מתני' הנושא את האש' ופסקה עמו שיזון את בתה. שהיתה לה מאיש אחר:

נישאת. האם לאחר שגירשה הראשון:

לכשתבוא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה:

אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא. אמה דקי"ל בת אצל אמה בין גדולה בין קטנה כל זמן שהאם רוצה והבן עד שש שנים אצל אמו וחייב האב לפרנסו והוא אצל אמו אם האם רוצה:

גמ' במה הוא מתחייב לה. לזון את בתה לא כן כו' וכה"ג פריך לעיל ריש פ' אע"פ:

עשו אותה כתוספת כתובה. דאמרי' בפ' אע"פ דמתחייב משום דרוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תחזור בה וה"נ מש"ה מתחייב הוא עצמו לזון את בתה:

ויתן בסוף. אם לתוספת כתובה מדמית לה יתן בסוף כשיגרשנה או לאחר מותו תהא ניזונית מנכסיו כתוספת כתובה:

כקידושי אשה. שהוא נותן לה מיד:

ויתן משעה ראשונה. כשכנס' יתן לה דמי מזונות כל חמש שנים כמו קידושי אשה שהוא נותן לה הכל ביחד בשעת הקידושין:

ומשני עשו אותה כמקדש את האשה על מנת כו'. שהוא נותן לה דינר בכל חדש כפי שהתנ' עמה וה"נ כיון שהתנאי היה לזון אותה משך חמש שנים לא היה דעתו שיתן לה דמי מזונות מכל החמש שנים מיד:

הראשונים. אחר שנשאה דחזקה דעתו על הראשונים בין שהן ביוקר בין שהן בזול:

היו ביוקר. חמש שנים הראשונים ולא נתן לה מזונות ואח"כ הוזלו:

אם הוא גרים. שהוא עיכב מליתן לה נותן לה עכשיו כשעת היוקר:

ואם היא גרמה נותן בזול. כשער של עכשיו:

היו בזול. חמש שנים הראשונים בין כך ובין כך אינו משלם אלא כשעת הזול דלא יהא אלא גזלן ואין משלם אלא כעין שגזל:

הדא היא. שאמרו לעיל פ"ד הבת לא עולה ולא יורדת במזונות וה"נ אין אומרים בה ידה על העליונ' אם הוקירו ולא שתפסיד אם היו הראשונים ביוקר אלא הכל כפי מה שהיו:

תמן תנינן. פ' נערה:

ותני עלה. בברייתא ומתכסיין בכסותי שהכסות נמי בכלל מזונות:

מעשה ידי הבת של מי. על בת הניזונת מן האחין בעי מעשה ידיה של מי של האחין שהן נותנין לה מזונות או שלה:

הדא אמרה זנה ומעשה ידיה של בעלה. שהרי כשהבעל נותן לה מזונות מעשה ידיה שלו ואפ"ה הן נותנין לה דמי מזונות וה"נ אע"פ שהיא ניזונת מן האחין מעשה ידיה שלה:

זנה ומעשה ידיה של בנו. דהויא נמי כמתחייב לזון בת אשתו:

הוא רוצה שתבא אצלו. לזונה:

הדין עמה. דתנינן לקמן אם ניסת הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות ומשלם לה הכל ולא לפי ברכ' הבית:

חלת כמי שנישאת. ונותן לה דמי מזונות א"נ שנותן לה מזונות כמו שהיתה בריאה:

מתה כמי שנישאת. לשון שאלה הוא מתה אם הוי כמי שנישאת וצריך לשלם ליורשי' וקאמר הש"ס מתה כבר מתה ופטור הוא דודאי לא התחייב עצמו אלא בחייה:

מתני' בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדין כדתנן בפרק ה' דגיטין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין:

והיא ניזונת. אותה הבת:

שהיא כבעלת חוב. שיש לה עליהן שטר מזונות:

כל זמן שאת עמי. ולא אם אמות או תמותי או אגרשך:

גמ' תניי כתובה. מזון האשה והבנות או שארי תנאי כתובה שכתב והתחייב עצמו בשטר:

