מתני' מי שהיה נשוי. יורשי הראשונה קודמים ליורשי השניה. אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות:

נשא הראשונה ומתה. בחייו ונשא שניה ומת הוא ויורשי הראשונה באין ותובעין כתוב' בנין דכרין:

שנייה ויורשיה קודמין. שהיא בעלת חוב אבל הראשונים באי' לירש את אביהם דאינון ירתון תנן לפיכך פורעין את החוב תחילה והשאר יירשו:

גמ' מתניתא. דקתני הראשונה קודמת לענין כתובה דוקא אבל לענין מזונו' אחר מותו מתנאי כתובה שתיהן שוות:

כתובה וקבורה. כתובת אשה והוצא' הקבורה של הבעל ואין שם אלא כדי אחד מהן מי קודם:

כתובה ומלוה בעדים. מלוה ע"פ דמלוה בשטר כבר תנינן בפרקין דלעיל הלכה ב' לכושל שבראיה כו' כדמפורש שם ובעי הכא כתוב' ומלוה ע"פ מי הוא הכושל שבהן:

ופרנסת בנות. לנדוניא:

מ"ד. ופשיט לה האי בעיא בתרייתא דתליא בפלוגתא דפליגי בה אמוראי בפרק מציאת האשה הל' ו' אם גובין לפרנסת הבנות מן משועבדין:

פרנסת בנות קודמת. דלא עדיפ' כתובת אשה ממשועבדין:

לא אמר. במתני' שני' ויורשי' קודמין אלא דוקא נשא את הראשונה ומתה בחייו ונשא את השני' ומת וטעמא כדפרישית במתני' שהשניה ב"ח היא ויורשי ראשונה מכח ירושת כתובת בנין דכרין הן באין אבל נתגרשה הראשונה כב"ח היא והיא קודמ' לשני':

כהדא דתני. בתוספת' פרקין:

גירשה ולא נתן לה. עדיין כתובתה ונשא אחרת ואח"כ החזיר הראשונה וחידש לה עוד כתוב' שני' על כתובתה הראשונה:

של ראשונה. כתובתה הראשונה קודמת לשניה ויורשיה:

והשני' ויורשי' קודמין ליורשי הראשונה. בכתובה שני' שלה:

אמר בן ננס יורשי הראשונה אומרי' כו'. אמתני' קאי דקתני נשא את הראשונה ומתה נשא שניה ומת הוא יורשי שניה קודמין ליורשי ראשונה ומדקתני קודמין ש"מ דאף ליורשי ראשונה יש להן כתובת בנין דכרין אלא דיורשי השניה קודמין מפני שהן באין מכח חוב ולא אמרינן דלא איתקון כתובת בנין דכרין אלא היכא ששתיהן מתו בחייו וכתובת האחת מרובה משל חבירתה דתרוייהו בתורת בנין דכרין אתו עכשיו שהוא מכח ירושת האב לשניהם ולא אתי לאינצויי אבל היכא שמתה אחת בחייו ואחת במותו כדמיירי במתני' שעכשיו בני השניה באין על כתובת אמן בתורת ירושת חובת אמן ולא מכח אביהם בא להם ובני ראשונה באין ליטול כתובת אמן מכח ירושת האב וחיישינן לאינצויי שיאמרו בני השניה לבני הראשונה לא תטלו בירושת אבינו יותר ממנו והילכך לא שקלי בני הראשונה כתובת בנין דכרין הא לא אמרינן אלא אפילו אחת בחייו ואחת במותו נמי תקון כתובת בנין דכרין כדמפרש בן ננס טעמא:

יורשי הראשונה. מפני שיורשי הראשונה אומרים ליורשי השניה הבאין ליטול כתובת אמן ואינם רוצין שיטלו בני הראשונה כתובת אמן:

אם כב"ח אתם. בשביל כתובת אמכם טלו את שלכם וצאו ואם לאו שאין אתם כב"ח אנו ואתם נחלוק בשוה בירושת אבינו:

אמר לו ר"ע בני שניה קפצה עליהן ירושת תורה. משעה שמת הבעל בתייה של שניה קפצה תורת בנין דכרין מלפני בני הראשונה ונפלה אף לבני השניה להיות כשאר ירושה של תורה לפיכך הן נוטלין כתובת אמן שהיא נגבית בתורת חוב וחוזרין וחולקין השאר בשוה ואין להן לבני הראשונה כתובת בנין דכרין ופליגי רבי מנא ורבי יוסי בר' בון בפירושא דפלוגתת בן ננס ור"ע:

רבי מנא וכו'. ע"כ דמוחלפת הגי' וה"ג בדברי רבי מנא אבל אם אין שם דינר יתר אף בן ננס יודי לר"ע בני השניה קפצה כו' ובדברי רבי יוסי ב"ר בון גרסינן אבל אם יש שם יתר דינר אף רבי עקיבא יודה לבן ננס שאלו ואלו חולקין בשוה. וה"פ למאי דקיימא לן בשאין שם מותר דינר על הכתובות לא נתקנה כתובת בנין דכרין דהיכא דמיעקרא נחלה דאורייתא לא תקינו רבנן כדתנן במתני' דלקמן וקאמר רבי מנא בשיש שם דינר יתר נחלקו כלומר אפי' יש שם מותר דינר פליג רבי עקיבא דקסבר רבי עקיבא אחת בחייו ואחת במותו אין לראשונה כתובת בנין דכרין ובן ננס סבירא ליה דיש להן כדפרישית לעיל ודוקא אם יש שם מותר דינר אבל אם אין שם מותר דינר אפילו בן ננס מודה דאין לראשונה כתובת בנין דכרין ולא אמרינן כתובה נעשית מותר לחבירתה כלומר דנחשוב כתובת בני השניה שהיא נגבית בתורת חוב כירושה ולא מיעקרא נחלה דאורייתא וכמותר דינר דמי הא לא אמרינן:

א"ל רבי יוסי ב"ר בון הך דלא תניתא וכו'. מה שלא שנינו בפלוגתא את עושה פלוגתא בתמיה דהא מדקאמר בן ננס טלו את שלכם וצאו משמע דאין שם מותר דינר ולא פליגי בהא דקאמרת אלא דכ"ע אחת בחייו ואחת במותו יש להן לבני ראשונה כתובת בנין דכרין והכא לא פליגי אלא בשאין שם דינר יתר ובכתובה נעשית מותר לחבירתה פליגי דבן ננס סבר אין לך ירושה גדולה מזו מה שגובין בני השניה כתובת אמן בתורת חוב שכשיצא שט"ח על אביהן אלו ואלו מצווין לפרוע חוב אביהם והן הן ירושתן ולא מיעקרא נחלה דאורייתא והילכך אף בני הראשונה נוטלין כתובת אמן ור"ע סבר אין כתובה נעשית מותר לחבירתה ובני השני' הן נוטלין כתובת אמן שהיא לעולם נגבית בתורת חוב ולא בתורת בנין דכרין ובהא כ"ע לא פליגי אבל בני הראשונה אין להן הואיל ואין שם מותר דינר:

אבל אם יש יתר דינר אף ר"ע מודה לבן ננס שאילו ואילו חולקין בשוה. כלומר אם אין רוצין בני השניה שיטלו בני ראשונה כתובת בנין דכרין חולקין בשוה כדאמר בן ננס לעיל ואם לאו כו' ולכ"ע אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין אף לבני ראשונה. וא"א לקיים גירסת הספר דהא לא פליגי אלא בכתובת אמן של בני הראשונה אבל בבני השניה לכ"ע ע"כ נגבית בתורת חוב לעולם והמעיין בבבלי יראה דאתייא דרבי מנא דהכא כרב יוסף דהתם ודרבי יוסי ב"ר בון כרבנן דבי רב ותו לא מידי:

והחוב ממעט. אם יש שם מותר דינר על שתי הכתובות ויש עליהן חוב מאביהם ממעט הוא שצריכין לשלם החוב ולא הוי כמותר דינר:

ודכוותה החוב מרבה. כדמפרש ואזיל היך עבידא היה שם שדה של אביהם אצל אחרים והיא עתידה לחזור להן ביובל רואה אותן כאילו מוחזרת גרסינן כלומר אע"ג שאין עתה בידם הרי עתידה לחזור להן וכמותזרת היא ויש שם מותר על שתי כתובות. היך עבידא כו'. מילתא באפי נפשה היא דשואל הש"ס היך הדין בכה"ג אם קידש רחל ולא כנסה עדיין וכנס לאה מקודם ואח"כ חזר וכנס רחל כתובתה של מי קודמת כתובת רחל קודמת שכבר קידשה מקודם או של לאה קודמת שכנסה קודם לרחל וקאמר דתליא בפלוגתא דר"א בן עזריה ורבנין דפליגי בריש אע"פ לרבנן כתובה מן האירוסין שוה בדינה לכתובה מן הנשואין דקאמרי התם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין גובה את הכל בין עיקר בין תוספת וכן הכא כתובת רחל שכתב לה מן האירוסין קודמת דבכל הדינים כתובה מן האירוסין וכתובה מן הנשואין שוין הם וכל הקודם קודם:

וע"ד דר' אלעזר בן עזריה. דאמר התם דמן האירוסין אינה גובה את הכל ואין כתובה מן האירוסין שוה בכחה לכתובה מן הנשואין:

לאה קודמת. דלא חשיבא קידושי דרחל הקודמין לגבי נשואה דלאה שקדמתה. א"נ דעיקר הספק בתוספת הוא מי היא הקודמת לגבות התוספת הואיל ועכשיו כנס לרחל וכבר כתב לה מן האירוסין וקאמר דתליא בפלוגתא דלר"א בן עזריה חיוב התוספת על לאה קודמת שאינה נגבית אלא מן הנשואין ונשואין קדמו ולרבנן אף התוספ' של רחל קודמת ועיקר:

אומר. כלומר דדחי לה הש"ס דאימר אף ר"א בן עזריה מודי בה שרחל קודמת דלא אמר מן האירוסין אינה גובה תוספת אלא בשלא כנסה אבל מאחר שחזר וכנס רחל נשתעבדו הנכסים למפרע משעת הקידושין אף להתוספ' שלה והיא קודמת:

למה זה דומה וכו' נשתעבדו הנכסים מיכן ולבא. כלו' שנשתעבדו לו הנכסים למפרע מיום שאמר לו שהרי אמר לו מעכשיו וה"נ הואיל וקידש לרחל וכתב לה התוספת מעכשיו ולכשיכנסנה תגבה כיון שכנסה נשתעבדו הנכסים למפרע משעת הקידושין:

אבל אם אמר וכו'. מסקנא דמילתא דהאי דינא נקט לה דאם לא אמר מעכשיו לא נשתעבדו לו אלא לאחר י"ב חדש:

ימים שבנתיים. נראה דלענין הפירות קאמר ימים שבנתיים מי אוכל פירות ומשום איסור ריבית הוא דקא בעי וקאמר דפלוגתא דר"מ ורבנן היא דפליגי בפ"ק דב"מ דף י"ג לר"מ דוקא שטר שכתוב בו אחריות נכסים גובה מן המשועבדין ולרבנן אפילו אין כתוב בו אחריות נכסים גובה מהמשועבדים שמשעת הלואה נתחייבו הנכסים לו וה"נ לר"מ בשטר הוא דנתחייבו הנכסים והרי לא שיעבד לו בשטר אלא כשיגיע י"ב חדש ולא יחזיר לו המעות וימים שבנתיים הלוה אוכל פירות אבל לרבנן בכסף נתחייבו משעה שהלוה לו המעות וכשיגיע י"ב חדש ולא החזיר לו מעותיו נשתעבדו לו הנכסים למפרע משעת הלואה כיון שאמר לו מעכשיו והמלוה אוכל פירות ואין בו משום ריבית:

מתני' והיתומין מבקשין כתובת אמן. שכתובה של אחת מהן מרובה משל חבירתה ואומרים בניה כתובת בנין דכרין נטול וכן אתם והשאר נחלוק:

חולקין בשוה. כשאר כל הירושות ואין נוטלין כתובת בנין דכרין:

ואם אמרו היתומין. בני הכתובה הגדולה:

הרי אנו. מעלין על נכסי אבינו. מעלין דמיהן לקבלם עלינו ביוקר כדי שיהא שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן:

גמ' הדא היא דאמר ר' אימי וכו'. כלומר דפריך דהרי עיקר תקנת בנין דיכרין הוא מטעם כדי שיתן אדם לבתו בעין יפה כדאמרינן בפרק נערה ואם כן מעתה אפילו אין שם יתר דינר יטלו ומה ראו חכמים לחלק בזה:

בשעה שאת אין יכול לקיים דבריהן. עם דברי תורה שאין שם מותר דינר ומיעקרא נחלה דאורייתא ולא תקינו רבנן בכה"ג:

מת אחד מן האחין. בשאין שם אלא שתי כתובות ומת אחד מן אותן שתי כתי היתומין אעפ"כ כולן חולקין בשוה:

לכן צריכא. כלומר דקשיא ליה מאי קמ"ל פשיטא הא לא נתרבתה הירושה בשביל שמת א' מהן והרי עכשיו שאר האחין יורשין חלקו של זה שמת אלא לא כן צריכא בשלא חלקו עדיין הנכסים והא קמ"ל:

שלא תאמר. כלומר שלא תאמר הואיל ולא חלקו עדיין הנכסים ולא זכה בהן זה המת יעשה כמי שאינו כן וכלומר שלא היה מעולם:

ותירשנו כתו. כלומר הכת שלו שהן אחיו מאמו יורשין אותו שהרי כמי שלא היה זה מעולם והן יורשין כתובת אמן קמ"ל הואיל והיה בשעת מיתת האב אע"פ שלא חלקו זכה בחלקו בכתובת אמו וכשמת יורשין כל האחין חלקו אפי' בני כת שנייה שכולן אחיו מאביו הן:

היה שם בכור. בין אילו שתי כתי הבנים:

את אמר הבכור נוטל פי שנים. כלומר זה ודאי דהבכור נוטל פי שנים אפילו בכתובת בנין דיכרין דהא קי"ל אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם כדתנן פ' י"נ היינו בנכסים שירשו מאמן אבל הכא לאו ירושת אמן מיקרי אלא שבאה מכח אמן והרי מתה בחיי אביהן ונמצא שעכשיו בתורת ירושת אביהן בא להן:

מהו נוטל פי שנים. אלא הא קא מיבעיא לן במאי הוא נוטל פ"ש:

בכתו. כלומר בכת שלו והיינו בכתובת אמו שחולק בין אחיו הוא נוטל בהן פי שנים:

או פי שנים בכל האחים. לאו כנגד כל האחים קאמר דהא אין הבכור נוטל פי שנים אלא כאחד מן האחין ולא בכל הנכסים אלא בכל האחים של שתי הכתות קאמר כלומר שחולקין שתי הכתובות בין כל האחין ומהן נוטל הבכור פי שנים כנגד א' מן האחים והיינו בכל האחין וטעמא הואיל ואין כאן אלא שתי הכתובות וכולן חולקין בשוה לא חשיב כאלו ואלו יורשין כתובת אמן אלא כחולקין בירושת אביהן דמי:

היו שם שתי כיתי בנות כולהן. הבנות חולקות בשוה דלא נתקנה אלא בזכרים ולא בנקיבות ולאו דוקא שתי כיתי בנות אלא אפי' בת בין הבנים אין הבת נוטלת כתובת אמה דלא אמרו אלא כתובת בנין דכרין כדאמרינן בבבלי פרק נערה דף נ"ב:

היה שם בכור וכו'. היינו בעיא דלעיל ונראה דמייתי לה אדר' הושעי' דבעי נמי כה"ג אם היו שני כיתי בנים כמו דמיבעיא לן לעיל:

בכל כתובות גרסינן. והיינו בכל האחין כדפרישית:

מאימתי שמין להן. הירושה אם יש שם מותר דינר או לא וכגון שהיו מועטין בשעת מיתה ולא היה שם מותר דינר ונתיקרו בשעת חלוקה ונתרבו:

בסוף. אחר שעת חלוקה אזלינן ולא אחר שעת מיתה:

לא אתון דאמרין בשם רבנין. בשם רבכון דהוא ר' מנא דאמר לעיל לא כן צריכא בשלא חלקו דקמ"ל דהואיל בשעת מיתת האב היה חי זה הבן זכה הוא בחלקו אף על פי שלא חלקו הנכסים ויורשין כל האחין מן האב חלקו אלמא דאחר שעת מיתה אזלינן ולא אחר שעת חלוקה:

אבל. באמת כלומר על כרחך דכך הוא דמשעה ראשונה שמין להן והכל הולך אחר שעת מיתה אם יש שם מותר דינר אף על פי שנתיקרו או הוזלו אח"כ:

מתני' היו שם נכסים בראוי. שראוי' ליפול להם ירושה מאבי אביהן אחר מות אביהן ולכשתפול יהיה שם מותר דינר בשתי הירושות:

אינן כבמוחזק. אינן נחשבין להיות כאלו הן מוחזקין בידן ויש כאן מותר דינר:

שיש להם אחריות. קרקעות ובגמרא פליגי בה והלכה כחכמים אליבא דרבי יוסי בר בון:

גמ' בעיקר שתי כתובות פליגין. דר"ש סבר אין תקנת כתובת בנין דכרין נוהגת אלא בקרקע ולרבנן אפי' במטלטלין אבל באותו הדינר המותר כ"ע מודים אפי' מטלטלי הוי מותר:

כ"ע מודים בעיקר ב' כתובות. שהן דוקא קרקע ואפילו בזמן הזה דנהיגי דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח ולכתובת אשה אין כתובת בנין דכרין נוהגת אלא בקרקע ולא פליגי אלא באותו הדינר המותר ולרבנן אפי' במטלטלי סגי:

ברם נהגו בסוריא להיות גובין. הכתובה:

מן הנחשת ומן הצועות. המצעות של מטה וכלומר דנהגו לגבות כתובה אפילו ממטלטלין:

ובלבד מן הצועות שבאותו לילה. כלומר מה שהכניסה לו בלילה הראשונה דסמכה דעתה עלייהו:

ומן הגמלים. כדאמר בבבלי פ"ו דף ס"ז גמלים של ערבייא אשה גובה פורנא מהם:

ודכוותה. כמו דאמרי' בצועות וכן בבשמים שאינה גובה אלא ממה שהכניסה לו בלבד:

כמנהג מקומה. שהיו נוהגין שם לגבות כתובה מן המטלטלין:

מתני' של זו מנה וכו'. ושלשתן נחתמו ביום אחד דאי בשלשה ימים הקודמת בשטר קודמת בגיבוי או שלא הניח אלא מטלטלין דבזמן הזה ניגבת כתובה מהן ואין דין קדימה במטלטלי וכגון שלא כתב שהקנה לה מטלטלי אגב קרקע:

חולקות בשוה. שהרי כח שלשתן שוה בשיעבוד מנה דבכולהו איכא מנה:

היו שם מאתים. ואין לבעלת מנה שיעבוד אלא במנה אבל במנה שנית אין שיעבוד לשטרא של בעלת מנה. של מנה נוטלת חמשים. בבבלי פריך שלישית מנה היה ראוי שתיטול ואמאי נוטלת חמשים שהוא חצי מנה ומשני מתני' איירי דאמרה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמד במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי הילכך היא ובעלת ג' מאות חולקות אותו ובגמרא מפרשינן לה:

של מאתים ושל ג' מאות שלשה שלשה של זהב. שלאחר שלקחה בעלת מנה חמשים נשאר זכות בעלת מאתים שוה עם זכות בעלת ג' מאות במנה וחצי הנשאר וכל אחת מהן נוטלת שלשה דינרי זהב שהן ע"ה דינרים של כסף שכל דינר זהב הוא כ"ה דינרים של כסף:

היו שם שלש מאות. מנה ראשון משועבד לכולן והשני לבעלת ר' ולבעלת ג' מאות והשלישי לבעלת ג' מאות בלבד:

של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה. וכגון דאמרה לה בעלת ג' מאות לבעלת מנה ולבעלת מאתים דין ודברים אין לי עמכם במנה הילכך מנה הראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים ובמנה השני חולקות בעלת המאתים ובעלת ג' מאות נמצאת בעלת המאתים נוטלת מנה חמשים שחלקה מהמנה הראשון עם בעלת מנה וחמשים מהמנה השני שחלקה עם הבעלת ג' מאות והמנה הג' נוטלת כולו בעלת הג' מאות נמצאת נוטלת ששה דינרי זהב שהן מנה ומחצ' ומסיק בבבלי דמתני' רבי נתן היא ואינה הלכה דאמר רבי אין אני רואה דבריו של רבי נתן בזה אלא חולקות בשוה דהואיל וכל נכסיו אחראין לכתובה כל שלשת המנים משועבדים לבעלת מנה כשאר חברותי' עד שתגבה כל כתובתה הילכך חולקות בשוה:

שהטילו לכיס. זה מנה וזה מאתים וזה ג' מאות ופיחתו או הותירו המעות מחמת עצמן כך הן חולקין לפי הממון אבל אם קנו סחורה ופיחתו או הותירו אין חולקין לפי הממון אלא כולן חולקין בשוה לפי מספרי השותפין כדאמר בגמרא וכן הלכה:

גמ' שמואל אמר שוחדא דדיינא. כמו שודא דדיינא כדמפרש ואזיל לב' שטרות שיצאו על שדה אחת שמכר לב' בני אדם ביום א' הכל לפי ראות עיני הדיינין מחליטין לאיזה מהן שירצו:

אין שם אלא מנה חולקות בשוה. וקשיא לשמואל דאמר שודא דדייני:

לא שוחדא דדיינא את אמרת. בתמיה ותירוצא הוא כלומר הא שמואל לא קאמר אלא היכא דאיכא שודא דדייני שיכולין הדיינים להכריע ולייפות כחו של זה מזה אבל מתני' מיירי במקום שאין להכריע ולייפות כח אחת מהן והילכך חולקות בשוה דהתנא לא בא אלא ללמד דין חלוקתם:

והא תני. בתוספתא והובאה בבבלי י"נ דף קכ"ד:

הבכור נוטל פי שנים. דכיון דמלוה בשטר הוא מוחזק הוא ולא ראוי והבכור נוטל פי שנים:

עוד יצא עליהן. כלומר וכן אם יצא עליהן שט"ח מחוב אביהם דאמרינן לפי מה שנטל כך הוא נותן ולא אמרינן שודא דדייני להכריע ולייפות כחו:

עוד היא לשוחדא דדייני אתאמרת. בתמיה וכי שייך התם שוחדא דדייני דבדין הוא כפי שהוא נוטל כך יהא משלם ושאני דשמואל:

ל"ש. כלומר רבי אבון מפרש למילתיה דשמואל הא דאמרי' שוחדא דדייני לא שנא בין ב' שטרות לב' בני אדם שיצאו על שדה אחת ואין ידוע לאיזה מהן לאיזה שירצו ב"ד מחליטין:

בין שטר אחד. לאדם אחד שיצא על שני שדות ואין ידוע איזו כדלקמן הלכה ה':

שמואל אמר במרשות זו את זו. אמתני' קאי דקתני של מנה נוטלת חמשים ואע"ג שאין מגיע לה אלא שליש של מנה הראשון שהרי במנה השני אין לה חלק בה משום דמתני' מיירי במרשות זא"ז ובשהרשת השלישי' את השניה שנתנה לה כח והרשאה לדון עם הראשונה ואמרה לה השניה לראשונה לא מנה אית לך קח חמשים ולכי וסילקה נפשה מכ"ה זהובים מה שיש לה חלק בהן וכן מחלק השלישית ע"י הרשאתה ונשארו ע"ה זהובים וחולקות כולן ולפיכך נוטלת הראשונה חמשים:

הדא דאת אמר. שחולקין לפי המעות דוקא שהרויחו במעות עצמן כגון שהיתה הסלע חסירה או יתירה והרויחו בה דרך החילוף או הפסידו וטעמא דכל חד וחד מאי דיהיב שקיל:

אבל לשכר ולהפסד. כלומר שלקחו סחורה במעותיהן ונשאו ונתנו בהן וע"י כן פיחתו או הותירו כולן חולקין בשוה:

וקשיא עלה. דזה נתן מאה דינרים וזה עשרה ואת אמר אכין דחולקין ואמאי:

חברייא אמרין. דהיינו טעמא שיכול הוא לומר לו על ידי עשרה דינרים שלי שהשלמתי לסך עלתה הסחורה רבה שלקחנו ע"י זה יותר והשכר מצוי ואלמלא עשרה דינרים שלי לא היית יכול לקנותה:

עד כדון דהוות פרגמטיא זעירא הוות פרגמטיא רובה. מאי כלומר אם נשתתפו במעות הרבה ובלא מעותיו היה יכול לקנות סחורות הרבה מ"ט דקאמרת חולקין:

יכול הוא מימר ליה וכו'. בעל העשרה דינרים יכול הוא לומר בעוד שאתה מוכר פעם אחד יכול אני למכור עשרה פעמים שאני בקי בטיב משא ומתן יותר ממך:

עד כדון במקום קרוב. כשהן נושאין ונותנין ומשתכרין במקום קרוב:

במקום רחוק. שאינו יכול לומר כן אמאי שהרי זה יכול לישא וליתן ולהרויח במעותיו כמה פעמים עד שזה הוא חוזר:

יכול הוא מימר ליה. בעוד שאתה הולך וחוזר משם פעם א' יכול אני לילך ולחזור עשרה פעמים שאני מהיר יות' ממך:

תמן תנינן. ריש פ' שור שנגח ד' וה' זא"ז ישלם להאחרון כו' ר"ש אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל נ' זוז וזה נוטל נ' זוז חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר זהב ומוקמינן התם דס"ל לר"ש כר"ע דאמר הבעלי' והניזק שותפי נינהו בשור המזיק ושניה' מתחייבים בנזקיו האחרונים ולפיכך משלמין כסדר הזה דבנגיחה שניה משלם הניזק הראשון החצי משלו ואינו נוטל אלא חמשים וכן בנגיחה השלישית משלם הניזק שלפניו החצי משלו ושנים הראשונים שהן הבעלי' וניזק הראשון משלמים כל א' רביעי' נזקו שהוא דינר זהב והאחרון לעולם נוטל מנה כפי חצי נזקו המגיע לו:

ר' שמואל בשם ר' זעירא גרסי' וכן הוא התם:

וכן לשכר. אם השביח שור המזיק יש לאחרון חצי השבח ולשלפניו החצי ממנו ולראשוני' רביע לכל אחד:

דר' זעירא פליגא על דרבי אלעזר. דאמר לעיל דבשכר והפסד חולקין השותפין בשוה ולא לפי המעות ור"ז קאמר דחולקין לפי המעות:

ר' מנא אמר קומי ר' יודן. שאני התם דמי לא מודה ר"א שאם התנו ביניהן מתחלה שיהא כל אחד נוטל לפי מעותיו יטלו כפי תנאן שכל תנאי שבממון קיים:

שוורים כמותנים הן. והתם בשוורים נמי כמי שהותנו מתחילה הוא דלא שייך לומר שיחלקו בשוה שהרי לא נשתתפו לדעת והוי כמו שלקח זה בשלו וזה בשלו שחולקין לפי המעות:

חזר. ר' מנא ואמרה להא קומי ר' יוסי:

אמר לי'. ר' יוסי:

בפירוש פליגין. אני שמעתי בפירוש דפליגי ר"א ור"ז בהאי דינא לר"א סתמן אם נשתתפו בסתם חולקין בשוה ולר"ז אפי' בסתם כל אחד נוטלן לפי מעותיו:

מתני' הראשונ' קודמ' לשנייה. אותה שזמן כתובתה מוקדם קודמת לשנייה שזמנה מאוחר וכן כלם:

הראשונה נשבעת לשנייה. אם שניה טוענת השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דשמא לא ישאר לי ממה שאגבה כתובתי ואף שלישית תאמר כן לשנית ורביעית לשלישית אבל רביעית נפרעת שלא בשבועה וכגון שאין שם יורש אחר או ב"ח שישביענה:

אמר בן ננס כו'. בבבלי מפרש פלוגתייהו לחד אוקמתא כגון שנמצאת שדה אחת מאלו השדות שגבו שלש נשים הראשונות שאינה שלו שנודע שגזלה וסוף שיבאו הבעלים ויטלוה וכשבאה הרביעית לגבות כתובתה מן שדה הרביעית באה זאת ואומרת לה למחר יבא הנגזל ויטול שדהו מידי רצוני שתשבעי לי שלא גבית כתובתיך בחיי הבעל ובהא פליגי דת"ק סבר ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הילכך למה תשבע הרביעית ואם יבא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבתה ובן ננס סבר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואם תחזיק זאת שוב לא תוכל זו לחזור עליה ולכך תשבע לה שלא גבתה מנכסי בעלה כלום והלכה כתנא קמא בהא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אבל בדינא דמתני' הלכה כבן ננס דאף האחרונה אינה נפרעת אלא בשבועה:

היו כולם יוצאות ביום אחד. כלומר יוצאות לפנינו ומלמדות שכלם נכתבו ביום אחד:

שעה אחת. בכתובתה:

זכתה. אם השעות מפורשות בתוכן כגון באחת כתוב ביום פלוני בשעה ג' ובשנייה בשעה ד' וכן כולן:

גמ' כדברי בן ננס כו'. גירסת הספר ע"כ מוטעית היא וא"א להעמידה וכבר כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו ובספר המלחמות וז"ל ובירושלמי לא עבר עליו הקולמוס של מגיהי ספרים. ונראה דה"ג לשטר אחד שיצא על שלשה לקוחות כולהן חולקין בשוה וה"פ לדברי בן ננס דקאמר דאף האחרונה אינה נפרעת אלא בשבועה וקסבר האי ש"ס דטעמיה דבן ננס משום שמא יבא ב"ח מוקדם ויטרוף מזו שלפניה ושוב לא תוכל לחזור על האחרונה דס"ל ב"ח מאוחר מה שגבה גבה כדפרישית במתני' ומדאמרינן דב"ח מוקדם טורף מזו שלפניה ולא תוכל לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו מזו שלאחריה ש"מ דס"ל לבן ננס בשטר א' שיצא על שלשה לקוחות כגון שמכר שדותיו לשלשה בני אדם ובא ב"ח שיש לו שיעבוד על שדותיו של המוכר לטרוף אין כל א' יכול לדחות אותו ולומר אני מוקדם והנחתי לך מקום לגבות וכגון שלא נתפרש בשטרו איזו שדה אלא כתב לו שיעבוד סתם על אחת ושתים משדותיו והילכך יכול לטרוף מאיזה מהן שירצה א"נ שעשה לו אפותוקי על שדה של המוקדם והיינו דקאמר כולן חולקין בשוה כלומר שלאחר שטרף מהמוקדם חוזר הלוקח הראשון על שלאחריו וזה על שלאחריו עד שנמצאו כולן חולקין בשוה ומשלמין ביניהן להב"ח וזה דומה ממש לדין משנתינו לבן ננס והילכך האחרונה אינה נפרעת אלא בשבועה מטעמא דאמרן:

אמר ר' עקיבא. אמורא הוא ודוגמתו מצינו הרבה בהאי ש"ס:

לית הדא פליגא על ר' שמואל דאמר לעיל בשני שטרות על שדה אחת שכתב ומסר לראובן וחזר וכתב לשמעון ואין ידוע איזה מהן קודם דאמרינן שודא דדייני לאיזה מהן וכו' וקס"ד דה"ד לשטר א' היוצא על ב' שדות כגוונא דאמרן ששיעבד לראובן אחת משתי שדותיו ואין ידוע איזו דאמרינן שודא דדייני איזו שירצה ב"ד מחליטין לו והילכך מתמה והכא אומר הכין דחולקין ביניהם ואם הדא פליגא על שמואל:

א"ל לא בשני שטרות. כלומר וכי לא קאמר שמואל דיניה בשני שטרות על שדה אחת דילמא בשטר אחד על ב' שדות קאמר בתמיה דשאני ב' שטרות דהתם איכא למיקם עלה דמילתא ואמרינן למי שחשוב עליו ביותר קדם ומסרה לו אפי' אם נכתבו ביום אחד אבל בשער אחד על ב' שדות ליכא למיקם עלה דמילתא ולא אמר שמואל בכי הא שודא דדייני:

ולא שמיע. וחזר ומתמה ולא שמיע לך הא דאמר ר' אבון לעיל הלכה ד' דלא שני ליה לשמואל בין שטר אחד שיצא על שני שדות וכו' וע"כ פליגא הדא אדשמואל:

הנהיג ר' בארנונא. מס המלך ובכסף גולגולת ובאנפרות אנס עכו"ם שלוקח בלא נתינת דמים כעין דאמרינן בהנזקין דף נ"ח הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון כלומר אין בו דין סיקריקון דתנן התם הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע ומחזיק הקרקע בידו אבל אלו שלקחו מהכא מחמת חוב המס ואנפרות אין בהן דין זה אלא מחזירין להבעלים בחנם דהבעלים לא גמרי ומקני להו ואין מכירתן מכירה כלל והיינו דקאמר הנהיג רבי באלו כהדא דבן ננס כלומר שאם לאחר שלקח זה מהאנפרות חזר ומכר שדותיו לב' או ג' בני אדם חוזרין הבעלים וטורפין מכל אחד שירצו כבן ננס דלעיל:

כהדא. לאו אהא דלעיל קאי אלא אמתני' דקאמר כל הקודמת לחבירתה זכתה ומייתי עלה עובדא בכה"ג:

קריבין דרבי יוסי. לקחו שדות מן אילין דבר תפקן שם משפחה אחת והלכו אלו ונשאו להם נשים והכניסו להם שקיעין הן שטרי החלטות להיות שקועין בידן. הערוך. כלומר שעשו ערמה לכתוב שטר שיעבוד מקודם לנשיהן על אותן שדות ובאו ורצו להתגרות עם קרוביו דרבי יוסי להוציא מידן ולומר שיעבודן של נשיהן קדמו:

א"ל רבי מנא. יודע אני בודאי כשמכרתם אלו השדות עדיין לא היתה שום שיעבוד עליהן ומקחן של קרוביו דרבי יוסי קדמו וקיים:

מתני' וכתבה הראשונ' ללוקח. בבבלי מוקי לה כגון שקנו מידה דאי לאו הכי אינה יכולה לסלק נפש' בלשון הזה ופריך התם ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי ומשני כיון שמכר הבעל שדה זו לאיש אחר קודם לזה ולא רצתה האשה לחתום לו ולזה חתמה דאם איתא דנחת רוח עושה לבעלה היתה חותמת לראשון:

פשרה. בצוע לא כולו לזה ולא כולו לזה ולשון פושרין הוא לא חמים ולא קרים:

וכן ב"ח. ושני לקוחות כגון ראובן נושה בשמעון מנה ולו שתי שדות ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בחמשים וכתב ב"ח ללוקח שני דו"ד אין לי עמך ב"ח נוטל מיד הראשון שהרי אינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות שחובו כנגד שניהם ולוקח ראשון מוציא מיד השני וב"ח חוזר ומוציא אף זו מן הראשון ולוקח שני מב"ח וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה:

וכן אשה בעלת חוב. שהיה לה כתובתה על בעלה ומכר ב' שדות לשנים ואין בשניהם אלא כדי כתובתה וכתבה לשני דו"ד אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח הראשון והוא מן השני והשני מן האשה והאשה מן הראשון וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה:

גמ' הדא אמרה. ממתני' דאמרי' דהמאוחר טורף מתחלה אע"פ שיחזור המוקדם עליו ויטרוף ממנו ש"מ מי שלוה משני בני אדם ובא ב"ח השני ואמר לו תתפשר עמי להגבות חובי:

א"ל. ואם אומר לו הלוה ולא סוף שיבא הראשון ויטרוף ממך יכול הוא לומר תתפשר עמי ומה בכך ואם יבא המוקדם לטרוף ממני יטרוף:

פישר מן השני. מילתא באפי נפשה היא כלומר אם נתפשר הלוה עם הב"ח מאותר ונתן לו מעות חזקה כו' כלומר זה בודאי הוא שהראשון חוזר על הלוה וטורף ממנו הקרקע:

פישר מן הראשון. אם נתפשר עם הראשון מהו אם יכול הב"ח מאוחר לחזור על הלוה או דילמא דהוי כמו שקנה קרקע אחר שלוה ממנו דחשבינן לה כאלו הגבה לראשון והדר זבנה מיניה ואין המאוחר טורף ממנו:

פישר פישר. כלומר אם נתפשר עם הראשון אין ב"ח האחרון יכול לחזור ולטרוף ממנו:

ולא כתב דאיקני. בתמיה והלא כתב להשני ששיעבד לו כל הנכסים שיקנה אח"כ ולא יהא אלא כאלו הגבה לראשון וחזר וקנה ממנו מ"מ משועבד הוא להשני:

ומשני לא אתייא אלא ביורש. שלא היה חוב שלו אלא מחמא חוב אביו וכיון דחשבינן כאלו הגבה לראשון והדר זבנה מיניה הוי ליה נכסי דקנו יתמי ולא משתעבדי לב"ח:

רבי חנינא. אמר אפילו בב"ח מיתוקמא וכגון שלא כתב להשני דאיקני או דשווי' ניהלי' אפותיקי להראשון שאמר לו אל יהא לך פירעון אלא מזה ולפיכך אין השני יכול לטרוף מזה שלא נשתעבד לו מעולם:

אתייא כמ"ד לכתובה אבל לא לתניין. מתני' דאמרה דמהנה בכותבת ללוקח דין ודברים אין לי עמך כמ"ד לכתובה היא גובה מן המשועבדים אבל לא לתנאי כתובה והיא כתובת בנין דכרין וכן היא פלוגתא בבבלי ריש פרק אע"פ אם כתובת בנין דכרין נגבית מן המשועבדים ומסיק התם כהאי מ"ד:

ברם כמ"ד בין לכתובה וכו'. דגם לכתובת בנין דכרין טורפין מן המשועבדים הא חזירה כלומר הרי בלאו הכי חוזרת מן הלוקח שכתבה לו דלא מהני מה שסילקה עצמה לגבייהו דבנין דכרין:

סליק פירקא בס"ד