מתני' הנזקין שמין להן. ניזקן וגובין בעידית שבנכסי המזיק וכגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק דשיימינן בעידית דמזיק וגובה מהן כפי נזקו:

ובעל חוב בבינונית. דמדאורייתא לא גבי אלא מזיבורית דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה ואין דרכו של אדם להוציא אלא הפחות שבנכסיו ומפני תיקון העול' אמרו בעל חוב בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין:

וכתובת אשה בזיבורית. דליכא למיחש בה לנעילת דלת שיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא:

רשב"ג. ובנוסחת הבבלי ר"מ והל' כת"ק:

גמ' קל וחומר להקדש. מן הנזקין שישלם מן העידית ולקמי' מפרש לה:

מה אנן קיימין. הא דקאמר ק"ו להקדש:

אם להכשר נזקין. שהזיק שורו להקדש וממונו שהזיק הכשר נזקין קרי ליה:

הדא דתנינן. הרי תנינן בב"ק שור רעהו כתיב ולא שור של הקדש ומשמע דבין בקרן בין בשן ורגל ממעט ליה הקדש:

אם לנזקי גופו. לאדם שהזיק הקדש הא תני רבי חייא דאין נזקין לגבוה דילפינן הקדש מתרומה דכתיב איש כי יאכל קדש ודרשינן פרט למזיק:

אלא כן אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש שלא תאמר כו'. והלך שורו והזיק ל"ג לה ואגב שטפא דלקמן הוא. ואפשר לפרש לפי גירסת הספר דמיירי שהיה עליו חוב להקדש וגם חוב נזקין ורבותא קמ"ל דלא תימא הנזקין דוחין להקדש מן העידית דלא יהא אלא כב"ח לפום כן קאמר ק"ו דאפילו בכה"ג הקדש גובה מהעידית ושניהן חולקין בהן:

שלא תאמר. לא יהא אלא כבעל חוב בעלמא ואין דינו אלא בבינונית קמ"ל ק"ו להקדש שמשלם מן העידית שבנכסיו:

ניחא נזק. שלם דמשלם מן העלייה והוי כבעל חוב דעלמא ונגבה מן המשועבדין אלא חצי נזק שור תם שהזיק לא מגופו הוא משלם והיאך שייך בה מן המשועבדים הא אין משתלם אלא מן הבעלים ומגופו:

תיפתר בשור תם שהזיק והלך הבעל ומכרו. דמכרו מכור הוא וחוזר וגובה הניזק מהלוקח דכבר נשתעבד מעיקרא גופו לדידיה:

רבנין דקיסרין. מפרשי דמיירי שזקפן עליו במלוה כלומר שעמד בדין עמו וזקפן על המזיק במלוה ובכי הא נגבית מן המשועבדים:

מעתה לא תגבה אלא בבינונית. ל' שאילה הוא דהואיל ונעשית כמלו' וא"כ אמור מעתה לא יגבה אלא מן הבינונית כב"ח וקאמר דלא היא מאחר שעיקר דין הניזקין בעידית כלומר היכי דמשלם מעלייה וה"נ אע"פ שתם הוא הואיל ועמד בדין עמו וזקפו עליו במלוה נגבית מן העדית ומן המשועבדין:

שדהו פרט למשועבד. אם לא עמד בדין מיירי ולא פליג אדר"ח:

מה אנן קיימין. הא דממעט להקדש:

אם בשהזיק ואח"כ הקדישו. לכרמו:

הדא הוא דתנינן. כלומר הא תנן בערכין הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה בו את הנכסים הללו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו כדמפרש התם טעמא הא דמוסיף עוד דינר שלא ואמרו הקדש יוצא בלא פדיון ושמעינן מינה דהיכא שחובו קדים גובה מן ההקדש ולא יהא נזיקין כבעל חוב:

אם בשהקדיש. הכרם ואח"כ הזיק הא תנינן שור רעהו וכדלעיל דמכולהו ממעטינן להו להקדש בין קרן בין שן ורגל:

שרעה לתוך שדה הדיוט. והזיקו שהוא פטור:

אנן בעינן קרקע הקדש. הא בקרקע הקדש אנן עוסקין כדדריש כרמו פרט להקדש ואת אמרת שור הוא של הקדש והשדה של הדיוט בתמיה:

אלא כן אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש. ונתחייב להקדש ואין לו אלא זה הכרם לגבות ממנו:

והלך הוא והזיק. ושורו הלך והזיק לשדה אחר. והנכון דגרסינן הכא בהדיא והלך שורו והזיק:

שלא תאמר אילו. יש כאן עליו נזיקין ומלוה בעדים לגבות הנזקין קודמין לב"ח:

וכא. וה"נ קדם הנזק להקדש לגבות דלא יהא אלא כמלוה ע"פ דהנזקין קודמין לו קמשמע לן כרמו פרט להקדש כלומר פרט לשהוא משועבד להקדש שהרי חוב ההקדש חל עליו מקודם וההקדש קודם לנזקין:

פרט למטלטלין. כדמפרש ואזיל:

בהן דלא בעי מטלטלין משעה ראשונה. כלומר דלא תימא דלמעט מטלטלין לגמרי הוא דאתא אלא הכי קאמר במי שלא רוצה ליקח מטלטלין מתחילה אם מוצא הוא קרקע וקמ"ל דאין כופין אותו ליקח מטלטלין מאחר שיש לגבות מן הקרקע כדמסיק:

והכא. ואתיא הא דהכא כהדא דתני אין לי אלא קרקע דכתיב מיטב שדהו:

מה בעית מימר קרקע עיקר. כלומר על כרחך דהכי תפרש לה דקרקע עיקר וה"ק מנין שאם אין לו קרקע ורצה ליתן כסף גובה ולא אמרינן שצריך לקנות קרקע ולהגבותו ת"ל כסף וגו' אבל אם יש לו קרקע קרקע קודם:

אי נימר כסף עיקר. דאי תימא דה"ק מנין שאם יש לו קרקע ורוצה ליתן לו כסף שעל כרחו של ניזק לוקח הכסף ולא קרקע א"כ ויחליטו לו משעה ראשונה כלומר דלפ"ז מגבין להניזק מהמטלטלי' קודם מהקרקע:

ואנן חמיי. והא אנן רואין דרבנין לא נהגו כן אלא מחליטין להניזק קרקעות אם יש לו אלא ש"מ דה"ק פרט למטלטלים שאינן קודמין להגבות לקרקעות:

בשחפר אביו בור. לאו דוקא אלא חדא מנזקין נקט וה"ה בשן ורגל או בשורו מועד שהזיק ואינו שוה לפי הנזק:

והזיק בחיי אביו. ולא היה לו ממה לשלם:

ונפלו לו נכסים אחר מיתת אביו. שנפלו לו מאבי אביו שמת אחר מיתת אביו דבשעה שהזיק היו הנכסים ראוין ומהו דתימא ישתעבדו הנכסים לאותו נזק שנתחייב אביו קמ"ל כרמו שמוחזק בו פרט לראוי שאינו כבמוחזק:

קשיא על ר"ע ניזוק. כלומר מאי של ניזק דקאמר הרי זה ניזוק מנכסיו ואת אומר כן ומה שייך של ניזק הכא:

אלא ה"ק דשמין בשל ניזק. וכדמפרש ואזיל:

יכול אם אכלה מן העידית כו'. שאם אכלה ערוגה אחת שמינה ויש כאן ערוגה שמינה בין הכחושות יכול ששמין כמה יפה אותה ערוגה וכך משלם לו ואם אכלה כחושה משלם כפי ערוגה אחת מן הכחושות:

היך עבידא עידית שבזיבורית טבא סגין. כלומר ודאי אי אתה יכול לומר כן דהיך עבידא הא עידית שבזיבורית יפה היא הרבה ושומת' יותר ביוקר משומת ערוגה אחת עידית בין העידית ואם את אומר כן נמצאת משביח את הניזק הרבה והורע כחו של מזיק:

רואין את השדה. סיומא דברייתא היא כלומר אלא כך הוא שרואין את השדה כאלו כולה מליאה עידית ושמין ערוגה אחת שמינה בין השמינות ומשלם לו ולא הורע כחו של מזיק כ"כ:

וזיבורית. ואם אכלה זיבורית בזה ודאי משלם מזבורית נמצא כו' שהכל בשדה של ניזק שיימינן:

מנין לר"ע הנזקין שמין להן בעידית. כלומר ודאי מדקתני במתני' מפני תיקון העולם דקאי על כל הני דחשיב אנזקין כו' ולר"ע ודאי בדמזיק קאמר כדפרישית במתני' דהא לדידיה מן התורה בדניזק הוא ומנין הוא זה ומה טעם יש בו:

ליתה מן התורה. ודאי מן התורה ליתה אלא מן התקנה איתא כדתניא בתוספתא:

מפני הגזלנין. שיהיו נזהרין מלהזיק שיהא אדם אומר מה לי לגזול מה לי להזיק הרי למחר ב"ד מוציאין שדה יפה שלי מלפני:

וסומכין אותה למקרא. כלומר אע"פ שמן התורה באמת בשל ניזק שמין ב"ד עושין סמך מן המקרא מיטב שדהו דשל מזיק הוא ומגבין אותה ממנו:

עד כדון קרקעו. שמשלם ממיטב:

משכונו. מטלטלין שלו וע"ש שניטלין מיד אל יד קרוין משכון שכן מזה אל זה ומנין שהן משתלמין ממיטב:

למד מקרקעו. מה קרקע ממיטב אף כל דיהיב ליה ממיטב הוא:

מפני הרמאין. אמרי בבינונית ולא בעידית:

ועוקף. מבקש עקיפין לשלם לו מן שדהו:

וכיני. באמת כן היה מן הדין שישומו לו בזיבורית אלא שלא לנעול דלת בפני לווין:

שלמחר הוא ללוות. מחזר הוא ללוות:

דרש רבי סימאי. ופליג דס"ל דמן התורה ב"ח בבינונית דכתיב והאיש ודריש ליה אשליח בית דין ודרכו להוציא בינונית:

ד"ת הוא שיכנס הלוה גרסינן דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וגו'. ומן התורה בזיבורית אלא מפני התקנה הוא בבינונית:

ע"כ במשכונו. עד כאן במטלטלים דכתיב יוציא וגו'קרקעו מניין שהיא בבינונית למד כו':

מלוה שהיא נעשית בו כפרנות. שתבעו וכפר בו והגיע השמיטה והוא בכפירתו ואחר השמיטה הודה אינה נשמטת דבשעת השמיטה לא קרינן ביה לא יגוש שהרי כפר בו:

כפרנית ונעשית מלוה. שהודה או שבאו עדים קודם סוף השמיטה נמי פשיטא דמשמטת כשאר מלוה ובשלא כתבו לו ב"ד פסק דין דאי לאו הכי ה"ל כגבוי דכל מעשה ב"ד אינו משמט:

אף למידת הדין כן הוא. אלא הא דקמיבעיא לן אם לענין דין הגבייה ממה להגבותו נמי כן הוא:

מלוה שהיא נעשית כפרנית גובה. כלומר מי נימא לענין הגבייה נמי הכי דליכא למימר גובה ממש דהא ודאי כל זמן שהיא כפרנית אינו גובה אלא דאם אח"כ כפרנית שהיא ניעשית מלוה שהודה או שבאו עדים אם נאמר דבמילתא קמייתא קיימא ונגבית בבינונית כמו דהויא כמלוה לענין שמיטה או דילמא דהוי לי' כנמחל שיעבודו הראשון ומוקמינן אד"ת ואינו גובה אלא מזיבורית ולא איפשיטא:

אין שם אלא עידית. והיו עליו ב"ח וכתובת אשה ונזקין גובה לכולם מעידית וכן אם אין שם אלא בינונית כו':

היתה עידית שלו יפה משל כל אדם עידית היא. מילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקטה בינונית שלו יפה משל כל אדם בינינית היא ולא אמרינן תעשה כעידית ואין ב"ח גובה ממנה דהרי יש לו שלשתן:

היתה עידית שלו בינונית של כל אדם ר' זירא ור' אילא בעי. בכה"ג מאי בשלו הן שמין ואין גובין מהן אלא נזקין או בשל עולם הן שמין וב"ח נמי גובה מהן:

נישמעינה. לזה מן הדא דקתני בינונית וזיבורי' הניזקין וב"ח גובין מן הבינונית אי אמרת בשל עולם שמין שפיר דאף על גב דאין לו אלא בינונית וזיבורית לא אמרינן תעשה הבינונית כעידית ואין ב"ח גובה מהן משום דלא אזלינן בתרי' אלא בשל עולם והן בינוני':

וכמה דאת בעי. כלומר אלא אי אמרת דבשלו הן שמין קשיא כמה שאתה ר"ל היכא שאין לו אלא עידית ובינונית הניזקין דוחין לב"ח שיגבו מבינונית כדקאמר לעיל ה"נ ודכוותה אם יש לו בינונית וזיבורית ידחו הניזקין לב"ח בזיבורית דהא עכשיו בינונית שלו נחשב לעידית אלא לאו ש"מ דבשל עולם הן שמין:

ר' יוסי בר' בון בשם רב חסדא. לעולם בשלו הן שמין והכא ל"ק דתיפתר שהיתה לזה עידית ומכרה לאחר שלוה מזה וכבר נדחו לב"ח לבינונית ואישתעבד להו האי בינונית מעיקרא ולפיכך שוב אין נדחין לזיבורית. והכי מסיק לה בבבלי ב"ק דף ח' דבשלו הן שמין:

וכתובת אשה בזיבורית כו'. סוגיא זו כתובה בסוף פ' הנושא ושם פירשתי ע"ש:

מתני' אין נפרעין מנכסים משועבדים. כגון לוה שמכר בינונית שלו שהיא משועבדת לבעל חוב אין הב"ח יכול לטרוף אותה מהלוקח אם נשאר אצל הלוה נכסים בני חורין ואע"פ שאינן אלא זיבורית:

אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית. מפרש טעמא בבבלי משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי דליהוי נעילת דלת והילכך מסיק התם דאפי' יתומים גדולים וכן הנזקין אע"ג דמדאורייתא הן בעידית דהאי תנא סבר דמדאורייתא בדניזק שיימינן ומשום תיקון העולם תיקנו בדמזיק כדקאמר הכא לעיל וגבי יתמה אוקמוה אדאורייתא:

גמ' רבי יוחנן בשם ר' ינאי כו'. סוגיא זו כתובה פ' הכותב ושם פירשתי ע"ש:

מתני' אין מוציאין לאכילת פירו'. כדמפרש בגמרא ראובן שגזל שדה משמעון והיא מלאה פירות ואכל הפירות ומכר השדה ללוי ובא שמעון כנגזל וטרפה מלוי וחוזר לוי הלוקח על ראובן וגובה הקרן ממשועבדים של ראובן ושמעון הנגזל גובה פירותיו מבני חורין של ראובן:

ולשבח קרקעות. וכן אם לוי הלוקח השביח הקרקע בנטיעת האילנות או בזבל וכיוצא בזה ושמעון הנגזל טרפה עם השבח חוזר וגובה השבח מבני חורין של הנגזל ולא ממשועבדין:

ולמזון האשה והבנות. דתנאי כתובה הוא ואת תהא יתבה בביתי ומיתזנא מנכסי בנן נוקבין די יהוון ליכי מנאי יהוון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי וכשבאות לגבות מזונותיהן אינן גובין אלא מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים:

מפני תיקון העולם. דכל הני דברים שאין להם קצבה הם ולא ידע הלוקח כמה ולא מצי מזדהר:

והמוציא מציאה. והחזירה והבעלים אומרים שלא החזיר כולה:

לא ישבע מפני תיקון העולם. שאם אתה אומר ישבע אין לך אדם שמטפל במציאה להחזירה:

גמ' מפני שאין להם קצבה. היינו מפני תיקון העולם דקתני כדפרישית במתני':

גזל. ראובן גזל שדה משמעון כו' לאכילת פירות מפרש לה כדפרישית במתני':

ושמעון גובה אכילת פירות מבני חורין של ראובן גרסינן:

עמד לוי כו'. היינו פירושא דלשבח קרקעות כדפרישית במתני':

והוא שקדם מקחו של זה לשבחו של זה. הא דאמרי' שאין זה הלוקח חוזר לגבות השבח ממשועבדים של הנגזל והיינו לוקח שלקח שדה אחת מן הנגזל דוקא שקדם מקחו של לוקח זה שלקח מהנגזל קודם לשבחו של לוקח זה שלקח מהגזלן וכדאמרינן טעמא מפני שהשבח לא היה קצוב בשעת מכירה:

אבל אם קדם שבחו של זה. וכבר נודע קודם למקחו של לוקח זה מהנגזל:

לוי גובה את השבח גרסינן. ואפי' ממשועבדין של שמעון מכיון דנודע הוא וקצוב בשעת מכירה:

אף באכילת פירות כך היא עובדא. כן הדין נמי באכילת פורות דהא דאמרינן דהנגזל גובה אכילת פירות מבני חורין בשלא קדם אכילת פירות שאכל הגזלן קודם למקחו של הלוקח שלקח ממנו אבל אם קדמו אכילת פירות למקחו של הלוקח גובה שמעון הנגזל אפילו אכילת פירות מהלוקח של ראובן דכבר נודע וכקצובין ועומדין הן:

אפיק ד' דינרין. אדלעיל קמהדר הא דאמרינן השביח לוי הלוקח גובה השבח מבנ"ח של שמעון הנגזל היינו השבח היותר על ההוצאה אבל מה שהוא כנגד ההוצאה גובה מהגזלן:

אפיק. ואם הוציא ארבעה דינרין והוא שבח ששה גובה הארבעה ממשועבדים של ראובן הגזלן וכגון דקדם שבחו ללוקח של ראובן ולא לליקח של שמעון כדאמרינן לעיל והשנים אחרים גובה מבני חורין של שמעון:

אין לך יורד ברשות וידו לתחתונה אצל ראובן גרסי' ובמילתיה דר' יוסי גרסי' אין לך יורד שלא ברשות וידו לעליונה אצל שמעון. כלומר דר' אבין פליג אהא דקאמר דאין לו אלא יציאותיו מראובן ואם אין לו לגבות משמעון המותר יפסיד ואמאי הא אין לך יורד ברשות יותר מזה שלקחו מראובן ואמאי יהיה ידו על תחתונה אצל ראובן דמשוית ליה כדין היורד שלא ברשות ואין לו אלא ההוצאה אם השבח יתירה עליו:

ור' יוסי בר' בון. פליג אהא דקאמר שנוטל מותר השבח על ההוצאה משמעון והא אצל שמעון יורד שלא ברשות הוי ואמאי יהיה ידו על העליונה ליטול השבח המותר מהוצאה כדין היורד ברשות:

ראובן כו' ובא שמעון. הנגזל וטרפה מיהודה יהודה ודאי לא אזיל גבי לוי לגבות ממנו כלום שהרי מתנה היתה אצלו ואין למתנה אחריות:

לוי. אבל לוי הלוקת הולך וטורף מראובן הגזלן שמכרה לו:

ולא מתנה יהבתינה. והא ראובן יכול הוא לומר ללוי לא מתנה נתת ליהודה ומה הפסדת בזה:

יכול הוא מימר. משום דלוי יכול לומר לו הייתי רוצה ליתן ליהודה מתנה והוא ישלם לי איזה טובה בעבורה ועכשיו הפסדתי שטרפה הנגזל ממנו:

יהודה אזל גבי לוי. יהודה חוזר על לוי לגבות ממנו לפי שהוא מכרה לו ויש לו אחריות עליו:

לוי. אבל לוי אינו חוזר על ראובן שהרי מתנה היתה בידו דאמר ר' יוסי אין שיעבוד אחריות למתנה שלא נתנה לו אלא כל זמן שלא יטרוף הנגזל:

ולא הספיק. שמעון הנגזל לכתוב שטר טירפא לטרוף מלוי עד שמת שמעון ונפלה הקרקע בירושה לראובן דמיירי שמתחילה גזלה לאחד ממורישיו:

דמאן הוא. של מי השדה היא עכשיו של ראובן או של לוי ופליגי בה רב הונא וחייה בריה דרב:

אם כתב שטר טרפו. אם כבר היה נכתב שטר טרפא לטרוף מלוי קודם שמת שמעון:

של ראובן. היא דנפלה קמיה בירושה והמכר בטל וראובן מחזיר מעותיו ללוי אבל אם מת שמעון קודם שנכתב שטר הטרפא של לוי היא שהרי עדיין השדה מוחזקת בידו והמכר קיים:

וחרנה אמר. דאין חילוק אלא היא כתב שטר הטרפה היא לא כתב הואיל ועדיין לא נטרפה מידו ושל לוי היא:

מסתברא דלא דראובן. דלא כמו אלא כלומר מן הסברא של ראובן היא דיכול מימר ליה דבר שאינו שלי מכרתי לך בתחילה והמכר בטל ועכשיו שלי היא והילך מעותיך:

ר' יוסי בר' בון. אמר לא מסתברא אלא דלוי ול"ג דראובן:

דיכול. לוי למימר ליה לראובן האי דלא קומיך בתמיה אם השדה עכשיו אינה לפניך הרי שלך היא:

אקים לזביניה טביאת. ואני אקיים המכירה בטוב הואיל ותחת ידי היא שעדיין לא טרפה ממני שמעון:

מהו לגבות פרנסה. של הבנות לנדוניא אם לגבות ממשועבדין הואיל וקצובין הן וקאמר ר' זעירא דפליגי בה כו' והאי סוגיא איתא פ' מציאת האשה הלכה ו' ושם פירשתי:

גזר דין נפק. הוציאה אשה אחת ציפור בת אבשלום פסק דין והיה כתוב בו ר' סימון כו' גבינו לה למזונות מן המטלטלין כמנהג מקומה שנהגו שם לגבות למזון האשה והבנות מן המטלטלין:

רב הוה כתיב לרבי. כתב לו אגרת של שאלות:

עברון על דעתיה דר"ח רבה. עברו הכתבי' לפני ר' חייה א"נ שרבי הרא' בעצמו לפניו להגיד דעתו בזה:

והוה ר"ח כתיב. ליה תשובה בין השיטין כך:

עמדו היתומים ומכרו. הנכסים גובין מן הפרנסה כלומר בשביל פרנסת הבנות גובין ממשועבדים ואין גובין מן הלקוחות בשביל מזונותיהן:

עמדו ושיעבדו. כך היה לשון השאלה וע"ז השיב לו ר"ח הא דלעיל והשתא מפרש לה הש"ס השיעבוד הזה איני יודע מהו כלומר מי שיעבד אם דוקא היתומין או אפי' כששיעבד האב:

אחד שיעבוד האב ואחד שיעבוד הבן. במשמע והיינו דנקט שיעבדו דאפי' שיעבד האב הנכסים בחייו גובין מהן לפרנסה:

לית כאן בשיעבוד האב. לא מיירי כלל בשיעבוד האב אלא בשיעבוד הבן הוא דגובין ושיעבדו איתומים קאי:

אם בשיעבוד האב. דאי ס"ד בשיעבוד האב קשיא אם בחיי האב אינו גובה לפרנסת הבנות מן הלקוחות לאחר מיתת אב לכ"ש אלא בשיעבוד הבן ה"ט דגובין דמיד כשמת האב חל על הנכסים חיוב פרנסה שלהן קודם ששיעבדו:

נישאו הבנות אלמנה ניזונת מהן. דאע"ג דאמור רבנן בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ואין מוציאין למזון האשה והבנות ממשועבדין הכא לגבי אלמנה שויוהו רבנן כיורש:

בדידיה. נכדו ור' יודה נכד אחותו של ר"י בר"ח אמרו בשם ר"י בר"ח אפילו מתו הבנות וירשן הבעל אלמנה ניזונית מהן:

בדידי'. מלשון בדי עורו מבדיו וענפיו והיותר נראה דבריריה גרסי' כמו בר בריה וקיצור לשון הוא כדרך הש"ס הזה:

בני בנים מה הן. לענין פרנסת הבנות קא מיבעיא ליה אם מתו האחין והיא גובה מן הבנים שלהן מאי אם כבעלת חוב שלהן היא כמו של אביהן או לא ונפקא מינה לענין בינונית ושלא בשבועה:

בני בנים הרי הן כבנים. כי היכי דגובה מן האחין מבינונית ושלא בשבועה דב"ח שלהן היא כך מבניהם:

אין בני בנים כבנים. ומהן אינה גובה אלא זיבורית ובשבועה כדמפרש טעמא לקמיה:

היא בני בנים של הלן. כלומר כמו בעלמא בני בנים הרי הן כבנים לענין ירושה ולכל מילי וה"נ כן ואמאי אמרת אינן כבנים:

בני בנים קפצה עליהן ירושת תורה. כלומר שאני הכא דהרי הבת בעלת חוב של הבנים היא ואין כאן בא לפרוע מנכסי יתומין והילכך גובה בבינונית ושלא בשבועה אבל מהבנים שלהן דהן יורשין ירושת תורה משל אביהן ולאו ב"ח שלהן היא אלא שפורעין חוב אביהן הילכך מהן לא תגבה אלא זיבורית ובשבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומין:

תמן תנינן. ריש פ' שבועת הדיינין:

מפני שהוא כמשיב אבידה. שהרי היה יכול לכפור בו הכל דבבנו אדם מעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוי ופטור משבוע':

כדרך שתיקנו במציאה. במתני' לא ישבע מפני תיקון העולם וה"נ בהא דכמציאה הויא:

מתני'. דקאמר' המוצי' מציאה לא ישבע:

בשאמר לו שני שיורים מצאתי לי. שלי והלא טוען לא מצאתי אלא אחד הילכך פטור משבועה דטענת בעל המציאה שמא הוא:

לא בזה תיקנו. שיהא פטור משבועה שהרי זה טוענו ודאי לא החזרת לי אלא אחד:

בזה תיקנו. בטוענין בחזרה בזה הוא דצריך תקנה וטעמא דמ"מ מפני תיקון העולם איכא שלא ימנעו מלהחזיר אבידה אבל בראשונה שחלוקין במציאה הן מדבר תורה הוא פטור ולא צריך תקנת חכמים להא:

כהדא דתני. דפטור הוא מן התורה:

פרט לזה שלא כיחש. בה לגמרי ומודי מקצת נמי לא הוי שהרי זה טוענו שמא:

אבל. אם חלוקין בכה"ג שזה אומר ראיתיך מושך שני שוורים קשורים שלי והוא אומר לא משכתי אלא אחד בכה"ג לא תיקנו לפטרו משבועה דלא שייך כאן מפני תיקון העולם:

לא בזה תיקנו. דכיון שאומר אני הייתי במעמד כשהודית לאבא בשעת מיתתו שוב אינו יכול להעיז וטענת ודאי היא:

מתני' יתומים שסמכו אצל בעל הבית. לעשות מעשיהם על פיו ולא נתמנה להן אפטרופוס אפ"ה כאפוטרופוס הוא:

אפטרופוס. בלשון רומי קורין לאב פאט"ר ולקטנים פוט"ס. אביהן של קטנים:

שמינהו אבי יתומים ישבע. כשיגדלו היתומים ישבע להן שאין לו בידו כלום משלהן דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוי ליה אפטרופוס ומשום שבועה לא אתי לאמנועי:

מינהו ב"ד לא ישבע. דטובת חנם היא שזה עושה לב"ד לקבל דבריהם ולטרוח חנם ואי רמית שבועה עליה אתי לאמנועי:

אבא שאול אומר חלוף הדברים. מינהו ב"ד ישבע דבההיא הנאה דנפק עליה קלא דאינש מהימנא הוא דהא סמכי עליה בי דינא משום שבועה לא אתי לאמנועי מינהו אבי יתומים לא ישבע בטובת חנם עושה לו לטרוח עם בניו ואי רמית עלי' שבועה אתי לאמנועי והלכה כאבא שאול:

גמ' אתם. בתרומה כתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן אתם ולא שותפין שאין השותף יכול לתרום על חלק חבירו שלא מדעתו ולא אפטרופוס ולא התורם שאינו שלו וזו ואצ"ל זו קתני:

והתנינן השותפין שתרמו. תרומתן תרומה:

כאן בתרומה גדולה. השותפין תורמין:

כאן בתרומת מעשר. דהאי קרא בתרומת מעשר כתיב כן תרימו גם אתם וגו':

ופריך כלום למדו תרומה גדולה לא מתרומת מעשר. כלומר דהא בהאי פרשתא כתיב ונחשב לכם תרומתכם ואמרינן בכמה דוכתי בשתי תרומות הכתוב מדבר א' תרומה גדולה וא' תרומת מעשר מה תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה אף תרומה גדולה וא"כ נילף נמי להא:

אלא כאן להלכה. לכתחילה אין לשותף לתרום על של חבירו והתם בתרומות למעשר קאמר שאם תרמו בדיעבד תרומתן תרומה:

כאן. במתני' מיירי שנתמנו אפיטרופין לעולם חייב לעשר פירותיהן:

כאן לאפטרופין לשעה. אינו תורם:

אם באפיטרופין לעולם. היא מתני' קשיא ודא דתני עלה בברייתא:

מוכר הוא. אפוטרופוס עבדים שלהן למזונות או כדי ליקח שדות אבל לא קרקעות ואם הוא אפטרופוס לעולם אמאי אין לו רשות למכור קרקעות:

אלא כאן ביתום גדול. אינו תורם הואיל ויש לו דעת לעצמו אסור לתרום שלא מדעתו ומתני' ביתום קטן:

בתחילה אין מעמידין אפטרופוס. לירד לדין בשביל היתומים אם חובתן הוא אלא בתחילה מעמידין לזכות להן:

ואם חבו חבו. אם נתחייבו אח"כ מתוך טענותיהם נתחייבו:

בין לזכות בין לחובה. כלומר אפי' על מנת לזכות אין מעמידין ואם נתחייבו אין היתומים נפסדין:

מתני'. דפ' שור שנגח ד' וה' פליגא על ר' יוסי ב"ח דקתני התם שור של חש"ו שנגח מעמידין להם אפטרופוס ומעידין בפני האפטרופוס ואם נתחייבו נתחייבו:

שנייה היא בשור. דהתם טעמא שמעמידין שלא ילך ויזיק ויהיה לו שמירה ע"י האפטרופוס:

הזיק. שור של היתומין שיש להן אפוטרופוס משל מי משתלם:

ואפי' דלא יסבור ר' יוחנן כן. כלומר אפי' לא אמר בהדיא כן לאו מכללא דמילתיה דלעיל שמעינן לה דסבר משל יתומין דהא אמר מעמידין כו' ולבסוף אם חבו חבו אלמא משל היתומים הוא החיוב וההפסד:

שאין דרכו לבחון. בני אדם ולידע מי הוא נאמן ולפיכך ישבע אבל ב"ד דרכן לבחון ולבדוק אם הוא אדם כשר ונאמן ואם לא היה מוחזק להן בנאמן לא היו מעמידין אותו ולפיכך לא ישבע:

ה"ג אבא שאול אמר חילוף הדברים אפיטרופוס שמנהו אבי יתומים לא ישבע מפני דיכול כו' שמינהו ב"ד ישבע מפני שהוא כנושא שכר. ובספרי הדפוס נתחלפ' הגי':

מפני דיכיל. אפטרופוס למימר טובה בעלמא הוינא עבידנא לך שנעשיתי אפטרופוס ולא מתוך הנאת ממון ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי:

מפני שהוא כנושא שכר. בההיא הנאה דמיקרי מהימן שנתמנה ע"י ב"ד כנושא שכר הוא והילכך ישבע:

אתיא דר' יוחנן. דאמר לעיל משל יתומין הן משתלמין כרבנן דהכא דאמרי אם מינהו בית דין לא ישבע משום דאתי לאמנועי והכא נמי אין מחייבין האפיטרופין לשלם כי היכי דלא ליתי לאמנועי והתם נמי במינהו בית דין מיירי כדקתני בית דין מעמידין להן:

ודרבי יוסי בר חנינא כאבא שאול. דלא חייש במינהו ב"ד משום אמנועי והילכך התם למי האפטרופין משלמין:

דר"י כרבנן כו'. כלומר דדחי לה הש"ס הא דקאמרת דר' יוחנן כרבנן ליתא דאפי' יסבור כאבא שאול כלומר אפי' כאבא שאול מצי למיסבר דמודי הוא הכא ר' יוחנן משום דרוצה בן אדם ליתן כמה כדי לקרותו מהימן וניחא ליה בכך אבל התם אי מחייבת ליה בתשלומין אתי לאמנועי שהרי לא הועמד אלא לתקנת העולם שלא יזיק השור הילכך חיישינן:

ודר' יוסי בר"ח. והא נמי דאמרת ר"י בר"ח כאבא שאול ולא כרבנן ליתא דאפי' יסבור כרבנין אפ"ה בההיא ס"ל משל אפטרופו' וטעמא דאדם מבריח עצמו מן השבועה ואי רמית עליה אתי לאמנועי אבל אין אדם מבריח עצמו כ"כ מן התשלומין והילכך התם ליכא למיחש אי מחייבת ליה דאתי לאמנועי:

מתני' המטמא. טהרותיו של חבירו:

והמדמע. מערב תרומה בחולין ומפסידו שצריך למכרן לכהנים בזול:

והמנסך שמערב יין נסך ביין כשר ואוסרו בהנאה. ואית דאמרי מנסך ממש ובגמ' מפרש לה:

במזיד חייב. ובדין הוא דמזיד נמי פטור דהיזק שאינו ניכר הוא ולאו שמי' היזק אלא משום קנס שלא יהא כל אח' וא' הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני:

הכהנים שפיגלו במקדש. את הזבח במחשבת חוץ לזמנו ולא הורצה לבעלים:

מזידים. שידעו שפסולים בכך חייבין לשלם דמיהן לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים ואי נמי נדבה היא שאינו חייב בתשלומין מ"מ קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון נתכוין:

גמ' לא נחת לבית וועדא. לא נכנס לבית המדרש ופגע בר' מנא וא"נ מה חידוש אמרו בבה"מ היום וא"ל כן אמר רבי יוסי המטמא טהרותיו של חבירו אינו כעושה מעשה. ופטור דהיזק שאינו ניכר הוא:

מן הדא. מהאי מתניתין שמעינן לה דתנן בפרק הגוזל גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת אומר לו הרי שלך לפניך ופטור לשלם הזיקו:

א"ל תיפתר. לההיא מתני' שנטמא' מאליה ולית ש"מ כלום למטמא בידו שיהא פטור דכעושה מעשה הוא:

דהיא מתניתין. וכהא דשמעינן מהאי מתניתין דבכורות דתנן דן את הדין כו' וטימא את הטהור מה שעשה עשוי וישלם מביתו דאמר רבי ירמיה במגיע לידו מיירי שנטל השרץ ביד והגיע לטהרת חבירו כדי להחזיק דבריו ומזיד מיקרי והילכך חייב וכן אמר שמואל במגיע לידו אלמא מטמא כעושה מעשה דמי:

ה"ג רבי יהודה ברבי אומר בדין היה אפילו שוגג שיהא חייב ולמה אמרו פטור כדי שיהא מודיע ורבי יוחנן אמר בדין הי' שאפילו במזיד יהא פטור כו' ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות והגי' מוטעי' טעות דמוכח:

בדין היה אפי' שוגג שיהא חייב. דקסבר היזק שאינו ניכר שמי' היזק ומן התורה אפי' שוגג חייב דלא חילקה התורה בהיזק הבא בידי אדם עצמו בין שוגג למזיד כדאמר בהחובל פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ולמה אמרו פטור כדי שיהא מודיע לבעלים דאי מחייבת ליה לא אתי לאודעינהו ואכלי איסורא אבל מזיד איהו ודאי מודע להו דהא לצעוריה קא מיכוין:

ור' יוחנן אמר בדין היה שאפי' במזיד יהא פטור. דס"ל היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ולמה אמרו חייב משום קנס כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו:

חיילי' דר' יוחנן. ראייתו של ר"י דעיקר החיוב משום תקנה הוא ומן הדין פטור הוא לעולם מן הדא דקתני במתני' המטמא כו' בשוגג פטור במזיד חייב ומדקתני ברישא שוגג פטור והדר במזיד חייב אלמא דמדינא פטור הוא וכדרך התנא לשנות הפשוט פשוט קודם:

ואמר ר"י. כלומר והיינו כר' יוחנן דשמעינן מיניה דבמזיד נמי מדינא פטור אלא משום קנס הוא דאלת"ה איפכא הוי מיבעי ליה למיתני:

מתניתא. ברייתא מסייע ליה לר"י דתניא הנותן עול ע"ג פרתו של חבירו. ע"ג פרת חטאת שנפסלת במלאכה פטור לשלם מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר הוא וכר' יוחנן:

וחייב בדיני שמים. פורענות על שהפסיד בידים לישראל:

עד כדון. בעיא היא עד כאן לא שמענו ממתני' שוגג פטור אלא בששגג וכסבור שהוא חולין וטימאו וכגוונא דכל שוגג דעלמא:

היה יודע בה שהיא תרומה. אלא שהיה כסבור שמותר לטמאותה מהו אם אומר מותר שוגג מיקרי או כמזיד הוא שהרי בכוונה עשה:

נישמעינה. לזה מן הדא:

הכהנים שפיגלו במקדש מזידים חייבין. הא שוגגין פטורין ובתוספתא פ"ג גריס הכי בהדיא ובמה אנן קיימין הא דשוגגין פטורין:

אם כסבור בהן שהוא חולין. והיינו שוגג:

ויש פיגול בחולין. בתמיה והיאך שייך לומר שנתכוין לפגל בזה שהוא כסבור של חולין אלא ע"כ כן אנן קיימין ביודע בהן שהוא קדש אלא כסבור שמותר והכי נמי בתרומה דאומר מותר נמי שוגג הוא:

רב הונא בשם רב. אמנסך דמתניתין קאי דמפרש ליה והוא שעירב כלומר דהיינו מערב דאי מנסך ממש קם ליה בדרבה מיניה:

ניסך ועירבבה. אם בשעה שניסך לע"ז עירבבה גם כן ביין אחר אם חייב בתשלומין או לא וקאמר בתחילה כו' כלומר דחייב דאין מיתה ותשלומין באין כאחד מיקרי דבתחילה כשניסך חייב מיתה ולבסוף כשעירב חייב בתשלומין:

הגע עצמך שהרג את הנפש ושיבר את הצלוחית. כאחד וכגון שזרק עליו צלוחית והרגו ומחמת כן נשבר הצלוחית וה"נ נימא דחייב דחיוב מיתה בתחילה הוא כשזרקו עליו ואח"כ בא עליו חיוב התשלומין ואנן קי"ל דפטור:

הגע עצמך. שהדליק גדישו של חבירו בשבת גרסינן. דקי"ל בפ' המניח דפטור מפני שנידון בנפשו. א"נ ביה"כ כר' נחוניה בן הקנה שהיה עושה יה"כ כשבת לתשלומין. ואמאי ה"נ נימא בתחילה כשהתחיל להדליק הגדי' בא עליו חיוב מיתה וההפסד של חבירו בא אח"כ אלא לאו ש"מ דכמיתה ותשלומין באין כאחד חשבינן ליה וה"נ לא שנא דפטור מתשלומין אם יש כאן חיוב מיתה:

המטמא כו'. וזו נמי הוכחה היא דע"כ לאו מנסך ממש מפרשינן לה מדחשיב להו להני תלתא במתני' וקאמר ר"י דחיובא משום קנסא הוא וש"מ דמנסך נמי דומיא דהני הוי דליכא חיוב מיתה בהו אלא תשלומין משום קנס וה"ה למנסך:

מתני' על החרשת שהשיאה אביה. אע"ג דהויא א"א גמורה כגון שהשיאה אביה בקטנותה וקיבל קידושיה כשהיא קטנה אפ"ה היא יוצאת בגט אפי' לאחר שגדלה ופקע כח האב ממנה מקבלת היא את גיטה ואע"ג דלית בה דעת שהאשה מתגרשת בע"כ הילכך לא בעינן דעתה:

ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן. והיא יתומה דלא הוו נשואיה אלא מדרבנן:

שאוכלת בתרומה. דרבנן ולא גזרינן תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא:

מריש. קורה שגזלו ובנאו בבירה בבית גדול שיטול הנגזל את דמיו:

מפני תקנת השבים. שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר המריש עצמו ימנע מלעשות תשובה:

שלא נודעה לרבי'. שהיא גזולה:

שהיא מכפרת. ואין צריך להביא אחרת:

מפני תיקון המזבח. שלא יהיו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה ונמצא מזבח בטל שנמנעים מלעבוד עבודה:

גמ' ר' חנינא בעי כו'. גרסינן לה ביבמות פ' חרש ושם מפורש ע"ש:

מפני חינה. כלומר שחכמים תיקנו נשואין לקטנה והילכך תיקנו נמי שתהא אוכלה בתרומה כדי שיהא לה חן להנשא שידעו שנשואיה נשואין גמורין ויהיו קופצין עליה לישא אותה:

והוא. שיהא בה דעת שתהא יודעת לשמור קידושיה:

מתני' אמרה כן. דתנן בפ' יוצא דופן בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה כו' נישאת לכהן תאכל בתרומה והתם ע"כ ע"י אביה מיירי וקתני נישאת דמשמע מעצמה אלא לאו ש"מ דאקידושין קאי שהיא יודעת בעצמה לשמור קידושי'. והיותר נראה דגרסינן להא בתר להאי דר' חנניה דפליג על ר' שמי וקאמר דאדרבה מן מה דאמר ר' יוחנן טעמא מפני חינה ש"מ דאף שאינה יודעת לשמור דזיל בתר טעמא ועלה קאמר ר' אימי מתני' אמרה כן דהתם בבת ג' ויום א' קאמר ומשמע אע"פ שאינה יודעת לשמור:

אין לה חופה שתאכל בתרומה. אין חופה מאכילתה בתרומה כ"ז שלא נבעלה:

מתני' אמרה כן. דקתני נישאת לכהן דוקא נישאת מדלא קתני נכנסה לחופה:

והגדילה מהו שתאכל בתרומה. מחמת חופתה שנכנסה בעודה קטנה מי אמרינן הואיל ועכשיו הגדילה אוכלת או לא:

נישמעינה מן הדא. ברייתא דקתני בהדיא אוכלת ע"ג חופתה הראשונה אע"פ שלא נבעלה משהגדילה:

בשגזלו משופה. שכבר מתוקן הוא לבנין אבל אם גזלו ושיפה הוא קנאו בשינוי ודמים הוא שחייב לו:

ע"ג מקומו. שלא הסיעהו ממקומו אלא במקום שהיה שם שיפיהו מהו אם קנה ונוטל המריש ונותן לו דמיו:

נישמעינה מן הדא. ברייתא היורד כו' וידו על התחתונה שאם השבח יתר על ההוצאה אין לו אלא הוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא כשיעור שבח:

אין שומעין לו. וה"נ במריש אם שיפהו במקומו ולא בנאו בבירה אין שומעין לי ליטול:

אלו הפורק. על הא דקאמר ביקש ליטול עציו ואבניו אין שומעין לו פריך ואמאי מי לא הוי כאילו פורק חבילתו לתוך חרבתו של חבירו דודאי נוטל את שלו:

וקאמר הש"ס ולא שמיע ליה כו'. דה"ט משום יישוב כלומר כי היכי דלא תיכחוש ארעיה שהנוטל עצים ואבנים מתוך הבנין מקלקל הוא את היסוד ונמצא זה מפסיד:

יאות. שפיר הוא דקאמר ר' יוסי דהוי סבר מימר דמה פליגין התם אם שומעין לו או לאו דוקא בארץ דקס"ד משום יישוב א"י הוא:

מן מה דאמר ר' יעקב משום יישוב. סתמא ש"מ בין בארץ בין בח"ל דטעמא משום כחשא דארעא הוא:

ביקש ליטול עציו ואבניו. כלומר שכר מעותיהן דהא ליטלן ממש אין שומעין לו:

מהו. שחייב לשלם מיד:

עד שידור בתוכה. ואז ישלם לך שוויין:

נותנין לו מיד מעותיו:

בדין הוא אפילו לא נודעה לרבים לא תכפר. חטאת הגזולה דמתני' דס"ל יאוש כדי לא קני:

שלא יהא המזבח שמם. מן קרבנות ומפני תיקון המזבח אהא דמכפרת קאי כדפרישית במתני':

בדין הוה דאפי' נודעה לרבים תכפר. דס"ל יאוש כדי קני:

שלא יהא המזבח מקבל גזילות. כלומר שלא יאמרו המזבח מקבל גזילות ומפני תיקון המזבח אדיוקא קאי:

מה פסח וחולה בגלוי. הוא אף כל מה שבגלוי ונודע הוא דאינו מכפר:

מתני' לא היה סיקריקון ביהוד'. סיקריקון עכו"ם הורג נפשות ונותן לו קרקע כדי שלא יהרגנו ולשון סיקריקון שא קרקע והניחני. כלומר שלא דנו דין סיקריקון לומר שהקונה קרקע של ישראל מיד עכו"ם רוצח יהיה חייב לדון עם הבעלים:

בהרוגי מלחמה. בשעה שהיתה הגזירה קשה על ישראל ליהרג במלחמה שהלוקח ממנו באותו שעה היה מקחו קיים ולא היה צריך לדון עם ישראל בעל הקרקע משום דאגב אונסיה הוה גמר ומקני לסקריקון. וקי"ל תליוה וזבין זביניה זבינא ובגמרא מפרש מאי שנא ביהודה דנקט:

מהרוגי מלחמה ואילך. שלא היתה הגזירה ליהרג דנו דין סיקריקין לומר שהקונה ממנו יעשה דין עם הבעלים כמו שמפורש במשנה לקמן:

מקחו בטל. דאמרינן מיראה עבד:

לקח מן האיש. קרקע המיוחדת לכתובת אשתו או שכתוב בכתובה או שהכניסה לו שום בכתיבתה וכ"ש שאר נכסים דאי לא עבדה ליה אומר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה:

מקחו בטל. דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי:

ניתן לבעלים רביע. ששיערו דסיקריקון מתוך שבחנם באה לידו מוזל גביה רבעא:

אימתי. אמרינן דהקרקע נשארת אצל הלוקח אלא שנותן רביע לבעלים:

בזמן שאין בידם ליקח. שלא היה ביד הבעלים ליקח בשעה שלקח הלוקח מסקריקון:

אבל אם יש בידן ליקח. בשעה שלקחה ליקח:

הן קודמין לכל אדם. אע"פ שקדם הלוקח וקנה הבעלים מסלקין אותו כל זמן שירצו:

לפני סיקריקון. ברשותו:

גמ' בראשונה גזרו שמד על יהודה. ולפיכך קתני במתני' יהודה:

והיו בעלי בתים באין וטורפין. מיד הלוקח ומחמת זה נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון כדמפרש שנמנעו מליקח ולפיכך התקינו שלא יהא דין סיקריקון ביהודה לומר שלא יוכלו ליטרף מהלקוחות כדי שלא תשאר הארץ ביד הסקריקון:

במה דברים אמורים ר' הכי תני לה בתוספתא:

לפני. או לפני המלחמה:

הרוגים שנהרגו מן המלחמה ואילך. כלומר שעדיין הם הורגים ומחמת סכנת הריגה נותן להם קרקע יש בהן משום דין סקריקין דלאחר המלחמה לא גמר ומקני דאמר האידנא לשקול ולמחר תבענא ליה בדינא:

ופריך והרוגים שלפני המלחמה לא כלאחר מלחמה הן. דאכתי לא מיקרי סכנת מלחמה ואמאי אין בהן משום דין סיקריקון:

תיפתר שבא סיקריקון. קודם המלחמה וגזל וחמס ממנו הקרקע ולא הספיק לכתוב טרפו ולהציל ממנו בדין עד שבא סיקריקון לכל העולם שבאה המלחמה והילכך אין בהם משום דין סיקריקון:

שלא תהא הלכה למחצה. דיש הרבה שנגזלו בשעת המלחמה ואי אמרת להאי דיינין לה דין סיקריקון ולהאי לא א"כ נראית כהלכה למחצה דאין הכל יודעין שנטלה מזה לפני המלחמה:

גליל. שלא היתה שם גזירת שמד לעולם יש בו משום דין סיקריקון:

המטלטלין אין בהם משום דין סיקריקון. ואינו נותן לבעלים כלום מפני שמתייאשין מהן:

חכירי בתי אבות. חוכרין השדה בכך וכך כורין לשנה ורגילין לחכור שדותיהן ממשפחה זו מעולם הן ואבותיהן:

אין בהם משום סיקריקון. ולקמן מפרש לה:

היורד משם חוב. עכו"ם שירד לשדה מחמת חובו על ישראל:

ומשם אנפרות. גזלן בעלמא ואין מסור בידו ליהרג אין בהם משום סיקריקון שיהא הקרקע נשארת ביד הלוקח ולתת לבעלים רביע אלא מחזיר לו הקרקע בחנם דהאי לאו אונסא הוא ולא גמר ומקני:

מכריזין. שמא עדיין יבאו הבעלים ואח"כ יש בה דין סיקריקון:

פתר לה תרין פתרין. אחכירי בתי אבות דקאמר אין בהן משום סיקריקון וכלומר תפרש לה בתרי לישני:

נסבה מן חכור וייבא לחכור. אם לקח הסיקריקון מיד החוכר שהיתה שדה זו אצלו בחכירות ונתנה ג"כ בחכירות אצל חוכר אחר ובא הראשון לטרוף ממנו והשני רוצה לנהוג בה דין סיקריקון שתשאר בידו ויתן לו רביע:

א"ל ולאו חכור את. כלומר שהראשון אומר לו וכי לאו בחכירות באה השדה לידך ולא הפסדת כלום וא"כ שבוק לי ומה דאת גזי גזי מה שאכלת ממנה בין כך אכלת וזה הריוח שלך והיינו דקאמר אין בהן משום דין סיקריקון לומר שהשני צריך לחזור הקרקע לחוכר הראשון:

נסבה. לישנא אחרינא הוא אם לקח הסקריקון מיד בעל הבית ונתנה לאחר בחכירות ובא בעה"ב ליטרוף מיד החוכר:

א"ל. החוכר מה הנאה יש לך בזה אם אתה תוציא ממני והעכו"ם יחזור ויגזול ממך אלא תשאר בידי ומה שיש בכחי אראה ליתן לך דבר מה מחכורה עד שתשיג ידך להוציא ממנו הכל ואין בה משום סיקרוקון דקאמר שאין החוכר נותן לו רביע. א"נ יש לפרש דאמר ליה כו' אבעה"ב קאי וכעין לישנא קמא. כלומר שבעה"ב אומר לו בשעה שבא לטרוף ממנו וכי מה הנאה יש לך שהשדה אצלך בחכירות שלפעמים אתה מרויח ממנו בשכר טרחך כשהשנה מתברכת שאתה נותן לו כך וכך כורים לשנה והמותר היא שלך ולפעמים הוא לוקח ממך ואתה מפסיד כשהשנה אינה מתברכת וא"כ מוטב שתחזירנה לי ואני אתן לך מה שבכחי דבר מה לפייסך ואין בה משום סיקריקון דקאמר נמי אהא דצריך להחזיר לבעלים הוא:

עד כדון בשני שטרות. אהא דקתני במתני' לקח מן האיש כו' קאי כלומר עד כאן לא שמענו אלא אם האשה כתבה ללוקח שטר אחר ולא חתמה עצמה על שטר שיש לו מבעלה דהכי משמע סתמא דלישנא דמתני' וחזר ולקח מן האשה:

היה שטר אחד. שחתמה עצמה על אותו שטר של בעל מאי:

כ"ש מקחו בטל והוא שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה. כלומר בזה כ"ש הוא דאמרי מקחו בטל אם בתחילה לקח מן האיש דתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי לחתום על אותו שטר עצמו שלקחת ממנו:

כ"ש מקאו קיים והוא שלקח מן האשה כו'. כלומר בסיפא נמי כ"ש הוא בשטר אחד דמקחו קיים:

ואין כל כו'. וכי מה שיש לאשה לא משועבד הוא לבעלה. לאכילת פירות ואמאי קאמרת מכרו בטל לגמרי:

וכיני. כן הוא הדבר שודאי לפירות מכרו קיים שהרי שלו הן ואינה יכולה לעכב עליו בנכסי מלוג ומתניתין דקאמרת מכרו בטל כשימו' או כשיגרשנה הוא דאז טורפת מהלקוחות:

מכר לראשון כו'. מכר לשלשה וחתמה לכולן ובכי הא ודאי יכולה היא שתאמר לכולן נחת רוח עשיתי לבעלי אלא דהא קמ"ל דגובה תחילה מן האחרון ואם לא הספיק כו' שהראשונים יכולין לומר הנחנו לך מקום לגבות ולאשמועינן נמי הא דלקמי':

עלה אמר רב בנכסים שהכניסה לו בכתובתה. מה ששמענו לרב בפ' חזקת דמחלק בין נכסים שהכניסה לו לשום בכתובה והוא ייחדן לכתובתה ובין שארי נכסים וכלומר דלא תימא דמחלק למאי דאמרו במתניתין מקחן בטל כו' דבשאר נכסים אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא ליתא אלא להא הוא דמחלק דדוקא בנכסים שייחד לה בכתובתה הוא דגובה מן האחרון תחילה דיכולין הראשונים לומר הנחנו לך מקום לגבות משיעבוד כתובותיך אבל בנכסים שהכניסה לו פרא פורנין והם נכסי מלוג כדא' בפ' אע"פ גובה מהן מאיזה שתרצה דשיעבוד של כולן שוין אצלה אבל לענין דינא דמתניתין אפילו בנכסי מלוג יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי:

הן אומרים. אהא דקתני במתניתין אימתי כו' קאי דאם הלקוחות והבעלים טוענין בזה הבעלים אומרים שהי' בידם לוקח בשעה שלקחה מהסקריקון והן קודמין עכשיו דלא זכה בה הלוקח והלוקח אמר לאו שלא היה בידם כלום באותו שעה:

בחזקת הבעלים. שקרקע בחזקת בעליה עומדת:

אנא הוינא ממיניינא. אני הייתי באותו מנין שהושיב ר' ב"ד ונמנו שאם שהתה אצל הסיקריקון י"ב חדש ולקחה זה ממנו תשאר לעולם אצלו בין שהיה ביד הבעלים ליקח או לא אבל נותן לבעלים רביע וכך אמרו דלא שנייא בין נותן לו רביע קרקע או רביע מעות כולה חדא היא דסבר רב נכי חומשא זבן מן העכו"ם מה ששוה חמשה מוכר לו בארבעה והילכך נותן לו או רביע מעות או קרקע שוה רביע מעות דהיינו חמישית הקרקע:

רבי יוסי ברבי בון. פליג וס"ל כשמואל בבבלי דסבר נכי ריבעא זבן מה ששוה ארבעה מוכר לו בשלשה הילכך נותן לו או רביע קרקע או שליש מעות דהרי הקרקע זו שוה ארבע שלישי מעות כפי שלקח ממנו:

קרקע דינר אגרמא רביע. אגרמא לשון ניכוי וחסרון כמו לגרם עצמות בפ' לא יחפור:

מעות כרומיסין. ובערוך גריס טריסיסין שליש כלומר מה שמכר לו קרקע שוה דינר בדינר חסר רביע א"כ שליש המעות שנתן לו הן כפי שיווי רביע הקרקע שהוא מעה וחצי:

מתני' חרש רומז ונרמז. מה שהוא רומז קיים או מה שאחרים רומזין לו ונתרצה קיים:

קופץ ונקפץ. רמיזה בידו ובראשו וקפיצה עקימת שפתים שנאמר קפצה פיה ואינו סימן ניכר כמו רמיזה:

במטלטלין. אם מכר מטלטלין אבל בגיטין ד"ה ברמיזה ואין הלכה כבן בתירה:

הפעוטות. הקטנים כבן ז' כבן ח' חם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן או כבן ט' ובן י' אם אינו חריף כל כך:

מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. וכן מתנתן מתנה אחד מתנת בריא וא' מתנת שכיב מרע אחד מתנה מועטת ואחד מתנה מרובה וטעמא מפרש בגמ':

גמ' קופץ ונקפץ. ושוכר פועלים ע"י קפיצת פיו ומשתכר לאחרים:

אפיוטות פדייא. קטנים בלשון יוני:

מפני חייהן. אמרו חכמים מקחן מקח דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה מזוני ולא זבנו מיניה:

אע"ג דרבי יוסי לא גבי עצומים. עצומים הן שטרי חיוב על תנאי באסמכתא והן כי אייתא בתוס' פ"ק דב"מ שנים שנתעצמו זה בזה ואמר אחד מהן לחבירו אם לא באתי מכאן עד יום פלוני יהא לך בידי כך וכך כו' וס"ל לרבי יוסי דאסמכתא לא קניא ולא גבי כלום בשטרות כאלו וכדאמר בהאי תלמודא בגט פשוט:

מודה. ר' יוסי באלין שנותנין בניהם לאומן ללמדו אומנות וכותבין על זמן פלוני בתנאי כך וכך שהן גובין באלו עצומין:

מפני חיי הבריות. שימצאו ללמד אומנות להתפרנס מהן ואיידי דאיירי לעיל בתקנות מפני חייהן נקנו להא הכא:

מתני' כהן קורא ראשון. כשהן שוין בחכמ' אבל אם הישראל גדול בחכמה קודם לכהן וללוי דממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה הדין הוא דינא דגמרא והאידנא נהיג שכהן אפילו ע"ה קודם לחכם גדול שבישראל:

מפני דרכי שלו'. דמדאוריית' יכול הכהן לתת רשות למי שירצה שיקרא בתורה לפניו ומפני ד"ש אמרו שיקרא הוא ראשון ולא יתן רשות לאחר שיקרא דלא ליתי לאנצויי ולומר מפני מה הרשה לזה ולא לאחר ואם אין שם כהן נתפרדה החבילה ואין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים ואית דאמרי נתפרד' החבילה נפסק הקשר ואיבד הלוי את כבודו בשכיל חבילתו הנפרד' ואינו קורא כלל וכן המנהג:

מערבין בבית ישן. בני חצר שרגילים ליתן עירובן בכל שבת בבית א' אין משנין את מקומן ליתנו בבית אחר:

מפני דרכי שלום. שבני אדם שהיו רגילין לראות העירוב באותו בית עכשיו שאין רואין אותו יאמרו שמטלטלין בלא עירוב ואיכא חשדא:

בור שהוא קרוב לאמה. למוצא אמת המים הבא מן הנהר מתמלא ראשון ואחריו יתמלאו התחתונים:

מצודות. שאין להם תוך דליקניה ליה כליו:

יש בהן גזל מפני דרכי שלום. ולא נפיק בדיינים:

ר' יוסי אומר גזל גמור. מדבריהם ונפיק בדיינים ומיהו מודה ר' יוסי דלא הוי גזל דאורייתא לעבור עליו בלאו ואין הלכה כר' יוסי:

המנקף. חותך כמו ונקף סבכי היער:

גמ' מילתיה דרשב"י אמר שהוא מדברי תורה. הא דכהן קורא ראשון ואחריו לוי כו' כדיליף מקרא דכתיב אל הכהנים והדר בני לוי והדר אל כל זקני ישראל:

מילתיה דריב"ל. מדברי ריב"ל שמעינן דס"ל שהוא מדבריהן מדהיה משבת בעצמו בזה מימיי לא ברכתי לפני כהן ש"מ דלאו מן התורה הוא:

מילתיה דרח"א. וכן ממילתיה דאמר ר"ח שמענו שסובר שהוא מדבריהן ועיקרה תקנה מה שהכהן קורא ראשון מפני דרכי שלום הוא והילכך בעיר שכולה כהנים ישראל קורא ראשון:

לאחיהם שבצפון ושבדרום. כלו' לאחיהן שבשדות. וכן הוא בבבלי פ' אלו נאמרין:

הנשים והקטנים. והתם קאמר כגון דלא אישתייר בי' עשרה הא אישתייר הם עונים אמן:

אינם בכלל ברכה. דהני לא אניסי והן מראים שאין הברכה חשובה בעיניהם לעקור רגליהם ולבא לפני הכהנים דבברכה צריך להיות. פנים כנגד פנים דכתיב כה תברכו:

העומדים לפני הכהנים. פנים כנגד פנים אפי' אינן לפניהן ממש אלא דמפסיק ביניהן מחיצה הואיל דלא קיימי אחורי העורף לא מיקרי הפסק דאפי' חומה של ברזל אינה מפסקת ביניהם לאביהם שבשמים:

העומדין מן הצדדין. מהו אם חשיבי כלפניהן או לא:

נשמעינה. לזה מן הדא מתני' דפרה:

והזה לאחריו. שהיו גם שם כלים הצריכין הזייה:

הזייתו פסול'. דבעינן שיהא מתכוין להם:

לפניו והזה על הצדדין הזייתו כשרה. אלמא צדדין כלפניו חשיבי:

אם היה כהן אחד אומר. השליח ציבור כהן עם וגו' ולשנים קורא כהנים:

שאינו קורא אלא השבט. ולעולם שייך לומר כהנים:

שלא תאמר איש פלוני כו'. כלומר אם נחשד הוא בכך והעם מרננין אחריו אבל אם מגלה עריות ודאי או שוכך דמים קי"ל לא ישא את כפיו:

ובדיור ישן היא מתניתא. כלומר שאפילו מדירה לדירה באותו בית אין משנין דאיכא נמי חשדא:

והוא שתהא אמת המים עוברת על גביו. שמתמלא מאיליו על פי בורו בדרך הילוכו ואין צריך העליון הקרו' לאמה לסכור המים שלא ירדו למטה ולהמשיך דרך נגרים קטנים עד שתתמלא בורו אבל אם הוא מן הצד וצריך העליון לסוכרו שלא ירדו המים למטה אז התחתון מעכב עליו משום דמצי אמר נהרא כפשטה לימשוך וליזיל:

אפי' מן הצד. דס"ל אפילו בכהאי גוונא העליון מתמלא ראשון:

תמן. בבבל אמרין מי שהוא רחוק מהאמה ונוח לו להשקות יותר מהעליון כגון שבורו של עליון מן הצד הוא וצריך לסכור כדאמרן הוא קודם מהקרוב וקשה לו להשקות שדותיו:

ע"ד דרבנין תמן ניחא. סוגיא זו כתובה במסכת מעשר שני ועלה דהתם קאי ואגב דלקמן מייתי לה הכא. דתנן התם מערימין על מעשר שני לפדותו בלא חומש משום דקי"ל הפודה מ"ש שלו מוסיף עליו חמישיתו ושל אחר א"צ. כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברים הילך מעות האלו ופדה לך מעשר שני לעצמך ופריך התם האי אמה העבריה היכי דמי אם בגדולה זכת בסימנין כלו' כבר יצאה בסימנין ומאי בעיא גביה דאדון אם בקטנה קטן זכה וכי יש זכייה לקטן וקאמר התם על דעתיה דרבנן דתמן ניחא דס"ל דקטן יש לו זכייה לעצמו כדלקמן:

תמן אמרין בשם רב נחמן בר יעקב. שלש מדות אלו בקטן:

המוציא. דבר בידו כמוציא לאשפה דזה אין לו דעת כלל:

גזילו. הגוזל ממנו גזל הוא מפני דרכי שלום:

נוטלן ומצניען. שיש לו הבחנה להצניע ולהביא לאחר זמן לכשיצטרך גזילו גזל גמור מדבריהם וזוכה לעצמו אם נתן לו אדם איזה דבר אבל אינו זוכה לאחרים אם זיכה לאחרים ע"י אותו קטן לא זכה ואם בא הנותן לחזור חוזר:

שאין מתנתו. שנותן לאחרי' מתנה שנאמר כי יתן איש:

דברי חכמי'. לדברי חכמים דפליגי על רבי יוסי במתניתין דסבירא ליה מציאת חש"ו יש בהן גזל גמור אבל לחכמים כדאמר רבי יודה בן פזי לעולם אין גזילו מחוור להיות גזל גמור עד שיביא ב' שערות:

הדא דאת אמרת. הא דאמרן לרבי יוסי גזל גמור דוקא לענין להוציא מן הגוזל ממנו בדין אבל לקרבן ולשבועה לכ"ע עד שיביא ב' שערות:

ברם כרבנין דהכא. השתא מהדר אדלעיל דמתניתין דמעשר שני ע"ד דרבנין דתמן והוא רב נחמן בר יעקב ניחא כדאמרן אלא לרבנן דהכא דס"ל לית ליה זכיה לעצמו כדלקמן דדרשי איש אל רעהו עד שיהא כרעהו וכשם שאינו זוכה לאחרים כך אינו זוכה לעצמו:

רבי יוסי בעי מעתה כ'. והך מתניתין דמע"ש היכי מיתוקמא:

ומשני ר' יוסי ברבי בון דירדו לה בשיטת הפעוטות כמו דתנינן במתני' ובקטן כה"ג מיירי דתתינו ליה רבנן משום כדי חייו וה"נ דיש לו זכיה לעצמו מה"ט:

והא' תנינן תמן. לרב הונא פריך דאמר לעיל כשם שזוכה לעצמו זוכה לאחרים והא תנינן בפ' חלון אבל אינו מזכה להן העירוב ע"י בנו ובתו הקטנים:

כאן. הא דרב הונא בתינוק שיש בו דעת כדאמר לעיל:

הדא דאת אמר. דפליגי רבנן עלי' דרבי יוסי במצודות באילין רברבתא שאין להן תוך אבל באלו הקטנים שיש להן תוך כמו שהן בתוך ביתו דמיא וקניא ליה כליו. ובבבלי דף ס"א איפכא בלחי וקוקרי פליגי שהן מצודות קטנים ובאוזלי ואוהרי שהן גדולים דיש להן תוך כ"ע מודו:

בדארעא. באותן פירות המונחין על הארץ היא דפליגי:

אבל הלוקח ביד. שלקט מע"ג קרקע ונתן ביד זכתה לו ידו ודכ"ע הוי גזל גמור:

ומכבסין. ובע"ז גריס ומכניסין אם מצאו אותם מושלכין:

יום משתה של עכו"ם מהו. שמבקרין אותו דאלו לשאת ולתת עמו בהדיא תנן התם באותו האיש אסור:

וסבר. להתירן מפני דרכי שלום א"ל רבי אבא והתני רבי חייא יום משתה של עכו"ם אסור לבקרן דשמא מתוך כך יבא לישא וליתן עמו:

אלמלא ר' אבא. שהזכיר לנו ברייתא דר"ח כבר היינו באין להתיר ע"ז שלהן דאזיל האי ומודי לע"ז דיליה וברוך שהבדילנו מהן ועלינו לעשות סיג וגדר להרחיק מהן:

מתני' החשודה על השביעית. לשמור פירות שביעית ולהצניען מן הביעור ואילך:

נפה. כדמפרש טעמא בגמרא שאני אומר לספור בה מעות היא לוקחת:

כברה. שאני אומר לכבור בה את החול:

ריחיים. שמא לטחון בהן סממנין:

תנור. שמא ליבש בו אונין של פשתן:

ולא תטחן עמה. שאסור לסייע ידי עוברי עבירה בשעת עבירה:

ובוררת כו'. ולא אסרו הכא באשת ע"ה החשודה על המעשרות כדאסרו בחשודה על השביעית משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

אבל משתטיל המים. בעיסה לא תגע עמה לפי שמשגלגל' העיסה הוטבלה לחלה וקא מיטמא מחמת כלים טמאים שהרי הוכשרה לקבל טומאה וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרוס טומאה לחלה:

וכולן לא אמרו. לא התירו להשאילן כלים ולסייען בלא שעת עבירה עצמה אלא מפני דרכי שלום:

ומחזיקין ידי עכו"ם בשביעית. אם מצאו חורש יכול לומר לו יישר כחך וכיוצא בזה:

ושואלין בשלומן. כל הימים ואפי' ביום חגם ואע"פ שמטיל שם שמים על העכו"ם. ששלום אחד משמותיו של הקב"ה:

גמ' ר' זעירא שאל לפני רבי מנא מתניתא בסתם. אם דוקא בסתם התירו להשאיל אלו הכלים אבל במפרשת לבור ולטחון אסור כדקתני התם לעיל גבי מוכר לו פירות ומשאיל לו סאתו ופורטלו מעות וכולן סתמן מותר פירושן אסור:

וסתמא לאו כפירושו היא. שהרי אלי הכלים עומדיה לכך:

א"ל אני אומר. בסתם שמשאלת נפה כו' ולעולם פרושן אסור:

במה קנסו. שלא תבור ולא תטחון עמה במקום שזורעין ואוכלין. במקום שהן חשודין על הזריעה בשביעית וכן במקום שהן חשודין על אכילת פירות לאחר הביעור לבד נמי קנסו אע"ג שהן חשודין על הזריעה או דילמא במקום שזורעין דוקא הוא דקנסו דהואיל וחשודין על הזריעה איכא למיחש טפי שמא מפירות שנזרעו בשביעית הן:

ולא אוכלין. אבל לא במקום שאין חשודין כי אם על האכילה לבד דהתם לא קנסו דהואיל ואינן חשודין על הזריעה לא שכיחי פירות שביעית כל כך ותלינן לקולא שמא לאו פירות שביעית הן:

מה נפיק מביניהון. כלומר ומה הפרש יש ובאיזה צד תלינן לקולא אם במקום שזורעין דוקא:

ראו אותו לוקח מן הסירקי. סוחר ישמעאל כלומר שלקח פירות מן השוק:

ה"ג אין תימר כו' כמו שהגהתי בפנים וכן הוא בשביעית:

על כל פירקא איתמר. הך בעיא התם בשביעית שייכא ואגב גררה נקט לה הכא. ואהא דקתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום אם על כל מה ששנינו שם קאי מוכר לו פירות ומשאיל לו סאתו וכו' דטעמא מפני דרכי שלום הוא או על הדא הילכתא דמשאלת לחודה איתמר ונפקא מינה במקום דליכא משום דרכי שלום:

מן דלא תנינן בגיטין אלא הדא הילכתא. הכא בפרקין חשיב לה לכל הני דאמרי מפני דרכי שלום ולא תני אלא האי מתניתין דמשאלת ולא חשיב לאינך דתנינן התם ש"מ על הדא הילכתא לחודא איתמר:

תמן תנינן. בע"ז פ' רבי ישמעאל:

לא לשין ולא עורכין עמו. שאסור לסייע ידי עוברי עבירה:

והכא הוא אומר הכן. בתמיה דקתני בוררת וטוחנת עם אשת עם הארץ:

כאן לחולין. מתניתין דהכא בחולין מיירי והתם בתרומה והחמירו בה:

אית למימר נחתום בתרומה. וכי נחתום מוכר תרומה הוא בתמיה:

כאן בלותת. מתניתין דהתם מיירי בלותת החטים במים והוכשרו לקבל טומאה ולפיכך אסור והכא בשאינה לותתת:

מתניתין מסייע לחברייא. דקתני משתטיל המים אסור אלמא היכא דאיכא הכשר טומאה אסור:

רבי חייה ורבי. אימי פליגי בהא דקתני במתניתין מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית:

חרוש בה טבאות. יכול הוא לומר לו חרוש בה טוב ואני לוקח ממך אחר השביעית:

וחרנא אמר יישר. כחך הוא דיכול לומר לו אבל זה אסור:

מאן דאמר חרוש כו'. ולהאי מ"ד מהו שואלין בשלומן דקאמר:

איישר. חילך זהו שאילת שלום דמותר לעכו"ם:

ומ"ד לעכו"ם יישר. כלומר להאי מ"ד דאמר מחזיקין הוא חרוש ושאילת שלום איישר ומה שואלין בשלומן של ישראל:

שלום עליכם. אבל לגוי ס"ל דאסור לשאול בשמו של הקב"ה ולאידך מ"ד דמחזיקין הוא איישר סבירא ליה דשאילת שלום לגוי נמי שלום עליכם הוא:

דלמא. מעשה ברבי חנינא ורבי שמואל שעברו על אחד מחורשי שביעית ואמר ליה רבי שמואל איישר חילך:

לא כן אולפן מרבי ולא אמרו העוברים ברכת ה'. לעוברים על המצות אסור לברכם:

לדרוש אין אתה יודע. שחכמים דרשו. הני קראי על העכו"ם אומות העולם:

פיסים כו'. מיני מסים הן:

סליק פירקא בס"ד