לחיזוק כתבן. לחיזוק בעלמא ולא לייפות כחן לגבות מן המשועבדים:

וריש לקיש אמר לגבות ממשועבדין כתבן. לפי שהן אינן נגבות ממשועבדין ולפיכך כתבן בשטר לייפות כחן לגבות מהמשועבדים:

מחליף שמועתה. דרבי יוחנן לדריש לקיש ודריש לקיש לדר' יוחנן:

דתנינן תמן. פ' הנזקין:

לא בשטר. כלומר לאו אפי' בשטר קאמר התם דאין נגבין ממשועבדין כדאמרי' התם טעמא מפני שאין להם קצבה שידעו הלקוחות כמה יעלו המזונות ויזהרו להניח להם מקום לגבות וה"נ הכא אפי' בשטר אינן נגבין:

אמר ר' חנני'. כלומר דר"ח פליג דהא קתני במתני' מפני שהיא כב"ח ובמה היא כב"ח לא בשטר שכתב לה אף הכא תנאי כתוב' שכתבו בשטר נגבי' ממשועבדין:

מתה אינה עמו. על המתני' קאי דקתני הפקחין היו כותבין כ"ז שאת עמי ואם מתה או נתגרשה ודאי לאו עמו מיקרי ופטור:

החזירה. להאם אחר שנתגרשה אם חלו עכשיו נמי חיוב מזונות בתה עליו וקאמר דאתייא בפלוגתא דפליגי לעיל סוף הכותב גבי קטן שהשיאו אביו כתיבת' קיימת וכן המגרש את אשתו והחזיר' דתנן שם ע"מ כתובה הראשונ' החזירה ומ"ד התם לכתובה דוקא למנה ומאתים אבל לא לתוספת ולתנאי כתובה הכא נמי גרסינן ואינו חייב לזון בתה:

מ"ד. התם בין לכתובה בין לתנאי' הכא נמי:

ובלבד מן הנשואים הראשונים. על כולה מתני' קאי דהא דמהני בשכתב לה וטעמא משום דהן הן הדברים הנקנים באמירה דוקא בנישואי הראשונים שלו:

ואתייא כהא דאמר ר"ח המשיא כו'. בפ' אע"פ דאמרינן שם דכל אלו דברים בנשואים הראשונים הן נאמרין:

מתני' לזוז מבית בעלי. לצא' מבית בעלי:

ונותנין לה מדור לפי כבודה. וכן כלי תשמיש ועבדים ושפחות כדרך שהיתה משתמשת בהן בחיי בעלה ואם נפל הבית אין היורשין חייבין לבנותו דאת תהא יתבא בביתי תנן ואפי' אם רצתה לבנותו מממונה אין שומעין לה:

גמ' כתיב במתים חפשי. אגדה זו כתובה בפ"ט דכלאים ושם אמתני' קאי דתנן תכריכי המת אין בו משום כלאים דכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ואגב דלקמן נקט לה נמי הכא:

רבי צוה שלשה דברים. בבבלי פרקין קצת הנוסחא נשתנית וכן בשארי דברים הכתובים באגדה זו:

ולא מתניתא היא. בתמיה ולמה הוצרך לצוות אותם:

א"ר דוסא. שלא יאמרו בית הנשיא הוא ומשתעבד לנשיא שלאחריו שהוא ר"ג בנו ולפיכך צוה אל תזוז מביתי:

כהדא דתני וכו'. כלומר דר"א בן יוסי מתרץ שמן הדין אינה דרה בבית חשוב ומשתמשת בכלים חשובים אלא כשם שאם היה בעלה במדינת הים ולא כשם שהוא עמה ולא היה בית הנשיאות ראוי לה מן הדין ולפיכך צוה:

מפני המחלוקת. שאם יספדוהו בעיירות יבאו רבים מהכפרים הסמוכים ולא תשא אותם הארץ ויבאו לידי מחלוקת. ובבבלי קאמר משום יקרא הוא:

יוסף אפרתי יוסה חפני. דקדים ערסייהו לערסיה:

