מתני' אלמנה ניזונת מנכסי יתומין. דתנאי כתובה הוא ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי ובזמן הזה דכתובה נגבית מן המטלטלין וכך תנאי כתובה:

ואין חייבין בקבורתה. שהרי הבעל חייב בקבורתה מפני שהוא יורש כתובתה ועכשיו שיורשיה גובין כתובתה מן יורשי הבעל הם חייבין בקבורתה ודוקא אם נשבעה על כתובתה קודם שמתה אבל אם לא נשבעה שעכשיו אין היורשין גובין כתובתה על יורשי הבעל מוטל לקברה:

גמ' מציאתה. של אלמנה שלה אע"פ שניזונת מן היתומים דטעמא דתקינו רבנן מציא' האשה לבעלה משום איבה הוא והכא לא שייך האי טעמא דעל כרחן זנים אותה. וכן אמר בבבלי ריש פירקין:

הותירה מזונות. לשון שאלה הוא אם הותירה מזונות למי הן ופשיט לה מדחזינן גבי אשת איש שמציאתה שלו וה"נ מותר מזונות שלו כדאמרינן בפרק אע"פ והשתא באלמנה שמציאתה שלה כן נמי מותר מזונות שלה:

הותירה בליות. מבגדים שהכניסה לו נמי שלה מק"ו מאשת איש:

הותירה בליות שלה. כדאמרינן התם דמותר בלאו' לאשה לכסו' בהן בימי נדתה אלמנה שמותר מזונות שלה ואע"פ שניזונת משל היורשין מותר בליות שהכניסה היא לכ"ש שהן שלה כדמסיק תמן בא"א צריכה לון לבליות לנדתה ואף הכא באלמנה צריכה היא להתכסות בימי נדתה:

אף היא אינה עושה. הא דקאמר במתני' מעשה ידיה שלהן דוקא בשארי מלאכות אבל אין עושה להן דברים של ייחוד והן דברים של חיבה כדמפרש ואזיל סכה כו' דאין עושה אותן מפני שמקרבין להרגל דבר:

ומוסיפין לה על מזונותיה. כלומר אם היתה רגילה בדברים יתירים מוסיפין לה:

אשת איש אין לה יין. אין פוסקין לה יין כדאמרי' פ' אע"פ גבי המשרה אשתו ע"י שליש אין פוסקין יינות לאשה:

אלמנה יש לה יין. והיינו ברגילה כדאמר בבבלי שם דף ס"ה גבי דביתהו דאביי:

אין שומעין לה. ובבבלי מסקינן הילכתא כרב הונא דאמר יכולה האשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ואפשר דה"ק אפילו למ"ד באשת איש אין שומעין לה אלמנה שאמרה יצאו מעשה ידי למזונותיי שומעין לה שהמזונות לתקנתה נתקנו:

אל תקברוני. מנכסיי שומעין לו ונקבר מן הצדקה:

וכי עלת על דעתך. שיניח ליורשיו נכסים שיהיו מתפרנסין משלו והוא נקבר מן הצדקה בתמיה אלא אין שומעין לו דלאו כל כמיני' שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור וכן מסיק לרב מתנה בבבלי פ' נערה דף מ"ח:

יורשי' היורשין כתובתה חייבין בקבורתה. וה"נ יורשיו יהו חייבין וקשיא לרב:

פתר לה. רב למתני' בשירשו קרקע ולפיכך חייבין בקבורתה והא דאמר רב בשלא הניח אלא מטלטלין והילכך זכו בהן היורשין:

כהדא דתני. קושיא היא דהא תני בתוספתא והבאתי' בריש פירקין דלעיל והכי איתא התם מי שמת והניח נכסים ומטלטלין ויצאה עליו כתובת אשה ובעל חוב כל הקודם בהן זכה והוא נקבר מן הצדקה:

מפני שקדם ותפס. וטעמ' שקדם ותפס הא לאו הכי מוציאין מידן לקבורה וקשי' לרב דהא קתני נמי מטלטלין:

פתר לה. להבריית' דמיירי באומר קברוני מנכסיי:

כהדא. והא אכתי קשי' מן הדא דאמר ר' יוסי בשם רבנן דאפי' לא אמר קברוני מוציאין מידן ואע"פ שקדמו ותפסו ומשני התם בשתפסו קרקע שהחזיקו בקרקע והילכך מוציאין מידן ואפי' לא אמר קברוני והאי ברייתא דלעיל מיירי באומר קברוני והילכך במטלטלי אם לא תפסו מוציאין מהן לקבורה ואם תפסו אין מוציאין מידם והא דרב באומר אל תקברוני והילכך אפי' לא תפסו אין מוציאין אלא נקבר מן הצדקה:

והא דאת אמר כו'. אסוקי מילתא היא הא דאמרינן בשלא אמר קברוני דוקא בשתפס קרקע מוציאין אבל תפסו מטלטלין אין מוציאין היינו דוקא במלוה בעדים אם הב"ח שתפס לא היה אלא מלוה ע"פ אבל אם היה מלוה בשטר אפי' תפס מטלטלין אין מוציאין מידו:

דאמר ר' אבא. אדלעיל קאי דטעמא אם אמר אל תקברוני שומעין לו דאמר ר' אבא עשו דברי שכ"מ כבריא שכתב ונתן דקי"ל דברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמו:

והוא שמת מאותו חולי. דוקא אם מת מאותו חולי שצוה הא הבריא אפי' אח"כ מת לא כדאמרי' בפ' מי שמת דמתנת שכ"מ אם עמד חוזר אבל אם לא הבריא אפי' ניתק מחולי לחולי ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו קיימת כדאמרינן בגיטין פ' מי שאחזו:

ובמסיים. ודוקא באומר דבר מסויים שאמר תנו שדה פ' לפלוני:

אמר תנו חצי וכו' גרסי'. בעיא היא אם סגי בהא דאמר תנו חצי שדה פ' והוי דבר מסויים או עד שיאמר חצייה וכו' כלומר עד שיסיים לו גם חצי:

שרפוני. עשו עלי שריפה או עבדו עלי עבודה פלונית ותנו חצי שדה לפלוני מהו אם אמרינן דהוי כתולה מתנתו בדבר אם יקיימו וה התנאי נותנין ואם לאו אין נותנין או דילמא דכה"ג לא הוי כתולה בדבר דלא שייכא מתנה לפלוני בדבר זה אלא כמצוה שני דברים הוא עשו עלי שרפה וגם תתנו ואע"פ שאין שורפין נותנין ולא איפשיטא:

שכיב מרע שאמר יזונו בנותיי. מנכסיי מהו ומתמה הש"ס בלא כך אין בנותיו ניזונות הא מתנאי כתובה הוא:

לא צריכא דלא וכו'. לא צריכא הא דקא מיבעיא לן אלא מהו שיזונו אף מן המשועבדין משום דקי"ל אין מוציאין למזון האשה והבנות מן המשועבדין ואם אמרינן מכח צוואתו ייפה כחן שיזונו אף מן המשועבדין:

ומהו שיזונו מן המטלטלין. דקי"ל מדינא דגמרא אין הכתובה ולא תנאי כתובה נגבית מן המטלטלין ומהו דנימא שייפה כחן שיזונו אף מהמטלטלין:

לנוי. שם מקום והיה שם ר' יוסי:

אותיותיו. שטרותיו לפלוני דבבריא קי"ל דאין שטרות נקנין אלא בכתיבה ומסירה ובשכ"מ מהו אם אמרינן נמי לענין זה דברי שכ"מ ככתובין ומסורין הן:

אין שכ"מ מזכה אלא בדברים שהן נקנין. בבריא או בשטר או במשיכה לאפוקי אלו שטרות שהן נקנין במשיכה ובשטר דוקא. אבל בבבלי פ' מי שמת דף קנ"א קאמר התם גבי מלוגא דשטרי דבשכ"מ אע"פ שלא ימשך קנה:

כהדא דתני. בתוספתא ומייתי לה בבבלי פ' המוכר את הספינה דף ע"ו:

מתני' בין מן האירוסין. שאין לה מזונות ומוכרת לכתובה:

בין מן הנשואין. שהיא מוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד כלומר שלא בב"ד מומחין ומ"מ צריכה למכור בפני שלשה שיהיו בקיאין בשומת קרקע:

ר"ש אומר מן הנשואין. שהיא מוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד שאי אפשר לה להיות יושב' ומתענה עד שיזדקקו לה ב"ד אבל מן האירוסין שאין מכירתה אלא לכתובה לא תמכור אלא בב"ד ואין הלכה כר"ש:

גמ' מיסבר סבר ר"ש. כלומר לטעמא דר"ש דסבר במזונות הדבר תלוי וכל שיש לה מזונות מוכרת שלא בב"ד והילכך אם פסק עמה לזון מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד:

פסק שלא לזון מן הנשואין גרסי'. וכן בנשואין אם פסק עמה שלא לזון אותה לא תמכור אלא בב"ד דבמזונות הדבר תלוי:

דברי חכמים כלומר ומה טעם לדברי חכמים דלא מחלקין בין מן האירוסין למן הנשואין וקאמר ר' אחא דה"ט מפני שחס על כבוד אלמנתו בין שהיא מן האירוסין בין מן הנשואין ואין אדם רוצה שתתבזה אלמנתו בב"ד. וכן אמר ר' יוחנן ה"ט בבבלי דף צ"ז:

המוחלת כתובתה ליתומים. אע"פ כן היא ניזונת משלהם:

וקשיא. לן עלה אילו אשה שאין לה כתובה שמא יש לה מזונות בתמיה דהא כל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה ומשני ודאי בעלמא אשה שאין לה כתובה אין לה מזונות:

ברם הכא לא דייך וכו' להבריחה ממזונותיה. בתמיה דאין לך משיב רעה תחת טובה מזה והילכך ניזונת משלהן:

ובלבד מן השופי. שתובעת מדעתה ומרצונה:

הא מאונס. אם תבעה כתובה ע"פ אונס לא אבדה מזונות:

כהדא ארמלתא דר"א רמו בה. היורשין עשו ערמה ואמרו לה רבי בא בר כהן רוצה להשיאך ותבעה כתובתה בב"ד ואבדה מזונותיה:

מן דאתידעין מילייא. משנתודע הדבר שע"פ ערמה ותחבולה נעשה הדבר ושאלו לרבי יוסי ואמר שתחזור למזונותיה שהרי לא מדעתה תבעה:

שנים וג' חדשים שלא לתבוע מזונותיה. ובבבלי ריש פירקין קאמר שנים וג' שנים וכדמוקי התם שנים לעניה ושלש לעשירה:

אבדה מזונותיה דאינון תלתי ירחייא. אבדה מזונות של אלו ג' חדשים שעברו משום דאמרינן מדלא תבעה ודאי מחלה ואין לה מזונות אלא משעת התביעה:

בשלא ללות. בשלא לותה למזונות בתוך אותו הזמן אבל אם לותה גובה:

בשאין בידיה משכון. הוא דאיבדה אבל אם תפסה משכון בתוך הזמן גובה אבל לאחר הזמן כבר מדין מחילה נגעו בה ואין תפיסתה כלום:

זו היא שאמרו בתחילה כו'. כלומר דאמרינן דנותנין לה מזון שלשים יום כדמפרש טעמא לקמן והילכך אם לא תבעה שנים וג' חדשים אבדה מזונותיה למפרע:

בסוף שלשים יום. אם נולדה הכחש' ביניהן היורשין אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי מאי ועל מי להביא ראיה וקאמר דאתייא כהא דאמר רבי אבהו בשם ר"י כו':

פשיטא חדש הראשון כו'. כלומר אם יש הכחשה ביניהם הוא אומר נתן והיא אומרת לא נטלתי פשיטא הוא דאמרי' נתן:

חדש האחרון. כלומר חדש שלא בא עדיין ודאי לא נתן דאין הלוה נאמן לומר פרעתי קודם הזמן:

ימים שבנתיים זו היא שאמרו. כלומר על הימים שלמפרע וקרי להו ימים שבנתיים שהן משעה שלוה עד שעת התביעה ובהן שייך שפיר לומר אם נולד הספק והתביעה ביניהן על מי להביא ראיה הא בתחלה כלומר שאומר שנתן לה בתחלה על להבא פשיטא דלא נאמן כדאמרן ועליו להביא ראיה וכן במזונו' האלמנה:

אתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן. מילתא באפי נפשה היא דמפרש טעמא להא דאמרינן בתחלה מוכרין לי"ב חדש ונותנין לל' יום:

וימכרו מזון שלשים יום. ולמה אמרו לי"ב חדש ימכרו כל ל' יום ויתנו לה:

שלא להורע כחה של אשה. שמא בתוך כך יפסידו היתומים הנכסי' או ימכרו לצרכן:

ויתנו לה מזון י"ב חדש. יתנו לה כל המעות של מזון י"ב חדש ביחד:

אם אומר את כן נמצאת חב ליתומים. דשמא תנשא בתוך הזמן ולא יוכלו אח"כ להוציא מידה. ובבבלי מסיק הלכתא מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום:

כהדא דתני. שאם תפסה ממון הרבה אין מוציאין מידה:

מהו מימר לה חוי מה בידך. כלו' אע"פ שאין מוציאין מידה מה שתפסה מהו אם אומרים לה הראינו מה שיש בידך כדי שנחשוב עמך כמה הוצאת למזונותיך:

מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף. כשתגבה כתובתה אפילו מה בידך אמרין לה תהי כלומר תהי תחת ידך ולא אמרינן לה חוי שהרי בלאו הכי צריכה לישבע:

מתני' מכרה כתובת'. מנה ומאתים:

לא תמכור את השאר. התוספ' אלא בב"ד ור"ש קאמר לה דאמר אין מוכרת שלא בב"ד אלא למזונו' וזו מכיון שגבתה מקצתה אין לה מזונות:

וחכ"א מוכרת היא. לכתובה ואפילו לפרקים ואע"פ כן מוכרת היא בנתיים למזונות שאע"פ שגבתה מקצת כתובה לא אבדה מזונותיה:

וגרושה לא תמכור. לכתובה אלא בב"ד דטעמא מאי אמור רבנן אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וגרושה לא איכפת ליה והלכה כחכמים:

גמ' וכותבת. בשטרי המכירה אלו למזונות מכרתי או לכתובה כדמפרש בבבלי דף צ"ו טעמיה דרבי יהודה דעצה טובה קמ"ל כי היכי דלא ליקרו לה רעבתנותא:

ובזו כחה מיופה. כשכותבת סתם כדמפרש ואזיל:

באת מלוה בעדים. מלוה ע"פ שאינו יכול לטרוף מן הלקוחות אומר' למזונות מכרתי כדי שתוכל בעצמה לחזור ולטרוף מהם אם תבא לגבו' כתובתה כדלקמן:

באת מלוה בשטר. ואם בא מלוה בשטר ורוצה לטרוף הדמים מהלקוחות שהרי היא מוכרת לי"ב חדש והלוקח מפרנס אחת לשלשים יום אומרת לכתובה מכרתי ושיעבודה קודם ואינו יכול לטרוף:

ואפילו באת מלוה בעדים כו'. כלומר דפריך על הא דאמרינן דבמלוה בעדים כחה יפה לומר למזונות מכרתי כדי שתחזור לטרוף לשם כתובה ואמאי:

ולא אמרין לה חוי זבניך. הרי שטר מכירתך שמכרת ונהי דאחריות דעלמא לא קבילת עלה דקי"ל אלמנה שמכרה אחריו' על היתומים מ"מ אחריו' דנפשה מי לא קיבלה:

תיפתר שהוקיר המקח. כלומר שמכרה בזול והמקח הוא ביוקר והוי מקח טעות והילכך חוזרת וטורפת אבל בלאו הכי אמרינן אחריות דנפשה קבילת עלה כדמסיק בבבלי דף צ"ז:

כשם שאדם חס כו'. ולרבי יוחנן הא דקאמר במתני' וגרושה לא תמכור אלא בב"ד מוקי לה כר"ש מטעמא דאין לה מזונות ואינה מוכרת אלא לכתובה כדמוקי בבבלי לחד מ"ד:

זו גרושתו. שהיתה קרובתו ובשרו:

הוות מעיקה לי' סגין. היתה מצערתו הרבה:

שיבקה. גירשה שאין זה כבודך להצטער כ"כ עמה:

א"ל. הכתובה רבה עלי ונתן לו ר"א הכתובה וגירשה והלכה וניסת לשומר העיר וירד זה מנכסיו ונעשה סגי נהור והית' מחזרת עמו על הפתחים בכל העיר להנהיגו ופעם א' חזרתו על כל העיר ואין מי שנתן לה כלום ואמר לה אין כאן עוד שכונה אחרת ואפשר שם יתנו לנו ואמרה יש ובשכונה זו דר בעלי שגירשני ואין בי כח ליכנס שם מפני הבושה והתחיל להכותה ולהתקוטט עמה בשביל זה ועבר ר' יוסי הגלילי ושמע קולן שהן מתבזין בשוק ולקחום והביאום לתוך בית אחד משלו והיה מעלה להן מזונות ומפרנסן כל ימי חייהם על שם ומבשרך וגו':

אפי' כן. נשמע קולה ושמעו שאמר' לא טוב היה לה צערה שחוץ לגופה מצערה לתוך גופה כלומר שהיתה קובלת על שהיא מוכנע' ומושפלת להתפרנס מר"י הגלילי שגירש' ויותר נוח הי' לה לסבול הצער והמכות מבעל' זה מלהתפרנס עכשיו ממנו כי גחלי' הוא חותה על ראש':

מתני' או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. דאמרי' לה את אפסדת ושוה מנה במאתים אע"ג דהיא הרויחה לא מצית למימ' אנא ארווחי שהשולח שלוחו לשוק לסחור' ולקח בזול הכל לבעל המעו' והיינו בדבר שאין לו קצבה כגון קרקע שדרכו להמכר באומד זה בפחות וזה ביותר אבל בדבר שיש לו קצבה פלוגתא דרבוותא היא ומסקנא שחולקין השליח והמשלח:

מכרה בטל. שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היה:

גמ' ניחא שוה מנה במאתים. שנתקבלה כתובתה:

או שוה מאתים במנה. אמאי נתקבלה כתובתה והלא לא נתקבלה אלא מנה:

ומשני מכל מקום הרי מפסידה את היתומים במנה. וההפסד עליה דהוה לה שלא תמכור בפחות:

ופריך בשוה מנה במאתים אין סופו לחזור משום מקח טעות. בתמיה והיאך שייך נתקבלה כתובתה:

תיפתר שהוקיר המקח. ועמד עכשיו על מאתים ולא יחזור הלוקח:

ר' אבין אמר הדא מסייעא לר"ל. בלאו הכי לק"מ כדר"ל דאמר אין למקח הוניי' לעולם כלומר למקח קרקעות דאין אונאה לקרקעות:

ור"י אמר אם היה המקח מופלג. שהגיעה האונא' עד כדי דמי שוויי' יש לו אונאה:

מתני' פליגא על ר"י. דקתני התם אין אונאה לקרקעות:

פתר לה בלבד בדבר שאינו מופלג. אין להם אונאה:

פדה הקדש שוה מאתים במנה גרסי':

רבי יוחנן אמר אינו פדוי. משום דהוי מופלג:

מתני'. ברייתא פליגא על ר"י דקתני טלית זה תחת חמור זה של קדשי בדק הבית אע"פ שדמי טלית אינם שוין לדמי החמור יצא לחולין אלמא דפדוי:

וסיפא דברייתא פליגא על ר"ל. דקתני וצריך לעשות דמים שצריך להוסיף דמים עד כדי דמי שוויו וש"מ דאינו פדוי:

כל גרמא אמרה. כל עצמן אומרים והכל מודים בזה שצריך לעשות דמים ואפילו לר"ל עכ"פ מדבריהן צריך לעשות דמים כדתנן בפ' ה' דתמורה אם אמר זו מחוללת על זו לא אמר כלום שאין קרבן תמים מתחלל וצריך לעשות דמים אם אין זו של חולין יפה כשל הקדש מוסיף עליה מעות עד כדי דמי הקדש ולא פליגי אלא אם יצא לחולין דבר תורה ואם מועלין בה:

ר"י אומר מביא קרבן מעילה. דמד"ת לא יצא לחולין הואיל והוי דבר מופלג ולר"ל מן התורה פדוי ואינו מביא קרבן מעילה וצריך לעשות דמים מדבריהן:

מתני' רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים. והיא תחזיר הדינר ליורשים דמה הפסידתן:

עד שתהא שם. באונאה כדי שאלו לא היתה אונאה היה משתייר שדה בת תשעה קבין שהוא שיעור שדה:

ובגינה כבית חצי קב. שהוא שיעור גינה ואין הלכה כרשב"ג:

מכרה לזה במנה ולזה במנה וכו'. בבבלי מוקי לה בקטיני שהיו שדות קטנות ולא היו שדות הללו יחד ואין ראוין לאדם אחד דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח:

גמ' עד כדון. הא דקתני במתני' מכרה לזה במנה וכו' של האחרון מכרו בטל ושל כולן מכרן קיים בשמכרה להן בארבע שטרות שכל אחד ואחד מכירה בפני עצמה היא:

מכרה להן בשטר א' פלוגתא דר"י ור"ל. דפליגי לקמן דלמאן דפוסל כל השטר אפילו למי שהעדים כשרים לו הואיל ובשטר אחד הן ה"נ שלכולן מכרן בטל אפילו של אותן שמכרה להן שוה בשוה הואיל ובשטר אחד הוא:

כאחת. בשטר אחד ולא פירש לכל אחד בפני עצמו:

רבי מנא לא מפרש. מי הוא הפוסל ומי הוא המכשיר אלא כדאמר ר' הונא חד אמר וחרנא אמר:

. ור' אבין מפרש. דרבי יוחנן הוא הפוסל ור"ל הוא המכשיר:

מתני'. דפ"ק דמכות מסייע לר"י דקתני התם אפי' מאה עדים ונמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף על פי שיש כאן שנים כשרים וה"נ אע"פ שכשירין לזה בטלה עדותן מפני שהן פסולין לזה:

יאות אמר רבי אלעזר. שפיר אמר בהא דמדמי הך דינא להא דמתני':

ה"ג מאן דאמר יאות אמר ר' אלעזר נעשית כעדות אחד וכהתרייה אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכן הוא בגיטין ובמכות. כלומר דחשבינן הכא כמו עדות אחת הואיל ובשטר אחד כתבו ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אפילו לזה שהן כשירין לו:

ומ"ד לא א"ר אלעזר יאות. דשאני הכא דנעשית כשתי כתי עדות הואיל והשטר לשני בני אדם הוא ולזה פסולין ולזה כשירין הן אבל התם כולן עדות אחת הן ולפיכך בטלה מקצתה בטלה כולה:

מתני' איגרת ביקורת. הכרזה שעל ידי הכרזה בני אדם מבקרין בה ובהא מודה ת"ק לר"ש בן גמליאל והלכה כת"ק:

גמ' כמה דאת אמר בהדיוט בקרקע עד שליש. הוי אונאה כדאמרינן לעיל עד פלגא דהוא שליש מלבר ובמטלטלין עד שתות הוי אונאה:

ודכוותה בהקדש. מחמרינן עד הכפל בקרקע עד שתות ובמטלטלין עד י"ב הוי אונחה כדלקמן דמחמרינן בהקדש כפליים בהדיוט:

תמן תנינן. פ"ו דערכין שום היתומים ב"ד היורדין לנכסי היתומין למכרן ולהגבות לב"ח שמין את הקרקע ומכריזין ל' יום כל מי שירצה יבא ויקח:

שום הקדש. גיזבר המוכר קרקע של הקדש מכריזין ששים יום:

כדי לייפות כחן של יתומין. שמא בתוך כך יבאו המוסיפין על המקח:

מיכן ואילך. אם ימשך עוד הדבר יותר את מריע כחן שאפשר שמחמת המשך הזמן יחזיר בו מי שעמד על המקח מתחילה:

ואמור אף בהקדש כן. דניחוש נמי שמא יחזיר בו הראשון:

שנייא היא הקדש שאת תופס ראשון ראשון. כלומר אין חשש זה בהקדש דראשון ראשון שפסק שוב אינו יכול לחזור כדתנן בפ"ח דערכין אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים ואחד אומר בעשרים וחזר בו של עשרים ממשכנין מנכסיו עד עשר והראשון משלים עשר שפסק ואין יכול להחזיר שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי:

ויכריזו לעולם. ואם האי חששא ליתא בהקדש א"כ יכריזו יותר מששים שמא יבאו המוסיפין יותר:

דיו להקדש שיהא כפליים בהדיוט. ולא יותר:

מן מה דאת אמר. שההקדש תופס ראשון ראשון שמע מינה שאם ימצאו שומן שאין מחזירין ומחליטין כלומר שאם פסק האחד כפי השומא של הב"ד ובא אח"כ השני ופסק כמו כך אין מחזירין מהראשון ומחליטין לו דכמו שהראשון נתפס והוא אינו יכול להחזיר כן נמי אין מחזירין ממנו:

ומכריזין בבקר ובערב. הא דתנן התם שמכריזין בבקר ובערב טעמא משום שהוא ביציאת פועלים ובהכנסת פועלים כדמפרש בערכין דף כ"א בשעת הוצאת פועלים דאיכא דניחא ליה למיזבן אמר להו לפועלים אזילו וסיירוה ניהליה שילכו ויראו אותה אם היא יפה ובשעת הכנסת פועלים כי היכי דאזיל ושיילינהו שיזכור בעל הבית בערב לילך אצל הפועלים ולשאול אותן:

ואומר. המכריז אומר שדה פלונית בצד מצר פלוני:

ה"ג בשלא מצאו שומן אבל מצאו שומן מחליטין. הא דקתני מכריזין שלשים יום בשלא מצאו מי שפסק כפי השומא שלהן אבל מצאו שומן קודם מחליטין מיד ואין צריכין להכריז:

דו מתניתא שום הדיינים וכו'. כלומר שמביא ראיה מהמתני' דקתני מכרן בטל מפני שפחתו או הותירו אבל אם מצאו כדי שומן מכרן קיים ומחליטין מיד בלא הכרזה:

מה חמית מימר בשלא הוכרזו אנן קיימין. כלומר מנא לך לומר מתני' בשלא הכריזו עסקינן דדייקת מינה שאם מצאו שומן מחליטין בלא הכרזה:

מן דבתרה. וקאמר מן הסיפא שמעינן לה דקתני אא"כ עשו אגרת בקורת ש"מ דרישא בלא הכריזו היא:

עולא בר ישמעאל אמר. כלומר דעולא בר ישמעאל פליג וסבר דאין ב"ד מחליטין בלא הכרזה וכדאמרינן בית דין שמכרו בלא הכרזה טעו בדבר משנה וחוזר והא דדייקת מרישא דאם מכרו שוה בשוה מכרן קיים בשלא הכריזו היינו בדברים שאין מכריזין עליהן כגון בעבדים כדי שלא יברחו כשישמעו שמכריזין עליהן וכן בשטרות ומטלטלין אין מכריזין עליהן שלא יגנבו מהנאספים לראותם כדי ללוקחן אבל בשארי דברים שמכריזין עליהן ולא הכריזו אפילו מצאו כדי שומן מכרן בטל והכי מסיח לה בבבלי דף ק':

לית הדא אמרה. לאו ש"מ ממתני' שהעבד נפדה בשלשה אם בא לפדותו מן ההקדש אין צריך אלא שלשה כשאר מטלטלין כדי שלא לפרסם הדבר וישמע ויברח:

א"ל אין. כן הוא שהעבד נפדה בג':

והתנינן. בפרק ד' דמגילה ובפ"ק דסנהדרין ובקרקעו' אם בא לפדותן מן ההקדש צריך עשרה ואחד מהן כהן לשומן כדיליף התם טעמא ואדם כיוצא בהן אם אמר דמי עלי צריך לפדותו בעשרה:

אדם שכן. אדם דקתני הכא בן חורין הוא אבל עבד נפדה בשלשה:

בעא מיעבד כרבנן. דמתני' דאם לא עשו אגרת בקורת מכרן בטל:

לא כן לימדתנו בשם זקינך. רשב"ג אא"כ עשו איגרת בקורת. אלא אפילו בלא אגרת בקורת מכרן קיים דא"כ מה כח ב"ד יפה. ובבבלי גריס שאמר לו בהדיא א"כ מה כח ב"ד יפה:

הלכה היתומה. שמיאנה כדמפרש בגמרא ולהכי קרי לה יתומה דסתם ממאנת יתומה היא ובנוסחת הבבלי הממאנת:

מתני' והשניה. שניה לעריות שהן מדברי סופרים:

אין להן כתובה. מנה ומאתים ממאנת משום דמעצמה יוצאה שניה קנסוה רבנן מפני שהיא מרגילתו לנשאה שאינה נפסדת כלום בנשואין שהרי אינה נפסלת בהן וולדה כשר איילונית משום דמקח טעות הוא:

ולא פירות. הפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו:

ולא מזונות. כגון אם לותה ואכלה בעודה תחתיו ואח"כ מיאנה אין הבעל חייב לשלם אבל חייב במזונותיה בעודה תחתיו והשניה והאיילונית אין להן מזונות אפילו בעודן תחתיו וכל שכן אם לוו ואכלו שאין הבעל חייב לשלם:

ולא בלאות וכו'. מפורש בפרק ט' דיבמות:

גמ' ניחא שניה איילונית. שאין להן כתובה:

יתומה ויתומה אין לה כתובה. בתמיה:

כך קנסו בו. כדמפרש ליידא מילה לאיזה דבר קנסו אותו שאם קידשה בליטרא של זהב מאבד הוא את הכל כשיוצאה ממנו משום קנס ובממאנת טעמא מפני שרצה לאבד את מעותיו לקדש הקטנה שתוכל למאן בו:

ולא פירות וכו'. כל הסוגיא עד סוף הפרק גרסינן לה ביבמות פ"ט הלכה ד' ושם מפורש היטב וע"ש:

סליק פירקא בס"ד