מתני' אף על פי. אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף. ולא אמרי' שאינו רשאי כדי שלא לבייש את מי שאין לו:

גובה את הכל. מנה או מאתים ותוספת:

שלא כתב לה. תוספ' מדעתו אלא על מנת לכונסה:

גמ' במה הוא מתחייב לה. הא דתני במתני' גובה את הכל באיזה דבר הוא מתחייב לה התוספ' שתוכל לגבות וקס"ד דלא נתחייב לה בקנין אלא בדברים בעלמא. וה"ג לא כן ר"י ור"ל תריהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו. וכן הוא בפ' הנושא והכא לא נתחייב בתוספ' ואמאי חייב ליתן ואפילו כתב לה אינו כלום דהוי כנותן שט"ח לחבירו בחזקת שהוא חייב ונמצא שאינו חייב:

ומשני רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני. לפעמים הוא מוסיף לה מפני כבוד אביה ומשפחתה ורוצה הוא ליתן לה כמה וכמה שתתחתן עמו ובההיא הנאה גמר ומקני לה:

עד כדון. עד כאן שייך האי טעמא בשפסק לה התוספת מן האירוסין קודם שנשאה וכלומר בשעת אירוסין:

פסק מן הנשואין. מאי איכא למימר אם פסק לה אחר שנשאה במה הוא מתחייב עכשיו דכבר נעשה חתנו של פלוני:

ומשני רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב. לו ומחמת חיבת הביאה גמר ומקני לה:

עד כדון כשבעל. ושייך האי טעמא:

לא בעל. עדיין והוסיף לה במה מתחייב ומתני' קתני מן הנשואין סתם גובה את הכל ואפי' לא בעל:

רוצה הוא ליתן כמה על קנינו שהוסיף. כלומר דבאמת מיירי שהוסיף לה בקנין ונתחייב לה בזה:

פסק מן האירוסין וכו'. כלומר כחוזר על הקושיא הוא והניחא דמשכחת לה בשפסק מן האירוסין אי נמי כשהוסיף לה בקנין כדשנית אלא אם פסק מן הנשואין ולקרות חתנו כו' אין כאן וכן תשמיש אין בו ואשלא בעל קאי וכן אם קנין לא הוסיף במה הוא מתחייב והיינו דעיקר הקושיא דמתני' סתמא קתני אם רצה להוסיף דמשמע אפילו בלא קנין:

ומשני מיכאן. כלומר אפילו לאחר מכאן והיינו לאחר נשואין איכא טעמא דרוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תחזור בה:

ויכולה היא. בתמיה לא כן תני ביבמות פרק י"ד האיש אינו מוציא אלא לרצונו אבל לא לרצונה:

מעיקא היא ליה. אע"פ שאין הדבר תלוי ברצונה שתחזור בה ממנו מ"מ היא מצערת לו הרבה עד שיתרצה הוא ומשבק לה בגט ולפיכך הוא רוצה להתחייב בכמה ולהוסיף לה כדי שלא תחזור בה:

כשם שהבעל פוסק. יותר על כתובתה ומתחייב בזה:

כך האב פוסק. ומתחייב:

אלא שהבעל מזכה בכתב. אם הוסיף לה צריך לכתבה:

והאב אינו מזכה אלא בדברים. כלומר אינו צריך לזכות בכתב אלא אפילו בדברים בעלמא סגי:

ובלבד דברים שהן נקנין באמירה. דוקא פסיקה בשעת השידוכין שאז נקנין באמירה כדמפרש ואזיל:

היך עבידא. כהאי דאמר גידול בשם רב כמה אתה נותן וכו' מימרא דרב גידל בבבלי פרק הנושא דף ק"ב והן הן הדברים הנקנין באמירה כלומר שלא ניתן לכתוב:

אשכת גידול רביתא ואמר זעירתא. בתמיה מצינו גידול הגדול ואמר דבר קטן א"נ מצא גידול דבר גדול שהיה לו לומר דבר היותר חידוש ולא אמר אלא דבר קטן שאין בו חידוש דפשיטא היא ולא צריך לטעמא שהן דברים הנקנין באמירה אלא דטעמא דמכיון שקידשה זכתה הבת בין הבנות ובאותה שוה פרוטה שנקנית היא לו נקנין לו גם המטלטלין שפסק אביה ליתן:

אלא כיני. כך היה צריך לגידול להשמיענו כמה אתה נותן כו' כיון שקידשה זכתה הבת בין הבנות והבן בין הבנים כלומר שגם הבן קנה מה שפסק לו אביו דאע"ג דלא שייכא ביה האי טעמא שיהיו נקנין לו פיסוק הדמים והמטלטלין עם קידושיה שהרי הוא לא נקנה לה ולא מקבל ממנה אלא היא נקנית ואפ"ה זכה משום דדברים הנקנין באמירה הן וכך היה לו לגידול לומר:

והדא היא זעירתא. בתמיה וכי זה לאו דבר חידוש הוא אפי' אצל הבת דעל כרחך לאו טעמא הוא מפני שנקנין לו המטלטלין עם האשה:

לא נמצא קונה אשה במטלטלין בשוה פרוטה. כלומר דאי לטעמא דידך לא נמצאת אומר דקונה אשה עם המטלטלין באותה שוה פרוטה שקידשה והא אנן קי"ל דאין אדם קונה שתי נשים בשוה פרוטה כדתנן בפ"ב דקידושין המקדש שתי נשים בש"פ אינן מקודשות:

ומה בין אין אדם. בתמיה וכי אין אדם כו' כלומר וכי תימא דמה בין אדם קונה קרקע וכמה מטלטלין בשוה פרוטה דהא קי"ל נכסים שאין להן אחריו' נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכן נימא נמי דקונה מטלטלין עם האשה בשוה פרוטה:

שכן. לא אם אמרת בקרקע ומטלטלין התם היינו טעמא דבפרוטה אחת יכול לקנות כמה קרקעות ביחד ומש"ה נמי ניקנין המטלטלין עם הקרקעות בש"פ:

ואין אדם קונה שתי נשים בש"פ. תאמר במטלטלין עם האשה שהרי אין אדם קונה שתי נשים בש"פ ולא מצית לדמות אשה לקרקע וא"כ אפילו מטלטלין הוי אמינא דלא ליקנו בהדה אי לאו דאשמעינן גידול דזכתה ומטעמא שהן הדברים הנקנין באמירה ולאו מילתא זעירתא היא דקמ"ל גידול:

כמה אתה נותן וכו' ובלבד מן הנשואין הראשונים. דוקא בנישואין הראשונים של הבן והבת דמרוב שמחתו של האב בנשואין הראשונים גמר ומקני באמירה:

ואתייא כהאי דאמר רבי חנניא המשיא את בנו בבית זכה בנו בבית. שתקנת חכמים הוא מפני כבוד החתן שיהא לו מדור לדור בו ובלבד מן הנישואין ראשונים שלו:

ופליג. לשון שאילה הוא אם רבי הושעיה פליג על הא דאמרו זכה בבית וקאמר רבי ירמיה בשם רבי אבהו תיפתר הא דרבי הושעיה שהיה אוצרו של אביו נתון שם בבית דכיון דמשתמש האב בבית לא הוציאו מחזקתו והילכך קאמר לא זכה בבית אבל היכא דלא משתמש האב שם אפי' ר' הושעיה מודה דזכה בבית:

לא כן צריכה אפילו שאולין מן השוק. לא צריך להשמיענו דאם היה אוצר שלו בתוכו דלא קנה הבית דמידי דקבוע הוא ופשיטא דלא הקנה לו הבית אלא כן צריכה להשמיענו דאפילו היו לו בבית דברים שהן שאולין לו מן השוק נמי לא קנה הבית הואיל ומשתמש בו האב:

אם אמר לו לשאילה. אם אמר האב בפירוש שאינו אלא כשואל לו הבית לפי שעה להשיא בתוכו וכן המטלטלין שבתוכו לשאילה לא זכה בהן:

עיקרא לית לה תימליוסים. עיקרו של דבר אין לו שורש ויסוד כדאמרינן בבבלי פרק מי שמת דף קמ"ד דהאי הילכתא המשיא את בנו בבית זכה בבית הוא מתלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא:

ורבנין בנין וסלקון עלה. ורבנין בונין ועולין עליה כלומר דשקלי וטרי בה עוד בתמיה. תימליוסים. הוא שורש ויסוד הדבר ודוגמתו בסוטה ריש פ"ו:

את אמר. כמו אמר מר האב פוסק ע"י בתו ובעי הש"ס אפילו בוגרת מי נימא דוקא בתו נערה דקמטי הנאה לידיה דכסף קידושיה שלו אבל בוגרת לא או דילמא לא שנא:

נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דקתני האב וכו' ולא אשה על ידי בתה. אשה שפסקה לבתה לא קנתה ולא אח על ידי אחותו:

שנייא היא אחותו וכו'. כלומר כמו דבאחותו אין חילוק בין שהיא נערה או בוגרת דאין כאן סברא לחלק ובשתיהם לאו כלום הוא:

וכא. והכא נמי גבי אב דפוסק אין חילוק בין שהיא נערה או בוגרת ובשתיהם פוסק הוא:

רבי בא קרטיגנא בעא אפילו אחר. אם אמרינן דאפילו אחר שאמר לו תן בתך לפלוני ואני אתן כך וכך לנדוניא אם קנו הדברים וצריך ליתן או אב דוקא:

אמרין אפילו בוגרת אחר. מאי כלומר כל זה הוא מן הבעיא דהרי אמרו אפילו בבתו בוגרת קנתה ואע"ג דלא מטי הנאה לידיה והוי כאחר או דילמא דוקא אב דדעתו קרובה היא וגמר ומקני לה באמירה אבל אחר לא:

נישמעינה מן הדא כו'. וקתני לא אח ע"י אחותו וכ"ש אחר גרסינן:

אף למדת הדין כן. כמו דבפסיקת אחר לנדוניא לאו כלום הוא וכן הדין לענין ממון כדמפרש ואזיל:

תן בתך לפלוני וכו'. והא לאו פסיקת נדוניא היא שהרי אמר ליתן לאב עצמו וענין ממון הוא וכן אם אמר קח שדה פלוני ואני נותן לך כך וכך והלך זה ולקח השדה אינו חייב ליתן לו כלום דלאו דברים הנקנין באמירה הן:

כיני מתניתא. על ראב"ע דמתני' קאי דקאמר שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה לאו דוקא לכונסה קאמר אלא בשביל חיבת לילה הראשון שבעל דחיבת ביאה הוא דקונה ולא חיבת חופה:

בעל. כלומר הואיל דאמרינן חיבת ביאה הוא דקונה לה לפיכך אם בעל וגירשה והחזירה וק"ל בסוף הכותב המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה הוא מחזירה וגובה את הכל אפילו התוספת שעדיין חיבת לילה הראשון קיימת וכן אם בעל ומת ונפלה לפני יבם גובה את הכל:

אמר רבי ינאי. גרסינן:

צא וקרא. פוק קרי קרייך לברא דאין לנו הכרע דהלכה כר"א בן עזריה שהרי רבי יונה אמר בשם ר"ז בשם רבי יונתן הלכה ורבי יוסה אמר בשם רבי יונתן דאין הלכה ואין אנו יודעין לכוין השמועה של רבי יונתן ואת אמר דהלכה כראב"ע:

א"ר יוסי סימן היה לן. כלומר דרבי יוסי פליג על רבי ינאי דודאי העיקר כמי שאמר בשם רבי יונתן דהלכה כר"א בן עזריה והרי יש לנו הכרע דכך הוא דסימן היה לן דחזקיה ור' יונתן שניהן אמרו דבר אחד דאזלינן בתר אומדן דעתא כדלקמן:

דתני. בתוספתא הובאה בבלי יש נוחלין דף קל"ב:

מתנתו קיימת. משום דלא פירש בהדיא שבשביל ששמע שמת בנו הוא נותן לו:

אין מתנתו קיימת. דאזלינן בתר אומדן דעתיה שאלו היה יודע שבנו קיים הוא לא היה כותבן לאחרים נראה דגרסי' כאן אמר רבי יונתן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא:

ומר רבי יעקב בר אחא הלכה כר"א ב"ע. השתא מסיק לה דודאי רבי יונתן נמי הלכה קאמר שהרי לעיל אמר רבי יעקב בר אחא בשם חזקיה דהלכה כמותו והיא דר"א ב"ע והיא דר"ש בן מנסיא כלומר דחד טעמא אית להו דאזלינן בתר אומדן דעתא שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה:

ומר רבי ינאי וכו'. כלומר והיאך אמר רבי ינאי עכשיו שאמרו לו לר"ח צא וקרא שמועתך מטעמא דאמר רבי יוסה בר זעירא בשם רבי יונתן דאין הלכה כר"א בן עזריה והרי סימן היה לן דחזקיה ורבי יונתן אמרו דבר אחד ואם ר' יונתן אמר הלכה כרבי שמעון בן מנסיא בודאי נמי דהלכה כרבי אלעזר בן עזריה קאמר וא"כ ע"כ מילתיה דרבי יונה בשם רבי יונתן הוא העיקר והלכה כר"א ב"ע וכן נפק עובדא שהורו הלכה למעשה כר"א ב"ע וכן מסיק בבבלי:

מתני' והיא כותבת לו התקבלתי. אף על פי שלא נתקבלה מוחלת וכותבת שנתקבלה. כל הפותח וכו'. והלכה כרבי מאיר בגזירותיו:

גמ' מיסבר סבר רבי יהודה. קא סלקא דעתי' דרבי יהודה דוקא קאמר והיא כותבת התקבלתי מנה או חמשים אבל בפחות מכאן לא דקסבר רבי יהודה אין פוחתין לבתולה ממנה ואם כן הוא קשיא ויכתוב כן משעה ראשונה למה הוא לו לכתוב בתחילה שטר של מאתים והיא פוחתת לו מנה יכתוב לה מנה משעה ראשונה ולאלמנה חמשים:

אלא בפוחת והולך. כלומר לאו דוקא נקט מנה וחמשים זוז אלא כמה שתרצה תפחות והילכך כותב לה מתחילה מאתים או מנה כדיניה והיא מוחלת אח"כ לפי רצונה:

ויכתוב שנתקבלתי ממך כך וכך. אי לאו דוקא מאה ונ' זוז קאמר אמאי נקט בלישניה הכי הוי ליה למימר והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך:

אשכח. בברייתא דבר קפרא באמת כן לרבי יודא שכותבת התקבלתי ממך כך וכך:

לא אמר רבי יודא. במתני' דמוחלת מכתובתה אלא בסוף שכבר זכתה בכתובה ובידה למחול:

אף רבי יהודה מודה. שאינה מוחלת שעדיין לא זכתה בכתובה והוי כתנאי ותנאה בטל ופליגי חברייא ור"ז בפירוש תחילה וסוף:

אין הוא בתחילה. איזה נקרא תחילה ואיזה נקרא סוף:

עד שלא בעל. הוי תחילה ומשבעל הוי סוף:

עד שלא כנס ומשכנס. דמשכנסה הוי סוף וכבר זכתה בכתובתה ואפילו לא בעל ומוחלת:

לא בעל וגירשה והחזירה היא בתחילה היא בסוף. כלומר אע"פ שלא כנס עדיין בכניסה שניה היינו בתחילה והיינו בסוף דזו נקראת נמי סוף הואיל וכבר כנסה בפעם הראשון ומהו דתימא לא סמכה דעתה השתא כיון דעדיין לא כנסה והוי כמו בתחילה וכתנאה הויא ובטל דהא מודי רבי יודא שאין יכול להתנות קמ"ל דהמגרש אשתו והחזירה על מנת כתובה ראשונה מחזירה וכזכתה בכתובתה דמיא והילכך מוחלת:

ואי זו היא אשה. איידי דאיירי בפלוגתא דר"מ ור"י בכתובה נקט נמי להא דפליגי איזו נקראת פילגש:

ותנאי כתובה. מזונות ובנין דכרין כדחשיב בפרקין דלעיל:

זו דברי ר"מ ור"י. במתני' דפליגי אם יכול להתנות על הכתובה:

ומלמדתו תורה. כדי שיהא לו פנאי ללמוד תורה בלי טרדת מזונות ופרנסה:

וכיון שבאו שני רעבון וכו'. ולא הספיקו לה שראתה אחר שחלקו הנכסים ביניהן שנתמעט כ"כ מחלקה:

היא נאמנת עלי יותר מן הכל. כלומר היא בעצמה תאמר מהתנאי אשר היה בינינו:

בודאי כך התניתי עמו. ואמרו לה החכמים אין אחר קנין כלום וכן הוא בתוספתא כלומר אין אחר התנאי בקנין כלום:

מתני' נותנין לבתול'. זמן להכניסה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה:

לפרנס עצמה. בתכשיטין:

י"ב חודש. כדיליף בבבלי דכתיב תשב הנערה אתנו ימים ומאי ימים שנה כדכתיב ימים תהיה גאולתו. ולאלמנה שלשים יום. שאינה טורחת כ"כ בתכשיטיה שכבר יש בידה:

הגיע הזמן ולא נישאו. כגון שהבעלים מעכבין ואיידי דתני רישא בדידהו תני נמי סיפא בדידהו:

ואוכלות בתרומה. אם כהן הוא. והיא ישראלית שמשעה שקידשה אוכלת בתרומה מן התורה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי קנין כספו הוא אלא דחכמים גזרו על הארוסה שלא תאכל בתרומה כל זמן שהיא בבית אביה גזירה שמא תשקה כוס של תרומה לאחיה ולאחיותיה וכשהגיע הזמן ולא נשאת אוכלת משלו ואינה אוכלת בבית אביה אלא בעלה מיחד לה מקום ומאכילה שם ותו ליכא למיגזר:

נותנין לה הכל תרומה. אם ירצה וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין:

מחצה חולין. לאכול בימי טומאתה והלכה כר"ע:

גמ' הבגר בשעה י"ב חודש. בתוספתא גריס הבוגרת בתביעה י"ב חודש והוא הנכון כלומר אם תבעה אחר שבגרה נותנין לה י"ב חודש מיום הבגר ולפי גירסת הספר יש לפרש נמי הכי הבגר בשעה שאם בגרה חדש אחד או יותר ונתקדשה אין נותנין לה אלא לתשלום י"ב חדש משעה שבגרה. ודוקא שלא עברו עליה עדיין זמן הרבה מימי בגרותה ולאפוקי אם עברו עליה י"ב חודש בבגרות ונתקדש שאין נותנין לה אלא שלשים יום כדמסיק לקמן:

תני תמן. בברייתא ונותנין לה קידושין ולאלמנה שלשים יום וקס"ד דה"ק לאחר זמן י"ב חדש נותנין לה עוד זמן ל' יום לקידושין וכן לאלמנה נותנין ל' יום:

תנינן נותנין לבתולה י"ב חדש. ותו לא:

ואת אמר אכין. בתמיה:

ר' אבין בשם ר' הילא. ה"ק לאחר בוגרה שנים עשר חודש. אם כבר עברו לאחר בגרות י"ב חדש קודם שנתקדשה אז נותנין לה ל' יום עד שעת הקידושין כמו לאלמנה:

עשתה שנים עשר חדש לפני הראשון. ונתאלמנה ממנו מן האירוסין ונתקדשה לשני ואח"כ בא השני ואמר לה לא כבר הימתנת י"ב חדש והיה לך זמן להכין כל צרכיך ואין לך עוד זמן יותר:

יכולה היא לומר חיבתו עלי מן הראשון. גרסינן וכן היא גירסת הרא"ש ז"ל ושם גריס עשתה ששה חדשים בפני הראשון כו' יכולה היא שתאמר תיבתו יותר עלי מן הראשון וצריכה אני עוד לפרנס ולתקן תכשיטין ביותר ונותנין לה עוד זמן י"ב חדש:

והוא בעא מיסב. הוא רוצה לישא ולא להמתין י"ב חדש:

יכולה היא לומר חיבתו עלי מן הבחור. וצריכה אני להתקשט ולהכין עצמי ונותנין לה זמן י"ב חדש:

הוא בחור וכו' יכול הוא מימר חיבת' עלי יותר מבתולה. ונותנין לו זמן י"ב חדש הואיל והוא בחור:

ורוצה להגדיל. רוצה היא להמתין עד שתגדיל שומעין לה:

ה"ג הגיעו זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה מתו בעליהן אוכלות משלו ואינם אוכלות בתרומה. אם מתו בעליהן ונפלו לפני היבם דהיבם אינו מאכיל בתרומה כדתנן במתני' דלקמן:

והוא ששלם הזמן ברביעי. שהוא זמן נישואי בתולה ואינו מעוכב עוד מלישא והילכך אוכלת משלו:

ששלם הזמן בשלישי ובחמישי. לשון שאלה היא אם שלם הזמן בג' או בה' מאי אם אוכלת משלו:

נעשה כמי שחבשוהו סופרים. כלומר שמעוכב מתקנת חכמים הוא ומחובש מלישא עד רביעי ולפיכך אין מעלה לה מזונות כדאמרי' בבבלי ריש מכילתין:

אם היתה עיכובה מחמתו. מלישא שאירעו אונס ניזונת משלו:

שהתרומה מצויה בכל מקום. ובזול ונותנין לה כפי השיעור שאם באת למכור התרומה וליקח בדמיה חולין לימי טומאתה שלא תפחות מדמי החולין שהן יותר ביוקר מדמי התרומה:

שהנשי' מצויות לטמא טהרות. לפי שהזיבה והנידה רגילים בהן ולפיכך נותנין לה מחצה חולין לימי טומאתה:

כל מקום שהזכיר. לתת תרומה נותנין לה כפליי' בחולין:

מתני' היבם אינו מאכיל בתרומה. בעודה שומרת יבם דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי קנין דאחיו היא:

עשתה ששה חדשים בפני הבעל. מהנך שנים עשר חדש הקבועים לה משתבע' הבעל:

ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום א' בפני היבם. אע"ג דרוב' בפני הבעל סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו והה"ד אם נמי נתחייב בחייו לא אכלה משמת דקנין כספו פקע אלא דאי כולם בפני הבעל הוה אכלה מיהת בחייו:

זו משנה ראשונה דמשהגיע הזמן אוכלת בתרומה:

אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לתופה. מפרש טעמא בגמרא:

גמ' תני תמן. בתוספתא והובאה בבבלי יבמות דף מ"א:

כל שלשה חדשים. שהיא מעוכבת מלהנשא מחמת בעלה:

ניזונת משל בעלה. אבל מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה דהרי אינה מעוכבת מחמת בעלה ואינה דומה לשאר אלמנה דהתם כל זמן שלא נשאת לאחר ואומרת מחמת פלוני בעלי שכבודו גדול עלי יש לה מזונות אבל הך אגידה ביבם ולא משל יבם עד שיכנוס אותה:

עמד יבמה בדין. עמה שתבעתו לכונסה או לפוטרה וברח ניזונת משלו דקנסינן ליה:

חלה. אחר שעמד בדין או שהלך לו למדה"י כמי שברח דמי:

הרי אני מיגדת. רוצה אני כל ימי להיות במשך אלמנותי בבית בעלי ולא אנשא:

שומעין לה. וניזונת כל ימיה משל בעלה וקמ"ל שאין הברירה ביד היורשין ליתן לה כתובתה ולפטרה ולאפוקי מאנשי יהודה בשלהי פרקין דלעיל:

האומר איני חולץ. אדלעיל קאי דקאמר ברח אחר שעמד בדין ניזונת משל יבם והיינו דוקא כשנתרצ' לייבם וברח דכיון דסופו לייבם הרי היא כאשתו אבל אם נתרצה לחלוץ וברח אין מעלה לה מזונות כיון דאין סופו לייבם והיינו דקאמר האומר איני חולץ כאלו אומר איני מגרש אלא אכנוס וכמתרצה לייבם דמי ואם ברח מעלה לה מזונות:

ה"ג ולא סוף דבר ששה חדשים לפני היבם אלא אפילו כולם בפני הבעל חסר יום א' אינה אוכלת בתרומה. ואפירושא דמתני' קמהדר משום דקשיא ליה השתא כולן בפני הבעל קתני בסיפא אינה אוכלת ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם מיבעיא והילכך קאמר דלא זו אף זו קתני:

מתני'. דקתני הגיע הזמן אוכלת בתרומה ולא מקודם לא כמשנה הראשונה דתני לקמן דמשע' האירוסין אוכלת בתרומה ולא כמשנה האחרונה דתנן ב"ד של אחריהן אמרו אינה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לתופה אלא כמשנה האמצעית היא כדמפרשינן לקמן:

אוכלת בתרומה. משנתארסה:

קנין כספו. והך נמי קנין כספו היא. דלא כן. דאם לא כן אלא דוקא עבדו קרית ליה קנין כספו מה בין כו' וע"כ אשה נמי קנין כספו היא:

לכשיתחייב במזונותיה. וטעמא שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותיה אבל כשנתחייב במזונותיה מייחד לה מדור ותו ליכא למיחש:

עד שתיכנס לחופה. דחיישינן לסימפון שמא ימצא בה מום ונמצא דקידושי טעות הן וזרה היא אבל משכנסה לחופה חזקה שהוא בודק לה וכונסה:

אפילו לדרוש בק"ו אין אתה יודע. ומפני מה אתה מסופק בזה שהרי ק"ו הוא מה אם שפחה כנענית שאין הביאה קונה אותה אם בא עליה ולא קנאה בכסף דקנין כספו בעינן:

כל טהור בביתך. משמע דוקא אחר נשואין שהיא בביתך:

הרי זה ק"ו שיש עליו תשובה. ובלאו האי סמך מקרא ק"ו פריכ' הוא דיכול לומר לו לא אם אמרת בשפחה כנענית שהיא נקנית בחזקה אם התירה לו מנעל או שאר דבר עבדות ודין הוא שכספה מאכילתה בתרומה:

מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו. לקמן בפרקין מפרש מה היא עושה לו משקל חמש סלעים וכו':

הרי זו עושה אוכלת. שאין מעשה ידיה קדוש על פיו:

המותר. הקדיש מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר מן הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן:

ר"מ אומר הקדש. דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

חולין. דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכן הלכה:

גמ' ר"ע אומר הקדש בשלו ור"י הסנדלר אומר חולין בשלו. בתמיה דקא ס"ד דהמותר דקאמר על מותר ממעשה ידיה שהן יתירין על הראוי למזונותיה קאמר והילכך קא מתמה הש"ס דהא מעשה ידיה שלו הן והיכי פליגי ר"מ ור"י הסנדלר בדבר שהוא שלו אם יכול להקדיש או לא:

במותר מה' סלעים פליגין. לאו במותר שנשארו ממעשה ידיה הראוין לבעל קאמר אלא במותר ממה שפסקו חכמים למעשה ידיה והן משקל חמש סלעים שהיא עושה לו בהא פליגין ר"מ ור"י הסנדלר וכדמפרש ואזיל מתני' במאי מיתוקמא:

תיפתר לה. למתני' במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה. דתנן לקמן שהוא נותן לה מעה כסף בכל שבת לצרכיה לבד מן המזונות:

ה"ג ותנינן אם אין נותנין לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. כלומר דהיינו טעמיה דר"מ דאמר הקדש דס"ל דתיקנו המותר תחת מזונות ומעשה ידיה תחת מעה כסף והיינו דקאמר ותנינן אם אין נותנין וכו' דאלמא מעה כסף תחת מעשה ידיה הוא והילכך המותר יכול להקדיש שהרי מעלה לה מזונות ושלו הוא אבל מעשה ידיה אינן שלו שהרי אין נותן לה מעה כסף והילכך עושה ואוכלת ור"י הסנדלר ס"ל כמ"ד מעשה ידיה תחת מזונות והמותר תחת מעה כסף והילכך אינו יכול להקדיש המותר:

במותר אחר מיתה פליגין. אחר שתמות והוא יירשנה בהא פליגי אם יכול להקדיש כדמפרש ואזיל:

דו אמר ליה בשאינו מעלה לה מזונות. כלומר דרבי יוחנן מוקי למתניתין בשאינו מעלה לה מזונות ומיירי נמי בשאינו מעלה לה מעה כסף ודכ"ע סברי מעשה ידיה תחת מזונות ומעה כסף תחת המותר והילכך מחיים אפילו לר"מ אינו קדוש דהא אינו נותן לה כלום כי פליגי במותר לאחר מיתה דר"מ סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ור"י הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדמסיק לקמיה:

אבל אם היה מעלה לה מזונות. ונותן לה נמי מעה כסף ד"ה קדשו מחיים:

תני תמן. בברייתא בהדיא הכי דלא פליגי אלא בשאין מעלה לה מזונות:

ואין כל מה שיש לאשה משועבד לאיש לאכילת פירות. בתמיה דנהי דאין המותר שלו מפני שאינו מעלה לה הא עכ"פ משועבדים לו לאכילת פירות דלא יהא אלא כשאר נכסים שלה שהבעל אוכל פירות ואמאי אין יכול להקדיש והא מחיים משועבדים לו:

מעשה ידים ביניהון. כלומר השתא מסיק רבי שמואל למילתא דבהא פליגי אם הקדש חל משעה הראשונה על מעשה ידיה דהא ליתנהו בעולם ואינו דומה לשאר נכסיה ור"מ סבר ראוין הן לקדש משעה ראשונה לכשיבאו בעולם דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ור"י הסנדלר ס"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

מה שאירש מאבא. תוספתא דב"מ ורישא הכי איתא התם מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך דבריו קיימין וכו' וכן הובאה בבבלי שנים אוחזין דף ט"ז:

מצודתי. של חיות ועופות ודגים:

לא אמר כלום. דאינו ברשותו אבל אם אמר היום דבריו קיימין וכדמוקי לה רבי יוחנן בלוה לצורך תכריכי אביו כגון שהיה אביו גוסס ותיקנו חכמים שיהיו דבריו קיימין משום כבוד אביו שלא לשהותו בבזיון וכן מפרש לה התם:

והוא שתהא מצודה. הא דאמרן מה שאעלה במצודתי היום דבריו קיימין דוקא שהמצודה פרושה בפניו לצוד בה וכמאן דבא לידו הוי:

אף לקודש לא קדשו. כלומר אף בזה שאמר היום ואפ"ה לקדש אם אמר מה שתעלה במצודתי היום קדש לא קדשו:

למה. בהקדש לא:

מפני המחלוקת ר"מ ור"י הסנדלר אומר. מפני שהוא מחלוקת דר"מ ור"י הסנדלר דאמר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדמפרש טעמא שנייא היא הקדש מצודה שאינה מצויה כלומר אע"ג דבמכירה מכור הוא התם משום כדי חייו הוא דתיקנו חכמים אבל בהקדש עשו כמצודה שאינה מצויה ואפילו הוא פרושה עכשיו מיהת אינה מצויה בידו ודבר שלא בא לעולם הוא:

נהיר. זכור אני שהיית אומר אתה ורבי ירמיה בשם ר"ל דמאן תנא דעשו בהקדש כמצודה שאינה מצויה והייתם אומרים הטעם משום דמחלוקת ר"מ ור"י הסנדלר הוא והלכה כר"י (בן) הסנדלר אלמא דר"ל מוקי לפלוגתייהו דר"מ ור"י הסנדלר דפליגי אם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והא לעיל לא מוקי ר"ל פלוגתייהו בהכי אלא במותר ומחיים הוא דפליגי כדפרישית:

הוי. ש"מ דיעון דיעון חלוקי דיעות הן ואמוראי נינהו אליבא דר"ל מר מוקי אליבא דר"ל פלוגתייהו דר"מ ור"י הסנדלר במותר מחיים ומר מוקי אליביה פלוגתייהו במקדיש דבר שלא בא לעולם. ודכוותה בריש יבמות:

מהו. שיהא ההקדש חל על מעשה ידיו וצייד דקאמר לאו דוקא אלא חד מכמה גווני נקט:

נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא:

הוא קדש ומעשה ידיו חולין. שלא הקדיש אלא גופו ואסור ליהנות בו עד שיפדה:

ומעשה ידיו הקדש. ולקמיה פריך עלה:

אמר רבי יוחנן ל"ג הכא עד לקמן:

והא תני. בתוספתא דערכין וה"ג כמו שהוא שם המקדיש מעשה ידי עבדו יוצא הוא לפרנסה מתוכן והשאר קדש וכן הוא בפרק החובל וקשיא על הא דקתני לעיל מעשה ידיו הקדש והא הכא השאר הקדש הוא דקאמר:

אמר רבי אבא בר ממל לא על דעתו שימות. כלומר בודאי יוציא היא לפרנסה ממעשה ידיו והא דקאמר לעיל מעשה ידיו הקדש לאו דוקא כל מעשה ידיו אלא השאר מה שנשאר יותר מכדי פרנסתו דלא תעלה על הדעת שימות העבד שהרי רבו אינו מפרנסו שהקדיש מעשה ידיו וצריך הוא להתפרנס ממעשה ידי עצמו והנשאר הוא הקדש:

יותר מן העבדים. חסר כאן וגרסינן כמו דגריס בפרק החובל בהאי תלמודא ר' הילא בשום רבי יוחנן המקדיש מעשה ידי עצמו כולן קדש וחזר ותנא המקדיש מעשה ידי עבדו יוציא לו מהן פרנסתו והשאר קודש. הכא את אמר השאר הקדש והכא את אמר כולו קודש אמר רבי אחא מצווים ישראל לפרנס בני חורין יותר מן העבדים לא כן אמר רבי יוחנן כו' ע"כ. כלומר דמקשי מ"ט במקדיש מעשה ידי עצמו שאין מוציאין לו לפרנסה מהן ובמקדיש מעשה ידי עבדו קאמרת שמוציאין ומשני רבי אחא דמצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מהעבדים והוא בעצמו ימצא במה להתפרנס מאחרים שיתנו לו אבל העבד לא ימצא במה להתפרנס ולפיכך מוציאין לו לפרנסה ממעשה ידיו:

ופריך לא כן אמר רבי יוחנן הקוטע ידי עבדו של חבירו רבו נוטל הכל נזקו וכו' וכן דמי שבתו שמתבטל ממלאכתו והלה העבד יצא ויתפרנס מן הצדקה אלמא אפילו העבדים מתפרנסין מהצדקה וקשיא להא דקאמר דאין בני ישראל מצווין לפרנס העבדים:

קוטעין. שאני עבד קיטע דאין יכול להתפרנס בעצמו ומצווין ישראל לפרנס קיטעין אפילו עבדים יותר מן השלימין:

מן כל מה דהוה אכיל. בעצמו היה נותן גם לעבדו ע"ש מדת רחמנות וקרא עליו מקרא הזה הלא בבטן וגו'. ובהחובל שם גריס להא לקושיא על דלעיל והא רבי יוחנן אכל קופד ויהיב לעבדיה שתי חמר ויהב לעבדיה והוה קרי וכו'. אלמא דמפרנסין אפי' עבדים שלימין ומשני תמן במדת הדין ברם הכא במדת רחמים. דרבי יוחנן לא היה נוהג כן מן הדין אלא במדת רחמים:

מתני' טוחנת. ברחים של יד שהם קטנים ואם רחים גדולים הם מכינה כל צרכי הטחינה כגון נותנתו באפרכס וקולטת הקמח:

ואופה. פת:

ועושה בצמר. אבל בפשתן לא כדמפרש בגמ' מפני שמסריח את הפה ומשרבט השפתים:

הכניסה לו שפחה אחת. או נכסים כדי לקנות בהם שפחה אחת:

לא טוחנת וכו'. הא שארא עבדה משום דאמר לה קמי דידך מאן טרח:

שתים אינה מבשלת וכו'. הא שארא עבדה משום דאמר לה קמי אורחי ופרחי מאן טרח:

שלש אינה מצעת את המטה. הא שארא עבדה משום דאמר לה נפיש בני ביתא נפיש אורחי ופרחי:

יושבת בקתדרא. על כסא מנוחה ואינה הולכת בשליחותו ואף על פי כן מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את מטתו ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו שדברים אלו אין משתמשים בהם באשה אלא באשתו בלבד כדקאמר בגמרא:

שיעמום. שגעון. ופלוגתייהו דר"א ורבן שמעון בן גמליאל באשה שאינה בטלה אלא משחקת במיני צחוק דלידי זימה איכא לידי שיעמום ליכא שאין שיעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי והלכה כרבי אליעזר:

גמ' שבעה גופי מלאכות מנו. במתניתין שהם עיקר צרכי הבית והשאר דברים קטנים כגון מוזגת לו הכוס ונותנת תבן לפני בהמתו וכיוצא בהן כדאיתא בבבלי לא הצריכו חכמים למנותן:

לא אמרו אלא בנה. אחד אבל ילדה תאומים אינה חייבת להניק שניהם אלא מניקה אחד ושוכר הבעל מניקה לשני:

ולמה אמר בנה. כלומר אי למעוטי תאומים לחוד למה אמרו בנה ולא אמרו מניקה את הבן דשמעינן נמי דוקא אחד אבל תאומים לא:

שלא תיניק בן חבירתה. כלומר לאשמעינן נמי דבן חבירתה לא כגון אם מת בנה אינה חייבת להניק בשכר ותעלה לו שכרה וכן אינה חייבת להניק בן בעלה שיש לו מאשה אחרת וכן אם היא רוצה להניק בן חבירתה עם בנה לא כהדין דתני בתוספתא שאין הבעל כופה לאשתו שתניק בנו של חבירו ולא האשה כו' שאע"פ שהיא נתרצית הבעל מעכב על ידה:

שומטין את הדד מתוך פיו. לא תניקנו שחל הנדר דב"ש סברי לא משעבדא ליה לבעל להניק בנה:

כופין אותה. להניק דמשעבדא ליה ולא חל הנדר והכי מפרש פלוגתייהו בבבלי דף נ"ט:

אבל אם היה מכירה. ואינו רוצה להניק מאחרת:

כופין אותה. מפני הסכנה:

כמה. חדשים יהא לו ויהא מכירה כלומר דאיכא למיתלי שהוא מכירה ומפני כך אינו רוצה להניק מאחרת:

והוה רבי זעירא מסתכל ביה. ברבי ירמיה כמתמיה על דבריו:

נימר לך מן ההיא דשמואל. ויותר תתפלא מזה דהא אמר שמואל בשלשה ימים אפשר ג"כ שיהא מכירה:

שמואל כדעתיה. לטעמיה אזיל:

דשמואל אמר חכים. מכיר אני להמילדת שלי שהבחנתי בה מאז לראותה בשעת לידתי וריב"ל אמר שמכיר וזכור הוא עדיין להמוהל שמל אותו ור"י אמר שהוא מכיר להנשים שהיו נקבצות לבא אל אמו להיות לצוות לה בעת לידתו. ובבבלי נמי מסיק אליבא דשמואל דאין שיעור לדבר אלא כל זמן שמכירה:

כיונק שקץ. כאלו יונק דבר משוקץ:

פירש. לאחר כ"ד חדש אין מחזירין אותו דהוי ביונק שקץ וכן הוא בבבלי בהדיא בדברי רבי יהושע:

עד איכן. עד כמה הוי פרישה:

שלשה ימים. וכן קאמר בבבלי דף ס':

תני. בברייתא כרבי יעקב דאמר מעת לעת:

שפירש מתוך בוריו. מתוך בריאותו אבל אם פירש מתוך חליו אפי' יותר מג' ימים מחזירין אותו מיד:

בשאינו של סכנה. והא דאמרי' אם פירש מתוך בוריו ג' ימים אין מחזירין אותו בשאינו מסוכן אח"כ כשלא יינק:

הכניסה. לו שפחה אחת קתני במתניתין וקאמר דלא סוף דבר הכניסה שפחה ממש אלא אפילו היא ראויה להכניס כגון שהכניסה לו נדוניא רבה וראוי לקנות מהן שפחה:

כהדא דתני. דהכל הולך אחריה:

אשתו עולה כו'. כגון דדרך משפחתו להניק ודרך משפחתה שלא להניק אזלינן בתר דידה ואם איפכא אזלינן בתר דידיה וכן כל כיוצא בזה:

אלמנה ובניה יורדין וכו'. דלא אמרינן עולה עמו ואינה יורדת אלא בחייו אבל לאחר מיתה כגון לענין מזונות וכיוצא הולכין אחר משפחתו לירידה אבל לא לעליה אם משפחתו יותר מעולה:

הפועלין. לענין מזונות והן רגילין בפחות ממנו עולין עמו אבל לא יורדין אם הוא רגיל בפחות מהן:

הבת. לענין מזונות או לנדוניא לא עולה ולא יורדת עמו אלא הכל כדרך משפחת אמה ואע"פ שמשפחתו פחותה או מעולה:

ותכניס שפחה לכל הדברים. הא דקחשיב במתני' אלו המלאכות כו' ואם יש לה שפחות אינה מחוייבת לעשות דמשמע הא שאר כל הדברים מחוייבת לעשות היא בעצמה אמאי ותכניס לו נמי שפחה לכל הדברים:

מפני חיים של שפחה. שלא יהא בה כ"כ כח לסבול עול משא כל הדברים ותיקנו חכמים שתעשה היא בעצמה לשאר הדברים:

רבי בון אמר. טעם אחר ע"י שהדברים הללו דקחשיב במתני' דברים של בזיון תלו אותן בשפחה אבל דברים של כבוד כגון מוזגת לו הכוס וכיוצא תעשה היא בעצמה:

שאין דרך האשה להיות יושבת בטילה בתוך ביתו. ולפיכך תיקנו חכמים לה לעשות שאר הדברי':

דברים של יחיד. יחוד וחיבה כדמפרש ואזיל:

למה. ובעי הש"ס למה כופה לה לעשות דברים אלו אע"פ שיש לה שפחות הרבה אי טעמא משום שהיא חייבת לעשות לו דברים של חיבה או דטעמא מפני שאינן ראוין דברים האלו להשתמש בשפחה:

מה נפק מן ביניהון. מאי בינייהו בין ב' הטעמים סוף סוף היא עושה בעצמה:

הכניסה לו עבדים. איכא בינייהו דאין תימר משום שדברים האלו אינן ראוין להשתמש בשפחה הרי הכניסה לו עבדים וראוין הן לעשות דאין בהן משום ייחוד:

הוי. כלומר מדקאמר סתם כופה לעשות וכו' ש"מ אפילו הכניסה לו עבדים ולית טעמא אלא משום שהיא חייבת לו. א"נ בדרך את"ל מיתפרשא את"ל אפילו הכניסה לו עבדים נמי הדין כן א"כ ש"מ דאין הטעם אלא משום שהיא חייבת לו ואסוקי מילתא היא:

לא מסתברא. הוא דאין הטעם אלא משום שהיא חייבת לו לעשות דברים של חבה:

אוף אנא סבר כן. ולעולם חייבת לעשות ואפילו הכניסה לו עבדים:

ותני כן. אמילתיה דר"א במתני' קאי ותני בתוספתא כן דכופה לעשות בצמר אבל לא בפשתן:

ומשלבקת את השפיות. משרבטת ומארכת השפתים ע"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק:

מתני' המדיר את אשתו מתשמיש המטה. כגון שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אבל הנאת תשמישי אסור עליך לא מיתסרא דהא משועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע:

בית שמאי אומרים שתי שבתות. אם הדירה שתי שבתות תמתין:

ובית הלל אומרים שבת אחת. כדמפרש טעמייהו בגמרא ויותר על שבת אחת לבית הלל או ב' שבתות לבית שמאי יוציא ויתן כתובה ואפילו היה גמל שעונתו לשלשים יום או ספן שעונתו לששה חדשים שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' דמשהדירה הרי היא כמי שאינה מצפה ליבעל:

התלמידים וכו' שלשים יום. בבבלי קאמר מתני' רבי אליעזר היא אבל חכמים אומרים אפילו שתים ושלש שנים והלכה כחכמים:

הטיילים. שאין להן מלאכה ולא סחורה:

הפועלין. שעושין מלאכה בעירן:

החמרים. שיוצאים לכפרים להביא תבואה:

הגמלים. מביאין חבילות על הגמלים ממקום רחוק יותר. הספנים. המפרשים לים הגדול. ומי שהיה מתחלתו בעל אומנות שעונתו קרובה ומבקש ליעשות בעל אומנות שעונתו רחוקה אשתו מעכבת עליו חוץ מתלמוד תורה שאין אשה יכולה לעכב על בעלה שהיה טייל או פועל שלא יעשה תלמיד חכם:

גמ' כימי לידת זכר או כימי נידתה. וכן הוא בתוספתא ובבבלי מסיק דבית הלל לא גמרי אלא מנדה ובהא פליגי דבית שמאי גמרי מלידה מידי דהוא גרים לה הכעס שכועס עליה ומדירה מלידה דהוא גרם לה והא אשכחן יולדת נקיבה דדרכה לשהות שתי שבתות ובית הלל סברי גמרי מידי דשכיח ממידי דשכיח לאפוקי לידה דלא שכיחא כולי האי:

שלא ברשות בתיהן נשותיהן:

אפילו כמה. כלומר עד כמה אורח ארעא הוא:

עשרת אלפים לחדש. וכתיב חדש יהיו בלבנון ושנים בביתו וכן הוי אורחא דמילתא להיות חדש יוצא וב' חדשים בביתו:

חיבב הקב"ה פריה ורביה. שלא הותרו להיות בלבנון אלא חדש א' ובבתיהם שני חדשים:

הבאה והיוצאת חדש וגו'. במחלוקת לדוד קחשיב שם שהיו עובדי' אותו כל מחלקות חדש וקרא יתירא דהבאה והיוצאת חדש בחדש דריש דהוי ליה למיכתב לכל דבר המחלקות לכל חדשי השנה אלא ללמדך שהיו בדילוג חדש בבית המלך וחדש בביתו ואף כאן חדש בבית רבו וחדש בביתו:

הכא את אמר. בפועלין שבת אחד:

וכא. לקמן במתני' קאמר בעונת הפועלים פעמיים בשבת וקס"ד דרישא לא קאי איוצאים שלא ברשות:

תני בר קפרא. בברייתא דה"ק הפועלין יוצאין למלאכתן וכו' ולאו בדין עונה מיירי וקמ"ל שיכולין לשנות ממנהגם ולצאת חוץ לעירן שבת אחת:

שאר. שארה כסותה ועונתה וגומר ופליגי במשמעות המקרא:

שתהא הכסות לפי השאר כו'. שהוקנה אינה יכולה לסבול משאוי בגדים הרחכים וילדה צריכה בגדים רחבים להתנאות בהן:

לפי העונה. העת והזמן אם חמה ואם צנה ולא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים:

מנא ליה מזון. לראב"י דיליף קראי למילתא אחריתא וקאמר דק"ו הוא:

שאין בהם קיום נפש. כלומר כסותה חייב מזונות שהם קיום הנפש לכ"ש:

שנישאת לכאן. בשביל זה:

ממנחה ששלח יעקב למד ר"א. במתניתין לחילוק העונה:

ששילח לו כדרך הארץ. לפי קלות וכבדות מלאכתן וטרדתן:

חד לעשרה. זכר אחד לעשרה נקיבות שאין להן שום מלאכה:

הן. הגמלים שצנועים בתשמישן הן לפיכך לא פירסמן הכתוב לומר הזכרים אלא ובניהם והיינו ובנאיהם:

חד לארבע דאינון לעיי. שהן יגיעין במלאכה ולפיכך לא נתן לזכר אחד אלא ד' נקיבות:

חד לתרי דאינון לעיי. שהן יגיעין ועסוקין במלאכה כבידה ביותר ומשם למד ר"א לחלק העונה לפי הטיול והמלאכה:

לא מסתברא מיעבדינון בטילין. לא מן הסברא הוא שנעשה אותן כטיילין שאין עוסקין במלאכה ויהא עונת ת"ח בכל יום:

לא מסתברא דלא כאספון. אדרבה לא מסתברא אלא איפכא שנעשה אותם כנאספין ונאסרין בביתם שהן טרודין ויגיעין ביותר בלימוד ובעיון התורה. אספון מלשון אסיר ואסיף. א"נ כהאיספון גרסינן דמסתברא לעשות ת"ח כמו הספן כדמסיק שהן יגיעין יותר:

רב אמר. דממתני' דלקמן יש לנו רמז לעונת ת"ח דקתני אוכלת עמו וכו' ובלשון נקייה הוא ונבעלת קאמר כמו אכלה ומחתה וגומר:

מתני' המורדת על בעלה. מתשמיש אבל ממלאכה כופין אותה לעשות מלאכה ולא דיינינן לה כמורדת:

טרפעיק. הוא שלש מעין כסף שהם חצי דינר:

עד כנגד כתובתה. ואח"כ נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה אבל אין משהה אותה כדי לפחות מנכסיה שנפלו לה מבית אביה ולהפסידה ממנה:

מוסיף לה על כתובתה ג' דינרין בשבת. כדמפרש טעמא בגמר' דצערא דגברא קשה מדאיתתא ולפיכך כשהיא מורדת ומצערתו פוחתין שבעה דינרין בשבת וכשהוא מורד ומצערה אין מוסיפין לה אלא ג' דינרים:

גמ' הכא וכו'. קס"ד המורדת ממלאכה קאמר וכן בסיפא המורד על אשתו ומאי שנא הכא דפוחתין ז' דינרין ומ"ש בסיפא דמוסיפין שלשה:

היא ע"י שחייבת לו שבע. מלאכות כדחשיב לעיל במתני':

שהוא חייב לה שלשה. שארה כסותה ועונתה:

ופריך הגע עצמך שהכניסה לו עבדים. ואינה חייבת במלאכה וכן אם הוא התנה עמה שלא יתחייב עמה בכלום ואם בכה"ג לא פוחתין ולא מוסיפין והא מתני' סתמא קתני:

מאי כדון. ומאי טעמא הכא ז' והכא שלשה:

כהאי דאמר ר"י. כלומר לא תימא דהמורדת ממלאכה קאמר אלא מורדת מתשמיש והיינו טעמא דבה פוחתין ז' ובו מוסיפין ג' שצערו של איש מרובה יותר מן האשה:

הדא הוא דכתיב וכו'. כדדריש בבבלי פ"ק דסוטה וכדמסיק היא לא קצרה וכו' אלמא צערו של איש מרובה:

ויש אומרים וכו'. שזינתה עם אחרים ולא מוכחא מידי ודחי לה הש"ס. כ"ש דתבעה לתשמיש יותר ויותר אם היתה עושה צרכה באחרים כדרב נחמן וכו' וכדאמר בבבלי פ' חלק דף ק"ז אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע וכו' וכדפי' רש"י שם (ועיין פי' רש"י בסוכה דף נ"ב):

וכר"א עד כמה הוא פוחת. כלומר לר' אליעזר במתני' דלעיל דמחלק בעונות ולדידיה עד כמה הוא פוחת באלו שאין עונתן בכל שבת כגון גמל וספן דלא שייכא בהו לדון דינא דמורדת מתשמיש לפחות בכל שבת:

נשמעינה מן הדא דתני ר"ח ארוסה. אם אינה רוצה להנשא וחולה כו' כותבין לה איגרת מרד על כתובתה גרסינן וכדלקמן וכן הוא בתוספתא:

מה אנן קיימין. לפרושי מרד דנדה קאתי והדר מסיק למילתא. במאי עסקינן מרד דנדה אם שמרדה עליו בשעת נדתה אמאי כותבין לה אגרת מרד הרי התורה אסרה עליו ואינה בת תשמיש עכשיו אלא הכא במאי עסקינן שמרדה קודם נדתה ובאת לנדה וקמ"ל דפוחתין מכתובתה אף בימי נדתה אע"פ שעכשיו לאו בת תשמיש היא:

הרי אינה ראויה למרוד. והא נדה אינה בת מרד מתשמיש ואפ"ה את אמר כותבין ופוחתין מכתובתה בימי נדתה:

וכא. וכן ה"נ אפי' באלו שאין עונתן בכל שבת פוחת מכתובתה כשמרדה וטעמא לפי שאין דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו:

מהו מיפחת מן פרא פרנון דידה. פרא פרנון הן המתנות שנותנין לארוסה בלתי מוהר הכתובה. הערוך. ובעי הש"ס אם פוחתין גם מאלו המתנות אחר שנפחתה הכתובה:

נישמעינה מן הדא דרבי יוסי וכו' לא אמר אלא ירושה דבר שאינו מצוי. כלומר לא פליג ר' יוסי ומוסיף אדת"ק אלא בירושה שהוא דבר שאינו מצוי ואפ"ה ס"ל לר' יוסי דפוחת ולת"ק אינו פוחת משום דמידי דלא שכיח הוא כ"כ:

הדא אמרה אפי' כו'. כלומר ש"מ הא בפרא פרנון דדבר המצוי הוא פוחת אפילו לת"ק:

ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. אם תבעה לייבם והיא אינה רוצה אלא לחלוץ:

כאן כמשנה ראשונה. הא דר' חייא כמשנה ראשונה. שאמרו מצות יבום קודם למצות חליצה נזקקין לו אם אינה רוצה להתייבם:

כאן. הא דשמואל כמשנה אחרונה שאמרו מצות חליצה קודמת:

אפילו תימר כן כמשנה אחרונה. כלומר דר"י בר בון דחי לה דאפ"ת כאן וכאן כמשנה אחרונה והא דשמואל בשרוצה הוא לייבם אין נזקקין לו אם היא רוצה לחלוץ והא דתני ר"ח בשאינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם:

ב"ד שאחריהן. מילתא באפי נפשה היא דב"ד שאחריהן אמרו בדינא דמורדת שמתרין בה ד' שבתות וכו' כדאמר בבבלי רבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה ב"ד הוי יודעת שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת:

היוצאה משום שם רע. שזינתה:

אין לה בליות. מבגדים שהכניסה לו בנדונייתה ועדיין הבלאין קיימין הפסידה הכל:

מורדת יש לה. בלאות הקיימין:

ר' סימון. פליג דאחת זו ואחת זו אין לה בליות:

לא מזונות. כל זמן שאינו מגרשה:

אילין דכתבין אין שנא אין שנאת. אלו שכותבין בכתובתן אם ישנא הוא וימרוד עליה שיהיה כך וכך ואם תשנא היא ותמרוד עליו יהיה כך וכך תנאי שבממון הוא וכל תנאי שבממון קיים:

מתני' המשרה את אשתו על ידי שליש. שנותן מזונותיה על ידי אפוטרופוס ואינה אוכלת עמו ויכרה להם כירה תרגומו שירותא:

לא יפחות לה. בשבוע:

לא פסק שעורים וכו'. בגמרא מפרש:

גמ' מהו סמוך לאדום. וכי באדום בלבד היא דאוכלין שעורין וקאמר לדרומה כלומר בשביל שהיה ר' ישמעאל סמוך לדרומה של אדום שהיו שם שעורין רעות ולפיכך פסק לה כפליים כחטין ובבבלי קאמר סתמא מפני ששעורין אדומיות רעות הן גרוגרות. תאינים יבישין:

מתני' דבילה. תאינים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל:

ונותנין לה מיטה. מוצעת:

מפץ. רך ממחצלת:

כפה. צעיף:

ומנעל ממועד למועד. מנעלים חדשים לכל שלש רגלים:

חדשים. קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים ויפים לה בימות הגשמים:

והשחקים שלה. אף כשיקנה לה חדשים מפני שצריכה להתכסות בהן בימי נדתה:

גמ' מנה ארבע ריטלין. כמו ליטרין כלומר מנה האמור במשנה הוא משקל ד' ליטרין שהיה בזמנם:

נותן לה. עוד נוסף על מה שהוזכר במשנה כר וכו' כלי אכילה ושתיה שהן נמי בכלל כסות כמו כלי בית:

כר אין לה וכו'. ואין מחויב לתת לה אלא מה שאי אפשר לה זולתם:

הותירה מזונות שלו גרסינן. וכן הוא בבבלי סוף פרקין שאם קמצה ממזונות שפסק לה והותירה לבעל:

הותירה בליות שלה. כדמפרש התם טעמא שמתכסה בהן בימי נדתה שלא תתגנה על בעלה בימי טהרתה אם לובשת בגדי ימי נדתה:

אבל באלמנה. דלא שייכא שתתגנה בין שהותירה מזונות בין בלאות אינן שלה גרסינן אלא של יורשים:

מתני' נותנין לה מעה כסף. בכל שבת לצורך דברים קטנים:

ואוכלת עמו. בגמרא מפרש לה:

שתי. קשה לטוות כפליים כשל ערב ומשקל יהודה כפליים כשל גליל:

הכל לפי כבודו. שעולה עמו ואינה יורדת וכן הכל כמנהג המדינה:

גמ' דברים אמורים לשון נקי. אוכלת דקתני במתני' נבעלת היא ולשון נקי קאמר והיותר נראה דגרסי' רב אמר לשון נקי כדקאמר לעיל סוף הלכה ז' וכדמשמע מדלקמיה:

על דעתיה דרב אוכלת משלו. ה"פ דרב ור"י לא פליגי בליל עונה אלא בהא פליגי לרב דמפרש מאי אוכלת נבעלת משום דקסבר אוכלת משלו כלומר עמו והיינו אפילו כל ימי השבוע שאין הבעל יכול לכופה שתאכל לבדה אא"כ שיהא מרצונה והילכך מפרש רב דאוכלת היינו נבעלת דאלת"ה הא כל ימות השבת אוכלת משלו ומ"ש ליל שבת דנקט:

על דעתיה דרבי יוחנן אוכלת משלה. כלומר כל ימות השבת אוכלת לבדה דברצונו תליא מילתא ולפיכך מפרש אוכלת עמו אכילה ממש דבלילי שבת שהוא חיוב ליל עונה אוכלת עמו:

יין. אין פוסקין לה שאין עניות וכו' ובעניות מיירי מתני' כדתני בד"א בעני שבישראל:

ועשירות שותות. בתמיה והא אין פוסקין יינות לאשה כדמפרש טעמא לקמיה:

והתני. כלומר ותניא נמי מעשה במרת' בת בייתוס שפסקו לה חכמים יין וב"ד פוסקין יין בתמיה וכל זה מן הקושיא דהרי אין ב"ד פוסקין יין לאשה כדאמר רב חייה בר אדא ע"ש זנות יין וגו':

והא תנינן אם היתה מניק' וכו'. שינוייא הוא כלומר דמהכא שמעינן דלמניק' פוסקין יין כדמפר' ריב"ל מהו מוסיף יין שמרבה את החלב ובהכי איירי שפסקו לה יין:

ורבי חזקיה קאמר דאף לתבשילה פסקו. כלומר דבהכי נמי שרי דלהטעים את התבשיל הוא כדמפרק בבבלי לציקי קדיר':

צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך. כדאמר בבבלי דס"ז אל תיקרי גדיותיך אלא גויותיך:

והתני. עוד מעשה אחרת כזה. ובבבלי שתי המעשיות על בתו וכלתו של בן גוריון. ובפרקין תנא שומרת יבם היתה ולא ענו אחריה אמן:

סליק פירקא בס"ד