אל תרבו עלי תכריכין. שלא להרבות הרמה:

נקובה לארץ. שיהא הארון נתחב בקרקע כדרך הכוכין שעושין בכותלי המערות שלא יבאו הגשמים וישטפו אותו. א"נ שיהא הארון עצמו נקוב לארץ שאם יכנסו המים יעמדו במקומן ולא ישטפוהו למקום אחר והיינו כדאמר בב"ר מפני המבול:

מילתא אמרה. מפי השמועה היו אומרים שרבי לא היה נקבר אלא בסדין אחד:

דרבי אמר לא כמה וכו'. כלומר לא כמה שאדם נקבר בלבושו הוא עומד בתחיית המתים ולפיכך לא ציווה שילבשוהו כהוגן:

כסות היורדת וכו'. כלומר כמו שיעשה הנס בתחייה ובבנין הגופות כן יעשה בלבושים:

כמו לבוש. כמו שהיה לבוש:

מי שמביא את הדור. מי שהוא מחיה ומביא אותן הוא מלבישן והיינו תתהפך כחומר החות' שהיו כחומר ומהפכן לצורך חותם ולתחיה וכן יעמדו כמו לבוש שהוא מלבישן באותו לבוש עצמו:

אלבשוני בורדיקא. הוא צבע כמראה התכלת וממוצע בין הלובן והשחרות:

אין קמית. אם אני עומד בין הצדיקים איני מתבייש שאין מלבושיי שחורים ואם אני עומד בין הרשעים איני מתבייש להיות כמתגאה עליהם שהרי אינם לבנים. ובבבלי פרק כל היד א"ר ינאי לבניו אל תקברוני לא בכלים לבנים וכו':

חיוורין חפותין. לבנים מגוהצין ונאים א"נ שיש להן אימרא כמו וכחפת חלוקו כלומר שילבשוהו כהוגן וכראוי:

מן רבך. רבי יוחנן:

ומה אנא בהית. וכי. אני בוש במעשיי ולעורר לב התלמידים ליראת השם אמר כן:

אלבשוני דנרסיי. שם בגדיו החשובים ותנו מנעלים ברגליי ומקלי בידי והשכיבוני על צדי כדי שאהיה מוכן להתעורר ולעמוד בביאת המשיח ואז יחיו המתים והכל לחזק שורש האמונה ופנת תחיית המתים:

ציפורייא. אנשי ציפורי ששם מת רבי ואמרו מי שיאמר לנו מת רבי אנו הורגין אותו וכל זה מרוב צערם אמרו:

אדיק. הציץ להם בר קפרא ראשו מכוסה ומעוטף כאבל ובגדיו קרועים:

יצוקים. מצוקי ארץ ומלאכים תפשו בלוחות הברית וגברה ידן של המלאכים ועל רבי רמז לומר כן:

דמך רבי. אם מת:

אתון אמרתון. ולא יצא הדבר מפי:

לגו פפתה. עד שם המקום פפתה שהוא מהלך ג' מילין מצפורי:

ואשרוניה ח"י כנישן. הניחוהו בי"ח קבוצים כי כן דרכם לעשות מעמדות ומושבו' למת ומתאספים שם העם להספד:

ואחתוני'. והורידוהו לבית שערים ששם נקבר רבי ועמד להן השמש ונתארך היום עד שהיה וכו':

שריין מציקין. התחילו לצער עצמן שמא ח"ו חללו שבת:

בר מן קצרה. חוץ מן הכובס בהיה דרכו תמיד לבא לפני רבי ואותו היום' לא בא כדאמר בבבלי פרקין:

כיון דשמע וכו'. הפיל עצמו מגג לארץ מרוב צערו ומת:

ואפי' קצרא. מזומן הוא לחיי עולם הבא:

ומן גוביהן. מן אותן הי"ז שנים עשה י"ג שנים בצער כאב השיניים:

לא מתה. יולדת בא"י לפי שיסוריו היו מגינים על הדור:

ולמה. מאיזה מעשה באו לו היסורין:

חד זמן. היה עובר וראה עגל אחד שמוליכין לשוחטו וצעק וא"ל רבי הצילני:

ובסופה. ובסוף מאיזה מעשה נתרפא ונסתלק הכאב:

חמתון. ראה אותן הורגין קינה א' של עכברין ואמר להם הניחום ורחמיו על כל מעשיו כתיב ובשביל שנתרחם עליהן נתרחמו עליו ג"כ מן השמים:

הוה עינוון סגין. עניו גדול היה ואמר כל מה שאומר לי אדם אעשה חוץ מה שעשו זקני בתירה לזקני שסילקו עצמן מן הנשיאות ומינוהו להילל במקומן כדאמרינן בפ"ו דפסחים:

אין סליק. ואם יעלה רב הונח ר"ג לכאן אני מושיבו למעלה ממני שהוא מיהודה ואני מן בנימין הוא מן הזכרים כלומר שרבי היה ג"כ מיהודה אלא שרב הונא היה מזכרים מיהודה ורבי מנקיבות ומצד אביו מבנימין הי' וחשוב הוא ביחוס ממנו:

נתכרכמו פניו של רבי. שחישב שר' חייא אמר לו שיקיים דיבורו ולנסותו הוא בא:

ארונו הוא. שבא שמת רב הונא:

פוק חמי. צא וראה מי קורא מבחוץ:

וידע דהוא כעיס עלוי. שכוונתו היה שיצא מלפניו על שביישו ורצה לנסותו:

עבד. ר' חייא ונהג עצמו בנזיפה ולא נכנס אצלו שלשים יום כדאמר באלו מגלחין נזיפת הנשיא ל' יום:

כל אינון. שלשים יום יליף רב מיני' דר"ח כל הכללים שבתורה:

בסוף הי"ג שבים דלעיל ושלשים יום אח"כ:

חמי לי. הראני והראהו ונתן אצבעו עליו ונתרפא ואע"ג דהמעשה דלעיל גרמה הרפואה אפשר דהא והא גרמא ליה ומפני כבודו של ר' חייא לא נתרפא עד לאחר ל' יום:

אי לכם. מי יגן עליכם עכשיו:

שרי ר'. התחיל רבי לנהוג כבוד בר"ח שהבין שאליהו בא בדמותו לכבודו:

לבית וועדא. לבית המדרש:

הוה מתני. היה מספרי שבחו של ר"ח לפני ר' ישמעאל בר' יוסי ופעם אחד ראהו בתוך המרחץ ולא נכנע לקום לפני ר' ישמעאל בר"י ולהדרו ובבית המרחץ שעומדים שם לבושי' היה דאיכא מקום הידור:

אהנו. זהו שאתה מספר בשבחו א"ל ומה עשה וסיפר לו ושאל ר' לר"ח מה טעם עשה כן:

ייתי. יבא עלי אם רחצתי עצמי ולא ידעתי ג"כ מרחיצה מחמת טרדות מחשבותיי שבאותו שעה מסתכל הייתי לעיין באגדת ספר תילים:

מן. אותו שעה מסר לו רבי שני תלמידים שיהיו מהלכין עמו שלא יסתכן מחמת טרדת המחשבה:

ר' יסא. התענה פ' תעניות שיזכה לראות ר' חייה רבה ובסוף ראהו ורגזון רעדו ידיו וכהו עיניו:

ואין. תאמר שר' יוסי אדם קטן היה ולא היה כדאי לראותו אינו כן:

חד גדליי. גרדי שבא לפני ר' יוחנן:

חכים את ליה. יכול אתה להכירו:

מן. אם אראהו אכיר אותו והעביר כל תלמידיו לפניו והכיר לר' יסא הרי שאדם גדול היה ואע"פ כן לא היה כדאי לראות את ר"ח מפני גודל מעלתו:

מה. אם היה יגע בתורה יותר ממני:

את הויתא גולה. ללמוד והוא היה גולה ללמד ולהרביץ תורה בישראל:

אין. אם אנו קוברין אותו המוטב והנכון לקבור אותו אצל ר"ח שהוא משלהם מבני בבל:

מאן עליל. מי הוא אשר ימלא לבו לכנוס לשם:

עילה. תואנה ועילה אתה מבקש שאדם זקן אתה ורצונך למות שם ולהיקבר אצל ר"ח:

יבון משיחא בריגלוי. יקשרו משיחה ברגלי:

ואין עניית. אם אתעכב שם הרבה:

אתון גרשון לי. תגררו אותי ע"י החבל לחוץ:

עאל. נכנס ומצא תלת דנין א"נ רנין גרסי'. שלשה שמשבחים אותם:

יהודה בני הוא יהודה בנו של ר' חייא אחריך ואין עוד כלומר שאין עוד אחריך בחסידות ובמעלה וכן לחזקיה בנו וכן ליוסף בן ישראל יוסף הצדיק:

תלה. נשא ר' חגיי פניו ורצה לראות ונאמר לו אמיך אפיך השפל פניך והזהר מלהביט ושמע שאמר ר"ח לרב יהודה בריה נפיש לרב הונא יתיב לי' הנח לרב הונא מקומך שישב ויקבר בכאן ולא קיבל רב הונא עליו שיקבר שם במקומו מרוב ענותנותו:

אמרין. ושמע רבי חגיי שאמרו כמו שלא קיבל עליו זה שיעקור ר' יהודה ממקומו וישב הוא שם כן בשכר זה זרעו לא יפסוק לעולם:

ויצא משם. רבי חגיי שהיה באותו זמן בן שמנים שנה ונכפלו לו שניו על שנתעסק עם רב הונא:

יעקב כל הן דהו מהו מנכי. בכל מקום שהוא נקבר מה הוא מפסיד ומה איכפת ליה ליעקב הצדיק להקבר בא"י:

דברים בגב. יש דבר פנימי ונסתר בזה:

אלא צור. ששם הזול ושם השובע שהן נתונים על חוף הים והכל מצוי שם ברווח אלא להכי קרא דוד א"י ארצות החיים כדרשב"ל ארץ שמתיה חיים תחלה לעתיד:

עליה. משמע בא"י הם חיין:

הפסידו. בתמיה:

מחליד. נוקב לפניהם את הארץ ועושה להן מחילו' תחת הקרקע ובשביל זה לא רצה יעקב להקבר בח"ל שלא לקבל עליו צער גלגול מחילות:

ואפילו כגון ירבעם וחביריו. הא דדרשת קרא נותן נשמה לעם עליה אם לירבעם וחביריו שנקברו בא"י להם נמי מועיל זכות א"י:

מה הין דשאיל להון. כלו' מכל השאלות ששאלו זה לזה והוא השיב להן מקרא זה ואכתי לא ידעינן מה קאמר ומה תשובה זו:

מהו כדון. ומה באמת אנו משיבין על זה וקאמר דזאת היא הכונה כיון שנשרפה א"י נעשה בהן מדת הדין וכבר קיבלו דינם שנשרפו בהיותם קבורים וע"י כן יזכו לתחי' כשאר המתים:

כותים שבה. שהיו דרים בה מאז מה היו עושין:

מטליות מטליות. כלומר זורעין אותה חתיכו' חתיכות כמו מטלניות של ג' על ג' ובעוד שהיו זורעין אותה נשרפת:

יש בידו שתים. כמו שתי מיתות ולפיכך כפל בכתוב:

קבורה. של א"י מכפרת על מיתה של ח"ל ואין בידו אפי' אחת:

ריגלוי דבר נש. הם עריבים עליו ומובלין יתי' למקום שמבקשים שימות שם:

וימת בתוך ביתו. שלא מת שם אלא בביתו והיה צריך להיות שם במקום שנגזר עליו שיפול במלחמה:

איסקריטורי. סופריו ויועציו:

חמא. שלמה מלאך המות מסתכל בהון וחורק בשיניו שכעס על שלא היה יכול למלאות בהן רצונו:

אמר. שלמה מלה ונתנם בחלל באויר העולם ורצונו היה להצילן מידו והלך מלאך המות ולקחום משם שנגזר עליהם שימותו באויר ובא ושחק לנגד שלמה ושאל לו מתחלה היית כועס ועתה שוחק ואמר לו שהקדוש ב"ה ציוה עליהן ליקח אותם מן האויר ואמרתי מי יתן לאלו אל המקום אשר שולחתי לקחת אותם ונתן בלבך לעשות כדי שאוכל לקיים שליחותי והלך שלמה ולקחם משם להטפל בהם. ובבבלי פ' החליל האי עובדא בנוסחא אחרת:

וחריק בשינוי. שלא היה זה מקומן שנגזר עליהם:

ניגלינון לדרומא. לארץ הדרום שהגלות יכפר עליהם שלא ימותו יהלך מלאך המות ולקחם משם:

עולא נחותא. ע"ש שהיה רגיל לילך ולירד מא"י לח"ל קרו לי' נחותא:

הוה אידמיך תמן. בא זמנו למות שם בבבל והתחיל לבכות:

אמרין לי'. מה לך בוכה אנחנו מעלין לך להקבר בא"י ואמר להן ומה הנאה יש לי אם אני מאבד המרגלית נשמה שלי בארץ טמאה אינו דומה הפולטה בחיק אמו היא א"י שהיא כאם מפני קדושתה:

באסייא. שהיא ח"ל ואמר אמרין ציוה להם שיאמרו לבני א"י הא משיח שלכם כלומר שישגיחו על רבם שמת בח"ל ולהעלותו לקברו בא"י ועם כל זה ציוה להם שאפילו בעוד ארונו באסייא שיתנוהו על חוף הים לפי שא"י מיוסדת על הימים וחוף הים בכל מקום יש לו איזה צד שייכות לא"י ומביא ראיה מן המקרא דכתיב על ימים יסדה שהיא א"י ומיוסד' על הימים כדמסיק שבעה ימים הן שהם סובבים לא"י:

והאי ימא דחמץ. למה לא נחשב משום דלאו ים הוא אלא דוקליטיאנוס המלך עשאו מקיבון נהרו':

כמין כברה. סלע עגול ועשוי ככברה. ובבבלי פ' ב"מ אומר העולה להר הכרמל:

שערינהו. חכמים לבארה של מרים שהיא בים טבריא ומכוונת כנגד שער האמצעי של בה"כ ישנה בעיר סרוגנין בא"י:

רבה בר קריא כו'. היו מטיילין ברחוב וראו ארונות שהן באו' מח"ל לח"י:

מה הועילו אילו. שציוו להוליך אותם אחר פטירתם לכאן והיה מכיר לאלו שהיה בידם לעלו' בחייהם ולא עלו ולפיכך אמר קורא אני עליהן נחלתי וגו':

כיון שמגיעין לארץ הן נוטלין גוש עפר מן הארץ ומניחין על ארונן ומיכפר עליהן על מיתת ח"ל כדכתיב וכפר אדמתו של א"י על עמו:

מתני' אם את אצלינו יש לך מזונות. שברכת הבית מרובה כשיש הרבה בני אדם עוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף:

ואם אין את אצלינו אין לך מזונו'. כי אם לפי ברכת הבית:

גמ' משום שם רע. שלא יצא עליהן שם רע כשיהו בבית אחד:

מתני' כל זמן שהיא בבית אביה. והיורשים נתנו לה מזונותיה שם:

גובה כתובתה. כשתרצה:

שתעשה טובה. מנכסי יתומים נותנת לחם ומלח לשכנותיה כדי כתובתה:

וחכמים אומרים. לא הוזכרו כ"ה שנה להפסידה כתובתה בשביל הטובה שתעשה מנכסי היתומים אלא לענין המחיל' הוזכרו דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלה הילכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה מפני שמכבדין אותה היא בושה לתבוע כתובתה אבל בבית אביה מששתקה כ"ה שנים מחילה היא:

מזכירין. כלו' צריכין למחות על כתובתה בתוך כ"ה שנים והלכה כחכמים:

גמ' בטובה שעשו לה שנשלטה נכסיה כחיי בעלה. כלומר הא דקתני שתעשה טובה היינו כפי הטובה שעשו לה נשלטת בנכסים כמו בחיי בעלה והיתה נושאת ונותנת לכל מי שתרצה ויש בטובה זו עד כ"ה שנים כנגד כתובתה:

מחלה כתובתה. כלומר כנגד הטובה מחלה כתובתה ולדברי חכמים לאו בטובה תליא מילתא אלא במחילה לחוד ודוקא בבית אביה כדפרישית במתני'. א"נ האי עד כ"ה שנים מחלה כתובתה אדברי חכמים קאי דאמרי במחילה תליא מילתא וכל זמן שהיא בבית אביה:

לא מסתברא. הא דקאמרי חכמים דבכ"ה שנים מוחלת כתובתה. אם דוקא באשה שאין לה שטר כתובה אלא מתקנת חכמים היא גובה אבל אם יש לה שטר כתובה תהא גובה לעולם דאמרינן אלו מחלתה היתה מוסרת להן שטר הכתובה:

א"ל דרובה אתא מימר לך. לא היא אלא רבותא קאמרינן אפי' אשה שיש לה שטר כתובה שייך בה שפיר מחילה בכ"ה שנים:

מילתא דר' אלעזר אמרה. כלומר ממילתא דר' אלעזר שמעינן נמי דאפילו יש לה שטר כתובה נמי מחלה דאמר רבי אלעזר בעל חוב גובה לעולם דלא שייך ביה מחילה ולא אמר אלא בעל חוב אבל וכו' כלומר וב"ח ע"כ בדנקיט שטרא בידי' דאי לאו הכי במאי גובה ואפ"ה קאמר אבל אשה אינה גובה אלא עד כ"ה שנה ש"מ אפי' בשיש לה שטר כתובה מיירי:

אני אומר מפני מזונותיה. שזנין אותה והיא בושה מהן לא תבעה:

ר' יוסי בר בון. פליג דסוף דבר עד שתתבע אפי' כן הזכירה וכו' כלומר דהא לא היתה צריכה לתבוע מהן דבהזכרה לחוד סגי כדתנן בסיפא מזכירין כתובתה ואפי' יש לה מזונות היה לה להזכיר אם לא רצתה לתבוע אלא לעולם אמרינן מחלה כתובתה:

עד כ"ה שנה דרובא אתא מימר לך. כלו' דמדייק הא דקתני עד כ"ה שנה ולא קאמר מזכירין בתוך כ"ה שנה אלא רבותא קמ"ל אפי' עשתה וכו' נותנין לה עוד כ"ה שנה מיום התביעה ולהכי קתני עד כ"ה שנה:

לא שנו אלא כתובת מנה ומאתים. הוא דמחלה אם לא תבעה עד כ"ה שנה אבל התוספת יש לה דלאו ככתובה היא:

אפי' כתובתה של אלף דינר אינה גובה. דתוספת כתובה ככתובה:

ואתייא דר' יוסי כר' יוחנן. דס"ל בכל הדינים תוספת כתובה ככתובה דמקולי כתובה שנו:

דתנינן תמן. כלומר וכן הא דשנינו בפ"ג דפאה הכותב נכסיו שכ"מ שכתב נכסיו לבניו וכתב לאשתו בין הבנים קרקע כל שהוא ושמעה איהי ושתקה איבדה כתובתה ופליגי התם רב ושמואל דרב אמר במזכה על ידיה לבנים והיא שתקה ולפיכך איבדה:

ושמואל אמר. אפי' במחלק לפני' ושתקה כדמפרש ר' יוסי ב"ח טעמא דמקולי כתובה שנו כאן:

טעמא. לטעמיה דר' יוסי ב"ח דאמר משום מקולי כתובה הוא לא שנא כתובת מנה ומאתים ול"ש התוספת הכל איבדה דמקולי כתובה שנו והיינו נמי כהאי פלוגתא דלעיל:

סליק פירקא בס"ד