דת"ק בין אליבא דרשב"ג:

המתייאש בעבדו. שאמר נתייאשתי ממנו ולשון הפקר הוא:

יפה לימדני ריב"ל. שצריך גט שיחרור דכלום למדו גט שיחרור לא מאשה דגמרינן ג"ש לה לה וכתב ונתן לה או חופשה לא ניתן לה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר ומה אשה אינה יוצאה משום יאוש אלא שצריכה גט אף עבד כן:

אין רבו רשאי לשעבדו. אם הוא לאחר יאוש וכופין אותו לכתוב לו גט שיחרור:

ואינו רשאי. כלומר שאינו מחויב דס"ל המפקיר עבדו א"צ גט שיחרור דס"ל כשמואל בבבלי דף ל"ח דדריש מדכתיב וכל עבד איש וגו' עבד איש ולא עבד אשה אלא כל עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד וההיא דרשה מפקא לה לג"ש דלעיל:

כ"ע אמרין דהוא צריך. גט שיחרור מג"ש ואת אמרת א"צ:

שמא אינו מעכב. כלומר ואי משום קרא דכל עבד איש שמא לההיא דרשה איצטריך דכל שאינו תחת רשות רבו אינו מעכבו מלאכול פסחו אם אינו נימול כהדא כו':

יוצא בהן לחירות. דיוצא בשן ועין ואינו נותן לו כלום בשביל השני הואיל ונעשה כאחת:

ונותן לו דמים בשניה. שכבר יצא לחירות בראשונה וכמו שסימא בן חורין הוא:

כמאן דאמר א"צ לכתוב לו גט שיחרור. פלוגתא דתנאי היא בפרק קמא דקידושין היוצא בשן ועין אם צריך גט שיחרור ולמ"ד א"צ ניחא דהוי כבן חורין ממש וצריך לשלם לו בשניה:

ברם כמ"ד צריך לכתוב לו גט שיחרור. וזה שהוא מעוכב עדיין גט שיחרור כעבדו הוא ואת אומר משלם לו בתמיה אלא דלא אתיא כהאי מ"ד:

אין לי. היוצא לחירות אלא היוצא בשן ועין:

בכיפה כו'. מיני תכשיטין הן ורוקמין עליהן צורת אותיות ומנין שאם רקם עליהן שטר שיחרור שהוא יוצא בהן:

ובתרות של מלכים. שמציין עליהן לשלחן לחירות:

ישלחנו מכל מקום. מדלא כתיב ישלחו:

בניו. של אלו היוצאין לחירות מה הן וקאמר היוצא בשן ועין בניו עבדים דלא זכתה התורה אלא לו:

לא מסתברא חילופין. אדרבא איפכא מסתברא היוצא בשן ועין ששיחררתו התורה בהדיא בניו בני חורין אבל היוצא משום יאוש מדרש חכמים היא ואין לנו לרבות אלא לעצמו:

גר שמת. ואון לו יורשין וכל נכסיו הפקר:

יצאו לחירות. דהן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן ולזכות מן ההפקר:

למה. לא יצאו לחירות מפני שהן יצאו במיתת רבן וכל המחזיק בהן זכה א"כ מעתה אפי' גדולים ומשני שאני גדולים שיש להן דעת לזכות את עצמן:

מחלפא שיטתיה דר'. יהושע בן לוי תמן. לעיל אמר המתייאש מעבדו אינו רשאי לשעבד בו ולא חילק בין גדול לקטן והכא אמר הל' כאבא שאול קטנים לא יצאו לחירות ואמאי והא הפקר נינהו:

אמרין מרי דאמר ר' יהושע לשעבד. לענין שיעבוד הוא דקאמר התם שכיון שהפקירו אינו רשאי לשעבד בו:

דלא יהב לא יהב כלומר אבל מכל מקום מה שלא ניתן לא ניתן דהרי צריך ליתן לו גט שחרור כדקאמר לעיל:

דילמא הלכה לשעבדו. בתמיה כלומר וכי קאמר הכא הלכה לשעבדו דתיקשי לא קאמר אלא הלכה כאבא שאול לענין קטנים וטעמא דאף על גב שהפקר הן מכל מקום מעוכבין גט שיחרור אלא שפקע מהן רשות רבן דהרי מת ואין לו יורשין ואין כאן מי שיכתוב להן גט שיחרור והילכך גדולים שיש להם יד לזכות עצמן פקע רשותן בלא גט שיחרור אבל קטנים שאין להם יד לא וכל המחזיק בהן זכה:

וצריך לכאוב לו גט שיחרור והכא הוא אמר הכין. כלומר דעדיין היא גופה קשיא מדקאמר לעיל צריך לכתוב לו גט שיחרור וא"כ אמאי מחלק בין גדול לקטן כדמסיק הקושיא:

שמענו כו'. שהרי שמענו טעמי' דריב"ל מדאמר ר' יוחנן לעיל יפה לימדני דצריך גט שיחרור כלום למדו אלא מאשה ואי מאשה יליף לה מה אשה בין גדולה בין קטנה התרתה בגט אף עבד בין גדול בין קטן לא תחלוק בו והיכי דרבו חי צריך גט שיחרור אבל הכא שאין כאן מי שיכתוב ואמאי קטנים לא יצאו לחירות:

דילמא הלכה כאבא שאול. בתמיה:

אינו רשאי לשעבדה. דכיון שברחה ונתיאש ממנה כהפקר היא:

מהו לכתוב. אם צריכה גט שיחרור:

אם כתבת יאות את עבד. אם תעשה ותכתוב יפה את עושה:

יצא לחירות. דאי לאו דשחרריה לא הוי שביק ליה נמי נסב בת חורין:

הכותב שטר קידושין לעבדו. שקידש העבד אשה וכתב בו רבו שטר הקידושין:

או כתב נשואין לאמתו. שכתב לה הרי את מקודשת לי:

רבי אומר זכה. ומקודשת וחכמים אומרים לא זכה דעדיין לא יצא לחירות בזה והיאך קאמרת דיצא לחירות בהא דנשא בת חורין לפני רבו:

אהן תנייא קדמייא. האי תנא ר' ישמעאל בר' יוסי סבר כרבי דקאמר זכה וה"ה אם נשא לפני רבו:

מי משחרר. הא דקתני במתני' עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו מי שחררו:

בין רבו הראשון ובין רבו השני. ה"פ לשיטתא דהאי תלמודא דרב סבר כמ"ד בפ' כל שעה בעל חוב למפרע הוא גובה כלומר אם בא לידי גוביינא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהלוהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו ולפיכך מן הדין שחרור של שניהם לאו שחרור הוא דהלוה אינו יכול לשחררו שמא לא יהיה לו מעות לסלקן לזמן הפרעון ומשאר נכסים לא יכול לסלקו דהא באפותיקי מפורש מיירי כדפרישית במתני' ונמצא משעת הגביי' קם העבד למפרע ברשותו של מלוה ושחרור דהלוה לאו כלום הוא וכן המלוה אינו יכול לשחררו שמא לא יבא לידי גוביינא מהעבד שהרי אם ירצה הלוה לסלקו במעות מסלקו ומתני' הכי מיתפרשא שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות הנוהגות בבני חורין דמי הוא ששחררו לאו כלום הוא אלא מפני תיקון העולם הוא הואיל ויצא עליו שם בן חורין ואם הראשון שחררו ואח"כ בא לידי גוביינא כופין את רבו השני ועושה אותו ב"ח והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר אין העבד כותב דאיהו מאי עביד ליה אלא המשחרר כותב ואם השני שחררו ולא בא לידי גוביינא שסילקו הלוה במעות כופין רבו הראשון ועושה אותו ב"ח והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר המשחרר כותב וקמיפלגי בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק או לא דהרי שחרור של שניהם לאו שחרור מן הדין הוא אלא מדרבנן והיזק שאינו ניכר מיקרי:

ר' יוחנן. פליג דס"ל כמ"ד מכאן ולהבא הוא גובה והילכך לאו ברשות של המלוה כלל הוא עד שעת הגבייה ושחרור שלו אפילו מדרבנן בעלמא לאו כלום הוא ואין לך קרוי משחרר אלא רבו הראשון בלבד ומתני' הכי מיתפרשא שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני ששיחרור של רבו הראשון הפקיעו מידי שיעבוד אלא מפני תיקון העולם שלא יפגענו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כדמפרש לקמן כופין רבו שני לעשות אותו ב"ח והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר המשחרר כותב מפני שהזיק שיעבודו של חבירו ות"ק סבר המזיק שיעבודו של חבירו פטור:

מתניתא. ברייתא בפ' כל שעה ישראל שהלוה לעכומ"ז על חמצו לאחר הפסח אינו עובר:

אין תימר ברשות ישראל הוא. כלומר לדידך דאמרת למפרע הוא גובה וא"כ החמץ בפסח ברשות ישראל הוא ויהא אסור וקשיא לרב:

קל הוא בשיחרור. כלומר אימא לך בעלמא ס"ל לרב נמי ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ושאני בשחרור דקל הוא שהקלו בו הואיל ויצא עליו שם שיחרור מרבו השני ולפיכך מיתוקמא מתני' בשחררו רבו שני נמי:

כהדא כו'. דיש חילוק בין מכר לשיחרור הואיל ויצא עליו שם שיחרור וה"ה נמי לענין שיחרור של רבו שני:

חייליה דרבי יוחנן. ראיתו של ר"י דברבו ראשון לחוד הוא דמיתוקמא מתני' מדקאמר רשב"ג אינו כותב אלא משחרר ולא קאמר המשחרר דהוי משמע מי ששחררו כדמפ' רב אלא ש"מ דעל רבו הראשון קאי דלדידיה משחרר קרינן ליה דברשותו הוא כר' יוחנן:

אילו המשעבד כו'. לר' יוחנן פריך והשתא מסיק לה למילתיה לפרושי המתני' אליבי' כדאמרן:

שמא אין ב"ח בא וטורף. מן הלקוחות באפותיקי מפורש והכא נמי מאי איכפת ליה לשני בשחרור של הראשון וישתעבד בעבדו שהוא אפותיקי שלו:

פתח לנו ר' יוחנן. לפרש טעמא מה שפתח ג"כ ר' מאיר בזה דהיינו טעמא שלא מצינו כו' דכיון דחל עליו שיחרור תו לא פקע:

מעתה לא יכתוב לו. העבד שטר על דמיו ששיחרור של הראשון הפקיעו מידי שיעבוד ומשני ר' אילא מוטב כו' כדלעיל:

אתיא דרשבב"ג. דאמר המשחרר כותב כר"מ דקונם בדברים וטעמיה דרשב"ג נמי משום קנס הוא:

שטר שיש בו ריבית. מפורש:

מתני' מי שחציו עבד וחציו בן חורין. כגון עבד של שני שותפין ושחררו אחד מהן א"נ שקבל רבו ממני חצי דמיו ושחרר חציו באותן הדמים:

תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום:

שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו:

בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו:

לא תוהו בראה. יוצר הארץ לא על תהו להיות ריקנין ברא אותם כי אם לשבת להיות בה ישוב יצרה:

כופין את רבו ועושהו בן חורין. וה"ה אם היה עבד של ק' שותפין ואחד מהן שחררו כופין את כלם לשחררו:

גמ' תיפתר או כרבי דפליגי בברייתא המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה או כד"ה בעבד של ב' שותפין:

מצא מציאה. זה שחציו עבד וחציו ב"ח לדברי ב"ה במשנה ראשונה:

ולית מחר בעי יעבדי' ליה למריה. כלומר טעמא מפר' מפני מה ביום של עצמו כולו לעצמו שהרי למחר בעי ליה לעבוד למריה ואין לו כלום הילכך ביום של עצמו כולו לעצמו:

ביום של עצמו חוששין לקידושיו. דכבן חורין הוא:

ולא כן כו'. כלומר דמייתי ראי' מהא דאמר ר' יוחנן בקידושין אם קידש אשה אין חוששין לקידושיו וקאמר התם דכוותה אם גירש אין חוששין לגירושין והיכי משכחת לה גירש הא אין לו קידושין אלא על כרחך דביום של עצמו חוששין לקידושיו ואם גירש למחר ביום של רבו אין חוששין לגירושיו:

תמן תנינן. במועד קטן:

משום ביטול פריה ורביה. שהכל ימתינו ויצפו לישא במועד שיהיו עושין סעודה אחת למועד ולנשואין ואין אדם נושא אשה כל השנה כולה:

עבד מהו שישא אשה במועד. אם מצווה הוא על פריה ורביה או לא ופשיט לה ממתניתין שהוא מצווה על פריה ורביה ואסור לישא במועד:

מתני' יצא בן חורין. אם ברח מן העכו"ם או שקנסו אותו ב"ד לפדותו כדאמרינן בגמרא רבו ראשון נותן את דמיו שכופין איתו לפדותו ואחר שפדאו לא ישתעבד בו וקנס חכמים הוא לפי שהפקיעו מן המצות וכן לח"ל יצא לחירות לפי שהוציאו מא"י:

מפני תיקון העולם. שלא ימסרו העכו"ם עצמן להרבות להביא שבויין כשרואין שמוכרין אותן ביותר מכדי דמיהן:

ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם. שמא יקצפו על השבויים העתידים לבא לידם ויתנום בשלשלאות וישימו בסד רגלם:

רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת שבויין. דלא חייש רבן שמעון בן גמליאל על העתידים לבא בשביה אלא א"כ יש עתה עמו שבויים אחרים ואם אין שם שבוי אלא הוא יחידי מבריחין אותו והל' כתנא קמא:

יותר על דמיהן. שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן:

גמ' לעכו"ם. אם מכרו לעכו"ם אפי' בארץ ישראל קונסין אותו לפי שהפקיעו מן המצות:

מי משחררו. דקתני יצא ב"ח:

רבו ראשון. נותן דמיו ורבו השני העכו"ם מניחו לחירות:

ובחוצה לארץ אפילו מכרו לישראל. לשון שאילה הוא דבח"ל אפילו מכרו לישראל יצא בן חורין ואם נמי לרבו ראשון קונסין אותו:

נימר אם ידע רבו השני. שמא"י הוא ולקחו קונסין לשניהן והלוקח מפסיד החצי ואם לאו הראשון מחזיר לו את דמיו והשני כותב לו שטר שחרור. ובבבלי דף מ"ה מסיק דללוקח לחודיה קנסינן דמסתברא היכא דאיכא איסור' התם קנסינן:

אני פלוני בן פלוני. אם מכר העבד וכתב בשטר מכרתי לפלוני אנטיוכי דמשמע שהוא דר באנטיוכי והיא ח"ל יצא לחירות:

משהוא בלוד. אבל אם כתוב לאנטיוכי שהוא בלוד משמע שנולד מאנטיוכי ועכשיו הוא בלוד לא יצא לחירות דאפשר לא לקחו על מנת להוליכו לאנטיוכי:

יוצא עבד עם רבו. כלומר לדעת דהא אין כופין עבדים להוציאן לח"ל כדתנן שלהי כתובות הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין כו':

מכור. ואינו יוצא לחירות וכגון שמתחלה לא היה דעת רבו על מנת לחזור לא"י והילכך איבד את זכותו:

ה"ג בתוספתא דע"ז עבד שיצא עם רבו על מנת לחזור כופין אותו לחזור על מנת שלא לחזור כופין אותו שלא לחזור בא מחוצה לארץ על מנת לחזור אין כופין אותו לחזור שלא לחזור כופין אותו שלא לחזור. והנכון דגרסינן ברישא ע"מ שלא לחזור אין כופין אותו שלא לחזור וכן צריך לגרוס הכא:

ברח. העבד מח"ל רשאי להחזירו מאחר שהיה מתחילה שם מותר:

ברח מארץ לח"ל. ואח"כ בא לארץ:

מותר. להחזירו:

בלמוד לברוח לשם. והילכך קנסינן ליה לעבד ומחזירו ולא יצא לחירות:

בשאינו למוד לברוח לשם. אסור להחזירו דיצא לחירות:

רבי יוסי. מפרש דלא פליגי אלא אם עדיין הוא בח"ל ומ"ד מותר בשיכול להביאו משם ולא יצא מרשותו שלא נתייאש ממנו:

ומ"ד אסור בשאינו יכול להביאו משם. ואסור דקאמר שאפילו מצאה ידו אח"כ להביאו אסור להחזירו הואיל ומתחילה יוצא מרשותו:

ניתני ואם התנה עמו מותר. אמתני' פריך המוכר עבדו לח"ל יצא לחירות וניתני אם התנה עם העבד מתחילה שאינו מוכרו אלא לזמן מה מותר ואמאי קתני יצא לגמרי לחירות ומשני ע"כ בגדולים שמא בקטנים יכול להתנות בתמיה ולא פלוג רבנן:

ניתני עם רבהון. ואמאי בקטנים לא הא יכול להתנות עם רבהון. ומשני ע"כ ברבהון ישראל שמא בעכו"ם הא אין תנאי כלום ולא פלוג רבנן:

ומתני עם רבהון. לכשירצה להחזיר מעותיו לזה הזמן יחזיר לו העבד:

ר' יצחק דהבן. משם מקום דהבן:

ערקין לבנותיהן. ערקו להכפרי':

שאל לר' אימי. אם מותר למכרן ולאחר זמן כשתשיג ידו להחזירן:

אוני אסור. שער מכירה ליקח עליהן אסור:

אנטריס. כתב לזכרון שרי:

אפרכורים. מקומות הקרובות לעיר. בפ"ט דשביעית מבית חורין ועד ים מדינה אחת פראכורין:

צריכה. מיבעיא לן דאפשר במקומות הקרובים לעיר לא גזרו:

לקליסיא. שם מקום הקרוב:

דלא יהוון קטרינון. שלא יהו מצערין השבוים שנשארו לקשרן ולשום בסד רגלם שלא יברחו ודוקא דאיכא אחרים שבוים כדפרישית במתני':

אסור ליקח ממנו. דבעינן כתיבה לשמן:

בעכו"ם שחזר לסורו הוה. שנתגייר וחזר לסורו ויודע דבעי לשמן וכגון שחזר לסורו מחמת יראה שלא יהרגוהו העכו"ם דאל"כ כ"ש הוי ליה מין כדאמר בבבלי שם:

מתני' משום שם רע. שיצא עליה לעז זנות:

משום נדר. שנדרה והוא אומר אי אפשי באשה נדרנית:

לא יחזיר. ואפילו נמצאו הדברים שקר או שהנדר בטל שהתירו חכם כדמפרש טעמא בגמ' שמא תלך ותנשא לאחר וימצאו הדברים בדאין ובנדר יתירנו החכם והיא לא תהיה פרוצה בנדרים ויאמר אלו הייתי יודע שהוא כך אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ולפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר עולמית ומתוך שהוא יודע שהוא כן הוא מגרש לה גירושין גמורים ולא מצי תו לקלקלה:

ר' יהודה. סבר טעמא דאמור רבנן המוציא משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצים בעריות ובנדרים והילכך קאמר נדר שידעו בו רבים עשרה מישראל או יותר איכא פריצותא טפי וקנסוה ולא יחזיר ושלא ידעו בו רבים ליכא פריצותא כולי האי ולא קנסוה:

כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר. דר"מ סבר טעמא משום קלקולא הילכך נדר שאינו יכול להפר אלא שהחכם מתירו הוא דיכול לקלקל את הגט ויאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה אבל שאינו צריך חקירת חכם אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה לפי שאינו יכול לחלחלה ולומר אלו הייתי יודע כו' שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא הפר:

לא אסרו זה. שצריך חקירת חכם אלא מפני זה שאינו צריך דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקולא לפי שאינו יכול לומר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרש דאנן סהדי שאעפ"כ היה מגרשה שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד לילך ולשאול על נדרה אלא מפני שאינו צריך חקירת חכם והבעל יכול להפר אסרו את כלן שלא יאמר אלו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשה וכן הלכה וכת"ק דקאמר סתמא לא יחזיר ואפי' לא ידעו בו רבים:

א"ר יוסי. בבבלי מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני בד"א כשנדרה היא אבל נדר הוא שיגרשנה וגירשה יחזיר דמהו דתימא ליגזור משום דר' נתן דאמר הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן והאי כיון דקיים נדריה נקנסיה מלהחזיר קמ"ל:

ואמר ר' יוסי בר' יהודה מעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשיך וגירשה והתירו לו חכמים שיחזירנה:

מפני תיקון העולם. כלומר טעמא מאי אמרו חכמים המגרש אשתו משום נדר לא יחזירנה מפני תיקון העולם דחיישינן לקלקולא והא לא שייך אלא משום נדר דידה אבל כשנדר הוא שאין כאן משום תיקון העולם התירו לחזור והלכה כרבי יוסי:

גמ' ותני כו'. כדפרישית במתני':

תדע לך שעילה היה רוצה לגרשה אטעמא דר"מ קמהדר כלומר בודאי עילה מצא לה ורוצה לגרשה באמת שהיה יכול להפר ולא שייך כאן אילו הייתי יודע כו':

תדע לך כו'. אטעמא דרבי יהודה קאי כדפרישית במתניתין:

בדין היה כו'. כדפרישית במתניתין:

מתני' רבי יהודה אומר לא יחזיר. בבבלי מפרש אע"ג דלעיל לא חייש ר"י לקילקולא התם משום דקסבר כר"א דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין בצריך חקירת חכם ובשאינו צריך חקירת חכם סבר לה כרבי מאיר שאין יכול לומר אלו הייתי יודע כו' שהיה לו להפר אבל הכא חייש לקילקולא שמא תנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שהוא כן אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך ולפיכך אמרו חכמים לא יחזיר ואף הוא נותן לה גט גמור משעה ראשונה:

וחכמים אומרים יחזיר. ואע"ג דהתם חיישי לקילקולא חכמים דהכא היינו ר"מ דקסבר בעינן תנאי כפול והכא במאי עסקינן דלא כפליה לתנאיה שלא אמר לה הוי יודעת שמשום איילונית אני מוציאך ואם אין את איילונית לא יהא גט דהשתא הוי גט אפילו אינה איילונית ולא יכול לומר לה כן:

והיא תובעת כתובתה. שהאיילונית אין לה כתובה ועכשיו שנמצאת שאינה איילונית תובעת כתובתה:

שתיקותיך יפה מדבוריך. שיאמר אלו ידעתי שסופי ליתן ליך כתובה לא גרשתיך ונמצא גט בטל ובניה ממזרים והלכה כרבי יהודה:

גמ' תני כו'. כדפרישית במתניתין:

תדע לך. טעמא דרבנן מפרש שבודאי באמת היה רוצה לגרשה שהרי כמה נשים יש שהן איילוניות ומקיימין אותן שלפעמים מוצא קורת רוח מהן וליכא למיחש שיאמר כו':

רבי יהודה אומר לא יחזיר ואת אומר כן. אהא דקתני בסיפא אמר רבי יהודה אומר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך פריך והא ר"י קאמר לא יחזיר וכיון שתקנו חכמים שלא יחזיר ואומרים לו הוי יודע כו' כדמפרש לעיל שהוא נותן לה גט שלם משעה ראשונה והיכי מצי למימר השתא שתיקותיך יפה מדיבוריך:

לית כאן רבי יהודה. לא גרסינן במתניתין רבי יהודה בהא אלא ר"מ הוא דקאמר לה דס"ל יחזיר אם ירצה ואם לא החזירה ונשאת כו' אומר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך ותני בברייתא בהדיא כן:

מתני' אין פודין אותו. והוא שרגיל בכך כדקאמר בגמרא:

לאחר מיתת אביהן. שלא יטמעו בין העכו"ם:

הלוקח מביא ביכורים. הלוקח הזה שלקחו ממנו מביא ביכורים וכלומר אע"פ שגדלו הפירות ברשות העכו"ם:

מפני תיקון העולם. כלומר שידעו שאין קנין לעכו"ם בא"י קנין גמור וישתדלו בפדיון זה הקרקע מידו לפי שהיא עומדת בקדושתה:

גמ' ואם מכר עצמו ללודים. אומה שאוכלין בני אדם:

אין פודין אותן. שמסר נפשו למות:

מפני חייו עשה מפני דוחקו שלא היה לו ממה להתפרנס ופודין:

מתניתין דר"מ היא דר"מ אמר. במסכת דמאי אין קנין לעכו"ם בא"י אם קנה העכו"ם קרקע בארץ אין קנינו קנין להפקיע מקדושתה שלא תתחייב במעשרות וישראל הקונה ממנו צריך לעשר פירותיו ולפיכך הלוקח ממנו מביא ביכורים:

והתנחלתם. בעבדים כנענים כתיב:

ואין הם קונים מכם. שישראל הנמכר לעכו"ם אין גופו קנוי לו כ"א לעבודה אף אחוזה אין להם קנין אלא לפירות ולא להפקיע קדושתן:

והאי. האי קרא מסייע לר"מ דדרשינן היקישא דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות ומתרגמינן לחולטנית שלא תהא נמכרת לחלוטין:

כל גרמה אמרה. אדרבה כל עצמו של המקרא לר"ש הוא דמסייע לי' דמדהזהירה התורה שלא תימכר לחלוטין כלומר שלא תמכר לעכו"ם כ"א לישראל וביובל יצא ש"מ שאם מכרה לעכו"ם מכורה לחלוטין היא:

כהדא דר"ש. דיש קנין וישראל שקנה פירות ממנו פטור מן המעשרות:

אכילת פירות. כלומר אם ישראל מכר הקרקע לעכו"ם לאכילת פירות יש לו בהן קנין ואם נגמרו בידו פטורין מן המעשרות דלא אמר ר"ט אין קנין אלא אם הקרקע ביד העכו"ם וישראל לקח ממנו לפירות ונגמרו ביד ישראל חייבין במעשרות אבל אם נגמרו ביד העכו"ם ונתמרחו לכ"ע יש קנין דנהי דקרקע לא קני פירות מיהא קני:

והתנינן. אדלעיל קמהדר דמוקמינן למתניתין כר"מ דאמר אין קנין א"כ הא דתנינן הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם ויביא ביכורים דבר תורה דהא מד"ת חייב הישראל אם אין קנין לעכו"ם וקשיא אמאי קאמר מפני תיקון העולם:

קנה שדה. מחבירו ביובל כלומר כל זמן שהיובל נוהג שהמכירה אינה אלא לפירות:

קנה קרקע. כל זמן שהוא בידו קנין פירות שלו כקנין הגוף הוא ונ"מ לענין ביכורים כדלקמן:

יחפור בה. הלוקח בורות שיחין ומערות:

ושב לאחוזתו בעייניה. כמות שהיתה:

שמועתא קדמיהון. הביא שמעתא זו לפני ר"י ור"ל:

ולא ידע דעוד אינון פליגין. שהם בעצמן מחולקין בזה אם קנה קרקע או לא דרבי יוחנן אמר הקונה שדה בזמן היובל מביא ביכורים וקורא דקנין הפירות כקנין הגוף דמי ור"ל אמר אינו מביא וקורא דלאו כקנין הגוף דמי כדמפרש ר"א דלענין קרייה הוא דפליגי ולר"ל אינו קורא שאינו יכול לומר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי:

סליק פריקא בס"ד